רקע
יצחק לופבן
התכונה להקמת המדינה

דובר הסוכנות היהודית הודיע בפגישה עם באי־כוח העתונות לפני שבוע ימים, כי ועדת הביצוע לכשתבוא ארצה תמצא את השלד האדמיניסטרטיבי למדינת היהודים מוכן לפניה. בהודעתו זו רמז כמה רמיזות על הועדות המטפלות מטעם שני המוסדות המייצגים, מטעם הסוכנות היהודית והועד הלאומי של כנסת־ישראל, בשאלות הארגוניות של האדמיניסטרציה הזאת, ואף על מספר המיניסטריונים שמהם תהא מורכבת מועצת הממשלה הזמנית. בשביל הציבור היהודי הרחב היתה בהודעה זו מעין אטרקציה, בין ההודעות החוזרות ונשנות עוד מעט חדשיים ימים, על ההתקפות ועל ההתגוננות ועל ההתנהגות המחפירה של שלטונות הארץ – כי הנה המחשבה של מנהיגות הישוב והעם תפוסה לא רק למערכה כבדת הדמים שאנו עומדים בה עתה, אלא גם עוסקת בחיי־עולם, בבעיות הארגון והקימום של מדינת היהודים, לגופה.

ואכן, המעשה והדאגה לחשל את רוח ההתגוננות שלנו כדי להחלץ מן הסכנות האורבות לנו מצד אלה אשר קמו עלינו להכריתנו ולהפר בכוח הזרוע את התקומה ההיסטורית של האומה הישראלית במולדתה, אינם מרשים כל היסח־הדעת; שומה עלינו להשקיע את כל הכוחות השכליים, הנפשיים, והחמריים במערכה זו, שבכושר עמידתנו בה, בתוצאותיה, וביציאתנו בשלום מן המבחן החמור הזה, תלוי לא רק גורל הגשמת ההחלטות של או"מ אלא עצם קיומנו בארץ ועתידנו כאומה בכלל. אף־על־פי־כן, גם במלחמתנו הגורלית הזאת, אין הפתגם הרומי: “כשרועמים כלי־הנשק – שותקת המוזה” משמש לנו תורת־חיים, ואין זה אלא טבעי שאנו מאמצים את מחשבתנו כדי לטפל בבעיות של שעת שלום, ולבחון את צורתו ואת תוכנו של המכשיר העיקרי העשוי להנחיל לנו את בטחון החיים ואת הקוממיות הלאומית הנכספת בארץ הזאת – של מדינת היהודים.

דבר הקמת המדינה היהודית אינו מתמצה בשרטוט סכימטי של המיניסטריונים והארגון האדמיניסטרטיבי בלבד. כשלעצמו זהו הענין הקל ביותר בשבילנו, אם כי יגרום לנו בודאי קשיים לא מעטים בגלל ההסתכסכות הציבורית שאנו נתונים בה. אבל מבחינה כוללת ומקיפה, זאת היא מסכת מורכבת מאד, המלאה בעיות כרימון. ודאי שהענין היה קל יותר ופשוט יותר אילו היתה זאת מדינה אחידה מבחינה לאומית ואטנית. כי אז לא היה תלוי הדבר אלא בכשרון־המעשה שלנו וביכולתנו האובייקטיבית, הרוחנית והחמרית. אחר לגמרי הוא המצב, כשהמדינה היהודית עומדת לכלול בתוכה כארבעים אחוזים של תושבים הנמנים על מיעוט לאומי אחר, והשונה מאתנו בלשונו, בתרבותו, בנימוסיו וברמת חייו. אשר אנו אומרים כי נעשה את כל אשר בידינו כדי להרים את הרמה התרבותית ואת רמת חייהם של התושבים הערבים כדי להשוותה לרמה שלנו – הוא בודאי כּן ואמתי, ומעמיד לפני המדינה היהודית תפקיד חינוכי נכבד מאד. אך תפקיד חינוכי לגבי אוכלוסיה גדולה ושמרנית, השוקטת על שמריה זה עשרות ואולי מאות דורות, ומקיימת בתוכה מסורת, אורח חיים ונימוסין, הנעוצים בקדמות הימים, אינו דבר שאפשר לקיים אותו מניה וביה. זהו תפקיד ממושך מאד, מהפכני בתוכנוֹ אך אטי בביצועו ובתוצאותיו. לפיכך אין זה אלא אונאה עצמית, שעה שאנו מנסים לבנות על הבעיות האלה גשר של נוסחאות. הן תעמודנה לפנינו במלוא חריפותן מיד למחרת היום, לאחר שיוכרז רשמית על הקמת המדינה היהודית.

כבר בצעד הראשון לתת תוקף קונסטיטוציוני למדינה, נעמוד לפני שאלה סבוכה. מדינתנו תהיה, כמובן מאליו, דמוקרטית, והבחירות למוסדות המחוקקים שלה יבוצעו לפי הנוסחא המחומשת: כלליות, חפשיות, חשאיות, יחסיות, בלי הבדל גזע, מעמד ומין. בשביל הישוב היהודי אין הנוסחא הזאת מהווה כל קושי עקרוני. אם יהיו בתוכנו חוגים מצומצמים שנוסחא זו לא תמצא חן בעיניהם ויערערו עליה, אין זה מדאיג ואינו מקשה, כי על כן יעשו זאת אלה רק מתוך אינטרסים מעמדיים וחשבון ריוח והפסד בבחירות. לעומת זאת, בשביל הרוב המכריע של התושבים הערבים, בעיקר המוסלמים, מתעוררת כאן בעיה עקרונית. שיווי־הזכויות של האשה לא רק שאיננו עקרון מקובל אצלם, אלא ההיפך מזה נעוץ במסורתם ובהליכות הדת שלהם. האשה המוסלמית אינה באה בקהל גברים, היא אינה בוחרת, ואף אינה מגלה את פניה למען אפשר יהיה לזהותה. אמנם קאמל פחה, בתורכיה החדשה, הפך את המסורת הזאת על פיה בדרך רבולוציונית. זה יכול היה לעשות רק מוסלמי לגבי בני דתו ועדתו, בכוח הזרוע של דיקטטור. אנו לא נוכל לעשות זאת לגבי התושבים הערבים במדינה היהודית. ואף לא נוכל לומר: האשה המוסלמית אינה בוחרת, אינה משתמשת בזכות האזרח שהחוקה מקנה לה – לא תבחר, ונמצאת מקפחת את זכותה בעצם ידיה! לא נוכל לומר זאת, כי אין כאן המנעות מרצון או מתוך העויה אופּוזיציונית. כאלה, אם הם בוחרים או אינם בוחרים – שום מדינה אינה מתחשבת עמהם. אבל כאן יש ענין של מסורת מושרשת במשך דורות רבים, שמן הצורך יהיה לשנותה ע"י חינוך צבורי ואזרחי, אך אי אפשר לעקרה בבת אחת, ואי־אפשר גם לקפח משום זה את הנציגות האזרחית אצל מחצית האוכלוסיה של החלק הזה. מן ההכרח יהיה למצוא דרך קונסטיטוציונית, כדי ליישב את הסתירה הזאת, מבלי לחבל באופיה הדמוקרטי של המדינה.

הבאתי רק דוגמה של אחד הסבכים שאנו עתידים להתקל בו מיד. אינני יודע אם העוסקים בניסוחה של חוקת המדינה היהודית נתנו כבר את דעתם על בעיה זו. אך פקעת הסבכים היא גדולה מאד, והם עתידים להתגלות לפנינו כבר בצעדים הראשונים של חיי מדינה. ישנה, למשל שאלה של חינוך. וכשאנו מדברים בה אין כלל ספק בידינו שבמדינת היהודים יהא קיים חוק כללי של חובת חינוך אלמנטרי ותיכוני. לנו הכרחית חובת חינוך זו, קודם כל בשביל עצמנו, אך איננו יכולים לתאר כי תהא קיימת בנידון זה הפליה כלשהי בינינו לבין חלקי התושבים האחרים. אנו ידענו מראש שכלכלת החינוך הכללי, היהודי והערבי, תעלה למדינת היהודים בסכומים עצומים, בה בשעה שהכנסת האוצר הממלכתי תבוא ברובה המכריע ממסיהם של היהודים. השלמנו עם כך, כי זהו המחיר שעלינו לשלם בעד עצמאותנו. אפשר אולי להקל מעט את העול הזה ע“י כך שההוצאות להחזקת החינוך של האוכלוסיה הקיימת תהיינה מוטלות ברובן המכריע על היחידות המוניציפּאליות או על האזורים המוניציפּאליים, והשתתפות המדינה תהיה ניתנת בעיקר לצרכי החינוך של הישוב המתהווה ע”י עלית היהודית, בעוד שההנהלה הפּדגוגית והפיקוח יהיו מרוכזים במיניסטריון אחד, אך גם אז לא תהיה המדינה חפשית מלתת תמיכה ניכרת למקומות העניים והנחשלים מבחינה חמרית, ובסופו של דבר זה יסתכם בסכום גדול.

אבל יש בפרשת החינוך כמה שאלות אחרות, שבחלקן אף הן כלכליות, אך ביסודן הן עקרוניות. אין הדבר מוטל בספק, כי במדינה היהודית בהרכבה הנוכחי, תחשב גם הלשון הערבית, מלבד הלשון העברית שתהיה לשון המדינה, ללשון רשמית, שכל ערבי יהיה זכאי להשתמש בה במוסדות השלטון. הוה אומר, שבבתי הספר העבריים יצטרכו הילדים ללמוד גם ערבית, ובבתי הספר הערביים יצטרכו הילדים ללמוד גם עברית. זה מעמיד לפנינו בעיות פּדגוגיות עצומות: שאלת הכשרת מורים, יהודים וערביים, כלומר ריאורגניזציה גמורה של בתי־המדרש למורים; שאלת הוצאת ספרי לימוד מתאימים, בעברית וגם בערבית, שיהיו הולמים את צרכי החינוך האזרחי של המדינה היהודית. ועוד כמה שאלות אחרות בדומה להן מתעוררות בקשר למקצועות הלימודים הכלליים. בה בשעה אנו מצוּוים גם על ריאורגניזציה ועל ריאוריינטציה של עצם החינוך העברי, אנו לא נוכל להמשיך בשיגרא הקיימת. בשורה הראשונה עומדת לפנינו שאלת החינוך לעצמאות, לנורמליזציה של חיינו בפועל, לאזרחות עברית, לא במובן הסוציולוגי־המעמדי שבמושג זה, אלא במובן המדיני.

אנסה לפרש את הדברים: השלבים בהתפתחותנו הלאומית, ראשיתם ברגשים אי־רציונליים, בגעגועים ובכמיהה לחיי מולדת, ל“השיבה שופטינו כבראשונה”, מחוץ לכל מסגרת של מציאות. שבשבעים השנים האחרונות, משהועמדה תנועת שיבת־ציון כסתירה מוחלטת לאמנציפּציה להשלמה עם חיי גולה, להשתקעות בתוכם לנצח, להיכנעות מפניהם כמפני גורל חרוץ, עמדנו בתחילה בפילוסופיה של ה“מה”: מה אנו ומה חיינו. עצם “שאלת קיום היהדות” היתה שאלה אקטואלית, שאנשי הרוח היהודים דשו בה ברצינות רבה (ש"י איש הורביץ ואחרים), חלק ענה בשלילה, חלק בחיוב, ויותר מכולם – או שפתרו אותה ע“י טמיעה, או שברחו מפניה מחמת מלחמת הקיום היום יומי, על דאגותיה וטרדותיה. גם בימי האוטואמנציפּצפיה, ואפילו בראשיתה של הציונות המדינית לא נטשה אותנו הפילוסופיה הזאת. דבּרה העיקרי היה אחד־העם, שהעמיק חקר בבעיה זו, גילה בה טמירין רבים, הורה לנו את “דרך הרוח”, את “התורה שבלב”, אך סיכם אותה באחרונה ב”סך הכל" כזה שבגללו כל האוטואמנציפּציה לא היתה שוב כדאית. ורק עם העליה השניה וראשית ההגשמה החלוצית, הרצופה, באה הפילוסופיה של ה“איך” במקום הפילוסופיה של ה“מה”, ששוב לא היה בה כל ענין לבעלי ההכרה הלאומית ולבעלי התחושה ההיסטורית הבריאה.

הפילוסופיה של ה“איך” הקנתה לנו ערכין רבים, יסודיים וחשובים. בה נתגלתה לנו בבהירות הדרך הנכונה לתחיה לאומית, לשיבת־ציון האמיתית. למדנו איך לבנות, איך לעבוד, איך לחרוש, איך לנטוע, איך לקומם נשמות, איך להפרות את האדמה, איך להקים חרושת, איך להתגונן מפני אויב, מפני מחלות וכו'. הפילוסופיה הזאת, הפילוסופיה של החלוציות העברית, תלוה אותנו עוד כברת דרך ארוכה לתוך מדינתנו המחודשת, והיא תהווה עוד זמן רב חלק עיקרי בחינוכנו הרוחני והשימושי. אבל זאת לא תוכל להיות שוב הפילוסופיה היחידה שלנו. אנו נצטרך להתעמק בתוכן חיינו כעם חפשי ועצמאי ובתוכן תרבותנו. אנו נצטרך לבדוק בציציותינו, לנפות בכברת התבונה והכרה את ערכי התרבות והרוח שעברו אלינו במורשה, כדי לדעת מה להבר ומה לזרות, מה ראוי להתקיים, מה דורש חיזוק, ומה נידון לכליה. אנו נצטרך לגזום ענפים יבשים ומדולדלים רבים באילן הרוחני שלנו, המכבידים על גידולו ומפריעים להתפתחותו ולהתפתחות החיים בכלל. אנו נצטרך גם לנטוע שׂורקות ולהרכיב רכבים חדשים על כנות עתיקות. כי על כן שאלת הצורה של החיים שלנו היא שאלה רוחנית־חברתית יותר מאשר היא שאלה ארגונית פורמלית. כמובן, יש לנו זכות לקיום ולעצמאות גם אילו היינו מפגומי־הגויים, אבל אנו תבענו לעצמנו את הזכות הזאת לא “ככלב וכעורב”, אלא כאומה בעלת כוח תרבותי גדול, שהנחילה לעולם ערכין נצחיים ועדיין ידה פתוחה לתת. אנו לא נהיה תוך תקופה קרובה לעם גדול במספרו, ולא נוכל להשען על הכלל המרכסיסטי של כמות ההופכת להיות איכות. וכשם שמשקנו הכלכלי בארץ זו שהיא קטנה ועניה בחמרים גלמיים, יצטרך להבנות על יסוד כוח־ההתחרות שבטיב התוצרת שלו, כך משקנו המדיני הרוחני והחברתי, יצטרך לעמוד במבחן הטיב האובייקטיבי שבו יתגלה, ובכוחו ירכוש את מעמדו במשפחת העמים. האיכות תוכרח להשלים את אשר חסר בכמות.

בהזדמנות אחרת אמרתי, כי המדינה היהודית לכשתקום, תהא משולה לשעון הנתון בתוך פעמון של זכוכית, אשר כל קרביו וגלגליו גלויים לעין כל. ולא זו בלבד, אלא שהזכוכית הזאת עשויה להיות זכוכית מגדלת, בעלת סגולה חד־צדדית, אשר תגדיל כל פגם וכל רבב ותקטין כל מידה טובה שלנו. אין אנו רוצים להציג את עצמנו לראווה, ולמה שאומרים הגויים עלינו התרגלנו להתייחס בשויון נפש. אבל אנו נכנסים עתה לפרק חדש ביחסנו לעולם וביחס העולם אלינו. האויבים מסביבנו, האויבים בנפש, לא רק שלא נתמעטו, אלא נתרבו מאד. והם מחכים ואורבים לכל משגה שלנו, לכל ספק של כשלון, לכל חולשה פנימית, כדי לנעוץ בנו את שיניהם. מעט מזה אנו טועמים כבר היום, עוד בטרם שהועלה דגל המדינה היהודית בראש התורן. הננו עומדים במערכה כבדה נגד ההסתערות של הערבים להשמיד אותנו ואת מפעלנו. אנו מתגוננים, לא בכוחות צבא סדירים ומוכרים, לא בנשק שב“היתר”, לא בציוד כבד ומשוכלל, אלא בתכונתם החלוצית ובמסירות נפשם של בנינו ובנותינו. אבל על ידינו נמצאת הממשלה הבריטית ומנגנון התעמולה שלה, המפרש יום יום ושעה שעה לעולם את פרשת התגוננותנו, ולפי הפירוש הזה אין היהודים כלל מתגוננים מפני רוצחים ערבים, אשר הכריזו בגלוי באזני האומות המאוחדות כי “ישחטו” אותנו, ואף התגייסו מכל ארצות ערב וארצות אחרות, וגייסו עזרה בכסף ובנשק, במפקדים נאצים ובמפקדים בריטיים, לקיים את הכרזתם. לפי הפרשנים הבריטיים אין היהודים מתגוננים כלל, אינם עומדים על נפשם, על נפש ילדיהם ועל רכושם – הם פשוט “חולי־גאנים”, רוצחי ילדים ונשים. ובכלל אין נופלים בארץ בשדה הקרב ערבים מתקיפים למעלה מבני שתים עשרה שנים, אלא נשים וטף בלבד. כך־ כשזה שקר מוחלט, בדותא זדונית. ואם אנו שוגים באמת, ואם נשגה בעתיד, בשטח זה או אחר, אנו יכולים לתאר לעצמנו כיצד תשתולל שלהבת הקיטרוג והשיטנה מסביבנו.

ולא שאנו צריכים להיות צודקים בעיני אחרים בלבד, אלא שאנו חייבים להיות צודקים בעיני עצמנו. אנו התקוממנו תמיד נגד היהדות המתבוללת שראתה בקיומנו “תעודה” להיות אור לגוים, אבל איננו יכולים להתכחש לתעודתנו הלאומית־המוסרית להיות אור לעצמנו. מבחינה חיצונית תהיה ודאי המדינה היהודית מדינה “ככל הגויים”, עם משטרה, עם צבא, ועם מיניסטרים ונציבי מחוזות וקציני נפות, וכל היתר השייך למנגנון אדמיניסטרטיבי של מדינה מודרנית. אבל מבחינת תוכנה הפנימי, אנו חייבים לתת את מחשבתנו ואת דעתנו על כך שלא תהיה “ככל הגויים”. אנו חייבים לקיים בתוכנו את הדמוקרטיה לא רק מבחינה פורמלית, אלא מבחינה מהותית, מוסרית וחברתית, תוך שויון מלא, שויון האזרחים, הגזעים והעדות הדתיות, ללא כל סטיה וללא כל קיפוח. “כי אתה ידעת את נפש הגר”, את נפש המופלה לרע והמקופח בזכויותיו, ואנו מצוּוים להתחנך לקראת זה ששום מיעוט גזעי או דתי לא יוכל לומר שצר לו המקום בתחומי המדינה היהודית. מה שאנו אומרים על רצוננו ביחסי שלום ופעולה משותפת עם הארצות השכנות, אינו יכול להיות שיגרא לשונית, נוסחא דיפּלומטית, אלא הכרה כנה ועמוקה. אנו מצוּוים לעקור מקרבנו כל מחשבה וכל פטפוט על “אירידנטה” בין אם הם מופיעים בצורה רברבנית לאומנית על “הגבולות ההיסטוריים” ובין אם הם מופיעים בצורה דמגוגית “שמאלית”, כביכול, על “שלמות הארץ”. אם בעתיד הימים יהיה לנו צר המקום בתחומיה המצומצמים של המדינה היהודית, נמשיך לבנות אותה בגובה, קומה על גבי קומה. והכלכלה המודרנית מוכיחה שככל שישנה חשיבות לשטח אין הוא הקובע את יכולת קיומם ואת אושרם של עמים ומדינות.

ומבפנים – הרי הנכס הנצחי, הנכס החלוצי, אדיר היכולת ורב התפארת, שרכשנו לנו מימי העליה השניה ועד עתה, חייב להיות הרוח הממלאה והמנחה את מדינת היהודים. התפקיד של קיבוץ גלויות ישראל היא התעודה ההיסטורית הקדושה של המדינה הזאת. אנו לא נקים את מדינת היהודים, כדרך שקמו המדינות הבלקניות, למען המציא תיקי מיניסטרים ומשרות של אמבסדורים לשכבה מסויימת של עורכי דין ומשכילים. תפקיד המדינה היהודית הוא לתת אפשרות של קיום והתפתחות אנושית, חפשית ותרבותית, להמוני עמנו, בין לאלה העקורים והמדולדלים כבר כיום ובין לאלה העומדים להעקר ולהדלדל מחר מחרתיים, בגיזרת הגורל של מיעוט מפוזר ומפורד בין העמים. תפקידה הוא לתת לנוער היהודי בכל מקום בעולם אפשרות למצוא לו מולדת כדי להשקות את עציציו ולשתות מעציציו הוא, ליצור על סדנו ולטובתו, במקום לזרוע את כשרונו על כל מי מדמנה בעולם זר, מתנכר, כפוי טובה, ומתעלל באחרונה.

מדינתנו תהיה מוכרחת להיות מדינה של עבודה ויצירה, ולא מדינה של מחפשי רווחים קלים ופרזיטיים “כי בסימן העבודה אתם באים לארץ”, נאמר במחברתו של הרצל “מדינה היהודים”, וזה אינו חל רק על ימי ההגבלה של העבר, אלא זהו חזון לדורות, חזון של מתן המדינה, שיקבע את הווי חייה ואת תכונתה הרוחנית של מדינה זו. ומדינה זו לא תוכל להיות מדינה של עבודה, אם יחסי החברה שבה לא יהיו מתוקנים, אם תהא קיימת בה אנרכיה כלכלית, כששכבה דקה תבקש לגרוף לכיסיה עושר ע"י ספסרות וספקולציה ואונאת־דעת, על חשבון ההמונים, בוני המדינה, בוני משקה, כלכלתה ומגיניה. אנו טבענו את המטבעות של “עם עובד”, של חלוקה צודקת של העמל וההנאה, של חברה “בלי מנצלים ובלי מנוצלים” – אלה הן שקלי הקודש, המוסריים והחברתיים, שבמדינה היהודית. הם צריכים לקבל את ערכם המלא והיציב, ששום דיוואלוואציה ואינפלאציה לא יוכלו לזעזע אותו.

יחסי עמים מבחוץ, יחסי שכנות מבפנים, ויחסי חברה לפני ולפנים – אלה הן השאלות היסודיות, שקשה לסדרן בדרך תחוקתית ואורגניזציונית בלבד, אלא זקוקות להשראה רוחנית גדולה, לכוננות נפשית ולחינוך מעמיק. החינוך לעצמאות, במלא ההיקף והעומק של המושג הזה, הוא הענין הנכבד ביותר שחייב להעסיק אותנו בראש מסכת השאלות המבצבצות ועולות עם התכונה להקמת המדינה היהודית. כל השאלות האחרות, שאלות ארגון האדמיניסטרציה, שאלת מימון הצרכים והתפקידים הגדולים, העומדים לפנינו, בעליה ובהתיישבות, בבטחון – אלה הם דברים שיש להם פחות או יותר דפוסים קבועים ונתפסים ע"י חכמת השיעור והמידות. הדבר היחידי שאין לו שיעור ואין לו דפוסים קבועים, הוא גילויו ופיתוחו של הכוח הרוחני והחברתי. במדינה היהודית המתחדשת לא נוכל ללכת בנתיבות של שיגרה, ואף לא נוכל להשתמש בכלים שאולים. התכונה האקלקטית הזאת של שימוש בכלים שאולים ובמידות לקוחות מן החוץ, כדי להמציא על ידם נוסחאות לפתרונות של שאלות בנין החברה במדינה היהודית, היא בבחינת רוח רעה שדבקה בנו בדרכי הגולה, שאנו חייבים להתגונן בפניה. לפתרון בעיותינו אנו נאלצים ליצור לעצמנו כלים חדשים (בחלקם נוצרו כבר) ולמצות מתוך הוויתנו בעבר ובהווה את התוכן המפרה אשר יגדל ויבשיל לנו את פרי העתיד.

תש’ח


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!