רקע
יצחק לופבן
"ותצלחי למלוכה"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. והנה קרב היום…

עוד ימים שלושה ויסתיים המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. לפני עשרים ושש שנים חגג הישוב וחגג העם העברי בגולה, תוך עלית־נשמה מדינית, את היום בו נמסר המנדט הזה לידיה של בריטניה ע“י חבר הלאומים. אם כי עמדנו כבר אז לאחר האכזבות הראשונות מהשלטון הבריטי בא”י, לאחר שתי מערכות של פרעות, לאחר סגירה זמנית של שערי א“י בפני יהודים, לאחר החזרת עולים יהודיים מחופי הארץ, ייחסנו ערך מדיני רב לפרסומה של התעודה הבין־לאומית הנכבדה הזאת, שבפתח דבריה נאמרים דברים כה חגיגיים על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין א”י, והיא היתה מושתתת על זכות העם לחדש את מולדתו ועל ההתחייבות המפורשת של הממשלה הבריטית לכלכל את המדיניות הארץ־ישראלית, את מדיניות העליה, הקרקע, הכלכלה והתרבות, בשותפות עם הסוכנות היהודית, למען הקים על פני כל שטחה של א“י את הבית הלאומי היהודי, ששום מדינאי אובייקטיבי לא פירש ולא יכול היה לפרש אותו פירוש שונה מזה שאנו נותנים לו היום – מדינת היהודים. הצהרת בלפור, ששימשה ציר מרכזי בתעודה זו, לא היתה בשעתה אלא מכתב קצר לאחד משועי ישראל בלונדון. וככל שכיבדנו את האיש שחתם על המכתב, וככל שהחשבנו את הממשלה שבשמה הוא חתם, היה זה עדיין עוּבר רך, והוא היה חייב לעבור עוד כמה שנות־הריון מדיניות עד שיקבל צורה של ממש. עם מגילת המנדט ואישורה ע”י 52 אומות העולם שהשתתפו בחבר הלאומים, השתחרר העוּבר משיליתו וקיבל את משקלו המדיני הבין־לאומי בעולם.

ודאי שלא שגינו אז כאשר חגגנו את היום של מסירת המנדט על א“י לבריטניה. על אף כל הקשיים שנאבקנו עמהם במשך עשרות בשנים ועל אף הצרות הרבות שהשתרגו על צוארנו בעטיה של ממשלת המנדט בשנים האחרונות, נתכחש לאמת אם לא נעריך נכונה את המנוף המדיני והמעשי הגדול שנוצר לציונות ע”י התעודה הזאת. לא רק בבריטניה אלא גם בנו האשם שלא ניצלנו את מלוא כוחו של המנוף הזה, שלא נכנסו יהודים פי שנים או שלושה דרך השבילים, הצרים אמנם, שנפתחו, שלא גאלנו שטחי קרקע גדולים פי כמה משרכשנו, שלא נתפשטה התיישבותנו על פני תחומים נרחבים יותר, שלא תקענו יתדות נאמנות במידה גדולה יותר במחוזות הספר. אבל בזכות המעט שניצלנו מאפשרות זו, תוך כדי מלחמה מתמדת עם המכשולים שנתנה ממשלת המנדט על דרכנו, נוצר דבר גדול, נוצרה ראשית המציאות הלאומית של היהודים בארץ, מציאות שגילתה לא רק כשרון עבודה ויצירה בכל השטחים, אלא גם את הכשרון של עם לוחם ומתגונן המסוגל לעמוד עתה מעטים נגד רבים הקמים עליו, כשם שעמד בימי החשמונאים.

והנה אנו עומדים עתה בסיומה של פרשת המנדט בציונות. ועלינו לחזור שוב, ואולי בפעם האחרונה, על אשר הדגשנו בימי המריבה הרבים עם הממשלה הבריטית. גם בימים כתיקנם לא חשבנו אף פעם כי נישא את המנדט הבריטי על א"י עד קשישותא, והוא יתקיים לנצח נצחים. אבל היתה לנו הזכות לחשוב, כי פרידתנו מעם בעלת המנדט תהיה פרידה של ידידות, לאחר שהבית הלאומי היהודי יוקם על תלו. בימים הטובים ההם, כאשר אי־ההבנות וחילוקי הדעות שנתגלו כפעם בפעם בינינו לבין ממשלת המנדט, היו דומים לכתמים העולים על פני השמש, שיש להם אמנם השפעה מסוימת על מזג האויר, אבל אין בהם כדי להקדיר עלינו גלגל חמה – טיפחנו אצלנו את הכרת התודה הלאומית והאנושית לאומה זו שנתנה לנו את הצהרת בלפור וסייעה בידינו להעמיד את הציונות כענין מדיני אקטואלי על פני הזירה הבין־לאומית, אנו ניחשנו באותם הימים בגביע־ההיסטוריה, וביקשנו אצלה סמוכין לקשר המסורתי שבין העם היהודי לעם הבריטי. אספנו את כל הניצוצות האנושיים שנתגלו אצל אנשי המידות בקרבה, אצל החולמים וההוזים, שראו את העם היהודי מחדש את מולדתו ואת עצמאותו, עוד טרם שהופיעה הציונות המדינית. והבטחנו חגיגית שהעם היהודי הוא בעל זכרון־טוב, אך כשם שהוא זוכר תמיד את מיטיביו כך הוא זוכר תמיד את מציקיו, את העמלקים שבכל הדורות.

לא חשבנו שכך נפָּרד, לא חשבנו ששני הקצוות של המנדט הבריטי, של התחלתו ושל סיומו, יהיו נקראים על שמותיהן של שתי תקופות כה שונות ושל שני אנשים כה מנוגדים בתכונותיהם במידותיהם. אך גם עתה לא יהיה העם היהודי כפוי־טובה, ויתן כבוד ויקר לכל אלה מבין העם בריטי ומבין אומות העולם שקידמו אותנו בלחם ובמים אנושיים בדרך היסורים שלנו לקראת חרות וחיי מולדת.

בנאד הדמעות של סבלנו הגדול, ובאוצר התנחומין שנועד לנו לימי חרותנו ועצמאותנו, יתנוצצו ששמותיהם של בלפור, של לויד ג’ורג', של סמטאטס, דידס, וג’בוד, וינגייט ורבים אחרים. זה שבתקופה ידועה השתלטו על העם הבריטי קומץ אנשים חסרי־תרבות וחסרי־מצפון, המביישים את המידות הטובות שנתגלו בעם הזה אי־פעם ועוקרים את פרחי־התפארת שהוא נטע בגנו – אינו עשוי למעט את ערכו ההיסטורי של המעשה־הרב שעשו מנהיגיו לפני אחת ושלושים שנה. זכור נזכור גם את הנוטעים וגם את העוקרים. את הראשונים לטובה ואת האחרונים לחרפות ולדראון.

 

ב. “כבימי יהושע”

הסיום של המנדט לא בא באותה דרך של התפתחות טבעית וקונסטרוקטיבית שנסללה בתחילה, מבחינה פּוליטית על ידי בלפור וע“י חבר הלאומים, ומבחינה מעשית על ידינו אנו. הוא בא בדרך דראמטית רבת דמים, קרבנות והרס, שפחות מכל רצינו בה אנחנו. על משקוף השער של שיבת־ציון החדשה חרתנו את הסיסמא: “לא בחרב אבירים – כי אם במחרשת האכר”. אך היה מנוי וגמור אתנו מבתחילה כי כאן, על פיסת אדמה זו שניתשנו ממנה לפנים ואנו חוזרים אליה עתה, שוב לא ניתן לחרב המרצחת של בוזזי ירושתנו ההיסטורית לנתשנו ולהרוס את אשר אנו בונים. מלחמת התגוננותנו מפני “גשם הערבי” ומפני כל אלה ששמו עיניהם בכבשת הרש של האומה הישראלית כדי לגזול אותה מידיה, לא החלה רק עתה, עם התקוממות הערבים לסכל בכוח הזרוע את החלטת האומות המאוחדות בדבר הקמת מדינת היהודים, כי אם בראשית התיישבותנו החדשה בארץ לפני שבעים שנה. אלא שבשנים הקודמות היו אלה אפיזודות, פולמוסים קטנים, בערך, שהלכו ונשנו כפעם בפעם, עתה הפכה זאת למערכה מכרעת. כשם שלא רצינו בפולמוסים הקודמים, כך לא רצינו במערכה הנוכחית. לא ביקשנו לעצמנו בארץ הזאת תהילת גבורים. יצר הכבוד של האומה העברית לא היה מעולם בשטח זה. בעוד כל העמים מסביב חיו על החרב ועל כלי־החמס, חי עמנו על עבודתו ועל יצירתו הרוחנית. כל מלחמותיו היו מלחמות־התגוננות, מלחמות שכפו עליו זרים, על קיומו ועל תחומי ארצו המיועדה לצרכי קיומו. פעם היו אלה הפלשתים, פעם ארם, פעם מדין והעממים האחרים, ואחרי כן האימפּריאליזם הגדול של הזמן העתיק, מצרים ואשור, יון ורומא. גם עתה, כשאנו בונים את מולדתנו מחדש, לא ביקשנו כבוד גבורים, ויצר הכבוד שלנו מצא לו שוב את ביטויו בעבודה וביצירה. המלחמה שאנו עומדים בה, כפויה עלינו ע”י הברית הנרגנית של האימפּריאליזם הבריטי והפיאודליזם הערבי – ואנחנו הננו המתגוננים והמגינים על מידת הצדק שנתגלתה מחדש בעצרת האומות המאוחדות ובהחלטתה לפני חמשה חדשים.

אך על כל הסימנים של “ותצלחי למלוכה” אשר נתגלו לנו בעבודתנו בארץ עד עתה, בעבודתנו החקלאית והחרשתית וביצירתנו התרבותית והחברתית, נוסף לנו עתה עוד סימן אחד חשוב מאד, שרישומו ופשרו מובנים לכל העולם כולו: יכולת עמידתנו במערכה הזאת, מעטים נגד רבים, איכות נגד כמות! מוטב היה, כמובן, שלא נצטרך לכך, אבל אנו רשאים להיות גאים על התופעה ההיסטורית הזאת, שבמעגל שבעים הדורות של רפיון־גולה, של נרדפים ומעונים בלבד, זכינו לעצמת־גאולה, וקם בארץ דור היודע להשיב מלחמה שערה, בצורה ובמידה המעוררות השתוממות והערכה בכל העולם. היהודים הוכיחו שוב שע"י מגעם עם אדמת מולדתם שב אליהם כוחם לא רק להיותם חקלאים טובים, בוני נשמות ומפריחי שממות, לא רק להיותם יוזמים חשובים ומבצעים זריזים של מפעלי חרושת, לא רק מחיים לשונם העתיקה, בונים תרבות וצורות־חברה חדשות – אלא גם לוחמים אמיצים, שבתחבולות המלחמה, בעוז הרוח ובמסירות־הנפש קשה למצוא להם דוגמא אצל כל אומה ולשון.

אחד החברים הותיקים מן ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן, פנה בימים האחרונים, בהתרגשות רבה, לכותב הטורים האלה: “האין אתה חושב כי חיים אנו בתקופה דומה לזו שבימי יהושע בן נון, כשהיהודים כובשים את הארץ פשוטו כמשמעו, ועם הארץ נמוג מפני כוחם המתגלה בצורה נפלאה ואגדתית”? זהו משל היסטורי, אך לא פּוליטי. כי על כן לא פסקה עדיין המזימה הנרקמת נגדנו, ועוד נכונים לנו בודאי מבחנים חמורים וגם נתָּבע בודאי לעוד קרבנות מרובים. מחנות היריבים הפּוליטיים נתהממו לא מעט. בשורה הראשונה נתהמם היריב הבריטי, אשר דימה בנפשו שאם יוציא את רצועת “התוהו ובוהו” מתוך מגירתו ויסיר מעלינו את “כנפי חסותו” – בזה בלבד הוא חותך את גורלנו. אבל בשבילו “עוד לא נסתיים הענין” – והוא עוד לא נסתיים גם בשבילנו. קיימים תאריכים מוצהרים ומוחלטים על יום סיום המנדט ועל גמר צאת הכוחות הבריטיים מן הארץ. ומכיון שחשבונותיהם של המומחים הבריטיים נתערערו בינתיים והתוהו ובוהו שהשליטו על הארץ הפך למקל חובלין לאלה שהם התכוונו לסייע להם להכניע את היהודים, מכיון שהיהודים הדפו והודפים את התקפת הערבים ועוזריהם המגוייסים מבין הבריטים, הנאצים, הפולנים, היוגוסלבים ומבין הצבאות של הארצות השכנות, ־ עשו הללו מעשי מוקיון: צבאותיהם יוצאים דרך חיפה וחוזרים דרך יפו או בדרך האויר והמדבר, ועצם היציאה מאיימת להיות אחיזת־עינים חשודה שאין לגלות עדיין את מרמותיה ואת תוצאותיה.

מבחינת ההתרחשות הלאומית והצבאית אנו חיים כבימי יהושע, כשבחורי ישראל נהפכו שוב לכובשי כנען בסערה. אך מבחינה פּוליטית אנו חיים בימי בווין, בימי אימפּריאליזם ונפט וגסות־רוח והתפרקות כל מעצורים מוסריים, כשהחלטות אינן החלטות, והכרזות של היום נהפכות על פיהן מחר. הכוח שאזרנו והכוח שגילינו, ודאי שיעמוד לנו בכל החשבונות שיבואו. אבל אנו חייבים לדעת ולשנן את זאת השכם והערב לעצמנו ולעם היהודי בעולם, שעיקר המערכה ועיקר הסכנה עודן לפנינו – אם כי עובדת קיומה של מדינת־היהודים הולכת ומתבצרת מיום ליום בהכרתנו אנו ובהרת העולם כולו.

 

ג. גנוני מלכות

בצד מלחמתנו על חרותנו, הרי המלווה הלאומי הראשון שהוחלט עליו בישיבת הועד הפועל הציוני האחרונה, והוכרז עליו השבוע באסיפה ישובית חגיגית ורבת עם, והוא נכנס לשלב הביצוע בימים אלה – הוא אחד מגינוני המלכות של עצמאותנו. במשך דורות הגולה היו היהודים בעלי היזמה והמשתתפים העיקריים במלווים מרובים מאד לעמים ולמדינות זרים, גם לעמים אלה שהתעמרו ביהודים בצורה שפלה ואכזרית ביותר. החל בגלות ספרד ועבור דרך כל תפוצות ישראל, היו היהודים הבאנקירים, הגזברים, יוצקי המטבעות וגובי המסים אצל כל ממלכות העולם. היהודי נשמד אחרי כן, נשרף, או נתלה (יהודי זיס) או נערף, או נשדד וגורש – אבל כשהשליט בארץ זו או אחרת התכונן לערוך את מערכותיו ולצאת למלחמה על אויביו, היתה לו כתובת אחת: היהודי. אלה היו מסימניה המובהקים של הגולה היהודית, של התלות, של ציבור הממלא שרות לאחרים, של כניעה ומאמץ לקנות את ה“עין הטובה” של השליט “איש החסד” ע"י הצטיינות מיוחדת בשירות זה. עתה הגיעה השעה שהיהודים ילוו לעצמם, לצרכיהם הם, לצרכי עמם. “אם כסף תלוה – את עמי”! זאת היא מצוות־עשה שהיתה שמורה עד עתה לימי החרות והעצמאות הממשמשים ובאים.

ספק אם יש צורך בתעמולה למלווה זה. רוב הישוב היהודי בארץ ורוב העם היהודי בגולה הוכיח את בגרותו המדינית בשעה רבת הסכנה ורבת התקוה שאנו חיים בה. הוא נותן את דמו, את דם בניו, ללא רתיעה וללא היסוס. גם את צרור כספו לא סגר, אם כי לא פתח עדיין את ידו הרחבה במידת יכולתו ובמידת הצורך. אבל הוא נתן לא הלוואות אלא תרומות של מיליונים רבים. הוא יתָּבע לתרומות אלה גם בבאות. העם הוא לא נתבע לתרומה אלא להלוואה, שיש עמה בטחונות, ערבונות ורווחים במידה יותר גדולה משהיו להלוואות הבריטיות, כבדות המיליונים, שסודרו בארצנו ושהיהודים היו 80% מקוני שטרות־החוב שלה.

כאשר העם האנגלי עמד במלחמה נגד הנאצים והוא נדרש לשלם את מסיו מראש, עמדו טורים ארוכים־ארוכים של אזרחי המדינה הזאת והביאו את מסיהם מרצון ובלב שמח כי יש בידיהם לסייע למולדתם בעת צרה. אנו יכולים להיות בטוחים כי גם אנו נראה את אנשי הישוב העברי צובאים על הדלתות בטורים ארוכים כדי לזכות בשטרי־החוב של המלווה הלאומי הראשון של אומתנו המשתחררת, לסייע למלחמת השחרור הזאת, ולהיות שותף באחד מגנוני המלכות שלנו, שעל כל פנים עוּלו פחות כבד ופחות טראגי מן העוּלים האחרים שאנו נושאים בהם בשעה זו.

אנו יורדים משולחן זרים. אנו נחלצים מן המרמה הזאת, כשהיינו מכניסים את כספינו לקופת הממשלה, והממשלה הזרה העמידה פנים כאילו היא נותנת לנו משהו משלה. מעתה נצטרך לדאוג בעצמנו לכל, לצרכי בטחוננו ולצרכי כלכלתנו. אך קודם כל אנו חייבים לדאוג ליכולת עמידתנו במערכה הקשה שנדחפנו לתוכה על־ידי אחרים. יכולת העמידה של בחורי ישראל הלוחמים היא כבר למעלה מכל ספק. והעם מוכרח להבין, שגם אילו היה נתבע לקרבן כסף נוסף, אין הוא שקול נגד קרבן הדמים שהוא נתבע ונותן. אבל אין הוא נתבע עתה לקרבן, אלא להשקעה כספית בטוחה ומכניסה רווחים, ואי־אפשר שיהיה ספק כלשהו אצלנו כלפי מידת ההיענות של הישוב.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות