רקע
יצחק לופבן
היודעים אנו את אשר לפנינו

ספק אם יודע הישוב, אם יודעת התנועה הציונית ואם יודעים היהודים בעולם את משמעותו האמיתית של הדבר המתרחש כיום בא"י. בהיסטוריה המדינית שלנו במשך שלושים השנים האחרונות הוטל הישוב פעמים רבות לתוך פולמוס דמים עם הערבים. אנו המצאנו כינויים לפולמוסים אלה, פעם קראנו להם “פרעות”, פעם “התפרצויות” פעם “מאורעות” – והם נתקבלו בתוכנו כמחזורים טבעיים, כמעט, ההולכים ונשנים, כדרך המחזורים של משברים כלכליים הידועים בתורת הכלכלה והמתגלים בכל מקום, ומפקידה לפקידה אף אצלנו. התנועה הציונית, בדרך הגשמתה, קיבלה זאת כהכרח, כעובדה שאין להמלט ממנה, שמדי פעם בפעם אנו נותנים את תרומת הדם הנדרשת מאתנו במלחמת החרות שלנו, אף־על־פי שאנו באים לארץ הזאת לשלום, “לא בחרב אבירים אלא במחרשת האכר” ברצון של בנין ובכושר יצירה תרבותית וציביליזציונית, שברכה רבה צרורה בכנפיה לכל התושבים. אך מה שאירע עד היום היה בחינת אבעבועות־רוח, שהן מצערות את הנתקף על ידן ומשאירות לעתים צלקות בודדות על פניו, אך אין בהן כל סכנה ואין מכריעות בגורל חייו של האדם.

הפולמוס שאנו עומדים בו כיום, שוב אינו לא “פרעות” ולא “מאורעות”, אלא מלחמה שכפו עלינו ערביי הארץ וחלק ממדינות ערב השכנות, ושכוונתה להחריב את הישוב העברי, לסכל בכוח הזרוע את החלטות האומות המאוחדות על עתידה של א“י. ומלחמה זו מקבלת סיוע אקטיבי לא רק מהמדינות הערביות שהן חברות באו”מ, אלא גם מאת אחת המדינות הנמנית על “חמשת הגדולים” שבכוחם קמה וקיימת הסמכות הבין־לאומית הזאת.

העם היהודי לא עמד במלחמה, מאז קרס ונפל באחרונה במלחמת בר־כוכבא. הישוב העברי בודאי שלא עמד במלחמה כזאת, ואף לא היתה לו כל אפשרות להתכונן אליה במידה מספיקה. כל עוד כוחות ההגנה שלנו הם בלתי ליגליים, והנשק מוכרח לבוא במחבואים, בתחבולה של “סליק” לפי הטרמינולוגיה הצבאית העברית, אי־אפשר להכין כמות מספיקה וסוגים מתאימים של נשק, כדי שאפשר יהיה לעמוד כשוה בין שוים במלחמה נגד התקפה כוללת ונגד צבאות סדירים. לא היתה זאת הזנחה, אלא סיטואציה מיוחדת במינה שאי־אפשר היה להתגבר עליה, שעה שצד אחד מוקף מדינות ריבוניות מבחינה פורמלית, שקניית נשק, נשיאתו והשימוש בו, לא בלבד שהוא ליגלי, אלא גם נתמך בגלוי ע“י השלטונות, והצד השני נתון במצור ימי ויבשתי, ואף הנשק הנמצא ברשותו מופקר להחרמה ע”י כוחות צבאיים בלתי ידידותיים. במצב זה אין לנו אלא להביע את התפעלותנו מיכולת העמידה שמגלים כוחות הבטחון שלנו ומכושרם הצבאי. אולם המלחמה נטושה, ואין איש מאתנו יכול לדעת לאיזה היקף היא תגיע בשבועות ובחדשים הקרובים, ושומה עלינו להיות מוכנים למצבים החמורים ביותר.

אין אנו יודעים אם הצעת ועדת הביצוע בדבר משלוח כוח־בינלאומי לא“י, כדי להגשים את החלטת או”מ, תצא לפועל או לא, ואם תצא לפועל בעוד מועד. אם לא יורכב ויבוא הכוח הזה, ועד שיורכב ויבוא – עלינו לעמוד לבדנו במערכה. ומערכה זו עלולה להיות ממושכת, בכל המסיבות. זה מוזר מאוד, כשיש צורך לבאר ולהכניס ללבו של הישוב ושל העם היהודי משמעותה של המערכה הזאת בשבילנו. העם היהודי, בנתיב היסורים הארוך שלו מאז אבד את חרותו המדינית, עמד במבחנים חמורים מאד, מרבים מהם יצא בריסוק איברים, ומאחרים נחלץ בשן ועין בלבד. אבל לפני מבחן דומה למבחן הנוכחי, לא עמד מעולם. על כף המאזנים מוטלת הפעם לא רק שאלת העליה, שאלת המקלט להמוני יהודים עקורים ולא רק שאלת ההתיישבות והמשך מפעל הבנין שלנו – אלא כל עתידנו, עתידו של הישוב ועתידה של האומה העברית בכלל.

במוקדי הלהבות שערך לנו עמלק־היטלר, נשמדו מיליוני יהודים ונבעה פירצה גדולה וטראגית באומה היהודית. אבל לכלות אותה לחלוטין לא עלה גם בידו. אם חלילה נכשל במערכה שאנו עומדים בה עתה – נהיה נדונים לכליה, לחוסר כל תקוה להתעודד ולהעלות ארוכה. אנו מצוּוים למצות את כל תוכנו של הגורל הזה, ובל נדמה בנפשנו כי לכלל וליחיד בתוכו תהיה עוד אפשרות חלקית כלשהי להציל מה מן הכליה הזאת. לפיכך, צדק בהחלט אחד החברים שבמסיבה ידועה העיר על האווילות של אנשים הצוררים לעת הזאת את הכסף בידם, תחת להשקיע אותו בהשקעה הבטוחה היחידה הקיימת כיום בשבילנו, בהגדלת כושרה של המערכה שאנו עומדים בה, כדי להבטיח לנו ולילדינו בארץ ולאחינו ואחיותינו בגולה את הקיום ואת העתיד.

מלחמה דורשת שני דברים יסודיים: א) נכונותם, אומץ־רוחם וכשרונם של האנשים העומדים בה; ב) כסף וציוד הנקנה בכסף. הדבר הראשון יש לנו ובו אנו רשאים להתפאר. פני אביר יעקב הולך בקרב לפני הנערים הנפלאים והיקרים שלנו. כל אחד מהם הנופל בשדה המערכה אנו ממררים עליו כהמר על היחיד, ועל כף המאזנים של הערך האנושי הוא מכריע את כל הכסף והזהב הנמצאים באוצרותינו. אבל כל עוד לא פתח העולם את ידו הקמוצה כדי להעניק לעם קטן העומד במלחמה הצודקת ביותר שהיתה קיימת אי־פעם, נגד כנופיות ועמים הזוממים להכריתו מארץ חיים, ציוד ונשק ללא תמורה ומחיר – אנו זקוקים גם לכסף, כדי לרכוש כל אלה בדרך הסחר הרגיל. עמים אחרים נותנים את הכסף הדרוש להם במלחמה בדרך של כפיה. לנו אין עדיין שלטון כזה, ואעפי"כ לא ייתכן כלל שבגלל חוסר כסף תוגבל באיזו מידה שהיא היכולת המלחמתית שלנו או יבוא איזה עיכוב בכוננותנו וביכולתנו.

אלה שבאו לארץ מארצות הברית אחרי החלטת או"מ, מבשרים כולם על הנכונות הנפשית המלאה של יהדות ארצות הברית לתת אמצעים כבירים לבנין מדינת היהודים, לעליה, למפעלי פיתוח גדולים וכו'. אבל רצה הגורל שעוד בטרם ניתנה לנו האפשרות להתחיל בבנין המדינה, אנו נצרפים בכור של מלחמת דמים. והמלחמה הזאת בעיני יהודי אמריקה רחוקה היא, ואף לא כולם תופסים במלוא ההיקף ובמלוא העומק את משמעותה. שם יש “מגבית” והמגבית יש לה תאריכים קבועים שאינם חורגים מן הסדר ומן הלוח. ובינתיים הכסף שבכוח אינו עדיין כסף שבפועל. ובעד כסף כזה אי־אפשר לרכוש נשק וציוד אחר, ואף אי־אפשר להקים בו ביצורים בארץ במקומות הדרושים. את השיגרה הזאת מוכרחים לשנות באופן התכוף והנמרץ ביותר. לנו דרושים אמצעים כיום, ולא תקוה לאמצעים למחר. מן ההכרח להסביר זאת ליהודי אמריקה וליהדות ארצות אחרות.

וחבל מאד שיש צורך להסביר זאת גם ליהודי ארץ־ישראל. הישוב היהודי בארץ הוא קטן באופן יחסי, אבל אינו משולל אמצעים. והישוב הזה נמצא בתוך המערכה, והוא הראשון החייב להבין שאין השעה כשרה לעמידה על המקח בדבר גובה הסכומים הנדרשים ממנו לצרכים התכופים של ימי חרום אלה. יש כסף רב בישוב הזה, יש אצל יחידים ויש אצל בנקים ואצל מוסדות. ומהישוב אינה נדרשת “תרומה”, אלא מוטלת עליו חובה, שאינו יכול להשתמט ממנה, כי הדברים אינם נוגעים למישהו מחוצה אלא לעצמו, למפעלו, לעתידו הוא ולעתיד העם כולו. אם ישקיע בעת הזאת חלק מן האמצעים שבידו, יכול הוא להציל את הכל – אם ירצה להציל את כספו בלבד עלול הוא חלילה לאבד את הכל. “האם תקחהו עמך”, לתוך אפס־התקוה, לתוך הכליה? – שאלה זו חייב להעמיד לעצמו כל יהודי ויהודי בישוב, כל מוסד כלכלי וכספי, למען ישתחרר באחרונה מכל החישובים המעשיים ומן החשבונות הרבים. כשנצא בנצחון מן המערכה הזאת אנו יכולים להיות בטוחים כי העם היהודי לא יפשוט את הרגל, ואנו נמצא את השקעותינו במלחמה זו מוחזרים אלינו מאה שערים. אם חלילה נכשל, שוב לא יעמוד לנו שום דבר.

לפיכך, חובה זו עומדת כיום בראש חובותינו וצורך זה בראש צרכינו. כשהנערים העברים היוצאים למערכה יהיו מצוידים כהלכה, כשהעמדות שלנו תהיינה מבוצרות כהלכה, כשכל נקודה ונקודה ישובית תוכל לקבל במועדה את התגבורת הדרושה לה – יתמעטו הקרבנות ויגדל הסיכוי לסיים מערכת דמים זו בהקדם. והרי משא־נפשנו הוא השלום! לפנינו עבודה קונסטרוקטיבית כבירה, עליה, קיבוץ גלויות ישראל, בנין, התיישבות. הנשק שאנו אוחזים בו עתה, הוא בבחינת הכרח לא יגונה, באשר לא אנו רצינו בכך, אלא אחרים כפו אותו עלינו. יעודה ההיסטורי והמוסרי של המדינה היהודית הוא להיות מדינה של שלום, של הסכם עם שכניה, של שויון בתוך תחומיה. אבל בני יהודה מצווים גם ללמוד קשת ולהיות נכונים תמיד להתגוננות ולעמוד בפני אויבים בשער. כי מדינתנו שוכנת בצומת הדרכים של האינטריגה הבין לאומית, והעמים המסובבים אותנו עוד שוגים באמונה התפל כי “דין אללה בסיף”. וכשם שתפקיד האנושות התרבותית כולה לשכנע את העמים כי ב“סיף” אפשר רק להחריב את העולם ולא לבנותו ולהנחיל לבני אדם את מעט האושר שהם נכספים לו, כך תפקידנו בפינת עולם זו לשכנע את העמים שבשכנותנו כי “דין אללה” איננו ב“סיף”, וכל המשתמש בו להתקפה ולעורר סכסוכי דמים בין עם לעם –סופו ליפול בסיף זה. זהו הלקח הברור ביותר מכל ההיסטוריה האנושית. אבל כל עוד העולם ועמי העולם לא שוכנעו בכך, חייב כל עם, גם המתעב דמים והפציפיסטי ביותר, להיות מוכשר להתגונן מפני “הסיף” הזה שאחרים מנסים לדון אותו בו.

זאת היא מערכה גורלית בשבילנו. אינני רוצה לומר שזאת היא המערכה אחרונה ואחריה אין ולא כלום. אחד הדברים שנעלמו מבני־האדם, הוא: קצו של מאבק עם על תקומתו ועל חרותו. אבל אין ואי־אפשר שיהיה אף שמץ ספק בדבר כי למשך הדורות הקרובים, לדורות ולא לדור אחד, יקבעו תוצאות המערכה הזאת, לא רק את גורל קיומנו ועתידו של הישוב אלא של האומה כולה.

תש"ח


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!