בקול דממה דקה כלפי חוץ, ובדכדוך נפש מבפנים, הננו חוגגים בחודש זה את מלאת עשרים וחמש שנים לעליה על אדמת עמק יזרעאל. טורפו היובלות שלנו במסיבות התקופה הזאת, ועל הכיבושים הרבים בכל שטחי עבודתנו פרוס צל הדאגה לקיומה של האומה ולעתידו של מפעלנו. אדמת העמק, שהיתה נועדת ללבוש צהלה ולפצוח ברננת הישגים בימים אלה, נעשתה מרמס לצבאות מסתערים ולכלבים נוברים, ועובדיו היוצרים, מחיי שממות וכובשי תרבות, נסחבים כפעם בפעם לתוך מכלאות ומחנות עצורים. אין השמחה במעוננו בתקופה הזאת. גסי־רוח ובוגדי עולם הפכו לזעף כנורנו.

אך יש בנימי הכנור הזה גם מנגינה אחרת, שהיא מקור של עידוד ותנחומין. בחצי יובל שנים זה נתגלו לנו שני דברים העומדים ברומה של תקות עתידנו ותקומתנו. נתגלתה לנו מחדש ארץ־ישראל, נחשפו שפוני־הרעננות הפורה והמפרה מתחת לקליפתה הצחיחה, שנתהוותה מחמת העדר בני־מולדת אמתיים, שלהם בלבד היא נענית ואותם בלבד היא מקבלת ביקהת־אם. ונתגלה לנו עוד דבר, נתגלה שבני האומה הישראלית, על אף אלפיים שנות ניתוק וגולה, שמרו בקרבם לא רק את הכמיהה הנפשית ואת הקשר החזוני לארץ, אלא גם את סוד הפריון הממשי שלה. משהוצגה כף רגלם על האדמה הזאת, החל לזרום מחדש לשד הקדומים, מהם אליה וממנה אליהם. רודפי רוח, בני חנוונים, סוחרים, חובשי ספסלי למודים, שהיו ללעג ולקלס בעיני כל באי עולם בגלל חוסר כושר יצירה של נכסי בראשית, היכו תוך זמן קצר שרשים עמוקים באדמה מתחת ושלחו פארות רעננות ומצלות לקראת תכלת השמים ממעל. הסדרים המשובשים של חיי יהודים על אדמת נכר נתיישרו ונתיישבו תוך מגע עם אדמת המולדת.

יותר מזה: הכוחות העצורים והמדוכאים מבפנים, שתנאי גולה לא נתנו להם אפשרות להתגלות ולהתפתח, פרצו בשפעת אונים חלוציים והגדילו עלילה. היהודים חוללו בארץ הזאת יותר משמסוגלים לחולל תושבי מולדת שאננים מנעוריהם, אשר בגולה לא הלכו וכוחם לא תש בנתיב היסורין של נדודים ממושכים. מסורת עובדי־אדמה וחיי עבודה יוצרת, אשר נראתה לנו כמשא־נפש רחוק, ונדמה היה לנו כי דורות יעברו עד אשר נגיע אליה, נתחדשה בקרבנו בן שנים מעטות. יצירתנו המשקית החקלאית היא אולי היחידה בעולם אשר נתגלמה בה הסינתיזה של איש־תרבות ואכר, איש תרבות שאינו נופל בתכונות נפשו ובסגולות רוחו מאנשי התרבות המהוללים ביותר בעולם, ואכר שכושר עבודתו החקלאית, תבונתו, יזמתו ויחסו לאדמה ולפירותיה אינם נופלים, ואולי עולים, על אלה של האכרים המופתיים ביותר בארצות אירופה ואמריקה. אכן יש מנגינה אחרת בנימי הכנור, מאשר זו שאנו משמיעים אותה בימים עגומים אלה. תוך עשרים וחמש השנים הללו נוצר בארץ־ישראל דבר שלא נוצר על פני כדור הארץ כולו. מה שנעשה כאן אינו רק הישג טכני. הישגים כאלה רבים בעולם. “רשות עמק טנסי”, הוא בודאי מבחינה טכנית הישג אדיר פי כמה מזה שהגענו אליו אנחנו כאן בארץ עד עתה. אבל מפעלנו שרוי בספירה אחרת לגמרי. אנו הראינו לדעת לא רק כיצד מחיים אדמה שוממה, אלא כיצד מחיים עם שומם. כל שכתוב בסוציולוגיה ושנוי בתולדות התרבות, אין בו דוגמה שניה של עם המסב אחורנית את מעלות השמש של ההיסטוריה שלו בדרך של קיבוץ גלויות, ואיחוי חוטי גורל שהיו מנותקים במשך שבעים דורות. גויים אינם מבינים זאת. גם יהודים רבים עוד טרם הגיעו להבנת תוכנה ומשמעותה האמתיים של המהפכה אשר חוללנו בחיי האומה. קם דור חדש, שלא בלבד שהוא דבוק באדמת המולדת, אלא הוא נושא את חתימתה המיתית ובו מפכים בעוז כל הכוחות הנפשיים והחמריים שהיא עשויה להנחיל לבניה. ספק אם אנשי העמק, כשאין הם מתייחדים במכוון עם זכרונות העבר הרחוק, זוכרים, תוך כדי עבודתם ועיסוקם המשקי, שלא הם ולא אבותיהם צמחו על האדמה הזאת ולא חיו עליה חיי חקלאות, שיתופית או לא שיתופית. גם בחזות פניהם וגם בחזות נפשם דומים האנשים האלה כאילו לא נותקו מן האדמה הזאת מעולם. ההתמזגות עם הטבע ועם חיי הטבע הגיעה כמעט לידי שלמות לא רק אצל אלה אשר עלו על אדמת עמק יזרעאל לפני כ״ה שנים ועל אדמת עמק הירדן לפני כן, כי אם גם אצל אלה שאיחרו לעלות, שרק זה עתה תקעו יתדות ראשונות לבנינם המשקי. התהליך שהיה דורש מקודם שנים מעטות, הולך עתה ומתקצר מאוד. ואין צורך לומר כי הדור השני, שנולד כבר על האדמה הזאת, אלה הנערים והנערות, שעריסת־מולדת היתה עריסתם והמושג גולה אינו קיים כלל בדמיונם כמציאות כלשהי – כי זהו הנצר הפורח ועולה משרשיו הקדומים של העם, שכבר היום אנו מתברכים בהם, בקומתם הזקופה, במסירות נפשם, בפתוס היצירה וההגנה שלהם, והדורות הבאים ירקמו בודאי מסביבם את אפוס הלידה השניה של אומתנו.

כבר נאמר במקום הזה בהזדמנות אחרת שהמלה “עמק” הפכה לשם כולל, היא אינה מסמנת שוב מקום גיאוגרפי או טופוגרפי מסויים, אלא כוללת את כל ההתיישבות העובדת, אף את זו שבהר ובשפלה, בצפון ובדרום. אך לצורך היום הזה, כשאנו מדברים על מחצית היובל לעליה על אדמת עמק יזרעאל, אנו חייבים להחזיר למלה זו את מושגה הראשון. אנו זוכרים היטב את התקופה ההיא. על אף האכזבות שנודעו לנו ע״י שתי סדרות פרעות בארץ, בשנת 1920 ובשנת 1921, היתה עדיין הטמפרטורה המדינית בעליה, אבל הטמפרטורה המעשית היתה בירידה גדולה. על דרכי ציון שקקו אמנם עדיין זרמי העליה השלישית, אך בארץ היה משבר ובהתיישבות קפאון מוחלט. הקונגרס הי״ב שהתכנס באותם הימים בקרלסבד, לא היה מוכן כלל לקבל את עובדת העליה על אדמת נהלל בעמק המערבי ועל אדמת נוריס בעמק המזרחי, ללא תקציב וללא רשות המוסדות המיישבים. היה זה מעין “פוטש” התיישבותי. זז הקרח, ועל כורחו ענה הקונגרס “אמן” שלאחר המעשה. אבל עם התזוזה הזאת של הקרח, החלה לזוז התנועה הציונית בכלל לדרך ההגשמה ההתיישבותית והמדינית כאחת. זאת היתה התשובה הממשית הראשונה שנתנה הציונות על הצהרת בלפור, ואילו היתה מותחת את התשובה הזאת במידה ראויה ובטימפו הדרוש, אפשר שלא היינו באים עתה בין המצרים האלה שאנו תקועים בהם. אך גם היכולת לעמוד במאבק על עתיד האומה וזכויותיה, הוקנתה לנו על ידי העפלה ראשונה זו, כשתקעו היהודים את אהליהם באחת מעמדות המפתח, הכלכליות והמדיניות של הארץ. לא הכל השתנה בציונות לטובה ע״י עליה זו על אדמת עמק־יזרעאל, אך מה שנשתנה בכל זאת בזכותה הוא בא; ומה שעתיד עוד להשתנות, בזכותה ובזכות הרציפות שלה הוא יבוא.

זה היה הגילוי הראשון של מרי, של מרי נגד עצלות הלב והקפאון מבפנים, אך גם של מרי נגד המכשולים שהחלו להערם יותר ויותר מבחוץ. מרי קונסטרוקטיבי זה, כוחו עומד בו עד היום. היתה זאת פריצת דרך חלוצית בשניה. בראשונה נפרצה הדרך ע״י באי העליה השניה, אשר הטילו את המעדר של כיבוש העבודה לתוך עצלות הלב הציונית בתקופת בין־השמשות שלאחר משבר אוגנדה. מתיחות רצון זו של מעטים עברה כמשב־רוח מרעננת ומחיה, שינתה את פני המציאות הציונית לחלוטין והיטתה אותה לפסים הראשונים של דרך ההגשמה. בשניה הוטלה המחרשה של ההעפלה ההתיישבותית לתוך עצלות־הלב הציונית שנשתררה לאחר הצהרת בלפור. ומתיחות־רצון זו הוסיפה לשנות את פני המציאות הציונית ולהעלות אותה לשלב גבוה יותר בדרך ההגשמה, שברציפותו ובהרחבתו תלויים תכלית מפעלנו ועתידו. על אף המציאות הפוליטית המרה שאנו נתונים בה בשעה הזאת, אנו חדורים הכרה כי כוח היצירה שלנו וכוח־ההתמדה בה, אלה הם המכשירים היעילים ביותר בכל צורות המאבק – ובסימן שלהם נתגבר על כל המכשולים וננצח בכל התנאים והמצבים.

תש״ו