הפעולה המחודשת להקמת “ניר” ולהתקנתו כמכשיר התיישבותי פעיל ובעל יכולת בשביל תנועת הפועלים, היא בלי ספק הפעולה החשובה ביותר שנעשית בתקופה זו, לא רק בתוך תנועתנו אנו אלא בתוך התנועה הציונית בכלל. היו ימים שמסביב ל“ניר” קמו ספיקות רבים בתוך ציבור הפועלים עצמו. שאלת תחומי הסמכות, החשש מפני פרלליזמוס מתחרה למוסדות המיישבים הלאומיים, ועוד כמה וכמה נקודות אחרות בפרובלימה זו, גרמו בשעתם לפולמוס פנימי די קשה. אולם העיכוב הרציני ברציפות הפעולה למען “ניר” מיום היווסדו עד עתה, לא היה בויכוח הפנימי הזה שהיה מלווה בכל זאת ביחס חיובי משותף לעצם הרעיון, אלא בגורמים שונים בארץ ובציונות, אשר ריתקו את מחשבת התנועה ואת דאגתה לענינים דחופים ושוטפים ולא נתנו לה את האפשרות להתפנות לפעולה כזאת, הדורשת גם מעט הרחבת הדעת אצל עושיה וגם מעט רווחה כלכלית אצל הציבור הנתבע לה.

התקופה שאנו חיים בה עתה בשטח הארץ־ישראלי, היא בשבילנו מעין “אטמפוֹיזה” אחרי שנים רצופות של נפתולים בתוך סיטואציות כלכליות ופוליטיות, אשר לא נתנו לנו להשיב רוח. אכן גם כיום ישנן שאלות דחופות שונות, מעיקות, כמו צרכי העליה, והשאלות המעשיות הכרוכות בעליה, בין במקום מוצאה בארצות הגולה ובין במקום קליטתה ואיכסונה בארץ, ועוד כמה וכמה ענינים אקטואליים מטרידים אחרים — אבל אנחנו רשאים להמשיל על עצמנו בנידון זה את הפסוק היפה של סופר הודי, שדבריו נתרגמו עברית בזמן האחרון: “ראשנו נח על כר הדאגה” — המסמן מצב מיוחד במינו של צירוף שתי הרגשות סותרות, מנוחה ודאגה, על כר אחד. לנו הונח במקצת מטרדות חיי השעה, אבל לא הונח לנו כלל וכלל מדאגת יום מחר. ודוקא בימים אלה שהכל הולך בהם כאילו למישרים, ואותות השפע וההתפתחות מתרבים מסביב, מתייצבות לפנינו פרובלימות הבנין וההגשמה הציונית בכל מלוא הטרגיות שבהן.

אנחנו הגענו עתה שוב למצב כזה ששעת־הכושר האובייקטיבית מצאה אותנו בלתי מוכנים ובלתי מזוינים בכוחות ארגון ובמכשירים כלכליים, כדי לקדם את מפעלנו בהיקף הדרוש ובדרך הנכונה, וכדי לערוב לקידומו ולהתפתחותו לא רק בימי קוניונקטורה חולפים, אלא גם בימים רגילים, כתיקונם ושאינם כתיקונם. מכשירי ההתיישבות הלאומית, אילו גם היו נמצאים כיום במלוא כוחם הרענן שהיה להם בזמן מן הזמנים, בתקופה שלאחר המלחמה העולמית, לא היו בודאי מספיקים לשאת בכל התפקידים הענקיים העומדים עתה בפני התנועה, בעליה, ובהתיישבות, בגאולת הקרקע ובכל ענפי הפעולה הקונסטרוקטיביים האחרים. גם בימים שהקרנות הלאומיות נמצאו בסטדיה של עליה, לא פסקה בתוכנו ההכרה שיש צורך הכרחי באינסטרומנטים כספיים בעלי כוח תנופה יותר גדול כדי להוציא את מפעלנו מתוך המיצר שהוא מתלבט בו כל השנים, ולפתוח לפניו דרכי התפתחות ההולמים את צרכיו ואת מטרתו ההיסטורית. אולם עוד בטרם שהתכוננו לקטוף את השושנה המרהיבה הזאת, נשמט מידינו גם פרח־השדה הצנוע שהיה לנו. אין צורך לדבר כאן על מצבן של הקרנות הלאומיות. הדברים ידועים וכאובים. אבל סימניה הרעים ביותר של התקופה הזאת אינם רק בזה שמחמת גורמים שונים, אולי אובייקטיביים בעיקר, פסק כמעט לגמרי המאמץ הקולקטיבי של העם בבנין א“י, והקרנות הציוניות נמצאות במצב של הדלדלות וירידה בלתי פוסקת, אלא קודם כל בהדלדלות ובירידה של המחשבה הציונית הבעל־ביתית, שהזדרזה לשרטט עיגול מסביב לחץ, ומטפחת בקרבה ומסביבה את ההשליה המסוכנת, שאין צורך כבר במאמץ זה ובקרנות אלו ושאפשר לה כבר לא”י להיבנות “בדרך הטבע” של דאגת כל יחיד לעצמו, ושל מירוץ ההתחרות החפשית בזירת הקוניונקטורה שהארץ נתברכה בה.

מפעל “ניר” איננו מתכוון, כמובן, ואינו יכול להתכוון לבוא במקום המוסדות המיישבים הלאומיים. שאלת חידוש המלוכה של המוסדות האלה, הרמת קרנם וציודם באמצעים מספיקים למען יוכלו לשאת בתפקידי ההתיישבות המוטלים עליהם בתקופה זו ובבאות, זאת היא השאלה האקטואלית ביותר בציונות בזמן הזה, ובשורה הראשונה נתבעת תנועת העבודה הציונית להעמיד מקרבה כוחות ומרץ למטרה זו. אבל אפשר מאוד שלמשך התקופה הקרובה תהיה האיניציאטיבה הציבורית בהתיישבות נאלצת בכל־זאת למצוא לה מפלט בתוך תחומי המוסד הזה שאנו עמלים עתה בבנינו. כי איננו רשאים להעלים את עינינו מן המציאות — והמציאות הזאת גם במצבה הפנימי של הציונות וגם בתנאים האובייקטיביים של תפוצות העם בגולה, איננה מבשרת תנחומין ואיננה מראה שום סימנים של שינויים קרובים לטובה ביכולתם וכוח פעולתם של המוסדות המיישבים הציוניים. להיפך, מיום ליום הולכת ומצטמקת הפרספקטיבה הזאת ומיום ליום הולכים ונדללים יותר המקורות הנורמליים שמהם היו הקרנות הציוניות יונקות את הכנסותיהן עד עתה. כל מאורעות הזמן והעולם היו בנו עתה לרעתנו. עם עלית הפשיזם לשלטון בגרמניה, עם האסון הפוליטי והכלכלי שהומט ע"י כך על היהדות במדינה זו, נסתחף אולי השדה האחרון לפעולה ציונית מסודרת שנשאר לפליטה בתקופה האחרונה בארצות אירופה; עם התחדדות המשבר הכספי באמריקה בימים האחרונים, נסתם לא רק למעשה, אלא גם להלכה (למעשה נסתם מזמן) הצינור הדק האחרון שממנו אפשר היה לצפות לכל הפחות למעט הכנסה לקרנות הציוניות; וכשאנו פונים עתה לכל ארבע רוחות העולם, — מעטות, הוי מה מעטות הן חתימות העשב הירוק שנשאר לפליטה במשכנות ישראל! בכל מקום חציר יבש, ציץ נובל. רוסיה — לא; פולין — לא; רומניה — לא; גרמניה — לא; אמריקה לא. היכן, איפוא, הנקודה שאפשר לה לעין המקוה שתנוח עליה ותאמר: מכאן תקום התשועה!

אין אנו יודעים כמה זמן תימשך התקופה האומללה הזאת. אבל על פני תהומה של תקופה זו יצטרך “ניר” לשמש גשר, ועליו יוטל כפי הנראה התפקיד לשמור שלא יאבד נירה של ההתיישבות העובדת בימים שאין לה פוקד ודואג משום מקום אחר. הצו “עזור לך בעצמך!” הוא צו חרוץ ומוחלט בזמן הזה לתנועת הפועלים, וקודם כל לציבור פועלי א"י. עזור לך בעצמך, וארגן את העזרה העצמית וההדדית בתוכך, צרף את כוח הפרט לכוח הציבור והעמד את כוח הציבור עזר לכוח הפרט — זהו ההגיון היחידי המסמן לפנינו קוי כיוון ריאליים בסיטואציה הנוכחית. תוקפו המיוחד של ההגיון הזה הוא בעובדה, שהכוח הנתבע כאן איננו סמוי ואיננו מדומה, כי אם ממשות קיימת; הוא פועל את פעולתו הפרודוקטיבית גם עתה, בטרם היותו מרוכז ומאורגן במידה מספיקה, וכוח פעולתו עלול להיכפל ולהישלש פי כמה לכשיאורגן, יוכנס לתוך מסלול של עבודה תכניתית, ויוכשר לרכז מסביבו כוחות ואמצעים גם מחוץ לתנועת הפועלים.

אבל לא רק לימי המצוקה הנוכחים מכוון “ניר”; לא רק לימים שבהם תצטרך האיניציאטיבה ההתיישבותית הציבורית להצטמצם בהכרח בתחומי היכולת העצמית של ציבור שחי חיי עבודה קשים, שמקורות הכנסותיו הם מוגבלים ודלים, ואת אשר הוא חוסך, הוא חוסך מאיפת הרזון של צרכי־יומו ההכרחיים, אלא גם לימי ההרווחה, גם לאחר שיפוח היום וינוסו הצללים הרובצים עתה על פני העולם ועל פני העולם־היהודי במיוחד, לאחר שאפשר יהיה שוב להניע גלים של התנדבות עממית, או לאחר שתימצא צורה אחרת לריכוז הון בשביל התיישבות לאומית רחבת מידות ומזורזת טימפּו — גם אז תפקידו של “ניר” יהי הקיים ועומד בכל מלוא חשיבותו. אז הוא לא יהיה בבחינת “עזרה בצרה”, אבל עזרתו תהיה חשובה ומרובת משקל כשותף כספי בהתיישבות העובדת, וכמארגן כוחו העצמי של הפועל כדי להגביר ולהרחיב ע“י כך את יכולת הפעולה של המוסדות המיישבים. לשותפות הכספית של הפועל בהתיישבותו, בין אם תיעשה באשראי לאומי ובין אם תיעשה באשראי של חברות עסקיות פרטיות, תהיה חשיבות מכרעת בהווה ובעתיד. אנחנו לא חשבנו מעולם שהחלק אשר הפועלים המתיישבים השתתפו בו עד עתה בהתיישבותם הוא פחות בערכו מן החלק שניתן להם ע”י מוסדות המיישבים. הם נתנו ונותנים לשותפות זו את חלק הארי, את עבודתם, את חייהם, את מאמץ הגוף והנפש, אשר לא יישקלו ולא ייערכו בערכי כסף ומחיר. הם לא קיבלו מעולם לא “קיצבה” ולא “תמיכה”, כמו שרוצים לפרש את זאת בזדון לבם אויביו המעמדיים של ציבור הפועלים, וכדרך שקיבלו מתיישבי המושבות הישנות מאת הברון ומאת חו“צ, שהיו רק בעלים ומשגיחים על עבודת זרים, עפי”ר על עבודה לא יהודית, ונשארו כך עד היום. ואעפי"כ יתבע עתה הפועל להשתתפות בהתיישבותו גם במובן הפשוט ביותר של המושג הזה, להשתתפות כספית, מכיוון שעם גידול צרכי ההתיישבות נעשית האפשרות של “ציוד מלא” מוגבלת יותר ויותר, וספק גדול אם נגיע עוד בכלל לאפשרות כזאת, גם אם תקום לנו ההרווחה הנכספת וכוח הפעולה ההתיישבותית של המוסדות יגדל פי כמה משהיה אף בתקופה המזהירה ביותר, במשך חמש־עשרה השנים האחרונות.

ישנן עוד כמה וכמה נקודות בתפקידי “ניר”, בעלות ערך ממדרגה ראשונה, הדורשות דיון לעצמן, מאחר שהן קשורות במצבים אקטואליים ידועים של ציבור הפועלים, בחתירתו לקראת אחיזת קרקע והתיישבות, אם בדרך אינדיווידואלית ואם בעזרת חברות־מיישבות פרטיות — כמו התפקיד החברתי של “ניר” כלפי פנים ותפקידו במלחמת ההתיישבות העובדת החדשה כלפי חוץ על חירותה ונגד האפוטרופסות המשתלטת עליה. כאן רק נדגיש כי זוהי אחת השאלות שאל פתרונן לא נגיע בדרך של הטפה, אלא בדרך של אמנסיפציה ממשית, ע"י יצירת מכשיר כספי התיישבותי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כתריס בפני האספירציות של פקידות משתלטת, וישחרר את המתיישב מן הכניעה המעליבה לפניה.

תרצ"ג