רקע
יצחק לופבן
QUO VADIS?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההנחות האידיאולוגיות שנתקבלו במועצת הקיבוץ־הארצי של “השומר הצעיר” בחיפה (שנתפרסמו ב“דבר”) לא היו אולי כדאיות מפאת עצמן להתעכב עליהן, אלמלא שימשו תעודה נוספת לתסבוכת הרעיונית המשתלטת בזמן האחרון בחלקים שונים של תנועת העבודה העברית בא“י ובגולה. זהו בכלל חזיון מתמיה ומשונה שדוקא בימים האלה, ימי חרדה ודאגה לגורל עבודתנו ולעתידות מפעל־ההגשמה הציוני, ימי מבוכה ומבוסה כלכלית, ללא מוצא וללא פרספקטיבה, דוקא בימים אלה מתכנסים בחורי ישראל בא”י באיזו “עלית־בן־גוריון” ומחשבים קיצין לדרכי המהפכה הסוציאלית. שיכחת־המציאות הזאת וכיוון המחשבה החברתית כדרך נחש עלי סלע, ללא מטרה, ללא הערכה עצמית נכונה, היא אחד ממראות־הנגעים של חיינו בתקופה הזאת, אשר לצערנו הגדול הוא נראה גם בקירות ביתנו. השכל־הישר, שהיה מכוון במשך שתי עשרות שנים את דרכו ואת מעשיו של ציבור הפועלים בא“י, התחיל לבגוד בנו לעתים קרובות. הכל חורג עתה מתוך מסגרותיו; בסכרים שהיו שומרים על הזרם היקר לכוונו בערוציו, נבעים פרצים אחרי פרצים. בא”י ובגולה, בתנועת החלוץ והנוער שם ובתנועת הקיבוצים כאן, הננו עדים לתהפוכות־רוח ומחשבה, המבליטות לעתים לא רחוקות סימני ליקבידציה של התוכן הלאומי והחברתי המשמש יסוד לכל מפעלינו בארץ. מה שהיה אתמול תנועה להכשרה עצמית, גופנית ורוחנית, לעליה ולעבודה ולעבודה בא“י, מבלי לבקש חשבונות רבים ומבלי לשאול לתכליות רחוקות אחרות מאשר תכלית המפעל החלוצי על אדמת א”י עצמה — נעשה היום, במקומות רבים, מעין סמינריון לאסטרולוגיה סוציאלית וישובית. הכל מנחשים באספקטים של עתיד לבוא, הכל מעמידים הוֹרוֹסקופים וכופים מראש הכרח של צורה ודפוס על חיינו הכלכליים והחברתיים. מה שהיה אתמול קיבוץ לעבודה משותפת, בשטח מסויים, ליצירה משקית לאומית וחברתית בתחומי מציאות ידועה, עשה היום קיבוץ־ארצי ללא תחומים עם שאיפות של התפשטות ללא מעצור, ומחר קיבוץ־הקיבוצים ומחרתיים אימפּריה קיבוצית. שום דבר איננו גדל יותר אצלנו ואיננו מתפתח יותר ואיננו יודע את משברי המעבר מן הקל אל הכבד; הכל יורה ועולה כרקיטה. שום דבר אינו מוגבל יותר בתוכנו המעשי ובתחומיו הטבעיים והמציאותיים. הכל משמש פרוטוטיפוס “ומשען” לתכניות חובקות זרועות־עולם. ממש כמו בשיחת הבטלנים ב“דיבוק” של אנסקי: הכסא איננו כסא, המרכבה איננה מרכבה, הסוסים אינם סוסים, כי אם לבושים לתוכן אחר. הכל מקבל ממדים מופרכים ומוגזמים ומעמיס על עצמו את כל התפקידים ההיסטוריים. אלה שיוצאים לבקש אתונות שבים מיד עם בשורת מלוכה בפיהם. והפועל־יוצא הוא כי האתונות אינן נמצאות והמלוכה קיימת רק בדמיון ילדותי קודח של אלה המדגירים במדגרות מלאכותיות אידיאולוגיות פּוליטיות וכלכליות, שאין מהן מוצא ושום מסקנה ליצירת חיינו בארץ.

רק לפני זמן קצר פסק גדוד העבודה “על שם יוסף טרומפלדור” את פסוקו האידיאולוגי. חלק ממנו קפץ את “קפיצת המות” ממחנה של חלוצים מתנדבים לכיבוש וליצירה לאומית עד “לאופוזיציה שמאלית” מתכחשת וליקבידטורית. לא קשה היה לראות מראשית אחרית. באותו יום שהתחילה לשלוט בגדוד הטנדנציה להתפשטות בלתי מוגבלת, ובמקום קולקטיב משקי הוא הפך להיות “קולקטיב רעיוני ופוליטי בעל עמדה מגובשת” בלשונו של “השומר הצעיר” — הוא גזר על עצמו את גזר דינו. הוא לא חטא בזה שנהפך למפלגה. בזה בלבד אין עדיין משום חטא. כי אם משום שהוא נהפך למפלגה אבסורדית; משום שהוא רצה לעשות את הפעולה המשקית הקונסטרוקטיבית “משען” לפוליטיקה חברתית דיקונסטרוקטיבית; משום שהוא ביקש לו מפלט מהאחריות המשקית והכלכלית תחת כנפי הנחות אידיאולוגיות כאלה המשחררות כאילו מהאחריות הזאת, מבטלות אותה ומעמידות אותה בצלן של כוונות ומגמות העומדות מחוץ להגיון־החיים שלנו בארץ הזאת; משום שהוא נטש את נקודת המוצא שלנו, גם הלאומית וגם החברתית, זו המצווה עלינו קודם כל יצירת יסודות נאמנים לחיינו הכלכליים החברתיים, יצירת העובד והעבודה, הקמת המשק הלאומי העומד ברשות עצמו, שבלעדיהם אין שיור ואין אחיזה מציאותית לשום רקמה אידיאולוגית. במטמורפוזה של הגדוד לא מעסיקה אותנו כל כך העובדה שמאה או מאתים בחורים הפכו “לפרצקיונרים” רשמיים או בלתי רשמיים, או שנמצאים במרחק שעל אחד מן הפרקציה. מה שמעסיק ומטריד אותנו ומה שקורא אותנו למלחמה בחזיון זה, היא העובדה שהללו מבקשים להם בסיס לקונצפציה הפוליטית־החברתית השלילית והמבולבלת הזאת בתוך המשק הציוני, ורוצים להעזר ע"י המשק הזה בפעולה חינוכית ותעמולתית החותרת תחת יסודותיו.

בעקבות האידיאולוגיה של הגדוד הולכת עתה גם האידיאו­לוגיה של “השומר הצעיר”. האחוזים של ציוניות וחלוציות אשר נמצאים בהנחות האידיאולוגיות האלה, אינם עשויים לגרוע אף אחד מהחששות לגבי התוצאות הכרוכות בדרך־מדרון זו. עצם הבנין המורכב הזה, מערת־המכפלה הזאת, עם כל הכוכין שלה, עם השניות בכל דבר, עם האטפות, עם השטרות אשר שוברותיהם בצדם — איננו משכן יצירה ואין ממנו מוצא למפעלים בונים בא“י. הקונצפציה של “הרבה רשויות” מביאה בהכרח לידי סתירה עם הציונות ועם תוכנה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים בא”י. מפעל ההגשמה שלנו, בקושי שהוא נתון בה, במכשולים הרבים, האובייק­טיביים והסובייקטיביים שנערמים על דרכו, תובע מאתנו ללא כל שיור וללא כל ויתור את הריכוז המוחלט כלפי הנקודות העיקריות, כלפי היצירה הכלכלית והתרבותית, אשר מהן אפשר יהיה לנו להמשיך אח“כ את הקוים לכל ההיקף. איש לא צבר בשבילנו בא”י אוצרות למען נוכל לדיין כיום הזה איך נחולל את המהפכה הסוציאלית ואיך נחלק את האוצרות האלה בינינו. שומה עלינו ליצור קודם כל את לחם הגוף ואת לחם הנפש לעובד ולעם, את לחם חוקנו. עלינו ללמוד מקודם להיות יוצרים, טרם שאנו מתווכחים איך להיות מחלקים. בזה קוטב כל הפּרובלימה. לא מעניין הדבר אם המטולטלת נוטה יותר כלפי שמאל או כלפי ימין, מעניין רק שזאת היא בכלל מטולטלת1, הרוקדת הנה ושוב, מציינת קוים וחוגים ואין כוח־הכובד שולט בה כדי להביאה לידי מנוחת יצירה.

אין בכוונתי להיכנס בניתוח ההנחות האידיאולוגיות האלה. מנהליו הרוחניים של “השומר הצעיר” מדברים היום על המהפכה הסוציאלית באותו ניב־ילדים שדיברו בו לפני שש־שבע שנים על האש הווסטלית ועל האהבה החפשית. הסמלים החליפו דמות וצבע; אבל הם נשארו תלושים. הקו הוא אחד. כל ההנחות הסוציולוגיות, הכלכליות והפוליטיות נתונות עדיין בתוך הערפל שלפני בגרות חברתית. לפיכך הערבוביה הגדולה הזאת של הגדרות וסברות שאין להן שחר ומשמעות; לפיכך הבטחון הילדותי הזה בראיית הנולד ובנבואות לעתיד לבוא. האידיאולוגים של “השומר הצעיר” יודעים, למשל, בדיוק נמרץ מתי תסיים ההסתדרות הציונית את תפקידה; הם יודעים

שהפּוליטיקה הציונית היא רק “הוראה זמנית, הוראת דור ולא דורות”. הם יודעים מראש את כל סליליה של המהפכה הסוציאלית בא“י, מי יגשים אותה ומה יהיה לפניה ולאחריה. הם צופים בלי כל הפרעה דרך כל ה”פרספקטיבות הסופיות“. התפקידים שהם מייחסים לקיבוץ־הארצי מתחילים בתא ומסיימים בקוסמוס. הכל ברור ומחושב מראש. et picta Res ficta , בלי כל מעצור, בלי כל חשש שמא הקווים עלולים להישבר באמצע, שמא הדרך לא חלקה כל כך ושמא יש לנו קודם כל לדאוג לתא, לתא הראשון, ליצירת אחיזת־חיים בארץ הזאת, לעם הזה ולנעריו־חלוציו העומדים עדיין על סף העבודה והיצירה — לתא שאנו עמלים בו מבלי לראות לע”ע ברכה רבה בעמל זה.

ומוזר הדבר שגם “השומר הצעיר”, כמו גדוד העבודה בשעתו, מוצא צורך להישבע לנו ש“קביעת ההנחות האידיאו­לוגיות אין משמעותן ארגון מפלגה פּוליטית”. שוב: כאילו בארגון מפלגה מקום התורפה וכאילו בו תלויים השכר והעונש של אידיאולוגיה זו או אחרת. דוקא זה שאינם מפלגה פּוליטית, מבוגרת ואחראית, כי אם רוצים לשחק את ה־ Mugwumps, את בעלי היתרון, העומדים מעל כל ה“משפטים הקדומים” המפלגתיים, הנישאים והנעלים מעל כל זה, האומרים להיות “זרם” ומתכוונים להיות אוקיינוס אשר כל הזרמים הולכים אל תוכו, העושים את השלט ה“בלתי מפלגתי” הזה פתיון בתוך המצודה הפרושה על תנועת־הנוער והחלוץ בגולה — הוא המותח את מידת הדין והבקורת, והוא המעמיד לפנינו בכל חריפותה את השאלה:

לאן?

אינני רוצה להיכנס כאן בהערכת גודל היצירה המשקית בא"י, הנתונה בין שיני האידיאולוגיות האלה, אתמול של הגדוד, היום של “השומר הצעיר”, מחר של עין־חרוד ושל יתר הקיבוצים הארציים הנמצאים עוד בהתהוותם ובראשית תסיסתם האידיאולוגית. השאלה איננה סוף סוף שאלה טכנית בלבד, כפי שרגילים להעמיד אותה, אם יש בתוכנו אנשים המסוגלים להקיף ולנהל משק כה גדול וכה מורכב, אם אין. השאלה היא אם המשק הוא תכלית לעצמו בתוך התכלית הכללית של בניננו הלאומי, או רק “נקודת משען” לאיזו מחשבה פּרינציפּיונית. ההנחה הזאת אשר יש מניחים אותה אצלנו בענפי פעולה כלכליים שונים, שזכות הקיום של פעולה זו או אחרת איננה בהגיונה הכלכלי כי אם בהגיונה הפּרינציפּיוני, היא רק בעוכריו של חלק גדול מפעולתנו המשקית, והיא גוררת אחריה כשלון גם לפעולה וגם להגיון. רבים ממוסדותינו המשקיים היו בודאי מתבססים יותר קל, אלמלי היה כל אחד רואה את עצמו כממלא תפקיד מסוים, אשר בשטח התפקיד הזה עליו להתבסס ולבקש את הצלחתו — ולא היה רואה את עצמו כנושא כל התפקידים הלאומיים והחברתיים במדינת העתיד, שלגבי אלה ההצלחה המשקית, כמובן, אינה נחשבת והליקויים נחשבים עוד לפעמים לצדקה. על הופעה זו, שהיא מקור לכשלונות רבים אצלנו, צריך להתעכב ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת.

אולם, בין שיני האידיאולוגיות האלה הולך ונטרף עוד דבר אחד, שיש בו כדי לעורר אצלנו דאגה רצינית מאד; הולכת ונטרפת הרזרבה החלוצית שלנו בגולה, זה הדור הצעיר שהננו מעריכים אותו כחלק מכריע ברכושנו הציוני, אלה אחרוני־היהודים אשר עמם “אחרית תקותנו” ואשר מהם אנו מקווים למחנות מגשימים, ממשיכים נאמנים לבנין המולדת העברית. המבוכה שהכניסה ה“תסיסה האידיאולוגית” הזאת לתוך השורות האלה, כבר נותנת פרי־באושים. במקומות רבים עומדים כבר הענינים “על הראש”. במקום החינוך לחובת־מילואים, לעבודה ולתרבות עברית, תופס עתה מקום בראש החינוך לדיאלקטיקה פּרוליטרית. את התפקידים התרבותיים מגדירים לעצמם חלוצי גליציה, למשל, העומדים תחת השפעת “השומר הצעיר” בנוסחא דלקמן: “העבודה התרבותית צריכה להעמיד חבר שיודע את שייכותו למעמד, שהנהו הנושא של מלחמת המשטר שאין בו מעמדות ואת חובת השתתפותו במאמצי המעמד במלחמתו הפּוליטית והכלכלית”. הנוסחא הזאת בתפיסת התפקיד התרבותי של “החלוץ” עם התוספת אשר בשולים ש“הכרחית גם העמקת החינוך הציוני” — מובילה בלי ספק את תנועת החלוץ ואת תנועת “השומר הצעיר” גם יחד בדרך הליקבידציה. כבר כיום הזה העליה לא“י והעבודה בא”י אינם נחשבים יותר לתפקיד הבלתי־אמצעי, שהוא המכוון הכל ואליו מכוון הכל, כי אם כאחד התפקידים בתוך קונצפציה מורכבת, המכוונת, כמובן, כלפי “המטרה הסופית”, שלאחרי המהפכה הסוציאלית. כשקוראים עתה את ספרות החלוץ ואת ספרות תנועת הנוער, מתבלטת ההתפתחות הליקבידציונית במקומות רבים כפרוצס של שחפת מהירה. שארית המסורת הולכת ונפלטת. התנועה איננה יונקת יותר ממקורות הראשונים של תנועת העבודה הארץ־ישראלית, כי אם מצד אחד ממים שאובים אלה שבאידיאולוגיות של הגדוד, של “השומר הצעיר” ושל “עין־חרוד”, ומצד השני מהרקק של הפראזיולוגיה הבאנאלית של ה“יוגענטליכע” אשר לפועלי־ציון השמאליים. התוכן האיכותי הולך ונעשה יותר ויותר קלוקל מיום ליום. כל אשר היתה לו עד עתה משמעות ממשית הולך ונהפך לאבסטרקציה ולהתעמלות של לשון גרידא. זה איננו כבר לא חלוץ ולא תנועת־נוער כי אם אוצר של סוּרוֹגטים לאידיאות המתקדמות שהתחוללו ביבשת אירופּה, החל מהריבולוציה הצרפתית, עד… עד המאה העשרים ואחת.

אנה נגיע במרוצת־שגעון זו ללא מעצור וללא תחום? מה נקצור, אחרי שאנו זורעים את הרוח הזה? ברם, לא תהיה תפארתנו ולא הצלחתנו בדרך זו, אם נראה רק על הנגעים של אחרים ונתעלם במכוון מנגעי עצמנו. בריאקציה המתגברת כיום בציונות, ובמשטמה הגדולה המתחוללת כלפי ציבור הפועלים בא“י, אשר רק לפני זמן מועט נחשב לילד שעשועים ושרו לו שירי הילולים מכל צד ובכל עת מצוא — יש גם לנו חלק לא קטן. יש, בלי ספק, מידה גדושה של שנאת חנם, של צרות־עין וספּקולציה פּוליטית־מפלגתית במערכה הכבדה הזאת הנערכת נגדנו כיום בחזית הציונית. אבל עלינו להודות על האמת שבמקרים רבים הננו נותנים יד לפושעים. לא מעשה הכיבוש והבנין של העובד העברי על אדמת א”י ואף לא משאת נפשו לחיי חברה מתוקנים היו עלולים לחדד את האנטגוניזם במידה כזאת. אבל חלקים רבים מתוכנו מלווים את מעשי־הכיבוש והבנין במנגינת־לוי צעקנית ודימגוגית שיש בה משום פּרובקציה למפעל ההיסטורי כבד־האחריות שציבור הפועלים העמיס על שכמו. זאת היא המוסיקה־של־כושים המודרנית, החוגגת היום את נצחונה בעולם, ואשר אצלנו מנגנים אותה הריביזיוניסטים בפוליטיקה הציונית החיצונית, האמריקאים בפוליטיקה הציונית הפנימית — ובפוליטיקה החברתית בא"י מנגנים אותה לעתים קרובות מועצות הפועלים העירוניות מצד אחד ומצד השני קיבוצים שונים אשר רואים חובה לעצמם לקשט את מעשיהם בפירושים אידיאולוגיים רעשנים, מוגזמים ומופרכים. החזיונות האלה מחלישים את עמדת־ההגנה של ציבור העובדים במלחמתו הקשה ומגבירים את השטנה נגדו. הצלילים הסואנים של הג׳ז־באנד הזה מחרישים את המנגינה הקלסית השקטה והצנועה המכוונת את רצונו, שאיפותיו ופעולתו הבונה, הרצופה קושי וסבל רב, של מחנה העובדים בארץ במשך שתי עשרות שנים.

בהתחדשות העליה החלוצית לא“י, שקראנו לה “העליה השלישית” תפס “השומר הצעיר” את המקום הראשון במעלה. הוא נראה לנו כראשית ביכורים וכפרי הילולים, שהביאה לנו תקופת האנדרלמוסיה שלאחרי המלחמה והמהפכה, בטנא המכאובים והתקוות שלה. הפנים הרעננים והאציליים של מאות הנערים והנערות הכניסו אתם לארץ ולתוך שורות העבודה בשורת נעורים ותרבות, שהרימה את הרוח והגבירה את האמונה, אחרי שנות עייפות והסגר בארץ. היתה הרגשה שהנה קם לנו חיל־מלואים רב־און וכוחות מחדשים. את הנטיות לצדדין, בהגדרות ובביטוי, אשר ליוו את ההתערות החלוצית של “השומר הצעיר” לא החשבנו, באשר הערכנו אותן כ”אמתות של גיל" בלבד ואמרנו לעצמנו: “אם גם תוסס התירוש באופן מוזר ומשונה — הוא יתן לבסוף יין טוב”. עם הפגישה הבלתי־אמצעית במציאות, בעבודה ובמסורת העבודה, עם ההתבגרות והנסיון, יחלפו התמורות והסמלים התלושים המרובים יפנו את מקומם לסמל האחד המוצק והנעוץ ללא זיע באמת החיים והתקוה שלנו בארץ הזאת. גם עתה, אחרי שהתקוה הזאת נכזבה במידה רבה, אחרי ש“השומר הצעיר” משמש כבר במשך שנים ריזרבה ל“פרקציה” ולמפלגות שמאליות קיצוניות אחרות בארץ, ואחרי שבאופן קולקטיבי גיבש עתה את האידיאולוגיה שלו בצורה כה מוזרה ובלתי צפויה, איננו מתייאשים מהפוטנציה האצורה בתנועה זו שיכולה להיות לברכה. כי אם נתייאש מתנועת־הנוער העברית — נתייאש מן הציונות. איננו חושבים ש“ההנחות האידיאולוגיות” אשר נתן לנו עתה “השומר הצעיר” הן כבר פרי בגרות והתחנה האחרונה בדרך התפתחותו, אבל זאת היא בלי ספק פרשת־דרכים. ועל פרשת דרכים זו, החובה וההכרח לעצרו לרגע קט ולשאול אותו:

לאן פניך מועדות?


תרפ"ז


  1. “מטלוטלת” במקור המודפס, צ“ל: מטולטלת – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות