רקע
יצחק לופבן
לפני בחירות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הבחירות לעירית תל־אביב הן גזרת־השעה שאין להמנע ממנה. “מלחמת האזרחים” הנטושה מסביב לעיריה זה זמן רב נכנסה לסטדיה המסכנת את הכיבוש המופתי הזה בשטח האויטונומיה הטריטוריאלית שלנו. “שמונה עשר” בעלי־בתים המתימרים להיות ממיסדיה ובוניה הראשונים של עיר זו, מתנהגים בה עתה כברברים אמתיים ומטפחים על פני עצמם ועל פני אחרים את הכוס אשר מזגו. לא ניכנס עתה שוב בהערכת המעשים המבישים האלה והשפעתם על פני כל שטח החיים הצבוריים שלנו בא״י. אנחנו התפארנו תמיד שבא״י עלה בידינו להכחיש על ידי עובדות חותכות את האגדה הנפוצה בעולם שהיהודים הם עם שאיננו מסוגל להנהלה עצמית. כיום הזה הננו מעידים עלינו שוב באלפי עדים ועובדות כי לצערנו הגדול האגדה איננה אגדה בלבד ואיננה משוללת יסודות אמת. על פני כל חזית החיים הצבוריים בארץ הננו נתונים במצב של התמוטטות יסודות הארגון והמשמעת הפנימיים, ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, הראשונה להנהלה עצמית ולאויטונומיה טריטוריאלית חוקית, היא גם הראשונה המתנקשת בחייה הצעירים של אויטונומיה זו.

מעשיה ופעולותיה של העיריה הנוכחית, אשר את הכוח המכריע והאחראי בתוכה מהווים נבחרי צבור הפועלים – הם ענין להערכה לחוד. אין הדבר מוטל בספק, כי בתנאים אלו של שנאה שאיננה יודעת שבעה ושל חתירה בלתי פוסקת, ובתנאים האובייקטיביים של האסון הכלכלי אשר פגע בכל כובדו ועוקצו ביחוד בתל־אביב – לא היתה שום עיריה אחרת מסוגלת להחזיק מעמד במידה כזו ולהביא את המשבר הפנימי לידי ליקבידציה פרלמנטרית שקטה וחוקית. עברו כבר על תל־אביב תקופות קשות של משברים ושל איבקואציה בימי המלחמה, אבל תקופה קשה כזו, שהעיריה הנוכחית נושאת בעולה ובאחריותה, עדיין לא ראתה. ת״א איננה כעת יותר שכונה בעלת שלושת אלפים נפש, משוללת כמעט ערך משקי וכלכלי, כפי שהיתה בימים ההם. היא גדלה בין לילה וירדה בין לילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועם החליפות והתמורות האלה נסתכסכו ונסתבכו פרובלימות משקיות וכלכליות קשות ומורכבות הנוגעות לארבעים אלף נפש עם יותר מעשרת אלפים פועלים בתוכם. ענינים כאלה אין לכלכל כעת מתוך רכיבת־בוקר על סוס אפור, ואין פותרים אותם בחכמת־המסכן של בעלי־נכסי־דלא־ניידי. ואם בכל־זאת נשארה עוד איזה דמות־חיים חצי־נורמלית לת״א, בלי פרץ ובלי צוחה ברחובותיה, הרי יש להודות על כך במידה רבה לעיריה זו ולמאמציה, שידעה לעבור על פני הגשר הרעוע הזה מתקופת ההרחבה הבלתי מוגבלת והשגעון הספּקולציוני, לתקופת הצמצום ועבודות ימי־מצוקה, מבלי להסתכן.

ואף־על־פי־כן סיסמת הבחירות שלנו לא תהיה סיסמא של כיבוש ונצחונות, כי אם סיסמא של הבנה הדדית ועבודה משותפת עם כל חלקי הצבור הדמוקרטיים. לא מתאות שלטון קיבלה עליה סיעת־הפועלים את האחריות בעד הנהלת העיריה בזמן האחרון. היא הוטלה עליה ע״י הסבוטז׳ והבריחה חסרת־האחריות של החוגים האחרים בעצם השעה הכי קשה והכי מסוכנת. המזימה הזאת להכשיל את סיעת הפועלים, בהציגם אותה לבדה מול פני המלחמה הכבדה – לא הצליחה. אבל היא גילתה את הפוסטולטים המוסריים בפוליטיקה של האנשים האלה הרואים את עצמם אחראים כאילו באופן פרטי בעד גורלה של ת״א ומוכנים בכ״ז להעלותה בלהבה מתוך תאות נצחון פוליטית.

צבור הפועלים לא בא להטיל את שלטונו, כי אם לתת את בריתו, את נסיונו, את כוחו הארגוני ואת עזרתו לעבודה הקונסטרוקטיבית בבנין חיינו הצבוריים והכלכליים. ההכרה ששעת הסכנה לת״א עוד לא עברה, וכי יש הכרח לשים קץ לשטנה. למעשי־ההרס הפנימיים, ולאחד את הכוחות כדי להתגבר על המצוקה העוברת על עיר זו, מחייבת אותנו לתבוע מעל במת מלחמת־הבחירות את כל חלקי הצבור לאחריות ולהבנה מבוגרת של המצב. בכנופית המוסרים והמלשינים – נלחם עד רדתה מעל במת החיים הצבוריים של ת״א. לה לא ניתן את בריתנו שלום. אבל יש צורך ביצירת קואליציה נאמנה של הצבור התל־אביבי, שתהא נושאת משאלותיו ודאגותיו. בכוון זה צריכות להתנהל אצלנו ההכנות לבחירות ומלחמת־הבחירות.

את החוק הקובע זכות בחירה לעיריות רק לנתיני א״י עלינו לקבל בלי כל שמץ של פקפוק. זהו חוק של כבוד לנו ולא הגבלה וגם לא פגיעה באיזו שהיא זכות מובנת מאליה. כל זמן שלא היתה אפשרות חוקית לקיים את דבר ההתאזרחות, היתה כמובן תביעה כזאת מגוחכת וההפליה בין “תושבים” ו״זרים" היתה רק שרירות־לב בלבד. כיום הזה אנו בעצמנו נכריז כזרים את אלה אשר רוצים ליהנות מהחופש הלאומי והכלכלי של הארץ הזאת, מבלי לקבל את החובות האזרחיות האלמנטריות שחופש זה מטיל עליהם. שום טענות אינן יכולות לבוא כאן בחשבון ושום נמוקים לא יצדיקו את החזיון המחפיר הזה. לאלה שאין ידם משגת צריכים לדאוג מוסדותינו הלאומיים, כשם שדואגים למחוסרי עבודה. אבל לאלה שמשתמטים בכונה, מתוך שניחא להם בהפקרות זו, יש צורך בלחץ דעת הקהל והמוסדות שהם תלויים בהם כדי להכריח אותם להתאזרח. אלה שלא יתאזרחו לא יבואו במנין ובמספר כוחנו בארץ, וידנו תהיה בהם בראשונה לשלול את זכויותיהם האזרחיות בתוכנו.

זאת היא מחשבת פיגול בתוכנו מצד אלה הרוצים לוותר על העיקר הזה לשם תועלת ארעית בשעת בחירות. את הכוח הכמותי שלנו בארץ לא נוכל לבנות מאנשים השומרים את תעודת האזרח של מדינה זרה בכיסם. הכוח שיווצר באופן כזה יהיה כוח מדומה ומשענת קנה רצוץ בשבילנו בכל רגע רציני של הכרעה. גם הערך הדימונסטרטיבי כלפי חוץ מוטל בספק גדול. את אחרים לא נרמה – לכל היותר נרמה את עצמנו.

בבירור הפנימי על הבחירות צריך לתפוס מקום בראש לא המו״מ מסביב לחוקה ודקדוקי־עניות שונים, כי אם בירור ההנחות המדיניות בפרוגרמה המוניציפּאלית של הישוב העברי; לא במת התחרות, כי אם במה של פגישה ושדה פעולה משותף עם שליחי הצבור הערבי. הדברים האלה אינם מימרות פציפיסטיות לשם נוי, כי אם נובעים מהשקפתנו היסודית על דרכנו הפוליטית בארץ. חוקת העיריות הוא הצעד הראשון בהתפתחות השלטון העצמי, הצעד הכי נוח לנו במצב הנוכחי, שהננו יכולים להתיחס אליו במאה אחוזים של חיוב. אבל, מכאן מתחילים גם הצעדים הראשונים של פגישה פוליטית על שטח של יחסים פרלמנטריים, אשר צריכים ללכת ולהתפתח בד בבד עם התפתחות השלטון העצמי הזה. כל הדיבורים הטובים שאנו מדברים במשך כל השנים ע״ד יצירת יחסי־שכנים, לא היתה להם בעצם אחיזה ריאלית עד עתה, משום שחסרה הבמה הפוליטית שעליה באים יחסים כאלה לידי גילוי וחסרה ריפרזנטציה לאומית חוקית של העם הערבי, אשר אפשר יהיה לבוא אתה במו״מ. בשטח העיריות הנבחרות נוצרים שני הדברים האלה. הפגישה כאן תהיה יותר קלה, משום שהיא מתחילה בענינים שיש להם ערך לוקלי מוגבל ושאין בהם מקום להתנגשות חריפה של אינטרסים לאומיים. בתוך העבודה המשותפת יוסרו אולי כמה וכמה חשדות הדדיים ויווצר המעבר מן הקל אל הכבד, אל המוסד הרפרזנטטיבי הארצי, אשר במוקדם או במאוחר, סו״ס יצא אף הוא אל הפועל.

תרפ״ז

המלצות קוראים
תגיות