א. הצירים הראשונים למדינת ישראל.    🔗

בואם של ציר רוסיה הסובייטית וציר ארצות־הברית לייצג את שתי המדינות האדירות ביותר במדינת־ישראל – משמש ללא כל ספק תוספת תעודה בעלת משקל מדיני רב לעובדת כניסתה של מדינתנו הצעירה, כמדינה עצמאית וריבונית, למשפחת העמים בעולם. אינני אומר את הדברים בבטחה, אך ככל שזכרוני לא יטעה אותי לא זכתה עדיין כל מדינה חדשה שקמה, ממוצאי המלחמה הקודמת עד עתה, לשני שושבינין נכבדים כאלה בטכס הקידושין של יחסיה הדיפלומטיים. עלינו להדגיש את “שני השושבינים”, משום שפעילותן של שתי המדינות האלה בהכרעה הגדולה שנפלה בעצרת ארגון האומות, והיותן הראשונות שהכירו במדינת ישראל מיד, האחת להלכה ולמעשה, והשניה לעת עתה למעשה בלבד – הרימו תרומה מדינית רבת ערך להתהוותו של המאורע הצודק והקונסטרוקטיבי החשוב ביותר בעולם בתקופה הזאת – לתקומתה של מדינת ישראל. עצם העובדה ששתי המדינות האדירות, השרויות מאז קץ המלחמה בסכסוך פּוליטי בלתי פוסק, מצאו בענין בין־לאומי מסובך זה שפה משותפת ועמדה מותאמת – היתה בחינת קריעת חלון לתקוה ואמונה כי אין זאת עדיין גזירה שאין לשנותה שהעולם מוכרח לשקוע שוב בתוהו ובוהו של מלחמת הכל נגד הכל, וכי במעט רצון טוב אפשר ליטול את העוקצין ממריבת עמים, תהיה חריפה ככל שתהיה. בהופעתם של שני צירי המדינות האלה בזמן אחד על אדמת ארץ־ישראל, יש לראות המשך לאותה התקוה והאמונה גם ביחס אלינו וגם ביחס לעולם בכלל. הבית המפורסם של קיפלינג, הגזעני והאימפּריאליסטי, המסתיים בחרוז חוזר: “המערב והמזרח לא יפּגשו”, הוּזם ע"י סמל זה של פגישת המזרח והמערב תחת קורת מדינה שהיא עוצרת בקרבה את שני האלמנטים האלה ויודעת להפגישם יחד לברכה תרבותית ומדינית.

אנו מקדמים את פני הצירים הראשונים למדינתנו בחכמת אבות, שטבעה את מטבעותיה הרוחניים על פני אדמת הארץ הזאת בפתגם ובמשל: “מלאך רשע יפול ברע – וציר אמונים מרפא”. באו מאז ומקדם אלינו מלאכים רשעים רבים, הם באו גם בתקופה המדינית של הדור האחרון, והם נפלו ברע. גם אלה מהם ששרדו ועושים עוד את שליחותם הרשעה – סופם ליפול ברע. בצירי ברית־המועצות וארצות־הברית, אנו מקווים ויש יסוד איתן לתקווה זו, לראות צירי־אמונים, שמרפא בשליחותם למדינת־ישראל.

את ציר ברית־המועצות לא ידענו עד עתה אישית, אבל ידענו את המדיניות הנבונה והאוהדת כלפי מדינת־ישראל, כפי שנתגלתה אצל שולחיו מאז עלתה השאלה על במת ארגון האומות המאוחדות עד היום. רוסיה המהפכנית, אשר ביחסה שלילי לציונות במשך שנים רבות ראינו אי־הבנה מצערת מאוד, שלא עלתה בד בבד עם רעיונה ותוכנה המתקדמים של המהפכה הסוציאליסטית – תיקנה את המעוות הזה בבת־ראש, לאחר שנתגלה לעיניה תוכנה המתקדם של תנועת השחרור הלאומית של ישראל. כל אשר טפלו עליה היהודים החנפים ברוסיה ובארצות אחרות, אשר אמרו להפגין את נאמנותם למהפכה על ידי התכחשותם לצרכי עמם ולסבלותיו, והכתירו את הציונים כ“משרתי האימפּריאליזם” – נפל כדוק מן העינים, לאחר שמנהיגיה העיקריים של מדיניות ברית־המועצות נוכחו לדעת שהציונות משרתת קודם כל את האינטרסים החיוניים של העם היהודי, ואין כמוה בעמים שידעה למגר את שלטון האימפּריאליזם במקום שהוא הופיע כמכשול על דרך הצדק והזכות. אף עתה קשה לשער שיש איזה אדם רציני בשלטון הסובייטי אשר יבכר לקבוע את יחסו והערכתו לתנועות חברתיות או לאומיות לפי הזנבות המכשכשים של חנפים, המתמוגגים מרוב “נאמנות” ולהג מהפכני בכותרות צעקניות של עתונים ונאומים, תחות לקבוע אותם לפי העינים הגלויות והכנות של בן־חורין, ולפי הרצון האמיתי לשותפות פעולה וליחסי גומלין לטובת האינטרסים של שתי המדינות, גם כשהמצע האידיאולוגי של משטרן אינו זהה במאה אחוז.

קיבלנו את ציר ברית־המועצות כציר־אמונים של המדיניות הסובייטית כלפי הציונות וכלפי מדינת־ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בנאומיהם והצהרותיהם הנפלאים של שליחי רוסיה המוסכמים באומות המאוחדות, של גרומיקו, צ’אראפקין, מנואלסקי וכו'. קיבלנו אותו במידה רבה התרגשות, משום שהוא בא הראשון בשליחות הדיפּלומאטית למדינת־ישראל, ומשום שהוא שליחה של אחת משתי המדינות האדירות שבידיהן מסורים כיום גורל העולם וגורל המדיניות הבין־לאומית. אנו נלמד לדעת את הציר הנכבד הזה אישית, ואנו מקווים שלא נתאכזב ממנו; אף הוא ילמד לדעת אותנו, להכיר את מדינתנו הצעירה, את כוחות התרבות והקידמה החברתית המפעמים אותה, ואנו מקווים שאף הוא לא יתאכזב מאתנו – ויהודקו הקשרים בין שתי המדינות, בין זו הגדולה והרחבה, לבין זו הצעירה והפעוטה, המכווצת באחת הפינות של שפת ים התיכון, ויתפתחו יחסי־גומלין לטובת שתיהן.

ביחס לצירה של ארצות־הברית העובדה היא שונה קצת. אנו יודעים את הציר הנכבד הזה אישית, אנו יודעים אותו זה שנים רבות כידיד הציונות וכתומך נאמן בתנועת־השחרור העברית; הוא היה אתנו יחד בניסויים שונים – ותמיד למדנו להעריך את תכונתו ההומנית ואת יושר לבו. מה שאמר פרופ' ג’מס מקדונלד בבואו כי “הוא מרגיש את עצמו כאן כמו בבית”, הוא נכון בהחלט. כך הוא מרגיש את עצמו אצלנו, וכך מרגישים אנו את עצמנו אצלו, בביתו, בחדרי נפשו והכרתו. בה בשעה שעל מדיניות ממשלת ארצות־הברית ביחס לציונות ולתקומת מדינת־ישראל, אם כי היא אוהדת בדרך כלל, ולעתים קרובות גם רבת עזרה, עולים כפעם בפעם צללים ידועים, שמקורם באוצר הצללים של “אינטרסים משוריינים”, שאינם מתחשבים הרבה עם מידת הצדק והיושר המדיני – אנו בטוחים בנאמנותו האישית של צירה המיוחד למדינת־ישראל, ואנו מקוים כי יכלכל את שליחותו במגמה להניס את הצללים האלה. המדיניות החיצונית של מדינת ישראל נשענת ותשען כל הימים על העמים הדורשים שלומה וטובתה. היא אינה חזקה עתה ולא תהיה חזקה במידה כזאת גם במרוצת השנים או אפילו במרוצת הדורות הקרובים, למען תוכל להצטרף לאחד מפלגי העם מבחינה אידיאולוגית. האידיאולוגיה היחידה שמדינת ישראל נאמנה לה ללא כל הסתייגות, היא היסוד הבין־לאומי של ארגון האומות, שפניו לעולם של שלום ושל עזרה הדדית בין העמים. זהו הקוטב המוסרי של בשורת ישראל בעולם, מאז עלה על הבמה ההיסטורית. ייתכן כי בראייה ראשונה זהו המוסר של עמים קטנים וחלשים, שבשלומו של עולם שלום גם להם, ובמלחמותיו הם הראשונים לנופלים ולהיותם נשחקים תחת גלגלי רכבו. אבל בראייה רחוקה יותר זה חייב להיות המוסר של כל העמים, גם הגדולים והחזקים, שחרב כל מלחמה נטויה גם עליהם להכחידם, או לגרום להם סבל אין קץ. לפיכך מדינתנו יכולה להציע לעולם רק ברית־שלום עם העמים שוחרי־השלום, ואינה יכולה להתצייב לצדם של עמים מחרחרי ריבות ומלחמות.

“שלום” ענה לנו פרופ' ג’יימס מקדונלד בדרכו על אדמת מדינת ישראל כצירה המיוחד של ממשלת ארצות־הברית – אף אנו נענה אחריו: שלום, שלום לרחוק ולקרוב, שלום לנו ושלום לעולם.

ב. מטבע של מדינת ישראל    🔗

…“שמטבע ארץ־ישראל יפה מכל הארצות”.

(ירושלמי – כתובות)

טביעת מטבעות היתה מאז ומקדם סימן ראשון לעצמאותה ולחרותה של כל מדינה. מלבד ערך החילופין שבה, היתה היא משמשת סמל ו“פרסומי ניסא” להתרחשות מדינית גדולה. כך היה אצל כל העמים וכך היה גם אצלנו. כשניצחו היהודים את הרומאים טבעו מטבעות עם סמלים וכתבות “לחרות ציון” או ל“חרות ישראל”; כשניצחו הרומאים את היהודים טבעו הם את מטבע הפורענות המפורסם עם הכתובת.“Judea Capta”

מאז אבד ישראל את חרותו המדינית, לפני אלף ותשע מאות שנים בערך, לא היתה להם שוב כל הזדמנות לטבוע מטבע של מדינה. הם היו טובעי המטבעות בשביל כל העולם ובלשונות כל העמים – לעצמם ובלשונם לא טבעו שוב. רק לעתים היו מגניבים אותיות עבריות אחדות על הטבעות של גויים, שלא היה בהן שוב פרסום של חרות אלא להיפך, פרסום של שעבוד.

משחזר עלינו הגלגל ההיסטורי, ואנו הקימונו שוב מדינה בת־חורין לישראל, הרי כל אחד מהגנונים הנקבעים בה מפגין את עצמו במשמעות כפולה: בערך עצמו ובסמל ההתחדשות שבו למדינה – המביאים אותנו לעתים לידי התרגשות רבה. התקופה של חידוש חיי מדינה לעם כעמנו, שתעה במשך שבעים דורות בדרך היסורים והעלבונות הארוכה של חיי גולה, כשם שנועדה להיות כבדת אחריות, רבת מאמצים וקרבנות, היא מנחילה לנו גם חגים רבים ורצופים בזה אחרי זה. חג המטבע של ישראל, הוא אחרי הכרזת המדינה ואחרי הקמת צבא־ההגנה לישראל, הסמל המובהק ביותר של מגילת עצמאותנו, הסמל של אי־תלות מדינית וכלכלית אחת. הבריטים שהזדרזו להוציא אותנו מגוש השטרלינג, דימו בנפשם שהם מנחיתים עלינו ע“י כך מכת־מות כלכלית, כשם שדימו בנפשם שע”י עזיבתם את הארץ הם מנחיתים עלינו מכת־מות מדינית. אך הם נתאכזבו מר מכל המזימות שזממו וגם ממזימה זו. אינני יודע אם במדינת־ישראל יתעורר שוב הרצון להכלל בגוש השטרלינג הבריטי או לא, אבל במרוצת הימים יתעורר בודאי רצון כזה אצל בריטניה, ואנו נהיה חפשיים להחליט על כך, לפי הערכתנו את האינטרס הכלכלי שלנו.

בשלושת החדשים שעברו, מאז הוכרז על קיומה של מדינת ישראל, “היינו כחולמים”, ובודאי לא יגוז החלום אצלנו עוד זמן רב. קטע אחד מנופי החלום הזה, קטע הראוי להתכבד, הוא גם המטבע העצמאי של מדינת ישראל. במתיחות רבה הננו צופים לקראתו. היינו נרגשים מאוד גם בשעה שנטבע בראשונה המטבע של שלטון המנדט, שעליו הופיעו האותיות העבריות המרובעות על מטבע בן ערך־חליפין רשמי לאחר שבעים דורות. התרגשו גם יהודים בכל תפוצות הגולה כאשר נזדמן לידם מטבע כזה, והפכו בו בעינים מעולפות וכמהות. היה זה אחד הדברים הטובים שירשמו לזכותו של “הנציב הראשון ליהודה” הרברט סמואל, שהפך את שויון שלוש הלשונות הרשמיות שבמנדט לעובדה ניצחת, בתתו ללשון העברית מקום שווה על גבי התעודות המובהקות ביותר של ממשלת פלשתינה (א"י), על הכסף ועל הבולים וכדומה. כבר אז טעמנו אחת מששים מן העתיד לבוא. עתה באו הששים המלאים. לא בלבד הלשון העברית על המטבע, אלא מטבע עברי שלם; לא מטבע של שלטון זר, של “פּלשתינה (א"י)”, אלא של שלטון עצמי, של מדינת ישראל.

אכן, בא החלום הזה ברוב ענין. אך מטבע אינו רק חלום ואינו בא רק לשעשע את כמיהתנו הלאומית. כל עוד הכסף קיים בעולם ומשמש ערך־חלופין מקובל ומוסכם במשק הלאומי והבין־לאומי – הוא מהווה את אבן הראשה של בנינו הכלכלי. על כן אנו מצווים לא להתרגש בלבד, אלא לקבל במלוא הרצינות ואחריות את התמורה הזאת, ולדעת לעמוד בה ולא לתת לשועלים הקטנים והגדולים לחבל בה. אין להטיל אף שמץ של ספק בהודעותיו הנכונות של שר־האוצר למדינת־ישראל, כי המטבע הישראלי יהיה יותר איתן ויותר בטוח מאשר השטרלינג הבריטי “אוצר הזהב” שהוא נשען עליו, הוא יותר גדול ויותר מלא מזה של “הבנק אוף אנגלנד”, באשר עם ישראל בעולם ערב לו בנפשו וברכושו – והוא לא יפשוט את הרגל לעולם. אך אנו יודעים את גודל היצר של הספסרות, המתעורר בשטח זה של “וואלוּטה”; יודעים אנו השולחנים היוצאים עם “הדינר באזניהם”, את מריצי הכספים ומפקיעי השערים של “הבורסה” היהודית. בדברי מוסר בלבד ובפניה אל המצפון הלאומי לא נרסן את כל אלה. ממשלת מדינת ישראל תהיה נאלצת לשמור על ייצוב שער המטבע שלה ביד חזקה, ויש להצטער על כך שעד עתה התייחסה בסבלנות לאנרכיה שהשתלטה בשער הכספים והזהב. אסור לה לממשלת מדינת ישראל להשאיר מלכתחילה אפשרות כלשהי לספסרים שואפי־בצע להתעמר במטבע שלה ולעשותו אובייקט לצבירת רווחים טמאים. את מורידי השער ואת מבריחי הכספים יש לשים מאחורי דלתיים ובריח, ללא כל משוא פנים, בין אם יהיו אלה ספסרים מן הרחוב ובין אם יהיו עסקנים בצרכי ציבור, כביכול. בכבוד המטבע הישראלי תלוי במידה רבה מאוד כבודה של מדינת־ישראל, וקודם כל כושרה הכלכלי וכושרה המלחמתי. כל הנוגע בה יחשב כנוגע בבבת־עינה של מדינתנו הצעירה. והוא חייב להשפט כעבריין החמור ביותר ולהיות נידון כבוגד.

ג. ראש גדול על גוף צנום    🔗

ככל שאנו קוראים יום יום ע"ד מינויים חדשים לפקידות הממשלה ורואים את גידולו הבלתי פוסק ואת התנפחותו של מנגנון מדינת ישראל – הולכת ורבה הדאגה בלבנו. כשנתמוטטה הקיסרות האוסטרית במוצאי מלחמת העולם הקודמת, נשארה אוסטריה מדינה קטנה, אך גדלה פי עשרה ממדינת ישראל. אבל למדינת אוסטריה קרה אסון: היא מצאה את עצמה למחרת המהפכה עם ראש גדול, עם בירה עצומה שישבו בתוכה למעלה מרבע מכלל האוכלוסיה שלה, ועם מנגנון פקידותי שהיה מותאם לקיסרות רחבה בת 50 מיליון בערך. תחת האסון הזה היא רבצה כל השנים, עד שנפלה לידיו של היטלר, והיא רובצת תחתיו עדיין גם עתה ועוד תרבץ בודאי שנים רבות, מבלי לראות פתרון לבעיה של הדיספרופורציה הזאת. אולם לאוסטריה קרה האסון הזה בגזירת מהפכת עולם, ששינתה את צורתה והפכה אותה לאצבעונית בעלת ראש של אדם – בה בשעה שאנו ממיטים עלינו את האסון הזה מלכתחילה וביודעין.

יש בודאי בהתפתחות זו גם משהו אובייקטיבי. “נר למאה – נר לאחד”. גנוניה ומנגנוניה של מדינה קטנה דורשים את סיפוקם כמו של מדינה גדולה. יותר מזה: מדינה שתפקידה להיבנות, לקלוט עליה גדולה, לתכנן מפעלי פיתוח רחבים, אף על פי שהיא קטנה, היא דורשת בודאי מנגנון רחב יותר מאשר מדינה סטטית החיה ומתפתחת מתוך עצמה. ואילו היה הגידול של המנגנון מותאם לצרכים הכרחיים אלה, היינו חייבים להשלים עמו, ולראות בו מין מכשיר־ייצור, אשר יתן את פריו ברבות הימים. אך הרושם אינו שהמדינה מרכזת אנשי כשרון ופעולה, הדרושים למילוי תפקידיה. הרושם הוא ששרים רבים ומשרדים רבים מחלקים משרות, כהונות־הכנסה לאנשים מכובדים, ומקימים מנגנונים מנופחים שאין להם קשר דוקא לתפקידים ולצרכים.

הממשלה אמנם זמנית עדיין. כשתקום הממשלה הקבועה ע“י בחירות וע”י המועצה המכוננת, יצטרכו לבדוק מחדש את אופן בנינה של הנהלת המדינה. אז יתברר לנו כי יש צורך בריכוז יתר, למען יעילות גדולה יותר. אז ניווכח אולי שיש לנו יותר מדי שרים ויותר מדי מנהלי משרדים ויותר מדי מזכירים, ואפשר לצפף תפקידים אחדים ביד ראשית אחת. אך המנגנון הנוצר בתקופת הממשלה הזמנית יכול להיות ברכה לדורות וגם בכיה לדורות. אנו יודעים את הקשיים הקיימים אצלנו כשמתגלה צורך לפטר פקידים ולהרחיק מנהלים ומזכירים. זה נהפך תיכף לתהליך של מלחמה מקצועית, או של מריבה מפלגתית – וברוב המקרים אינו ניתן כלל להיות מוצא לפועל.

אנו חיים כעת בתקופת מלחמה, המגדילה את הוצאות הממשלה עד לאין שיעור. בתקוּפה כזאת, אין ההוצאות של כמה רבבות או אפילו מאות אלפי לירות נוספים ניכרות כלל. אבל המלחמה תגָמר פעם, ואנו נצטרך לכלכל את המדינה בהכנסות נורמליות ובהוצאות נורמליות. רק אז נתחיל להרגיש כמה מעיק על גופנו הצנום הראש הגדול של המנגנון שאנו יוצרים – ומי יודע אם לא יהיה אז מאוחר מכדי להגיע בשטח זה לפרופורציה נכונה. על כן שומה עלינו לעצור את הגידול הבלתי נורמלי הזה בעוד מועד.

תש"ח