1.    🔗

חזון הגאולה האנושית הוא עתיק כימי עולם. מגדות הגנגס עד הירדן ומגדות הירדן עד הרהיין והוולגה ועד מי מעיינות באירופה ומעבר לאוקיינוס נודד החזון הזה כרעיון־נצח ומבקש תיקונו של עולם. בצורות שונות הוא מתגלה, בדרכים שונות הוא שואף אל מטרתו: דרך הנירוונה ודרך מלכות השמים, דרך ממשלת היחיד ודרך ממשלת הרבים. מהפכות מתחוללות וקמות, מקדשים נבנים ונחרבים — ודרך מהפכות־עולם הללו, מדור לדור ומתקופה לתקופה, עובר בן־האדם הדואב, הנושא על שכמו את הצלב הכבד של עינויי החיים ואסונם, ועדיין מצפה הוא לגאולה…

לכל תקופה הגושפנקא שלה, בשורת־חירות מיוחדת, דברות גואלות ומשחררות, הניתנות מעל הררי־סיני של החיים בצורות לוחות־ברית או חרב פיפיות. אולם, החרב מעולם לא גאלה; כוח הזרוע בלבד מעולם לא שינה ערכין ולא יצר ערכין. בכל מקום שבאו להשליט אמונה ודעה, תורת־חיים ותורת־מוסר בדם ואש — נפגש המגל בצור, מצא הפטיש את לוז־השדרה: ונשבר הפטיש, נפגם הסדן — והחיים לא נכנעו.

אלילי יוון לא ניתצו בידים; הם נפלו בהבל פיה של רוח־חדשה ושל הכרה חדשה אשר קמו מישראל. דתו של מוחמד אשר באה להנחיל תורה ע"י חרב עקומה, לא חוללה מהפכה במחשבה האנושית — לכל היותר יצרה צורה ולא תוכן. מעל הצלב קמה ממשלת הנצרות על הארץ, מכוס הלענה שהשקו “אותו האיש”, נתמלאה תוכן; ושוב: במקום שהיא באה לאנס ולכפות הר כגיגית, בנתה בידיה חומת־מבטחים בשביל מתנגדיה, מקדקדות של מתים־על־קידוש־השם.

החרב איננה גואלת. בכוח הזרוע אין עושים מהפכות, אין משחררים ואין גואלים. המהפכה האמיתית יכולה לבוא רק ע"י הארת הלבבות, היא יכולה לבוא רק ברצונו של האדם להוויה אחרת, למהות אחרת.

 

2.    🔗

בתקופת ההתמוטטות הפנימית הגדולה שבימינו, הננו משקיפים לאחורנו על שלשלת החיים הארוכה, עם מלחמותיהם ועינוייהם, הצלחותיהם ונצחונותיהם — ולנו נראה כאלו חיינו לריק, כאלו תמו לריק כוחות הדורות בעולם, וכל האוצרות שנערמו, כל הרכוש שנצבר, נתבזבזו ונהרסו ביום בלהה אחד, עת חרג פריץ־החיות שבאדם ממסגרותיו. כי מהי בשבילנו כל ההצלחה הקולטורית, אם היא נעשתה כלי־שרת לאימרת־דז׳ונגל פראית: “האדם לאדם הוא זאב!” מה לנו יצירה, אמנות, ספרות, אם אלה הם רק רגעי שבתון המכסים על ימות־חול ארוכים ומשעממים, מלאי־עמל ותלאה, מלאי־סבל ועינויים? ומה לנו פתרון, מה לנו בשורת החירות החדשה של הסוציאליזם, אם בכוחה רק לשנות סדר, להחליף את הפיגורות במשבצות השח־מט, להעביר דייר ממרתף לדירה יותר מרווחה וכו'. אם המרתף אינו נהרס, אם הרעה איננה נעקרת משורשה, אם אינם נפתחים ונטילים לזרמי חיים חדשים אשר ישליטו יחסי־חברה צודקים בכוח ההכרה האנושית וההבנה ההדדית ולא בכוח הנשק של איזה מעמד שליט במקרה, של כוח דיקטטורי?

הסוציאליזם בתור אידיאה הוא גלגול הרעיון החברותי של נביאי־ישראל, המשך המהפכה הענקית במוסר העולם: רעיון הצדק נגד רעיון האדנות והעריצות המשעבדת. החידוש שבו רק בזה, שהוא חדל להיות קשור בגאולה מיסטורית, הבאה מאיזה כוח עליון שמחוצה לנו, חדל להיות יעוד של “עתיד לבוא”, של ימות משיח, אשר יבואו בהיסח הדעת, והוא קבע את הסיסמא: האדם גואל את עצמו!

האידיאה הסוציאליסטית איננה פרי רוחו של הפּרוליטריון. היא ראשית כל אידיאל אנושי, אשר רק המרגיש את האסון החברתי לא כצערו הפרטי בלבד, כי אם ככאב האנושות כולה, יכול להרים אותה לבשורת מהפכה בעולם.

כך היה הסוציאליזם שלפני מרקס, שלפני המניפסט הקומו­ניסטי והפרוגרמה של ארפורט. הפרופוגנדה הסוציאליסטית והסטרטגיקה המפלגתית קילקלו את השורה. המלה התרוקנה מתוכנה, נעשתה לדוקטרינה, לתורה מאובנה. החזון הגדול הצפון במלה זו נהפך לחלום של דלים, הנושאים את נפשם לשכר יותר גדול ולשעות־עבודה יותר מעטות.

הפּרופּוגנדיסטים של הצדק הסוציאליסטי אחזו בשתי קצוות של תורות סותרות: של פרידריך ניטשה ושל בן־הנגר מנצרת גם יחד. הם אינם מאמינים ברצון האדם, בשאיפתו לגאולה, כי־אם — בכוחו, ברצונו לכוח. הם מאמינים כי הצדק כשהוא לעצמו אין לו כוח והוא מוכרח ללכת יד ביד עם הכוח, או למשוך את הכוח על צדו. הם מאמינים גם כי האידיאה עצמה אינה מסוגלה לרכוש לבבות ולפיכך הפכו אותה לכלי זיין כלכלי, כדי לרכוש את ההמונים. את אלה המעוניינים בדבר באופן ישר. הם צמצמו את האור, כדי להתאימו למשאלות נפשם של המעונים והסובלים…

וכך פרחה הנשמה, נשתכחה המטרה והאמצעי עצמו נהפך למטרה. כך הוקמה השיטה המטריאליסטית כמניע עיקרי בחיי החברה, נוצרה פילוסופיה היסטורית חד־צדדית. המיכניות, היחסיות, החוקיות נקבעו כפעולה איתנית בפוליטיקה הכלכלית, כגלגל־מזלות בחיי החברה, שתנועתו קבועה לו מראש. העולם היפה, שדימו לייחס לו מטרות אֶתיות ואסתטיות, נהפך לריקוד של אטומים, שהכוח היחידי השליט בהם והמנהל אותם הוא המיספר. מובן, כי בעולם כזה אין מקום למוסר ולשאיפות מוסריות, מובן כי הכל כאן בבחינת נפעל מכוחות פיזיים מתרוצצים, שתפקידם רק ליצור את האנרגיה ולשמור על החומר.

כך קמו המעמדות ונוצרה השנאה המעמדית, כך יצאו אל שדה המערכה שני כוחות פיזיים שונאים זה לזה, שבעצם שניהם שואפים למטרה אחת — לשמירת החומר: הכוח הפּרוליטרי והכוח הקפּיטליסטי.

הסוציאליזם המעמדי, המטריאליסטי, בישר אמנם תנחומין להמונים העמלים, אולם הוא גזל את התנחומין מהאנושות הכואבת; הוא עשה את השאלה לענין של מעמד, פּרובלימה מתמטית, שבין המון יחסי החיים היא בחרה לה את היחס בין נותן־העבודה ובין מקבלה; הוא עשה אותה למערכת קרב פּוליטי ואיקונומי של מקופחי שכר המבקשים את תשלומם ואת נקמת גורלם. במקום קירוב־הלבבות בא רחוק הלבבות; במקום הבנה משותפת, שהיתה צריכה להביא את כל הכוחות הפועלים באנושות אל הסוציאליזם, אל הרצון הסוציאלי, נעורו האינסטינקטים, נערמה מרירות ארסית — תחת הדגל “הפּרולטרים שבכל הארצות, התאחדו” נחפרה תהום עמוקה בין אדם לאדם, ילדי אֵם אחת ויעודי תעודה אחת — תהום שאין לסתמה כרגע אלא בגופות חללים, שאין למלאה אלא בזרמי דם.

הושגה מטרה הפוכה: העם נשאר רחוק מהסוציאליזם, מחוצה לו. הסוציאליזם נעשה לו למפלצת, הוא רואה בו את הכוח ההורס. אותו חלק מהעם שעליו היה לוותר מה שהוא, נבהל ונפחד מפני הסמל הכפול של “הפטיש־והאגרוף” והתחיל בורח מפניו, להלחם בו.

וכך באו החיים בין המצרים של שני כוחות דימוניים, ועל פניהם נתלה הצל המאפיל של איבת עולם…

 

3.    🔗

חזון הגאולה שלנו, של העם העברי, הוא חזון־משנה. עלינו נטלו חומרי המקום שיצאנו משם וחומרי המקום שבאנו לשם.

אנחנו נדונונו לשאת על שכמנו את סבל העם וסבל החברה, סבל הגזע וסבל האנושות. להבדיל זה מזה אי אפשר — הם גדלו יחד בתוך תנאי־חיינו התלושים וחסרי־הבסיס.

בבחינת עציץ מטולטל, בלי שרשים בכלכלת העולם, הננו זה כמה יובלות ותקופות. איננו לא יוצרי נכסים ולא מחלקי נכסים; אין לנו מעמד קפּיטליסטי וגם לא מעמד פּרוליטרי. אין לנו אדמה ואין לנו משק אינדוסטריאלי. האקונומיה שלנו היא מיוחדת במינה. אנחנו הננו מעמד מתווך בין הפרודוצנט שאינו יהודי ובין הקונסומנט שאינו יהודי.

אין לנו מעמד פּרוליטרי מקופח — אבל אנחנו כולנו הננו עם פּרוליטרי, לא מנוצל בעבודתו, כי אם נדחק ממקורות העבודה והיצירה ונדון לאי־פרודוקטיביות ו“לחיי־רוח”.

המפלגות הסוציאליסטיות שקמו עד עכשיו ביהדות, כולן זייפו את המטבע, כולן רצו להעביר תכסיסים מפלגתיים מ“כל הגויים” אל הגיטו היהודי. הן דיברו בשם פּרוליטריון יהודי שאינו כמעט בנמצא, והן הכתירו בשם “וואמפיר”, “מוצץ דם” את החייט היהודי העלוב, היושב שחוח על יד מכונת התפירה יחד עם פועלו, ואינו יכול עפ“י רוב להתקיים בלי עבודת כפיו. הסוציאל־דימוקרטיה ה”יהודית" הכניסה לרחוב היהודי רק את המלה המפוצצת, הדימגוגית, מבלי שתהיה לה אחיזה ממשית. היא הכריזה מלחמת מעמדות במקום שיש צל מעמדות, והיא יצרה לה בדמיונה משק יהודי, כדי לעטפו בפרווה גדולה ורחבה זו של תנאי כלכלה זרים.

הקפּיטליזם הוא אובייקט של מלחמה רק בשעה שהוא שולט בחברה. הקפּיטליזם היהודי, במקום שהוא ישנו, איננו שולט, אין לו כוח שליטה, — ובמקום שהוא שולט, איננו יהודי. הפּרולטריון האופיי של האינדוסטריה הכבדה, עפ"י רוב איננו יהודי גם כשהוא יוצא מתוך החוגים היהודיים — ובמקום שהוא יהודי הרי מלחמתו היא תמיד יותר לאומית מאשר מעמדית.

האופי הכלכלי של אוכלוסי ישראל בגולה הוא אופי של מעמד בינוני. המלחמה שבין הפועל ובין נותן־העבודה שם, היא רק מלחמת־שכר עלובה ולא מלחמה על שלטון המעמד. ודומים הם עפ"י רוב שני הצדדים גם יחד לשני ארחי־פרחי הללו שמתוך בטלת־שממון נמנו וגמרו ביניהם לקרוא אחד לחברו ”Pan“

כל הקונצפציות של הסוציאליזם הכלכלי, כל הצורות שבו הוא מתגלה בחלקי ארץ שונים בהתאם לבנין הכלכלי של הארץ ולפירוד הסוציאלי השולט בה, אינם תופסים בנו ואינם עלולים לפתור את שאלת חיינו הקשה והסבוכה. מה שמוכיחה ההיסטוריה לאחרים, אין היא מוכיחה לנו. בהתפתחות המדינה, החברה והמשק, בכל ההתרוצצות הזאת בתוך האריגה של החיים, ולבסוף — במשק השוק הקפיטליסטי הנוכחי, הקובע את הפירוד החברתי ואת המלחמה הסוציאלית, בכל אלה לא השתתפנו ואיננו משתתפים השתתפות אקטיבית בתור עם. אנו חסרים ראשית כל היסודות האלמנטריים ליצירת משק כלכלי־לאומי, חסר לנו הריכוז הטריטוריאלי, חסרים אנו את האדמה וחסרים אנו את העבודה.

האוריינטציה הסוציולוגית הכללית גם היא איננה האוריינטציה שלנו. בתור עם נודד תמיד ונרדף תמיד, לא התגלתה אצלנו אותה התנגשות אינטרסים של קיבוצים נבדלים כמו המדינה, החברה, המעמד וכדומה. בהיסטוריה האנושית, במשך אלפי השנים האחרונות, אנחנו עוברים רדופי־גורל בין מיצרי החיים, אנחנו נקלעים בכף־הקלע, במחול של ניגודים ודיסוננסים שונים. היסטוריה עצמית כמעט שאין לנו: תמיד היא קשורה באיזו מלכות של חסד או מלכות רשעה; תמיד היא חוסה תחת כנפי איזה אפיפיור או חשמן, אוהבי־ישראל או שונאי־ישראל — עפ"י רוב שונאי־ישראל; ותמיד, כמעט תמיד, היא עסוקה במלחמת הגנה על קניינים כאלה שהם מחוץ לחיי שעה, שמהם שואף אמנם העם כוחות חיוניים מוסריים, אבל לא כוחות חיוניים ממשיים.

וכאן הטרגדיה שלנו, העמוקה מני ים. תבן לא ניתן לנו ולבינים אומרים לנו עשו. בידים ריקות, בלי נשק, אנחנו עומדים בתוך הזירה. בכל הגורמים הכלכליים והפוליטיים, הקובעים את תכסיסי המלחמה בין הקפּיטל הבין לאומי והפּרוליטריון הבין לאומי, אין לנו, בתור עם, חלק ונחלה. האימפּולסים הריבולוציוניים התוססים בקרבנו, מתוך מחאה כלפי המצב העלוב שאנו נתונים בו, כלפי העוול הנורא המלווה את דברי ימינו, גם אלה ממלאים תמיד תפקידים בלתי־טבעיים: במקום להצטרף לאנרגיה של שחרור עצמי, הם נשפכים על פי רוב לתוך צנורות זרים וקולעים למטרה לא שלנו. הם פועלים תמיד ככוחות עיוורים תועים, שאין להם נקודת אחיזה נאמנה, ולפיכך הם מתפרצים הראשונים לכל בשורה של שחרור, מבלי לקחת בחשבון אם זהו גם שחרור עמם; או אולי כבלים חדשים.

מריקים אנו את המרירות הגדולה, המצטברת בנו במשך דורות, ביחד עם אור השאיפה ל“קידוש השם” על מזבחות זרים — ו“זורעים על כל מים את דמעתנו הקדושה”.

רק לאט לאט מתחילה להאיר ההכרה, כי הגאולה הסוציאליסטית של העולם, לו גם יכלה לבוא בדרך שהיא הולכת בה, איננה עדיין גאולתנו אנו; כי אותו הפתרון המבוקש ע"י חילופי־גברא בשלטון הכלכלה והמדינה, עלול אולי להיטיב את מצבם של אי־אלה אלפי אנשים מישראל, אבל איננו עלול בשום אופן להוציא את העם העברי מתוך המצוק הלאומי והאנושי. אנחנו נישאר תמיד בבחינת אותן הנשמות דאזלין ערטילאין שאין להן תקנה גם ביום המשפט האחרון. קללת עם אובד תלוש ממקורות החיים הטבעיים, רובצת עלינו בכל התנאים ובכל המצבים — גם בחורבנו של עולם וגם בבניינו. ואלמלי היינו נושאים את נפשנו רק להיכנס לתוך מסלול התנועה האיקונומית, שהסוציאליזם הכלכלי רואה בו את מקור הרעה ואת מקור הטוב, גם אז מוכרחים אנו לעבור תחילה דרך מהפכה לאומית, מהפכה שתוציא אותנו מתוך הפּסיביות של חיי הגלות ותכניסנו לתוך אקטיביות של חיי יצירה לאומיים, שתחזיר אותנו אל אם־כל־חי, — אל הקרקע ואל העבודה.

לע"ע — במקום פילוסופיה היסטורית, יש לנו טרגדיה היסטורית; במקום מסקנות “מדעיות” סוציאליות, יש לנו אנחת יאוש של עם עשוק, הנתון בין המצרים של חיי־אסון, הנחנק בתוך אטמוספירה של סדום ועמורה — וכל אשר לו יתן בעד נפשו.

 

4.    🔗

איך נצא מן המיצר? איך נכוון את החיים ואת המעשה ליצור על אדמת המולדת העברית חברה אורגנית בריאה ותרבות מוסרית, אשר יבואו לרשת את מקום התוהו ובוהו השולטים בעולמנו? השאלה היא: איך לפרוץ את החומה הבצורה הזאת שנבנתה סביבנו מקדקדות של מתים על קידוש־השם, איך להפוך את עצמנו, את יוצרי ההיסטוריה החדשה שלנו, ממקוננים לבונים, ממבקשי־דרך נצחיים — לשקטי־עמל, לדבקי האדמה?

התשובה אינה יכולה להיות יחסית ואינה יכולה ללכת בעקיפין, היא אינה יכולה להיות מותנה מהשתלשלות היסטורית והיקשים היסטוריים. היא מוכרחה להיות חרותה ככתובת־מקדש על פתח הכניסה של חיינו החדשים, היא מוכרחה להיות אבן־פינה בבנין הכלכלה והתרבות שלנו.

במקום התיאוריה צריכה לבוא המיתודה — זו אמת־המידה הבונה, היוצרת, הפונה לחקר הטוב יותר מאשר לחקר הרע. במקום השלילה מוכרח לבוא החיוב, הנסיון החיובי, הפעולה הממשית, המכוונת להקים את דוגמת החיים, שאליהם אנחנו נושאים את נפשנו.

הסוציאליזם העברי, בשורת הגאולה הלאומית והאנושית של עם ישראל, יקום מגדות הירדן והכנרת, יקום מהנקודה הראשונה שאבניה יהיו אבני־צדק ושביסודותיה יונחו הרצון והשאיפה לחיים חדשים, לחיי חפש ושויון, הנקנים לא ע“י מלחמת אדם באדם, כי אם ע”י עזרת אדם לאדם במלחמת היצירה הנצחית, במלחמתם המשותפת עם מכשולי הטבע, העומדים לו לאדם על דרכו אל אושרו המקווה.

מכאן מוכרחה לבוא המהפכה בישראל. העמק הזה מוכרח להיהפך ל“הר־סיני” חדש. שממנו ינתנו לעמנו האובד “לוחות־ברית” חדשים, “לוחות ברית”, שעליהן חרותה דברת האמת היחידה, שממנה יתד וממנה פינה לשלטון הצדק והשלום בעולם: “ארץ העבודה!”

העמק משמש כאן סמל: מעמק דוקא ולא מהרים. מעל הרים מופיעים אלהים, הגוזרים בגזירת עירין עליונה. המשליטים, הנותנים תורות באש ובברקים. הכופים הר כגיגית. אולם תנועת עם אמתית, מהפכה לאומית, מהפכה מוסרית בעם, מוכרחות לבוא מלמטה למעלה, מתוך התפתחות אורגנית פנימית ומתוך רצון חפשי. ממעמקים דוקא, ממעמקי הסבל הלאומי והאנושי, הנהפך בכוח הרצון לאנרגיה של יצירה.

לא העליה לא“י היא הגואלת, כי אם העליה בארץ ישראל. השיבה לארץ אבות סתם, זוהי רומנטיקה של תיקון־חצות, שאולי אין לזלזל בה כשהיא לעצמה; אולם “ממשחק צבעים על ההרים אין עם יכול לחיות” — אמר בן עם זר בראותו את הרי א”י מאדימים בשעות בין־ערביים. ומאידך גיסא: א"י איננה בשבילנו רק טריטוריה לאמיגרציה, רק אמצעי להוציא את ההמונים היהודיים מלחץ כלכלי לתוך רווחה כלכלית. היא גם איננה מסוגלה לכך מפאת יסודותיה האיקונומיים. ארץ־ישראל היא בשבילנו קדם כל מקור יניקה לכוחות חיינו האנושיים והלאומיים — בסיס לעליה, להבראה עממית. כאן מוכרחה להיווצר הסינתיזה בין שני כוחות־החיים היסודיים, בין החומר והרוח, למען ימלאו זה את זה, יפרו זה את זה, לשם יצירת הרמוניה של קיום, צודק כלפי עמנו וצודק כלפי אחרים. לפיכך מוכרחה הגאולה הלאומית שלנו להיות גם גאולתנו החברתית. אצלנו אי־אפשר להבדיל בין שני המושגים האלה, הם קשורים ושלובים יחד כשלהבת בנר.

ההנחה הסוציולוגית, המייחסת את הפרט לשני קיבוצים נבדלים: לחברה במובן הכללי ולמעמד שהוא נולד בו או נדחף לתוכו בגזירת הגורל, — ההנחה הזאת איננה תופסת בנו. ואלמלי גם היינו יכולים לבוא לידי קלסיפיקאציה כזאת, גם אז הרי במקום שהאינטרסים של שני הקיבוצים מקבילים זה לזה ואינם באים לידי התנגשות, הם קובעים יחד את המטרה הנכספת. רק במקום שהם מתנגדים ומתנגשים, שם מנצחת עפ"י רוב ההכרה המעמדית. (אופנהימר).

אצלנו הם מקבילים, הם מוכרחים להקביל ולא להתנגש, הם מוכרחים לקבוע יחד את המטרה הנכספת. אין אצלנו אינטרס של מעמד נבדל מאינטרסי העם ואסור ליצור אותו, כי באופן כזה ניצור בא"י רק זירה חדשה בשביל מלחמת־אינטרסים אויבת, וימות המשיח שלנו יהפכו ממילא להמשך של חיי־גלות, אולי יותר גרועים, פחות פוריים משהיו. כי בגלות, לכל הפחות, איחד אותנו האסון המשותף, הגורל המשותף; שם, במקום שכלום לא היה, במקום שאנחנו היינו רק נפעלים מתנאים חיצוניים, יכול היה להיווצר צבע־ההגנה המיוחד אשר שמר על שלימות האומה גם בתנאי ההתנוונות הכי קשים שנשתוללו בגיטו היהודי. אולם אם על המוניטין החדשים שלנו נטביע למפרע שתי צורות, הרי לא יהיו אלו מטבעות גאולה בשבילנו, כי אם מטבעות שעבוד ישנות־חדשות העוברות לסוחר בכל הבורסאות הבין־לאומיות; רק תבן נכניס לעפריים — ולשאיפתנו הלאומית לא תהי תקומה.

ואם גם נניח לרגע את הצד המוסרי, אם נבוא להעריך את הדבר רק מצדו החיצוני, הפּוליטי והכלכלי, בסדרי החברה הקיימים ועומדים, גם אז תוצג לפני עינינו תמונה כזו:

את האחיזה הלאומית־המדינית שלנו נוכל ליצור רק בהיותנו רוב מכריע בארץ. את הרוב הלאומי־המדיני האמיתי והטבעי, שאינו נעזר באמצעים מלאכותיים כאלה אשר לעולם בודאי לא יהיו בידינו, שאינו נשען על אניות מלחמה וכלי תותח, את הרוב הזה קובע רק החומר האנושי הקשור עם הארץ קשר אורגני, תרבותי ואיקונומי; זה שמתמזג עם הארץ לחטיבה בלתי נפרדת שארסוה לו לעולם בקנין העבודה וההפראה ההדדית. היסוד הנאמן הזה הוא בכל מקום החקלאי, האבר שלפי האגדה הרוסית העממית, רובץ הוא כסלע בתוך אדמת המולדת וכל מי שבא לעבור עליו בקפיצה, הרי הוא מזדקף והקופץ ישבר את מפרקתו.

א"י היא ארץ קטנה ועניה. רק בזיעת אפיים ובעבודה אינטנסיבית אפשר לאכול בה לחם. לעם העובד, שבידיו נמצאים גם כוחות העבודה וגם אמצעי־העבודה, היא מספיקה, באשר עובד האדמה מצמצם את צרכיו לפי הענקת אדמתו ומשתדל להפרות את אדמתו ולסגלה למען תוכל להעניק לו את צרכיו. אולם בשביל הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד היא יכולה להיות רק ארץ של אפשרות, של מידת אפשרות. לראשון — אפשרות של ניצול, של התעשרות; ולשני — אפשרות של עבודה, של קיום כלכלי.

הקפּיטל אינו עוזב שום הזדמנות של תועלת איגואיסטית. הוא משליך את חכתו גם במשק הכי קטן והכי מוגבל, ובכוחו האקספנסיוני הענקי הוא פורש מהר את כנפיו, רוכש שטחי קרקע גדולים ומשתדל להוציא מהם את התועלת הכי מקסימלית. הקפּיטל איננו אידיאליסטי ואיננו לאומי — הוא פונה רק לבצעו. “האידיאליזם” שלו הוא עפ“י רוב עלי־תאנה וכסות עינים על כוונות התועלת־העצמית. בשעה שהקפּיטל מדבר בשם “לאומיות”, הוא חושב ע”ד “שלטון” — שני המושגים האלה נעשים אצלו לשמות נרדפים; הוא רואה את עצמו תמיד כעמוד התווך של המדינה, כשומר הסדרים הטבעי, הלגיטימי, ואצלו קבועה הנחה מסויימת מראש כי ה“רב” הוא השולט ולא ה“רוב”, ה“אויטוריטט”, ולא ה“עם”.

הקפּיטל הפרטי עלול להפוך את הרעיון הלאומי־המדיני שלנו מברכה לקללה. הוא יחסום ראשית כל בפני העם את הדרך אל הקרקע, אל עורק החיים העיקרי שממנו יונק העם את כוחותיו החיוניים, בכלכלה ובתרבות גם יחד. אדמת ארץ־ישראל תרוכז בידי מספר אנשים מצומצם, שתשמש להם רק אובייקט לניצול ולא ליצירה. הם יבקשו תמיד את הרווחים הכי גדולים — וממילא גם את כוחות העבודה הכי זולים. אם לא יימצאו הללו מבפנים יביאו אותם מן החוץ. וכאן לא תועיל שום השגחה, שום הגבלה ושום חוקים מגינים, כאשר הקפּיטל השולט הוא גם המחוקק — ובמקום שאיננו יכול להיות מחוקק, איננו יכול להתקיים.

הפּרולטריון, גם הוא מבקש תמיד את התועלת הפרטית המקסימלית. העבודה היא אצלו רק אפשרות, אפשרות של קיום כלכלי. כשהיא אינה מספקת את צרכיו, ישנן שתי דרכים: או שהוא נלחם בעד תנאים יותר נוחים אז בא הפירוד החברתי, מלחמת המעמדות; או שהארץ נהפכת בשבילו למקום של לחץ כלכלי והוא לוקח את מקלו ואת תרמילו והולך לבקש לו מקום יותר נוח, יותר מרווח — אז באה האמיגרציה, היציאה מן הארץ.

הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד הם בין־לאומיים מטבעם. הם יכולים ליצור בארץ רק שדה קרב למלחמת אינטרסים איגואיסטיים ולא אחיזה מדינית ולאומית; הם יכולים להרכיב מכונה כלכלית בשביל שוק הכספים, אבל לא להניח יסודות לחיי כלכלה לאומיים ואנושיים בריאים. במקום שהם באים לוותר על התועלת הפרטית הרי הקפּיטל נהפך לפּילנטרופּ והפּרוליטריון — לאידיאליסטי, לחלוץ.

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק בקפּיטל לאומי ועל קרקע לאומית. רעיון הלאמת הקרקע איננו נובע כאן רק מפרינציפּ מוסרי של “לי הארץ”. הוא הכרח של חיים, גורם ריאלי ממדרגה ראשונה בבנין הכלכלי של הארץ ובבנינה הלאומי והחברתי. בלי הלאמת הקרקע, אין שום אפשרות למנוע ספיקולציה קרקעית ויצירה משקים אקסטנסיביים גדולים ההורסים למפרע את היסוד החקלאי של הארץ, אותו היסוד שאינו מונח בהמצאת פּרודוקטים חקלאיים לשוק, כי אם בעבודתו האישית של הזורע והקוצר, בעצם קיומו ובסמל הלאומי המתגשם בו. בלי הלאמת הקרקע והלאמות מקורות הכלכלה האחרים, לא יגיע העם־בלי־ארץ אל הארץ־בלי־עם; לא תהי אפשרות לריכוז ההמון העברי על אדמת ארץ־ישראל, אם לא שימשיכו כאן את חייהם הפורחים באויר — חיי סרסורים ומתווכים, שהשפע הכלכלי בא להם משמים ולא מארץ, מברכת עניים תלושי־מכורה: “ברוך ה׳ יום יום!”

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק ע“י מניעים אידיאליסטיים המכניעים את תועלת הפרט בפני התועלת הלאומית והחברתית הכללית, שהיא צריכה להיות לחוק הכי עליון בבנין חיינו החדשים. המעבר מתנאי־החיים שאנו בועטים בהם או הפּולטים אותנו, מוכרח להיבנות ע”י התנדבות אידיאליסטית, שבשבילה המטרה היא העיקר ולא הנאת השעה; זו שיודעת להבליג על קושי, להתגבר על מכשולים, זו המתפרצת מתוך התלהבות של יצירה וכיבוש, כיבוש הטבע וכיבוש עצמה, לשם הקמת המפעל האנושי הענקי הזה שאנחנו קוראים לו: תחית עם ומולדת!

ההתנדבות הזאת היא הדגל הסוציאלי שלנו. דגל השחרור העצמי ע“י שיבה אל הקרקע ואל העבודה. נושא הדגל הזה הוא החלוץ העברי. זה המחולל את המהפכה הקשה הזאת קודם כל בנפשו, זה המקיימה בגופו וסולל ע”י כך את הדרך לעם — את דרך העליה מחיי־רוח אי־פּרודוקטיביים בגולה לחיי־אנוש פּרודוקטיביים וישרים בארץ־ישראל.

הסוציאליזמוס העברי איננו, איפוא, סוציאליזם של מעמד כי אם סוציאליזמוס של העם. הוא איננו עומד בקשר עם שום פּרולטריון בין־לאומי, בין זה הנמנה על האינטרנציונל השני ובין זה הנמנה על האינטרנציונל השלישי. ברגע זה אין בינינו נקודת־מגע משותפת, לא בדרך הקרובה ולא במטרה הקרובה.

הסוציאליזמוס העברי איננו מלחמת מעמד בעם, כי אם מלחמת העם כולו לשחרורו ולהתחדשותו הלאומית והחברתית. הוא מוכרח להקיף כל הכוחות הפועלים שבו, את הפועל ואת המורה, את הרופא ואת הארכיטקטון, את האגרונום ואת האינג׳ניר, את המשורר ואת האמן. הכוונה הגדולה מוכרחה להיות אור לנתיבתם. עליהם מוטל התפקיד החינוכי הגדול להכניס את ההכרה הסוציאלית, ובעיקר את ההוכחה הסוציאלית, לתוך העם ולהעיר בו את הרצון לחיים צודקים וישרים. כל מעשה, כל פעולה, כל יצירה מוכרחים להיות מכוונים לכך. הכל צריך לחנך, הכל צריך להוכיח — אבן מקיר וגלגל ממכונה: ממנגינת האם על עריסת התינוק עד האפוס השירי והפסל האמנותי.

אנחנו אף על נפש אחת מהאומה איננו יכולים לוותר; אף אחת מהן לא נדון בדינה של גיהנום — אנחנו צריכים רק לרכוש אותן לנו, אל תנועתנו ואל עבודתנו המשותפת.

לנו אין מלחמה אגרסיבית, לפנינו יש רק מלחמת בנין וחינוך — בנין החברה העברית החדשה ככוורת דבורים זו, שהכל עובדים בה והכל נהנים מדבשה וכוונת כלם היא הכוורת עצמה, החזקתה וקיומה, הפרחתה ושגשוגה.

 

5.    🔗

הרעיונות וההנחות המובעים כאן ודאי שאינם חדשים, אולם הם גם אינם פּופּולריים למדי וצריכים עוד לחדור ולרכוש לבבות. הם מתחילים רק להבקיע את קליפת ביצתם, זו ביצת הלטאה אשר יגון הדורות רובץ עליה כאם דוגרת.

הסוציאלדימוקרטיה, תפגוש את האמור כאן בפרזה רגילה: “אהא, אידיאליזם — פּסיכולוגיה בורז׳ואזית!”

היא, הסוציאלדימוקרטיה, הסתדרה באופן נוח בתוך “הגורמים ההכרחיים” של “המציאות”, בתוך “המדע” ובתוך “הפילוסופיה ההיסטורית”. מסקנותיה הן ברורות, מחושבות ומצויירות למפרע — וכל הבא לפקפק או לזעזע במסקנות האלה, אין הוא בעיניה יותר מאשר איזה “כהן קפּוציני” הדורש מעל הדוכן.

אף היא מצלצלת בכבלים כדי להחריש את מוסר הכליות, את קול הדם של משפחת־אנוש האומללה, הנמקה באיבה ניצחת ובמלחמת אחים אכזרית. אף היא נלחמת נגד טנדנציה חברתית בלתי מוסרית אחת, בטנדנציה חברתית בלתי מוסרית שניה — ובשעה שידה על התחתונה היא כבשה ובשעה שידה על העליונה היא נהפכת לזאב.

ויש עוד הרגילים להשתמש בפרזה טפלה זו:

— אלה הם מקטני אמנה שבתוכנו, מבלי עולם וטווי קורי עכביש של פּסימיזמוס אפור. בשבילם החיים הם בבחינת עגלה שבורה ומפורכה השקועה בתוך הבוץ; צריך רק לסחוב, להביא אותה לידי תנועה במקצת — וגם זו לטובה…

אף זאת יללה עקרה וזעקת שבר בלתי פוריה. אף אלה נשים מקוננות, סופקות כפים — שבמקום לבקש תנחומין, הן מתרוצצות בחדר האבל ומטיחות ראשיהן בקירות הקודרים.

ואנחנו — מה לנו הכא ומה לנו התם? מה לנו “מדע” ומה לנו “פילוסופיה”, אם כל מיטה זרה, היא בשבילנו מיטת סדום? מה לנו אנחת יאוש של נכאי־הרוח, אם היא רק זורה מלח על פצעי לבנו?!

באותו רגע שאמרנו לעצמנו: “ובחרת בחיים!” — היתה זאת תרועת־חצוצרה למהפכה שלמה בחיי האומה העברית. ידענו כי קונסקוונציה טבעית של מצב מתהווה מאליו איננה ואינה יכולה להיות. ידענו כי עלינו לשוב מה־x אל המרכז ולהסב אחורנית את כל תנועת המזלות מימי קופרניקוס עד היום. זו היתה הכפירה הראשונה במדע וזה היה זיו האופּטימיזמוס הראשון שהבהיק לנו מבין הערפלים של המציאות.

ואמנם קשה היא הדרך, אולם אם יש בנו אמונה כגרגיר של חרדל, אמונה בכוחות עצמנו ורצון אמתי לחיי חופש — ייעקר ההר ממקומו!

תר"פ