ספרו החדש של שמואל יוסף עגנון “תמול שלושום” (הופיע בהוצאת שוקן) מעלה מסכת־חיים ומערכת־מראות של אחת התקופות המופלאות ביותר בקורות האומה הישראלית ובתולדות הארץ הזאת, שרבים מאתנו היו שותפים חיים בהתרחשויותיה המיתיות, ורבים, רבים אחרים יהיו נתונים עוד דורות בתוך תחומי ההשפעה הרוחנית הכבירה הנמתחים ממנה. מידת־הייחוד אשר בפרוזה השירית של עגנון, המפכה מן המעיינות העמוקים של סגנון ההוי היהודי, הקיים ועומד בכל תמורות העתים ואינו משתנה ביסודו גם בשעה שמשתנים הלבושין החיצוניים, עומדת לו למשורר ברוך־אלהים זה לא בלבד לקרב רחוקים אלא גם להרחיק קרובים, ולשוות לדברים שנתרחשו תמול ושלשום ואף היום, תכונה של מרחק, של “היה פעם” – ואנו קוראים בהם כדרך שאנו קוראים ב“קב הישר” ובמדרשי אגדה.

חכמת הפרספקטיבה היא אחד היסודות של כל אמנות חיה ואמתית, המציגה את המראות בראיה מפולשת, מקומרת, או זויתית, גם בשעה שאינם מפולשים ומקומרים וזויתיים כל עיקר. בתחבולת יצירה רבת כשרון ורבת חסד, יודעת היא לעקב את המישור וליישר את העקוב, להעלות כל אפּיזודה פשוטה, כרוניקלית כמעט, למדרגה של שירה, לשחרר את הדברים מן האישי שבהם, גם כשהאנשים העושים נקובים בשמותיהם, ואפילו בשעה שהמחבר משלב את עצמו ואת חויותיו בתוכם. ביצירות של תקופת הרינסנס אנו פוגשים את חכמת־הפרספקטיבה הזאת, לא רק בתפיסה הגיאומטרית של השטח, אלא גם בתפיסה הרוחנית־האמנותית הטהורה. האמנים הגדולים של התקופה ההיא היו משלבים את הדיוקנאות של בני דורם בתוך התמונות המונומנטליות שיצרו, והם ידעו לעשות זאת בכשרון נעלה כזה, שאף־על־פי שהדיוקנאות הללו היו ידועים ומפורסמים, הם הפכו מיד לסמלים, לביטוי של תכונות רוחניות, ולא האנשים שבהם נגע הדבר ולא המסתכלים שידעו את האנשים האלה הרגישו בכך פגם כלשהו. ולא זה בלבד. הם היו מכניסים לעתים גם את האוטופורטריטים שלהם לתוך תמונות סקרמנטליות או מיתיות, והפכו את עצמם לאחד הפרטים הרוחניים, ולא ניכר כלל הקשר האישי שבין היוצר לבין דמותו שהעלה על הבד.

רבות נכתב על תקופת העליה השניה, בפרוזה ובשירה. אך פרט לאידיליות של שמעונוביץ, שאף הם מחוננות במידה רבה באותן התכונות הנעלות שאנו מונים בספרו של עגנון, הננו מרגישים בכל אלה קוצר יד פרגמנטלית, המשאירים אחריהם או טעם של תיפלות שעה שהם קושרים כתרי־תהילה, או טעם של דחיסות ניהיליסטית, שעה שהם חושפים את מומיה ומתנים את נגעיה. העליה השניה לא היתה כולה אור או כולה צל. כמו בכל מערכת חיים מציאותית שימשו בה שני אלה בערבוביה. אך היו בה התערות וגבורת עלומים של אנשי בראשית, מניחי יסודות, המנסים להסב את גלגל־המזלות של חיי האומה ע״י שינוי ערכין בחייהם ובעלילותיהם הפרטיים, שאף בשעה שהם עצמם קורסים תחת נטל הנסיון, הם מוסרים מיד ליד את להבת־האש שהציתו.

אין גיבורים בסיפור הזה. יש בו אנשים חיים, אשר בצירופם ובמגעם ההדדי, הם מהווים את הדמות הכוללת של התקופה. יצחק קומר, שהוא לכאורה הגיבור הראשי׳ אשר אצלו מסתיים מעגל שלם של עלילה, מראשית צאתו את העיירה בדרכו לארץ־ישראל עד יום מותו המשונה בבתי־אונגרן שבירושלים, אינו אלא סמל לנפתולי ימי בראשית אלה, נפתולי תקופה נכנסת ומניצה, כשם שהגיבור השני בסיפור זה, בלק, “הכלב המשוגע”, להבדיל, הוא סמל לסבכיה וטירופיה של תקופה יוצאת ונובלת. עולי העלית השניה היו פורצי דרך, אשר הישירו את מבטם למרחקים, אך הם עצמם היו שקועים עדיין במידה גדולה של ספיקות ורפיפוּת. געגועי־עבר ושאיפות עתיד שנשתלבו ונצטלבו אלה באלו יצרו אצלם תנודות וחוסר־מנוחה. בדרכים שהלכו בהם לא הוצבו ציונים ולא הושמו תמרורים. לעתים תעו, לעתים נסוגו, לעתים התיאשו ולעתים הגבירו אמונה; לעתים פרשו כנפים והמריאו בדמיון, בשאיפה, בראית המטרה הגדולה ובהעפלה לקראתה, לעתים שגו בקטנות ואפילו בהבלוּת; לעתים העיזו, לעתים נכלמו והורידו ראש; לעתים ניתקו מוסרות וניסו להפוך את שדה התמורה של מולדת לשדה המולה של שובבות חסרת טעם; לעתים העלו על גופם ועל נפשם עבותות חדשים של אחריות חמורה וקיבלו על עצמם באהבה את יסורי הלבטים הקשים שנכנסו לתוכם. אף אלה שהתגברו על הרפיפוּת והספיקות וחשו בנפשם שהנה הם נועדו לטוות את החוטים של חיים יהודיים חדשים במולדת, חוטים שיש להם רציפות והמשך, שלא כראשונים אשר לא עמד להם כוח ההתמדה להפוך את ההתערוּת החלוצית לכושר־יצירה מתמיד ומתפתח – אף אלה לא ידעו עדיין כיצד ואיך. בראשיתו, על כל פנים, היה זה דור תועה בדרכי החיים החדשים, דור תוסס ותועה, תועה ומחפש, תועה ומוצא, שנועדו לו כשלונות ואכזבות מרובים, אך נמסרה לידו גם ההכרעה ההיסטורית הגדולה שעתידה היתה להוציא את חלוצי האומה מן התוהו ובוהו של מוצאי־ההשכלה וסבכי הציונות המילולית ולהתוות לפניו את דרך העליה וההגשמה.

רק את סימניה הראשונים של העליה השניה מעלה עגנון בספר זה. גילוייהם המבוגרים יותר והרציניים יותר של כיבוש העבודה במושבות וראשית היצירה העצמית בחקלאות איננו מוצאים כאן עדיין, ועגנון מבטיח להנחילם לנו בספר שני אשר הועיד לו כבר שם – “חלקת השדה”. הפעם ניתנה העליה הזאת כפי שהיא נתגלתה על פני השטח של שתי הערים, יפו וירושלים, שבהן נתרקמה העלילה רבת־האנפין שלה בתחילה. שתי ערים שונות – שתי אטמוספירות שונות. לעומת נוה־שלום ונוה־צדק וחוף־הים שביפו, – נחלת־שבעה ומאה־שערים וחוּפו של מקדש־מלך אשר בירושלים. כאן אטמוספירה של חול וחום, של דבר־מה ניגר ורופס אגב תסיסה של חיים מתגעשים, פורצי מסורת ישנה ורוקמי מסורת חדשה; וכאן רוח הרים, דבר מה נוקשה וקבוע, מסורת עתיקה, שמרנית ומרעימה פנים מול החדש המתחיל להתפרץ, מרתיתה לעתים מפני לחצו, אך טובעת בו את חותמה ואת אותותיה המיוחדים גם בשעה שהיא נסוגה קמעא. יפו היתה השער של ארץ־ישראל, דרכו נכנסו כל הנכנסים; כאן קיבלו את הטבילה הראשונה של יאוש ורק מעט מאוד עידוד של אמונה, וכאן נשתמר עדיין הקשר עם הנמל, גם עם המוסיפים לבוא וגם עם הנלכדים לפיתויי־בגידה ויוצאים. כאן היה גם השער אל המושבה הקרובה והרחוקה, השער למעדר ולכיבוש העבודה, לעתיד הנכסף שעוד טרם נתגלה, ובמידה שנתגלה, היה נתון באותה אוירה של יגיעה בדי ריק, שעגנון כה השכיל לתאר אותה בשורות המעטות הבאות: “מה שאירע את חברינו היום אירע אותם מחר. כל מקום שבאו לבקש עבודה לא מצאו. יש שדחו אותם מתוך רחמנות ויש שדחו אותם משום דבר אחר. מתוך רחמנות כיצד, שאמרו היאך יעבוד יהודי ביהודי אחיו. משום דבר אחר כיצד, שעדיין היתה הדעה רווחת שפועל יהודי ביוקר ואינו מקבל מרות. אלו ואלו אמרו, הפועלים הצעירים רובם פורקי עול תורה ומצוות ומצוה להרחיקם, שלא ילמדו הבנים ממעשיהם. נמצא אכר שנתן עבודה לפועל, ראו אותו כאדם משונה. נמצא פועל יהודי שעבד אצל יהודי ראו אותו כבעל זכיה”. – ורבינוביץ, מחוסר העבודה, נחלץ מן המועקה הזאת במעט מאור־פנים וחברוּת, בהם הוא “פרש גליון הפועל הצעיר על גבי תיבה זקופה, כאדם שפורס מפה על שולחנו” והאכיל בשקידה רבה את אורחו, מחוסר־העבודה כמוהו, סעודת ערב של מעט זיתים ועגבניות וכוס תה, ושידל אותו בדברי אמונה חלוצית.

יפו עצמה של הימים ההם היתה רק מעין תחנת מעבר, שההווי הישובי שבה היה רופס עדיין, מרפרף ומשתנה ואגב כך גם נוצץ בחילופי גוונים. עלי הנביטה של העיר העברית החדשה שעתידה היתה לצמוח ולגדול בצדה, רק החלו להיראות על פני הנוף, הערבי ברובו, והמשובץ בין ים ופרדסים, בין רומנטיקה מזרחית דוהה ומתנונת לבין הבהובים ראשונים של תרבות עברית חדשה. האוירה היתה רווּיה אותה הפקרוּת פורתא המתגלה תמיד בשעה של חילופי רשויות ותמורות של תקופות. אין עדיין כל רציפות בהתהוות. מראותיה דומים למראות תשבץ, לצירוף של חלקים קטנים ומגוונים שבתמונת פסיפס, שחסר בו המעבר הדק שבין חמוקי אור וצל. מכאן אותו הרחש של דמויות שונות ומשונות, המלוכדות רק במסגרת הכללית, אך כל אחת לעצמה שרויה בבדידותה, במשא־נפשה ובספקותיה, בעצבונה ואולי גם במעט אושרה; מכאן זו האהבה ואלו ה“אהבהבים” שנרדם נותן לעתים ריח חריף ומגרה, אך אינם מעלים ניצה של פרחים ואינם חונטים פרי־ברכה. הילד העברי, זה שעתיד לעמוד בקרוב במרכז ההתהוות הישובית, חסר עדיין מן הפרשה. הפועל, שהיה אתמול בן סוחרים והיום הוא עוסק בצבעות או באיזו עבודה אחרת; המורה, הגננת, הסופר, הרופא, העסקן, האכר הבא מן המושבה הקרובה, הניהיליסטן השוכן לו מבודד בצריף שעל שפת הים, מגדל כלב גדול, עובד יום או יומים כשכלתה פרוטה מן הכיס, ובטל מן העבודה מתפרקד על מטתו וקורא בספרים רוסיים, כשהפרוטה מצוייה או כשמעט צרכי מזון מוכנים אצלו – כל אלה חיים יחד, נפגשים יחד, או עוברים זה על יד זה, לפעמים מתווכחים, לפעמים מריבים, לפעמים רוקדים, לפעמים כואבים ודואגים, לפעמים מטיילים לאור הירח בלילות ומושכים על עצמם ניצוצות של השראה מכל היקר ההולך בגעגועיהם הרומנטיים – אך אין זאת עדיין חברה יציבה, בעלת כוח־כובד. את כוח הכובד מקבלת החברה הזאת רק עם ראשית הריכוז, עם יסודה של תל־אביב, אשר מייסדיה אמרו לבנות לעצמם שכונת־גנים ובלא יודעים הניחו יסודות לעיר עברית גדולה, לעיר ואם בארץ ישראל החדשה.

יצחק קומר, זה הבחור בן החנוונים מעיירה גליצאית, שבא לארץ כדי להיות חקלאי, לחבוט חטים ולדרוך גתות ביום ולנוח לעת ערב תחת גפנו ותאנתו, והוא נעשה צבע, אוחז במלאכה שלא חלם עליה ולא נשא את נפשו אליה – בחור זה שעגנון מעמידו במרכז העלילה ומעביר אותו פעם ליפו ופעם לירושלים, הוא החוט המקשר את תמונת פסיפס זו, רבת התמורות והגוונים. כל שיש בכלל נתקפל בפרט זה. הוא אולי הבינוני ביותר מאנשי העלית הזאת, אך משום כך גם הטיפוסי ביותר. הוא מן “החולמים הנעלמים” ומ“צנועי ההגות”, המחוללים בפשטות ובשקט רב את המהפכה אצל עצמם, נעשים לאנשי עמל פשוטים המצטמצמים בצרכיהם ונתונים במתיחות הבלתי פוסקת שבין הדבקות בבית־אבא לבין הניתוק מן הבית הזה, שהיתה מנת חלקם של רוב העולים האלה בשנים הראשונות. אפשר שיצחק לא היה מחזיק מעמד ובסופו היתה מתגברת הדבקות והיה חוזר לאותו בית שנכסף אליו תמיד, אילמלא היה מוצא תחליף בביתו של פייש ובבתו שפרה מבתי אוּנגרן שבירושלים; ואפשר שבסופו היה גובר הניתוק והיה חוזר ליפו, לסוניה, או לתל־אביב או למושבה ואולי גם ל“חלקת השדה”, אלמלא היה קורה אותו האסון עם ה“כלב המשוגע”, שהוא עצמו גידל אותו, תוך היסח־הדעת ושעשועי־בטלה קצרים. על כל פנים תנודות הרוח שלו, הן מסימניה המובהקים ביותר של אותה תקופה. כל אחד ואחד עלול היה אז להסתבך בקורים או בחוּטי־המשי שהוציא מתוך נפשו ולהיסטות מן הדרך שהחל ללכת בה אל איזו פינה אטומה וחסרת מוצא.

כבכל התרחשות מיתית, גם כאן אין הדברים מתפתחים בדרך הטבע. זה שעגנון קורא לו “מידת ההשתוות”, הוא רק מקור הגעגועים של אותות הזמן, אך אינו קיים עדיין. ואם בכל עלילת־חיים ישנם חלומות־שוא ותקוות נכזבות, התקדמות ונסיגה, קפיצות ותהפוכות – בעלילת בראשית כזאת על אחת כמה וכמה. הפגישה בין יצחק לבין סוניה, לבין הבחור הביישן והצנוע, חסר האונים וחסר הנסיון במעשה האהבה, לבין הבחורה רבת־התחבולות, שהיא חציה גננת וחציה הולכת־בטל ומתפרנסת ממשלוחי כסף של הורים או קרובים אמידים – היא אפיזודה שכיחה בכלל, אבל בדמדומי ההתהוות היהודית החדשה ביפו היא מופזת אור מיוחד, אשר בבואותיו משתכנות על פני כל מערכת החיים ויחסיה. לעומת זאת פגישתו עם שפרה, עם בת משפחת אדוקים וקנאים זו, היא פגישת־גורל, שנועדה מראש להביא לידי סיום כושל וטראגי, את אחד הזינוקים החלוציים אך לא להפסיק אותו.

כשעובר יצחק קומר לירושלים הוא נעשה לחוט המקשר של תמונת הפסיפס גם בעיר הזאת, כבדת המסורת, הקנאית והזועמת. גם לאחר שהועם הזהב של כתר המלכות ההיסטורית המעטר את ראשה של בירה עתיקה זו, הרי כובד משקלו של כתר זה מוסיף לרבוץ על כל אשר בתוכה, על חומותיה ועל שכונותיה, על רחובותיה ועל אנשיה, ואף על האוירה שלה. החדש שבתוכה אינו כוח תוסס וסואן ומגביר חיילים כמו ביפו הקלילה. רק לאט לאט ובזהירות רבה הוא יכול לפלס לו כאן דרך בין הסלעים הללו, וככל שהוא מתגלה הוא מקבל עצמו ממילא משהו מעול כובדה של המסורת הזאת, על האבק ועל הזוהר שבה. בספרו של עגנון רק נרמז כיצד נתגלה החדש הזה על פני הנוף הירושלמי. כאן לא היו אלה החלוץ הפועל והמורה, הסופר העסקן והאכר – כי אם החלוץ הצייר. הצעדים הראשונים לאותה תמורה שהיתה לה רציפות נעשתה גם בירושלים ע״י העליה השניה. מה שעשו הראשונים פורצי החומות, בוני פתח־תקוה ומיסדי מוצא, מניחי היסודות של תחית הלשון העברית, כמו בן־יהודה, וראשית צמיחתה של העתונות העברית, לא היה בהם גם כאן, כוח התמדה והמשך. אלה היו קשרים שנותקו, או נתאבנו ונתכסו בשכבה של אותו חומר מבודד אשר מתכונת ירושלים היא להעלות אותו על כל דבר. רק עם החלוץ־הצייר, עם אמנות הצורה ומלאכת המחשבת, עם “בצלאל” של הפרופיסור שץ “העטוף אדרת לבנה של בידואים”, עם מפעל זה שהיה זמן רב בחינת המחט בפתגם, התופרת לבוּשין רבים והיא עצמה הולכת ערומה, – מתחילה התמורה שיש עמה רציפות.

מטבע הדברים שהפגישה הראשונה, רבת הרושם, של יצחק קומר בירושלים היא עם הצייר החולה שמשון בלויקוף. כאן נפגשו שני אנשים בודדים, ש“מתחו את הוילון” בין החיים ו“תכלית החיים”, אף כי אצל האחד “תכלית” זו, המיתה, עומדת כבר על סף הדלת ולשני נועדה עוד פרשת לבטים ממושכת עד אשר הוא מגיע אליה. שניהם שרוּיים כבר למעשה מעבר למחיצה. עצם בואו של יצחק לירושלים הצמיד אותו לאותה סימבוליקה רבת־פנים המבוארת ובלתי־מבוארת, – לפרשת “בלק” זו, המטביעה חותם של “שגעון” על התהליך המסובך והמסוכסך של חילופי הרשויות בירושלים. הצייר והצבע, שני אלה אינם אלא פורצי־דרך, שהם עצמם נועדים להיכנע לבסוף לכוחה הכביר של המסורת, להעלם בתוכה, אם בצהרי חייהם או בקצם, אך המהומה והמבוכה שהכניסו במאה שערים ובשכונות האחרות, מוסיפות לפעול מעבר למציאותם, מרחיבות את כיבושיה הרוחניים של העליה הזאת ומבצרות אותם גם בעיר קנאית וזועמת זו.

גם יפו וגם ירושלים מופיעות בסיפורו של עגנון כשכרסן בין שיניהן, והן מבורכות בפרי־בטן חדש. התינוקות מתרוצצים עדיין במעי־האדם, מפרכסים לצאת גם לפני בית מדרשו של שם ועבר וגם לפני אותו בית־מדרש העתיד להנחיל לארץ זו את ברכת העבודה והיצירה, המרעננת ומחדשת את נעורי הארץ והעם. בחסד עליון העלה עגנון את המראות האלה, שיותר משיש בהם משום תיאור מאורעות, יש בהם משום תיאור אטמוספירה של תקופה, תיאור הדינמיקה הרוחנית שלה, הדורש מאת המשורר הרבה יותר השראה, כשרון וחושים אמנותיים דקים, מאשר כל תיאור אֶפּי אחר. רוח התקופה ההיא קמה לעינינו, על כל רחשיה הגלויים והנסתרים. הרחוק נעשה קרוב, והקרוב יותר נסוג לאחור וניצב במרחק־מה למען נוכל להסתכל ולראותו בשלמותו. האנשים העושים, ברובם לא תוארו אלא נרמזו ע״י שרטוטים מעטים – ואעפי״כ הם מופיעים לעינינו בכל הממדים הגופניים והנפשיים שלהם. בשיחה קלה, דרך אגב, בין יוסף אהרנוביץ לבין סילמן בבית הפועלים שביפו, הוא מעלה את הגילויים האופייניים ביותר שבשניהם; בהופעת חפזון אחת של דיזנגוף בקפה “לבנון”, הננו רואים את האיש במלוא תכונותיו. כשם שאמנות־הציור היאפנית מסוגלת להקנות לנו תמונה של אביב שלם ע״י ציור ענף דובדבנים פורח אחד – כך השכיל עגנון להעביר לפנינו בקוים מעטים טיפוסים שלמים ואפיזודות מרובות. יש שהוא קורא לאנשים בשמותיהם ויש שאנו מנחשים אותם ויש שאנו שוכחים בכלל שהם היו שרויים פעם בתחום זכרוננו החי, ונדמה לנו שאנו מקשיבים להמיה רחוקה־קרובה של אגדה מלבבת וכובשת את הנפש בחידושה, כאילו זה הפעם הראשונה מגיעים הדברים להכרתנו. קסמים בידיו של עגנון כשהוא מתאר את ירושלים ושכונותיה, את אנשיה וחייהם באותה תקופה. את כל חיבתו העמוקה הוא מערה על העיר הזאת, אך שומר היטב על יחסי המידות ואינו נתפס לפתוס שאינו פורה. בכשרון ההסתכלות שלו הוא מעלה את חמודותיה ומגלה את נגעיה כאחד. מכיון שרחשי הזמנים בעיר הזאת השאירו רק מעט מאוד עדויות בנות קיימא, מחוץ לדברי כתב וספר – הרי כל מי שמצליח להקים מצבה רוחנית להווית עולמה, בידי אמן מבורכות ובקושט דברי־אמת, קונה לו גם בזה בלבד זכות גדולה. שתי התמונות הנפלאות, האחת כשר׳ גרונם יקום פורקן, זה הסבוֹנרוֹלה של הרינסנסה העברית, עומד ומטיף את דברי התוכחה שלו על הבמה במאה שערים ו“בלק” “הכלב המשוגע” עולה עמו על הבמה ומתכנף בשולי גלימתו הארוכה; והתמונה השניה, כשר' פייש מבתי אונגרן, הבא להדביק באישון לילה על קירות מאה שערים את מגילות החרמות שלו נגד האפיקורסים והשקאלעס, נבהל מפני בלק, המגיח פתאום, ונפגע ע״י שבץ – מקפלות בתוכן את תכונת הימים ההם, כש“השגעון” החדש מרתית את ירושלים ומוצא את דרכו אפילו לבין רגליו של ר׳ גרונם ומכה במבוכה בבהלה ובשיתוק את מדביקי החרמות. עצם תיאורו של “הכלב המשוגע”, המבהיל והנבהל, המודח והמדיח, הנדרש לכמה וכמה פנים – הוא פרשה אמנותית מיוחדת במינה ונפלאת אפילו אצל עגנון, הגדושה הסתכלויות דקות בפסיכיקה המטושטשת המועתקת מן “ההוֹמוֹ סַפּינס” אל כלב חוצות ופועלת בקרבו בצורה מותאמת לתכונת חיה הקרובה כל כך לבני־אדם.

משורר אמתי אינו יודע שיא אחד ביצירתו, אלא כמה וכמה שיאים. אף עגנון מונה בשמונת הכרכים של הפרוזה שיצאו עד “תמול שלשום” שיאים לא מעטים – ב“תמול שלשום” הוא הגיע לאחד השיאים הנכבדים והנישאים ביותר. לשונו וסגנונו ניגרים עלינו כאן כגשם רביבים, שקט ומרענן, ששמש אביב הזורחת על הטפין הדקים שלו, הופכת אותם למטר של אבני ברקת. אנו חוזרים ומשתאים ליכולתו הכבירה של עגנון לא להיות אפיגון אצל עצמו, לחדש תמיד בלשונו ובסגנונו, לחשוף בהם גוונים ובני־גוונים חדשים, להתאים תמיד את הלבוש הלשוני לתוכן, למען לא יהיה צר ביותר ולא רחב ביותר, ולא יהיה סרח־עודף תלוי מעליו. לשונו של עגנון בכלל קובעת, לאחר מנדלי, נוסח חדש בספרותנו. את ה“שתין” שמנדלי ינק מהם הוא הרחיב; למקרא, למשנה ולאגדה, הוא הוסיף גם את ספרות היראים המאוחרת יותר ויצר סגנון המשמש בחן רב את צרכי השירה המודרנית. הספרות העברית תהיה אסירת תודה לעגנון על ספר נפלא זה – ואנו מחכים, תוך תחושה קדומה של הנאה אמנוּתית, להמשך, ל“חלקת־שדה” המובטחת.

תש״ו