כתלי ווסמינסטר לא שמעו בודאי מימיהם הכרזה כזו, שהשמיע מיניסטר המושבות קריץ' ג’ונס בויכוח על החוק לביטול המנדט הבריטי בא“י. במשפט קצר אחד, שהפליט דרך אגב, גילה את כל הרז שאנחנו אמנם ידענוהו מכבר, אך העולם עוד תהה עליו וצירי הבית הנכבד, המשמש מטרופולין מדינית לאימפּריה גדולה, אם כי לא נזדעזעו לשמעו ולא רקעו ברגליהם, הרגישו בו בודאי דבר מה “קודר ומחפיר”' כלשון העתונות הבריטית. זה שעושה עתה בריטניה בא”י – אמר מיניסטר המושבות – אינה, אלא “נקמה בעד הטרור”. אם כן, לא “נייטרליות”, לא “מדיניות”, לא חוסר יכולת להשתלט על התוהו ובוהו שהתהווה, כביכול, מאליו, אלא תחבולה מאורגנת ומכוונת מראש לשפוך את זעמה הרצחני והנקמני על היהודים ועל הציונות, כאילו בגלל חטאם של טרוריסטים יחידים.

כשמיניסטרים בריטיים משתמשים בתקופה הזאת במושג “טרור”, הם מכניסים לתוכו משהו רחב וכולל יותר משהכנסנו לתוכו אנחנו, שנלחמנו בו מראשיתו. ה“טרור” בעיניהם הוא עצם העמידה של היהודים על זכותם ועל צדקתם, על רצונם לחיות, על מאמציהם לסכל את נרגנותם של הבריטים המתכוונים לשלול מהם את זכות החיים והקיום. בפיהם נקראת בשם “טרור” עצם מלחמתנו המדינית, עצם הופעתנו בזירה הבין־לאומית בתביעה תקפה ובהאשמה נמרצת. “טרור” הוא החלטת ועדת או“מ והחלטת מליאת או”מ, טענותינו לפני ועדת הבטחון ודרישתנו להגשמת החלטות האומות. כל זה “טרור” בעיני הבריטים ועל זה הם נוקמים, בזרוע נטויה ובחימה שפוכה.

על “הנקמה” והאיבה אין לרוח ולתבונה האנושית אלא שלטון מועט בלבד. זהו יצר בהמי, בלתי רציונלי, שאין לו כל קריטריון וכל מידה וגבול. ואעפי“כ לגבי הגרמנים, אשר הרסו את ערי בריטניה, טבעו את אניותיה למאות, הרגו את אנשיה למאות אלפים, והמיטו עליה שואה לאומית, שאולי לא תוכל שוב להחלץ ממנה, לגבי אלה ידעה בריטניה לרסן את היצר הזה זמן קצר לאחר גמר “פעולת האיבה” הרשמית, באה ה”התיידדות". אדום את אדום מבינים זה את זה היטב. אבל אדום את ישראל, את העם הקטן הזה, שהוא רגיל לראותו תמיד בכניעתו, בהרכנת ראשו תחת כל מכה – כשהוא מתחיל לזקוף את קומתו ולהגן על עצמו, אותו אין הם מסוגלים להבין. לאחר האסון הגדול שמצא את בית ישראל בימי המלחמה הזאת, היו מדינאי מפלגת העבודה הבריטית בטוחים שהיהודים יקבלו ברוח נכאה כל צליפת שוט שתונחת על גבם. אם כי בווין, שונא־ישראל זה ושכמותו, הצטערו בוודאי על כך שהיטלר לא כילה את היהודים לחלוטין, ונמלטה מהם שארית קטנה באירופה ושארית גדולה ובעלת השפעה כלכלית ומדינית חזקה בארצות הברית – לא ציפו לכך שיפגשו בהתנגדות כה גדולה למזימתם, לחסל את הציונות ולהסיר את המכשול הזה מעל דרך הקנוניה המדינית שלהם עם העולם הפיאודלי הערבי. זאת היא חוצפה של יהודים, “טרור” של אנשים שלאחר ששליש מהם נשמד בכבשני היטלר, הם מעיזים עוד להרים ראש, להכשיל את תכניותיה של אימפּריה גדולה ולהוסיף לה רוגז על הרוגז שהיא שרויה בו בלוא הכי. נגד אלה אין לקום אלא בחמת זעם, בנקמה קודרת ומבוהלת, שכוונתה להזיק בלבד מבלי לקבל שכר.

אנגליה יכלה להיווכח כבר שהשיטה הנקמנית אין בה תועלת בשבילה כלל וכלל. היא לא התחילה להשתמש בה אתמול. היא משתמשת בה זה למעלה משנתיים ימים. מיד לאחר שנתגלתה ההתנגדות הנמרצת של היהודים להצהרה הראשונה של בווין בענין א“י והציונות, החלה שיטת הנקמה לפעול כמו בשרשרת. תחילה חשב בווין להתנקם ע”י ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית וקיווה לקבל ממנה אישור בין־לאומי למגמת החיסול של הציונות. משלא קיבל את האישור הזה, ומסקנות הועדה טפחו על פניו של בווין, נתלקח יצר הנקמה במידה גדולה יותר, ובווין ניסה להשיג ע“י ועידת “השולחן העגול” בלונדון מה שנבצר ממנה להשיג ע”י הועדה. כאשר גם הנסיון הזה לא הצליח, ניסה להשיג משהו ע“י מאסר חברי הסוכנות היהודית וע”י שיטה של מאסרים וטרור וחיפושי נשק בישובים היהודיים. כשגם זה לא הצליח, הטיל בפנינו את הכפפה של “אבירים” ע"י מסירת הענין לארגון האומות המאוחדות, והסתמך על חוות דעתם של המומחים המדיניים שלו, על האנטגוניזם המדיני בין המעצמות הגדולות, ועל רפיון רוחם הפּוליטי של היהודים, כי “אין כל תקוה שהענין היהודי יוכרע בפני הפורום הזה ברוח התביעות הציוניות”. אך כשגם כאן חל מפנה אחר לגמרי, והאומות המאוחדות קיבלו את הודעת בריטניה על דבר הסתלקותה מן המנדט ברצינות, והחליטו מה שהחליטו – ניטל המעצור האחרון מן הכעס והאיבה, מתאווה הנקמה, וממשלת בריטניה חרגה מכל מסגרת של התנהגות פּוליטית ותרבותית, ושליחיה החלו בוואנדאליזם פרוע ורצחני כלפי הישוב היהודי, כדי לנסות בדרך זו להשהות או לסכל את הגשמת ההחלטות של ארגון האומות המאוחדות.

הנקמה והאיבה הם אובייקטים לבקורת מוסרית, אך לא לוויכוח מדיני. כאן שותקים ההגיון והתבונה וכל המידות האחרות של תרבות אנושית. הצפעוני הנושך את עקבות האדם אינו שוקל בדעתו אם צומחת לו מזה תועלת כלשהי. יותר מזה: ישנם בעלי חיים שעקיצת הזעף שלהם מביאה אפילו כליה על עצמם. אלה הם סנוורים. “חמת פתנים – אכזר”. כך היה אצל היטלר וכך הוא אצל בווין. אך תורת החיים מלמדת אותנו, שאם אין בידינו כוח ויכולת לרוצץ את ראשו של צפעוני, מן ההכרח להמנע מפגיעתו הרעה, לא להתגרות בו ולסור מדרכו. לפיכך שללנו והננו שוללים עדיין את הטרור כשיטת מלחמה מדינית. אבל במידה שהטרור של קבוצת אנשים קטנה שאינה נתונה לשום מרות ציבורית, ראוי לגנאי ולשלילה, לא רק משום שיש בה פרישה מן הציבור אלא בעיקר משום שיש בה פרישה מן הדרך המדינית ההגיונית והמוסרית – הרי פי אלף מזה חייב העולם התרבותי לשלול, לגנות ואף למנוע את האפשרות, שממשלה אדירה, הרואה את עצמה כיום כמרכז המדינות הדמוקרטיות באירופּה תשתמש בטרור ובנקמה כבשיטה מדינית, כדי להכשיל את החלטותיה של הסמכות הדמוקרטית העליונה אשר לאומות העולם.

איננו יודעים מה הרגישו בלבם צירי הבית התחתון הבריטי כששמעו את נוסח “המסמך הטוטליטרי ביותר”, כהגדרתו של מיקארדו, והקשיבו לדבריו הנבוכים והמבולבלים של קריץ' ג’ונס ושל אחרים מבין לראשי הממשלה. עצם העובדה שמחצית מצירי מפלגת העבודה עצמם לא הצביעו בעד הצעת החוק, אינה מוכיחה שהבית הנכבד נתן כבוד רב לממשלתו ולמדיניות שלה בא“י. כמובן, באופן פורמלי הכל יהיה בסדר; גם העתונות הבריטית שהיא, כדוגמת העתונות הגרמנית בימי היטלר והעתונות האיטלקית בימי מוסוליני, “מזוהה” מראש עם עמדת הממשלה, לא סרה מדרכה המטהרת את השרץ בק”ן טעמים. אבל במידה שקיימת עוד בעולם דעת קהל פּוליטית, בלתי מושחתת ובלתי משוחדת, המסוגלת לשקול את הענינים לגופם – אי־אפשר לה שלא תניד ראש אחרי התנהגות משונה זו של בריטניה, ששלישה רשעות, שלישה עיוורון ושלישה טירוף הדעת. צודק בודאי בנידון זה סופרו של “הארץ” ר. וולטש במכתבו מלונדון, שאילו נשם עוד כיום העולם אויר חפשי,לפחות במידה שנשם בידי משפט דרייפוס בצרפת, היתה התנהגותה של בריטניה בא"י נהפכת בודאי לשערוריה בין לאומית. גם בבריטניה עצמה וגם בארצות תרבותיות אחרות היו נמצאים בודאי אנשי־שם ואנשי־רוח שהיו רואים בזה תפקיד של כבוד לתרבות האנושית, והיו נחלצים למערכה כדי להלחם בעוז נגד תעלוליה של ממשלת בווין. לצערנו אין העולם נושם כיום אויר חפשי בשום ארץ ובשום מדינה, ומעט האנשים הישרים, המצטערים בצער הירידה והשחיתות שבעולם באים בחדריהם ונחבאים “כמעט רגע, עד יעבור זעם”, או עד יבוא הזעם הגדול ויטאטא את כל הסחי הזה שנצטבר על פני כוכב הלכת שלנו.

כי על כן לא ייתכן הדבר, שהאנושות התרבותית ניטמטמה עד כדי כך, שלא תבין מה נעשה כאן. גם מבעד לסילופין של מנגנון התעמולה הבריטי, יכול כל אדם נבון לעמוד על הדברים לאמיתם. ברטיניה שופכת את חמת נקמתה על ראש היהודים משום שהתנגדו לגורל שמינתה להם הממשלה הבריטית: להשאר בארץ מולדתם – שבהתלהבותם החלוצית, בתרבותם, בכשרונם המדעי ובהונם החלו להסיר ממנה את בגדי אלמנותה, את העזובה ואת השממה – מיעוט משועבד ונכנע למשטר הערבי הפיאודלי למחצה, שהיא מעונינת בקנוניא פּוליטית עמו. מתוך כך היא הפכה את הארץ למדינת־משטרה, בעוד חשבה להשתקע בה לנצח, ומתוך כך היא דוחפת את הארץ לתוך “תוהו ובוהו” שעה שהיא אומרת לצאת ממנה, ומשתעשעת באמונה שתוהו ובוהו זה יביא לבסוף את היהודים למצב שיבקשו ממנה להשאר ויכנעו לתנאים שהיא תכתיב להם. ל“מטרה קדושה” זו היא חותרת בכל האמצעים הטמאים הנמצאים ברשותה: בשלהוב הסכסוך בין הערבים לבין היהודים, בהגשת עזרה גלויה ונסתרת לערבים, בהחלשת הכוח היהודי, בנקיטת אמצעים שונים להידלדלותם הכלכלית, להפרעת החיים המשקיים שלהם, בהפצת עלילות כדי להבאיש ריחם הפּוליטי בעולם, ובמעשי הרס ורצח ישירים כלפי יהודים, אשר עושיהם נשארים “אלמונים” תמיד, ולכל “פלוני” שקוראים בשמו נמצאים תמיד עדים מהימנים המוכיחים כי באותה שעה ובאותו רגע בדיוק ראו אותו “ישן לתומו במיטתו…”

לא. לא ייתכן הדבר שהאנושות התרבותית אינה מבינה זאת. וככל שהיא מבינה, ודאי צוחקת היא בקרבה למראה הצביעות הזאת, כאשר אלה “המסננים את היתוש” של הטרור היהודי, בולעים יום יום קופות של שרצים מאוּסים, מעמידים פנים של יראי־שמים ומאיימים עלינו להדיחנו מקרב העמים התרבותיים… כשיבואו פעם לשקול במאזני צדק את מידת התרבות של העמים, ימצאו חסרים בזכותם לא אלה שנתגלתה בהם איזה כנופיה נידחת ופורשת, שהשלטונות הבריטיים הביטו עליה בעצם בעין טובה באשר היא משרתת את האינטרסים שלהם, אלא אלה שעשו את התועבה לשיטה של “מדיניות גבוהה”, שמוסדות העם מזהים את עצמם עמה ודעת הקהל תומכת בה. בחשבונה של ההיסטוריה יתלשו בודאי בזעף את דפי הלוח של התקופה הזאת בחיי בריטניה, ומשורריה יקוננו עליה כדרך שקוננו פעם משוררי הסאגה האיסלנדית של המאה הי"א:

"לבבות קרים וידים מלאות דמים,

השתלטו עתה באנגליה ומשלים בה".

ומה עלינו לעשות נוכח שיטה זו של חמת־נקם, שבריטניה נוקטת בה? אנו מקווים שככל שתצטרך להיאבק עוד עם מכשולים רבים, הרי ההכרעה שנפלה בעצרת האומות המאוחדות אינה ניתנת שוב למחיקה או למודיפיקציה. נסיונות להכשיל ולחבל ייעשו בודאי עד הרגע האחרון. אך אין אנו יכולים לתאר לעצמנו שהאומות המכבדות את עצמן, הנמצאות בעליהו לא בירידה כבריטניה, ואינן נתפסות כמוה לשגעון של רשעות ונקמנות, יירקו בפניהן הן ובפני המוסד המדיני העליון שהקימו והן אחראיות לו ולכבודו. שלטון עקרוני המוסר בעולם אמנם נחלש מאוד בתקופה הזאת, אך עוד טרם הוכרע כליל. זה שנחלש – גורם ובודאי עוד יגרום לנו צרות מרובות; זה שלא הוכרע עדיין – הוא למכשול רב על דרך מזימותיה של בריטניה. על כל פנים יש לנו עוד מרחב רב להיאבקות ולעמידה בפרץ בזירה המדינית הבין לאומית, כדי לסכל את המזימות האלה. וכאן, בארץ, אנו מצווים להתעצם במערכה שאנו עומדים בה כלפי הערבים, שבעזרת הנרגנים הבריטיים הכריזו עלינו מלחמת דמים והשמדה. ואשר לאנגליה עצמה אנו מצווים עתה יותר מאשר בכל זמן אחר – כאשר המשטר הבריטי מתחסל והולך, ושליחיו ועושי דבריו עלולים להשתמש נגדנו בשיטת " פגע וברח", פגע והיעלם – על זהירות ועל תבונה מדינית. לא ניהלנו מקודם ואין אנו מנהלים עתה מלחמה פיסית באנגליה ובכוחותיה כאן. אינני יודע איזה שיקולים מדיניים היו מבצבצים ועולים אילו היה לנו הכוח לכך. עכשיו, כשאין לנו הכוח לכך, אין צורך בשום שיקולים אחרים מאשר השיקול התועלתי. כל היגררות אחרי פּרובוקציה, נותנת אמתלא לתחבולות נקם חדשות, הפוגעות בנו קשה. נמנע מפגישה אתה ומפגיעותיה הרעות. ניתן לכוחותיה לצאת בשקט, ונדאג להסדרת ענינינו בצורה חיובית. אם היא מנסה לפגוע בכלכלתנו – נבקש דרכים להתגבר על פגיעה זו; אם היא זוממת להרעיב אותנו לאחר ביטול המנדט, נדאג מראש להפר מזימה זו; אם היא מכניסה תוהו ובוהו באדמיניסטרציה של הארץ, נכונן את יסודות האדמיניסטרציה שלנו, שתהיה דרושה לנו גם בבאות; אם היא משבשת את שירותי הדואר ושירותים אחרים – נקים, במידה שאפשר, שירותים משלנו. לא נגרר אחרי פּרובוקציה – אך גם נשמר מפני פּרובוקציות מצדה. נשמור על ערינו, על כפרינו, על מוסדותינו, על אנשינו. נשגיח בשבע עינים על כל מכונית גלויה ועל כל מכונית מוסווית. נהיה ערים, זהירים – אבל נבליג לתועלתנו אנו. לא נקם תחת נקם, אלא זהירות מפני הנקמה המהלכת באופל.

תש"ח