הנדידה מן המושבה אל העיר, וממקומות עבודה קבועים במפעלים חרושתיים וממשלתיים למקומות עבודה ספיקולטיביים בבנין — נעשתה חזיון נפרץ בתוך ציבור הפועלים בימים האלה. מבחינת האינטרס של היחיד, האינטרס של הפועל אשר מאחורי גבו שנים של חוסר עבודה עונתי ושל שכר רעב כמעט גם בעונות שהעבודה היתה מצויה בהן, אפשר להבין היטב את הכניעה הזאת ליצר הרווחה הצפויה לעובד בתנאי שכר יותר גדול. וקשה מאוד לאנשים שלא הגיעו לידי נסיון זה ולא עמדו בו, להופיע כמטיפי־מוסר, בשעה שהדברים אינם מוסבים על רווחי־גזל של ספסרות או על שכר בטלה של רינטיירים, כי אם על שכר עבודה קשה ומפרכת, שגם בגובהו הגדול השכיח כיום אין בו אלא יכולת של קיום אנושי, ואולי מעט חסכון ל“ימים שחורים” לעובד. ואף־על־פי־כן יש צורך להזהיר על הסכנות החמורות הכרוכות בפרוצס הזה, סכנות בלתי אמצעיות לאינטרסי המשק העברי בארץ, סכנה להשמטת עמדות עבודה חשובות שנרכשו ע“י הפועל העברי מתוך מאמצים כבירים ומתוך מתיחות־נפש ושבירת־הרצון במשך שנים רבות, סכנה להפרעת שיווי המשקל בצינורות הקליטה שבאזורי העבודה הטבעיים ע”י ריכוז מופרז של פועלים בערים ובמקצוע אחד, אשר אם כי אנו רוצים בהתמדתו ובהרחבתו, הוא בכל זאת נתון יותר מאשר כל מקצוע עבודה אחר בארץ לתנודות ולמשברים — ולבסוף: סכנה לטשטוש תוכנה ואופיה החלוצי של תנועתנו.

פחות מכל מדברים אצלנו בתקופה זו על הסכנה האחרונה, מכיון שאינה משתלבת לגמרי לתוך הקונצפציה הכללית של “חטוף ואכול” הרווחת כיום בישוב, בדרכי חייו ובנינו. ואולי דוקא משום כך יש צורך לחזור על ראשונות ולהזכירם גם לאלה מתוכנו אשר עמדו רגליהם במעמד “הר סיני” בשעה שהותוו הקווים העיקריים של דרכי תנועת העבודה וגם לאלה אשר לא עמדו במעמד זה ורק מקרוב באו אל המחנה. אחד מסימניה העיקריים של העליה החלוצית ודרכי הכיבוש שלה בארץ, היתה ההליכה מן העיר אל הכפר. לא תמיד היתה העליה נדחפת כמו היום ע“י מצוקות כלכליות חיצוניות וע”י קטסטרופות פתאומיות. בעצם העליה החלוצית היה ההיפך מבכל דרכי ההגירה המקובלים: לא יציאה מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית, אלא לעתים קרובות מאוד עליה מארץ של רווחה כלכלית לארץ שלא היתה קיימת בה שום כלכלה לגמרי, שצריך היה רק ליצור אותה עם העליה ע"י העליה, שצריך היה לסחוט אותה מתוך השממה, מתוך האדמה הצחיחה כמו מן הלבבות הצחיחים של תושביה היהודים. את הקונצפציה של “חיים קלים” דחתה העליה הזאת בהכרה. ארץ־ישראל, ארץ־ישראל האמתית, התחילה בשבילה מעבר לתחומה של העיר, והמושג “כיבוש” שנתבע על ידה משמעותו הנכונה לא היתה מעולם כיבוש בכוח ואף לא כיבוש דבר מרשותו של אחר, אלא כיבוש עצמנו לתפקידים חדשים וקשים שלא היינו רגילים בהם; בבחינת “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”. זאת לא היתה רומנטיקה כלל וכלל, אלא הארת הלבבות לקראת התפקיד החלוצי ההיסטורי שבדרך ההגשמה הציונית. העם היהודי הוא עם עירוני, ובזה פגימת חייו הגדולה ביותר, בזה אסון תלישותו וטפילותו — ותיקון פגימת החיים הזאת איננו רק תנאי מוסרי לבנין חיים יותר שלמים והגונים, אלא גם תנאי משקי־כלכלי יסודי לכל צעד נכון בדרך של התחדשות והתפתחות חיים נורמליים. ההכרה הזאת היתה למקור ברוך של העזה והעפלה חלוצית, אשר הסבה אחורנית את גלגל ההיסטוריה הישראלית, מן התלישות אל המחובר ומחיי־רוח לחיי יצירה רבי־תוחלת ועתידות.

בתוך כל הכיבושים הגדולים של הפועל העברי בארץ, במשך יותר מחצי יובל שנים, ראינו והננו רואים תמיד את הכיבוש הזה, את עובדת כניסתם וקליטתם של למעלה מרבבת פועלים עברים במקורות עבודה של המשק החקלאי במושבה, את אחד הכיבושים הגדולים והחשובים ביותר. בחישוב כוח הקליטה של הארץ לכל עונת עליה חדשה, בא אצלנו בשורה הראשונה בחשבון כוח קליטתו של המשק החקלאי היהודי הנמצא במצב של גידול והתרחבות מתמדת. החשיבות הפרימרית של שטח זה במשקנו הלאומי המתייצר, מצטרפת תמיד אל הסכנה האורבת לענף זה יותר מאשר לכל ענף משקי אחר להשמט מתחת ידינו. המסורת של עבודה בלתי יהודית השולטת בחלק גדול של משק המטעים היהודי, ההיתר האידיאולוגי ו“המדיני”, כביכול, אשר בעלי המשק מורים לעצמם בנידון זה, התייצבותם של הבעלים האלה במקרים רבים מחוץ לתחום האחריות הציונית והמרות הלאומית — כל זה הורה לנו תמיד שכאן משמרת העבודה החמורה ביותר וכאן דרושים מאמצים חלוציים גדולים ורציניים למען לא יכרת הענף העיקרי הזה מן המשק הלאומי שלנו ולא ייסתם הצינור הזה בפני קליטת העליה היהודית.

במשך שנים רבות ראה הפועל העברי ורואה עד היום במקום הזה את החזית העיקרית שלו במלחמתו על העבודה העברית. המלחמה הזאת היתה קשה מאוד ולעתים מרה מאוד. רק בצעדים אטיים, מתוך התקדמות ונסיגות, ושוב התקדמות ונסיגות, עלתה בידנו לשנות בהרבה את פני המציאות העלובה בשטח זה ולפתוח במידה רבה את שערי המשק היהודי במושבות המטעים בפני העליה והעבודה היהודית. אף כיום לא פסקה המלחמה ולא פסקה חריפותה. ואף נוכח העובדה של מציאות מחנה פועלים כה עצום במושבות, אין הכיבושים האלה עדיין נכסי־צאן־ברזל. גם במקום שהעבודה העברית במשק המטעים התקדשה כבר בקדושת מסורת, אין מסורת זו מבוצרת עדיין במידה שתוכל לעמוד אפילו בפני רוחות מצויות. פתיחת סדק קטן של היתר להשתמש, מתוך אין ברירה, בעבודה בלתי יהודית, עלולה לגרום לפרצות שאין להן תקנה, ולהפוך את המסורת הזאת על פיה. על אחת כמה וכמה במקום שהעבודה העברית היא רק נסבלת, תחת לחץ התביעה והמלחמה הבלתי פוסקות ותחת המצור המתמיד מצד הפועל על שערי המשק המתנכר.

העזיבה כיום, עזיבת פועלים רבים את המשק החקלאי וכניסתם לעבודת הבנין במושבה עצמה ועזיבת המושבה בכלל, בדרך העירה, לא בשעת חוסר עבודה במקום, אלא מטעם היחידי שבעיר שכר העבודה הוא יותר גדול — בעזיבה זו יש בריחה מן החזית החלוצית, והיא עלולה להוביל את הבורחים גם להמשך של התפתחות פסיכולוגית בשטח זה, לנהירה אחרי דרכי חיים עוד יותר קלים, אשר סרסורי העבירה שלהם בעיר הם רבים ועצומים כיום הזה. אך קודם כל יש בעזיבה זו הכשלה למפעל הכיבושי העצום, אשר תנועת הפועלים השקיעה בה את כל כוחה המוסרי והארגוני במשך שלוש עשרות בשנים.

הוא הדין לגבי העבודה במשק הממשלתי. אחרי העבודה במושבות הננו חושבים את העבודה במשק המדינה לאחד משדות הכיבוש החשובים ביותר בשביל הפועל העברי. מתקופת הכבישים, אשר שימשו בזמנם צינורות קליטה עיקריים לעליה החלוצית, ומהם מתחילה בכלל פרשת העליה המורחבת לארץ מאחרי המלחמה העולמית, היתה מלחמתנו על חלקנו הצודק בעבודות הציבוריות ובעבודות הממשלתיות האחרות אחת הנקודות המרכזיות במלחמתנו המדינית. ושוב היתה כאן מחוץ לשאלה הכלכלית בלבד, מחוץ לטובת ההנאה המגיעה לנו ממשק המדינה בתור משלמי המסים העיקריים של הארץ הזאת, גם שאלה אחרת, שהיא אולי אימפונדרבילית, איננה ניתנת להמדד ולהשקל על היד, אבל יש לה משקל רב בחשבון הכללי של התאחזותנו והקמת קשרי־מולדת אמיצים עם הארץ הזאת — זאת היא שאלת השתתפותנו הבלתי אמצעית בבנית המדינה האי"ת, או יותר נכון כפי שהגדיר זאת ארלוזורוב לגבי קומפלכס אחר של שאלות: בבנית “המדינה הארצישראלית בתקופת המעבר”. השתתפותנו בהקמת עורקי התנועה בארץ, ברכבת, בדואר, בטלגרף ובשאר השירותים הציבוריים, השתתפותנו באדמיניסטרציה, בשירות הבטחון וכו' וכו' — כאן מכריע לא רק מקום העבודה כשלעצמו (אם כי גם לו חשיבות רבה בשבילנו) אלא גם עצם מציאותנו בתוך העבודה הזאת. העובדה שכמה מכבישיה העיקריים של הארץ נסללו בידי החלוצים שלנו, שידי הפועל העברי היו בהנחת פסי מסילת הברזל מתחת ובמתיחת קווי הטלפון והטלגרף מלמעלה, שהפועל העברי ממלא תפקידים ראשונים בעבודת הרכבת, גם בתור פקיד וגם בתור פועל פשוט וכו' — עובדה זאת איננה כלכלית בלבד אלא קובעת גם ערכין מדיניים, ומקנה לנו הרגשה של שותפות בבעלות המדינית של הארץ הרבה יותר חזקה ונאמנה מכמה וכמה זכויות פורמליות. מכאן המאמצים הרבים שהשקיעה תנועתנו בתקופות שונות לכניסתנו לעבודות הרכבת, למשל, ולהגנת עמדותינו בעבודות אלה.

עזיבת העמדות הללו כיום מרצון, שוב בכוח המשיכה של השכר הגדול בעבודת הבנין בעיר, פירושה איפוא לא רק השמטת עמדות כלכליות, אלא גם עמדות מדיניות חשובות, אשר מי יודע אם יעלה בידנו לכבוש אותן על נקלה מחדש. עלינו להצטער צער רב שבגלל הפוליטיקה המקפחת של הממשלה לגבי העליה היהודית, איננו יכולים לעת עתה להשתמש בזכות המוכרת כבר, להעביר לרשות העבודה העברית את החלק השלישי בהוצאות של העבודות הממשלתיות, או שאיננו יכולים להלחם בתקיפות על מימוש הזכות הזאת, בגלל החוסר בידים עובדות. אבל יותר מזה יש להצטער על עזיבת עמדות עבודה הנמצאות כבר בתוך רשותנו. ובנידון זה יכולה לשמש לנו שוב דוגמא לאזהרה העבודה ברכבת. בקושי נדחקנו לתוך העבודה הזאת ובקושי הננו מחזיקים מעמד בה. הנהלת הרכבות של א"י רואה אותנו בכלל כאורחים בלתי רצויים בעבודותיה; לה היה הרבה יותר נוח להתעסק עם פועלים בלתי מאורגנים, בעלי רמת חיים נמוכה וממעטים בתביעות; מציאות הפועל העברי מוציאה אותה לעתים קרובות מתוך הרוטינה השקטה שהאדמיניסטרציה הקולוניאלית רגילה בה ונכספת אליה. עזיבת העבודה הזאת כיום סוגרת מאחריה את התקווה לפועל היהודי לחדור לתוכה מחדש בקרב הימים. זאת היא שוב בריחה מן החזית החלוצית והפקרת אחת העמדות הכלכליות והמדיניות שעליה אנו נלחמים זמן רב.

לא פחות חריפה והרת נזקים, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית, היא שאלת העזיבה במפעלים הקונצסיוניים — וקודם כל במפעל ים־המלח. מפעל ים־המלח איננו קונסציה יהודית טהורה, אבל על ההשפעה היהודית בשטח הקונסצסיוני הזה נלחמה הסוכנות היהודית מלחמה קשה והשקיעה בה מאמצים פּוליטיים וגם כלכליים מרובים. בחזון העתידות של הציונות נשקף לנו המקום הזה תמיד כאחת מעמדות־השתיה הכלכליות בשטח החרשתי. לארץ־ישראל העניה באוצרות טבעיים גנזו המלאכים אשר הפכו את סדום ועמורה, אוצר נחמד אחד, שנחשב היה במשך דורות ותקופות למת, ל“ים מות”, לסמל השממה והחדלון, אך הטכניקה המודרנית יודעת להפכו למקור חיים מבורך. המלחמה מסביב לקונצסיה הזאת הביאה לידי התרגשות עצומה את כל התנועה הציונית, והיא שימשה אובייקט לדיון ממושך בפרלמנט הבריטי וגם על הפורום המדיני הבין־לאומי — ועד לבית־דין העמים בהאג הגיעה. כי גם כאן אין זה בשבילנו ענין כלכלי גרידא, אלא עמדה רבת ערך באחת המשמרות הרחוקות, העתידה במרוצת הימים לשמש אולי נקודת מוצא להרחבת תחומיה המדיניים של עבודתנו והתיישבותנו בארץ הזאת. כניסת הפועל העברי לעבודה במפעל זה היתה העפלה חלוצית, בעוד אשר הוטל עליו לרדת אל הנקודה העמוקה ביותר של פני כדור הארץ, לתוך סביבה שוממה, נטושה לגמרי מאותות חיים, אל אקלים טרופי כמעט, אל תנאי חיים ועבודה חדשים לגמרי במערכת הכיבוש שלנו.

היעזב המקום הזה עתה על ידי הפועל היהודי? התסתיים מלחמתנו המדינית המאומצת מסביב לאובייקט כיבושי זה בדיבידנדים שמנים בשביל ההון הבין־לאומי ועמדתנו תופקע ותופקר? — אף זאת היא בריחה מן החזית, אולי מאחת החזיתות החשובות ביותר שכבשנו לתוך תחום העבודה העברית ולתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של התפתחותנו בארץ בתקופת עשר השנים האחרונות. ולא יתכן, לא יתכן בהחלט שעבודת הכיבוש הקשה הזאת תיהפך למשחק כה קל, אשר בהיות צפוי ריוח קצת יותר גדול במקום אחר בועטים בה ועוזבים אותה.

אולם לא רק במקום שבו מצטרפים אל המומנט הכלכלי של עמדות העבודה שלנו מומנטים פרינציפיוניים או מדיניים, אלא אף במקום ששם השאלה היא כלכלית גרידא (כמו בחרושת העירונית) צפויה סכנה רבה, גם בלתי אמצעית וגם בפרספקטיבה יותר רחוקה, ממגמת העזיבה הרווחת כיום. אחד הנצחונות החשובים שלנו במלחמתנו על העבודה העברית היא העובדה שבחרושת העברית, ברובה המכריע, אין שאלה זו קיימת יותר. כמעט כל כוח הקליטה של החרושת הזאת מיועד מראש לפועל העברי ולעליה היהודית. מלבד זה, אלה הם ענפי העבודה הקבועים ביותר בארץ, וכל תקוות הצלחתם של מפעלי החרושת הללו ויכולת ההתחרות שלהם בשוק תלויה בקביעות זו ובהתמחות מכסימלית של הפועלים העובדים בהם. עזיבת עבודת הקבע לשם השגת ריוח קצת יותר גדול בעבודת עראי, יש בה לא רק נזק בלתי אמצעי למפעלי החרושת, אלא עלולה להתנקם קשות גם בפועל המשליך את יהבו על העלאת מחירים מופרזת בענף עבודה ספיקולטיבי, אשר מי יודע כמה זמן עוד יוכל לעמוד בה.

שאלת העלאה מתאימה בשכר העבודה גם במפעלים הנורמליים, בהתאם ליכולתם המשקית, בתקופה זו של האמרה שגעונית של שכר הדירה והתיקרות צרכי־החיים — היא שאלה רצינית לעצמה ויש צורך לטפל בה מיד. אבל ברצוני היה לסמן בקווים קצרים רק את נקודות הסכנה הצפויה לנו מההתפתחות הזאת של עזיבת המושבות ומקומות הכיבוש החשובים בעבודות הממשלה ובחרושת ומהנהירה העיוורת אחרי היצר המגרה של רווחי עבודה זמניים ובלתי בטוחים. הסכנה היא בודאי הרבה יותר גדולה מכפי שתוארה כאן — ואינני יודע אם אפשר להפסיק את קללת הנדידה הזאת ע“י הטפה בלבד. תיקון רדיקלי יבוא רק ע”י תגבורת העליה וכניסת מספר פועלים לארץ אשר יוכל לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים והנוצרים אגב הדינמיקה של העליה עצמה. ואף על פי כן יש בודאי גם תפקיד כל שהוא להסברה ואולי יותר מזה לפעולת ארגון נבונה, כדי לעצור בעד עזיבת מקומות שבהם צפויה לנו לא רק השמטת עמדות חשובות אלא גם נזק כללי למפעלנו בארץ.

תרצ"ד