את המחלקה החדשה הזאת שנפתחה, בהנהלת מר דיזנגוף, ע״י ההנהלה הציונית, יקדם בלי־ספק הישוב העברי לכל שדרותיו, בברכת הצלחה. גם צבור הפועלים בארץ־ישראל, החדור הכרה עמוקה ומוחלטת שנקודת־הכובד בפעולתנו הישובית־הלאומית תוכרח להיות עוד במשך שנים רבות החקלאות העובדת, ושאין תקוה להתפתחות בריאה ונורמלית של העיר העברית אם לא יתפתח הכפר העברי תחילה, איננו מעלים עין מחשיבות ארגונה וסדורה של ההתישבות העירונית, אשר היתה עד עתה פרועה ואנרכית, ללא כל כיוון וללא כל רגוּלטור כלכלי מרכזי, מה שגרם במידה רבה למשברה ולכשלונה. זאת היא דיבה הנפוצה מתוך שרירות־לב, כי תנועת העבודה העברית עומדת או עמדה פעם לשטן על דרך הפעולה הזאת. שטח הויכוח בנדון זה איננו כלל לעצם השאלה, אם יש צורך בהתישבות עירונית או לאו, כי אם: מה מוקדם ומה מאוחר, מה תובע מאתנו שימת־לב מרוכזת בשורה הראשונה, היכן הנקודה העיקרית שממנה יתד ופינה לבנין חיינו הכלכליים, והיכן הם המבצרים שמהם אנו יכולים לשלוט ולהגן על כל חזית־הכיבוש שלנו? מסקנות הויכוח הזה לגבי ארץ־ישראל, כמו לגבי כל ארץ אחרת שלא חוננה בעושר ובאוצרות־טבע מרובים, וגמדים לא הערימו במעבה אדמתה מטמונות של זהב וכסף, נפט ואבנים טובות – הן ברורות. אין כל תקוה ואין כל אפשרות ליצור כלכלה לאומית, אם לא תרוכז קודם־כל האנרגיה הישובית ביצירת הבסיס שלה – החקלאות. זהו מושכל־ראשון, שאיננו ניתן לזעזועים גם מבחינה כלכלית בלבד, מבלי לקחת בחשבון שום נימוקים אחרים הקובעים את הפוסטולטים המוסריים לדמותה ולהתפתחותה של החברה העברית החדשה. על האמת הבנלית הזאת יש חובה לחזור בכל פעם ובכל עת מצוא. אין כאן שלילה פּרינציפיונית של העיר, כי אם הנחה מבוססת על חוקי־ברזל כלכליים, אשר גם היהודים הנמצאים, כידוע, למעלה מכל חוק, לא יוכלו לשדד את מערכותיה: בעקבות התפתחות הכפר העברי תתפתח גם העיר העברית – וכל נסיון להפוך את הפּירמידה הזאת ולהעמידה על חודה, לא יצליח ויגמר בכשלון.

הכרה אלמנטרית ברורה זו היתה צריכה להיות מונחה גם ביסוד תכנית העבודה של המחלקה להתישבות עירונית, אם היא אומרת להיות מכשיר כלכלי רציני. נקודת־המוצא לתכנית כזאת איננה יכולה להיות קנאת־האחוזים של התקציב הציוני ביחס לחקלאות, כפי שעושה זאת מר דיזנגוף בתזכירו־תכניתו להנהלה הציונית, כי אם בחינה יסודית של האפשרויות הניתנות כיום ליצירת חרושת ותעשיה פרטית וקואופרטיבית, בריאות ובנות קיימא, ובקשת דרכים לחיזוקן ולביסוסן של החרושת והתעשיה הקיימות והנמצאות במצב של משבר. החשבון שעושה מר דיזנגוף בין מספר האוכלוסין בערים ובין אלה שבכפרים ביחס לחלוקת התקציב הציוני – מטיל פגם בכשרון האוריינטציה שלו. המצב הזה של מציאות 83% תושבים עברים בעיר ורק 17% בכפר – הוא מקור כל המשברים והוא הנותן ומחייב שהחלק המכריע של התקציב הציוני יהיה מופנה ליצירה החקלאית והכפרית ולא להיפך. כל אדם בעל הבנה כלכלית צריך להסיק ממצב זה את המסקנה הראשונה כי זהו מעניניה של ההתישבות העירונית כמו מענינה של ההתישבות בכלל, לשנות את הפּרופורציה הזאת בהקדם האפשרי, ולהפנות ככל האפשר את ריכוז האוכלוסין מן העיר אל הכפר. הדרישה מאת ההנהלה הציונית שתתאים את עצמה אל הפּרופּורציה הקיימת היא פשוט מגוחכת, והיא מוכיחה רק שתרעומת של יושבי־הקרנות בציונות ובא״י הכשילה את מר דיזנגוף כבר בצעדיו הראשונים לקביעת הדיאגנוזה של המצב הכלכלי בארץ.

גם ההנחה השניה בדיאגנוזה של מר דיזנגוף המבארת את סיבת המשבר ואת הפסקת זרם ההון הפרטי לארץ בזה ש“תנאי החיים שיצרנו (?) והאטמוספירה הכלכלית והחברתית שבראנו אינם נותנים שום אפשרות לרכוש הפרטי לעבוד ולהתפתח”, איננה יותר משיחה זולה של יושבי קרנות, אשר איננה עומדת אף רגע בפני הבקורת. לא מובנת לגמרי כוונתו של רישא דקרא: איזה “תנאי חיים יצרנו”, ומי יצרם ומה ענינם לרכוש הפרטי ועבודתו בארץ? אבל סופו של פסוק זה ואמצעיתו חוזרים שוב על שיגרא דלישנא שהננו שומעים זה כמה שנים, לפני העליה הרביעית ואחריה, מפי אלה המשתמטים מלהענות לחובה הציונית ומפי אלה שרוצים לחפות על כשלונותיהם ועל חוסר כשרונם באמתלאות שוא. לרכוש הפרטי, להתפתחותו ולהצלחתו, אינן דרושות בדרך כלל שום “אטמוספרות”; לא הן המושכות אותו ולא הן המכריחות אותו. לו דרושים בשורה הראשונה הצפיה והתקוה לרוחים, הון מספיק וכשרון ארגוני. בשום ארץ ובשום מדינה בעולם לא נרתע הרכוש הפרטי לאחור ולא ברח מפני שביתות ומפני “הסתדרות המעונינים”, שעליהן בודאי מרמז מר ד. בדבריו על “האטמוספירה החברתית”. אף בא“י לא ברח עדיין שום מפעל כלכלי מטעמים אלה. הטעם הזה בא, כרגיל, או במקום המעשה או לאחר המעשה. אחרי שאיזה בית חרושת פושט את הרגל מחוסר הנהלה טובה, לרגל בזבוז כסף למשכורות גדולות למנהלים ולפקידים גבוהים; או מחוסר הון וכשרון – באות תמיד אמתלאות והטחת דברים כלפי הפועלים, השביתות. ההנהלה הציונית וכדומה, כרגיל בצורה מופרזת ומסרסת את פני המציאות. אילו היינו באים לבדוק באופן רציני את הסיבות שגרמו לכשלון מפעלי תעשיה רבים בארץ־ישראל, החל מחרושת הזכוכית בטנטורה, חרושת המשי בראש פינה עד “רענן” וכל יתר המפעלים שקמו ונסגרו במשך העליה הרביעית, היינו נוכחים מיד שישנן המון סיבות אובייקטיביות בתנאי־השוק והתוצרת, והמון סיבות סובייקטיביות בכשרון־המעשה ובהון־ההשקעה של המייסדים והמנהלים אשר החריבו את הנסיעות האלה. כל הדברים על “אטמוספירה” מעכבת וע”ד צבור הפועלים החוסם את הדרך בפני הרכוש הפרטי בארץ הן האשמות בדויות, כשם שבדיות ושקר גלוי הן ההאשמות הפופולריות כל כך כיום, שהמשבר בת״א בא בגלל סיעת־הפועלים השלטת בעיריה, שהבריחה כביכול את “זרם הרכוש הפרטי” מתוכה. בעצם הדיאגנוזה הזאת, שאיננה מתבססת על היסודות הכלכליים של הארץ ותנאיה האובייקטיביים ועל עובדות מציאותיות, כי אם משתמשת במימרות של הדיוטות להערכת המצב באופן שטחי ומרפרף – יש לראות את אחת הסיבות המכשילות בהתישבות העירונית. ממנה בכל אופן אין דרך לתיקון המצב ולהבראתו.

לעומת זה ישנם בתזכירו של מר דיזנגוף גם אי־אלה קוים נכונים בהערכת הסיבות הפנימיות הגורמות למשבר בחרושת ובתעשיה בארץ. לדעתו, לא חוסר קרדיטים למפעלים אלה הוא הגורם המכריע לרעה ולא בהמצאת קרדיטים בלתי־מוגבלים אפשר להבריא את המצב. רבים מבתי־החרושת שנהנו מקרדיטים הכי רחבים אצל האפ״ק נסגרו בכ״ז ופשטו את הרגל. גם לדעתו של דיזנגוף הסיבות העיקריות הן, כפי שכבר צוין לעיל, חוסר ידיעת המקצוע מצד המייסדים והמנהלים, שגיאות טכניות, הנהלה רעה, תוצרת גרועה ומחיר גבוה, הוצאות מרובות וכדומה. אין כל ספק שהדברים האלה הם נכונים וכאן הוא באמת מקום התורפה העיקרי. ואם יש לייחס בכלל תפקידים חשובים למחלקה חדשה זו להתישבות עירונית, הרי יש לראות את עיקר תפקידה בפעולת סידור וארגון ובמלחמה נגד ההפקרות והאנרכיה הכלכלית השולטות באין מפריע על שטח זה.

השאון הגדול שמקימים סוגי אנשים ידועים, הצועקים בלי הרף: הבו לנו התישבות עירונית, מסחר ותעשיה, מתוך המולה־עסקנית של “ממציאים”, איננו בא בחשבון. לגבי תעשיה וחרושת אין א״י ארץ־סגולה ואין עם ישראל עם־סגולה, ואם לקחת בחשבון את התנאים הקיימים, אין לראות תקוות גדולות שהאינדוסטריה תעמוד בימים הקרובים במרכז החיים הכלכליים של הארץ. לכל היותר אפשר לדבר על תעשיה קטנה המכוונת לשוק הפנימי שהנהו קטן מאד לע״ע, ואולי גם על איזו קונצסיה יותר רחבה המרחפת בפרספקטיבה. אבל אי־אפשר ליצור אילוזיות והשליה עצמית בשטח זה, ולחשוב שכאן הוא מקור הקליטה הכלכלי בשביל המונים. הטענות הרווחות כיום בחוגי “המעמד הבינוני”, שאלמלי היתה ההנהלה הציונית תומכת במפעלי התעשיה בערים כשם שהיא תומכת בהתישבות החקלאית, היו אלה מחוללים נפלאות והמשבר לא היה בא לעולם ויהודים לא היו יוצאים וחוזרים לפולין – הן מגוחכות וחסרות כל יסוד. הדבר ידוע למדי, כי במפעלי התעשיה הגדולים כמו “נשר” סיליקט, “שמן” וכדומה, סכום ההשקעה על כל משפחת עובדים המוצאת את פרנסתה בתעשיות הללו איננו פחות גדול ובמקרים ידועים גם יותר גדול מאשר עולה ביסוסה של משפחה דומה בחקלאות. אין אנו עושים את פעולת ההתישבות העירונית לשם נרדף עם “המעמד הבינוני” דוקא. גם התעשיה הקואופרטיבית של צבור הפועלים, שיש בה כבר התחלות חשובות, נכנסת בתחומי הנדון ובתחומי הדאגה לחיזוק ולפיתוח. אולם ההסתדרות הציונית בפעולותיה הישוביות תצטרך תמיד לבכר את ההשקעה בהתישבות החקלאית על פני ההשקעה בהתישבות העירונית, אלמלי גם היה מתברר שזו האחרונה עולה יותר בזול, ועל־אחת־כמה־וכמה בשעה שהזול הזה מוטל עדיין בספק. את העיר אף פעם לא נאחר. להעביר את היהודים מעיר הגולה לעיר הא"ית – לזה לא דרושות מהפכת־חיים ולא שבירת רצון מיוחדת. אבל להעביר את יהודי העיר אל הכפר ואל עבודת האדמה – זאת היא מהפכה, הדורשת מאמצים כבירים וגם הזדרזות, באשר אדמת א״י לא תחכה לנו זמן רב.

תרפ״ז