לא רב, אב-בית-דין, לא ראש-ישיבה, פּרנס הדור; לא עסקן בצרכי הציבור במובן הרגיל ולא “שר וגדול בישראל” היה, כי אם גאון. זה שמו וזה זכרו בפי העם ובלבו. לא הוא בעצמו נטל לו את הכינוי הזה; לא רבנים, סופרים או אחת הקהילות עטרוהו בעטרת-כבוד זו, כי אם כל העם מגדול ועד קטן. שם “גאון” סתם, בלי שם לוַאי אחר, ניתן רק לרבנו אליהו בן רבי שלמה זלמן מווילנא. אחד הוא ואין שני לו.

על ידי רבנו אליהו מווילנא נקבע בלב כל מפלגות עמנו וגם בשפתו המדוברת השם “גאון”, ומוּשגו קיבל צורה חדשה, נדיבה ומזהירה. ו“גאון” בשפת עמנו המדוברת, וגם בשפת הספרות הרבנית של התקופות המאוחרות, שעברו עלינו אחרי הסתלקותו של רבנו אליהו, פּירושו: איש שכולו מוח, חריף שבחריפים, בקי שבבקיאים, בעל תפיסה מהירה ונפלאה, בעל זכרון חזק ונעלה, איש אשר שאָר רוח לו.

למשַחק על הבימה, למנַצח במנגינות, לאמן בכינור, לגדול בציור, בפּיסול או בשירה לא יכַנה היהודי, אחד העם, גם בשעת התפּעלותו, בשם “גאון”, כי “גאון” סתם משמעו גם חסיד, צדיק, קדוש וטהור.

רק מאה שנה עברו אחרי מות הגאון, ובכל זאת ייראו חייו בעינינו עתה כאגדה, אגדה שבאגדות, כי כל-כך יפים, כל-כך נשגבים הם. הן קרוב הוא לנו בערך גם במקום וגם בזמן, קרוב הוא לנו בארחות חייו, חיי בני אדם פּשוטים, תנאיהם ומסיבותיהם, ובכל זאת ייראה בעינינו כיצור מעולם אחר, מעולם רחוק מאתנו וגבוה מעלינו. רבינו אליהו היה גאון בלי משרה, בלי פּקידות, בלי תּו וציון.

תולדותיו של הגאון מווילנא, תולדות מבוררות ונחקרות כל-צרכן, לא נכתבו עד היום. גאוניוּת עברית זו – הייתי מוסיף: גאוניות גלותית זו – תתן עוד חומר רב לחוקרי-הנפש, לסופרי-התולדות של הדורות הבאים. ואין כל ספק כי כל דור ודור, כל חוקר וחוקר יגלה בה צד חדש, נקודה-מאירה אחרת.

אולם גם אם נדע את מקרי-חייו החיצוניים של הגאון, מאורעותיו, עינוייו, מלחמותיו, נצחונותיו ואת כל אשר סבל מידי גורלו, לא נוכל לפתור בעזרתם את חידת חייו הזכים והנפלאים בפשטותם, ברוממותם והדרם גם יחד.

תולדותיו של הגאון אינן נותנות בידינו את המפתח למכונת מחשבתו הנסתרה.

גם אם נדע בדיוק פּרטים אמיתיים – ולוּא גם נגיע לסיכומם הכולל – מחייו של הגאון בבית הוריו, בחדר מלמדו, בבית מדרשו, וגם בהיותו נודד בגולה, – גם אָז לא נוכל לגלות את מקור גאוניותו וגדלותו הרוחנית; גם אז לא נוכל להשיג את תולדות התפּתחותו המוסרית, שהיתה מיוחדת במינה. הגאוניות האמיתית בכללה איננה תולדת המאורעות החיצוניים, הגלויים לעין, כי לפעמים קרובות היא מתגלית לנו בכל תוקפה גם למרות הסביבה ומַעמדי-החיים ובניגוד גמור לידוע-ומקובל.

* * *

הגאון מווילנא לא נהנה מעולם אף במידה על שהיא מקנייני-העולם החומריים ולא גם מהבלי הכבוד והפּרסום; מעולם לא היו לו “טענות ומענות”, או איזו תרעומת על בני עמו, בני עירו ועדתו, או על קרוביו ומקורביו. מעולם לא חשב, כי יש לו זכות כל-שהיא לדרוש מאחיו, בני עמו, כסף או כבוד במחיר גאוניותו. הוא היה בורח מכל שרָרוֹת ונשיאוּת כבורח מפּני הנגף והקֶטב. הוא היה איש בלי שום דרישות ותביעות מאחרים.

הגאון העניק לנו מאוצרו הרוחני לתלמידיו ועל ידיהם לכל העם. בכל זאת אל עלתה מעולם על דעתו, כי נותן הוא דבר-מה לבני עמו, דבר שהוא מחייב הכרה ותודה. הוא היה מאור הגולה, מבלי אשר ידע, כי אורו הפּנימי מבהיק, כאשר לא תדע גם אבן חן שהיא נוצצת. הגאון לא נהנה מעולם, כאמור, מהחיים המצויים, השכיחים, מחיי “העולם הזה”, אף הנאה קלה שבקלות, – עם כל זה לא נשא נפשו לחיי “העולם הבא”. שגוּר היה בפיו: “אליהו יכול לעבוד לאלוהים גם בלי עולם הבא”.

* * *

זכרון הגאון מווילנא חרות עמוק בלב אומתנו ושמו נישא על כל שפה בקרב היהודים החרדים, גם כיום, מבלי אשר שיעֵר בחייו, כי יוכל להיות כזאת ומבלי אשר הרגיש בנפשו, כי גם היה-תהיה כזאת. לא אוהביו ומעריציו, לא תנאים מיוחדים, לא איזו דחיפה מבחוץ הרימו את הגאון, נשאוהו עד לשמים, כי אם גאוניותו האמיתית, חסידותו הטהורה, פּנימיותו העמוקה שָתו עליו נזר-אלהים; הן, רק הן, העתיקו את צורתו הרוחנית ממסגרת המקום והזמן. מכונת-המאור של גאוניותו לא עבדה מתוך רעש וחריקת גלגלים, כי אם שפכה בנחת ובנעימה אור רב על כל היושבים במחשכים והוגים בתורה. הגאון היה נחבא בקרן-זוית, בירכתי בית-המדרש, בארבע אמות של הלכה – ומשם, מ“סתר-המדרגה”, האיר לכל בני הגולה באור רוחו, ויָצת את אש החסידות בלב בחירי הדור.

הגאון היה עניו, שפל-רוח, מתון ואיש שקט. בכל זאת הסב מהפּכה עיקרית בארחות הלימוד של בני דורו והדורות הבאים אחריו. הוא הורה סדר חדש בדרכי התלמוד¹, הוא הסב מהפכה גם במחשבותיהם של התלמודיים ובהתייחסותם לחכמות העולם, הוא שיוה הוד והדר מיוחד במינו על חיי בני עמו הרוחניים והמוסריים.

הגאון לא היה “מחבר” במובנו המקובל בספרותנו. ולא לבד שלא הדפּיס כל ספר בחייו, כי אם גם לא גילה את דעותיו והגיונותיו, פּסקי הלכותיו ומסקנותיו בצורת מכתבים, אגרות, או “שאלות ותשובות” לגדולי הדור; כל מה שכתב ולא כתב אלא בשביל עצמו, בסגנון של הערות קצרות, על שולי הספרים אשר הגה בהם יום ולילה. כל הערה היתה עולם מלא, כל דיבור ודיבור עמוק וחדש. הערותיו כוללות דיוקים חודרים ונוקבים עד תהום העניינים, רמיזות דקות וחדות, תיקוני-נוסחאות וגירסאות, הסרת שיבושים וטעיות-הדפוס על ידי השוָאת המקורים ועל ידי מופתים ברורים.

הגאון היה הראשון אשר סלל את הדרך לביקורת המדעית והאמיתית בספרותנו העתיקה.² הוא היה מבקר וחוקר עמוק מעצמו. הוא היה אמן בלי כלים: חסרו לו השפות והידיעות הדרושות לביקורת מדעית. גאוניותו, יושר הגיונו ושקידתו הנפלאה היו ממלאים לו מקום מכשירי-הביקורת החיצוניים. על ידי רמזים קצרים ודקים מאוד הניח הגאון מקום למבקרי הספרות התלמודית, בדורות הבאים אחריו, להתגדר בו. ריבוי דברים, הסבּרה מיותרה, אריכות תְפֵלה, דרשנות ופלפּלנות – לא זו אומנותו ולא זאת תכונתו. הוא רשם בהערותיו רק את התמצית שבתמצית מעיוּניו ההגיוניים העמוקים בכל אשר למד. הצורה הנאה, הסגנון הפּשוט שכלול הדברים – לא זה הוא כוחה של הגאוניות הרבנית, כי היא מבקשת בכל דבר רק את התוך, הגרעין, הנקודה העיקרית. הקליפּה, הייפּוי החיצוני, המכשירים והתפאוּרים – דברים טפלים הם, שאין הגאון מטפּל בהם. “פרי ולא פרחים” – זה היה משא נפשו. מחשבתו של הגאון היתה כמַעיין הנובע ולא הספיקה לו השעה לכתוב אף חלק קטן מחידושיו ועיוניו בכל חדרי התורה. אחרי עבוֹר עליו ארבעים שנה כתב גם את הערותיו הקצרות במסירת קולמוס לידי תלמידיו³.

אנחנו, בני הדורות הבאים אחריו, כמעריציו בדורו-הוא, הננו מרימים את ערכו של הגאון על כל תהילה לא רק בשביל הדברים אשר השאיר לנו בכתב, כי אם הרבה יֶתר על אוצרות הרוח ומכמני הגאוניות, אשר היו צפונים בקרבו עמוק עמוק. אנחנו מרגישים כי הגאון כתב ושייר בקולמוסו הרבה יותר. רק ניצוצות אחדים נתזו משלהבת-יָה זו. רק נטפים אחדים הגיעו אלינו ממַעיין נובע זה.– – –

הגאון היה מתנהג בכל ארחות חייו החיצוניים כאחד מבני האדם הפּשוטים שבדורו, ומעולם לא פֵּרש עצמו מן הציבור הגדול. מעולם לא ביקש להבּדל מאחיו העניים ולקבוע לו מדור מיוחד. בכל דרכי לימודו ואפני מחשבתו היה מתנגד ניגוד גמור ועצום לפּלפּול התלמודי, להשערות וסברות שאין להם יסוד מוצק. הפּשט הפּשוט, ההגיון האנושי הבריא, הַהַדְרָגה השכלית, בהירות המחשבה וצלילות הדעת – זו היתה תכונתו הרוחנית. זרה היתה לרוחו הסודיות המעורפלה, ולא סבל את הקפיצות הפּתאומיות בדרכי העיון והמחשבה. תמיד התנגד לכרכורים ונפתולים של השכל העקום, או של הדמיון הנלהב והמלהיב. ואין כל פּלא אם חסידי חב“ד ראו בו את מתנגדם היותר עצום. בשיחותיהם ובאגדותיהם יצויר הגאון כאדם קר ויבש, בלי שמץ של רגש ובלי שום כשרון להתפּעלות והתלהבות. על כן ראו בו את אויבם המתנַכל לנפש החסידות. אולם על צד האמת היה הגאון בעצמו מתעמק בלימודי ה”זוהר", “ספר היצירה” והקבלה העיונית, אך זוהר שכלו החזק לא הועם מעולם, והגיונו הישר והחד לא קהה גם במקצוע זה⁴.

צניעותו, ענוותו, טוב-לבו ונדיבות-רוחו לא ידעו דוגמתם. ברוך שפּינוזה, אם נמשילהו אל הגאון, היה גאה וקשה-לב. הוא, הגאון, לא היה כלל מסוגל מטבעו להבין ולהשיג דבר-מה מקורת-רוחו של שפּינוזה, שבעונג מיוחד היה משליך זבובים לרשת השְֹמָמית למען תבלעם חיים, כי המחזה הזה, פּרפּורי הגסיסה של הנבלעים, היה מבדח את דעתו. הענוה והצניעות של שפּינוזה באו ממוחו, מהפילוסופיה המיוחדה שלו; ושל הגאון – באו מלבו, ממעמקי נפשו, מעצם מהות תכונתו.

מנוחת רוחו של שפינוזה לא הושגה אלא אחרי עמל רב. ואולי היתה מנוחה זו רק מלאכותית, כי השפּעות שונות ומתנגדות זו לזו, של רבותיו העברים ושל רבותיו הנוצרים, חתרו חתירה עמוקה בנפשו ויעשו בה קרעים, לוּ גם נסתרים מהכרתו. לא כן מנוחת נפשו של הגאון – היא היתה פּנימית ואמיתית עד היסוד. שום שניוּת ושום חצאיוּת לא היו ברוחו. הכל היה בו אחד, הכל היה בו שלם. כמובן: עד כמה שיש לדבר על אחדות ושלימות בנפשו של בשר-ודם, בנפשו של בן-תמותה.

שפּינוזה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, לא היו לבו ועטו תמיד שוים, בכתבו את מכתביו למעריציו השרים והרוזנים מקרב הנוצרים. כי השתמש לפעמים במכתביו אלה בלשון – כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמור – ערומים, או – אדבר בלשון נקיה, – בלשון הדיפלומטיה הדקה. לא כן הגאון, היהודי הפּשוט, שלא יצא שמו בקרב הגויים. הוא לא ויתר, בכל ימי חייו, מדעותיו וממידותיו אף כחוט השֹערה. מעולם לא ידע, לא בדבריו ולא במעשיו, שום נטייה ופנייה, ולא כיוון מעולם אל הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל דיפּלומטיה, אף בצורתה היותר נקייה והיותר נדיבה, זרה היתה לרוחו. הוא היה תמיד גם כלפּי-חוץ מה שהיה באמת בפנים. הוא היה מה שהיה באמת. פּיו ולבו, תוכו וברוֹ, יחסו לגדולים ולקטנים היו תמיד שוים.

בתכונת שפּינוזה היה חלק ידוע של חיקוי, אולי חיקוי שלא-מדעת ושלא בכוונה. ואלו הגאון מווילנא היה, כמעט בכל דבר ובכל מעשה, כולו מקוריי: – טוֹפס ראשון. רשמי השפּעת מורים, המתנגדים זה לזה ברוחם, בדעותיהם ואמונותיהם, – לא תמצאו בנפשו. מתוכו גדל וצמח.

* * *

הגאון נולד ביום השלישי לשבוע, ראשון לחג הפּסח בשנת הת“פּ לפ”ג בעיר קטנה סילץ. הוא היה בכור לאביו רבי שלמה זלמן מווילנא. ובכור זה היה לפי עדותם של בני-דורו ומקומו “ילד יפה-תואר וטוב-רואי”. גוף זך ונשמה זכה, שזיוועם עלה יפה. תורה מפואָרה בכלי מפואָר.

הגאוניות העברית היתה מתלבשת לעתים לא רחוקות, גם בגולה, גם בתוך העוני והדחקות, בצורה יפה ומהודרה. בני דורו של הגאון העידו עליו, כי פּניו הפיקו “זיו נהורא כפני מלאך אלהים”. עני מדוכא היה כל ימי חייו וסבל עם בני ביתו מחסור ולחץ, רעב וקור, נדודים וטלטולים⁵, אולם למרות כל פּגעיו ותלאותיו, לא הועם זיו-פּניו המיוחד עד נשימתו האחרונה. זה כוחו של היופי הפּנימי, הרוחני, המוסרי אשר לפי דברי גיטה הוא בורא לו גם יופי חיצוני, גם צורה נאה. בחינת “חכמת אָדם תאיר פּניו”.

הילד למד תורה מפּי מלמדו רק עד השנה השביעית לימי חייו. מהשנה השמינית הוסיף הילד לקח מעצמו, והיה מתפּלפּל ומתווכח, בהלכה ובאגדה, עם רבנים גדולים.

“בהיותו שש שנים וחצי דרש בבית-הכנסת חילוק אשר למדו אביו”; “בהיותו בן תשע שנים היו ידיו רב לו במקרא, במשנה, בגמרא, בפּוסקים, בשאלות ותשובות, מפרשי הקדמונים ואחרונים”.

“בהיותו בן עשר שנים למד כל חלקי הזוהר, ספר פּרד”ס וכתבי האר“י ז”ל; בהיותו בן אחת-עשרה שנה אָז כל תהלה לעומתו מגרעת…"; “בהיותו בן שתים-עשרה שנה לא נודע כי באו כל שבע החכמות בקרבו בתכלית הדקות והאמת”; “בהיותו בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד קבל תקף חסידותו ופרישותו כתועפת ראם לו. מי כמוהו מורה פּנים חדשות בהלכות ואגדות”⁶.

זוהי שפת כותב תולדותיו, שאינה אלא שפת האגדה, המלאה גוזמאות והפרזות העוברות כל גבול.

נַכּו את הגוזמאות המזרחיות ותמצאו, כי לאמיתו של דבר הצטיין רבנו אליהו להפליא גם בילדותו. הוא היה ילד-גאון, קטן-גדול, ילד דורש ברבים ומתפּלפּל עם “אדירי התורה, ארזי הלבנון”, ילד מתעמק בלימודי הנגלה וגם הנסתר, משחיז את מוחו הרך בלימודי ש"ס ופּוסקים ומשביע את נפשו הרעבה בקבלה ובסתרי תורה – ילד מטיפּוס נפלא כזה, שהמציאות מגיעה בו עד הגבול הקיצוני של האגדה הבּדוּיה, אל תבקשו בקרב העמים האחרים, כי לא תמצאוהו. ילד כזה הוא צמח הגלות. – – –

* * *

בני דורו של הגאון היו רחוקים בארצו מכל ידיעת לשון נכריה, מכל מדע וחכמה. היהודים השתמשו בכל צרכי חייהם בשפה היהודית-האשכנזית. את השפה הפּולנית, שהיתה אז השפה התרבותית, שפת-העם אשר ישבו בקרבו, לא שמעו. והשפה העברית, שהשתמשו בה בכל צרכי הרוח והדת, בענייני הקהלות ובענייני הקדּושה, – שפתנו זו היתה אז מגומגמה ומסורסה. הפּלפּול הנפתל שרר בבית-המדרש, בשוק ובכל פּינות החיים. עיקום-השכל, עיוות-ההגיון במידה גדושה כזו לא היו עוד בקרב עמנו גם בתקופות-החושך. השפּעתם של תלמידי שבתי-צבי עשתה עוד שַֹמות במַחשך, ותאכַל במסתרים כְּסָס מנפש ועד לב.

גם הרבנים וגם הגדולים בישראל, היו חסרים אז ידיעה הגונה בחכמת הלשון העברית ויפנו עורף גם לספרי החכמה הכתובים או מתורגמים עברית בידי חכמי ישראל של דורות הביניים. ובדור אומלל כזה התפּרצה גאוניותו של רבנו אליהו עוד בימי נעוריו מהמסגרת הצרה, מהקרן החשכה אשר בה היה כלוּא רוח ישראל בליטא ותשאף לאור, לדעת. עוד בילדותו היתה מִשנת הגאון סדורה וצרופה בכוּר ההגיון הישר. כמעט עוד בשנות נערותו מצא נתיבה סלולה בערבוביה הנוראה של הספרות התלמודית. עוד באביב חייו למד את חכמת הדקדוק ויעשה חיל בחכמת הלשון העברית. עוד בנערותו למד בעיון רב ספרי תכונה, הנדסה ולימודיוֹת אחרות האצורות בספרות העברית המקורית ובמתורגמה משפת ערב⁷.

בגאוניותו של רבנו התבטאה גאוניותו של עמנו בכלל. הגאוניות השואפת, בכל הזמנים ובכל המקומות, להחלץ ממסגרתה הצרה ולסגל לה את הטוב והאור, העומק והרוחב אשר בקרב התרבות של האנושות המתקדמת. שגור היה בפי הגאון: “כי כפי שיחסר לו לאדם ידיעת שערי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה יָדוֹת בחכמת התורה” – פּתגמו זה היה השאוֹר בתסיסה הרוחנית, אשר החלה בימים ההם בקרב בית ישראל.– – –

* * *

כוח זכרונו של הגאון היה ממש כ“בור סוּד שאינו מאבד טפּה”, ולא עליו יצדקו דברי החוקר אקסניר ( Exner ) האומר: “איזהו חכם מכל אדם, זה ששכח יותר מכל אדם”. אילו הורשה לי לדבּר בסגנון של “שבירת האוזן” על דבר כוח זכרונו, הייתי אומר: מוחו של הגאון מווילנא נמשל לארגז מלא קופסות וזויות. פּה, בקופסה זו, מונח כל הש"ס עם כל “נושאי כליו”, ושם – בזוית אחרת גנוזים ואצורים כל המדרשים, פּה התוספתא ושם הסִפְרי. וכל הקופסות הללו היו ערוכות וסדורות במשטר מדויק כבבית-מרקחת. בתוך ערבוביה עולמית – סדר נפלא שכזה!

גאוניותו של רבנו אליהו לא היתה של אחד החוזים והנביאים. רוח השירה והחזיון לא פּעמה בו. יד הדמיון החוזה לא נחה עליו. גאוניותו היתה של מהנדס ושל בעל הגיון בגוֹבה מוּבן המלה. אין כל ספק שאילו למד בבתי-מדרשיהם, כי אז היה בודאי לאחד מחוקרי הטבע היותר גדולים בדורו.

הגאון ביקש בכל לימודיו ותורתו את האמת הברורה, ולא נשא פּנים לפּוסקים, גם לראשונים וקדמונים, אם רק עיוותו את השכל הישר ויחללו את כבוד ההגיון האנושי⁸.

אולם בארחות חייו ובהנהגתו היום-יומית קיבל עליו בנפש חפצה את כל החוּמרות והסייגים הרבים (גם אלה אשר נלחם נגדם בעיוּן), אשר היו לו למקור תענוגי הרוח. מעוף הנשר וזחילת הרָתוק בנחושתיים! חופש הביקורת בעיון ומשמעת קיצונית במעשה!

ובכל זאת, ואחרי כל אלה, לא היה הגאון איש קר ויבש, כמו שמתארים אותו משוררי החסידוּת, כי רגשות קודש היו בוערים בלבו. עבודת מוחו ההגיונית לא היתה, לפעמים, נקייה גם משירת הלב.

עם כל צלילות דעתו, עומק הגיונו ובהירות שכלו הבוחן ובודק, עם כל השתקעותו בלימודי הנגלה לא נמנע, לפעמים, מלהתענג גם על לימודי הזוהר והקבלה. באחת מזויות נפשו הנסתרות היה, אולי, נרדם גם חוזה.

הגאון היה הוגה בתורה יומם ולילה, דברים כפשוטם וכמשמעם, בלי שום התרשלות וליאות הרוח אף כהרף עין⁹. תשוקתו הפּנימית לעבודה שכלית, עבודת-המוח, היתה תמידית ובלתי נפסקת. מעולם לא היתה צריכה לשום מעורר מלאכותי מבחוץ. גאוניותו נגלתה לא ניצוצות-ניצוצות, ברקים-ברקים, כי אם כשלהבת-יה אשר אשהּ תוּקד לא תדעך אף רגע, אומץ גאוניותו לא נתמעט ולא נחלש עד יום מותו, בהיותו בן שבעים ושבע.

הגאוניות בכללה, גם אם אין בה סימני שגעון או זרות ותהפּוכות – הנה יש בה לרוב, על כל פּנים, שעות של חולשה רוחנית, של ירידה, אם לא אפיסת הכוחות, רגעי ליקוי ולֶטארְגִיה פּנימית. לא כן היתה גאוניותו של רבנו אליהו. גאוניותו היתה תמיד בריאה במידה היותר אפשרית, תמיד מזהירה ומאירה, בלי רגעי ירידה או הפסקה, בלי פּגימות וקלקולים.

אם נמשיל את חיי הגאון מווילנא לחיי הפילוסוף שלמה מיימון בן דורו ובן-ארצו, או-אז נבין ונשיג את שלימותם, תמימותם ואחדותם של חיי הראשון. רגעי חולין לא היו בהם כלל, דבר שקשה למצוא בתולדות חיי הגאונים של אומות העולם.

הגאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלימודים ועיונים שונים מבלי אשר קרא מעולם קריאָה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת השכל, מבלי אשר סח מעולם שיחות חולין, ומה גם, חלילה, דברים בטלים. גם חוקר הטבע דאַרוין היה קורא בכל יום סיפּורים המושכים את הלב והדמיון, למען תת מנוחה למוחו העיף מעבודת המחשבה החוקרת ובוחנת; גם שר-הצבא מוֹלטְקֶה היה קורא בעצם ימי המלחמה עם צרפת, גם לפני נצחון סדאן, בסיפּורי דיקנס, למען יבַדח דעתו וירגיע רוחו. אולם הגאון לא היה לו מעולם כל צורך בשעשועי הרוח ובמנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו נדודים, בהיותו צעיר לימים, ולמרות סבלו עד זקנה-ושיבה מַחסור נורא¹⁰. הוא היה ממעט בשינה עוד הרבה יותר מנַפּוליאון הראשון. תלמידיו של הגאון העידו עליו כי רק שתי שעות, וגם שעות אלה לא היו רצופות, היה ישן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר מוחו זך וצלול, בריא וספוֹגי עד נשימתו האחרונה. אחד מפּלאי הרוח. דברי הגאון וכל תשובותיו לשואליו, גם לתלמידיו המקורבים, היו תמיד קצרים ומצומצמים, נמרצים, ברורים ומוחלטים, והיו פּועלים על אנשי סביבתו כ“סוללה חשמלית” עזה.

אם נתבונן על האורגניזציה הרוחנית, – שהיתה דקה בתכלית הדקוּת ויחד עם זה גם מוצקה ואמיצה, – של הגאון ואם נשים לבנו כראוי לאופן חייו המיוחדים והנעלים, שהיו מיוחדים ונעלים בכל פּרקיהם, אז צריכים אנו להודות, גם אם נקמץ מאוד בתארים וכינויים, כי היה אדם עילאָה. הגאון היה “אדם העליון” לא במובנו של ניצשה, כי-אם במובן יותר רם ונישא, במובן יותר זך ויותר קדוש.

הפילוסוף-המשורר אומר: כל פּעולותיה של האנושות צריכות להיות מכוונות רק למטרה אחת: להוליד מתי מספּר אנשים גדולים – רק זאת ולא אחרת היא תעודתה¹¹. ארנסט רנאן הקדימו ברעיון זה, באמרו: “תכליתם של כל מעשי האנושות היא, בסך הכל, להביא אנשים גדולים לעולם. ההצלה תבוא לעולם רק על ידי אנשים גדולים.”¹²

הגאון בכל היותו “אדם העליון”, בכל היותו דומה, לפי לשון בני-דורו, ל“למלאך ד' צבאות”, היה תמיד בעיניו-הוא כאחד העם, נפש אחת מישראל. מעולם לא התייחס אל ההמון הגדול כאל חומר-אנושי לתכליתו-הוא, כאילו נברא העולם רק בשבילו. גאוניותו לא דרשה כי יכרעו-בֶּרך, כי יתרפּסו, ייכּנעו לפניה; מעולם לא שאפה לבגדי ארגמן, לעטרת-דפנים, לקטורת-לבוֹנה, כי גאוניות עברית זו היתה, בעצם מהותה, פּשוטה, צנועה וחסוּדה. נוֹי מִצְוָה, עונג תורה, עומק חכמה היו מלהיבים וממלאים את רוחו של רבנו אליהו עד אֶפס מקום לשום תאוה גסה או דקה, לשום הרהור רע ולשום נטיה מגוּנה.

* * *

מה שמפליא בחיי הגאון ומה שמתנגד ניגוד גמור לתכונת רוחו ולמידותיו התרוּמיות היתה התייחסותו הקשה לחסידים וחסידוּת. כאשר ניסה הרב שניאור זלמן מלאדי, בלִווייתו של רבי מנחם מנדיל¹³ (מהתלמידים הראשונים של “המגיד”) לבוא אל הגאון לווילנא ולהתוַכח אתו, למען הוכיח לו את צדקתה של החסידות החב"דית, שאיננה מתנגדת, חלילה, ליסודי תורתנו, תורת הנגלה, ולעיקרי דתנו, כי-אם להפך, היא, החסידוּת, מַטלת בהם נשמת חיים, – נעל הגאון בפניהם את הדלת פּעמיים, ולא רצה בשום אופן לקבל את פּניהם. כאשר נתפּשטה אחרי כן השמועה בקהל החסידים, כי הגאון התחרט על רדפו את החסידים, ערך זה האחרון מכתב לכל הקהלות שבמדינות ליטא, רוסיה-הלבנה ופולניה (בראש חודש סיון, תקנ"ו) להוכיח לבני עמו שלא שינה את דעתו ואת גזר-דינו בנוגע לחסידים. ואַף כי המכתב הזה נתאשר על-ידי “דייני צדק” שבווילנא בטרם נמסר לשליחים, בכל זאת קשה לי כיום להאמין, כי המכתב הזה היה כתוב כולו בידי הגאון עצמו, ולא חלו בו ידי תלמידיו, אשר מסר להם דבריו לפרסם אותם בקהל.

וזה לשון המכתב כמו שנתפּרסם בדפוס:

“הנה שמעתי דבּת רבים, קול ענוֹת חרוּפין וגדופין אנכי שומע, שהכת אנשי רשע ובליעל המכנים עצמם בשם חסידים, המתפּרצים מפני אדוניהם, אביהם שבשמים, מתפּארים וינאמו נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה, ושכעת אני מסכים לכל מעשיהם, וכי זו הדרך שלהם – הדרך הישרה. ובדבר זה המה מצודדים רבים מבני עמנו נפשות אשר לא תצודינה. ועל כי אני חושש פּן ואולי יהיו אנשים אשר יתנו מקום לדבריהם, על כן אני מודיע נאמנה, שחס ושלום לא יתלו בוּקי-סריקי. לא תהיה כזאת בישראל, ועל משמרתי אעמודה, כמאז כן גם עתה. ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נוגע יראת השם בלבבו, מוטל עליו להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות, ולהכניעם עד שיד ישראל מגעת, כי עונם טמון בחבם, וכי קשים המה לישראל כספּחת…”

קשה לי להעלות על הדעת, כי הגאון כתב בידיו-הוא את המלים “להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות”. בכל אופן, הפּרק הזה, מלחמת הגאון בחסידות בכלל ובהרב שניאור זלמן בעל ה“תניא” בפרט, צריך עדיין לתעודות ולבירורים חדשים. כי גם בפרק הזה, אף כי בזמן האחרון טיפּלו בו חוקרי תולדותינו, עדיין האגדה מרובה על ההיסטוריה.

* * *

הגאוניות הוודאית של רבנו אליהו לא בּראָה ערכים מוסריים חדשים, לא העמיקה ולא העשירה את תוכני הויית האדם, לא גילתה אופקים חדשים בשמי המחשבה האנושית ולא מצאה חדשות בטבע העולם ובכוחות הנפש. גאוניות זו נגלתה במסגרת מקומית וזמנית כזו, שלא היתה יכולה להיות פוריה ומביאה רוח חדש במחנה ישראל, כי היא היתה לכל היותר רק מבשרת בוא תקופה חדשה בקרב בני עמנו. גאוניות זו נחנקה במסגרתה הצרה ובצורתה השמרנית, אולם גם בהֵחָנקה נשאר בה גרעין בריא ונפלא.

י“ט תשרי תרנ”ח (מאה שנה לפטירת הגאון), ברלין.