רקע
יצחק לופבן
ארגון פועלים ותיקים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מתל־אביב יצאה האיניציאטיבה לארגון “הפועלים הותיקים” בני העליה השניה, לשם תביעת סידורים והתיישבות מאת ההסתדרות ומוסדותיה. מי שיחפוץ לשפוט על הפרובלימה עפ“י השם המוזר בלבד, ועפ”י כוח־הביטוי החלש שמוצאים להם הפועלים האלה לדרישותיהם בעל־פה ובדפוס — לא יתפוס בשום אופן את הרצינות הטרגית המלווה את השאלה הזאת. ישנם כמה וכמה עשרות פועלים, ברובם בעלי־משפחות ומטופלים בילדים, שנמצאים בארץ 15—20 שנה; שכל אחד מהם הספיק כבר לכבוש בעצם ידיו את “כל מקצועות העבודה”; שעבדו בגליל העליון והתחתון, ביהודה ובשומרון, במעדר ובפטיש, בחולות תל־אביב שלפני המלחמה, בכבישי בטון, בבנין, בחמורים ובגמלים, והם נשארו בכ"ז פזורים ובודדים, מיואשים, מרי נפש וחצאי אינבלידים, ללא מקום מנוחה וללא מקום־עבודה קבוע.

הגורל כאילו ניחר בהם. הם נראים כלקט וכשכחה של אותו המחנה הותיק באמת, אשר ברובו נמצא כבר בתוך היצירה המשקית העצמית. הם מסתובבים כתלושים וכנעלבים בתוך המחנה הצעיר הגדול, צובאים על דלתות לשכות העבודה או עומדים בתור של מקבלי סיוע בימי חוסר עבודה; מתמרמרים ללא שומע ונושאים, בלתי נודעים ובלתי מוכרים, על חזוּת פניהם המקומטים את אותות כל הסערות, הסבל והמשברים של עשרים שנות עבודה יומית וקבלנית במושבה ובעיר. בדאגת ההתיישבות והסידור של הסתדרות העובדים ובמניין הסטאז׳ ונסיון העבודה של חלוצים צעירים, לא יבוא ולא ייזכר שמם. איש לא יודע למה נפקד מקומם והם נדונו כאילו ל“לומפן־פּרולטריות” נצחית, ללא מוצא וללא פדות.

הקובלנא של האנשים האלה כלפי ההסתדרות: “הסתדרותנו שלעינינו גדלה ורבתה; בנתה את מוסדותיה השונים בכל ענפי חיינו, אולם אותנו הזניחה ללא קיום ויצירה” — נוגעת עד הלב. זכות התביעה שלהם אינה מוטלת בספק. הם אינם דורשים התיישבות מלאה, הכרוכה בהוצאות גדולות, כי אם דונמים אחדים של אדמה סמוך לעיר, פרה ואפשרות לסידור משק קטן, כדי לבסס לעצמם איזה קיום בעבר השני של מחצית חייהם. זו איננה דרישה כי אם שוועה מתוך מצוקה גדולה ומתוך עלבון חיים קשה מנשוא, שיש לשים לה לב גם בימים הקשים האלה עם דאגותיהם המטרידות. הם, “הותיקים” האלה, צריכים על כל פנים להיות הראשונים בתור בתוך ההתאמצות לאיזה סידור משקי חדש שייעשה כיום ע"י מוסדות ההסתדרות בארץ.


תרפ"ז


המלצות קוראים
תגיות