המסגרת החיצונית של ישיבת הועד הפועל הציוני בת“א העידה על שעת־החירום בה התכנסה. משמרות מזוינים של צבא־המגן העברי על הדלתות, הפיקוח הזהיר על הכבישים המובילים לאולמי הכינוס, וקולות הנפץ מרחוק, שליוו כפעם בפעם את דברי הנואמים במליאה או בועדות, גילו משהו מן המציאות המיוחדת במינה, שבה אנו חיים ובה אנו מצווים לבקש עצה על ההווה ועל העתיד. זה היה, כאמור, רק משהו מן המציאות הזאת, וככל שלא ניתן לצירים, שבאו מן החוץ להכיר את התמונה הכללית בדרך הראיה הבלתי־אמצעית, היתה להם ההזדמנות להשלים אותה ע”י הידיעות מן החזית של המלחמה הנטושה לכל אורכה ורוחבה של הארץ, מדן עד רביבים ומתל אביב עד ים־המלח, ושבה נאבקים אלפים ורבבות של נערים ונערות עבריים על המולדת הישראלית, תוך גבורה ומסירות נפש שאין דומה להן אצל שום צבא־לוחם בעולם.

על מסגרת הישיבה הזאת נוספו הידיעות השוטפות מירושלים היהודית הנצורה, המנותקת, המותקפת בלי הרף, הדואגת למי־מצור וללחם מצור, המנסה להבקיע לעצמה את התחבורה ואת דרך־המעבר למזון ולדלק. כיבוש הקסטל ע“י יהודים, פינויו, כיבושו מחדש והמלחמה המתמדת עליו, וכיבוש עמדות שולטות על דרך ירושלים במקומות אחרים – אם כי הד היריות האלה לא הגיע, בדרך אקוסטית, לאזני צירי הועד הפועל הציוני, הרי שהגיעו ע”י הגלים של הידע המדיני, של הכרת חומרתה וחיוניותה של המערכה הזאת. והוא הדין ההתקפה העצומה על משמר־העמק בכלי־נשק כבדים, מתנת הממשלה הבריטית לזוממי ההרס וההשמדה נגד הישוב העברי. והוא הדין ההתקפה הנגדית של המגינים, הבקעת המצור, הרדיפה אחרי הצרים בהרים והכיבושים של כפרים רבים מידי המתקיפים. כל אלה חייבים היו להטביע את חותמם על הישיבה הזאת ועל דיוניה, וליטול ממנה את העוקצין שכינוסים ציוניים “בימים כתיקנם” מבורכים בהם.

אך, העולם יחרב – והשיגרא תעמוד לעד! והיא השתלטה במידה רבה גם על הישיבה הזאת, ע“י הויכוח הכללי וע”י המלל המנופח וההסתכסכות הפנימית, שהשכיחו את המציאות בה אנו נתונים, והעוקצין הפּוליטיים הפנימיים נהפכו לעקרבים שדשו בהם איש את בשר רעהו. דוקא ישיבה זו, שהיתה חייבת לרסן את יצריה, להיות בחינת “נורא, טהרנו בדם, במארה”, ולהעלות על דיוניה, על ביטוייה ועל היחסים הפנימיים שבה ארשת של רצינות וכובד ראש, הגיעה לפרקים להתפרעות אווילית ולשובבות סוררה, שאנו יודעים מעטות דוגמתן לשימצה בכינוסים ציוניים. נחטא לאמת אם לא נאמר, שהיו בה גם גילויים יפים, רגשניים, שהרעידו לפעמים את המיתרים של כנור התקופה הגדולה והחמורה שאנו שרויים בה. גם שכינת האחריות הפּוליטית לא נסתלקה לחלוטין. אך בדרך כלל, כשם שאנו מרגישים יום יום שהישוב העברי והתנועה הציונית עוד טרם הגיעו לידי הכרה מלאה כי אנו מצויים בתוך מלחמה החורצת את גורלו הפיסי של הישוב ואף את גורל קיומו ועתידו של העם העברי כולו, כך היה מורגש באולם הישיבה של הועד הפועל הציוני, שהתכנס בתל־אביב, בראשית שנת 1948, שההכרה הזאת לא חדרה עדיין במלואה אפילו לתוך שכבת האנשים שנבחרו להוות אינסטנציה מחוקקת עליונה של התנועה הציונית ולהניח את יסודותיה של המדינה העברית.

והרי הישיבה הזאת כונסה למטרה אחת בלבד: להניע את התנועה הציונית ואת העם היהודי בארץ ובכל תפוצות הגולה להסיק את המסקנא היחידה האפשרית מן ההכרה הזאת, ולהתעצם במלחמת גורל זו, תוך הטלת כל המאמצים הרוחניים וכל האמצעים החמריים על כף המאזניים. כי על כן אין שוב כל ספק בפרוגנוזה זו, שהאומה הישראלית הגיעה לקצה דרכה ההיסטורית, והיא עומדת עתה בשעת המבחן האחרונה. מה שאירע לישראל בימי המלחמה, והרוחות הזועפות המנשבות כיום מסביב לשרידי האומה בכל ארצות פזוריהם, עקרו ושברו את שבלי הקש האחרונות של האשליות, כי אפשר למצוא עוד דרך־חיים העשוי להבטיח לבני־עמנו באיזה מקום שהוא בגולה, לא רק אפשרות של קיום כקיבוץ לאומי, בעל יעוד ובעל שאיפה לחרות, אלא אפשרות של קיום פיסי פשוט לכלל ולפרט כאחד. כל שאינו רואה זאת בעליל הוא מוכה סנוורים, או אדם שהשה אותו אלהים חכמה, והוא מחביא את ראשו “ככנף רננים נעלסה” זו בחול, למען לא יראה את המתרחש סביבו. אך אלה הם מעטים בקרבנו כיום, לא רק בקרבנו הציונים אלא בקרב כל העם היהודי, בין אלה ששרדו מן הטבח באירופּה ובין אלה הפזורים בין העמים, אם במצור ובמצוק ואם בעושר וברווחה – ובתוך צירי הועד הפועל הציוני בודאי אי־אפשר היה למצוא אותם.

באי הישיבה הוזהרו על המטרה האחת הזאת, חזור והוזהר. הם הוזהרו על הסכנה הגדולה בה נתון כיום המשען האחרון והיחידי לקיומו ועתידו של העם היהודי, והם היו יכולים לקבל עידוד מעמידתו האיתנה של הישוב העברי בגוננו על המשען הזה ומיעילותה של ההגנה רבת הקרבנות אך גם רבת התפארת, אם תוגש לה מיד וללא כל דיחוי עזרת העם, בכסף, בציוד, באנשים. ואילו היו מקבלים את דברי האזהרה האלה במלוא הרצינות ובמלוא המשמעות שבהן נאמרו, היתה חייבת הישיבה להתרכז בדבר הזה בלבד, ולהינזר מכל דבר שיש בו כדי להסיח את המחשבות מן העיקר. בכל אופן היתה חייבת להנזר מן השיגרא הזאת, ששיוותה לפרקים דמות לישיבה זו, כאילו היתה מתכנסת במקום רחוק ובימים רגילים.

ואף־על־פי־כן, פרט למשגה בולט אחד, שעליו עוד ידובר להלן, השיגה ישיבת הועד הפועל את עיקר מטרתה. הויכוח הכללי אינו יכול להיות מובא בחשבון בשום קונגרס ובשום כינוס ציוני. זאת היא “אטרקציה” מסורתית של תפלוּת, שבה נערכים עפ“ר החשבונות המפלגתיים או הכיתתיים שנצטברו במשך הימים שבין כינוס לכינוס, או שדוברים שונים חוזרים, כמצות אנשים מלומדה, על נוסח של “האשמות” ועל “עמדות שסיגלו לעצמם לפני שנים רבות. גם הפעם היה זה “ויכוח כללי” טיפוסי, וכל המפלגות, האופּוזיציוניות בעיקר, הוציאו אחת אחת מתוך “אגודת השבטים” שלהן, את השבט המשמיע קול שריקה יותר חד וחריף, כדי להצליף את ההנהגה על בגידתו של באֶווין ועל בגידתו של אוסטן, על מרמותיה של ממשלת א”י ואפילו על התסבוכת הבין־לאומית הכללית ועל כל התקלות שאירעו לציונות ולישוב, הן בידי שמים והן בידי אדם. כל המיתרים הגסים שבבטנון האופוזיציוני השמיעו קולותיהם, והפעם נמתח אפילו מיתר נוסף, שעליו פרטו בעיקר דוברי האופוזיציה השמאלית, מיתר הויכוח על “האוריינטציה”, לאחר שאזרו את כל כשרון המלל הדמגוגי להוכיח שכל מה שאירע לנו אינו אלא “פרוגנוזה שלהם” שנתאמתה, מכיוון שההנהגה הציונית פשעה בהשענה על כוחות האתמול הבוגדים ולא על כוחות המחר שנאמנותם יציבה ושמהם בלבד תקום לנו תשועה. לא נחזור כאן על הויכוח הזה. לא היה בזה לא תבונה מדינית ולא אחריות מדינית לעורר אותו, מאחר שבעלי הפרוגנוזה עצמם יודעים היטב שלא היתה זו כלל ודאות מרכסיסטית מדעית, שכך יתפתחו הדברים ולא אחרת. על כל פנים היה מי שבתוך הויכוח הכללי הזה הוכיח את הבדאות שבהשערות מדיניות אלה בעבר, וביסס את אי־האפשרות לתנועה הציונית ולעם העברי, הן מבחינת מטרותיה של הציונות והן מבחינת שאלות קיומם של פזורי האומה בתפוצות הגולה, להתייצב לצד אחד הצדדים היריבים, המתכוננים ומכינים את מלחמת העולם השלישית. אשר אמרנו תמיד בדבר “האוריינטציה על עצמנו”, פירושה: נייטרליזציה מוחלטת של העם היהודי במריבות העולם, שעה שהוא נתון בכף כל החלקים שבתוכו. נייטרליזציה זו חייבה אותנו לפני ההתפתחות האחרונה, ועל אחת כמה וכמה שהיא מחייבת אותנו עתה, נוכח ההפלגה של העמים לשני חלקים מסוכסכים, להשען אך ורק על שלום העולם ואחדות העמים. שהביטוי להם ניתן כיום ע”י האינסטנציה המדינית העליונה של ארגון האומות המאוחדות. ולא היתה זאת אלא אחיזת עינים דמגוגית, כאשר התייצב על הבמה אחד הדוברים מבין הניאופיטים של “האופוזיציה השמאלית”, ותבע לעצמו אֶשכּר של חוזה שצפה את הכל מראש ב“אספקלריה המאירה”, וראה מי יבגוד ומי ישאר נאמן, ויודע אף עתה לחשב מראש בדיוק את כל פרטי ההתפתחות והשתלשלות הענינים עד סוף כל הדורות.

אולם לא מה שנאמר ולא מה שנשמע ב“ויכוח הכללי” קובע את תוכנה ואת משמעותה של ישיבת הועד הפועל הציוני. עבודתה המעשית, שנעשתה בועדות והובאה לידי סיום והחלטה במליאה, קובעת את ערכו של הכנוס הזה, והוא היה ברוב המכריע חיובי וקלע למטרה שלמענה התכנס. אך גם לעבודה המעשית הזאת אירעה תקלה רצינית באותה ההחלטה שכוונתה היתה להתיר את אחד הסבכים החמורים של חיינו הציבוריים בשעה זו ולהקל על המאמץ המלחמתי של הישוב, והיא עלולה לסבכם יותר ולהכביד על המאמץ הזה. הדברים מכוונים לפרק הידוע שקוראים לו “הסדר” עם אחד הארגונים הפורשים. ואנו חייבים לומר כי ספק אם יש איש או מפלגה בועד הפועל הציוני ובישוב בכלל שאינם נושאים את נפשם לאיחוד הכוחות הלוחמים, לביעור הרע של פירוד ושל מלחמת־אחים מקרבנו, לעקירת הנגע הממאיר של טרוריזם משתולל מבית ומבחוץ, המביא אותנו למדחפות ומשמש קן של פּרובוקציות בלתי פוסקות, הממיטות עלינו שואות מדיניות ומוסריות. אבל “ההסדר” שהוצע ע“י רוב קטן בועדה המדינית ונתקבל ע”י רוב קטן במליאה של הועד הפועל הציוני, אין בו כדי לאחד ולעקור נגעים, אלא כדי ליתן ליגליזציה לפירוד ולנגעים הללו, ולגולל את האחריות למעשים הטמאים של הפורשים על כל הישוב ועל כל התנועה הציונית. איננו יכולים להכנס כאן בהסברת פרטי הסעיפים של ה“הסדר” הזה. מי שעיין בהם כהלכה אי־אפשר היה לו לא להיווכח שאין הוא מסדיר שום דבר, ושגם אותו החלק שבו, שבא, כביכול, להטיל מרות על הפורשים ולצמצם את שטח הפעולה שלהם, דומה למשמרת, המעבירה את היין וקולטת את השמרים. לפיכך הצביע החלק האחראי שבתנועה הציונית, הפלגות הפועלים והחלק הפּרוגרסיבי שבציונות הכללית, נגד ה“הסדר” הזה, לאחר שלא עלה בידם לעשות הסדר של ממש, שיש ממנו תועלת לציונות ולמלחמתנו בארץ ולא נזק.

פרט לתקלה זו, חדורות כל ההחלטות שנתקבלו בועד הפועל הציוני דאגה ואחריות רבה למטרות העיקריות, המדיניות, הכספיות והארגוניות שהועמדו לפני הכינוס הזה. אין צורך להרבות דברים על ההחלטות הכספיות והכלכליות המביעות את נכונות התנועה הציונית להתגייס בכל נפשה ומאודה, כדי לחזק את יכולת עמידתנו במערכה המלחמתית ובמערכה המדינית החמורות שאנו נתונים בהן. מחובתנו רק לשקוד על כך שהחלטות אלה תתגשמנה במלואן. אך יש לייחד את הדברים על שלושה סעיפי החלטות, המהווים את סימני ההיכר העיקריים של הישיבה הזאת:

א. ניתן ביטוי חגיגי להכרזה על העצמאות העברית בא“י, והונחו היסודות לממשלה העברית הזמנית ולגוף המוציא־לפועל שלה. דבר זה נעשה ברוח ההחלטות של עצרת האומות המאוחדות, ומאז נפלה הכרעה זו לפני ארבעה חדשים, הוא עומד על סדר היום שלנו. נסיגתה של אמריקה מעמדתה ביחס להחלטות או”מ, שהיתה אחד המניעים העיקריים לקבלתן, אינה משנה ולא כלום מתוקפן המשפטי הבין־לאומי ומתוקפן המוסרי. אנו מקווים שגם עצרת האומות המאוחדות המתכנסת בימים אלה לא תשנה ממטבע ההחלטה וממשמעותה. על כל פנים, אי־אפשר שיחול בה שינוי כלשהו בשבילנו, שזכותנו לעצמאות במולדתנו הונחלה לנו מברית בין הבתרים של ההיסטוריה, מהתרבות הגדולה שיצרנו על אדמת הארץ הזאת בעבר, ממציאותנו בארץ, כיוצרי תרבות ומחיים שממות־עד היום, ומן הדחף ההיסטורי של ההווה המניע את פזורי ישראל להתקבץ מחדש במכורתם הטבעית.

מסיבות המלחמה הנטושה כיום בארץ מנעו מאתנו את האפשרות לכנס את הכינוס הזה של הועד הפועל הציוני בירושלים; בעיר הזאת, שחוברו לה יחדיו סמלים היסטוריים כה רבים, היתה ההחלטה על עצמאותנו ועל הקמת הממשלה היהודית הזמנית, לאחר שבעים דורות של גולה ושעבוד, מקבלת את האור־החוזר החגיגי המיוחד במינו שהיא ראויה לו. אך כשם שהיינו נאלצים להתחשב עם האפשרויות הריאליות בשעה שקבענו את מקום הישיבה של הועד הפועל הציוני לא במקום שבו צריכה היתה להתכנס, כך היינו נאלצים להכניס את ההכרזה על עצמאות ואת ההחלטה על הקמת מועצת הממשלה הזמנית בתוך התחום של אפשרויות ריאליות. לפיכך לא יכול היה הועד הפועל הציוני לקבל את המלל הפאתטי של מטפחי האשליות בדבר עצמאות מיד ומדינה מיד “בגבולותיה ההיסטוריים”. ישנם גורמים אחרים רבים למדי, המעוניינים לפגוע בסמכותה ובסמכות החלטותיה של עצרת האומות – אנו איננו יכולים לעשות זאת והיינו חייבים לכבד את תחומי הצ’ארטר הזה ואת התאריכים שנקבעו על ידו.

ב. הדבר השני שיש לו אופי ממלכתי מובהק, אם כי נעדרה גם ממנו הצורה החגיגית שהוא ראוי לה, היא ההחלטה וההכרזה על מלווה לאומי ראשון בסכום של 5 מליון לא"י. גם על מילווה לאומי דיברו אצלנו מזמן, אך תמיד היה זה דומה לאבן כבדה מאד שאין לגלגל אותה ללא צבירת כוחות נוספים. על כל פנים היתה תמיד הכוונה למילווה מאת אחרים, אם מיהודים ואם מלא־יהודים – הפעם מדובר על מילווה מאת הישוב העברי, בסטטוס של מדינה יהודית. היה זה אחד מגילויי הנכונות של התגייסות והתנדבות, כשלא נשמעו כל היסוסים וכל ערעורים על תכנית זו, שביצועה הכרחי כדי לממן את הצרכים הגדולים של המלחמה ושל עבודתו המשקית והאדמיניסטרטיבית בתקופת המעבר לעצמאות מדינית.

כסף, הרבה כסף, היה תמיד אחד היסודות העיקריים במפעל הבנין שלנו. עתה הוא אחד היסודות העיקריים גם במאבקנו על קיום הישוב ועתיד האומה הישראלית. אין אנו יכולים לא להצטער על כך שחלק גדול מן הכסף הזה נועד למלחמה, שהיא אכזרית ובלתי פּרודוקטיבית במהותה. אבל זוהי גזירת השעה שאין ממנה מפלט. כשנצא מן המערכה הזאת בשלום, ונוכל להניע מחדש את גלגלי היצירה וההתיישבות העברית בארץ – נמצא בזה תנחומים על אבדן הנפש והרכוש הנגרם לנו ע"י מלחמה זו.

ג. והדבר השלישי – הוא הברית עם ירושלים שחידשנו במעמד זה בתל־אביב. ירושלים היהודית לקחה פי שבעה מתלאות המלחמה הזאת. הרבה דובר כבר אצלנו על העיר העתיקה, שבה נצורים 1800 יהודים זה ארבעה חדשים, עומדים במערכה הקשה מול הצרים הערביים העולים עליהם במספרם פי עשרים ואף נעזרים ב“נייטרליות הידידותית” של הכוחות הבריטיים – נלחמים בעוז, ובמסירות נפש, מבלי לקבל את עצת השלטונות לעזוב את עמדתם, והאויבים “בושו מאשר קיוו, בעיר חומה מסוגרת”. אך לא רק העיר העתיקה, אלא ירושלים כולה, על מאת אלף תושביה היהודיים, באה במצור ובמצוק, ועל עמדתה במערכה נאצל הוד קדומים של גבורת ישראל. משהו מתכונת ירושלים במלחמה זו נמסר בישיבת הועד הפועל הציוני, בנאומו הנרגש של הרב מאיר ברלין. הוא סיפר כיצד נלחמים, לא רק אנשי המלחמה מצבא־המגן, אלא כיצד נלחמים גם שומרי החומות מבין היהודים החרדים, בעלי הזקן והפיאות; כיצד רב ירושלמי, הלן כרגיל בעומקה של הלכה ועוסק בענייני היתר ואיסור, לקח את הרובה בידו ונהפך לקלען, לצלף מצוין, וכיצד אברכים ירושלמיים חרדים ובחורי ישיבה, טובלים במקוה טרם שיוצאים לעמדות, כדי להיטהר לפני מותם, פן יפלו במערכה. ירושלים זו הנאבקת, הנלחמת, הנתקפת ע“י אויבים גלויים וע”י אויבים המתגנבים במרמה, נותקה לפני שבועיים מיתר הישובים העבריים, והיתה צפויה לסכנה שמלאי המזון המצומצם שלה יאזל ותהא מופקרת לרעב במובן הפשוט ביותר של המלה.

כוחות המגן העבריים החלו בפעולות מכוונות להבקעת חגורת המצור על ירושלים היהודית, עוד בטרם נתכנסה ישיבת הועד הפועל הציוני. אבל ככל שהבטחת הישוב היהודי בירושלים בפני הרעבה ומצוקה מותנה מפעולות צבאיות מוצלחות, שהיינו עדים להן בימים האחרונים היא דורשת גם פעולות מדיניות וגם פעולות כלכליות פרבנטיביות, ע“י הכנת מלאי של מזון מספיק לזמן ממושך, ע”י המצאת אפשרויות של שיכון לפליטים מתחומי הספר הנתקפים, ויצירת מקורות מחיה לתושבים המתפרנסים מן העבודה. בעוד הועד הפועל יושב ודן ושוקל וטורח, עסקו אנשים מספר מבין חברי הועד הפועל בשאלה תכופה וחיונית זו אותה שיירה גדולה של מאה ושבעים מכוניות עמוסות מזון, שהבקיעה לה את הדרך לירושלים, כמעט שמאולם הועד הפועל הציוני יצאה, שהעלה – כדברי היו“ר של ישיבת הנעילה – את ירושלים על ראש דאגתו. ההחלטה המיוחדת שנתקבלה בענין זה, אם כי נוסחה בצורה דקלרטיבית, יש לה פירוש מעשי מאד, שאנו מצווים למלא אחריו במלוא משמעותו. כי ירושלים, אעפ”י שלהלכה נותקה מן החלק המיועד למדינה היהודית, הרי בהכרת העם ובהרגשתו היא נשארת לעולמי עד לא רק חלק בלתי נפרד ממנה, אלא הסמל הנשגב וכתר־הכבוד שלה.

“אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני”, בה נסתיימה ההחלטה הזאת, היא השבועה של עם אשר בשעת מפנה מר בגורלו ההיסטורי הוא ביטא בה את אמונתו ואת נאמנותו הנצחית, וכל פעם שאנו חוזרים עליה, בעת צרה או בעת שמחה, היא מרעידה את נפשו של כל יהודי באשר הוא שם. הפעם חזרנו עליה בעת צרה – ואנו תקוה כי נחזור עליה במהרה בשעת חדוה, ונעלה את ירושלים לא על ראש דאגתנו אלא על ראש שמחתנו.

תש"ח