רקע
יצחק לופבן
עולי פולין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

קבוצת מאה וחמשה הצעירים מעולי פּולין, שהגיעה בימים האחרונים לא"י, הנה הראשונה לחשבון העליה החדשה — לחשבון עלית חלוצים זו, שבתוך צפית העתיד עינינו נשואות אליה כאל מקור נאמן לחדוש החיים והעבודה בארץ.

בארחות עקלקלות ובנפתולי־דרכים קשים הגיעה אלינו הקבוצה הזאת. וחדשי הטלטולים והנדודים הארוכים בים וביבשה, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מוסיפים לעליה את לוית־החן אשר ליותה את העולים הראשונים בדרכם לא"י, אלה העולים רדופי־התשוקה וכליון־הנפש, אשר שום סכנת־דרכים לא עצרה בעדם מהגיע למחוז־חפצם.

ממעמקי הצער והסבל הלאומי הם עלו, מתהום המשטמה של גלות ישראל, מפולין רשעה זו, אשר בגובה לבבה איננה מרגישה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” החרותים על קירות ממשלתה החדשה — אולם, לא כגולים וכפליטי פרעות הם באו אלינו, כי אם כמחנה של כוחות צעירים מתפרצים ועולים, אשר ברצונם העז סללו להם את שביל העליה גם בשעת חירום זו והביאו אתם את נשימת הנוער ובשורת החלוצים.

בשעה קשה הם באו. בשעה שהמציאות הקיימת בארץ אינה עולה לגמרי בד בבד עם התקוות הגדולות שלוו אותם על דרכם. בשעה ששערי הארץ סגורים עדיין ובעבודה הישובית שלטת עצירת נשימה וחוסר פעולה. בשעה שמחזות החיים הריאליים מעיבים על האילוזיה המוגזמת, אשר פלטה בחדשים האחרונים עשרות ומאות אנשים אל חופי הארץ ואשר, כאילו מתוך “תוחלת נכזבה”, נשמעת ביניהם כבר פה ושם התלונה המאשימה:

“למה רימו את העם?!” —

בשעה זו ברוכים יהיו לנו אלה אשר לא בקשו חשבונות רבים, כי אם שמחו לקראת האפשרות של העבודה הקטנה בבצות חדרה ובעמק הירדן, ומלאי מרץ ורעננות־עלומים נכנסו ישר לשורות הראשונות שבחזית העבודה והשמירה בארץ.

בפנות הישוב השונות נפוצה כעת הקבוצה הראשונה של עולי פולין. במושבות יהודה, השומרון והגליל, אפשר לפגוש בפנים החדשים והצעירים הללו, צעירים ממש, בכורי דור חדש שבגר ובשל בתקופת המשבר הקשה ביותר בחיי עולם ובחיי עמנו, אשר אחרי חמש שנים של הפסקת הקשרים בין א"י ובין הגולה הופיעו הם הראשונים והביאו אתם את קצה החוט שנפסק, את החוליות הראשונות בשרשרת העליה המתחדשת.

מרחק של חיים ותנאים מבדיל בין זו ובין העליות שקדמו לה, מרחק של מאורעות עולם ומהפכות היסטוריות בגורל לאומים ומדינות, ואולי גם בגורל החברה האנושית כולה — אולם המסורת אחת היא, אחת היא המטרה ואחת היא גם הדרך המובילה למטרה זו.

אחריות של דורות רובצת על המסורת הזאת; והמטרה — לא תמיד קרובה היא; והדרך — דרך חלוצי־העבודה והבנין בארץ ישראל — הנה בבחינת אותו “פרדס” המסתורין, שלא כל הנכנס בשלום יוצא בשלום ובנצחון. דרך של מלחמה היא הדרך הזאת, מלחמה בלתי פוסקת בחיים ובטבע, הדורשת התאמצות רבה, סבלנות רבה והתמדה רבה. אולם נכונה היא הדרך תמיד ואיננה נתונה להשפעות רגעיות של תנאים קיימים ומתחלפים ושל הלך־רוחות עולה ויורד.

אבל יחד עם זה עלינו להודות, כי מצב זה שהעולים פוגשים כעת בארץ איננו יכול להשביענו רצון משום צד. אין אנו יכולים בשום אופן להשלים עם העובדה, כי כעבור שנה וחצי של רוב־תכונה והמולה במחננו, לא זזנו עוד כמלוא נימה מאותה הנקודה הקפואה שעמדנו עליה עד כה, ואין לנו עדיין אפשרות להראות לעולים החדשים על דרך עבודה אחרת, מלבד הדרך הזאת שהנה בבחינת מעגל־קסמים בשביל העובד העברי, אשר איננו מוצא בה לא חדות־יצירה ולא סיפוק יצירה — זו דרך העבודה בכרמי “אגודת נטעים” ובמשקי האכרים שבמושבות הקיימות.

ואם ביחסי העבודה השולטים כעת בארץ שמחנו על האפשרות המוגבלת הזאת, שהתגלתה לנו כפתרון ראשון להעסקת מאה וחמשה הצעירים החדשים שהתוספו בבת אחת — הרי בכל זאת אין אנו יכולים להעלים עין אף לרגע, כי כניסת צעירים למקומות העבודה הללו הדוחקים את רגלי הפועל העברי ופולטים אותו בכל פעם, ערכה בשבילנו היא לכל היותר רק ערך של חלופי־משמרות על שדה מלחמת העבודה בארץ. אולם רחוקה היא הדרך הזאת מהיות משאת נפשו של החלוץ העולה ושל הפועל העברי בפרספקטיבה הישובית בשעה זו, ורחוקה מאד היא מהיות בית־קבול גם לעליה המצומצמת ביותר.

מאחורי הקבוצה הראשונה של עולי פולין, הולכת וקרבה קבוצה שניה, בת ארבע מאות צעירים, הנמצאת כבר בדרך, ומאחוריה — מחנות של צעירים על סף העליה החלוצית, והמוני־ישראל שואפי־גאולה והצלה מתוך כור־העוני הקשה שהם נמצאים בו.

העליה החלה, והיא תלך הלוך וזרום בכוח, בדחיפה של סאת הגלות הגדושה — ואיש מאתנו לא יקבל על עצמו את האחריות הגדולה להגיד: חכו — אל תעלו!

בתוך משאלותינו הגדולות בתקופה הנוכחית, הרי משאלת העבודה היא היחידה שאיננה רשאית להיות מותנה כולה בתנאים חיצוניים. וצר מאד אם תביעתנו זו הבלתי פוסקת לעבודה של בנין, לא מצאה לה עדיין אזנים קשובות, אם לא מצאה לה עדיין את ההבנה המספיקה כי זהו יסוד־היסודות וכי בה, רק בה, דרכי הנצחון שלנו, המדיני והישובי גם יחד.

אין אנו מסופקים אף רגע בערכה הגדול של העבודה הפּוליטית הנעשית כעת בחו"ל. אולם משנה ערך ומשנה תוקף אנו נתנו תמיד והננו נותנים כרגע לעבודה ישובית ממשית בארץ, עבודה של הרחבת גבולינו ובסוס עמדתנו, אשר בה הערובה הנאמנה ביותר למילוי משאלותינו הלאומיות.


תרע"ט


המלצות קוראים
תגיות