רקע
יצחק לופבן
טבריה וחיפה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההודעה המרעננת שהשמיע דובר ההגנה בליל הסדר, בדבר גמר השתלטותו של הצבא העברי על שערה של א“י, על העיר חיפה ועל נמלה, נסתיימה בהמלצה, שנתקבלה באותה שעה כעין צו־צבאי חגיגי: להוסיף על שמחת הרגל את הכוס החמישית לכבוד המאורע של היום הזה. את רוב היהודים מצא הצו בעודם מסבים אל שולחן הסדר, והיה סיפק בידיהם לקיימו כהלכתו. לא מן המיותר להזכיר בהזדמנות זו כי בעצם נועדו מלכתחילה חמש כוסות לליל הסדר, כנגד חמש הלשונות של גאולה הנאמרות ביציאת־מצרים: “והוצאתי”, “והצלתי” ”וגאלתי” ו“לקחתי” – “והבאתי”. אלא שנגד הלשון החמשית: “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי” וכו', כיון שעוד טרם נתקיימה בזמן הזה, הועידו את כוסו של אליהו, כוס הבשורה לתנחומין האחרונים העתידים לבוא, ואין אנו טועמים ממנה. עתה, משנפתח השער ל“הבאתי”, הריקונו אותה עד תומה, ואין ספק בדבר שלכשתקום המדינה היהודית על תלה תצורף כוס חמישית זו לטכס של חובה בלילה הזה, ועליה תחובר גם אגדה חדשה שתספר לנו מרחשי התקופה ומנסיה.

בשלשלת הנצחונות שנחל צבא־ההגנה העברי בשבועים האחרונים, החל מהדיפת הסתערות האויב על משמר העמק, דרך כיבוש הר־הקסטל וקולוניה, הבקעת המצור על הדרך לירושלים, והשתלטות על טבריה – הרי כיבוש חיפה וטיהורה מן הכנופיות המרצחות, שהשתוללו בקרבה למעלה מארבעה חדשים, שיבשו את תחבורתנו, בלמו את תנועתנו החפשית והפילו עשרות ומאות חללים מקרבנו, הוא אחד ההישגים הצבאיים והמדיניים הגדולים ביותר.

איננו רשאים להשכיח ע“י נצחון זה, נצחון שקדם לו את טיהורה של טבריה, הראשונה בין הערים המעורבות, מכנופיות המרצחים. טבריה היא קדוּמה לחיפה מבחינה היסטורית, היא נבנתה מלכתחילה ע”י יהודים בשלהי ימי הבית השני, שימשה כבירת הגליל, מילאה תפקיד נכבד מאד בימי מלחמת היהודים עם הרומאים, היתה אחרי כן במשך מאות רבות בשנים מרכז לתרבות העברית, ונבנתה שנית ע“י יהודים, ע”י דון יוסף הנשיא, הנסיך של נַקסוֹס, לאחר שהיתה חרבה זמן רב, והיתה לאחד הסדנים הראשונים שעליו הלמה ההיסטוריה את הלמות מדינת היהודים המתחדשת. אף מחשבי הקצין מבין בעלי המסתורין היהודים ניחשו שראשית הגאולה עתידה להתגלות בארבל שבסביבותיה. לכיבוש זה נלוותה גם ההודעה הממלכתית הראשונה רבת הכבוד. מה שהודיע מפקד ההגנה בארבעה הסעיפים, המצומצמים צמצום תנ“כי ובהירים בהירות תנ”כית, בקשר להכרזת המשטר העברי העצמאי בטבריה, ממצה את התוכן המוסרי ואת האחריות המדינית של מלחמתנו והוא הקובע את הפּרוגרמה שלה בכל הארץ. למען לא יאבדו ולא יטושטשו הדברים האלה בשפעת הגילויים של הימים האלה, אנו חייבים לחזור עליהם כאן, אף כי ניתן להם כבר פרסום רב:

א. "הקימותי משטרה צבאית עברית. מתפקידה לשמור ולקיים את הסדר בעיר. על התושבים להשמע לפקודותיה בקפדנות.

ב. הנני אוסר איסור מוחלט כל פגיעה ברכוש ממשלתי לשעבר, רכוש ערבי או כל רכוש אחר.

ג. על התושבים לשמור ולכבד את המקומות הקדושים של המוסלמים, הנוצרים ועדות אחרות בעיר.

ד. כל אדם שיפר את ההוראות הנ“ל ייענש בכל חומר הדין”.

אין אנו יודעים אל נכון מה אירע, שהשלטונות הבריטיים, שעמדו עד עתה באקטיביות כה רבה כמכשול על דרך מאבקנו על זכותנו, שינו ממטבע זה בחיפה. אך לא מן הנמנע שבין שאר השיקולים הצבאיים והמדיניים גם פסוקי תנ“ך חדשים אלה שנתפרסמו ע”י מפקד ההגנה בטבריה, הוכיחו למישהו את טהרת המלחמה והקרבן שלנו, ואולי הכריעו גם הם במידת מה את כף־המאזניים המוסרית בלב אלה שהיה בידם להפריע ולא הפריעו.

אך אם טיהורה של טבריה מן הכנופיות המרצחות, יש לו ערך מוסרי ואף תועלתי רב מבחינת הבטחון והבטחת התחבורה שלנו עם הגליל, הרי טיהורה של חיפה יש לו משמעות מדינית, ממלכתית ומעשית אקטואלית ממדרגה ראשונה. חיפה אינה אמנם עתיקה כטבריה. בספרות שלנו היא נזכרת בתקופה מאוחרת. ידענו קצת על החיפנים, שכמו הבית־שאננים שיבשו את לשונם העברית ולא הבדילו בין אלף לעין ובין הא לחית. קראנו גם על אנשי שם ובעלי אשכולות בעיירה הזאת בימי התלמוד והמדרשים על אבדימא דמן חיפה ועל תחלפתא דמן חיפה. גם בימי נוסעי הצלב ידועים לנו תושבי חיפה היהודים כאנשי מלחמה גבורים, שגרמו להם לצלבנים מבוכות וטרדות לאין קץ, והם כבשוה רק אחרי עמל וכשלונות מרובים. אך בחזון התקומה הישראלית הורה עליה בראשונה בעל “מדינת היהודים”, תיאודור הרצל, כעל עיר העתיד בתכנית התחדשות של מולדתנו, וכנושאת יעוד זה היא נקבעה גם בהרגשת כל יהודי ויהודי. ואכן בחצי יובל השנים האחרון בנינו אנחנו היהודים את חיפה ואת בנותיה, לפי קו החזון הזה. מעיירה קטנה ועלובה, צמח כרך גדול המכיל בתוכו את התעשיה העיקרית שלנו, על הטכניון ובית־הספר הריאלי ועל קריות ושכונות יהודיות רבות בסביבותיה. גם הנמל וכל הכרוך בו לא היו בודאי נבנים במקום הזה לולא הדינמיקה של התפתחות גדולה שהקנו היהודים לעיר הזאת. ה“בורג” וה“שוק” הערבי ואפילו השכונה הגרמנית בלבד, לא היה בידם לפתות את מישהו להשקיע במקום הזה עשרות ואולי מאות מיליונים לירות, ולראות בו מרכז גדול של תכונה מסחרית וצבאית.

יש לנו בא“י מרכזים רבים, שלכל אחד מהם חשיבות מיוחדת. מבחינה ציביליזציונית והתיישבותית – חיפה היא המרכז החשוב במעלה. ע”י טיהורה מהכנופיות המרצחות, לא רק שנפתח לנו קו התחבורה הארוך ביותר, המקשר את כל חלקי הארץ עם הגליל והעמקים, אלא שנפתחה לנו הדלת הראשית של הארץ מבחינות רבות. לפיכך אין פלא בדבר שאנשי חיפה עצמם ועמם כל הישוב העברי חשו בהישג זה מעין תחושה משיחית, דבר מעודד שהנעים לנו מאוד את החג, אף על פי שהרבה אבלים, מבין אלה שבניהם כבר נפלו בקרב. והרבה דואגים, מבין אלה שבניהם עומדים בחזית, הטילו קדרות על בתים רבים. בפעם הראשונה הרגשנו כאן את הממשות הגדולה שבמלחמתנו זו, את שכר קרבנותינו, שאינה בתפארת מנצחים בלבד, אלא בעיקר בהתאחזות ובהתבצרות בעמדות מפתח, המבטיחות את מפעל שחרורנו ואת חתירתנו לקראת עצמאותה של מדינת היהודים.

כשם שזה הישג צבאי גדול כשנכבשו על ידינו השכונות הערביות בחיפה, שהיו לנו לפוקה ולמכשול בימי מלחמה אלה, ושימשו גם בימי שלום טריז באחידות השטח היהודי הנרחב של העיר – כך עשוי לעורר התפעלות רב אצל כל האסטרטגים ויודעי מלחמה האופן בו בוצע הכיבוש הזה. גנרלים גדולים ודאי שלא היו מסוגלים להגיע לידי הישג כזה במשך זמן כה קצר ובקרבנות כה מעטים באופן יחסי, כאשר הגיעו אליו המפקדים הצנועים, יוצאי משקים, שלא ביקרו מעולם באקדמיה צבאית ואף לא עיינו בתורת המלחמה של קלאוזביץ ואחרים. אך הקורא את השמות של י“ח הקרבנות היהודים שנפלו בעת הקרבות האחרונים בחיפה, אפשר ללמוד מהם שהעם היהודי כולו, כל קצוי תבל לקח חלק בהם. ממשה ברגמן עד אוריאל מורפורגו, מדוד קאֶזאֶשטאֶכר עד אריה פירוחודניק, מארטק שפאניץ עד יצחק זאמו – הרי אלה הן תפוצות שלמות מקיבוץ גלויות ישראל המדברות אליו מתוך השמות הללו. כשתפורש לאחר זמן, כשירוח לנו, הרשימה הארוכה של קרבנות המלחמה הזאת, יתברר לנו בודאי שמ”הצבר" הארץ־ישראלי, עד יוצא הגלות הנידחה ואולי גם הרחוקה ביותר נתנו במשותף את חייהם היקרים במאבק המר על תקומת המדינה היהודית. ויתברר לנו עוד שנוסף על העצה ועל הגבורה הלכו לפני הלוחמים האמיצים בקרב זה “פני אביר יעקב”, פני ההכרה העמוקה כי זאת היא אולי מלחמת עם־היהודים האחרונה, ועם זה אין לו ברירה, ואם אינו רוצה להשמד הוא מוכרח לצאת ממלחמה זו בנצחון. מכאן החזיון הנפלא שנער אחד, לא כל כך למוד מלחמה ולא כל כך מזויין ומצוייד, מניס לפניו עשרה אויבים, ומאה יביאו אלפים מהם לידי בהלה ומנוסה.

מה שאירע בטבריה ובעיקר מה שאירע בחיפה, בהלת היציאה והבריחה שתקפה את המוני הערבים, הלוחמים ושאינם לוחמים כאחד, היה בלתי מובן לפי השכל הפשוט. מעליית סנחריב בימי יחזקיה נמסר לנו בתנ"ך משהו מפאניקה שאחזה את מחנה אשור הגדול שצר על ירושלים הקטנה והחלשה. איזו “שמועה” שמע ונס, והצרים התקיפים נהפכו לחול ניגר ומתפורר. אנו לא רצינו ביציאת הערבים ובבריחתם מתחומי המדינה העברית בכלל. רצינו ואנו רוצים לשבור את מלחמת הערבים בנו, את התנשאותם לשעבד אותנו ואת התנגדותם בכוח הנשק להקמת המדינה היהודית. אבל כל ערבי שישאר בתחומי השלטון היהודי יהיה אזרח שווה־זכויות, וככל שיהיה שומר חוק ולא ישלח את ידו ברצח ובשוד, אין לו כל סיבה לחשוש פן יותקף, ישועבד או יקופח על ידינו. אשר אמרנו תמיד כי אנו רוצים בשלום ובפעולה משותפת עם הערבים, שריר וקיים היום בכל המקומות שההתמודדות כבר הוכרעה והנחילה לנו נצחון כשם שהיה קיים אתמול ובכל מקום שעוד טרם באה הכרעה בהתמודדות זו. אנו לא באנו לארץ הזאת לא ככובשים ולא כפולשים אלא כבונים, כשענף עץ זית בידינו; וענף־עץ־הזית הזה תקוע עדיין גם כיום בלועי הרובים ומכונות היריה שבידי לוחמי ההגנה העברית. כל שיקבל אותו בכנות יהיה בן־ברית לחיים משותפים ושווים במדינה היהודית.

הננו עומדים עוד בעצם המערכה, ואולי רק בתחילתה. בל נשלה את עצמנו לחשוב שהנצחונות יפלו בידינו בצורה כה קלה כמו בטבריה ובחיפה. אנו חייבים להיות מוכנים לנחול גם כשלונות במקום זה או אחר. אך תוצאות הקרבות האלה עד עתה, וביחוד בשבועות האחרונים, עשויות לעודד את הישוב ולאמץ את ידי לוחמיו. מלות הסיום, בהן מסיים רדיו ההגנה את שידוריו: “היה חזק!”, חייבות לעמוד לפנינו בכל עת ובכל מצב במלוא משמעותן. אנו מצווים להיות חזקים בכוחנו הפיסי, כדי להנחיל תבוסות לאויב; אך אנו חייבים להיות חזקים גם בכוחנו הנפשי לנחול כשלונות. איננו יודעים מהי המידה של איומי סרק ומהי המידה של רצינות בידיעות שמפיצים הערבים על הלגיון של עבר־הירדן ועל שאר התכונות למלחמה גדולה. על כל פנים חייבים אנו להיות מוכנים ודרוכים לכך. גם לקראת המלחמה הגדולה הזאת טוב שקיצרנו את החזית בכמה מרכזים חשובים בארץ, ושחררנו את דרך התחבורה החשוב ביותר מפגיעת הכנופיות של האויב.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות