לא רב, אב-בית-דין, לא ראש-ישיבה, פּרנס הדור; לא עסקן בצרכי הציבור במובן הרגיל ולא “שר וגדול בישראל” היה, כי אם גאון. זה שמו וזה זכרו בפי העם ובלבו. לא הוא בעצמו נטל לו את הכינוי הזה; לא רבנים, סופרים או אחת הקהילות עטרוהו בעטרת-כבוד זו, כי אם כל העם מגדול ועד קטן. שם “גאון” סתם, בלי שם לוַאי אחר, ניתן רק לרבנו אליהו בן רבי שלמה זלמן מווילנא. אחד הוא ואין שני לו.

על ידי רבנו אליהו מווילנא נקבע בלב כל מפלגות עמנו וגם בשפתו המדוברת השם “גאון”, ומוּשגו קיבל צורה חדשה, נדיבה ומזהירה. ו“גאון” בשפת עמנו המדוברת, וגם בשפת הספרות הרבנית של התקופות המאוחרות, שעברו עלינו אחרי הסתלקותו של רבנו אליהו, פּירושו: איש שכולו מוח, חריף שבחריפים, בקי שבבקיאים, בעל תפיסה מהירה ונפלאה, בעל זכרון חזק ונעלה, איש אשר שאָר רוח לו.

למשַחק על הבימה, למנַצח במנגינות, לאמן בכינור, לגדול בציור, בפּיסול או בשירה לא יכַנה היהודי, אחד העם, גם בשעת התפּעלותו, בשם “גאון”, כי “גאון” סתם משמעו גם חסיד, צדיק, קדוש וטהור.

רק מאה שנה עברו אחרי מות הגאון, ובכל זאת ייראו חייו בעינינו עתה כאגדה, אגדה שבאגדות, כי כל-כך יפים, כל-כך נשגבים הם. הן קרוב הוא לנו בערך גם במקום וגם בזמן, קרוב הוא לנו בארחות חייו, חיי בני אדם פּשוטים, תנאיהם ומסיבותיהם, ובכל זאת ייראה בעינינו כיצור מעולם אחר, מעולם רחוק מאתנו וגבוה מעלינו. רבינו אליהו היה גאון בלי משרה, בלי פּקידות, בלי תּו וציון.

תולדותיו של הגאון מווילנא, תולדות מבוררות ונחקרות כל-צרכן, לא נכתבו עד היום. גאוניוּת עברית זו – הייתי מוסיף: גאוניות גלותית זו – תתן עוד חומר רב לחוקרי-הנפש, לסופרי-התולדות של הדורות הבאים. ואין כל ספק כי כל דור ודור, כל חוקר וחוקר יגלה בה צד חדש, נקודה-מאירה אחרת.

אולם גם אם נדע את מקרי-חייו החיצוניים של הגאון, מאורעותיו, עינוייו, מלחמותיו, נצחונותיו ואת כל אשר סבל מידי גורלו, לא נוכל לפתור בעזרתם את חידת חייו הזכים והנפלאים בפשטותם, ברוממותם והדרם גם יחד.

תולדותיו של הגאון אינן נותנות בידינו את המפתח למכונת מחשבתו הנסתרה.

גם אם נדע בדיוק פּרטים אמיתיים – ולוּא גם נגיע לסיכומם הכולל – מחייו של הגאון בבית הוריו, בחדר מלמדו, בבית מדרשו, וגם בהיותו נודד בגולה, – גם אָז לא נוכל לגלות את מקור גאוניותו וגדלותו הרוחנית; גם אז לא נוכל להשיג את תולדות התפּתחותו המוסרית, שהיתה מיוחדת במינה. הגאוניות האמיתית בכללה איננה תולדת המאורעות החיצוניים, הגלויים לעין, כי לפעמים קרובות היא מתגלית לנו בכל תוקפה גם למרות הסביבה ומַעמדי-החיים ובניגוד גמור לידוע-ומקובל.

* * *

הגאון מווילנא לא נהנה מעולם אף במידה על שהיא מקנייני-העולם החומריים ולא גם מהבלי הכבוד והפּרסום; מעולם לא היו לו “טענות ומענות”, או איזו תרעומת על בני עמו, בני עירו ועדתו, או על קרוביו ומקורביו. מעולם לא חשב, כי יש לו זכות כל-שהיא לדרוש מאחיו, בני עמו, כסף או כבוד במחיר גאוניותו. הוא היה בורח מכל שרָרוֹת ונשיאוּת כבורח מפּני הנגף והקֶטב. הוא היה איש בלי שום דרישות ותביעות מאחרים.

הגאון העניק לנו מאוצרו הרוחני לתלמידיו ועל ידיהם לכל העם. בכל זאת אל עלתה מעולם על דעתו, כי נותן הוא דבר-מה לבני עמו, דבר שהוא מחייב הכרה ותודה. הוא היה מאור הגולה, מבלי אשר ידע, כי אורו הפּנימי מבהיק, כאשר לא תדע גם אבן חן שהיא נוצצת. הגאון לא נהנה מעולם, כאמור, מהחיים המצויים, השכיחים, מחיי “העולם הזה”, אף הנאה קלה שבקלות, – עם כל זה לא נשא נפשו לחיי “העולם הבא”. שגוּר היה בפיו: “אליהו יכול לעבוד לאלוהים גם בלי עולם הבא”.

* * *

זכרון הגאון מווילנא חרות עמוק בלב אומתנו ושמו נישא על כל שפה בקרב היהודים החרדים, גם כיום, מבלי אשר שיעֵר בחייו, כי יוכל להיות כזאת ומבלי אשר הרגיש בנפשו, כי גם היה-תהיה כזאת. לא אוהביו ומעריציו, לא תנאים מיוחדים, לא איזו דחיפה מבחוץ הרימו את הגאון, נשאוהו עד לשמים, כי אם גאוניותו האמיתית, חסידותו הטהורה, פּנימיותו העמוקה שָתו עליו נזר-אלהים; הן, רק הן, העתיקו את צורתו הרוחנית ממסגרת המקום והזמן. מכונת-המאור של גאוניותו לא עבדה מתוך רעש וחריקת גלגלים, כי אם שפכה בנחת ובנעימה אור רב על כל היושבים במחשכים והוגים בתורה. הגאון היה נחבא בקרן-זוית, בירכתי בית-המדרש, בארבע אמות של הלכה – ומשם, מ“סתר-המדרגה”, האיר לכל בני הגולה באור רוחו, ויָצת את אש החסידות בלב בחירי הדור.

הגאון היה עניו, שפל-רוח, מתון ואיש שקט. בכל זאת הסב מהפּכה עיקרית בארחות הלימוד של בני דורו והדורות הבאים אחריו. הוא הורה סדר חדש בדרכי התלמוד¹, הוא הסב מהפכה גם במחשבותיהם של התלמודיים ובהתייחסותם לחכמות העולם, הוא שיוה הוד והדר מיוחד במינו על חיי בני עמו הרוחניים והמוסריים.

הגאון לא היה “מחבר” במובנו המקובל בספרותנו. ולא לבד שלא הדפּיס כל ספר בחייו, כי אם גם לא גילה את דעותיו והגיונותיו, פּסקי הלכותיו ומסקנותיו בצורת מכתבים, אגרות, או “שאלות ותשובות” לגדולי הדור; כל מה שכתב ולא כתב אלא בשביל עצמו, בסגנון של הערות קצרות, על שולי הספרים אשר הגה בהם יום ולילה. כל הערה היתה עולם מלא, כל דיבור ודיבור עמוק וחדש. הערותיו כוללות דיוקים חודרים ונוקבים עד תהום העניינים, רמיזות דקות וחדות, תיקוני-נוסחאות וגירסאות, הסרת שיבושים וטעיות-הדפוס על ידי השוָאת המקורים ועל ידי מופתים ברורים.

הגאון היה הראשון אשר סלל את הדרך לביקורת המדעית והאמיתית בספרותנו העתיקה.² הוא היה מבקר וחוקר עמוק מעצמו. הוא היה אמן בלי כלים: חסרו לו השפות והידיעות הדרושות לביקורת מדעית. גאוניותו, יושר הגיונו ושקידתו הנפלאה היו ממלאים לו מקום מכשירי-הביקורת החיצוניים. על ידי רמזים קצרים ודקים מאוד הניח הגאון מקום למבקרי הספרות התלמודית, בדורות הבאים אחריו, להתגדר בו. ריבוי דברים, הסבּרה מיותרה, אריכות תְפֵלה, דרשנות ופלפּלנות – לא זו אומנותו ולא זאת תכונתו. הוא רשם בהערותיו רק את התמצית שבתמצית מעיוּניו ההגיוניים העמוקים בכל אשר למד. הצורה הנאה, הסגנון הפּשוט שכלול הדברים – לא זה הוא כוחה של הגאוניות הרבנית, כי היא מבקשת בכל דבר רק את התוך, הגרעין, הנקודה העיקרית. הקליפּה, הייפּוי החיצוני, המכשירים והתפאוּרים – דברים טפלים הם, שאין הגאון מטפּל בהם. “פרי ולא פרחים” – זה היה משא נפשו. מחשבתו של הגאון היתה כמַעיין הנובע ולא הספיקה לו השעה לכתוב אף חלק קטן מחידושיו ועיוניו בכל חדרי התורה. אחרי עבוֹר עליו ארבעים שנה כתב גם את הערותיו הקצרות במסירת קולמוס לידי תלמידיו³.

אנחנו, בני הדורות הבאים אחריו, כמעריציו בדורו-הוא, הננו מרימים את ערכו של הגאון על כל תהילה לא רק בשביל הדברים אשר השאיר לנו בכתב, כי אם הרבה יֶתר על אוצרות הרוח ומכמני הגאוניות, אשר היו צפונים בקרבו עמוק עמוק. אנחנו מרגישים כי הגאון כתב ושייר בקולמוסו הרבה יותר. רק ניצוצות אחדים נתזו משלהבת-יָה זו. רק נטפים אחדים הגיעו אלינו ממַעיין נובע זה.– – –

הגאון היה מתנהג בכל ארחות חייו החיצוניים כאחד מבני האדם הפּשוטים שבדורו, ומעולם לא פֵּרש עצמו מן הציבור הגדול. מעולם לא ביקש להבּדל מאחיו העניים ולקבוע לו מדור מיוחד. בכל דרכי לימודו ואפני מחשבתו היה מתנגד ניגוד גמור ועצום לפּלפּול התלמודי, להשערות וסברות שאין להם יסוד מוצק. הפּשט הפּשוט, ההגיון האנושי הבריא, הַהַדְרָגה השכלית, בהירות המחשבה וצלילות הדעת – זו היתה תכונתו הרוחנית. זרה היתה לרוחו הסודיות המעורפלה, ולא סבל את הקפיצות הפּתאומיות בדרכי העיון והמחשבה. תמיד התנגד לכרכורים ונפתולים של השכל העקום, או של הדמיון הנלהב והמלהיב. ואין כל פּלא אם חסידי חב“ד ראו בו את מתנגדם היותר עצום. בשיחותיהם ובאגדותיהם יצויר הגאון כאדם קר ויבש, בלי שמץ של רגש ובלי שום כשרון להתפּעלות והתלהבות. על כן ראו בו את אויבם המתנַכל לנפש החסידות. אולם על צד האמת היה הגאון בעצמו מתעמק בלימודי ה”זוהר", “ספר היצירה” והקבלה העיונית, אך זוהר שכלו החזק לא הועם מעולם, והגיונו הישר והחד לא קהה גם במקצוע זה⁴.

צניעותו, ענוותו, טוב-לבו ונדיבות-רוחו לא ידעו דוגמתם. ברוך שפּינוזה, אם נמשילהו אל הגאון, היה גאה וקשה-לב. הוא, הגאון, לא היה כלל מסוגל מטבעו להבין ולהשיג דבר-מה מקורת-רוחו של שפּינוזה, שבעונג מיוחד היה משליך זבובים לרשת השְֹמָמית למען תבלעם חיים, כי המחזה הזה, פּרפּורי הגסיסה של הנבלעים, היה מבדח את דעתו. הענוה והצניעות של שפּינוזה באו ממוחו, מהפילוסופיה המיוחדה שלו; ושל הגאון – באו מלבו, ממעמקי נפשו, מעצם מהות תכונתו.

מנוחת רוחו של שפינוזה לא הושגה אלא אחרי עמל רב. ואולי היתה מנוחה זו רק מלאכותית, כי השפּעות שונות ומתנגדות זו לזו, של רבותיו העברים ושל רבותיו הנוצרים, חתרו חתירה עמוקה בנפשו ויעשו בה קרעים, לוּ גם נסתרים מהכרתו. לא כן מנוחת נפשו של הגאון – היא היתה פּנימית ואמיתית עד היסוד. שום שניוּת ושום חצאיוּת לא היו ברוחו. הכל היה בו אחד, הכל היה בו שלם. כמובן: עד כמה שיש לדבר על אחדות ושלימות בנפשו של בשר-ודם, בנפשו של בן-תמותה.

שפּינוזה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, לא היו לבו ועטו תמיד שוים, בכתבו את מכתביו למעריציו השרים והרוזנים מקרב הנוצרים. כי השתמש לפעמים במכתביו אלה בלשון – כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמור – ערומים, או – אדבר בלשון נקיה, – בלשון הדיפלומטיה הדקה. לא כן הגאון, היהודי הפּשוט, שלא יצא שמו בקרב הגויים. הוא לא ויתר, בכל ימי חייו, מדעותיו וממידותיו אף כחוט השֹערה. מעולם לא ידע, לא בדבריו ולא במעשיו, שום נטייה ופנייה, ולא כיוון מעולם אל הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל דיפּלומטיה, אף בצורתה היותר נקייה והיותר נדיבה, זרה היתה לרוחו. הוא היה תמיד גם כלפּי-חוץ מה שהיה באמת בפנים. הוא היה מה שהיה באמת. פּיו ולבו, תוכו וברוֹ, יחסו לגדולים ולקטנים היו תמיד שוים.

בתכונת שפּינוזה היה חלק ידוע של חיקוי, אולי חיקוי שלא-מדעת ושלא בכוונה. ואלו הגאון מווילנא היה, כמעט בכל דבר ובכל מעשה, כולו מקוריי: – טוֹפס ראשון. רשמי השפּעת מורים, המתנגדים זה לזה ברוחם, בדעותיהם ואמונותיהם, – לא תמצאו בנפשו. מתוכו גדל וצמח.

* * *

הגאון נולד ביום השלישי לשבוע, ראשון לחג הפּסח בשנת הת“פּ לפ”ג בעיר קטנה סילץ. הוא היה בכור לאביו רבי שלמה זלמן מווילנא. ובכור זה היה לפי עדותם של בני-דורו ומקומו “ילד יפה-תואר וטוב-רואי”. גוף זך ונשמה זכה, שזיוועם עלה יפה. תורה מפואָרה בכלי מפואָר.

הגאוניות העברית היתה מתלבשת לעתים לא רחוקות, גם בגולה, גם בתוך העוני והדחקות, בצורה יפה ומהודרה. בני דורו של הגאון העידו עליו, כי פּניו הפיקו “זיו נהורא כפני מלאך אלהים”. עני מדוכא היה כל ימי חייו וסבל עם בני ביתו מחסור ולחץ, רעב וקור, נדודים וטלטולים⁵, אולם למרות כל פּגעיו ותלאותיו, לא הועם זיו-פּניו המיוחד עד נשימתו האחרונה. זה כוחו של היופי הפּנימי, הרוחני, המוסרי אשר לפי דברי גיטה הוא בורא לו גם יופי חיצוני, גם צורה נאה. בחינת “חכמת אָדם תאיר פּניו”.

הילד למד תורה מפּי מלמדו רק עד השנה השביעית לימי חייו. מהשנה השמינית הוסיף הילד לקח מעצמו, והיה מתפּלפּל ומתווכח, בהלכה ובאגדה, עם רבנים גדולים.

“בהיותו שש שנים וחצי דרש בבית-הכנסת חילוק אשר למדו אביו”; “בהיותו בן תשע שנים היו ידיו רב לו במקרא, במשנה, בגמרא, בפּוסקים, בשאלות ותשובות, מפרשי הקדמונים ואחרונים”.

“בהיותו בן עשר שנים למד כל חלקי הזוהר, ספר פּרד”ס וכתבי האר“י ז”ל; בהיותו בן אחת-עשרה שנה אָז כל תהלה לעומתו מגרעת…"; “בהיותו בן שתים-עשרה שנה לא נודע כי באו כל שבע החכמות בקרבו בתכלית הדקות והאמת”; “בהיותו בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד קבל תקף חסידותו ופרישותו כתועפת ראם לו. מי כמוהו מורה פּנים חדשות בהלכות ואגדות”⁶.

זוהי שפת כותב תולדותיו, שאינה אלא שפת האגדה, המלאה גוזמאות והפרזות העוברות כל גבול.

נַכּו את הגוזמאות המזרחיות ותמצאו, כי לאמיתו של דבר הצטיין רבנו אליהו להפליא גם בילדותו. הוא היה ילד-גאון, קטן-גדול, ילד דורש ברבים ומתפּלפּל עם “אדירי התורה, ארזי הלבנון”, ילד מתעמק בלימודי הנגלה וגם הנסתר, משחיז את מוחו הרך בלימודי ש"ס ופּוסקים ומשביע את נפשו הרעבה בקבלה ובסתרי תורה – ילד מטיפּוס נפלא כזה, שהמציאות מגיעה בו עד הגבול הקיצוני של האגדה הבּדוּיה, אל תבקשו בקרב העמים האחרים, כי לא תמצאוהו. ילד כזה הוא צמח הגלות. – – –

* * *

בני דורו של הגאון היו רחוקים בארצו מכל ידיעת לשון נכריה, מכל מדע וחכמה. היהודים השתמשו בכל צרכי חייהם בשפה היהודית-האשכנזית. את השפה הפּולנית, שהיתה אז השפה התרבותית, שפת-העם אשר ישבו בקרבו, לא שמעו. והשפה העברית, שהשתמשו בה בכל צרכי הרוח והדת, בענייני הקהלות ובענייני הקדּושה, – שפתנו זו היתה אז מגומגמה ומסורסה. הפּלפּול הנפתל שרר בבית-המדרש, בשוק ובכל פּינות החיים. עיקום-השכל, עיוות-ההגיון במידה גדושה כזו לא היו עוד בקרב עמנו גם בתקופות-החושך. השפּעתם של תלמידי שבתי-צבי עשתה עוד שַֹמות במַחשך, ותאכַל במסתרים כְּסָס מנפש ועד לב.

גם הרבנים וגם הגדולים בישראל, היו חסרים אז ידיעה הגונה בחכמת הלשון העברית ויפנו עורף גם לספרי החכמה הכתובים או מתורגמים עברית בידי חכמי ישראל של דורות הביניים. ובדור אומלל כזה התפּרצה גאוניותו של רבנו אליהו עוד בימי נעוריו מהמסגרת הצרה, מהקרן החשכה אשר בה היה כלוּא רוח ישראל בליטא ותשאף לאור, לדעת. עוד בילדותו היתה מִשנת הגאון סדורה וצרופה בכוּר ההגיון הישר. כמעט עוד בשנות נערותו מצא נתיבה סלולה בערבוביה הנוראה של הספרות התלמודית. עוד באביב חייו למד את חכמת הדקדוק ויעשה חיל בחכמת הלשון העברית. עוד בנערותו למד בעיון רב ספרי תכונה, הנדסה ולימודיוֹת אחרות האצורות בספרות העברית המקורית ובמתורגמה משפת ערב⁷.

בגאוניותו של רבנו התבטאה גאוניותו של עמנו בכלל. הגאוניות השואפת, בכל הזמנים ובכל המקומות, להחלץ ממסגרתה הצרה ולסגל לה את הטוב והאור, העומק והרוחב אשר בקרב התרבות של האנושות המתקדמת. שגור היה בפי הגאון: “כי כפי שיחסר לו לאדם ידיעת שערי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה יָדוֹת בחכמת התורה” – פּתגמו זה היה השאוֹר בתסיסה הרוחנית, אשר החלה בימים ההם בקרב בית ישראל.– – –

* * *

כוח זכרונו של הגאון היה ממש כ“בור סוּד שאינו מאבד טפּה”, ולא עליו יצדקו דברי החוקר אקסניר ( Exner ) האומר: “איזהו חכם מכל אדם, זה ששכח יותר מכל אדם”. אילו הורשה לי לדבּר בסגנון של “שבירת האוזן” על דבר כוח זכרונו, הייתי אומר: מוחו של הגאון מווילנא נמשל לארגז מלא קופסות וזויות. פּה, בקופסה זו, מונח כל הש"ס עם כל “נושאי כליו”, ושם – בזוית אחרת גנוזים ואצורים כל המדרשים, פּה התוספתא ושם הסִפְרי. וכל הקופסות הללו היו ערוכות וסדורות במשטר מדויק כבבית-מרקחת. בתוך ערבוביה עולמית – סדר נפלא שכזה!

גאוניותו של רבנו אליהו לא היתה של אחד החוזים והנביאים. רוח השירה והחזיון לא פּעמה בו. יד הדמיון החוזה לא נחה עליו. גאוניותו היתה של מהנדס ושל בעל הגיון בגוֹבה מוּבן המלה. אין כל ספק שאילו למד בבתי-מדרשיהם, כי אז היה בודאי לאחד מחוקרי הטבע היותר גדולים בדורו.

הגאון ביקש בכל לימודיו ותורתו את האמת הברורה, ולא נשא פּנים לפּוסקים, גם לראשונים וקדמונים, אם רק עיוותו את השכל הישר ויחללו את כבוד ההגיון האנושי⁸.

אולם בארחות חייו ובהנהגתו היום-יומית קיבל עליו בנפש חפצה את כל החוּמרות והסייגים הרבים (גם אלה אשר נלחם נגדם בעיוּן), אשר היו לו למקור תענוגי הרוח. מעוף הנשר וזחילת הרָתוק בנחושתיים! חופש הביקורת בעיון ומשמעת קיצונית במעשה!

ובכל זאת, ואחרי כל אלה, לא היה הגאון איש קר ויבש, כמו שמתארים אותו משוררי החסידוּת, כי רגשות קודש היו בוערים בלבו. עבודת מוחו ההגיונית לא היתה, לפעמים, נקייה גם משירת הלב.

עם כל צלילות דעתו, עומק הגיונו ובהירות שכלו הבוחן ובודק, עם כל השתקעותו בלימודי הנגלה לא נמנע, לפעמים, מלהתענג גם על לימודי הזוהר והקבלה. באחת מזויות נפשו הנסתרות היה, אולי, נרדם גם חוזה.

הגאון היה הוגה בתורה יומם ולילה, דברים כפשוטם וכמשמעם, בלי שום התרשלות וליאות הרוח אף כהרף עין⁹. תשוקתו הפּנימית לעבודה שכלית, עבודת-המוח, היתה תמידית ובלתי נפסקת. מעולם לא היתה צריכה לשום מעורר מלאכותי מבחוץ. גאוניותו נגלתה לא ניצוצות-ניצוצות, ברקים-ברקים, כי אם כשלהבת-יה אשר אשהּ תוּקד לא תדעך אף רגע, אומץ גאוניותו לא נתמעט ולא נחלש עד יום מותו, בהיותו בן שבעים ושבע.

הגאוניות בכללה, גם אם אין בה סימני שגעון או זרות ותהפּוכות – הנה יש בה לרוב, על כל פּנים, שעות של חולשה רוחנית, של ירידה, אם לא אפיסת הכוחות, רגעי ליקוי ולֶטארְגִיה פּנימית. לא כן היתה גאוניותו של רבנו אליהו. גאוניותו היתה תמיד בריאה במידה היותר אפשרית, תמיד מזהירה ומאירה, בלי רגעי ירידה או הפסקה, בלי פּגימות וקלקולים.

אם נמשיל את חיי הגאון מווילנא לחיי הפילוסוף שלמה מיימון בן דורו ובן-ארצו, או-אז נבין ונשיג את שלימותם, תמימותם ואחדותם של חיי הראשון. רגעי חולין לא היו בהם כלל, דבר שקשה למצוא בתולדות חיי הגאונים של אומות העולם.

הגאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלימודים ועיונים שונים מבלי אשר קרא מעולם קריאָה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת השכל, מבלי אשר סח מעולם שיחות חולין, ומה גם, חלילה, דברים בטלים. גם חוקר הטבע דאַרוין היה קורא בכל יום סיפּורים המושכים את הלב והדמיון, למען תת מנוחה למוחו העיף מעבודת המחשבה החוקרת ובוחנת; גם שר-הצבא מוֹלטְקֶה היה קורא בעצם ימי המלחמה עם צרפת, גם לפני נצחון סדאן, בסיפּורי דיקנס, למען יבַדח דעתו וירגיע רוחו. אולם הגאון לא היה לו מעולם כל צורך בשעשועי הרוח ובמנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו נדודים, בהיותו צעיר לימים, ולמרות סבלו עד זקנה-ושיבה מַחסור נורא¹⁰. הוא היה ממעט בשינה עוד הרבה יותר מנַפּוליאון הראשון. תלמידיו של הגאון העידו עליו כי רק שתי שעות, וגם שעות אלה לא היו רצופות, היה ישן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר מוחו זך וצלול, בריא וספוֹגי עד נשימתו האחרונה. אחד מפּלאי הרוח. דברי הגאון וכל תשובותיו לשואליו, גם לתלמידיו המקורבים, היו תמיד קצרים ומצומצמים, נמרצים, ברורים ומוחלטים, והיו פּועלים על אנשי סביבתו כ“סוללה חשמלית” עזה.

אם נתבונן על האורגניזציה הרוחנית, – שהיתה דקה בתכלית הדקוּת ויחד עם זה גם מוצקה ואמיצה, – של הגאון ואם נשים לבנו כראוי לאופן חייו המיוחדים והנעלים, שהיו מיוחדים ונעלים בכל פּרקיהם, אז צריכים אנו להודות, גם אם נקמץ מאוד בתארים וכינויים, כי היה אדם עילאָה. הגאון היה “אדם העליון” לא במובנו של ניצשה, כי-אם במובן יותר רם ונישא, במובן יותר זך ויותר קדוש.

הפילוסוף-המשורר אומר: כל פּעולותיה של האנושות צריכות להיות מכוונות רק למטרה אחת: להוליד מתי מספּר אנשים גדולים – רק זאת ולא אחרת היא תעודתה¹¹. ארנסט רנאן הקדימו ברעיון זה, באמרו: “תכליתם של כל מעשי האנושות היא, בסך הכל, להביא אנשים גדולים לעולם. ההצלה תבוא לעולם רק על ידי אנשים גדולים.”¹²

הגאון בכל היותו “אדם העליון”, בכל היותו דומה, לפי לשון בני-דורו, ל“למלאך ד' צבאות”, היה תמיד בעיניו-הוא כאחד העם, נפש אחת מישראל. מעולם לא התייחס אל ההמון הגדול כאל חומר-אנושי לתכליתו-הוא, כאילו נברא העולם רק בשבילו. גאוניותו לא דרשה כי יכרעו-בֶּרך, כי יתרפּסו, ייכּנעו לפניה; מעולם לא שאפה לבגדי ארגמן, לעטרת-דפנים, לקטורת-לבוֹנה, כי גאוניות עברית זו היתה, בעצם מהותה, פּשוטה, צנועה וחסוּדה. נוֹי מִצְוָה, עונג תורה, עומק חכמה היו מלהיבים וממלאים את רוחו של רבנו אליהו עד אֶפס מקום לשום תאוה גסה או דקה, לשום הרהור רע ולשום נטיה מגוּנה.

* * *

מה שמפליא בחיי הגאון ומה שמתנגד ניגוד גמור לתכונת רוחו ולמידותיו התרוּמיות היתה התייחסותו הקשה לחסידים וחסידוּת. כאשר ניסה הרב שניאור זלמן מלאדי, בלִווייתו של רבי מנחם מנדיל¹³ (מהתלמידים הראשונים של “המגיד”) לבוא אל הגאון לווילנא ולהתוַכח אתו, למען הוכיח לו את צדקתה של החסידות החב"דית, שאיננה מתנגדת, חלילה, ליסודי תורתנו, תורת הנגלה, ולעיקרי דתנו, כי-אם להפך, היא, החסידוּת, מַטלת בהם נשמת חיים, – נעל הגאון בפניהם את הדלת פּעמיים, ולא רצה בשום אופן לקבל את פּניהם. כאשר נתפּשטה אחרי כן השמועה בקהל החסידים, כי הגאון התחרט על רדפו את החסידים, ערך זה האחרון מכתב לכל הקהלות שבמדינות ליטא, רוסיה-הלבנה ופולניה (בראש חודש סיון, תקנ"ו) להוכיח לבני עמו שלא שינה את דעתו ואת גזר-דינו בנוגע לחסידים. ואַף כי המכתב הזה נתאשר על-ידי “דייני צדק” שבווילנא בטרם נמסר לשליחים, בכל זאת קשה לי כיום להאמין, כי המכתב הזה היה כתוב כולו בידי הגאון עצמו, ולא חלו בו ידי תלמידיו, אשר מסר להם דבריו לפרסם אותם בקהל.

וזה לשון המכתב כמו שנתפּרסם בדפוס:

“הנה שמעתי דבּת רבים, קול ענוֹת חרוּפין וגדופין אנכי שומע, שהכת אנשי רשע ובליעל המכנים עצמם בשם חסידים, המתפּרצים מפני אדוניהם, אביהם שבשמים, מתפּארים וינאמו נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה, ושכעת אני מסכים לכל מעשיהם, וכי זו הדרך שלהם – הדרך הישרה. ובדבר זה המה מצודדים רבים מבני עמנו נפשות אשר לא תצודינה. ועל כי אני חושש פּן ואולי יהיו אנשים אשר יתנו מקום לדבריהם, על כן אני מודיע נאמנה, שחס ושלום לא יתלו בוּקי-סריקי. לא תהיה כזאת בישראל, ועל משמרתי אעמודה, כמאז כן גם עתה. ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נוגע יראת השם בלבבו, מוטל עליו להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות, ולהכניעם עד שיד ישראל מגעת, כי עונם טמון בחבם, וכי קשים המה לישראל כספּחת…”

קשה לי להעלות על הדעת, כי הגאון כתב בידיו-הוא את המלים “להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות”. בכל אופן, הפּרק הזה, מלחמת הגאון בחסידות בכלל ובהרב שניאור זלמן בעל ה“תניא” בפרט, צריך עדיין לתעודות ולבירורים חדשים. כי גם בפרק הזה, אף כי בזמן האחרון טיפּלו בו חוקרי תולדותינו, עדיין האגדה מרובה על ההיסטוריה.

* * *

הגאוניות הוודאית של רבנו אליהו לא בּראָה ערכים מוסריים חדשים, לא העמיקה ולא העשירה את תוכני הויית האדם, לא גילתה אופקים חדשים בשמי המחשבה האנושית ולא מצאה חדשות בטבע העולם ובכוחות הנפש. גאוניות זו נגלתה במסגרת מקומית וזמנית כזו, שלא היתה יכולה להיות פוריה ומביאה רוח חדש במחנה ישראל, כי היא היתה לכל היותר רק מבשרת בוא תקופה חדשה בקרב בני עמנו. גאוניות זו נחנקה במסגרתה הצרה ובצורתה השמרנית, אולם גם בהֵחָנקה נשאר בה גרעין בריא ונפלא.

י“ט תשרי תרנ”ח (מאה שנה לפטירת הגאון), ברלין.

חכם איטלקי ידוע היה אומר: חיה בנקיון רוח ועבוד את עבודתך בחריצות ובזריזות, כאילו זה יומך האחרון, ואתה עתיד בערב ליתן דין-וחשבון על כל מעשיך. אולם החל עבודתך, כאילו בטוח אתה, שעוד מאה שנה תחיה.

זו היתה מידת-חייו של משה שטיינשניידר. גם בעברו את גבול התשעים לא הניח את עטו מידו ולא הפסיק את עבודתו המדעית. ועבודתו היתה תמיד, גם בשנות נעוריו, מזורזת, כאילו לא נשאר לו לחיות אלא יום אחד. חייו ורוחו היו תמיד טהורים, כאילו היה נכון בכל יום למות ולתת דין-וחשבון על כל מעשיו. גם בהיותו בן תשעים אָסף יום-יום חוֹמר חדש, ציוּנים ורשימות מכתבי-יד ומספרים עתיקים בשביל חיבוריו המדעיים החדשים שהכין לדפוס. וכל זה עשה ביישוב-הדעת ובסבלנות מיוחדה, כאילו היה בטוח, שיחיה ויעבוד עוד תשעים שנה, לכל הפּחות. ובמלאת לו תשעים ואחת שנה בא האָדון הגדול ובעל העיניים שאין, שאין החי יכול להסתר מהן, ויחטוף את העט מידו הרועדת, את העט, שהעבידוֹ יותר משבעים שנה. מלאך-המוות שגם הוא זריז ומהיר במלאכתו, התנהג במידת הרחמים ובסבלנות רבה אֶת החכם הישיש הזה שכבר תש כוחו ונס לחו. המתין לו המוות בכל יום, שיבוא אליו מעצמו. אולם בראות הוד-מלכותו, כי הזקן מתרשל לצעוד לקראתו והוא “בושש לרדת מן ההר”, בהיותו שקוע בעבודתו אין לו פּנאי למות, על כן הטריח מלך-בלהות את עצמו ויקחנו מעם מזבח-אלהים, זה שולחן תורתו. והטירחה לא היתה מרובה, כי הגוף היה קטן, דל ורזה – גל עצמות יבשות. גופו של החוקר שטיינשניידר היה, על-פּי בניינו וגיזרתו, כשל אחד יהודי-הגיטו, הממיתים את עצמם באהלה של תורה. גוף זה היה מדור רעוע לנשמה גדולה ועשירה, נשמת אחד היהודים והאנשים הגדולים מדורות ימי-הביניים. ובשנים האחרונות לימי חייו נמשל גופו לכלי חרס הנשבר, אך נשמתו נשארה כבירה ורעננה. והיא שעמדה לגוף הזקן והמדולדל להאריך קיומו על הארץ עד יותר מתשעים שנה.

כעשר שנים, שנות חייו האחרונות, ידעתי את משה שטיינשניידר (מעולם לא הוסיף לחתימת שמו זה את תואריו “דוקטור”, או “פרופיסור”) ואת חייו. במשך שנים אחדות הייתי ממשחרי פּניו בביתו, או בחדר-עבודתו בספרייה הקיסרית. ומדי בואי אליו הייתי נהנה הנאה רוחנית מהערותיו החריפות בענייני ספרות, מבקיאותו המפליאה, שלא ידעתי דוגמתה, משיחותיו, שהיו מתובלות בדברי תורה וחכמה, ומחידודיו השנונים שהיו עוקצים ואינם מכאיבים, מאירים ואינם מַמאירים.

בתוך החיים הסוערים וההומים של ברלין היה חדר-עבודתו של שטיינשניידר כאי בודד ושליו בלב ים זועף, כמצודת –הרוח בשדה מלחמת החיים החומריים. ההליכה לביתו של שטיינשניידר היתה לי בכל פּעם כמין נסיעה רוחנית לעולמם של חכמינו בדורות-הביניים. ובכל פּעם שהייתי נכנס אל חדרו, והחוקר הזקן היה צועד לקראתי, מסביר פּניו בשלוותו הבהירה, שלוה פילוסופית, ומודיע לי אותות חיבתו (חיבה זו היתה נעימה אך לא מתוקה, זכה אך לא רכה), מיד הייתי מרגיש בקרבתו נשימתו של עולם אחר, שהוא, שטיינשניידר, היה אחד משרידיו היותר אחרונים והיותר מצוינים. ואולי היה השריד האחרון של אותו העולם, אשר מת אתו יחד. בשטיינשניידר ראיתי ציור חי ובולט של צונץ ואברהם גייגר, של צורתם הרוחנית שנדמה להם בכמה דברים ונבדל מהם בכמה דברים, שהיה גדול מהם בכשרונות ויתרונות ידועים, וגם קטן מהם ביתרונות וכשרונות אחרים. בכל אופן היה אחיהם ברוח, ושלושתם היו בני גזע אחד, גזע חזק ומוצק.

דירתו של שטיינשניידר, שדר בה עשרות בשנים, היתה על יד התיאטרון “שילר”. רק פּסיעות אחדות. ומה רב היה המרחק ביניהם. שם – מלכות המסוה, כחל וסרק, קלעים ולפנים מן הקלעים, רדיפה אחרי הרושם האוחז עיניים ואוזניים. ופה, בדירתו של שטיינשניידר, – צורה כמות שהיא, בלי צל של מסיכה, שבה מתחפשים גם רבים מאנשי-המדע, למען עשות רושם. פּה לא היה מורגש אף ריח של קרן-הפוּך. בחברתם של הספרים נשם הזקן ברווחה, והוקיר את רגליו מכל בית זר. שטיינשניידר היה יודע רק דרך אחת בברלין: מדירתו לביבליותיקה הקיסרית, וגם זאת רק פּעם בשבוע, בכל יום רביעי בצהריים. ומדי לכתו ברחוב היה נושא אתו עולמו המיוחד, ולא הרגישו האנשים, העוברים על פּניו בחפּזון, כי את אחד מפּלאי ברלין, אחד הפּלאים האחרונים של שנות המאָה הי"ט, הם רואים, עיניהם ראו רק יהודי קטן וכפוף.

כשבעים שנה עבד שטיינשניידר את עבודתו המדעית בשדה חכמת ישראל, וגם בהיותו קרוב לתשעים לא כהתה רוחו לא ניטל עוקץ חידודיו, לא פגה חריפות שיחתו ולא נחלש כוח זכרונו הנפלא. יותר משבעים שנה היה שקוע בעבודתו, עבודה קשה ותמה, ולא ידע מעולם שום ליאות. הוא בעצמו סלל לו דרכו בחיים ובמדע, ואַף בשנות רעב ומחסור לא פסק ממשנתו ומעבודתו ולא נואש אף לרגע. עוד דור אחד ויישַמעו הדברים האלה כאגדה רחוקה, כמין ספּור-בַּדים. הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות, וחברתן התמידית, כפי שנראה, אינה מקפּחת ואינה מקצרת חיי האָדם. קשה לעבוד עבודה בלתי-פּוסקת בקרב אנשים חיים, במשך של שבעים שנה. יש שהשנאה, הקנאה והנקמה של אנשים חיים מוציאות גם את הענק, אשר כוח ברזל לו, מן העולם. אולם במלכות האותיות המתות, רחוק מהבלי-העולם, אין הגוף נפגע ואין הנשמה לוקה כל-כך מהרה. שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על-ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלימות בדברי ימי עמנו וספרותו. האותיות המתות, המתגוללות בקברי הביבליותיקות העתיקות, לא המיתו בקרבו את רוחו החי ולא החלישו בו את חוש המציאות, חוש שהיה ער בו עד יומו האחרון. יושב-אהלים זה ידע את החיים, ידע את האנשים עם כל רפיונותיהם ועם כל מגמותיהם, אך רחוק היה מהם ומהמונם. בהלצה שנונה אחת היה מבטל ביטול גמור את כל אלה.

חדר העבודה של שטיינשניידר היה מלא ספרים וכתבי-יד, מכורכים בכריכות פּשוטות ועניות¹. הרהיטים: שולחן פּשוט עם מכשירי-כתיבה, שיוּרי דור שלפני מַתן הקולטורה, וכסאות אחדים אחדים קשים. חדרו של איזה פועל עני בברלין היה יותר מקושט. אילו היה לנו עָם חי באמת, היו משאירים את כל הנמצא בחדר-עבודתו של החוקר המנוח, את החפצים כמו שהם, במוזיאון עברי לזכרון לדורות הבאים, למען יראו בעיניהם את מסגרת העבודה, אם הוּרשה לדברר כן, של חכם יהודי בימינו, בקהילה העברית היותר עשירה.

פּעמים רבות מצאתי את שטיינשניידר בחדרו, כשהוא יושב כפוף ומעיין באיזה כתב-יד מטושטש בעזרת זכוכית מגדלת והוא מתעמק בזה, כאילו עתיד להבּרא מעבודה זו עולם מלא וחי. פּעם אחת שאלתיו: הגידה-נא לי, רבי, האם אינך מרגיש לפעמים גועל-נפש, או מין רגש של חרטה על זה, שהנך עמל שעות שלימות ורצופות, או ימים וחודשים, למען גלוֹת או בָּרֵר איזה פּרט לא-חשוב, השייך לחיי אחד המחַברים הבטלנים, שכתב דברי שטות על איזה עניין פּעוט, אשר כל זכותו היא רק זו, שהיה חי לפני מאָה שנה? האם אין לבך נוקפך על זה, שהנך יגע ימים ולילות למצוא את החסר באיזה כתב-יד מטושטש, בעוד אשר כתב-היד כולו אינו אלא קובץ של פּטפּוטים בעלמא? האם אינך מרגיש בכל זה ביזבוז של כוחות רוחניים כבירים לשוא? – על זה השיבני שטיינשניידר: בעיני החוקר יקר לפעמים איזה שבר כלי-חרס, איזה סכין ישן שהעלה חלודה וכדומה מכל הכלים הנאים, פּרי תרבותנו עתה. ויש אשר חוקר-הטבע מבזבז זמנו וכוחותיו לחקור גופו ותכונתו של איזה יתוש. אָמנם יתוש זה, כשהוא לעצמו, אין לו ערך מיוחד; סיר-חרס זה אינו שוה כלום; כתב-יד זה שאנוכי מנקר בו, כשהוא לעצמו, אין לו חשיבות מיוחדה. אך יש אשר על-ידי החקירה בקטנות כאלה הננו עוזרים לגלות את סודות הטבע, או את רוחה של אחת הקולטורות הקדמוניות. העבודה המדעית היא אמנם מלאכה לא כל-כך נקייה ולא תמיד נעימה: היא דורשת לחטט ולנקר לפעמים גם “במקומות של טינופת”; היא דורשת שימת-לב מיוחדה גם לקטנות, לפרטים, לפעוטות, לעובדות ומעשים בודדים, שאין אתה יודע מראש איזה מהם חשובים ביותר, או אם הם בכלל חשובים. המשורר רשאי להתרומם מעל חוג הארץ, מעל הספירה הכהה של המציאות, מעל חוג המעשים הפּעוטים, ולחיות ולנשום בעולמו הוא, עולם שכולו דמיון.

לא כן איש המדע: הוא אסור בכבלים אל קטנות. מלאכתו יבשה, אַך נחוצה. בלעדיה אי-אפשר להתרומם למדרגת ההכללה. ואילו הייתי כיום בן עשרים, הייתי בוחר עוד הפּעם במלאכה זו, שאני עוסק בה אתה, בהיותי קרוב לתשעים. לכל אחד ואחד יש עונג שלו. החיטוט והניקור בכתבי-יד ישנים, ולוּ גם של סופרים לא-גדולים, הוא העונג שלי. לכל אחד ואחד בימינו יש “ספּורט” שלו. חקירותיו הן הספּורט שלי. בלעדיו לא הייתי יכול לחיות כלל. ואילו היה עלי לחיות עוד תשעים שנה, הייתי מוסיף להתעסק בהבלים אלה.

---

הפּרופסור המנוח משה לַצַרוס הגיד לי לפני עשרים שנה באחת משיחותיו אתי: “יוכל היות, ששטיינשניידר הוא מלומד גדול, אך זה ברור לי, שהחוש הפּסיכולוגי, הדרוש להבנתה של ההיסטוריה והספרות, חסר לו לגמרי. מרוב האילנות לא יראה את הדר היער. אין אני מוצא נחת-רוח בחברתו, הנני נחנק בספירת-הקטנות שלו”. המשפּט הזה היה קשה יותר מדי, אולם גם בעיני אני היה אָז שטיינשניידר (בטרם ידעתי את ספרו הענקי על דבר התרגומים העברים בדורות הביניים) רק מלקט חרוץ, רק ביבליוגראף יבש, שכמוּת עבודתו ולא אֵיכותה מפליאָה, רק גדול במלכות הקטנות. אולם אחרי אשר הכרתי מקרוב את שטיינשניידר, מהותו העשירה ואישיותו המזהירה, החילותי להביט גם על ספריו ועבודתו בעין אחרת. ספרים ידועים הביאוני בחַיַי למחבריהם, אולם שטיינשניידר הביאני לספריו. בספריו אי-אפשר לקרוא קריאָה רצופה, כמו שהננו קוראים בספרי פילוסוף או סופר-הדורות, מתחילתם ועד סופם. בספרי שטיינשניידר מעיינים, מבקשים, מחפּשים רק אלה, העוסקים באיזה מקצוע של חכמת ישראל, או בקורות הקולטורה הכללית. בספריו הננו קוראים לא בשעה שאָנו רוצים, כי אם בשעה שאָנו צריכים. בשעה שאָנו מתקשים בבירור איזה עניין מדעי. בידי שטיינשניידר היו מסורים כל המפתחות של אוצרות המדע העברי בדורות-הביניים. בלא עזרתם של מפתחותיו אי-אפשר כלל להכנס לפני ולפנים בהיכל חכמת ישראל.

שטיינשניידר בעצמו היה אומר: “אין אני כותב אלא בשביל שלושה או ארבעה קוראים”. בעצמו של דבר לא היו לו “קוראים” בהוראָתה של מלה זו הרגילה, כלל וכלל. אין קוראים הערות וציוּנים יבשים (ובחוג זה התכנס רוב עבודתו המדעית). אולם כל קהל העוסקים בתולדות התפּתחותה של הספרות העברית, או בהתפּתחותן של חכמת הרפואָה וההנדסה בשנות הביניים, יהיו החוקרים הללו עברים או נוצרים, הם מקוראיו, מתלמידיו של שטיינשניידר. זה האחרון, בתור איש-מדע, שנא את ההשערות הפּורחות באויר; חוקר מופתי זה היה מדייק בכל דיבור ודיבור ובוחר בכל לשון קצרה ומצומצמה. מה שהיה הכלל של “דין פּרוטה כדין מאה” לחכמינו הקדמונים בדיני ממונות, היה כלל לשטיינשניידר בחקירותיו הביבליוגראפיות. אפילו פּרט קל שבקלים היה חשוב בעיניו, ומגרגרי-חול קטנים, שאת כל אחד מהם ברר, בחן, חקר וצרף, – בנה היכל מדעי רם ונישא. הרעיון העיקרי והמרכזי של כל עבודת שטיינשניידר המדעית הוא זה: הספרות העברית בדורות הביניים היתה מושפּעה מהקולטורה האנושית הכללית, והראשונה חזרה והשפּיעה על זו האחרונה. הספרות העברית אינה איפוא איבר מדולדל וקרוע מעל ספרות-העולם, כי אם אחת מחוליותיה, אחד מאיבריה החיים, האחוזים וקשורים בה קישור אורגאני. שטיינשניידר, בתור איש-המדע, לא קטיגור ולא סניגור היה, כי אם חוקר, המבקש את האמת בשביל האמת. ב“אָמנות בשביל אָמנות” לא הודה אָמנם, אַך הודה ב“חכמה בשביל חכמה”.

---

החוקר וילהלם אוסטוואלד² הוכיח באחד ממאמריו, כי החכמה באַנגליה התפּתחה ונתעשרה לא על-ידי פּרופסורים, פּקידי המדע הרשמיים, כי-אם דוקא על-ידי מלומדים פּרטיים. לא כן באַשכנז. בארץ זו היה הרוב היותר גדול של בוני היכל החכמה מורי הקתדרה. ושטיינשניידר היה אחד המעטים, היותר מעטים, שבנה את היכל החכמה בתור מלומד פּרטי. את הקתדרה מנעו ממנו, יען כי יהודי היה, ועוד יותר – יען כי ברח ממנה ובחר בארבע אמותיו של חדר-עבודתו (את התואר “פּרופסור” נתנו לשטיינשניידר, במלאת לו שמונים שנה, רק לאות של כבוד). בחדרו זה היה חופשי-בדעותיו, וחקירתו המדעית לא היתה תלויה בתנאים, מעמדים ואנשים, שהיו זרים לרוחו. הוא ידע שנים רבות גם מחסור ועוני, אַך לידי ביטול תורה ועבודה לא בא. שנים רבות התפּרנס מעבודת ההוראָה בבית-ספר לילדוֹת ישראל בברלין. עובדה זו היא מצבה מעציבה לחיינו באַרצות הגולה. כמה וַתרנוּת ופזרנות בחיינו הרוחניים מצד זה, אם למורה לילדות קטנות הננו בוחרים בחכם גדול, בענק מדעי, שידיעותיו היו מספּיקות לעשרות אחדות של פרופסורים בבתי-מדרש-מדעים גבוהים. וכמה קמצָנות וכִילוּת, מאידך גיסא, שאָנו בוחרים לרבנים או לפּרופסורים באנשים, שהיו צריכים להיות מצד ידיעותיהם בחכמת-ישראל לא יותר ממורים לילדות קטנות.

שטיינשניידר היה קורא בעיתונים רק את הטלגראמות. הוא ביקש בהן רק את שלדם של המעשים, העובדות והמאורעות. הפּולמוס המדיני, המאמרים הראשיים וכל מיני פּרפּראות של העתונים היו בעיניו פטפּוטים בעלמא, שאין ראוי לאבד על קריאָתם אף רגע אחד. בשחוק הבא מתוך אנחה היה מזכיר, כי בשנות עמידתו היה גם הוא זמן-מה מודיע חדשות בעתונים. בשעות-הפנאי הקצרות היה בוחר לקריאת-עונג ספרים פילוסופיים ומדעיים של חכמי דור ודור הגדולים. הוא היה אחד ממעריצי שיטת “האחדות” של היקל³. בהיותו קרוב לשמונים החל ללמוד ולהתעמק בחכמת ההנדסה הגבוהה, למען תהיה לו ידיעה זו לעזר בחקירת ספרי החשבון והמדע של חכמי ישראל בדורות הביניים⁴. וכמה אנרגיה רוחנית היתה דרושה לעבודה כזו לזקן שכזה!

שטיינשניידר היה בקיא בספרי המליצה והשיר של גדולי המשוררים, אשר לעמים עתיקים וחדשים; ממשוררי ישראל ופרי רוחם ידע גם את היותר קטנים שבהם. לפעמים היה אוהב ללגלג על המליצות המשונות ועל השירים הגרועים, שהיה מביא דוגמאות מהם על-פּה. אל הכל היה מתייחס בכובד-ראש, אם גם לא בלי צל של לצון. את מרירות משפּטו הקשה על חזיונות ידועים ומשונים בספרותנו היה ממתיק ומרכך על-ידי חיבתו היתרה לכל הכתוב עברית. הוא היה לועג למרחיבי הלשון, העוברים כל גבול וחוטאים בחידושיהם המשונים לרוח השפה העברית. ברוב הספרים של הביבליו תיקה הפּרטית אשר לשטיינשניידר היו הערות וציונים, שנעשו בידו בשעת הקריאָה, והוא היה קורא גם בספרים היותר חדשים של ספרותנו. גם בכרכי “השלח” ולוחות “אַחיאָסף” ראיתי את הערותיו וציוניו. בשולי מאמרי על אודות הפרופסור צבי שפּירא, שנדפּס באחד מכרכי “השלח”, מצאתי הערות יקרות בדבר “משנת המדות”, רשומות בכתב ידו של שטיינשניידר.

הייתי רואה את שטיינשניידר בשעת עבודתו בביבליותיקה הקיסרית: מטפּחתו האדומה מבצבצת מתוך כיס בגדו, ראשו היה חבוש כיפה שחורה קטנה ובידו קרן טַבַק להריח, והוא מחפּש בזריזות בין הספרים, שהיו צְבורים ערימות, ערימות על שולחן עבודתו, עושה ציונים ורושם מלים בוֹדדות על גזרי נייר ומניחם בנרתיקים שונים. ואת עבודתו זו היה מפסיק פּעם בפעם על ידי התשובות המדויקות, שהיה נותן לפּונים אליו בשאלות על-אודות ספרים וכתבי-יד. חבריו הנוצרים הצעירים, שעבדו אתו במחיצתו זו היו לועגים לעג מסותר ליהודי הקטן הזה, שהיה מלא תנועה וחיים. אולם חבריו הפּרופסורים והמלומדים הישישים, שעבדו בביבליותיקה הקיסרית, במחלקת לשונות-שֵם, היו כולם מתייחסים אליו בכבוד רב ובחיבה מיוחדה, וכל הדבר הקשה היו מביאים אליו. כולם ידעו, כי היהודי הקטן הזה הוא אדם גדול והביבליוגראף היותר מצוין של שנות המאָה התשע-עשרה.

על-פּי צוָאתו של שטיינשניידר שרפו את גופו המת בהאמבורג, בבַית העשוי לזה. שריפת גוף, ונשמה קיימת.

משֶׁה לַצַּרוּס / ראובן בריינין

בסוף חודש אלול, שנת תרנ"ו, קראני הפּרופ. דר. משה לאַצאַרוס אל אחוזתו שינפלד, אשר אצל לייפּציג, לגור אתו בביתו ובחברתו שבועות אחדים. לא סרבתי לגדוֹל ואֵלך אליו. אוהב אני את הספרים המתים, אבל יותר מהם את האנשים החיים, ביחוד את אלה מהם, אשר חיו הרבה, חשבו הרבה, הגו דעות הרבה, פעלו הרבה, כתבו הרבה והעמידו תלמידים הרבה. ואם לא יהיה לכם מוזר הדבר, – הנה אגיד לכם, קוראים נכבדים, כי אוהב אני גם את האנשים, אשר שגו וטעו הרבה בחייהם, אם אך שגיאותיהם וטעויותיהם היו גדולות ורבות-ערך, אם אך האנשים האלה עצמם גדולים הם. אחד האנשים הגדולים האלה, שאני אוהבם, – הוא לאַצאַרוס. חייו כל-כך עשירים ועמוקים, חוג דעותיו, מחשבותיו, רגשותיו ופעולותיו כל-כך רחב, כל-כך מלא קסם, עד כי לקח את לבי ויצודד את נפשי כחזיון רם ונשגב.

שבועות אחדים ישבתי בבית לאַצאַרוס ובחברתו. וכל אותם הימים לא זזה ידי מתוך ידו. הוא דבר אתי על גוי ועל אדם יחד, הוא סיפר לי על אדות חייו בכל תקופותיהם, על אדות חבריו, חכמי-דורו, יחסם אליו, אל היהדות ואל היהודים. דבריו היו ברורים, נאים ומדויקים. הרבה למדתי מספריו, ועוד יותר משיחותיו המלאות עניין. ובכל ערב וערב הייתי רושם בספר-זכרונותי את תוכן שיחותינו ולפעמים גם את דבריו מלה במלה. עונג גדול היה לי להתבונן אל תנועות הנפש של יוצר חכמת-נפש-העמים. חלק ממה שרשמתי אז בספרי, דברים כהוָייתם, הנני מוסר פה לקוראים. עומדים אנחנו על מפתן תקופה חדשה בישראל ובעמים, ולא למוֹתָר יהיה להשקיף על-פני פַרְנְסֵי התקופה החולפת.

                                                                          ***

משה לאַצאַרוס נולד ביום כ“ב אלול, תקפ”ד (15 ספטמבר, 1824), בעיר הקטנה Filehne מחוז פּוזן. העיר הזאת היתה עד שנת 1792 תחת ממשלת פולין של הנסיך סאפּיהאַ ואחרי-כן נספחה לפרוסיה. בשנת 1806 לוקחה עוד הפעם מפרוסיא, ובשנת 1815 הושבה אליה עוד הפעם. מעֵבר מזה לנהר פיליהנה ידברו אשכנזית ומעבר מזה – פּולנית, ובעיר עצמה מתהלכות השפה האשכנזית והפּולנית גם יחד. מספר יושבי העיר הזאת היה בימי ילדותו של לאַצאַרוס שלושה אלפים נפש. מהם אלף יהודים, אלף פּרוטסטאנטים ואלף קתּולים. קורות העיר וערבוב לשונותיה העירו בלב הילד לאַצאַרוס, שהיה נוטה מטבעו לחשוב מחשבות, שאלות שונות, שיצאו מגבול עולמו הקטן. אביו, אהרן יהודה לאַצאַרוס, שהיה סוחר נכבד ומופלג בתורה, היה גם בקי בספר-החוקים של פּרוסיה, בדיני ממונות וקנסות, וידע היטב את שפת אשכנז הן בכתב והן בדיבור. הוא היה כותב בעד בני עירו, שלא שמעו את השפה האשכנזית, מכתבי-בקשה וקובלנה לבתי-הערכאות והדינים שלהם, והוא היה גם סניגור ומליץ-יושר לאחיו העניים וגם האמידים בלי כל שכר. המיוחסים שבדור ההוא, אם היו לומדים את כתבם ולשונם של העמים, אשר ישבו בתוכם, היו לומדים אותם לא על-מנת לעשותם “קרדום לחפּור בהם”, כי-אם להושיע בהם לאחיהם, אשר לא ידעו כתב ולשון לועזיים. אהרן לאַצאַרוס היה אפּוטרופּוס לשלושים ושניים בתי-אבות, ולפי דברי בנו הפרופסור, היה גם טוען מצוין בבתי-דיניהם. כל יהודי-תלמוּדי הוא, במידה ידועה, גם טוען מצוין על-פּי גזֵרת שׂכְלו ואפְנֵי היקשָׁיו.

לאַצאַרוס, כפילוסוף זקן וכאיש אשר רבות ראה בחייו, מספר את כל אשר עבר עליו, את כל תולדותיו, בלי כל התפעלות והתרגשות, אך קשה עליו להתאפק ולהיות קמצן ברגשותיו בשעה שהוא מדבר על אביו ובשעה שהוא מתאר את חינוכו העברי וימי ילדותו ונעוריו, שעברו עליו בארבע-אַמות של תורה ויראת- אלהים. הקוים היותר בהירים ובולטים במפת-זכרונותיו, אם הורשה לי להשתמש במבטא זה, הם הדברים הנוגעים ליהדותו, נשמת-נשמתו.

בבוקר בהיר אחד הלכנו, אני והפילוסוף, לטייל בגנו. לאַצאַרוס התעכב אצלך כל אילן ואילן, אצל כל שיח ושיח ויספר לי את קורותיו של כל אחד מהם. הוא ידע את גנו ומלואו, הוא אהב גם את האזוב, גם את החרולים והחסיל, הזבובים והיתושים שבגנו, – הכל היו לו למופת ולדוגמה לבאר על-ידם את רעיונותיו המופשטים. לאַצאַרוס אוהב לטפל בגנו ולעזור לגנן במלאכת הרכבת הענפים וברִפְאוּת הנטיעים החולים. הוא הולך ומטייל אתי, בבוקר ההוא באחת השדרות, ואני שומע ומאזין לשיחתו הציורית ולהגיוני רוחי. פתאום נפסק חוט מִדְבָּרוֹ הנאוֶה: מרחוק נשמעו קולות בודדים של נגינה עצובה, של שיר-תוגה. רגעים אחדים החרשנו ואין איש מאתנו דובר דבר. הבינותי, כי שתיקת הפילוסוף היא הרת מחשבות או זכרונות. אנוכי לא חיללתיה באמרי פי. אולם הזקן, אשר קמטים עמוקים נקווּ על מצחו היפה, התעורר בעצמו כמו מתרדמה. עיניו הפיצו זיקי שמחה ופניו נהרו. “קול הנגינה העצובה, – החל לאַצאַרוס לספר לי, – הזכירני את ימי ילדותי, את קול ניגון הגמרא. הקול העצוב הזה נרשם עמוק במוחי משנת הארבע לימי חיי, ועד היום הנני שומע את ההד בכל בתי נפשי. הנני זוכר, כי בהיותי ילד קטן, שלא עברו עליו חמש שנים, היה בא בלילות החורף אל ביתנו אחד משְׁכֵני אבי ללמוד אתו שעור בגמרא; ובטרם יאיר הבוקר, – ואני עודני אחוז בחבלי השינה, מתעדן ומתפנק במיטתי תחת המכסה החם, – היה ניגש אלי השכן, חברו של אבי, ובידיו הקרות היה מוציאני מהכרים, מחביאני תחת כנפי אדרתו ומתנועע אתי על הגמרא הפתוחה לפניו. אני יושב בין זרועותיו כמעט בעיניים עצומות ומאזין לניגון העצוב, היוצא מפי אבי ושכנוֹ. אף דבר אחד, אף מלה אחת לא הבינותי מכל אשר שמעתי, אך הניגון של הגמרא, ששמעתי בכל לילה ולילה בעצם הדומיה, השוררת בכל פינות הבית, היה משתפך בכל חדרי רוחי, אשר החל להתפקח, ונבלע היטב בכל אברי. מני אז עברו כששים ושבע שנה, ועד היום, כאשר יגיע לאזני קול נעים ועצוב, יעורר בזכרוני את קול ניגון הגמרא, ותמונות שונות, מלאות קסם ושירה, עוברות לפני במחזה”.

הפילוסוף דיבר הפעם כמשורר וכחוזה חזיונות.

כשרונו הדרשני של לאַצאַרוס התגלה בו בפעם הראשונה בהיותו ילד בן שש; ומעשה שהיה כך היה: עוד בהיותו ילד אהב את הפרחים ואת גנת אביו, ובלכתו שם פעם לשוח מצא בין הערוגות חתול מת, ויספידהו בדברים מלאים מהתלות. הספדן-הילד התנכר באמנות הדבור. שומעיו נבאו לו עתידות ונבואתם התקיימה. הדבר הזה הזכירני מה שמספר לודוויג בירנה, כי אחד מבני גילו הקטנים היה מקצץ את זנבי כל החתולים אשר ברחובם, וינבא לו, כי סופו להיות מנתח גדול. וגם נבואתו נתקיימה.

כעבור על הילד לאַצאַרוס השנה השביעית לימי חייו, הביאהו אביו לחדר מלַמד-דַרְדְקִי. עוד בטרם ידע הילד קרוא עברית כבר היו שגורים בפיו פרקים אחדים מן המִשְׁנָה, אשר שמעם מפי אחיו הבכור. שנה שלימה למד הילד משה בחדר מלמדו ולא ידע לקרוא נכונה, הדבר הזה היה לפּלא בעיני הוריו, אשר ידעו, כי בנם זה מצטיין בכוח זכרון נפלא. בדקו את הילד ומצאו כי הוא מרחיק-ראות (Weitsichtig) ואיננו מבחין היטב בין צורות האותיות אשר לפניו. כאשר החל הילד להשתמש במשקפיים, למד קרוא עברית כראוי במשך שבועיים ימים.

בהיותו בן שמונה שנים נסעה אתו אמו לרבי עקיבא אֵיגר ¹, לפוֹזן, למען יברכהו. הרושם, שעשה רבי עקיבא על הילד, נשאר בנפשו כל ימי חייו. לאַצאַרוס אמר לי: “הנני מובטח, כי איגר בודאי לא כיוון ברכתו, שאהיה מה שנהייתי בחיי באמת, ואילו היה רואה אותי בשעת קלקלתי: בשעה שאני דורש מעל הקתּדרא שלהם, אין כל ספק, כי היה בוכה ומצטער על כי בנו של תלמידו החביב בא לידי-כך. אבל-בכל זאת לא היתה ברכתו לבטלה, ואם יש הבדל ביני ובין שאר הפרופסורים העברים, הועילה לזה, במידה ידועה, השפעתו של גאון ישראל זה על דמיוני הרך.” צורתו נקבעה כלכ כך עמוק בלבבי, עד כי בהיותי, בשנת 1881 בניצא, והלכתי לטייל עם הפרופסור היהודי ג., ויעבור על פנינו איש אחד, ואכיר בסקירה ראשונה בפני הנפגש, כי מזרעו של רבי עקיבא איגר הוא. אחר כל התוודע אלי האיש הזה, ויוודע לי, כי הוא מורה לחכמת הניתוח בהאוניברסיטה באודסה ושמו בּרנשטיין, בן-בנו של הגאון איגר.

בהיות לאַצאַרוס בן תשע שנים נתנהו אביו לבית-הספר, שנוסד אז בעירו מטעם הממשלה. הוא ואחיו היו התלמידים העברים הראשונים בבית- אולפנא זה, ויהיו למופת ליתר בני לומדי התורה והאדוקים בדת. מלבד הלימודים הכוללים שמע לאַצאַרוס, בשעותיו הפנויות מלימודי בית-הספר, לקח גם בלימודי המקרא והמשנה מפי דודו, שהיה מַשכיל ומורה בָּחוּן.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ב שנה יצא מבית-הספר ויבוא אל בית-המדרש לשמוע את שיעורי אביו בתלמוד, אשר קרא לפני שמונה-עשָׂר בחוּרים. הבחורים האלה ועוד ארבעה מישיבות אחרות היו אוכלים בכל יום רביעי-בשבוע על שולחן אביו, והילד משה התענג על פלפוליהם בהוָיות דאבַּיי ורָבָא ובמילי דעלמא. בימים ההם היו אמו ואֵם אמו נשי-החיל, אשר ניהלו את מסחר אביו, ותכלכלנה את בני-הבית. אביו היה עוסק רק בעריכת פּנקסי-המסחר ואיננו מתערב בענייני המסחר עצמם, כי הקדיש את עתותיו לתורה ולטובתן של הבריות, ורק כשנזדמן לידן עסק מיוחד, הדורש עיון וחריפות, היה הוא העושה והעסקן. אביו מינה לבנו זה אחד הבחורים המופלגים מתלמידיו, למען יעזור לו להכין בכל יום שיעור בגמרא. כעבור זמן ידוע קנה לו לאַצאַרוס חבר חדש, והחבר הזה היה בחור משכיל, שידע היטב את השפה האשכנזית. חברו זה היה אוהב ספרים, ומפני שאין ידו משגת לקנותם, היה מעתיק מהם דפים שלמים בכתב נקי, למען יהיו המקומות המצוינים, שמצא בהם, מצויים בידו. הוא העתיק את ספר הדקדוק של גזֶנִיוס ² מראשיתו ועד סופו בלי הֶעַדֵר דבר; כן העתיק פרקים שלמים מספרי השכלה, ביחוד ספרי מליצה ושיר, הכתובים עברית. לאַצאַרוס הראה לי קונטרסים אחדים, הכתובים בכתב גס וברור, מהעתקותיו של אותו הבחור, אשר נשמרו בידיו של הפילוסוף כסגולה יקרה. “ראה נא. – אמר לי לאַצאַרוס, – עד היכן הגיעה סבלנותם של המשכילים הראשונים, אשר לא חשכו נפשם מכל עמל ועבודה בגלל איזו מליצה נאה”.

בעזרת הבחור-המשכיל הזה החל לאַצאַרוס לקרוא בספרי גיטה, שילר, הַרדֶר, לסינג ושקספּיר בתרגומו האשכנזי. הספרים האלה לא היו שכיחים כלל בפיליהנה, לא בבתי יחידים ולא בידי מוכרי-ספרים, ויבואו לידי הנער במקרה: אחד מבני עירו עבד שנים אחדות בברלין בבית מתקן מורי-שעות [שַעָן] ויקנה שם חלקים בודדים מספרים אשכנזים שונים, ובשובו לפיליהנה יסד שם כעין ביבליותיקה להַשְׁאָלת ספרים במחיר. את הספרים הקרועים היה נותן לנער לאַצאַרוס (שהיה אומן-יד) לכרכם, וזה האחרון היה קורא בהם עם חברו.

המאורע הקטן הזה הזכרני, כי גם חכם-הטבע פאראדיי, שהיה עוזר לכורך-ספרים בימי בחרותו, קנה את ראשית ידיעותיו בספרים, שניתנו על ידו לכריכה.

גיטה לא לקח את לב הנער לאַצאַרוס. לא מקרה הוא, כי הסופרים והחכמים העברים באשכנז, כמו בארצות האחרות, ביכרו תמיד בבחרותם וגם בזקנותם את שילר על גיטה. עולמו של זה האחרון רחוק מעולמו של ישראל כרחוק כוכב נוגה מהארץ.

“אפרים לסינג, – ספר לי לאַצאַרוס, – היה חביב עלי מיום שהחילותי לקרוא בספרות האשכנזית. עוד בימי עלומי קראתי בעונג רב את כל אשר יצא מעֵט האדם הגדול הזה. ואין כל פלא בזה. על-פי חריפות שכלו, הגיונו הבריא ודעתו הצלולה קרוב הוא לסינג אל הרוח התלמודי. קרוב הוא אל הרוח העברי עוד גם בזה: הוא ביכר תמיד את התוכן על הצורה החיצונית”.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ג שנה עבר פעם אחת עם אביו דרך הכפר גייטייך, הסמוכה לעירם, ויתבונן, כי בתיהם של האכרים האשכנזיים בנויים היטב וגגיהם מכוסים רעפים. לפני הבתים נטועים אילנות וזרוע ירק דשא, ובכל נקיון וטהרה. אולם בתיהם של האכרים הפולנים, אשר בכפר מכוסים תבן ובכל זויותהם וחצרותיהם טיט ורפש. האכרים האשכנזים לבושים בגדים נקיים ושלמים, האכרים הפולנים לבושים בגדים קרועים ובלתי נקיים. אלה מדברים אשכנזית ואלה - מדברים פולנית. אז שאל הנער את נפשו: מדוע יבדלו האכרים האלה, היושבים בכפר אחד, בטיבם באורחותיהם ובלשונם? מדוע? הנער לא מצא תשובה ויבוש לשאול את פי הזקנים כי יבארו לו את סיבת ההבדל הזה, לבל ילעגו לו ולשאלותיו. “גם לא האמנתי, - אמר לאַצאַרוס, - כי ידעו לענות על שאלה כזו. ובכפר זה נולד בי הרעיון הראשון של חכמת-נפש-העמים ( פּעלקע- פּסיכאָלאָגיע), ומני אז היה הוא השליט על כל יתר רעיונותי”.

לאַצאַרוס הצטיין מילדותו בכוח זכרון נפלא. בהיותו בן תשע שנים בא אחד המגידים המצוינים לעיר מולדתו וידרוש דרשה ארוכה ומסובכה, אשר ידע על-פה, ויבוא הנער לביתו ויחזור לפני אביו על כל הדרשה מראשיתה ועד סופה, ושם היה גם המגיד בעצמו, ויהיה הדבר הזה לפלא בעיניו. בדבּרי עם לאַצאַרוס חזר לפני על מקומות רבים מהדרשה ההיא, אשר שמָעָה זה יותר מששים שנה. הוא חיקה גם את קול ניגונו של המגיד. ואני, בעָצְמי את עיני, נדמה לי, כי שומע אנוכי את אחד המגידים דורש מעל הבימה בעיר מולדתי, ולולא בֵּאֵר את הפסוקים בשפה האשכנזית (הוא שכח את השפה היהודית המדוברת), כי אז היתה טעות חושַי שלמה. לאַצאַרוס הפליאני פעם-בפעם בכוח זכרונו. התפלאתי, יען כי לא הורגלתי לראות אצל חכמים חריפים ובעלי שכל חד ודק כוח זכרון חזק ונפלא כזה. הגאונים ממינו המיוחד של לאַצאַרוס לא הצטיינו מעולם בכוח-הנפש הזה. על-פי-רוב מתפרנסים וגדלים הכוחות הנפשיים של האדם זה על חשבונו של זה.

וכוח-זכרונו של לאַצאַרוס איננו מצומצם ומוגבל בחוג-צר, כי גם רשמי הצבעים ומראה-המקומות, אשר יראה בסקירה אחת, ייקלטו היטב במוחו וייאצרו שם שנים רבות בכל פרטיהם. כוח זכרונו של לאַצאַרוס הוא גם מדעי, גם אמנותי. והא לכם שתי דוגמאות קטנות, אשר שמעתי מפיו: הוא ראה בסקירה קלה אחת שטר- גורלות בידי גיסו. כעבור חצי שנה שאלהו זה האחרון, איזה מספר היה כתוב על השטר, ויגד לאַצאַרוס את המספר, שהיה בן חמש אותיות, ולא שגה. שתי פעמים הראה לאַצאַרוס לעגלונו ברומא את הדרך הנכונה, לבל יובילנו בדרך ארוכה אחרי שיש קצרה ממנה. ולאַצאַרוס לא טעה, אף כי התגורר אז ברומא רק ימים אחדים. זאת היא טביעת-עין של תלמיד חכם, אשר בה התפארו קדמונינו, וגם לאַצאַרוס מתפאר בכשרונו זה.

כאשר עברו על לאַצאַרוס י“ג שנה החל להביא בעצמו את לחמו: הוא נמנה לעורך ספרי-החשבונות של אחד סוחרי היערות, והיה עורך ומסדר את לוחות-החשבונות על-פי שיטה מיוחדה אשר בָּדָא מלבו. בשעותיו הפנויות מעבודתו זאת היה מלמד לבני עשירי העיר ולבנות ה”ישוב" מסביבת פיליהנה, שהיו באות העירה ללמוד, את השפה האשכנזית ועריכת ספרי החשבון. בלילה היה לומד בסתר, בחדרי חדרים, את “מורה הנבוכים”, ה“כוזרי” וה“עיקרים”. לאַצאַרוס הצטיין מנערותו בכשרון ההסברה וההטעמה בלימודיו, כי נוצר להיות מורה לרבים. ואף כי היה הוגה-דעות וחושב מחשבות מנעוריו, בכל-זאת לא חסר לו חוש-המציאות; מעודו היה איש “אשר יחוּבּר אל החיים”. גם שיקספּיר היה מנעוריו איש-מעשה בשוק החיים, עסקן וסוחר, בלי כל תערובת של הזיה. אמנם יש אשר באיש אחד תשכונה שתי נפשות, או נפשות רבות, ונפשות אלו שונות זו מזו ולפעמים גם מתנגדות זו לזו. גם הנפש הגדולה והמאוחדת אינה אלא קבוצת כוחות רבים ושונים, אשר במקרים ידועים ישלוט אחד בכל ויבלע את הכל, עד אשר ישובו וימרדו בו וישליטו עליהם את אחד הכוחות הנכנעים עד אשר יגיע גם זמנו לרדת, וחוזר חלילה. בכל פעם יראה האדם לפנינו בצורה רוחנית אחרת. גם לאַצאַרוס התראה בעיני בכל ימי התבונני אליו בצורות רוחניות שונות. פעם אחת נראה בעיני כפיטן ופעם כחוקר, פעם כמאמין ודבק במסורה ופעם כחוקר ופילוסוף, החפשי בדעותיו; פעם כאיש הרוח ופעם כאיש המעשה. אבל כל הצורות האלה לא התנגדו זו לזו, כי-אם התאחדו לצורה אחת כללית, אשר רוח הנדיבות והאצילות מרחפת עליה. אם עונג הוא להתבונן על יופי בשרים, עוד יותר גדול העונג להתבונן על נפש יפה. ולאַצאַרוס הוא בעל נפש יפה ועדינה בכל צורותיה השונות. אנכי ראיתי את הנפש הזאת אחרי אשר השתלמו בה כל חלקיה, אחרי אשר עשתה את חשבונה, אחרי אשר התרחקה משאון התבל ומהבליה.

מהשנה השש-עשרה עד השמונה-עשרה לימי חייו התגורר לאַצאַרוס בעיר פּוזן, ויעבוד בשתי השנים האלה בתור עורך ספרי-החשבונות בבית-מסחר-המכולת של קורנפלד, גיסו של רבי עקיבא איגר. בלילה, ככלות רגל מן השוק, היה לומד עם בעל בית-מסחרו שיעור בגמרא וב“חיי אדם”. היחס המיוחד של הבעלים למשרתיהם הוא קו מצוין בתכונת התקופה ההיא. ומדי שובו אל חדרו היה לאַצאַרוס מאחר לשבת עד השעה השלישית אחר חצות הלילה וקורא בעיון את ספרי שפּינוזא ובן-מנחם ³, וגם ספרי פילוסופים אחרים. בן-מנחם היה בעת ההיא האידיאַל שלו, אחרי כי גם הוא היה משרת בבית-מסחר ופילוסוף בביתו. לאַצאַרוס חפץ ללכת בדרכיו ולהיות כמוהו. רק בדבּרי אֶת לאַצאַרוס על בן-מנחם הבינותי ברור את גודל השפעתו של זה האחרון על בני דורו והדור הבא אחריו בארץ אשכנז, וביחוד על אלה הצעירים מבני ישראל ששאפו לחכמה. לא רק בספריו, כי-אם הרבה יתר באומץ שאיפתו אל החכמה היה בן-מנחם למופת לבני ארצו ועמו. השפעתו של זה האחרון על לאַצאַרוס בימי נעוריו לא חדלה ולא נחלשה גם בימי עמידתו וזקנתו. כשהנני מתבונן היטב אל חיי לאַצאַרוס ותכונתו, הנני מוצא בהם קוים רבים מחיי בן-מנחם ותכונתו. וזה הראשון היה לי כעין באור ופרוש חי על זה האחרון. שניהם היו אנשים, אשר התרוממו למדרגה גבוהה מאוד בחברה בכוח נפשם ובאומץ מגמתם וביחוד על-ידי כשרונם להתחבר אל החיים ולהלוֹך עם אנשים. וכשרון זה אַל יהא קל בעיניכם. עתידותיו של האדם תלויים בו לפעמים. שניהם, בן-מנחם ולאַצאַרוס, היו מעורבים עם הבריות מכל המינים והמפלגות. מעבר מזה התהלכו את השרים והרוזנים ועם גדולי חכמי דורם, ומהעבר השני לא הפסיקו את יחסם הקרוב לבני עמם היראים והחרדים; מעבר מזה הם פילוסופים ומהעבר השני הם אדוקים באמונתם, האמונה הישראלית. שניהם לא נתקו מעל אדמת המציאות הממשית, גם בהגביהם לעוף בחקירותיהם למעלה. אולם טיפוסו של בן-מנחם הזדכך, התעדן ונתעלה בצורתו הרוחנית של לאַצאַרוס. מתחילה היו דברי לאַצאַרוס על אדות בן-מנחם מוזרים בעיני. אנוכי, כבן דור אחר וכבן ארץ אחרת, התפלאתי על דבר התהלה והכבוד, אשר יפזר לאַצאַרוס לבן-מנחם בשתי דרשותיו, הנדפסות בספרו Treu und Frei וכן בשיחותיו הפרטיות; אנוכי שופט את בן-מנחם על-פי ספריו, דרכיו והליכותיו, מעשיו ומנהגיו הגלויים, כאיש העומד מרחוק, בזמן ובמקום, לכן הנני רואה בו את מעלותיו וחסרונותיו, גוֹדלוֹ וגם קטנוּתו, אורותיו וגם צלליו. אולם נפשו של לאַצאַרוס קשורה בנפשו של בן-מנחם בחוטים נסתרים רבים. דברים רבים, שאירעו לבן-מנחם, אירעו ללאַצאַרוס. הכבוד, אשר יחלק לאַצאַרוס לבן-מנחם, הוא גם כבודו. ובראותי את לאַצאַרוס ובדבּרי אתו, הנני רואה גם פרצופו הרוחני של בן-מנחם והנני שומע את הד דבריו.

עובדי אלילים היו אבותינו ועובדי אלילים הננו גם אנחנו. ולא אנחנו, בני האדם הפשוטים, בלבד, כי-אם גם פילוסופים כלאַצאַרוס יוצרים להם אלילים ומשתחוים להם, ליצירי-דמיונם. זה גורלנו, גורל המין האנושי. בן-מנחם, שהיה כאלהים בעיני בני דורו והדור הבא אחריו, הוא כאליל בעינינו אָנו. ואין כל ספק כי האלהים החדשים, אשר מקרוב-באו, אשר להם ישתחוו עתה בני עמנו בארץ-מולדתי, גם הם יהיו עוד בטרם יעבור דור אחד, כפֶסל-ומסֵכה בעיני המבקשים להם אלהים או אלילים חדשים.

אך אשובה-נא לספר את תולדותיו של לאַצאַרוס ומהלך התפתחותו השכלית והמוסרית, כפי אשר שמעתי מפיו. בפוזן שמע לאַצאַרוס לקח בתלמוד, במשך שנה שלימה, מפי אחיו הבכור, אלעזר, מי שהיה בסוף ימיו ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי. אביהם היה פַשְׁטָן, וידרוש מבניו, כי יירדו רק לעוֹמק הפְשַׁט הפשוט של התלמוד, אולם אלעזר לאַצאַרוס היה גם חריף, ויִתחַדד את אחיו הצעיר בהלָכה בחריפות רבה.

העבודה הקשה, עבודת הגוף והרוח, אשר עבד לאַצאַרוס בפוזן ביום ובלילה, הכשילה את כוחותיו ותפילהו למשכב. כאשר קם מחָליוֹ יעץ לו הרופא לבחוֹר אחת משתיים: להיות סוחר או מלומד, יען כי העבודה הכפולה, בבית-המסחר ובאוהל התורה, לא לפי כוחו היא. לאַצאַרוס עזב את המסחר ויבחר בחכמה.

בהיותו בן שמונה-עשרה שנה הלך לאַצאַרוס לאחיו לזאָנדירסהויזן ויביא אתו מעט כסף, אשר קימץ משכר עבודתו בבית קורנפלד. – – – בימים ההם החל משה לאַצאַרוס לקרוא את הספרות העברית החדשה. בעיר זאָנדירסהויזן ראה לראשונה את ה“מאספים” וה“כרם חמד” ויקרא בהם בחשק רב. לאַצאַרוס קרא לפנַי על-פה אחדים מהשירים העברים, שנשארו בזכרונו מהימים ההם. ביחוּד מצאו חן בעיניו “שירי תפארת” של נפתלי הירץ ויזל. מזאָנדירסהויזן הלך לאַצאַרוס לעיר בּריהם. הוא גר אז בבית דודו בפרוַר העיר (כי בתוך העיר עצמה אסרו על היהודים ישיבת-קבע), אשר החזיק שם חנות בסתר. אחד המטיפים הנוצרים של העיר הזאת הורהו שפת יון ורומי וגם חכמת החשבון, והוא הורה למורהו המטיף, חלף עבודתו, את השפה העברית. מעיר בריהם, אשר ישב בה רק חצי שנה, הלך לאַצאַרוס לברוינשווייג, ויכָנס שם למחלקה הרביעית של הגימנסיה. ראש הגימניה ומוריה הכירו בתלמידם זה את כשרונותיו המצוינים ויעבירוהו מהרה ממחלקה למחלקה, עד כי גמר את חוק למודיו במשך שנה ותשעה חדשים, תחת אשר היה עליו לבקר את הגימנסיה, לפי החוק שהיה קבוע לכל התלמידים, עוד חמש שנים. במשך הימים, אשר למד בגימנסיה, למד בכל יום שתי שעות גמרא בבית הרב של עדת ברוינשווייג, והעדה הספיקה את כל צרכיו ותמלא את מחסוריו. עוד בשבת לאַצאַרוס על ספסל הגימנסיה היה נודע בין חבריו כדרשן מצוין, ובמות אחד התלמידים הנוצרים היה לאַצאַרוס מספידו. כאשר גמר זה האחרון את חק לימודיו בהגימנסיה בחרו בו חבריו לשאת את מדברותיו באולם-הבית הגדול, אשר התאספו בו קהל האזרחים ראש הגימנסיה ומוריה, פקידים גבוהים וגם המיניסטר מברויגשווייג. ככלות ל. את דבריו אמר לו המיניסטר " אדוני לאַצאַרוס מהיום הזה הנך אזרח בברויגשווייג". ראש הגימנסיה הודה לתלמידו זה על דבריו ויאמר לו בפני קהל ועדה, כי יכבדהו ויאהבהו וגם יסלח לו עוון מולדתו. סגולה מיוחדה היתה ללאַצאַרוס מימי נעוריו, לצודד נפשות כל מכיריו ויודעיו. כוח סגולתו זו לא רפה גם בימי זקנתו ושיבתו. אפשר להתנגד בכל עוז לדעותיו והשקפותיו, אך אין יכולת להשתחרר מחבלי הקסם, אשר יאחז בהם את נפש המדבר אתו.

מברוינשווייג הלך לאַצאַרוס לברלין. רעיו ומוקיריו נתנו לו כסף להוצאות הדרך ולצרכיו בעת הראשונה בעיר הבירה. יהודי ברוינשווייג התפארו בתלמיד זה ולא חסו על ממונם. לאַצאַרוס נכנס למחלקת הפילוסופיה של האוניברסיטה הברלינית. עוד לפני בואו לברלין כבר התוַדע ליום-טוב ליפמאן צונץ בווֹלפנבּיטל. צונץ היה בא בימי הקיץ לשבת בעיר הזאת, אשר בימי נעוריו למד בישיבתה וגם בבית הגימנסיה שלה, ובכל אותן השנים, שלמד לאַצאַרוס בברוינשווייג, היה נקרא פעם בפעם אל צוּנץ מדי בואו לווֹלפנבּיטל. הבדל גדול היה ביניהם בשָׁנִים, בכל זאת נקשרו נפשותיהם זו בזו. “צונץ, – אמר לי לאַצאַרוס, – היה איש שמח בחלקו, שפתו מלאה חידודים ושנינות ודעתו היתה תמיד מבודחת עליו, חברתו היתה נעימה וגם מועילה לי מאוד”. בבוא לאַצאַרוס לברלין היה נכנס ויוצא בבית צונץ מכירו מאז. אלעזר לאַצאַרוס. – גם הוא למד בעת ההיא את חכמת הפילוסופיה באוניברסיטה הבּרלינית, – שהיה מלמדו של הרב יחיאל מיכל זַקְש בגמרא ופוסקים ⁴, הציג את אחיו הצעיר, משה, לפני זה האחרון. זקש, שהיה בעל נפש פיוטית ויהודי נלהב, הכיר במשה מהסקירה הראשונה את יתרון רוחו, ויקרבהו בכל לבבו. גם לאַצאַרוס הצעיר שאף להיות רב בישראל, ובראשית בואו לברלין שעשע הרעיון הזה את נפשו. זקש, בתום רוחו, טוהר נפשו, בענְוָתו היתירה ובאהבתו החזקה לאֶחיו וליהדות, היה לו למופת. עוד היום יזכיר לאַצאַרוס את הרב והמטיף זקש ברגש-קודש; עוד היום יראה בו את חותם תכנית הרבנות במדרגתה העליונה. כאשר חגגה עדת ישראל בברלין, ביום השלישי לחודש פברואר, שנת 1862 את חג חצי היובל למשמרתו, היה לאַצאַרוס ראש המדברים (דרשתו זו נדפסה בספרו Treu und Frei), ויזכור לו ידידות נעוריו. זקש נטע בלב ידידו הצעיר את האהבה לפיוטים העברים, ואהבתו זו לא נחלשה עד היום. בבית הרב זקש התודע לאַצאַרוס לחכמים רבים, וביניהם גם לדוד קאַסיל. בחצי שנה הראשונה להיותו בברלין הגיש ל. למורי האוניברסיטה מאמר פילוסופי גדול על-דבר הצדקה. האוניברסיטה קצבה לו בעד עבודתו זו פרס שנתי⁵

בשנת 1848, בהיות עוד לאַצאַרוס תלמיד בית מדרש המדעים, שלח מאמר של ביקורת על קונטרס מדיני של הפרופסור בּראנדס מברסלוי למה“ע המדיני Bürgerwähr-Zeitung שהיה כלי-מבטאם של דורשי זכויות העם. עורך מכה”ע הזה, שר הצבא מאַססוֹן, קרא אליו את לאַצאַרוס ויבקשהו להיות עוזרו הקבוע. כעבור ימים מועטים מסרו לידי לאַצאַרוס את עריכת מה"ע הזה, ויעסוק בעבודתו זו ארבעה חודשים, עד אשר חדל העתון לצאת. ובימים ההם היה לאַצאַרוס מבקר את כל האסיפות המדיניות של הדמוקראטים והליבראלים. אולם הוא היה רק עֵד ראייה ושמיעה של המאורעות המדיניים בשנת 1848, ולא לקח כל חלק במרד עצמו. “שכלי, – אמר לי לאַצאַרוס, –היה כבר מבושל כל-צרכו. לא בחַיל ולא בכוח, כי-אם ברוח, – זה היה פתגמי מיום עמדי על דעתי”. לאַצאַרוס הוא שונא מטבעו לכל המהפכות החברתיות והמדיניות הנעשות בכוח האגרוף והנשק.

בשנת 1848 בא לברלין אנגלי צעיר-לימים ובידו מכתב ללאַצאַרוס מאת אחד מידידיו בלונדון. האנגלי ביקש את לאַצאַרוס, כי יורהו את השפה האשכנזית ולימודי הפילוסופיה. האחרון נאות לזה, וישכרו שניהם דירה אחת. מפי תלמידו האַנגלי למד לאַצאַרוס את השפה האַנגלית מהאלפא-ביתא, ויעש בה חיל במשך זמן קצר.

באותה השנה היה לאַצאַרוס יוצא ונכנס בבית מורו, ק. וו. הייזע. אשת הפרופסור הזה היתה בת-ישראל, שהמירה את דתה. היא היתה חכמנית, פקחית, ופיה מלא תמיד מהתלות וחידודים יהודיים. בנם, המסַפר הגדול פאול הייזע ⁶, איחד בקרבו את תכונותיהם וסגולותיהם הרוחניות של האב ושל האם. שניהם, פּאול הייזע ולאַצאַרוס, היו מתלמידי הייזע האָב, ויתהלכו ברעוּת. זה האחרון היה מורה לחכמת הלשונות באוניברסיטה הברלינית, ולאַצאַרוס תלמידו היה בא פעם-בפעם אל ביתו לשאול את פיו שאלות שונות במקצוע הנוגע להתפתחות השפות. הפרופסור היה רושם בכתביו דברי תלמידו זה, דבר בשם אומרו (בכל מקום, שנאמר בספרי ק. וו. הייזע הנדפסים: כן אמר L. או LZ. כוונתו: לאַצאַרוס). גם שטיינטהאַל היה יוצא ונכנס בבית הייזע ומתוַכח אתו בענייני חקירת הלשון. המורה הזקן היה מספר ללאַצאַרוס פעם בפעם ע“ד הערותיו ומחשבותיו המדעיות של שטיינטהאַל; והיה כאשר התנגד אליהן זה האחרון בכל תוקף שכלו המזהיר, היה הפרופסור מוסר את תשובותיו החריפות של לאַצאַרוס לשטיינהאַל, כי שניהם היו מבקרים את מורם זה כל אחד ביום מיוחד או בשעה מיוחדת ולא היו מזדמנים בביתו כאחד. פעם אחת אמר הייזע אל לאַצאַרוס: רב לי להיות סרסור בינך הד”ר שטיינטהאַל; לך-נא אל ביתו והתוַדע אליו, כי הלא צעיר אתה ממנו לימים; ואם תדברו פנים אל פנים הלא אז תוכלו לברר את דעותיכם והשקפותיכם ולהיוָכח עם מי מכם הצדק. אולם עלי להזהירך מראש, כי ידוע-תדע איך להתהלך עם הד"ר שטיינטהאַל, יען כי מפחד הוא מפני אנשים זרים לו והוא אוהב את הבדידות, ובכלל אינו מתנהג על פי הנימוסים הנהוגים ומקובלים בחברת צעירים-לימים המבקשים חיים או כבוד. לאַצאַרוס שמע לעצת מורו וילך להתוַדע אל שטיינטהאַל. זה האחרון גר אז בעליה קטנה ומספר ספריו הנמצאים בגבולו זה היה מעט מאוד, והדבר היה לפלא בעיני ל. ; “אולם אחרי כן נודע לי, – הגיד לי לאַצאַרוס, – כי שטיינטהאַל לא יאהב בכלל להגות בספרים רבים”. שטיינטהאַל היה אוהב לחשוב מחשבות בעצמו, מבלי למלאות את מוחו במחשבות שחשבו אחרים ⁷

כבוא לאַצאַרוס אל שטיינטהאַל מצא את זה האחרון כשהוא עסוק בכתיבת ספרו “Die sprachwissenshaft Wilhelms von Humboldt u. die Hegel’sche Philosophie” [“חקר-הלשון לוילהלם הומבולדט והפילוסופיה ההגלית”]. שטיינטהאַל התאמץ בספרו זה לבטל את הפילוסופיה של הֶגל ולברר את דעותיו של וילהלם הומבּוֹלדט. אחרי שנודעו ללאַצאַרוס משיחותיו של המחַבר תמצית ספרו החדש והרעיון המבריח אותו מן הקצה אל הקצה, הגיד לו, כי אמנם הצדק אתו בהכחישו את שיטת הגל, יען כי על פי שיטה זו אין עוד מקום להתפתחות חכמת-הלשונות, אבל שוגה הוא בחשבו, כי אחרי אשר סתר (…) את הפילוסופיה של הגל אין עוד כל מקום לפילוסופיה אחרת. מַהלך רעיונותיו של שטיינטהאל היה כזה: הגל אומר, כי המחשבות, ההיסטוריה והמציאות הולכות ומתפתחות בהדרגה עד ש“הרוח המוחלט” (אַבּסולוטר גייסט") מכיר את עצמו, ואולם בחשבֵנו, כי ה“הרוח המוחלט” כבר הכיר את עצמו בשיטת הגל, – אם כן, לפי שיטה זו, הלא כבר הושגה המטרה ואין עוד כל מקום להתפתחות; ואחרי שרואים אנו, כי ההתפתחות וההשתלמות בעולם המחשבות והמציאות עדיין לא חדלו, הלא מוּכח מזה, כי כוזבת שיטת הגל וכל יסוד אין לה. ובעת ההיא נעֵר שטיינטהאַל את ידיו מכל פילוסופיה בכלל. ובהיוָדע ללאַצאַרוס מהלך מחשבותיו של החוקר הצעיר הזה, אמר לו בהתלהבות: דוקא כעת, אחרי אשר ביטלת את שיטת הגל, מַתחֶלת הפילוסופיה האמיתית, והיא הנוֹסָדה על חכמת הנפש; כלומר, אותה הפילוסופיה החוקרת, איך יתהווּ, יתפתחו וישתלשלו הרעיונות והמושגים. קאַנט אמנם רמז בספריו על החכמה הזאת, אולם יען שלא היה מעולם חוקר בחכמת-הנפש (פּסיכולוג) במלוא מובן המלה, לא היה בכוחו לפתח כראוי את הרעיון, אשר רק רמז עליו בדברים מעטים זעיר שם זעיר שם. דברי לאַצאַרוס היו כהתגלוּת חדשה, כאור מבריק במוחו של שטיינטהאַל. מחשבותיו של שטיינטהאַל קיבלו דחיפה עצומה מכוּונה לצד חדש. לאַצאַרוס ביקש את חברו החדש, כי יבוא גם הוא אל ביתו לבקרהו; אולם שטיינטהאַל היה מסרב בעת הראשונה ולא אָבָה ללכת לחברו, כי גם את קרוביו העשירים בברלין לא היה מבקר, ובורח מפניהם כמפני יתר הבריות. דודה זקנה ועיוורת היתה לשטיינטהאַל בברלין, אשה צנועה וחסוּדה ועבריה נאמנה לעמה ולאלהיה, אשר את ביתה היה מבקר לעתים קרובות, ורק אִתה היה מדבר הרבה ומספר לה בהתגלוּת לב עניינים שונים.

בבית הפרופסור הייזע היו שטיינטהאַל ולאַצאַרוס, אחרי אשר התוודעו, נפגשים זה אל זה. פּאול הייזע הבן היה אז צעיר לימים, יפה-תואר, רב-הכשרון, משורר ומליץ, ואוהב נאמן לשני תלמידי אביו היהודים. השפעתם המוסרית של לאַצאַרוס ושטיינטהאַל על התכונה הפיוטית של המשורר הנוצרי ניכרת עוד היום. אשת הפרופסור הייזע, – אשר גם אחרי המירה דתה לא פג רוחה העברי, – לא סבלה, בעת הראשונה, את שטיינטהאַל, יען כי דבריו היו תמיד קצרים מאוד ויבשים יתר מדי. לאַצאַרוס תאר לפָנַי פעם אחת את סגנון השיחה המצויה בין שטיינטהאַל ובין אשת הייזה.

– התשתה טה, אדוני שטיינטהאַל? – שואלת המטרונית הייזע.

– לא! – משיב שטיינטהאַל רק מלה אחת, ועיניו נטויות כמקדם לאיזו נקודה רחוקה, או הוא מעיין בספר.

– אולי רעֵב אתה, אדוני הדוקטור? בוא-נא וטעום מכל אשר תאוֶה נפשך: בשר, דגים, ביצים, חמאה; אולי אם תסעד את לבבך וסר מעליך רוחך הזועף, – מפטפטת גברת הבית בנעימה.

– אמנם רעב אנכי, – משיב החוקר הצעיר בקצרה.

פעם אחת ביקשה אשת הייזע – שהיתה אוהבת לדבר על אדות היהדות ולספר זכרונות נעוריה בהיותה בבית אביה היהודי, – את שטיינטהאַל לבאר לה עניינים אחדים הנוגעים ליום-כפּור.

שטיינטהאַל שתק. הוא הגה באיזה עניין מדעי.

– בוא-נא אתי, – שסעה הגברת את שתיקת החוקר, – אל חדר-האורחים, ושם נשתה כולנו חמין, ושם גם תאֹבֶה בחיבתך להשיב על שאלותי.

– לא אלך, – ענה שטיינטהאַל בפנים נזעמים.

– מדוע?

– יען כי חפץ אנוכי הפעם לטייל מעט בגן.

בתוך כדי דיבורם נכנס לאַצאַרוס, ותשאלהו אשת הייזע, אם ילך לחדר-האורחים לשתות בחברתה כוס חמין.

– רב תודות לך, גברתי, – ענה לאצארוס, – בחפץ נפש אשתה ספל קהוה.

– אם כן, – אמר שטיינטהאַל, – אלך גם אני עמכם לשתות כוס חמין.

שטיינטהאַל היה מתרחק כל ימי חייו משיחות חולין, מדברים-בטלים, מווכוחי הטרקלין, לכן נמנע מִבוֹא בדברים עם אשת הייזה בעניינים “העומדים ברומו של עולם” ולעשותם לחומר קל ורך. אולם כשמעו, כי גם לאַצאַרוס יבוא אל חדר-האורחים להיות בין המסובים אל שולחן-הטה, אז ידע, כי השיחות לא תהיינה עוד בטלות, ויֵאות להִלווֹת אל המשוחחים. דרכי שטיינטהאַל אלה העליבו בעת הראשונה את אשת הייזע, טובת הנימוס ודקת-הרגש, עד אשר בּאֵר לה בעלה את תכונתו המיוחדה של המלומד הצעיר, שאיננו מתנהג על-פי הנימוס המקובל ב“חברה”, אז ידעה גם היא לעַרוֹך את האדם המצוין הזה, אשר פיו ולבו היו תמיד שוים בכל, והוא היה רחוק תכלית הריחוק גם מאבק חנוּפה.

אחרי מות הפרופסור הייזע מצאו בצוואתו כתוב, כי אחרי מותו ימסרו את כל כתביו אל ידי שטיינטהאַל, למען יסַדרם לדפוס. חפצו זה נעשה.

בשנת 1849 נתנו ללאַצאַרוס את התואר דוקטור באוניברסיטה הברלינית. נושא הדסרטאציה שלו היה אחד העניינים בתורת היופי. ימים אחדים אחרי קבלו את התואר דוקטור החל לכתוב את מאמרו: “על-דבר האפשרות ליסד חכמת-נפש-העמים ורעיונותיה”. ששה-עשר יום רצופים היה עסוק בכתיבת מאמרו זה, ויהי כאשר שָׂמוֹ במעטפה ויכתוב עליה את הכתובת של מערכת מכה"ע אשר לו נועד, נפל העט מידו ויפול למשכב, כי מחלת קדחת-העצבים תקפתהו. עוד בכל ימי כתבו את מאמרו זה הרגיש, כי כוחותיו יעזבוהו מעוצם עבודתו הרוחנית, אַך מרוב תשוקתו לכַלות המאמר הזה, שבו הניח אבן-פינה למחקריו הבאים, התגבר על מחלת גופו ולא הרפה מעבודתו אף רגע. ממשלת הרוח על הגוף, השתעבדות כל הכוחות והכשרונות למחשבה גדולה אחת, – זה סודה של כל יצירה רוחנית נשגבה.

באותה שנה, שבה היה לאַצאַרוס לדוקטור, נשא את אשתו הראשונה. בכל יום-ששי בערב היה מקבל בביתו את רעיו ומכיריו המקורבים ומזמינם לסעודה. בין קרואיו התמידיים היו: שטיינטהאַל, פאול הייזע, פרידריך אֶגֶרְס ⁸, המסַפר ברטולד אויאֶרבאַך (בימי שבְתו בברלין) ועוד חכמים וסופרים מצוינים אחרים. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר ערבי-שבתותיו: "כשהיה פאול הייזע מאחר לפעמים לבוא אל ביתי בליל-שבת ומוצא כבר מסביב לשולחני את כל חבורת הסופרים, היה שואלני בדאגה: לאַצַארוס חביבי, האם קידשת על היין ולא חיכית לקראת בואי? צר לי מאוד. ואנוכי הייתי מקדש את השבת לעיני כל האסיפה אשר רבים מחבריה היו נוצרים⁹ פעם אחת בא לברלין הפרופסור יעקב באַרנייס בן החכם באַרנייס מהמבּורג ויתאכסן בבית הפרופסור ק. וו. הייזע; אולם הוא בּאַרנייס היה נזהר מאד ממאכלות אסורים ולא טעם מאומה בבית האושפיזין שלו, ויבוא בכל יום אל ביתי לאכול איתי לחם על שולחני. ויהי בבוא אלי בּאַרנייס בליל שבת, בשעה שחבורת הסופרים היו מסובים לשולחני, קדש את השבת על כוס יין, ויטול את ידיו, כאשר עשיתי אני ושטיינטהאַל, לעיני כל הנאספים, שרובם היו נוצרים. אחרי ארוחת ערב ברכנו שלושתנו, בזימון. בצאת בּאַרנייס מביתי הריק את צלחת בגדו ויתן על יד פאןל הייזע את כל הנמצא בה. למען לא ישא משא ביום השבת. "ראו נא , יקירי, - פנה באַרנייס אל החבורה הראותו באצבעו על פאול הייזע, - זהו “השבת-גוי” שלי, וכאשר אזכה לשבת בגן-עדן עם כל הצדיקים והחסידים, אז אכניס למחיצתי גם את “השבת-גוי” הזה.

כיום לא אדע אף בית אחד בברלין, – הנני מדבר על בתי משכילי הדור, – אשר נשתמר בו פיוטו המיוחד של יום השבת; לא אדע אף בית ישראל אחד בברלין, אשר בעליו לא יבוֹשו במנהגי אבותיהם (אם גם בסתר לבבם יש להם געגועים עליהם) בשעה שמכיריהם הנוצרים יושבים במסבתם. עוד מעט ויהיו הסיפורים על-דבר קדושת יום השבת בעיני היהודי המערבי כאגדה מארץ הקדם. מעולם רחוק וזר להם. אודה ואֵבוש, כי גם אני, בשבתי בארץ-מולדתי, היתה קדוּשת-השבת למשא עלי, – עתה יש לי געגועים עליה. מסביב לי אין שבת ויום-טוב. שס"ה ימים של חול, של פרוזה יבשה, של משא ומתן, של חקירה צנומה ופילוסופיה קרה, – אלה הם חיינו במַערָבָא.

אחרי חתונתו ישב לאַצאַרוס בביתו בברלין ויתעמק במחקריו במקצוע חכמת-נפש-העמים. הוא לא רצה לקבל עליו כל משרה. הרב יחיאל מיכל זק“ש היה אז מבאֵי ביתו, ושטיינטהאַל התקרב על-ידם אל היהדות. בשנת 1854 נוסד בעזרת לאַצאַרוס חוג סופרים וחכמים, זקנים וגם צעירים, והוא היה ביניהם היהודי יחידי. החבורה הזאת החלה להוציא לאור הוספה ספרותית שבועית למכה”ע “קוּנסטבּלאַט”. האחריות הספרותית לפני הקהל היתה מוטלת על כל הסופרים יחד, אשר גם אחד מהם לא חתם את שמו מתחת למאמריו. בכל עת התאספם יחד חילקו ביניהם את העבודה הספרותית, איש איש לפי כשרנותיו וידיעותיו. לאַצאַרוס כתב במ“ע זה הרבה מאמרים, בלי חתימת שמו, על-דבר סופרים אשכנזים שונים. מצוין הוא מאמרו על אדות המספר גוטפריד קלר. כן כתב במ”ע זה מאמרים על-דבר שקספּיר והיינה, המצוינים בסקירה-נפשית חדה. בקראי בהם עתה, הנני מוצא בין שורותיהם את הפסיכולוג הגדול ואת היהודי התלמודי. בימי עבודתו במ“ע זה גילה כשרונות מצוינים בין הסופרים האשכנזים, אשר קהל הקוראים והמבקרים עברו עליהם בשתיקה גמורה ואיש לא שם אליהם לב. כל הסופרים, שעבדו במה”ע הנזכר, היו בעלי כשרונות, וביותר – בעלי ידיעות רבות ועמוקות, אך חוש-הביקורת החד היה חסר להם, והחוש הזה היה סגולתו המיוחדה של לאַצאַרוס, אשר נתחנך על ברכי התלמוד. כל הקורא בשום-לב את תולדות הספרויות המערביות ייוָכח, כי היהודים היו תמיד מן הראשונים אשר הרגישו את הרוחות החדשות המנשבות בעולם השירה והזמרה; הם היו מן הראשונים אשר גלו את כשרונות הסופרים האמיתים, בעת אשר איש לא הכירם. מצד אחד הננו דבקים בכל נפשנו במסורה, ומצד שני הנו החלוצים הראשונים בכל תנועה מדעית וספרותית. אילו נכחד התלמוד מאירופה היו צריכים, לשם תועלת החכמה והספרות, להביאו מקצה הארץ ולשמור את רוחו. הרוח הזה שמר פעמים רבות את המדע והספרות של המערב מרקבון. רוח-בער כזה דרוש עוד גם היום. בעוד אשר מצד אחד גלה לאַצאַרוס כשרונות ורעיונות בסופרים צעירים שלא חשדום בזה, כתב מהצד השני מאמרים במה"ע הנזכר על-דבר מחזור התפילות לראש השנה ויום-כיפור ויטעים את היופי המיוחד ורגש הקודש שבהם, מאמריו על דבר המחזור, בתרגומו האשכנזי והפיוי של מיכל זקש ועל-דבר הספר “דיע גאָטטעסדיענסטליכען פאָרטרסגע” של צונץ גלו לפני הקוראים הנוצרים עולם חדש.

בשנת 1859 החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עִתו “צייטשריפט פיר פלקרפּסיכולוגי אונד שפראַכוויססנשאַפט” בעזרת גיסו שטיינטהאַל וגדולי חכמי הדור. באותה שנה הציעו לפני לאַצאַרוס שתי משרות: אחת בברלין, בתור ראש בית-הספר למורים, אשר לפני זה היה צונץ מנהלו, ואחת בתור ראש-גימנסיה בעיר סמוכה לברונשווייג; אולם לאַצאַרוס לא קיבל אף אחת משתי המשרות האלה, יען כי, – כן אמר לי, – נפשו חשקה בחכמה ולא רצה לפזר כוחותיו הרוחניים על כל אותן הקטנות הקשורות במשרות כאלה. באותה עת עצמה החליטו הפרופסורים של האוניברסיטה בברן לקרוא אליהם את לאַצאַרוס ולתת לו קתּדרה בחברתם, והוא לא ידע מאומה. ומעשה שהיה כך היה: בברן היתה חבורת פרופיסורים קטנה אשר היו מתאספים יחד לקרוא ספרי חכמה ולדון עליהם. ויהי כאשר קראו את הספר Das Leben der Seele של לאַצאַרוס, מצא חן בעיניהם עד מאד ויחזו לו עתידות גדולות בעולם המדעים. ובשנת 1859 כאשר החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עתו המדעי הנ"ל, הגידו הפרופיסורים האלה איש לרעהו: זה האיש אשר לו נאה קתּדרה בברן, יען כי במקום זה יושבים ארבעה עמים שונים וימצא לו כר נרחב במקצוע חכמת-נפש-האומות. הפרופיסורים מלאו את ידי אחד מהם, שנסע לברלין, להתראות פנים עם לאַצאַרוס, “למען יתהה על קנקנו” ויראה בעיניו, אם ראוי הוא האיש הזה, שלא שמש עוד בכהונת מורה לרבים, למשרת מורה בבית מדרש מדעים גבוה. הפרופסור בא בדברים עם לאַצאַרוס, וכאשר הגיד לו כי חבריו מלאו את ידו להציע לפניו לקבל משרת מורה בהאוניברסיטה שבברן, ענה אותו, כי ימלך בראשונה באשתו ואחר-כך ילך לברן לראות הכל בעיניו, ואז ידע איך להחליט דבר.

לאַצאַרוס שמח על ההצעה הזאת אחרי אשר עזב את מחשבתו על-דבר כיסא-הרבנות, נשא נפשו אל הקתּדרא, “להפיץ מַעינותיו חוּצָה”. עוד בשנת 1856 החל לקרוא בביתו שיעורים בפילוסופיה לפני שמונה-עשר אנשים, הם חבריו, אשר עבדו אתו במה“ע הספרותי הנ”ל, ולפני אחדים ממכריהם. כל שומעיו אלה היו אנשים, שגמרו את חוק-לימודיהם בבית-מדרש גבוה, וכולם זקנים ממנו לימים. ביניהם היו גם בעלי כשרונות ספרותיים מצוינים, ואחדים מהם היו מפורסמים בספרות האשכנזית. שנה שלימה קרא לפניהם את שעוריו, שתי פעמים בשבוע, בתולדות הפילוסופיה. ביחוד עמד בשעוריו אלה על תורת אפלטון האידיאַלית. אפלטון הוא אחד מן הפילוסופים היותר חביבים על לאַצאַרוס, המתנגד מעודו לתורת בעלי-החומר הראשונים והאחרונים. אחרי השיעורים היו תלמידיו אלה מציעים לפניו שאלות שונות בפילוסופיה, והוא משיב לכל אחד מהם. שיעוריו אלה היו לו כעין הכנה והקדמה לעבודתו לעתיד בתור פרופסור. עוד שנים אחדות לפני הקראו לברן היה קורא פעם בפעם לפני סוחרים צעירים מאמרים על-דבר הספרות הכללית ועל-דבר סופרים ידועים שונים. “ויותר מאשר למדתי, - אמר לי לאַצאַרוס, - את הסוחרים, למדתי אני מהם, כי בבואי אל חברתם הקשבתי אל שיחותים, ויכוחיהם משפטיהם, משאם ומתנם.” ומה נחוץ לפעמים להפילוסוף לרדת משמי עיוניו הדקים למישור החיים והמונם! - באביב שנת 1859 הלך לאַצאַרוס לבֶּרְן ויתוַדע שם אל מורי האוניברסיטה ויתבונן אל תנאי המקום ויחליט להשתקע שם. ובחורף של השנה ההיא קראה אותו הממשלה השווייצית לקבל משרַת פרופסור באותה האוניברסיטה. באביב שנת 1860 הלך לאַצאַרוס עם רעייתו לגור בברן, ויחל לקרוא שם את שיעוריו בפילוסופיה. בשתי השנים הראשונות נחשב לאַצאַרוס כפרופסור שלא מן-המנין. כמעט לא היה אף תלמיד אחד באוניברסיטה הברנית, יהיה מאיזו מחלקה שיהיה, שלא בא לשמוע את שיעוריו בפילוסופיה ובחכמת-הנפש, בתורת היופי והמוסר. צחוּת לשונו, כוח שפתו, הסברתו, ברק שכלו, רוחב ידיעותיו השונות והקסם המיוחד השפוך על כל עַצְמוּתו – קנו לו את לבב כל השומעים, אשר היו בני ארצות ומדינות שונות. בשנת 1862 שלחה הממשלה תעודה ללאַצאַרוס, כי נבחר להיות פרופסור מן-המניין. בשנת 1863 בחרו בו כל הפרופסורים, בהסכם הממשלה, להיות דֶקַן (זקן) האוניברסיטה, ובשנת 1864 (היא השנה האחרונה לשבתו בברן) נמנה למנהיגה (רֶקטור). הוא היה באותה שנה לדקן ורקטור כאחד, למרות הנהוג והמקובל בבתי מדרשי-המדעים וגם נגד חפצו, רק מפני שכן הטילו עליו חבריו, אשר הכירו את ערכו. ובעת ההיא, שנת 1864, שפכו הישועים את ממשלתם על ארץ שווייץ וישתדלו בנכליהם ומזימותיהם, כי ישללו מן היהודים את שיווי-זכויותיהם. היהודים היושבים בגליל Oron שבשווייציה, – מספרם היה ארבעת אלפים, – היו רובם סוחרי בהמות דקות וגסות ומַלוים כסף ברבית לעם-הארץ, ויהיו למטרה לחיצי לשון “השחורים”, אשר כילו בָּם עֶבְרָתם. ויהי ביום אשר בחרו בלאַצאַרוס למנהיג האוניברסיטה בברן, קם מליץ-יושר אחד ליהודים בבית-מחוקקי-העם ויוציא מכיסו גליון אחד של מכ“ע ויגיד להאסיפה כדברים האלה: “פה, במה”ע, הננו קורא, כי אתמול נבחר יהודי לרקטור באוניברסיטה שבברן; והנה ראו-נא, אתם אומרים, כי היהודים מסוגלים המה רק ל”סחר ומכר" ולתת כסף ברבית; תבוא אשכנז ותטפח על פניכם. כאשר אך נתנו שם שיווי-זכוּיות ליהודים היו הרבה מהם לאנשים רמי-המעלה, אשר אשכנז תתפאר בהם. אילו נתנו גם אנחנו ליהודינו שיווי זכויות מכבר הימים, לא היה עלינו להביא עתה יהודי פרוסי להיות רקטור בבית-מדרש המדעים שבברן".

לאַצאַרוס לא התערב, כל ימי היותו פרופסור בברן, בעניני המפלגות המדיניות. הוא לא נטה לאחד הצדדים ולא הראה פנים מסבירות לכיתה או סיעה אחת יותר מלחברתה. הוא נשא ונתן עם רעיו ומכיריו רק בעניינים מדעיים ולא בעניינים מדיניים. “בלכתי לברן, – הגיד לי פעם אחת לאַצאַרוס, – לא היתה מטרתי להורות בִּינָה לאחרים בלבד, כי-אם, עוד הרבה יותר, ללמוד בעצמי ולהשלים את ידיעותי בחכמת נפש-העמים. בשווייציה התבוננתי מקרוב אל האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים, אל דעותיהם ומעשיהם. עוד זאת, כי חפצתי לגור שנים אחדות בארץ רפובליקנית ולהיות חפשי בחקירותי”.

חמש שנים וחצי קרא לאַצאַרוס את שיעוריו באוניברסיטה שבברן. בכל זמן וזמן (סֶמֶסְטֶר) היה קורא לפני תלמידיו על עניין מדעי אחר, ולא חזר על שיעוריו הראשונים, כאשר יעשו רבים מהמורים, אשר ישובו פעם-בפעם לקרוא לפני תלמידיהם את אשר כבר קראו וחזרו-וקראו. לאַצאַרוס היה הראשון בין המורים באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתדרא “על-דבר השימוש בחכמת-הנפש בענייני הרפואה”. לתכלית זו היה קורא לפני התלמידים, הלומדים את חכמת-הרפואה, את הגליונות החדשים של מה"ע לענייני רפואה ומעורר להם על מקרים מצוינים במקצוע זה. הוא היה מבאר לפניהם את השגיאות הפסיכולוגיות, אשר נכשלו בהן הרופאים במקרים ידועים, או, להפך, מראה להם את חוקי הפסיכולוגיה, אשר על פיהם התנהגו הרופאים (או צריכים היו להתנהג) במקרים ההם. כן היה קורא לפניהם את שיעוריו “על-דבר השימוש בחוקי הגיון בענייני הרפואה”; וגם לתכלית זו היה קורא לפני תלמידיו מעל ספרי-העתים לחכמת הרפואה ושואלם, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם בא הרופא פלוני במקרים ידועים למסקנה כזו וכזו, איזו הם חוקי ההגיון שהניעו את הרופא אלמוני לתת לחולה רפואה זו ולחולה זה רפואה אחרת, ואם היטיבו הרופאים להשתמש בחוקים האלה, או שגו בהחלטותיהם. כל הרופאים אמנם, כשהם מרפאים את החולה מגיעים להחלטותיהם על-פי חקי הגיון קבועים, גם אם לא למדו ולא ידעו מעולם את תורת ההגיון כפי אשר ילמדוה מעל לקתּדרה, כמו שאדם מעכל בקיבתו את המזון גם אם לא למד חקי הפזיולוגיה. אבל אינו דומה רופא אשר חקי ההגיון ברורים בידו והוא יודע להשתמש בהם כראוי, להרופא שאין לו כל ידיעה מדויקת בזה.

לאַצאַרוס קרא זמנים אחדים את שיעוריו בתורת ההגיון גם לפני התלמידים הלומדים את תורת המשפטים. לתכלית זו היה קורא לפניהם פסק דינם של שופטים שונים על חוטא אחד, שעמד לפני שלושה בתי-דינים הגבוהים זה מזה. אחרי-כן היה שואל את תלמידיו, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם גזר כל אחד מהשופטים האלה את דינו, ומי מהם שגה בשיקול-דעתו ונטה מההגיון הבריא ¹⁰. “אנוכי באתי לאוניברסיטה בברן, – אמר לי לאַצאַרוס. – לא לחנך ולגדל פסיכולוגים, כי-אם לעזור לתלמידים העתידים להיות רופאים או שופטים וכדומה, להשתמש בכללי חכמת-הנפש וההגיון כראוי. לתלמיד בעצמו קשה עד-מאוד למצוא את המעבר מתורת-הנפש אל המקצוע המיוחד שהוא עובד בו. לרגל שיעורי אלה קראתי הרבה במקצוע חכמת הרפואה. בה עברתי בעיון על תשעה כרכים גדולים בתורת הפתּולוגיה, וכן על ספרי רפואה אחרים. מלבד זאת הייתי נושא ונותן הרבה עם מורים לחכמת הרפואה ועם רופאים מומחים ושואל מפיהם דברים שלא עמדתי עליהם בעצמי. כן קראתי הרבה במקצוע תורת-המשפטים ובאתי במשא-ומתן מדעי עם יודעי דת ודין מצוינים”.

לאַצאַרוס היה הפרופסור הראשון באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתּדרא (בברן) על “הספירה המוסרית” (מוִראַל-סטאַטיסטיק), כלומר על-דבר החוקים הקבועים השוררים בעולם המעשים המוסריים, אשר בסקירה ראשונה ייראה הדבר, כאילו הם נעשים ברצון חפשי ¹¹). לאַצאַרוס לא התנגד בשיעוריו ל“בחירה החפשית” של הפרט, אדרבה, הוא חיזק את יסודותיה, אבל ביקש ומצא את חשבּון הספירות במעשי הכלל, במעשי עם שלם, בארצות ובמדינות שונות.

בשנת 1863 לקח לאַצאַרוס חלק באסיפה של חכמי הספירוֹת [הסטאטיסטיקה], אשר באו לבּרן מכל הארצות הנאורות, ובדבּרו עם יועץ הממשלה, הירמאַן, מי שהיה ראש לשכת-הספירות בבאווריה, על-דבר מספר החטאים בקרב היהודים בארצות שונות, הודה לו זה האחרון, כי מיום התעסקו בלוחות-הספירה של היהודים נוכח, כי רוב החטאים והפשעים של העם הזה נובעים מתוך החוקים המיוחדים אשר שמו עליו העמים, ורבים מהחטאים האלה ייראו רק לעין שטחית כחטאים. לשמוע את השעורים שקרא לאַצאַרוס על-דבר השקפותיהם של העמים השונים על חכמת-החרשים ומלאכת-המחשבת ועל דבר “הספירה-המוסרית” - היו באים מלבד התלמידים גם צירי ממלכות שונות, שישבו בבערן. בין השומעים הקבועים האלה היו: הציר מווירטמבּרג פאָן שפּצעמבּערג, הציר הרוסי בּודבּרג, הציר האוסטרי ומזכירו, הציר האיטלקי וכן ראש לשכת-הספירות בבערן ושלושת עוזריו, ואחרים מקרב הדיפלומטים. רבים משומעיו אלה היו מלוים אותו לביתו, למען יוסיף לבאר ולהסביר להם מה שקרא בשיעוריו מעל הקתּדרה.

בכל ימי שֶׁבת לאַצאַרוס בברן היו רבים מהדיפּלומטים של המדינות השונות, היושבים בעיר הזאת, יועצי ממשלת שווייץ, מוריה ומאוריה, חכמיה וחוקריה, באים אל ביתו בימים קבועים בשבוע. שיחתו המדעית, שכלו המזהיר, גאוניותו ופשטותו היו כאבני-חן המושכות את כל הלבבות. לא היה ענין מדעי או ספרותי אשר לא דברו ולא דנו עליו בחוג זה. ובתוך כל השיחות האלה, מרובות הצדדים והגוונים, היו מצלצלות פעם-בפעם גם המלים: “היהודים” ו“היהדות”. מתחילה לא נעמו המלים האלה לחִכָּם המפונק של אחדים מבני החבורה הזאת, אך לאט-לאט התרגלו, תחת השפעתו העצומה של לאַצאַרוס, למצוא בהן טעם ולתת כבוד ותהלה גם ליהודים וגם ליהדות. לאַצאַרוס, אשר התגאה תמיד ביהדותו, היה לפלא בעיני צירי הממשלות, אשר לא הורגלו לראות בארצם יהודים כאלה. דבריו הנמרצים והיפים על היהדות, אשר השמיע תמיד בחוג רעיו, הביאו מהפכה בלב בוזיה. רעיו של לאַצאַרוס הכירו בביתו עוד שני יהודים גדולים את שטיינטהאַל ואת יו"ט ליפּמאַן צונץ. בימי שבת לאַצאַרוס בבערן בא אליו שטיינטהאַל שלוש פעמים לבקרו וישב אתו בכל פעם שבועות אחדים ויותר. מורי האוניברסיטה בבערן התוודעו אל שטיינטהאַל בבית לאַצאַרוס ויהנו מאד מחכמתו, התפלאו לראות, כי גם החוקר הגדול הזה, אשר סלל מסלה חדשה בחכמת הלשונות, הוא יהודי תמים, נאמן בכל לבבו ונפשו לעמו ולאלוהיו, יהודי צנוע וענו מאין כמוהו.

בשנת 1863 קבל לאַצאַרוס מכתב מצונץ, כי יש ברצונו ללכת לעיר פּאַרמה שבאיטליא, למען יראה בעיניו את אלף כתבי-היד הגנוזים שם, אולם קשה עליו לעבור בדרך ארבעה ימים רצופים. צונץ היה אז כבר בן ס"ט שנה. ויבקשהו לאַצאַרוס לבוא לאיו לבערן ולנוח בביתו שבוע ימים, ומשם ילך לפּאַרמה. צונץ היה לפי דברי ל., דמוקראט על-פי דעותיו והליכותיו “מכף רגלו ועד קדקודו”. ומסיבה זו לא פנה אל שר השכלת העם בברלין, כי יתן על-ידו מכתב המלצה לראש הביביליוטיקה בפארמה, למען יראה לו את כל גנזיה. אולם בשבת צונץ אצל לאַצאַרוס בבערן התודע אל חכמיה וביניהם גם אל פרופסור שפּרינגר (מחבר הספר הגדול “חיי מוחמד”), ועל פי בקשת ל. נתן זה האחרון על-יד צונץ מכתב-מליצה לחברו, הפילוסוף והחוקר בלשונות המזרחיות פרופסור מאַמיאַני (Maniani) שהיה בעת ההיא שר השכלת העם באיטליא, וגם הוא היה חפשי בדעותיו. המיניסטר קבל את צונץ בכבוד גדול ויתן לו מכתב לגיסו, ראש הביבליותיקה בפארמה, וזה האחרון עזר לצונץ לשכור לו מעון על-יד בית-עקד-הספרים, ויתן לו, כיוצא מן הכלל, כתבי יד שונים לביתו למען יעתיק מהם כל הדרוש לו.

ועל-ידי שהיה לאַצאַרוס אהוב להדיפּלומטים בבערן, והמה יוצאים ונכנסים בביתו, התרומם ערכו גם בעיני הממשלה השוויצאַרית ובעיני חבריו המורים בהאוניברסיטה; כי על-ידי צירי הממשלות, שהיו באים אל שיעוריו, התרומם ערך בית-מדרש-המדעים הבערני בארצות אירופה.

בשנת 1866, כאשר שב לאַצאַרוס מברן לברלין, מינוהו למורה הפילוסופיה באַקדמיה ללימודי תכסיסי-מלחמה. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר המינוי הזה: “וַעד של חמישה חברים, אשר מִשְׂרָתם היא להציע לפני המלך את האנשים, הראויים, לפי דעתם, להבחר למורים באַקדמיה הצבאית, התיעצו על אדותי, אם ראוי אנוכי למשרה זו. חברי הועד הם שלושה גנרלים ושניים מאצילי העם. הראשונים רצו שלושתם בבחירתי, והאחרונים שניהם התנגדו לה, יען כי יהודי אנוכי. ויהי כאשר הציע הגנרל פון אֶטצֶל, ראש האַקדמיה, את החלטת הועד לפני המלך וילהלם הראשון, שאלהו טעמם של המתנגדים לבחירתי, ויען: כי יהודי אנוכי, ולא טוב הדבר, כי יאציל יהודי מרוחו על בני מרום-הארץ הלומדים באַקדמיה. ויאמר המלך: אם אין כל מניעה אחרת לבחירת לאַצאַרוס זולת מה שיהודי הוא, אז אין בכך כלום – ויאשר תיכף בחתימת ידו את בחירתי”.

לאַצאַרוס קרא את שיעוריו באַקדמיה במקצוע חכמת ההגיון, חכמת-הנפש והפילוסופיה. הוא השתדל לתת לתלמידיו מושגים ברורים והשקפה נכונה על-דבר הסיבות, אשר הניעו את בני-האדם בזמנים שונים להתפלסף ועל-דבר מהותה ותכונתה של הפילוסופיה עצמה, אופן התפתחותה ושיטותיה השונות. הוא קרא שנים אחדות שיעורים באַקדמיה גם על-דבר השקפותיה של הפילוסופיה על דברי ימי האדם ותולדותיו. הגנראל פּויקֶר, ראש המפקחים על ענייני הלימודים בקרב הצבא, רצה לתת ללאַצאַרוס את הקתדרא לדברי-הימים באקדמיה. אולם לאצארוס לא רצה בשום אופן לקבל עליו משרה זו, באמרו, כי איננו מומחה לדבר ואיננו מסוגל מטבעו להתאבק בעפר בתי האַרכיון השונים וללקוט “עצמות יבשות”.

כמעט באותה עת עצמה שבא ל. לברלין, התישב גם רעו פאָן שפּיצעמבּרג (מי שהיה ציר ווירטמבּרג בּבּערן) ועל-ידו התודע והתרועע גם לחותנו המיניסטר בּילר מווירטמבּרג, אשר הזמינו פעמים רבות לאחזתו לדבר אתו “בענינים העומדים ברומו של עולם”. הציר השוויצאַרי, היושב בברלין וכן דיפלומטים אחרים, שרים ורוזנים הקרובים למלכות, היו מבאי ביתו של לאַצאַרוס בברלין וגם באחוזתו שענעפעלד אשר אצל לייפּציג.

יורש העצר פרידריך היה בא לפעמים בשנות 1867–8, אל האקדמיה לשמוע את שעורי לאַצאַרוס בפילוסופיה. פרידריך לא היה מודיע מתחילה לפקידי האַקדמיה על-דבר בואו, לבל יעשו הכנות לקבלת פניו. והיה מדי בואו אל האַקדמיה, וישב על אחד הספסלים בשורות האחרונות, בין פקידי-הצבא התלמידים. לאַצאַרוס לא היה מפסיק בגללו את שעורו ונושא את מדברותיו הלאה באותו סגנון ובאותו הקול, שהיה רגיל לדבר בכל שיעוריו, בלי כל הבדל. פעם אחת בא פרידריך אל שעורו של לאַצאַרוס והוא קרא אז על אודות סוקרטס והפילוסופיה שלו, וימצאו הדברים כל-כך חן בעיני יורש העצר, עד כי בא אל האקדמיה גם ביום המחרת לשמוע את סוף השעור. כאשר שמעה וויקטוריא, אשת יורש העצר, את כל התהלות, שפוזרו בחצר המלך להפרופיסור החדש, אשר קסם מדברותיו הפליאו את לב השומעים, בקשה גם היא לבוא אל האַקדמיה לשמוע את שעוריו בחכמת הנפש, אולם בעלה אסר עליה דבר זה, כי זהו נגד נמוס החצר כי לא הרי אשכנז כהרי אנגליא. אז בקש יורש העצר את לאַצאַרוס כי יקרא בארמונו שיעורים בענין מדעי לפניו ולפני מקורביו הוגים-דעות, למען תוכל גם רעיתו לשבת בין הבאים, ובזה ימלא חפצה מכבר. במשך חודש אחד קרא לאַצאַרוס את שעוריו, פעמים בשבוע, בארמון יורש העצר, על דבר תורת-היופי וחוקיה. לאַצאַרוס היה נכנס ויוצא בחצר פרידריך, אשר קרא את ספריו וגם את החוברות של ה“צייטשריפט פיר פעלקערפּסיכאָלאָגיע אונד שפּראַכוויססנשאַפט”, שהוציא ביחד עם שטיינטהאַל. באחת משיחותיו עם ל. העיר יורש העצר הערות שונות על-דבר מאמרים שונים במה“ע הנזכר, ומהם היה ניכר כי קרא את הדברים בעיון. בכל עת, אשר עשה פרידריך משתה גדול, היה לאַצאַרוס תמיד אחד הקרואים, ובן המלך מראה לו בפומבי אותות כבוד ורעות, ובזה הראה לכל כי האַנטישמיות שנואה עליו. אחרי אשר קרא יורש העצר את קונטרסו של לאַצאַרוס ¹² Was heisst national אשר מצא חן בעיניו, הגיד לז. פרידלענדער: כל עוד יהיה לכם היהודים, מנהיג רוחני כלאַצאַרוס ייטב לכם כל הימים. " בשיעורי אשר קראתי בארמונו של פרידריך, - הגיד לי ל., - וכן בשיחותי הפרטיות אתו ואל רואי פניו, לא לבד שלא כחדתי את יהדותי תחת לשוני, כי-אם גם הטעמתיה תמיד במידה הדרושה ובזמן ובמקום הדרוש”.

בשנת 1869 הלך לאַצאַרוס למרחץ-הים שֶׁוֶנינגֶן הסמוך לעיר האַאַג. אז הודיע המיניסטר פוֹן בּילֶר מווירטמבּרג לרעוּתו, המלכה מהולאנד בתו של המלך מווירטמבּרג, כי ידידו לאַצאַרוס, שהוא איש מצוין ונפלא במינו, נסע להולאנד לנוח מעבודתו. ותזמין המלכה את לאַצאַרוס לסעודת-הצהריים ותשלח אחריו את מרכבתה להביאו אל ארמונה בהאַאַג. בין הקרואים אל שולחן המלכה היו גם ראש האַקדמיה המדעית בפאריז, יוליוס מוֹהל, ואחד שרי-המלוכה מאַנגליה. כאשר ראתה המלכה, כי לאַצאַרוס מתגאה ביהדותו, קדאה אותו לחדר- עבודתה ותאמר לו כדברים האלה: הפעם אראה לך את הסגולה היותר יקרה אשר בארמוני, ולא אֶשגה אם אומר, כי סגולתי זאת תקח את לבך הרבה יותר מכל הסגולות שראית בחצרי; ובדברה את הדברים האלה הראתה באצבעה על תמונה עתיקה, תמונת ברוך שפּינוזא, מצוירה בצבעי-שמן. כאשר נודע לראשי עדת ישראל בהאַאַג, כי לאַצאַרוס קרוא אל המלכה לארמונה, ויבואו לקדם את פניו בבית-מלונו, ובין הבאים היה הרב ומנהלי מוסדות הצדקה.

לאַצאַרוס התפאר לפנַי פעמים רבות, כי כשם שהיה ביתו פתוח לרווחה לגדולי עם-הארץ ולחכמי דורו, כן היה קרוב בכל עת לרבנים ולתלמידי החכמים מארצות שונות, אשר פנו אליו הן בעסקי הכלל והן בענייניהם הפרטיים. ולמען סַמן לי את תכונת האחרונים ואת אופן יחסו אליהם, סיפר לי מאורע קטן מצוין במינו. בימי היותו מורה באַקדמיה לתכסיסי-מלחמה בא לביתו רב אחד מעיר סמוכה לקובנה, אשר חָלה את עֵיניו. בידי הרב היה מכתב-מליצה ללאַצאַרוס, אשר בו העידו על גודלו בתורה וביראת שמים, וילך אתו לאַצאַרוס אל רופא מומחה למחלוֹת-עיניים. הרופא בדק את עיני הרב ויחליט, כי דרוש לעשות בהן ניתוח, ואם לא, סופו להתעוור. הכסף, שצריך היה לשלם לרופא בעד הניתוח ובעד כלכלת החולה בבית-החולים שלו, עלה לסך שש מאות מארק, ובידי הרב לא היתה אף פרוטה אחת. ויתן לאצארוס על ידו מכתב-מליצה להרב א. גייגר ולאחד העשירים, כי יתנו לו את הסך הדרוש. אולם הרב מאן ללכת אל האנשים ההם, באמרו, כי איננו “שנורר” ולא ידפוק על דלתות זרים, ויטיל אימה על לאַצאַרוס, שאם לא יתן לו הוא את הסך שש מאות מארק, אז ימהר וישוב לעירו, ואם ניחא ללאַצאַרוס, ניחא גם לו, להרב, כי ישאר עיוור כל ימי חייו.

אז הלך לאַצאַרוס אל מכיריו ויאסוף שש מאות מארק וימהר ללכת למעון הרב לבשר לו את הבשורה, אך הרב לא היה במעונו, ועל שאלתו, איפה הוא, ענוּהו, כי הוא יושב בכל יום מבוקר עד ערב בבית איש אחד, ורק בלילה הוא שב לאכסניא שלו. כאשר בא הרב ביום המחרת ללאַצאַרוס, שאלהו זה:

– בבית מי אתה יושב כל הימים?

– בבית איש פלוני! – ענה הרב.

– מי הוא ומה מעשהו? – שאל לאַצאַרוס.

– מאומה לא יעשה ואיננו מאומה.

– ובכל זאת, מה מלאכתו?

– כלומר… רצוני לאמור, הוא סתם איש.

– ומה אתה עושה בבית האיש הזה כל הימים?

– מה אני עושה שם? אין אני עושה כלום, בלתי אם אשר אוֹכל ואֶשתה שם. הנני יושב כל היום בבית איש פלוני, יען כי טוב לי לשבת שם מלשבת בחדרי הצר והאפל שבאכסניא שלי.

– ואיפה התוַדעת אל האיש הזה? האם קרובך הוא או מכירך מכבר?

– איפה התוַדעתי? גם זו שאלה! מאליו מובן, כי בבית-התפלה התוַדעתי אליו, והוא לא קרוב ולא גואל לי, כי-אם יהודי ככל היהודים.

אחרי אשר עשו לרב ניתוח בעיניו וירָפא, שלחוהו הרופאים לקארלסבּאד, וַילַוֵהו האיש פְלוֹני אל התחנה ויתן על ידו שלושה מארק. הרב סיפר זאת ללאַצאַרוס.

– ואתה לקחת מידי איש זר לך את הכסף? – שאלהו לאַצאַרוס.

– לקחתי.

– ואתה הלא אמרת, כי חלילה לך לקבל צדקה מידי זרים?

– אנוס הייתי לקבל את השקל מידי פלוני, לבַל אַלבּין את פניו חלילה. יודע אנוכי, כי עשיתי לו נחת רוח בזה שקיבלתי את השקל מידו. לא כן העשירים…

ללאַצאַרוס נודע אחרי-כן, כי זה האיש פלוני, אשר הרב היה סמוך על שולחנו כל ימי שבתו בברלין, הוא עצמו עני המתפרנס מ“קצבה”.

“עניים כאלה, – הגיד לי לאַצאַרוס, – נמצאים רק בישראל ואין דוגמתם בין כל האומות. לוא סיפרתי לאחד מרעַי הנוצרים, כי הרב הטיל עלי אימה, שאם לא אתן לו את הסך הדרוש לו, אז ימהר וישוב לביתו, ואם לי ניחא, ניחא גם לו, כי יסתַמֵא בשתי עיניו; לוא סיפרתי לאחד מרעי הנוצרים על-דבר העני, אשר יחפש תלמידי-חכמים, למען יאכילם על שולחנו ולמען יתן להם נדבה, אז בודאי היו דברי תמוהים ובלתי מובנים להם. כל העולם היהודי המיוחד הזה אינו ידוע להם כלל”.

– – – לאַצאַרוס ספר לי הרבה על אודות רעו, המספר הגדול ב. אויערבּאַך. והנני מביא פה מרשימותיו איזה מן הדברים, אשר לא נודעו עוד בקהל, שהם מציינים תכונת שני הרעים האלה. לאַצאַרוס התודע אל המספר בשנת 1853 בלייפּציג. וכך היה הדבר: המספר הנוצרי הנריך קעניג¹³ הגיד פעם אחת ללאַצאַרוס: אם חפץ אתה להתודע אל אויערבּאַך איש-הרוח וגדל-הדעה הנני להביאו אליך, ובודאי תמצא בו חפץ רב. עברו ימים מועטים ויבוא ל. ל. לבקר את קעניג בביתו בלייפּציג, וימצא שם את אויערבּאַך ויתודעו זה לזה. שיחתם הראשונה היתה אדות הספור “שפּינוזה” של זה האחרון. השיחה היתה נלהבה מתובלה בחידודים ומלאה חריפות. קעניג ישב מרחוק ויט אוזן לדברי רעיו אלה, ויתפלא על חרפות הוויכוח שביניהם, על מהירות השגתם על קלות תפיסתם ועל מעוף שכלם המזהיר. כתם הוויכוח הגיד להם קעניג כדברים האלה: "רואה אני מדבריכם, כי אחים אתם והנכם קרובים זה לזה ברוח הרבה יותר מאשר כל אחד מכם קרוב אלי, אף כי בפעם ראשונה הנכם מדברים היום איש אל רעהו, ואני יודע אתכם שנים משכבר הימים.

אויערבּאַך נולד ביום 28 פברואר, שנת 1812 בכפר נאַרדשטעטטען בווירטמבּרג, להורים עברים עניים. הוא היה מילדותו מלא רוח וכשרון. עד השנה השתים-עשרה לחייו למד בחדר בכפר מגורו. אחר-כך שלחוהו הוריו לבית-המדרש בעיר העכינגען, כי יעדוהו להיות רב בישראל, כעביר שתי שנים שלחוהו משם לקאַרלסרוהע ללמוד בהגימנזיום ולשמוע שיעור בתלמוד מפי הרב אליהו ווילדשטטער. בעיר הזאת למד שלוש שנים ושם הכיר, כי לא נוצר להיות רב, וילך משם בשנת 1830 לשטוטגרד, ויגמור את לימודיו במחלקות העליונות של הגימנזיום. אז נכנס אל האוניברסיטה אשר בטיבינגען וילמד את חכמת המשפטים. אך החכמה הזאת לא נתנה תשובה לשלות המתרוצצות ברוחו, ויבוא אל בתי מדרשי המדעים שבמינכן ובהיידלבּרג לשמוע לקח בחכמת הפילוסוםיה ודברי הימים. הוא היה תלמידו המובהק של ההיסטוריון המפורסם שלוסר. אולם הוא לא גמר את חק לימודיו ולא נתנו לו את התאר ד"ר, יען כי בעודנו על ספסל התלמידים הפנה את לבו לעבודת הספרות. בשנת 1836 הוציא לאור את ספרו הראשון (חוברת לא גדולה) : “דאס יודנטהום אונד די נייעסטע ליטראַטור”. בקונטרסו זה נלחם נגד המאשימים את הסופרים היהודים-אשבנזים, כל לא נאמנה רוחם את הלאומיות האשכנזית. בשנת 1837 הוציא לאור שני חלקי ספורו: “Spinoza Ein Denkerleben” . עבודתו הספרותית שללה בנעוריו את כל עיתותיו ולא הספיקה השעה בידו להעשיר ולהעמיק את אוצר ידיעותיו. העוני אלצו לכתוב ספרים ולהפוך את מיץ עצביו ללחם. במכתביו ללאַצאַרוס התאונן פעם בפעם על חסרון ידיעותיו ועל “ימי נעוריו הטבולים בדיו”.

מיום אשר התוודע לאַצאַרוס אויערבּאַך היו לרעים, וישארו כן כל ימי חייהם, אף כי אויערבּאַך היה זקן ממנו בשתים עשרה שנה. אויערבּאַך היה חבר נעים מאד בחברת רעים. בעת אשר דעתו היתה בדוחה עליו היה מחקה בחוג רעיו את קולותיהם של אנשים שונים ושל חיות ועופות. זכרונו היה מלא אניקדוטים לאין מספר, וחלק גדול מהםהיה מחיי היהודים. בטרם היה אויערבּאַך מוסר את כתבי ידו לדפוס היה קוראם לפני לאַצאַרוס אשר היה עושה בהם תיקונים שינויים, ומנסח את סגנונם, והמחבר מקבל עליו את דינו בחפץ לב. אויערבּאַך היה שולח ללאַצאַרוס את סיפוריו הנדפסים בפיליטונים של מ"ע שונים, והוא היה מבקר ומנל באיזמל בקרת חדה את כל נפשותיהם ומעיר על שגיאותיהם לפי חקי הפסיכולוגיה והציור האמנותי. כשהיה המספר מוציא את סיפוריו אלה בספרים מיוחדים, היה מתקנם ומשנם על-פי תקוניו והערותיו של לאַצאַרוס. הפילוסוף היה עומד על-גב המספר האמן ומשגיח במנוחה-מדעית ובעין בהירה על יצירתו הפיוטית, לבל תעשה מדחה. אויערבּאַך הרגיש תמיד, גם בשבתו רחוק מלאַצאַרוס את העין הפקוחה של הפילוסוף והמבקר המתבוננת ליצירתו, וכי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו ¹⁴. אשרי המספר שיש לו שופט כזה.

באחת משיחותיו של אויערבּאַך עם הנסיך מוויימאר הלל לפניו את לאַצאַרוס וספרו, “דאס לעבּען דער זעעלע”, ויביע הנסיך את רצונו לקרוא את הספר הזה. ויכתוב אויערבּאַך מכתב לל. ויבקשו לשלוח את ספרו הנזכר להנסיך מוויימאר, כי בזה יעשה לו נחת-רוח. ויען לאַצאַרוס: “מעולם לא שלחתי את ספרי לאיש בלתי נודע לי, לו יהי זה המלך בעצמו, אם לא דרשם מידי. ואם יש חפץ להנסיך בספרי, ידרשם בבית-מסחר ספרים וימצאם.” התשובה הנמרצת הזאת עשתה רושם גדול על אויערבּך והוא מודה באחד ממכתביו ללאַצאַרוס, כי ההתקרבות לחצר המושל "יש בה בלי ספק איזה מין השתעבדות מוסרית, אם גם לא כל איש מרגיש את לחץ כבליה. אשרי האיש היודע להזהר מהלכד ברשת משי זו..

למרות הדברים האלה בקש אויערבּך את קרבת “החצר”. אמנם בסתר לבו היה בז להשתעבדות המוסרית, אך בפיו היה לפעמים מתגאה בה. לא אחת התפאר בפני רעיו על קרבתו להנסיכים והנסיכות. גם הוא היה מזמר “מה-יפית” בהיכלי הדוכסים - כאשר עשו לפנים היהודים הסרסורים בחצרות האדונים, - גם אם הניגון חדש ובסגנון חדש לפי רוח העת החדשה. אוירו של “החצר” היה מחניקו ויחד עם זה גם משעשע את נפשו, נפש בן הגלות. גם לאַצאַרוס אשר דחה את הצעתו של המספר ולא שלח את ספרו להנסיך מוויימאר, - גם הפילוסוף הזה לא נמנע מלספר לי כי אחרי אשר התודע את הנסיך מוויימאר, שמח לשמוע מפיו כי הוא ובתו הנסיכה קראו בחפץ לבב את ספרו “דאס לעבּען דער זעעלע”. והיפלא איפוא, כי המון בני עמנו רואים לפעמים אותות גאולה וישועה שלמה במה שאחד המושלים לחץ את כפו של אחד היהודים?….. עקבותין של אלפים שנות גלות לא במהרה ימחו.

פעם אחת, בשובו של לאַצאַרוס מפריז לביתו, בקשהו אויערבּך (שישב אז בדרזדן), כי יסור בדרכו לקלן וגם הוא יבוא שמה ויתראו פנים: “לו הרגשת בנפשך, - יאמר במכתבו אליו, - רק חלק קטן מהשמחה הגדולה, אשר תשמח את נפש רעך המצפה לראותך ולדבר אתך, כי אז מאושר היתי בתבל. דבר ספרותי לי אליך….” כאשר נפגשו שני הרעים האלה באחד בתי-המלו שבקעלן הרצה אויערבּך בפני לאַצאַרוס תכניתו של אחד מסיפוריו הגדולים, אשר עלו במחשבתו. גבורי הסיפור הזה כפי שנבראו בדמיונו של המספר, היו כולם נודדים וגולים, פליטים ותועים בכל רחבי התבל. לאַצאַרוס אשר ידע והכיר מימי שבתו בשווייצריה את טפוסם של האנשים האלה ויתבונן מקרוב אל “מוץ-האדם” הזה, התאמץ להוכיח להמספר כי הספור שעלה בדמיונו לא יצליח, יען כי לא הבין כלל לתכונתם המיוחדת של האנשים הנודדים והגולים אשר חפץ לתאר. המספר התקצף ויתמרמר על מבקרו הקשה, וינס להציל את ספורו מדינו הקשה, אשר גזר עליו רעו זה. אולם לאַצאַרוס עמד על דעתו, כי כל הספור בדמיון כוזב יסודו ואין בו אף קורטוב של פסיכולוגיה אנושית. הדברים האחרונים העלו את חמתו של היוצר, ומעוצם כעסו שבר את מקל-תפארתו אשר בידו לחצאים; “באותו רגע, - הגיד לי לאַצאַרוס, - נשבר גם סיפורו לרסיסים, כי אחרי רגע אחד הכיר כי הצדק אתי. והספור הזה, אשר טפחו אויערבּך בדמיונו זמן רב ויאהבהו, - הספור הזה לא ראה אור”.

המבקר האמיתי אין בו ממידתה של אחות-רחמניה, אשר תניע ראשה לכ שגיונותיו ושגעונותיו של החולה הנתן על ידי; הוא ישם לאַל בלי חמלה כל יצורי-תוהו, אשר יצר האמן שבעה שנסתלקה עליו הרוח ממרום. רק תחת יד מבקר עז, אשר לא יחון את פני רעיו ואהוביו, יפרח כשרונו של אמן ומשורר. הכשרון האמיתי אינו אחד מאותם הפרחים המעונגים הנקראים בשם “אל תגע בי”, לא אהל חם דרוש לו למען יצמח, כי-אם סופות וסערות, כאז ביער. אילו היו בספרותנו העברית מקבקרים ממין זה, כי אז היו לנו גם מספרים אחרים.

פנקס קטן היה תמיד בידי אויערבּך, ואם שמע מפי המדבר עמו רעיון אשר מצא חן בעיניו, היה כותבו שם. רובי שיחותיו עם לאַצאַרוס ועם שטיינטהאַל בעיניני ספרות ומדעהיה רושם בקיצור נמרץ לזכרון בילקוטו זה. בשעה שאני קורא את סיפוריו הגדולים של אויערבּך, הנני להכיר בהם, - כך אני מאמין, - את עקבותיו של פנקסו זה. רבות מהשיחות הנאות שבסיפוריו אין להן כל ענין להסיפור עצמו ולהנפשות העושות בו, ואילו כתבם המספר כעין הערות בשולי העמודים, או לא היה כותבן כלל, לא היה מזיק בזה לספוריו, כי-אם עוד היו מרויחים מזה.

פעם אחת התנפל אויערבּך על מצע ירק דשא לרגלי לאַצאַרוס, אשר ישב באחד הספסלים בגנו. המספר בכה לפניו כילד קטן ויתאונן על אשתו, אשר השביעתהו ממרורים, ועל חייו העצובים ביתו. אויערבּך היה מגלה לאַצאַרוס את כל נגעי לבבו וסתרי רוחו, וזה האחרון מנחמו ומרגיע את סערת נפשו. אויערבּךתאר באחד ממכתביו ללאַצאַרוס את ההבדל העיקרי בין תכונתו הוא ותכונתו של רעהו זה. “אתה לאַצאַרוס חביבי, - יכתוב המספר, - הנך תמיד מסוגל לעבודת הרוח, כח-העבודה והחשק אליה לא עזבך לעולם. הנני מקנא בשלות רוחך ובמנוחתך הפנימית הנשגבה. אתה יודע גבול וחוק לכל. לא כן אנכי. יש אשר שערי הכלי-הרוח סגורים לפני איזו שבועות רצופים. יש אשר אין אני מסוגל לשום עבודה רוחנית, אף קלה שבקלות, אין אני מסוגל לכתוב אף שתים שלוש שורות; ואז יעברו הימים עלי בבטלה ובחלומות…”

על-דבר העתקת אויערבּך את ספרי שפּינוזה הגיד לי לאַצאַרוס כדברים האלה: “העתקה היא כמעט טובה. אני מדייק בלשוני ואומר: כמעט טובה, יען כי בכלל קשה מאד לתרגם את ספרי שפּינוזה, כי ישנם בספריו מלות רבות, אשר לא נדע כיום באיזה מובן השתמש בהן, יען כי הוראות רבות ושונות יש להן בשפת רומי. ומאד השכיל אויערבּך לתרגם אותן במילות אשכנזיות, שיש להן אותן ההוראות השונות עצמן, אשר גם להמילים הרומיות”.

אויערבּך השביע את לאַצאַרוס בחייו, כי יספידהו אחרי מותו. המספר ידע, כי הפילוסוף לא יפזר לו תהלות ותשבחות, אך יחלוק לו את הכבוד הראוי לו באמת. ולאַצאַרוס שמר את הבטחתו שנתן לרעו זה, ובבבוא אליו השמועה הרעה, כי אויערבּך מת, מהר לבוא מניצא, אשר ישב בה בעת ההיא, למקום הקבורה, להספיד את רעו. והנני להביא מקומות אחדים מהספדו זה והמציינים את תכונות המספיד והנספד: “.. אולי לא היה מעולם באשכנז, לא לפני אויערבּך ולא בדורו הוא משורר, אשר היה כל-כך אהוב על העם, - מגדולי המשרה והרוח ועד האנשים הפשוטים, - במשך שנים רבות; משורר, אשר כל-כך הרבו לקרוא בספריו ולהוקירם; משורר אשר ספריו היו לספרי-עם.” "אמנם היו סופרים בקרבנו, אשר יצירותיהם היו יותר נעלות, יותר נשגבות, אשר העירו בקרב חוג-קוראים לא גדול התפעלות יותר עמוקה; אבל אויערבּך הפיק רצון מעת על העם, וספריו השיבו את נפשו. רוח העם האשכנזי מדבר מתוך גרונו, ולכן גם הבינוהו העם, אשר אליו דבר. ומהי סגולתו המיוחדה, אשר בגללה אהבהו כל בני העם בכל לבבם? סגולתו זאת היא לפי דעתי, אהבתו אל העם האשכנזי. עוד לא היה פטריוט יותר טוב ויותר נאמן. יכולים אנו להגיד, כי אהבתו הנפרזת לאשכנז לא ידעה כל חוק וגבול; אהבתו לא היתה אותה אהבה, הנוסדה על השנאה לאחרים, כי-אם אותה האהבה, אשר תראה את גדלה ותקפה בזה, שהיא מתפשטת ומתרחבת¹⁵

והמספר הגדול הזה, אשר לאַצאַרוס העיד עליו בהספדו, כי היה אהוב על כל העם וכי אהבתו לאשכנז לא ידעה כל גבול, - המספר הזה הכיר בשנות חייו האחרונות, כי זר הוא להעם האשכנזי. עיניו נפקחו מעט לראות את “העבדות בתוך החירות”, לראות את המשגה הגדול, אשר שגה בכל ימי יצירתו הרוחנית; אולם בטרם נפקחו עיניו יותר, בטרם ראה את האמת בכל מלוא מאורה, נאסף אל אבותיו. מכתביו האחרונים של אויערבּך לרעיו הקרובים מגלים לנו את הטרגדיה האיומה שהיתה בנפשו בטרם נפרדה מארץ החיים.

והנני להביא בזה דברים אחדים ממכתביו אל קרל עמיל פראַנצוז, אשר כתבם בשנות 1879 - 1881, למען נראה את גדולתם וגם את קטנותם, את חכמתם וגם את סכלותם ל ראשי תקופת-ההתבוללות, בעת אשר העירום ביד חזקה מחלומם הנעים אשר חלמו שנים רבות.

באחרית השנה 1879 כתב אויערבּך אל פראַנצוז כדברים האלה: “… לבבי נשבר בקרבי! אנכי, אשר יעקב גרים הגיד לי פעם אחת: “ספריך כתובים ברוח אשכנזית גמורה, - אנכי, אשר כל ימי חיי היה לבי מלא אהבה לאשכנז, אשר בגללה סבלתי וגם נלחמתי, הם גם אני אהיה פתאום ל”זר” לה? אבל לא על נפשי לבד אני מדבר הפעם, לא אנכי הוא העיקר, כי-אם, שואל אנוכי, מה יהיה סוף הדברים? מה תהיה אחרית המשטמה והשנאה אשר הרעילו את הלבבות לבלי-חק?

באביב 1880 כתב אויערבּך: “…קשה עלי עד מאד לעבוד את עבודתי הספרותית. נבצרה העבודה ממני. השנאה לישראל שאני רואה מסביב לי, פצעה לבבי…. אבל לא רק שונאינו יפליאוני בתועבותיהם, כי-אם הרבה יתר יפליאוני הנוצרים, הדבקים בתורת החסד והרחמים, בכל-זאת יעמדו מרחוק לשברנו וישאירו לנו לבדנו את שדה המערכה, כאילו היתה המלחמה הזאת נוגעת רק ליהודים בלבד!”

בראשית שנת 1881 הוא כותב: “… אין מלים בפי להביע את יסורי רוחי. נפלתי, נפלתי מממגדל חזיונותי, משמי חלומותי נופּצתי לרסיסים.”

וכל אשר נקרא יותר את אנחותיו וקינותיו של המספר במכתביו האחרונים, כך נוכח יותר ויותר, כי הכרתו היהודית הלכה והתעוררה בו מיום ליום, כי בדעתו היה גם לכתוב ספור גדול מחיי בני עמו בשם “בן-ציון”, כי גם כתב “בזכרונותיו” פרק נאה על-דבר אמו היהודיה-הכפרית ויתארה בחיבה רבה, - אולם הוא התביש לכפור באשכנזיותו הגמורה, אשר התגאה בה כל ימי חייו. קצר כחו למצוא בנפשו, בעמו, ביהדותו את עזרתו ונחמתו, ולכן לא חדל עד רגעו האחרון לבקש את קרבת האנשים המתרחקים מעליו ולהמשך אחרי סינורה של האשכנזית המתחמקת ממנו. כאשר נפל המספר ממגדל חזיונותיו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, כי-אם התפורר לרסיסים, ויבך ויאנח, לעורר עליו חמלת האשכנזים הישרים. וכל אשר התעורר בו יותר קול היהדות פנימה, בן התאמץ להשקיתו במליצות רמות על ה“הומאַניטעט”. הטרגדיה בנפשו העמוקה והרחבה היתה איומה מאד, אבל היא מעוררת בנו רק רחמים, ולא רגשי כבוד.

אויערבּך וחבריו היהודים, גבורי תקופת ההתבוללות, - מה עז היה קסמם, זהרם באותם ימים, אשר טובי העם הוכו בסנורים, בימים אשר שכחנו או השתדלנו לשכוח, את עצמיותנו, ובחורינו וזקנינו חלמו חלומות בעולם שאינו שלהם, - אולם מה אומללים ודלים הם בעינינו הגבורים האלה בימי נפילתם! הגבור יודע לא בשעת הצלחתו, כי-אם בשעת נפילתו, היש יצור אומלל מאויערבּך הגדול בשנות חייו האחרונות, בעת אשר הרימה השנאה לישראל את ראשה, - אותה השנאה , - אשר לא חדלה להיות מיום היה ישראל לגוי, וק העורים לא ראוה. כל מכתביו מהזמן ההוא הם תלונה אחת ארוכה, תלונה של אחד החלשים והאומללים. ואומלל היה אויערבּך מפני שהחל להכיר את הטעות הגדולה של כל ימי חייו בכל בלהותיה, אולם לא מצא די און בנפשו להודות קבל עם, כי אמנם יהודי ולא אשכנזי הוא, אף כי יכתוב אשכנזית גמורה על פי ההכשר הנתּן לו בידי גרים בעצמו. והרעיון “הסורר ומורה” לא חדל מלנקר במוחו, - האין זו טרגדיה נוראה?

ולאַצאַרוס בעמדו על קבר רעו זה, אשר ידע את כל עולמו הפנימי ואת כל המהפוכות שנעשו בו עד יום מותו, - לאַצאַרוס, הפּסיכולוג הגדול הזה, מראה בהספדו רק על אשכנזיותו הגמורה והשלמה של אויערבּך, על אהבת האשכנזים להמספר ואהבת המספר לכל האשכנזים! הן לא רק אויערבּך המת היה מוטל לפניו, כי-אם תקופה שלמה, אשר גם לאַצאַרוס היה אחד מפרנסיה, ירדה קבר עם המת הזה; ולאַצאַרוס בהספדו לא רמז אף רמז קל על הגסיסה הרוחנית של המספר ותקופתו, על ההתנגשות שבין היהדות והאשכנזיות. לאַצאַרוס הספיד לא רק את רעו אויערבּך היהודי, כי-אם את המספר האשכנזי, אשר “רק שלום וברכה נשא מכל אבריו”. ולאַצאַרוס אהב אמנם בלבבו יותר את היהודי אויערבּך מן המספר האשכנזי, ומי ידע והרגיש כמותו את הטרגדיה שבנפש רעו זה! אולם האזהרה לדורות" “אל תגידו בגת” - שמה מחסום לפיו, לבל ידבר את אשר היה עליו לדבר. בקראונו את דברי ההספד הזה, ננוד למספיד ולהנספד גם יחד. לא טוב גורל האחד מגורל השני.

**** פראנץ דליטש ¹⁶ היה רֵע קרוב ללאַצאַרוס שנים רבות, וזה האחרון היה מקרבו מאוד. כאשר כתב דליטש את ספרו: Rohlings Talmudjude beleuchtet von Franz Delitzsch" " [“יהודי התלמוד נוסח-רוֹהלינג ¹⁷ – בהאָרתו של פר. דליטש”] – לא ידעו היהודים באשכנז איך ובמה להביע את תודתם למלומד הנוצרי, המגן בספריו על כבודם ולוחם בעד זכויותיהם. הם ידעו, שאם ישלחו לדליטש מתנת כסף או דבר השוה-כסף לאוֹת תודתם יפגעו בזה בכבודו, לכן נמנעו היהודים מלביע לו את תודתם על-ידי איזו מתנה. ולאַצאַרוס, שישב בעת ההיא בניצא, שלח לרֵעו זה צרור-פרחים חיים לחג הוּלדת משיחָם, ובזה הביע לו את תודתו הוא ותודת אֶחיו על מלחמתו הקשה עם צוררנו. התשורה הקטנה הזאת, אשר כיוון לאַצאַרוס לשלחה בשעת הכושר, שימחה עד-מאוד את לב החוקר הזקן. לאַצאַרוס היה שולח לדליטש פעם-בפעם סל תאנים ופרחים מגנו אשר בשנפלד, וזה האחרון משיב לו תודתו במכתבים כתובים בסגנון הרבנים וחידודיהם, – מכתבים, שיש בם הערות שונות בספרות העברית. לאַצאַרוס הילל פעמים רבות באזנַי את חכמתו הרבה ותום-רוחו של דליטש, אשר עסק גם בחקירות חכמת-הנפש לתכלית עבודתו במקצוע הספרות העברית¹⁸

                                                                        ***

כאשר נבחר לאַצאַרוס בפעם השנייה (בחודש יולי, שנת 1871) להיות ראש הסנהדרין הישראלית באויגסבורג, קיבל מכתב מאת הפרופסור יוהאן יוּזף דללינגר ( Dellinger ) אשר בו ביקשהו, כי בשובו מאויגסבורג לביתו יאבה לסור למינכן, למען יתראה אתו פנים וידברוּ “בעניינים העומדים ברומו של עולם”. דללינגר היה בעת ההיא ראש הלוחמים נגד “הקתּולים-החדשים”, המאמינים בקדושתו ואי-שגגתו של האפיפיור. על-ידי חקירותיו בתולדות האמוּנה ודתי הכנסייה התרומם דללינגר, שהיה כוהן-הדת ומורה בבית מדרש-המדעים, לשיטה דתית חפשית, אשר השליכה מעליה כבלי המסורה. לאַצאַרוס סר בדרכו מאויגסבּורג למינכן, ודללינגר שמח עד-מאוד על בואו ויאמר: “הן חיים אנחנו בתקופת התעוררות רגש האמונה בלב האדם והתנגשותם של זרמיה השונים, לכן חפצתי לשמוע מפיך, – דוקא מפיך, ולא מפי מכתבי-עתים, אשר לא אאמין בדבריהם,– מה טיבה של הכנסייה הישראלית שהתאספה בראשונה בלייפּציג (בארבעה בחודש יולי, בשנת 1869), ועתה בפעם השנייה באויגסבורג. משתוקק אנוכי לדעת, מה מגמתם של בעלי האמונה בקרב ישראל, במי ובמה אתם מאמינים ומחזיקים ועל מה אתם לוחמים ומתווכחים”. לאַצאַרוס השיב לחכם הנוצרי על כל שאלותיו ויבאר לו את מהותן ותמציתן של כל השאיפות הדתיות בישראל. אז התיעץ דללינגר עם לאַצאַרוס על-אודות ענייני מלחמתו הדתית נגד קנאי הקתּולים ועל-דבר התכסיסים, אשר יבחר במלחמתו זו. בטרם נפרדו איש מאחיו ביקש לאַצאַרוס את דללינגר, כי בדרשתו אשר ידרוש באַקדמיה של המדעים, אשר עמד בראשה, ידרוש גם נגד האַנטישמיים ועלילותיהם הנשחתות. דללינגר לא הבטיח לו דבר זה, באמרו, כי יש טעמים ונימוקים מדיניים, שאינם מרשים לו להרים בדרשתו את קולו נגד אותם הבריונים. אולם לאַצאַרוס האמין בלבבו, כי אם איש גדול ומפורסם כדללינגר, אשר דבריו היו נשמעים בעם וגם בספירות העליונות, ישמיע את דבריו בהיכל-החכמה נגד שונאינו, אז ימיתם ברוח פיו, ולכן הגיד לזה האחרון כדברים האלה: “מי יודע, אם לא הגעת לגדולתך, להיות ראש האַקדמיה למדעים, רק למען תוכל להושיע לישראל הנרדף”. כעבור ימים אחדים אחרי בוא לאַצאַרוס אל ביתו, קיבל מכתב מדללינגר, ובו רק שלוש מלים: “אֶס ווירד גֶשֶׁהֶן” [“הדבר יקום ויהיה”], בלי כל חתימה תחת המלים האלה. ודללינגר שמר את הבטחתו, אשר נתן במכתבו ללאַצאַרוס: בדרשתו, באַקדמיה, דיבר נגד האַנטישמיים בהתרגשות עצומה.

לאַצאַרוס מתמלא שמחה עוד גם היום על כי הוא היה הגורם לדרשה כזו. הפּילוסוף לא חדל להאמין, כי יש בכוחן של דרשות נאות מעל הקתּדראות, מעל הבמות בבתי-תפלותיהם, מעל עמודי מה"ע ומעל כסאות המושלים – לעקור את האַנטישמיות משרשה!

                                                                      ***

יצחק אדולף כְּרֶמִיֶה ( Cremieux ) ביקר פעמים אחדות את לאַצארוס בביתו בברלין, בבואו שמה לרגל אספת חברת כי“ח, ויתרועע אליו. גם לאַצאַרוס ביקר את כּרמיה בפאריז, וזה אשר סיפר לי אודותיו: כרמיה היה גיבּן, ומלבד החטוטרת שעל גבו היו גם פניו מכוערים. אולם קסם מיוחד היה על שפתיו, גם עיניו הגדולות הפיקו חכמה ואומץ-לב. הוא היה דברן נפלא, כלי-מבטאו היו נעלים, שפתו וסגנונו מעובדים ומלוטשים, וכוח מיוחד, שקשה היה לעמוד בפניו, היה צפון בכל דבריו ושיחותיו, אשר יצאו מקרב לבבו, לב גדול ורחב. הוא אהב להשתמש במליצות רמות ובניבים נבחרים. את חכמות-הטבע והפּילוסופיה לא ידע כלל, ומלבד השפה הצרפתית לא הבין כל שפה אחרת. השכלתו, כהשכלת רוב הצרפתים הדרומיים, היתה חד-צדדית. כרמיה היה יהודי ספרדי ו”עם-הארץ" גדול בכל הנוגע לענייני היהדות, ולא לבד שלא ידע אף מלה עברית אחת, כי-אם גם בצרפתית לא קרא מעולם על-דבר היהדות, מושגיה ומוסרה. אשתו ידעה הרבה יותר ממנו בכל הנוגע לתורת ישראל ואמונתו. אולם על-פי רגשותיו ונטיותיו היה כרמיה יהודי נלהב בכל לבבו ונפשו, ויצטער כל ימי חייו על אשר לא הספיקה לו השעה ללמוד את תורת ישראל וקורותיו. ולא הספיקה לו השעה, יען כי הוא היה מנעוּריו עמוס עבודה רבה. בשנת העשרים-ואחת לימי חייו היה כרמיה לעורך-דין, ומני אז העמיס עליו עבודה כבדה, עבודת הציבור ועבודתו לביתו, ולא היו עתותיו בידו להשלים ולהרחיב את ידיעותיו. כאשר עמד כרמיה לבחירה לבית-המחוקקים קראו מתנגדיו: “האם בן האיש, אשר בלע חיל זרים, ייבחר?” (כרמיה האָב פשט את הרגל שנים אחדות לפני זה). אז ענה כרמיה הבן: “כל מי שיש לו אל אבי תביעת כסף יגיש שטר-חובו אלי ואני אשלם לו עד הפרוטה האחרונה”. ולתכלית זו הגדיל כרמיה עוד את עבודתו ויָשם את לילותיו כימים, ובכספו, אשר הרויח מעבודתו הקשה, פרע את כל חובותיו של אביו.

כּרמיה היה איש, אשר רגש הצדק והיושר מילא את כל חדרי לבבו, ויכניע תחתיו את כל יתר רגשותיו ומחשבותיו. בשעה שדיבר בשם הרגש הזה היה קולו אדיר וחוצב להבות אש. בכל עת אשר שמע, כי באיזו ארץ שהיא נרמסות זכויות היהודים ברגל, היו השמועות מרגיזות את רוחו עד-היסוד ומעוררות את חפצו האדיר להושיע לאחיו בצרה.

                                                                       ****

לאַצאַרוס התוודע בפאריז לארנסט רֶנאַן, וזה אשר סיפר לי על-אדותיו: רנאן היה קצר-קומה וכרסני. פניו פני סנדלר מגושם, אך בשעה שהיה שוחק – והשחוק היה מצוי על שפתיו, – נתרככו רשמי פניו הגסים וחכמתו נראתה עליהם. שחוקו היה נפלא במינו והעיד תמיד על נדיבות רוחו. רנאן דיבר אֶת לאַצאַרוס בעניינים מדעיים שונים, ולעג דק ומלא פקחִיוּת היה מרחף על כל שיחותיו הנאות. פעמים רבות התראו בימי חייהם, אולם רק פעם אחת נגע רנאַן בנצחונה של אשכנז בשנת 1871. השיחה בעניין זה לא נעמה לשניהם. מובן מאליו, כי רנאַן ראה בלאַצאַרוס רק את האשכנזי ולא את היהודי. שיחתם הראשונה בדבר מלחמת אשכנז עם צרפת היתה גם האחרונה, כי מני אז עברו בשתיקה גמורה על כל העניין הרע הזה ולא שבו לדבר בו בכל שיחותיהם וויכוחיהם. לאַצאַרוס, אשר שכלו התפתח על ברכי הפילוסופיה האשכנזית, לא חשב מעולם את רנאן לפילוסוף אמיתי, שיש לו שיטה קבועה, כי-אם לסופר, שיש לו רעיונות נוצצים, שֵׂכל רחב ומזהיר. כשאני לעצמי הנני מוצא קוים משותפים רבים בתכונתם הרוחנית של לאַצאַרוס ורנאן. שניהם התעתדו בנעוריהם להיות כהני-דת ושניהם נשארו כל ימי חייהם בעלי תכונה דתית במידה ידועה, למרות כל החליפות והשינויים שנעשו בהלך-רוחם, במחשבותיהם ובחשבון-עולמם. שניהם רואים את המחשבה בתור המניע הראשי לכל הכוחות והיצירות בתבל, שניהם מתנגדים ל“הפילוסופיה החיובית”, שניהם הם סופרים נעלים, שניהם אוהבים את יפי הסגנון וזהרוֹ ושניהם מצטיינים בדַקוּת הרגש וחריפות הרעיון. ההבדל העיקרי בין לאַצאַרוס ובין רנאַן הוא, כי הראשון מאמין בדעותיו ובמחשבותיו, אשר נקבעו בלבו במשך התפתחותו הפילוסופית והמוסרית, והשני אין לו כמעט וַדאִיוּת, אבל עשיר הוא בספקות. לפי השקפת רנאַן אין הבדל בין אמת ושקר אלא במדרגה, כלומר, אין כל אמת מוחלטת. הוא מתאמץ להוכיח במקום אחד, כי טוב להוריד את הפילוסופיה מכסא שלטונה ולהושיב את הביקורת במקומה, – אותה הביקורת, אשר תַשוה דבר לדבר, תבחון, תשקול ותחקור, מבלי אשר תחייב דבר.

על-ידי רנאַן התוַדע לאַצאַרוס גם אל הפילוסוף והמבקר הגדול היפּוליט טֶן בבית אחד הפרופסורים בפאריז. כשמונה-עשר חכמי פאריז נועדו אז אל הבית הזה, וכאשר הציגו את טן לפני לאַצאַרוס, נטפל הסופר הפילוסופי הצרפתי אל הפסיכולוג היהודי-האשכנזי. טן אהב לדבר הרבה אם מצא לפניו איש, אשר יעורר בחזקה את מחשבותיו ורגשותיו ויגלה לפני עיני-רוחו אופקים חדשים בעולם המדע או האמנות; ואיש כזה מצא הפעם בלאַצאַרוס. זה האחרון, אשר קרא בעונג רב את כל ספרי טן, שמח על ההתוודעות החדשה הזאת, ויכָנסו תיכף בשיחה מדעית וידלגו מעניין לעניין. טן היה נאֶה מדַבּר כמו שהיה נאֶה כותב. ומפּני שהאורחים, אשר היו עמהם בבית הפרופסור, הפסיקו פעם-בפעם את שיחתם של שני החוקרים, לכן יצאו אלה האחרונים אל הגן, אשר על-יד הבית, וייעלמו מעין יתר הקרואים.

הלילה היה ליל קיץ יפה והגן מלא פרחים נותני ריח ניחוח, וכל המעמד הזה העיר את המיתרים היותר דקים בלב שני החוקרים האלה, האוהבים את הטבע, החיים, האמנות והמחשבה, ויתווכחו בשאלות שונות במקצוע חכמת-הנפש והפילוסופיה. מעניין לעניין באו לדַבּר על-אדות היחס שבין האם והבן. שניהם הסכימו, כי אהבת האם אל הבן היא יותר חזקה, יותר טהורה ועדינה, יותר מלאה וגלויה מאהבת האב אל בנו, מאהבת האהובה אל אוהבה, מאהבת האחות אל האח. לאַצאַרוס העיר בשיחתו זאת, כי עוד הנביא ישעיה אמר: “כאיש אשר אמו תנחמנו”. – “אמו” ולא אביו. אז תאר לפני טן את האהבה של האם העבריה אל בניה ואת סגולותיה המיוחדות. דבריו אלה עשו רושם חזק על המבקר השנון, אשר עיניו ראו יום-יום, כי קשרי המשפחה הצרפתית הולכים הלוך ורפה ואהבת האֵם הפאריזית אל בניה אין בה עוד אותו הרגש המיוחד, שעליו נסַבָּה שיחתם.

                                                                         ***

אני יושב בחדר-עבודתו של לאַצאַרוס. הוא אך כילה ללמוד את רעיתו נאהידה רות את הפרשה בחומש, שהוא לומד אתה כל בוקר. לרגליו שוכב בן-אוָז, שהוא “אהובו”, ושהוא מאכילו בידיו, מחזיקו לפעמים על ברכיו ומחליקו בחיבה יתרה. רעיתו מסדרת את כתביו, המונחים על שולחנו, ועושה עליהם ציונים בכתב-ידה היפה. לפני שולחן-הסופרים תלויות תמונותיהם של הוריו. פני הבן לאַצאַרוס דומים לפני אביו. הפנים לא יפים, אך מפיקים עוז הרוח. אנוכי התבוננתי היטב אל תמונות ההורים ועמלתי להכיר בפרצופם את אופיים המוסרי והרוחני, למען דעת איזה מרשמי פניהם ותכונתם ירש הבן, שישב עתה על כסא רך שקוע בשרעפיו. כאשר ראה לאַצאַרוס, כי מתבונן אנוכי בעין חודרת אל פני אביו המצוירים, שאלני, מה אני קורא בהם. אנוכי הגדתי לו. אז ביקש את רעיתו להביא לי צרור מִכְתבי אביו הכתובים עברית, למען אקרא בהם ואשלים בדמיוני את הציור הרוחני של האיש המצוין הזה. נאהידה רות (אשר היא הביאה סדרים באוצר ספרי בעלה ובכתביו וגליונותיו) מיהרה להביא לי את מכתבי האב ¹⁶. והנני נותן פה לפני הקוראים דוגמא מאחד המכתבים האלה, שנכתב בשנת תר“ל: “לאהובי בני אישון עיני משוש לבי ומשוש הארץ מוהר”ר משה נ”י ולזוגתו כלתי תי' ולבתי אסתר תחיה ולחתני ר' חיים שטיינטהאַל שי' ולזוגתו בתי תי‘, שלום וכט“ס. ברש”י פ’ מקץ על דברת שר המשקים…" – כל המכתב הגדול מראשו ועד סופו מלא שאלות וקושיות בתלמוד וברש“י. וכמו שהוא מתחיל תיכף אחרי “השלום וכט”ס” את המאמר “ברש”י פ' מקץ" מבלי אשר יפליט עטו אף שיחה בטלה אחת, או מבטא של חולין אחד. – כן יחתום את מכתבו הארוך תיכף אחרי הפלפול התלמודי: “אביך אוהבך…”. מכל מכתבי לאַצאַרוס-האב שקראתי, נוכחתי, כי הִתְמַנוּת בנו או חתנו לפרופסור, לדקַן, לרקטור, למורה באקדמיה לתכסיסי-מלחמה, לראש חברה זו או לראש מוסד זה, פרסומם של בניו אלה בכל העולם המדעי וכל הכבוד שהראו להם, – כל הדברים האלה לא העסיקו את מוחו ולבבו אף רגע אחד, כל אלה היו קטנות והבלי עוה“ז. אולם אם לא ידע הזקן ליַשֵׁב מקום אחד ברש”י, אם מצא קוּשיא בגמָרא שלא יכול לתרצה, אז לא מצא מנוחה בנפשו וימהר לפנות במכתביו אל בניו, אולי ירחמו עליו “ויחלצוהו מן המצר”, והיתה הרוָחה לנפשו, המתחבטת בסבכי שאלות ותמיהות וסובלת מזה צער גדול. והיה ביום אשר קיבל לאַצאַרוס הבן מכתב כזה מאביו (ומכתבים אחרים, שאין בהם משא-ומתן בהלכה או באגדה, לא היה אביו כותב לו), היה מניח את כל עבודותיו המדעיות והספרותיות, את כל עסקיו הציבוריים, ומפנה את לבו לכתוב תשובה לאביו על קושיותיו ברש“י וברשב”ם וכדומה, כדי להניח את דעתו של הזקן, אשר האמין, כי לפני משה בנו נגלו כל רזי התורה, ביחוד האגדה. האב היה קורא את בנו אלעזר הבכור (מי שהיה ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי) בשם “רב” ואת בנו משה בשם “מגיד”. בדברי הלכה היה שואל על-פי רוב את פי הראשון, ובדברי אגדה – את פי השני.

שנות חייו של לאַצאַרוס האב היו שמונים וארבע. שלושה ימים לפני מותו בא אליו לפילהנה בנו הפרופסור לבקרהו. וזה אשר סיפר לי האחרון על אדות הביקור הזה: "אבי הזקן שכב על ערש דוי נאנח. לא מַכאוֹביו הוציאו אנחותיו מלבו, כי-אם צערו הגדול שהצטער על אשר אין ביכולתו למצוא באוּר נכון לפסוּק אחד בתהלים. הפסוק הקשה ניקר במוחו והעמיק את מכאוביו. ברגע הראשון אשר ראני אבי, ביקשני בקול רועד לבאר לו את הפסוק הקשה בתהלים. ותנועותיו העידו, כי פתרון הפסוק נוגע עד נפשו. בשכבי על משכבי בלילה הוגעתי את מוחי למצוא איזה באור לפסוּק הקשה וליַשב את הזרוֹת הנמצאים בו, ובבוקר הצעתי את באורי לפני אבי, שהיה כגל של עצמות ורק עיניו הגדולות היו מאירות. החולה חשב מעט ויאמר בקול נואש: ‘דָחוּק!’ – בלילה הבא העבדתי את מוחי עבודה עוד יותר קשה ואמצא באור על הפסוק המתיַשב יותר על הלב. קיוויתי, כי הפעם ימצא באוּרי חן בעיני אבי וישַׂמח את רוחו. בבוקר מיהרתי להגיד לאבי את באורי החדש. הזקן התעמק מעט במחשבותיו ויניע את ידו הרזה ויאמר: “בני, הפעם באוּרך יותר מספיק, אבל גם הוא קצת דחוּק”. ואני הוספתי לבקש במחשבתי באור, שיספיק לאבי. ביקשתי ומצאתי. למחרת בבוקר עמדתי לפני מיטת אבי הגוסס, אשר כל עוד נשמה באפו, ורק מעיניו נשקפה השאלה: האם מצאת, בני, את הפתרון לפסוק הקשה? – הגדתי לאבי את באורי החדש. עיני הזקן אורו:

– שַפיר קָאמַרת, בני היקר!

ואחר דומית רגעים אחדים הוסיף בקול חלש מאוד:

– תודה לך, בני.

ויָמת.

מעיני נאהידה רות לאַצאַרוס, – אשר הקשיבה אל הסיפור בשבתה ממולי וידיה רוקמות מטפחת לכסות את החלות בשבת, – ירדו שתי דמעות גדולות.

ברלין, כסלו, תרנ"ז.

מֹשֶה לַצַּרוּס

(שִׂרְטוּטִים לְצוּרָתוֹ הָרוּחָנִית)

לאַצאַרוס מת; אבל הוא היה חי. הוא היה חי בשביל החכמה האנושית ובשביל חכמת עמו, אשר כה אהב; והוא יוסיף לחיות בזכרון בני עמו הקרובים והרחוקים כמו בזכרון כל העוסקים בחכמה, גם אחרי אשר נפסקו חייו הגופניים.

לאַצאַרוס היה המייסד הראשון של חכמת נפש העמים. גיסו הגדול, חיים שטיינטהאַל, שהיה אחד הבונים שעזר על ידו בשכלול החכמה הזאת, הודה בעצמו לא-אחת, כי לאַצאַרוס היה בעבודתם המשותפָה תמיד בבחינת מוליד, מעורר ומשפיע. הפסיכולוגיה של זה האחרון בעצמה נותנת עניין רב לחוקר הנפש. אמנם כל נפש ונפש, גם של האיש היותר פשוט העומד על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, יכולה להעסיק במידה ראויה את הפסיכולוגיה; אמנם בכל נפש ונפש יש רוכסי הרים, עמקים ותהומות, עליות וירידות, חידות סתומות וגלויות, אבל, אין כל ספק, כי נפשו של הפסיכולוג, החוקר לנפש העמים, היא יותר מורכבה, יותר עמוקה ויותר דקה על-פי בניינה וגיזרתה; ועל-כן היא צריכה עוד יותר להפנות אליה את לבם של החוקרים. בנפשו של לאַצאַרוס היו אפשרויות-ההתפתחות יותר מרובות ויותר עשירות. עתה, אחרי חתימת חייו הגופניים, יכולים אנו לדון על האפשרויות האלה שנעשו לוַדאיות. לא מדרגות, מדרגות, כי-אם קפיצות, קפיצות, על-ידי טיסות חזקות ורחבות, התרוממה נפשו של הפילוסוף המנוח אל נקודת הגובה שלה.

אחת האפשרויות החדשות, אשר אנו מוצאים בהתפתחותו המיוחדה של לאַצאַרוס היא, כי העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. שגוּר היה בפי הפילוסוף המנוח, בשיחותיו הפרטיות וגם באחדות מדרָשותיו הציבוריות, ככל שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וככל שהתעמק יותר בפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים. לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירוֹ להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים.

מנַער תלמודי היה לסוחר ומסוחר לפילוסוף, מפילוסוף לחוקר חכמת-הנפש, ומחוקר הנפש למורה תורת- המוסר. וכל התחומים האלה ינקו בו זה מזה: הפילוסוף שבו שאב את חריפותו מהתלמודי שהיה חי בו; ומורה המוסר שבו היה שואב מהשכל הנסיוני של הסוחר.

בהיותו בן ל“ד שנה כבר היה ראש אוניברסיטה נוצרית בשוייציה החופשית, ובהיותו בן שבעים הקדיש את עצמו רק לתורת מוסר היהדות. רגש האמונה היה חי בו בכל תקפו עד יום מותו. במַשאוֹ “איין פּסיכולוגישער בְּלִיק אין אונזֶרֶה צייט” [”השקפה פסיכולוגית על זמננו"], אשר נשא בשנת 1872, הוא אומר כדברים האלה: “הלב הוא שריר מיוחד; שונה ונבדל הוא מכל יתר האברים של הגוף, העובדים ונחים חליפות. הלב עובד בלי הפסק. מהרגע הראשון ועד האחרון של חיינו דופק הוא בקרבנו. אם נפסקה עבודתו, אז נפסקו החיים. האמונה היא הלב בחיי הרוח של העם. אם חדל הלב הזה לדפוק, – אז יבואו הרקבון, ההשחתה והכליון”.

לאַצאַרוס היה חכם החיים, אמן-הידידות ומשורר-הפילוסופיה. בכל כוחות נפשו הגדולה היה מתנגד לחמרָניוּת של הפילוסופים בני דורו. בכל אשר כתב הפילוסוף המנוח, בכל אשר דרש מעל הקתּדרא ובכל שיחותיו הפרטיות היה מטעים את השפעתם של הכוחות המוסריים גם בחיי יום יום של הפרט ושל הכלל. הֵא לכם דוגמאות אחדות: הסטטיסטיקה וחכמת הכלכלה הלאומית שתיהן יחד מבדילות בחיי האדם בין התקופה הפורייה ובין התקופה הבלתי פורייה. את התקופה הראשונה מסמנים מהשנה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה עד שנת החמשים-וחמש או שנת הששים בחיי האדם. בתקופת השנים האלה מסוגל הוא האדם לעבודה; אולם בשנות ילדותו ובשנות זקנותו הנהו רק עצם אוכל ואינו עושה, מוציא ואינו מכניס מאומה ברכוש העם. עם כל האמת הכלולה בהנחה הזאת יש בה גם חסרון גדול, יען כי היא מתייחסת אל האדם רק כאל עצם חמרי, שאין בו רוח חיים; אילו היו המדעים האמוּרים מביאים בחשבון את כוחות-הנפש, את הכוחות המוסריים, כי אז לא היו מוצאים את ההבדל גדול כל-כך. היונק, למשל, הנהו בעיני חכמי הכלכלה רק נפש אוכלת, הוא שוכב בין שדי אמו ויונק מלשד עצמותיה במידה, שאין מזונותיה, אם הם מצומצמים, יכולים למַלאות את חסרונה זה; היונק אוכל ואוכל ואינו מכניס, במובן הכלכלי, מאומה. אבל גם היונק הזה הנהו מבחינה מוסרית כוח-פורה עצום! היונק פוקח את עיניו הקטנות ומביט אל אמו בבת-צחוק על שפתיו; מה רבה הנעימות של הרגע הזה! מה טהור ומה רם העונג, הממלא את לב האם השׂבֵעה נַחת! – ולא לבד כוחותיה המוסריים של האם, כי-אם גם כוחותיה הגופניים הולכים וגדלים ומתעצמים על-ידי שביעת רצונה מאהבת ילדה, המשתעשע על ברכיה, המתגעגע עליה, ומאהבתה היא אל היצור הקטן.

ואם ימות ילד בן שלוש, אז חושבים חכמי הכלכלה את מיתתו להפסד גמור במובן האקונומי, שבועות ואולי חדשים שלמים כילכלה האם את מחלת ילדה מבלי ראות שינה בעיניה העיפות, – ולבסוף גוַע הילד ואיננו. האין זאת, מנקודת-ראות האקונומיה, אבידה שאיננה חוזרת! אמנם, ראוי להתאבל על אבידה עולמית כזו; אבל כמה גדלו, כמה התעמקו כוחותיה המוסריים של האם על-ידי אבידתה זו ועל-ידי מלחמותיה עם מחלת ילדה ומכאוביו. – את זאת לא יסְפְרו ולא ימְנו חכמי הכלכלה. – – – אל כל החזיונות הנפשיים האלה לא ישימו בעלי הספירה [הסטאטיסטיקה] לב. וכשם שהטראגדיה היא האמנות היותר גבוהה והיותר עמוקה בין כל האמנוּיות, כן הוא גם הצער בחיי הפרט והכלל הכוח היוצר של ההתעמקות הרוחנית.

ומה נאמר על הזיקנה? אין אנוכי מדבר על העובדות והנסיונות הרבים המכחישים ומבטלים את ההנחה, שאין האדם מסוגל בזיקנתו לעבודה; אין אנוכי חפץ לדבר פה על אדות אותן העבודות המיוחדות והנשגבות, שדוקא הזיקנה מוכשרת להן; אנוכי חפץ רק להעיר על ערך הזיקנה בעצמה, על חווייתה גרידא. מציאותם של האנשים הזקנים, גם חייהם לבד, אם גם לא יעשו שום עבודה, כבר רכוש גדול הוא בחיי המשפחה ובחיי העמים… ההשגחה, הרוצה בהצלחתן של אומות ידועות, נותנת היא חיים ארוכים, ימי זיקנה ושֵׂיבה, לאנשיהן הגדולים, לבחירי בניהן; זקני תלמידי-חכמים הם ברכת העם ואושרו, לא רק על-ידי הטובות והגדולות, שהם יוצרים בערוֹב חלדם, בעַרְבית חייהם, כי-אם גם על-ידי זה, שהם מקבלים מבני-הנעורים. והם מקבלים מבני-הנעורים: תודה וברכה, הכרה והערצה מלאות רגש, בלי שמץ קנאה ושנאה.

ויראת הכבוד. – אותו המס, שבני הנעורים משלמים לזקנים-הגדולים, – הוא כוח מוסרי, אשר עֶרכו בחיי האומה הוא יותר רב ויותר יקר מכל הערכים האקונומיים.

לאַצאַרוס בעצמו היה זקן כזה, אשר גם מציאותו לבדה, גם בימי שִׁבְתו בדד בחדר עבודתו, הגדילה את הרכוש הרוחני של האומה העברית. ניצשה אומר בספרו “מעֵבר לטוב ולרע”: “יש אנשים, שהוייתם לבדה היא גדולה ונעלה מכל יצירותיהם הרוחניות”.

לאַצאַרוס היה אחד האנשים האלה, שמעטים המה בכל דור ובכל אומה.

עוד בימי שבתי בווינא החלפתי מכתבים את המנוח, אך זה רק שבע שנים ואיזה חדשים אשר התודעתי אליו לראשונה פנים-אל-פנים בברלין, מקום מגורו אז, ולעולם לא אשכח את השעה הגדולה, אשר בה ראיתי בפעם הראשונה את הפילוסוף העברי, אשר בה נגלה לפני אחד הטפוסים היותר שלמים והיותר מבהיקים של אומתי.

לאַצאַרוס גר אז בביתו הישן ברחוב דורוטיה, רק צעדים אחדים מהאוניברסיטה. אנכי בקרתיו באותם הימים, אשר פרש את-עצמו מעבודת-הצבור הרחבה, ויתרחק גם מרעיו הרבים. זאת היתה בשנה הראשונה לבואו בברית הנשואים עם הסופרת נאהידה רמי, אשר נתגיירה. רבים מאוהביו, וביניהם גם גיסו המנוח שטיינטהאַל, לא יכלו לסלוח לו נשואיו אלו. לאַצאַרוס קבלני בכל אותות החבה הלבבית. אין אני יודע אף אחד בין כל גדולינו, או גם בין האנשים המצויים והשכיחים, אם רק יש להם איזו תביעה שהיא לבני עמם, שיש לדמותם אל המנוח במה שנוגע לאמנות-הידידות שלו ולהתגלות חבתו, שהיתה מלאה קסם מיוחד. קלסתר פניו, שנדמו לפני אחד האבות של כתבי-הקודש, כמו שתאר אותם אַלבּרט דירר, ושיחתו המזהירה והמלאה יחד עם זה חום ועומק, שירה ופילוסופיה, לקחו את לבבי מהרגע הראשון להתודעי אליו. כל הכלים והרהיטים בבית שבתו היו ירושת “הימים הראשונים והטובים”; מורגש היה באויר ביתו, כי מנוחה ושלום, אהבה ושלוה שוררים בו. לאַצאַרוס דבר על החוזים העברים, על הנבואה העברית ביחוד על המקונן הגדול; הוא דבר גם על חוזי עם ועם, על הפילוסופים והפילוסופיה. רוחו היה מלא מכל אלה, ובחפץ לבב, בתשוקה יתרה, פזר את אוצרות רוחו. הותּרנות היתה אחת ממדותיו; אף טפה אחת של מרירות לא נזרקה מפיו נגד מי שיהיה; אף צל קל לא חלף על מצחו בדברו. עיניו, שהיו שוחקות בשחוק נעים, הפיקו טוב לבו ורוממות רוחו. רק צעדים אחדים היו מביתו לראשי הומיות ברלין, אך חדרי-שבתו היו נוה שאנן ומקלט לפילוסופית החיים; וכל אשר התקרבתי יותר אל המנוח, כל אשר הוספתי לראותו בשעות עבודתו ובשעות מנוחתו, בברלין ובאחוזתו שענעפעלד, סמוך ללייפּציג, בשעות אשרו ובשעות בדידותו, כן הוספתי לאהוב אותו ולהכיר את גדלותו הפנימית והאמתית, אשר לא עזבתהו עד רגע פטירתו מעולם-הקטנות.

ברלין, ניסן, תרס"ג.

א

נפלא הדבר, כי פרידריך ניצשה, שכל-כך רחוק הוא, שכל-כך מתנגד הוא (ביחוד בתורתו, תורת שינוי הערכין של המוסר) להשקפת-עולמה של היהדות; ניצשה, שראה במוסר הנביאים את “מוסר-העבדים”, המתנגד ל“מוסר-האדונים”, – דוקא הפילוסוף הזה ודעותיו, שהשירה מרובה בהן על המחשבה, מצאו להם מעריצים בקרב סופרינו ומשוררינו, בני הדור ההולך. והרמן כהן, שבו מצאה הפילוסופיה של אמונת האחדות את ביטויה המלא והנאמן לכל עומקה ורוחבה; הרמן כהן, שהניח, על-ידי ספרי נביאינו ופתגמי המוסר של חכמי התלמוד, אבן-פּינה לבניין חדש של התרבות האנושית לעתיד לבוא, – גאוננו הפילוסוף הזה כמעט שלא השפּיע עוד על ספרותנו העברית ועל מחשבתנו הלאומית החדשה. ד“ר דוד ניימארק, ד”ר יעקב קלאצקין וד"ר נ. סירקין, שהתחממו לאורו של הרמן כהן ונהנו מחכמתו, גם הם ניסו להכניס לספרותנו העברית רק קטעים מרעיונותיו על-דבר היהדות וניצוצות בודדים משלהבת מחשבתו הגדולה. אף ספר אחד מספרי הרמן כהן על היהדות ¹ עדיין לא תורגם לעברית.

החזיון הזה אומר: דרשני!

בדור הכפירה הקרה, היאוש המר והנמהר, היה הרמן כהן היהודי מבצר לאמונה בהוראתה העליונה, אותה האמונה המעוררת את הרוחות לתקן עולם במלכות הצדק העולמי. בדוֹר ששללו מהמוסר את כל הודוֹ ויופיו ודרשו: איזהו גבור – הנותן שלטון גמור ליצרו ולשרירות-לבו למען חיוֹת “חיים מלאים”, בדוֹר ששיעבדו את הרוח – או שכּיחשו במציאותו – לגוף, לחומר, ואת מקור המחשבה ביקשו בקיבה, בא כהן ועטר למוסר של מחוקקנו הגדול ושל נביאינו וחוזינו הראשונים, עטרת מלכות. בדור שירדה אמונת היהדות מעל כיסא מלכותה, וגדולי המחשבה שבקרבנו, הכותבים לועזית או גם עברית, – או שעברו עליה בשתיקה, מבלי הרגיש עלבונה, או שזילזלו בה לגמרי; בדור שכל גדולי ספרותנו היו להוטים וכרוכים אחרי הפילוסופים הנכרים, הכופרים או המואסים בתורת היהדות, – יצירתנו הלאומית היותר גדולה והיותר מקורית, – הנה קם בקרבנו ענק פילוסופי, שבנה מקדש רם ונישא לאמונה באל יחיד ומיוחד, ושהרים את אמונת האחדות למרום תעודתה: לכוחו משפּיע, שאינו פוסק לעולם, על חיי האָדם ועל סדרי החברה והמדינה. מיום שהיו פילוסופים בקרבנו לא נמצא, אולי, אף אחד מהם, שעמד ברשות עצמו ושירד לעומקו של הרעיון הראשי, המרכזי, אשר ביהדות העתיקה, כאשר עשה זאת הפילוסוף המנוח הרמן כהן.

הפרופסור המנוח הרמן כהן היה אחד הפילוסופים היותר גדולים והיותר מקוריים באשכנז של היום. את ספריו לא כתב בעד הרבים והמרובים יותר מדי. למען הבין את דבריו דרוש לדעת את הטרמינולוגיה (המונחים הפילוסופיים) של עמנואל קאנט. אגב יש להעיר: הרמן כהן עמד בראש חוקרי קאנט, מבאריו ומפרשיו, ובמקצוע זה לא היה חוקר באשכנז, אשר התחָרה אתו. המנוח היה בעל סגנון פילוסופי מיוחד במינו. הוא ידע והרגיש אָמנם את היופי שבלשון, אך מתרחק היה תמיד משטחיות, ועל כן גם מביטויים, מדרכי-לשון ומאפני-סגנון, שהשתמשו בהם אחרים לדרכי-מחשבה ואפני-הרגשה אחרים, שלא התגַוונו ולא התפָּרטו בדַקוּתם כל-צרכם. הקושי שבלשונו מונח במחשבתו העמוקה והחדשה.

בכל עומק הגיונו ובכל דקות הנחותיו של הרמאן כהן, הנה יש יחס ישר לפילוסופיה שלו אל החיים המעשיים, אל חיי הפּרט והכלל, ביחוד – אל הכלל. וזוהי מעלתה הגדולה של תורתו העיונית, כי לא רק עיונית היא, כי-אם גם תורת-חיים היא.

את התייחסותו של הרמן כהן – שגדולה השפּעתו הרוחנית על רבים מחכמי-החברה החדשים – אל הסוציאליוּת אָנו מוצאים בהקדמתו הגדולה (היא מכילה יותר ממאה דפים) לספר הגדול והמפורסם בכל עולם המדע של אלברט לאנגה “תולדות החמרנות” [“המאטריאליזם”], וב“אחרית דבר”, שכתב לספר זה, שיצא זה לא כבר במהדורה השביעית.

השקפותיו של הרמן כהן על יסוֹדי המחקר שונות הן לגמרי מהשקפותיו של לאנגה. זה האחרון מבקש את שרשי היסודות האמורים באורגאניזאציה (המבנה, המִסְדר) הגופנית והנפשית של האָדם, בעוד שהרמן כהן חושב, שהאורגאניזציה של האָדם רק בנפש יסודה, וניתנה עניין רק לחוקרי הנפש והרוח. ואת חידות הנפש ומסתריה, גילוייה וחזיונותיה אי-אפשר כלל לפתור ולבאר על-ידי תחבולותיו של המדע החיובי והדייקני, בעזרת סכין-המנַתחים ומאֹזני הכימיה. ב“אמצעים ומכשירים מיתודיים” אי-אפשר בשום אופן להפריד את מהותו הרוחנית של האדם ליסודותיה וחלקיה הראשיים.

והרמאן כהן מודה ב“אחרית-דבר” לספר הנזכר, שמחזיק הוא בתורה הסוציאלית. דרכי מחשבתו הפילוסופית ומהותו המוסרית מובילים אותו ישר אל הסוציאליוּת. אולם הסוציאליות שלו דורשת בכל תוקף לוותר לגמרי על יסודותיה המקובלים של החמרנות (המאטריאליוּת) הארצית. היסודות החומריים, דרכי ההגשמה הגסים, היוצאים ובאים רק משאלת המחיָה וכלכלה, מההגיון הפּשוט של הקיבה, אם אפשר לומר כן, – כל הדברים האלה רק מזלזלים את ערכה הגדול של תורת-החברה ומפחיתים את מהותה ותעודתה. הסוציאליות היא רק שאלת הצדק המוחלט והיושר העולמי, שמצאו את ביטוים המלא והנשגב באמרות נביאינו.

עוד זאת: הרמן כהן הוא מתנגד גמור, קשה ועז, לכפירה-באלהים, בכל צורותיה העתיקות והחדשות. בכל חקירותיו הוא מטעים ראשית-לכל את אמונתו באלהים, אלהי הצדק והמשפּט. ולולא אמונה זו, אין כל יסוד ושורש למוסר בחיי החברה, כמו בחיי הפּרט, ואין כל תקוה להשלמת המין האנושי ולרוּם תעודתו, היוצאת מחוץ לגדר הטבע חסר-המוסר. בעוד אשר קארל מארקס מחייב את הכפירה באלהים, והוא מתנגד בכל עוז לרגש האמונה בכל מַראותיה ולבושיה. באחד ממאמריו אומר מארקס: כל עוד אשר הפּועלים יאמינו באלהים, כל עוד אשר לא יחדלו מהַאמין בשכר ועונש, לא ילחמו כראוי בשביל השגת קנייני העולם הזה, העולם הממשי. הכוהנים וראשי הדת ינחמו אותם, את גזוּלי הנכסים החמריים, כי שכרם לא יקופּח בעולם הבא.

ממש ההפך מזה כותב הרמן כהן: “הכפירה באלהים תהרוס את גגו של בנין החברה הסוציאלי, והחמרנות תחתור חתירה עמוקה מתחת לאשיותיו. ובנין רעוע כזה, בלי אשיות ובלי גג, הוא חורבה ולא נוה-שאננים.”

האמונה באלהים, אומר הפילוסוף העברי, היא גולת-הכותרת של המוסר, של תורת-המידות. האמונה באלהים מחייבת, כי הצדק והטוב ינצחו סוף-סוף נצחון עולמים, והתקוה בנצחון כזה כבר אמונה היא.

הסוציאליוּת – זו המטרוניתא, שאחרים יחדו לה מדור קר בתוך נוֵה-הכפירה ושלילת-הרוח הגמורה, – הסוציאליוּת, ברוּם הוראָתה, לפי דברי הרמן כהן, אינה אלא בעיקרה-ושורשה הרעיון המוסרי של השיתוף, של האחוה והאחדות. ושתפנות זו אינה אלא אותו הרעיון של חברה אנושית מסודָרה במשפּט ויושר, חברה שהיא בנויה גם על יסודותיו של ההגיון והשכל הטהור, חברה שיש בה מקום נאמן להתפּתחותה המלאה והבריאה של האישיות. אישיות (אינדיבידואליות) חופשית זו, שעליה מנבאים ואותה דורשים כל הפילוסופים והמשוררים בני התקופה החדשה (ביחוד מאכס שטירנר, ניצשה, טולסטוי, אליזה ריקליו, קרפּוטקין, וולט ווהיטמאַן ואחרים), – אישיות זו, שבשבילה הם נכונים להקריב את חיי החברה, – אישיות זו יש לה, לפי דעת כהן, מקום להתפּתחות מתוקנה רק בתוך חיי חברה סוציאלית, הבנויה על יסודות הצדק והמשפּט. בלי חיי חברה כאלה תיהפך האישיות הנכספה הזאת לאליל עריץ או לדמיון-שוא מַתעה.

הפילוסוף המוסרי הרמן כהן, שבנה לו לעצמו שיטה מיוחדה בתורת ההכרה ובתורת-המידות, חוקרנו זה, שברא לו השקפת-עולם מיוחדה, מבקש תמיד סמך לדבריו והנחותיו בדברי נביאינו וחכמינו הקדמונים, ויחד עם זה איזה “כמו שנאמר” גם בספרי קאנט. המשען האחרון לפילוסופיה שלו היא תמיד תורתו של הפילוסוף מקניגסברג. כהן ייהד, כמעט על-כרחה, את תורתו של קאַנט. הפילוסופיה של ברוך שפּינוזה היתה תמיד בעיני כהן, כמו בעיני שד"ל, כבת מַמזרת לפילוסופיה של היהדות, בת הקָמה באִמה. תורת שפּינוזה, הפּאנתיאוּת, כלומר: האלהים הוא הטבע, והטבע הוא האלהים, – תורה זו היא הניגוד הגמור לתורתו של כהן, המלמדת אותנו את האלהים הבורא, אלהים חיים, אלהי האמת והצדק, – אמת וצדק שאין בטבע.

קשה הוא, כפי הנראה, לפילוסוף העברי של מארבורג לצייר בנפשו, שיש “זכות קיום” כל שהיא לאיזה רעיון פילוסופי, בכל מקצוע שהוא, אם לא ניצנץ מתחילה במוחו של עמנואל קאנט. ואם “לא בפירוש אִיתִמר – מִכְלָלָא איתמר”. את הרעיון הסוציאלי מוצא הרמן כהן בה“צווי המוחלט” של קאַנט – שאינו ידוע כל-כך לרבים בצורתו הראשונה, וזה לשונו: “נהַג באופן כזה, שהאנושיות, הן באישיותך-שלך והן באישיותו של כל אחד זולתך, תשמש לך גם כתכלית-לעצמה, ולא כאמצעי בלבד”.

“הסוציאליות מיוסדה במשפּט ויש לה זכות הקיום כל זמן שהיא מתבססת על האידאַליות (הרוחניות) של המוסר, ודוקא האידיאליות (לא החמרניות) של המוסר היא היא אשר בראה ואשר יסדה את הסוציאליות”.

הרמן כהן יסד את בית-המדרש של תלמידי קאַנט החדשים (ניאו-קאנטיאנים) והוא עמד כל ימי חייו בראשו. המצוינים שבין התלמידים האלה, המושפּעים מתורת רבם, הפילוסוף העברי, לוחמים כיום בכל כלי נשק-המדע נגד תורת החומר ותולדותיה. תלמידיו “מסיחים את דעתם – לפי ביטויו של כהן – מן הדיבורים המפוצצים ושואפים לחקור רק את מהות הדברים”.

ודי לקרוא בשם תלמידיו – החוקרים שטוידינגר, קארל פארלנדר ושטאמלר. מטרת חקירתם המדעית, אשר לא תדע כל משוֹא-פנים לא לראשונים ולא לאחרונים, הוא לאַחד את תורת קאנט, אשר ניצח והכריע בקרבו את אריסטו ואת הפילוסופיה של תקופת-הביניים, עם תורת קארל מאַרקס, אשר הורה דרך לפילוסופיה החברתית של העתיד. הרמן כהן בעצמו קורא בספרו “תורת-המידות של הרצון הטהור” לקארל מארקס בשם “שליח אלהי ההיסטוריה” ובזה הוא מעמיד את מחבר ה“קאַפּיטאַל”, שלא בא אלא כדי להרוס את יסודות החברה הישנה, כמעט במדרגה אחת עם משה-רבּנו ועם יתר נביאינו.

האמונה במשיחיות הנבואית היא ה“אני-מאמין” של הרמן כהן. האמונה החזקה בנצחון הצדק והיושר, בביאתה של החברה האנושית, שלא יהיו בה עושקים ועשוקים, רומסים ונרמסים, גוזזים וגזוזים, – אמונה זו מחַיה את כל דברי הפילוסוף הזה, שהוא בקי גם בספרותנו העתיקה, בספרות התלמודית, כאשר הוכיח זאת במאמרי הביקורת שלו, שכתב לפני שנים אחדות על ה“אתיקה של היהדות” לפּרופסור משה לַצַרוס, שנדפסו בירחון לחכמת היהדות של פרנקל ² בברסלוי.

הגובה המוסרי של הרמן כהן והשקפותיו האידיאליות אינם לפי רוחם של הסוציאליים הרשמיים, שהחמרנות והכפירה באלהים היו לעיקרי אמונתם הפּנימית (כמו שהפילוסופיה של היהדות אשר בָּרא כהן אינה לפי רוחם של רוב הפילוסופים הנוצרים, שעוברים עליה בשתיקה או מתנגדים לה בהחלט גמור). אולם חוקרי-החברה החופשים-בדעותיהם באמת ואינם נשבעים לדגלה של איזו מפלגה או סיעה, יודעים להוקיר את גרעיני האמת המדעית והמוסרית, הפזורים בספריו ומאמריו של הפילוסוף העברי. והצֶמַח הזה יעשה קֶמַח.

וכשאני קורא את הדברים השנונים והמרים של המתנגדים לאידיאליות הקיצונית של הרמן כהן, הנני מעלה בזכרוני את הדברים של היינריך היינה: “בשנות הביניים היה הכל מיוסד על אמונת-הדם, ובתקופתנו-אָנו הכל מיוסד על אמונת-הכסף. האמונה של הראשונים לא היתה אלא אמונת-הבל, אולם האמונה של תקופתנו היא האֲנִיוּת הענייה. את אמונתם של הראשונים הורס השכל, ואת האמונה החדשה יהרוס ולא-יחמול הרגש”.

רגש מוסרי כזה, ההורס בלי חמלה, שכוחו חזק מדינאמיט, – רגש כזה צפון בתורתו של הרמן כהן, שנפטר לפני ימים אחדים.

ב

שאלת האמונה והמוסר עומדת במרכזה של הפילוסופיה אשר להרמן כהן.

האמונה והמוסר – שתי המלים האלה יש להן תביעה לסַמן מושג אחד, הוראָה אחת. אולם על-ידי צירוף המלים למושג אחד נעשית אחדותה של התרבות האנושית לחידה נפלאה, הדורשת פּתרונים עמוקים.

והרמן כהן לא נלאה מעולם לבקש את הפּתרונים האלה.

והדברים צריכים בירור.

האמונה פּירושה מוסר, מידות,תרבות (הלא כך מפרשים רבים הן המאמינים וגם מן הפילוסופים את הוראָתה העיקרית של המלה אמונה ); אבל, זוהי השאלה, האם האמונה ( מה שהלועזים קוראים בשם “ריליגיון”) אינה אך-ורק מוסר, כלומר הַשבָּחת המידות ותקון עולמי של האָדם? האם אין מוסר גם מחוץ לגדרה, מחוץ לעולמה של האמונה?

במלים יותר פּשוטות ובהסברה יותר קרובה אל החיים יכולים אָנו לנַסח שאלה זו באופן כזה: האם האמונה, כשהיא לעצמה, מחייבת את המוסר, כלומר: האם המאמין באלהים באמונה שלימה מחויב הוא, על-פי עצם מהותו, להיות אָדם מוסרי בכל ארחות חייו? או: הכופר בעיקר, כלומר, מי שאינו מודה במציאותו של בורא יחיד ומיוחד, המנהיג את עולמו ומשגיח על כל יצוריו, – האם כופר כזה אינו יכול להיות, על-פי עצם מהותו הנפשית, אָדם מוסרי, בכל רוחבה ועומקה של מלה זו? אינו יכול, יען כי מחוץ לגבול האמונה אין מוסר, אין הכרח פּנימי להיות מוסרי? האם הוראתה העליונה והצרופה של המלה מוסר היא באמת רק אמונה?

על מדוכה זו ישבו המאמינים-החוקרים והחוקרים המאמינים (וגם החוקרים שאינם מאמינים כלל) מיום אשר החל האָדם לחשוב מחשבות ולשאול: מה למעלה ומה למטה? מה לפנים, מה לאחור, ומה גם באמצע, בתווך?

שאלת היחס, בכל צירופיו ופירודיו, העסיקה מאָז ומעולם את נוטעי התרבות, את מחנכי האנושות, את המחוקקים, את דגולי המחשבה והשירה. שאלת האמונה והמוסר ויחסם ההדדי היתה תמיד הקוטב הראשי של כל מדעי-הרוח.

והפילוסוף העברי שלנו, בטרם שהוא עונה על השאלות הללו, המטרידות את מוחו של כל אדם חושב ומרגיש, נוקב ויורד בחקירתו הדקה-שבדקה עד התהום של אותם המושגים הצפונים במלות אמונה ומוסר. אי-אפשר לקבוע את היחס המשותף ואי-אפשר להשיב כהלכה על השאלות האמורות, מבלי להגדיר תחילה את מושגי האמונה והמוסר. הרמן כהן אומר: “…לא תמיד הצדק הוא במקום הכוח. אולם אין על הצדק (דאַס רֶכט) כשהוא לעצמו לדרוש, כי יכירוהו בתור כוח. הכוח, השלטון והתוקף, אשר יסודתם בעבר, מבקשים את זכות- קיומם בירושת הדורות, ודי להם בזה. אבל הצדק אין לו להשען על מה שהיה, כי-אם על מה שיהיה. לא העבר, כי-אם דוקא העתיד מצדיק את הצדק. על זה האחרון לשאוף ולדאוג לתאור התרבות המוסרית בעתיד. והדין נותן, שגם האמונה, בה במדה שהיא החלק הבונה של התרבות, צריכה לבקש את יסודות קיומה בהוכחות, ראיות והנחות חדשות. האמונה צריכה להוָלד בכל פּעם מחדש.” (הרמן כהן, רליגיון אונד זיטטליכקייט", – “דת ומוסר” – ברלין 1907).

לא זה כוחה של האמונה כי זקֵנה היא והשֵׂיבָה עטרת-תפארת לה, ואין לנו לבקש את זכות קיומה בזה, שיש לה מסורת עתיקה, בת אלפי שנה. על האמונה לחדש את פּניה, כי כוח-עלומים לה, כוח בלתי-פּוסק. מַעינה נובע תמיד ובלתי-שָׁאוּב. האמונה של הרמן כהן יונקת ומתפּרנסת ברווחה מכל הגבולים והתחומים של המדעים, ההולכים ומשתלמים ומתרחבים ומתעמקים, ושורשיה תמיד רעננים. (…) זכות-אָבות בלבד אינה מספּיקה. יש לה, להאמונה, יחוס עצמה. חיה היא ופורחת בלב הפילוסוף העברי. והעברי שבו אינו מסתפּק במועט. הוא אומר במקום אחד: אמונת האחדות רק-זה החלה את מלחמתה. ומלחמה זו צריכה להיות, והיא גם תהיה, לא רק מלחמת-הגנה, כי-אם הרבה יתר מלחמת-תנופה, מלחמת האמת נגד השקר, מלחמת החיים נגד המוות, מלחמת הרָאוי נגד המָצוי.

ג

גיטה אומר: “תכלית החיים הם החיים עצמם”. זוהי השקפה לא-עברית. על-פּי הרמן כהן תכליתם של החיים היא מחוץ לחיים, כלומר: תכלית זו איננה נובעת מתוך החיים עצמם, מתוך טבע חיי הבשר, חיי החומר, החיים המציאותיים. את התכלית של החיים בורא לו האָדם בעצמו, כל אָדם ואָדם על-פי כוחות רוחו ויכולתו המוסרית. המוסר איננו פּרי רגש עיוֵר, פּרי נטייה טבעית, המכוּונָה לקיום המין ולהַשבּחתו (לפי תורתם של בעלי ההתפּתחות מבית-מדרשם של דארווין, ספּנסר ודומיהם). אין זוכים במוּסר מן ההפקר ואין גם ערכו רב, אם הוא, המוסר, מתנחֵל בירושה; כי המוסר הוא העולם הראוי, שיש להשיגו, אם שואפים אליו מדעת ותבונה, אם שאיפה זו היא חיה באמת והיא מתחדשת ומתעמקת בנפשו של האָדם, שהוא בורא (בּורֵא ולא יורש) לו בעצמו, בכוחות רוחו, בדעתו ובהגיונו, בכל כוחות היצירה הפּנימית שלו, עולם מיוחד, את העולם המוסרי, שהוא גבוה מעל הטבע ועומד מחוצה לו.

בטבע ובמציאות הנני כמו שהנני, אבל רוצה אני, שואף אני להיות יותר טוב ויותר נעלה משהנני באמת. ה“אני” הרוחני שלי מתקומם נגד ה“אני” המציאותי שלי, הנני שואף להיות אחר משהנני. יש לי תעודה בחיים, אני יצרתיה ברוחי. והיא גם מתנגדת לתנאי-קיומי, שאני נתון בהם, אולם אני שואף אליה, אף כי רחוקה היא ממני.

כל עוד שלא הורגלנו ללשונו וסגנונו הפילוסופי של הרמן כהן ייראה בעינינו, כאילו הוא מיתאפיזי ומכוסה ערפל, כאילו אין לו שום יסוד ושורש במציאות ובטבע החיים עצמם. אולם אם כבר הורגלנו לדרכי מחשבתו המיוחדים ולאופן הגיונו וביטוייו המתאימים לו, אז ניוָכח מהרה, כי דבריו מיוסדים כל-צרכם, וגם ברורים הם למדי, כי רחוק הוא מסודיוּת וממושגים ערפּליים, שאינם נתפסים היטב במוחנו. עמוק הוא פילוסופנו זה, אך לא כהה. ויש אשר מופתיו והוכחותיו כמעט הנדסיים הם. ובאמת, הרמן כהן היה מתעסק הרבה בתורת ההנדסה העליונה ובחכמות הטבע החיוביות, ומהן הוא בא לתורת-המוסר שלו, שהיא אחד ממדעי הרוח.

הרמן כהן מתעמק מחקירת מושגי ה“מקום” ו“הזמן”. יוצא הוא מתוך קאנט, מפרש ומסביר דרך אגב את המקומות הסתומים בספרי רבו זה, והוא בא לידי מסקנות אחרות, מסקנות היהדות הטהורה.

ה“נצח”, לפיהן, אינו התמדה נצחית, אינו קפאון-ההויה, אלא התחדשות בלתי-פוסקת, רצון פועל ומהוֶה, והוא שייך למושגי המוסר, ולא למושגי הטבע. הרצון החי, השואף והיוצר, הוא-הוא העתיד, הוא-הוא הנצח. בלי עתיד אין רצון ובלי רצון אין עתיד. יצרו של האָדם קונה לו עולמו בשעה אחת, הוא נולד עם השעה ומת עם השעה. חייו של היצר הם לעולם מצומצמים ומוגבלים, ובזה גם כוחו. אין הוא יודע את הנצח. אך אין קץ ואין סוף להִרָצון. (…) שלשלת שאיפותיו, הכמוסות והגלויות, איננה נפסקת לעולם, כי תנועתו נצחית ועבודתו נצחית, וזו היא גם ישותו. המוסר של האדם הוא פּרי רצונו החי. הרגש המוסרי שבאדם שואף תמיד לשלימות. ממדרגה למדרגה הוא מתרומם ותמיד נגלים לפניו אופקים חדשים. תמיד יש לפניו מופת חי, והוא האלהים. אמונה זו היא אִמוֹ של המוסר, של השאיפה הנצחית לשלימות. אין הטבע יודעת את דרכי המוסר. אין אָנו למדים צניעות מחתול, וכדומה. אין הטבע יודעת רַחם וחנינה, כמו שאין היא יודעת ענוָה ובושה. רק למשורר, רק לאמן הורשה לראות דברים ומידות מעין אלה בטבע. לראות בה את הרהורי לבו, דמיונותיו ושגיונותיו. המוסר ומושגיו הם בּריָה חדשה נתוֹספת על הטבע. המוסר הוא העולם שבּרא לו האָדם החושב מחשבות וההוגה דעות בעצמו. לא מכוֹנה הוא האָדם וגם לא חיה הוא האָדם. אין חטאת-אבות רובצת עלינו ואין זוהמת הנחש נמשכת בכל הדורות. החיים אינם גם לא צער ולא חטא. כל אלה הדברים וכל אלה הציורים שבחרו בהם לא רק מאמינים סתם, כי-אם גם פילוסופים ידועים, לא משלנו, – כל אלה הציורים הם רק עלבון גמור לבריאָה ולאָדם. המוסר, לפי כהן, איננו מציאות גמורה, עומדת-וקיימת. אבל המוסר איננו גם דבר שהוא אי-אפשר בטבע ובמציאות, יען כי על-ידי האָדם המוסרי, השואף לצדק עולמים וליושר מוחלט, הוא, המוסר, הולך ומתגשם בחיים, הולך וכובש לו את המציאות, את חיי החברה. אין לו למוסר אָמנם צורה קבועה לעולמים, אבל הוא שואף לתקן ולשכלל את הצורות הפּגומות של חיי האָדם, של חיי החברה ושל כל האנושות. אין שלימות גמורה למוסר, אבל הוא שואף תמיד להשתלמות. “אין לו הגשמה, אבל התגשמות יש לו, אין כוח טֶבַע לו, אבל כוח הַטְבָּעָה יש לו” (לשון הד"ר יעקב קלצקין). אין המוסר בא בירושה ואיננו נחלת דורות קדומים, כי הוא יצירה חיה, יצירה חדשה של כל אָדם מוסרי ושל כל דור ודור.

בראשית ימי הסתיו של שנת תרע"ד שמעתי בברלין את שיעוריו של הפילוסוף המנוח בבית-המדרש הגבוה לחכמת היהדות. הפילוסוף הזקן, בעל הראש היפה, קרא אָז את שיעוריו, שאולי היו אָז מן היותר אחרונים לימי חייו, בקול צלול וברגש נמרץ. שיעוריו היו על-דבר האמונה באלהים ועל-דבר הרעיונות היסודיים של היהדות. ואף כי פעמים לאין-מספר כתב ונאם על-דבר העניינים האלה, בכל-זאת היו בכל פּעם כחדשים. ניכר היה, כי דבריו אלה אינם רק פּרי המוח והמחשבה, כי-אם תמצית חייו וכל מהותו הפּנימית.

גיאורג ברנדס הוא המבקר היותר מפורסם עתה בכל אירופה וגם בארץ-החדשה. כל הספרות-העולמית, שהוא בקי בה באופן שקשה למצוא דוגמתו, היא שדה ביקוֹרתוֹ. קראתי את ברנדס בשם מבקר, זה הוא כינויו הספרותי המצוי בפי כּוֹל, אולם באמת השם “מבקר”, בהוראתו השגורה והמקובלת, אינו הולם, אינו מקיף את חוג-עבודתו, אינו מביע ואינו מציין כראוי את מהותו הספרותית. ברנדס אינו לועס את גרעיני הספרים שהוא מטפּל בהם, למען הגישם אל פּי הנהנים בצורה שהיא נוחה לבליעה ועיכּול. הוא אינו גם סרסור העומד ומתַוֵך בין האמנים ובין הקהל. תכונתו היא פּורייה יתר מדי להסתפק בתפקידו של איש הביניים. גם איננו שופט המושיב את הסופרים על ספסל הנאשמים ודורש דין וחשבון מידם בעד כל עווֹן קל, בעד כל מִשגה ומִדחה ברנדס הוא תלמידו של איפוליט טֶן¹, אבל הוא לא קיבל מרבו זה את מיטת-סדום המדעית, שבה היה מניח את הסופרים המבוקרים על-ידו למתחם, לרַקְעָם ולמודדם, או לקצץ את רגליהם. טן בתור מבקר היה לוקח את מכשיריו וכלי אומנותו מאוצרות המדעים החיוביים. בלי שׂכּין-המנתחים לא עשה פּסיעה. הוא היה יותר איש-המדע, חוקר, פילוסוף. ברנדס תלמידו הוא יותר אמן, איש ההרגשה. בבואו לדבר על אחד הסופרים לא יבקש כלים ומכשירים בבית נשק המדעים, למען סַגף וענוֹת בהם את היוצר. ברנדס חונן מאת הטבע בקרני מישוש של ביקורת דקים בתכלית הדַקוּת, החודרות לִפְנַי ולִפְנִים ביצירתו של האמן, במקום אשר לא יגיע שכין-המנתחים, ואם יגיע הוא קורע את הרשת הדקה והיפה אשר בהרכבתה הפּנימית. ביקורתו של ברנדס היא אמנות העומדת ברשות עצמה, אמנות יפה וחיה. הסופרים והספרים, “אנשים ומעשים” הם רק חומר לאָמנות זו.

ההרגשה היהודית הטביעה את חותמה על כל מה שכתב ברנדס שלא בידיעתו ומבלי אשר התכוון לזה מעולם. והדבר הזה מובן מאליו. אחרת לא היתה יכולה להיות. בעלי התכונות העשירות, אשר עולמם הפּנימי מורכב מכל היסודות האנושיים, אשר נפשם רכת-ההרגשה נוחה לקבל את כל הרשמים ולעבדם באופן מיוחד לה, – אנשים כאלה אין שייכותם למולדתם מתגלה אלא בספירות העליונות של המחשבה והרגש, בתופעות עצמיוּתם היותר שלימות והיותר יפות. על כן, כל מה שכשרונו של הסופר הוא יותר חזק ויותר מקורי, בה במידה גם סגולותיה הגזעיות של נשמתו מתגלות ונשקפות באופן היותר בהיר בכל יצירותיו. ההתגלוּת הזאת הולכת ונעשית מאליה, לפעמים גם נגד רצון הסופר ולמרות התאמצותו להכחיד מה שאין להכחיד, אלא על ידי חניקתו של עצם הכשרון.

אצל ברנדס נתגלו הסגולות הלאומיות בכשרונו המצוין להבין בהבנה עמוקה ולחוש בחוש דק את יצירותיו של רוח האָדם בהתגשמו בקולטורות שונות ובאומות שונות. עינו תמיד בהירה, סקירתו חדה ורוחו תמיד עֵר להשיג את מהותם הפּנימית של כל הזרמים הספרותיים, של כל התנועות הקולטוריות הרחוקות והשונות זו מזו. אם כותב הוא על אדות שקספּיר ודיקנס או על אדות ויקטור הוגו וזולא, על אדות גיטה והופּטמַן, על איבסן ויעקובסן או על דאנטה וד’אנונציו – הוא חודר תמיד לעולמו הפּנימי של אותו הסופר שהוא מתארו, והוא משיג את סגולותיו המיוחדות לו לבדו. הוא רואה תמיד מבעד קליפּת השפה את הגרעין, ובתוך הגרעין הוא מגלה תמיד את הנקודה היותר פּורייה. ברנדס הוא חופשי מכל עיוורון רוחני, מכל נטייה לצד אחד ומכל קיצוניות, דברים שלא יכלו להשתחרר מהם המבקרים היותר גדולים בנוגע ליצירות ספרותיות של אומה זרה ובפרט אם היא שנואָה להם. כנפי רוחו תמיד קלות, תמיד חפשיות בכל ספירות המחשבה והרגש. טיסתו תמיד בטוחה בכל אזורי הספרות של כל אומה ולשון.

ברנדס יודע ומכיר את כוחה והשפּעתה של הלאומיות בכלל, ועל כן הוא אומר במחברתו על דבר הלאומיות, כי חשבונם של הסוציאַלדמוקראטים בלתי מדויק, יען כי הם מזלזלים בגורם הלאומי. אולם הוא בעצמו, אַף כי השתחרר מהמסוֹרה היהודית בכל צורותיה ומדרגותיה – לכל הפּחות הוא בעצמו חושב כן ומאמין בזה, – בכל זאת לא עלתה בידו להיות דֶני גמור, אַף כי הוא מטעים פעם בפעם את דנִיוּתוֹ. הוא לא עברי ולא דני. במחצית הראשונה הוא מודה, במחצית השנייה איננו מודה. המסורה של עמו אשר על ברכיו נולד – – –התנדפה מכל נקבי עורו-הספרותי, והמסורה הדנית לא נבלעה בקרבו אף במקצת, כי על כן מסורה היא. ובהיותו חופשי מכל מסורה ובעל שֵׂכל עברי² במידה גבוהה (את השכל העברי ירשו גם אלה, אשר בָּזו ליִקְהָת עַמָם, כמו קארל מארקס ואחרים) נקל לו להתרומם מעל ריבות לאומים ולהתייחס במידה אחת אל כל זרמי הספרות העולמית. שיווי-זכויות היהודים במַערָבָא המית, למיצער טישטש, כמה מעלות טובות של האומה העברית, אבל הוא גם הועיל במידה מרובה להתפּתחותם של כמה כשרונות ויתרונות של אותה האומה עצמה, אשר בהיותה סגורה ומובדלה בתחום צר, הם נחנקים בעיבורם. האמנסיפּציה היא שהולידה סופרים כברנדס, אשר כמה-וכמה סגולות של השכל העברי, היוצר גם בשעה שהוא מסַרְסֵר והשואף למרחבים גדולים גם בשעה שהוא נתון בחוג צר, נתגלו בהם בכל יופים ותוקפּם, באופן שלא ראינו כמוהו לפני מתן הזכויות.

אולם בהיותו חסר הרגשה לאומית עמוקה לא הצליח ברנדס מעולם להשיג כראוי את התכונות-הלאומיות המיוחדות במינן. ציוריו-הספרותיים אשר כתב על אדות הסופרים הטיפּוסיים, שבהם התגלה רוח אומתם, הם חלשים, בלתי מלאים ואינם נקיים במידה ידועה מצְדָדִיוּת. מסוג זה הם מאמריו על אדות טולסטוי, פּושקין, מיצקביץ' ואחרים. מצוינים ונעלים הם ביחוד מאמריו על אדות אותם הסופרים, אשר מביעים את המחשבות של תקופתם ולא של אומתם, ועוד יותר על אדות הסופרים והחושבים אשר מבשרים את התקופות הבאות, אשר מנבּאים לחיים המתבקשים להיולד ולאנושות שעוד לא נולדה, כמו פרידריך ניצשה והנריק איבסן. על זה האחרון השפּיע ברנדס במאמרים על-אדותיו במידה כל כך מרובה, כפי שלא השפּיע עוד כל מבקר על משורר ממדרגה ראשונה.

ברנדס שהוא כל כך מסוגל להבין לרוחו של כל סופר, לחוש בנפשו את כל סגולותיה וקסמיה של כל יצירה אמנותית, אינו עומד תחת השפעתו של אַף אחד מן החוזים. הוא תמיד לבדו הוא: עצמיותו חפשית בכל עת ונמצאת ברשות עצמה המלאה. הוא לוקח מכל האומות ומכל הקולטורות את היותר יקר, היותר טוב ומעבד את כל זה לפי חוקי נפשו המיוחדים, עד כי יהיו לקניינו הפּנימי. הוא לוקח, כּאָמור, מכל הקולטורות, אבל הרבה אינו לוקח. המעט שהוא לוקח היא התמצית שבתמצית, היפה שביפה. וגם במידה זו ניכּרים היטב הקוים היסודיים של התכונה הלאומית-עברית.

ברנדס סוקר בעינו הבּהירה את כל זרמי החיים והספרות, את כל צורות היצירה והחזיון ונפשו אינה מתחלקת בו לכמה נפשות, להבת אִשו הפּנימית אינה מתחלקת לכמה ניצוצות. הוא מוצא בכל הצורות והזרמים השונים חוט אחד המבריח את כולם, מחשבה אחת המחיה את כולם. הסופרים הגדולים של כל האומות והלשונות הם כמשפּחה אחת גדולה בעיניו, אשר בניה קשורים ואחוזים יחד בקירבה רוחנית, אף אם גדלו והתפּתחו בתנאים חברתיים ותרבותיים שונים. גם בויקטור הוגוֹ – זה הצרפתי האמיתי פּאַר אֶקְסֶלַנס, גם בפְיוֹדור דוסטויבסקי – זה הסלאבי הטיפּוסי – הוא מציין ומעתיק אל השורה הראשונה רק את הקוים האנושיים הכוללים ומבליע בם את הקוים הלאומיים והגזעיים. בדעות ובהשקפות-עולם של תקופות שונות ועמים שונים הוא רואה את התגלותו של רוח אחד המשותף לכל האנושות, הוא מוצא את מקור מחשבה הגדולה והעיקרית, אשר ממנו נובעים כל נחלי הרעיונות וההגיונות.

עוד סגולה אחת לאומית יהודית עמוקה הנני מוצא בהשקפתו של ברנדס על העולם והיא – האופּטימיות: אמונתו החזקה בעתידותיה של האנושות ודביקוּתו העצומה בחיים בכלל. ההשקפה האופּטימית של כתבי-קדשנו, של כל החוזים העברים, התורה של “ובחרת בחיים” – נמסרו תמיד בירושה לטובי החושבים והפילוסופים העברים; בספרות האירופּית היו הם תמיד המגינים היותר נלהבים של ההשקפות בחיוביות על החיים ועל העתיד.

רחוב-היהודים – אף אם ייראה הדבר תמוה מסקירה ראשונה – הוא-הוא שהועיל עוד לחזק ולהשריש את הסגולה הלאומית הזאת – האופּטימיות, בלב שוכניו. ומהם התנחלה במדרגתה העליונה לבניהם המשוחררים. תנאי החיים המרים והקשים של רחוב-היהודים, אשר היו מכוונים להחניק את עליצות החיים ואת הדביקות- בהם, אותם התנאים עצמם הולידו חזון ניגודי: אמונה לוהטת בעתידות טובות, חפץ אדיר לחיות על אַף כל המעצורים והמכשולים, וקשיות-עורף של תשוקה בלי כל גבול להעמיק את החיים, להרבות ולהרחיב את מקורותיהם.

האהבה העצומה אל החיים והאמונה העמוקה בקדמת האנושות נושמות מכל מאמרי ברנדס. אהבה זו ואמונה זו הן-הן נשמת יצירתו הרוחנית. מכל היצירות הספרותיות של האומות והתקופות בעלות מגמות שונות הוא מרים על נס את כל המסוגל לחיים. בתשוקה יתירה הוא מציין את כל זרעי היצירה האמנותית המַפרים את כוחות החיים והמעשירים את תוכנם. עם כל זה השקפתו תמיד צלולה, פּקחית וממשית. ערפּילי הדמיון המטושטש ואֵדי הסודיוּת והמסתורין לא העיבו מעולם את סקירתו הביקורתית. האידיאַליוּת שלו יש לה תמיד יסוד ממשי, ואין בה אף שמץ של הזיה, והממשיות שבתכונתו יש לה נשמה אידיאַלית. וזאת הלא היא הסגולה העיקרית של נשמת האומה העברית, כמו שהיא טבועה בטיפּוסיה הנורמאליים והשלמים. וזה הוא גם סוד קיומם של היהודים והיהדות.

ברנדס היה תמיד מגן לסופרים הצעירים הטירונים, אם מצא בהם כשרון. ואם אַך היה בהם כשרון אשר ביקש, הוא גילה אותו. חושו הספרותי לא הטעהו מעולם. ואם מצא את הכשרון של הסופר הטירוני והאמין בו, אָז היה לאחד ממבאריו ומפרשיו. אָז נלחם את מלחמתו בפני המתנפּלים עליו. הוא היה מחנך ומגדל סופרים צעירים אשר הראָה להם במה כוחם גדול ומה מגרעותיהם ורפיונותיהם. רבים הם הסופרים אשר יצא שמם לתהלה בארצות המערב ואשר נתחבבו על הקהל הגדול הודות למאמרים, אשר כתב ברנדס על-אדותם. מה שהיה רסקין לציירים הצעירים באנגליה, היה ברנדס לסופרים הצעירים בדניה. הוא מצא באוצרו מלים טובות, דברי שבח ותהלה גם למשורר הצרפתי פּוֹל וֶרְלֶן (Paul Verlaine) בעת אשר רוב המבקרים שמוּהו לשחוק, בראותם בשירתו רק את פּרי מחלת השגעון והשִׁכְּרות לא הכירו בו את כשרונו הגאוני. הכשרון המיוחד להכיר את האָמן בהיות כנפי שירתו רפות עדיין ולהרגיש את “חסד האלהים” במקום שאחרים אינם מרגישים מאומה, – כשרון זה, אף כי הוא נובע בעצם ממקור תכונתו הפּיוטית של ברנדס, הנוחה לקבל ולקלוט אל קרבה רשמי-אמנות מכל המינים והסוגים והערה לכל חזיונות היצירה, בכל זאת הנה גם יהדותו של המבקר משתתפת בזה, אם גם בלי יודעים, במידה ידועה. תכונתו האישית איננה סיבה מספקת לביאור כשרונו האָמור.

הסופרים היהודים, הכותבים לועזית, היו תמיד מן החלוצים הראשונים באירופּה, אשר יצאו לצדד בזכותם של כל החזיונות הספרותיים ולהגן עליהם בכל חום נפשם. יש בין סופרי תולדות הספרות העולמית, אשר מודים, כי רבים מגאוני הספרות נגלו ונתפּרסמו, במקרים רבים, לראשונה על ידי יהודים. גאוניותו של גיטה נגלתה לראשונה על ידי העבריה רחל ואַרִנְהַגֶן. גאוניותו של פרידריך ניצשה וגדלותו נגלו לראשונה על ידי גיאורג ברנדס. גם האחרון שבגדולי החוזים של האומה האשכנזית, גרהרד האוּפּטמן, חייב להודות על פּרסומו בעולם לסופרים ובימאים יהודים. ערוּת ההקשבה המרוכזה לכל החזיונות החדשים בספרות ובחיים יסודה בתכונתו הנפשית של היהודי המשוחרר. סופר יהודי כזה, בכל היותו רחוק ומתכוון להתרחק מכל מסורות העבר ומכל התופעות של רוח עמו הלאומי, אין ביכלתו להיות כולו חדוּר, מושפּע ומוקסם מרוחו ומיצירתו של עם זר לנפשו. במעמקי רוחו יש נימין מנמנמות השואפות ליקיצה, אך קצרה יד אדירי הספרות של זמננו לעוררן; יש אולי במחבואי-רוחו של הסופר היהודי המשוחרר תביעות מיוחדות, תביעות בלתי ברורות ומוּכרות לו לעצמו, שאין ביד כל גאוני הספרות המפורסמים כיום לספקן במלואָן. על כן הוא מבקש ומחפש תמיד אלהים חדשים, גילויים חדשים, מלות חדשות וחזיונות חדשים. הישנים אינם מספיקים, אולי יספיקו החדשים.

עלינו להודות, כי מאמריו וספריו של ברנדס גרמו שֶׁפְּרִי רוחם של רבים מהמשוררים והוגי דעות חדשות היו לקנינו של כל העולם התרבותי. שאלות ההויה היותר מורכבות והיותר מסובכות, חידות החיים היותר עמוקות, כן גם תביעותיה האסטתיות היותר יפות של נפש האָדם בזמננו מוסברות, מוטעמות ומבוארות בהרצאתו של ברנדס. במאמר לא גדול הוא נותן לנו את תמציתו של שופּנהויאר; בפרקים לא גדולים אחדים הוא מוסר לנו את תורת לאסאל, והכל ברור ויפה. ועל כל מה שהוא, ברנדס, כותב משוך חוט של חן מיוחד. דבריו, – גם בשעה שהוא מטפּל בחידות הפילוסופיה ושאלות המוסר והיופי, – הם כל כך פּשוטים וצלולים עד שכמעט אי-אפשר לבלי להבינם, לבלי לבלוע אותם בנעימה. ברנדס כותב בעד הקהל האירופּי הגדול; קוראיו הם בכל הארצות הנאורות ובקרב כל המפלגות. בקנאָה יתרה הוא לוחם על הרחבת ההשכלה הכללית. הוא בעצמו נושא תמיד לפּידים בידו להאיר לכל יושבי חושך גם בארצות האור. במאמרו על ארנסט רֶנַן הוא זורק כלאחר-יד את חִצֵי מַהתלתו השנונה והדקה; רוחו של המבקר היהודי התקומם נגד אצילותו האינטלקטואלית של הצרפתי הגדול והפּקח הפּאריזי, שהיה מתנגד גמור להשכלת-העם הכללית. וגם בזה נגלתה, בלי ספק, במידה ידועה, אחת הסגולות של האומה העברית. לא לבד אצילות-הדם, כי אם גם יַחְסַנות-ההשכלה היתה מוזרה לעם העברי מאָז ומעולם. בחירי בניו היו מתאמצים תמיד להסביר כל דבר תורה וחכמה לפני ההמון הגדול ולעשותו לקניין הרבים. כתב החרטומים וסגנונם, בכל צורותיו ומראותיו, ממצרים ועד הנה, לא ידעה האומה העברית מיום היותה. הסברת המדעים והפילוסופיה בתקופה החדשה חייבת תודה לסופרים היהודים בלשונות נכריות. עבודתו הספרותית של ברנדס עשתה את תפקידה של אותה הסרסרות-היהודית המתווכת בין העמים ומקרבת את הקולטורות השונות זו לזו. בהסבירו, בהטעימו ובבארו את פּרי רוחם של סופרי-המופת אשר לעמים שונים, הוא מקרב את אלה האחרונים זה לזה. בהראותו כי גאוני הרוח של העמים השונים טבועים בחותמה של מחשבה גדולה אחת, שכל אחד מהם מביעהּ ומלבישהּ בצורה אחרת, וכי כולם משועבדים לאותם חוקי ההתפּתחות עצמם, הוא מחזק בזה את האגודה הרוחנית של המשפּחה האנושית.

בכל אוֹבּיֶקטיביותו של ברנדס ובכל התאמצותו לבלי תת חופש יותר מדי לרגשות גזעו העברי, הנה אין הדבר הזה מצליח בידו תמיד. בשעה שהוא בא לתאר את הסופרים והעסקנים המדיניים מזרע עמו, אָז יש אשר רגשות מולדתו משתחררים אצלו במידה ידועה.

ברנדס מתאר, למשל, את מולטקה, בבל, ספנסר, אנדרסן בצבעים נאמנים, אולם הנך רואה ומרגיש, כי כל הטיפוסים האלה הרחוקים והשונים מעסיקים רק את מוחו ומעניינים רק את האָמן חד-הראִייה שבו. אבל בציורים אשר נתן לנו מביקונספילד, מפרדינאנד לאסאל ומברתולד אוירבאַך הננו מוצאים את כל האָדם ואת כל היהודי שבברנדס. תיכף ניכר כי האנשים האלה קרובים לו ברוח, קרובים לו על פּי מולדתם, על כן גם הבנתו אותם יתר עמוקה, יתר אמיתית. הוא לא רק מבין אותם, כי אם גם מרגיש אותם. בתאָרו את אופיו של ביקונספילד הוא כותב: “מלחמתו שנלחם נגד חבריו על כבוד עמו, אשר על ברכיו נולד, השאירה אחריה את רישומיה העמוקים בכל ימי חייו ותטביע את חותמה על מהלך מחשבותיו של העתיד להיות ראש המיניסטרים באנגליה. עוד בשבתו על ספסל בית-הספר נודע לו כי בן עם זר הוא בארץ מולדתו, עוד אָז נגלה לפניו התהום העמוק, שהבדיל בימים ההם בין העברי ובין האנגלי. מעל דפי סיפּוריו נשמעת מחאָה נמרצת נגד העוול החברתי הנורא הזה. בכל סיפּוריו הוא מתאמץ להשיב את כבוד אומתו המחולל, ולהטעים בשפה ברורה את כל מפעליו ההיסטוריים הגדולים של העם העברי, את כל זכויותיו בפני הנצרות. השקפתו המקורית, אַף שאיננה כלל מדעית, על היסוד השֵׁמִי והיסוד האריי ועל תפקידם ומקומם של שני היסודות האלה בהיסטוריה של העבר ושל התקופה החדשה, – השקפתו זאת נשתרשה ועובּדה תחת השפּעת רשמי ילדותו. היסוד השמי הוא בעיניו אותה ההכללה, אותה השקפת-העולם השלימה, אשר בכוחה והשפּעתה אירעו כל המאורעות וכל המעשים ההיסטוריים הגדולים, המניעים את האנושות קדימה”.

בכרקטריסטיקה של אוירבאַך ניכרת אָמנם במקומות ידועים אירוניה דקה על המספּר הגדול. אבל בכל שורה ושורה הננו מרגישים אהבת-אחים, אחים הרחוקים בדעותיהם ואפני חייהם, אבל הקרובים איש לרעהו בקרבת המשפּחה. לאסאל של ברנדס הוא היותר שלם ויותר מצוין בגאוניותו. מכל הכותבים על אדות פרדיננד לאַסאַל לא נמצא אף סופר אחד אשר הבין לתאר אותו בכל קומתו המוסרית, בכל גבורתו השכלית ובכל יופיו הרוחני כאשר עשה זאת ברנדס.

בעת אשר כל המבקרים הגדולים באירופּה חשבו את “טַנְקְרֶד” ליצירה היותר חלשה והיותר גרועה בין כל סיפּורי ביקונספילד, חשב ברנדס אחרת. זה האחרון אומר: “טַנְקְרֶד, המוקדש להגנת האומה העברית מצד הדת ומצד ההיסטוריה, הוא הסיפור היותר מקורי והיותר מצוין בין כל סיפּורי ביקונספילד… הרעיון שהודיע זה האחרון לכל העולם על אדות יחוסה הרם ותעודתה הגבוהה של האומה העברית העיד על אומץ לבו ועוז רוחו. ביקונספילד היה אָז אחד הטוֹרים [השמרנים] באנגליה וכמה היה יכול להפסיד ולהזיק לנפשו על ידי גילוי דעתו זו”.

בראשית שנת 1895 שאלתי את ברנדס במכתבי אליו על דבר יחסו לאומה העברית ועל דבר תולדות חייו, וזה אשר ענני³: "הנני מביע לך את תודתי המיוחדת על חפצך לתת מושג לקוראיך מפּרי רוחי. אולם לא נקל יהיה לך דבר זה, יען כי לא הרבו לתרגם אותי מהשפה הדנית לשפה האשכנזית⁴. וגם זה המעט שהעתיקו אשכנזית, עשו זאת תמיד על פּי ההוצאות הראשונות והישנות, בלי רשיוני ונגד רצוני והסכמתי. כן היה עם ספרי “הויפּטשטראמונגן”, בהוצאָתו של ברסדורף, אשר הזיקה להוצאָתי-אני את הספר הזה בשפה האשכנזית. ודבר זה אירע גם לספרי אדות פרדיננד לאסאל, אשר העתיקו אותו אשכנזית מרשימה-חטופה בשפה הדנית שנדפּסה לפני עשרים שנה…

על אדות דניאל דירונדה, על ספרי ברתולד אוירבאַך וברוך שפּינוזה לא כתבתי מאומה. על אדות אוירבאַך בעצמו כתבתי קטע של ציור ספרותי אשר תמצא בו, כמו שאני חושב, ענין וחפץ. ציורי זה, שרוב תכנו הוא זכרונות מחיי המספּר, נדפּס בקובצי הדני “Menesker og Voerker”.

כתבתי ספרים מיוחדים על אדות פרדיננד לאסאל ודיזראעלי, ומלבד זה כתבתי בעניינם עבריים אחרים. כן הדפּסתי זה לא כבר במה“ע Tilskuern מאמרים על אדות “איוב” ו”שיר השירים", אשר יתורגמו בלי ספק במהרה לשפה האשכנזית.

קשה לי להגיד במה חייב אני תודה ליהדות. אַף כי נולדתי על ברכי הורים עברים אַך מעולם לא נתנו לי חנוך עברי, ומעולם לא הלכתי להתפּלל לבית-הכנסת. אולם מולדתי העברית היתה הסיבה לזה שהרגשתי את עצמי עוד בימי ילדוּתי כיוצא מן הכלל, כעומד מחוץ למחנה, אַף אם בשנות לימודי בבית-הספר נמחו עקבותיה של האנטישמיות בדניה, עד בלי היות לה כמעט שארית.

היהדות בתור דת ואמונה רחוקה ממני, אך מאמין אני באמונה חזקה באומץ רוחה ושאיפתה הנמרצת של האומה העברית, באומץ רוחה אשר התפּתח לרגל הרדיפות והשמדות. התפּתחות האנרגיה של האומה העברית מימות האמנסיפּציה היא לפי דעתי נפלאָה ואין אני מוצא דוגמתה…"

גיאורג ברנדס חושב את עצמו, והוא מטעים דבר זה כפעם בפעם, כבן נאמן לדניה. אולם דניה חשבה עד הנה את בנה זה, אשר הגדיל את כבודה באירופּה ואשר נלחם באומץ נפש מאֵין כמוהו, על קנייניה הרוחניים, לבן חורג וכאם חורגת התהלכה אתו. עוד בהיות ברנדס בן עשרים וחמש שנים כבר בחרוהו לפּרופסור באוניברסיטה (לקרוא שיעורים על דבר הספרות העולמית), אַך את הקתדרא לא נתנו לו, ורק בשנה זו, כאשר חנגו את שנת הששים להולדתו, כיבדוהו בתואר של פרופסור, אבל רק בתואר ולא בקתדרא עצמה. שמו של ברנדס מפורסם באירופה הרבה יותר משמם של כל הפרופסורים אשר בדניה יחד, ועל דבר זה הוא חייב להודות לכשרונו הספרותי ולא לארץ-מולדתו. בשנים האחרונות התקרב ברנדס יותר אל אומתו אשר ממעיה יצא. כיהודי נלהב נלחם בעד זכויותיהם של היהודים אשר ברומניה. עוד פסיעה אחת… והתנועה אל תחיית האומה העברית לא רחוקה.

ברלין, י"ז בחודש אבגוסט, 1902.

הארי, כשהוא נפצע קשה ביער, משמיע רק שאגה אחת איומה; אחרי כן הוא מסתלק, מסתחב, בהיותו זב דם, הצדה, מתחבא, בלי אנקות וזעקות, באיזו מאורה, באיזו חורשה, במקום אין עוברים ואין רואים, ושם – הוא גוסס בפצעיו האנושים, גוסס בלי העויות, ומתקרב אל קצו, קץ כל בשר, בהיותו עוד מלא גאה וגאון.

כך היה גוסס וכך מת הארי שבחבורתנו – שמחה מאיר (המכונה מאַכס) נורדוי.

מתוך עוני, מתוך דחקות, באיזו דירה צרה, בקומה חמישית, – מאורת אדם, בבירת-העולם, – עזוב, כמעט נשכח מלב, ופּצוע ברוחו, נסתלק מאתנו האָדם הגדול, היהודי הגדול.

לפני שנתיים בדיוק כתבתי על אדות נורדוי את המאמר “הסבא הגדול – והטראגדיה היהודית”¹, ובו אָמרתי:

"לפני יותר מעשר שנים הציגו בפאריז, ואחרי כן גם בערים אחרות, מחזה (שכתב הדראמאטורגן הנודע מוריס דונה², אחד מחברי האקדמיה הצרפתית) מחיי ההוֹוה. בין הנפשות, שהועלו על הבימה, היה יהודי זקן, שקהל הרואים הכיר בו את צורתו של מאכס נורדוי. נורדוי היה בעיני סופר-החזיונות הנזכר סמל היהודי המודרני עם מעלותיו, ועוד יותר – עם פּגימותיו וחסרונותיו. היהדות החדשה השואפת לשחרור ולגאולה, – אותה היהדות המלאה סתירות וניגדים פּנימיים, נצטלמה במוחו של הדראמאטורגן בצורתו של נורדוי.

לפני כחמש-עשרה שנה כתב אחד החוקרים בצרפת ספר על דבר “הרוח היהודי” וסימניו המובהקים. וגם המחבר הזה הקדיש פרק מיוחד לנורדוי. חוקר-הנפש הזה רואה בחכם-עמנו זה יהודי טיפוסי, שרוח עמו ותכונת נפשו מצאו בו את הביטוי היותר מלא, היותר חד וחריף.

נורדוי היה (מיום אשר התוַדע אל אֶחיו) בעיני העולם הנכרי לסמל היהודי המודרני, לצורה כוללת, לצביון לאומי.

בזמן האחרון היה מאכס נורדוי סמל מובהק לטרגדיה הלאומית שלנו. מעת שהחלה מלחמת העולם, משנת 1914, הוא שבע נדודים ורוגז. כארבעים שנה התגורר בפּאריז, ורבים מגדולי צרפת היו מידידיו וממוקיריו, ומהם גם מבאֵי ביתו. והנה אך פּרצה המלחמה – שׂמוּהו במשמר בין הגרמנים הזרים הנאסרים. ורק בהשתדלותו של אחד משרי-צרפת הגבוהים, שהכיר במקרה את נורדוי בתוך הנאסרים, עשו אתו חסד ונתנו לו את הרשיון לעזוב במשך עשרים וארבע שעות את גבולותיה של מדינת צרפת ולִגְלוֹת עם בני-ביתו למדינת ספרד. את הונו, פּרי עבודתו הספרותית, ואת כל קנייניו, מטלטליו, ספריו ורהיטי ביתו החרימו לממשלה. יותר מחמש שנים חי נורדוי במאַדריד, בהיותו נקי מכל נכסיו, והוא ובני-ביתו טעמו את מרירות הגלות, גלות בתוך גלות (אגב, גם בשבתו בספרד ובסבלו שם עוני ומחסור עשה הרבה לטובת עמו ולקִדְמַת הציונות).

מיום שהחלה מלחמת העולם נוכח נורדוי, האזרח הגדול של ספרות-העולם, שאין לו לא רק מולדת בגולה, כי אם גם מקלט-לילה בטוח. הוא הרגיש כי זר ונכרי הוא בארצות המערב, שלמען התפּתחותן התרבותית והמוסרית הקדיש רוב שנותיו וכוחותיו.

נורדוי נולד בבודאפּשט, בהונגריה, ושם עברו גם ימי עלומיו. אולם ההונגרים החביבים, ה“ידידים הנאמנים” ליהודים בני ארצם, חשבוהו תמיד לצרפתי; והצרפתים הביטו על הסופר הגדול כעל גרמני נלהב, שהקדיש את גאוניותו לספרותו של עם-חֶרְמָם. והגרמנים, שבשפתם כתב נורדוי והעשירהּ ובספרותם עבד והרחיבהּ, – הגרמנים הביטו עליו כעל יהודי, כעל צרפתי, כעל ציוני שנפשו מוזרה להם. ובימי המלחמה, מעת שנתפרסמה הכרזת באַלפור, ראוהו האשכנזים בתור ידידהּ ומעריצהּ של אנגליה השנואה להם תכלית שנאה. כל אחת הארצות הנלחמות חשדה בנורדוי, שהוא אויבה והנהו אוהב את הארץ והעם הנלחמים בה עד-דכא.

ונורדוי הנהו באמת אויב ושונא לא לאחד העמים, כי אם לכל השקרים המוסכמים והבלתי-מוסכמים באשר הם שם, אויב לכל מיני עריצות ואכזריות, והנהו אוהב להאמת, הצדק והמשפּט.

הסופר הגדול והיהודי הגדול נשאר בכל גדלותו הרוחנית ולא זז אף כחוט-השערה מנקודת-גובהו האנושית-מוסרית גם בימי גלותו המרה ובימי עוֹניוֹ המרודים.

על ידי השתדלות נמרצה, תכופה וארוכה מצד חיים וייצמן נתנה הממשלה האנגלית, בקץ החורף שעבר, את רשיונה לנורדוי לבוא ממדריד לונדונה.

נורדוי היה היוצר של הפּרוגראמה הבאַזילית, בכל זאת היה חשוד בעיני האנגלים על גרמניוּת, שבאמת-לאמיתה היא מתנגדת לרוחו, למהותו הפּנימית, למזגו ולהשקפת-עולמו. וגם בשבתו בזמן האחרון בלונדון הרגיש את עצמו בגולה. האנגלים כיבדוהו – וחשדוהו. הוא ידע, כי הבולשת החשאית נותנת בו עֵין השגחתה היתירה. והסבא הגדול לא נשא פּנים גם לשרי אנגליה, ויגביה את תביעתו כלפיה ויזהיר על הדיפּלומאטיה שלה.

ירחי שבְתּוֹ של נורדוי בלונדון, בקיץ שחלף, ועמדתו בוועידה הציונית, הם פּרק מיוחד, מלא צער ויגון, שאין עִניינוֹ בכאן.

אחרי השתדלויות שונות התירה הממשלה הצרפתית לנורדוי לשוב פּאַריזה לבני-ביתו, שהם אזרחי צרפת. ימים מועטים אחרי שובו לשם חלָה במחלה עזה ומסוּכנה, וכבר דאגו לחייו של הסבא, והנה – עוד לא ירד מעל ערש-דויו, וכבר הרימו האנטישמיים בצרפת קול צווחה והַתרָאָה נגדו. ואנו קוראים בטלגראמה מלונדון את הידיעה המרגיזה הבאה: “האנטישמיים בצרפת החלו בתעמולה נגד הד”ר מאכס נורדוי, אשר שב לפני שבועות אחדים לפּאַריז לגור שם. האנטישמיים דורשים, כי יגרשו את נורדוי מגבולות צרפת, יען כי מרגל גרמני הנהו, ואם הממשלה לא תגרשהו, אָז ישתמשו הם בידם החזקה.

"אלה תולדות הטראגדיה היהודית! זוהי שֵׂיבָתו של היהודי הגדול, של הלוחם בעד הצדק העולמי ושל יוצר התוכנית הציונית.

"לפני כעשרים שנה, כאשר הציבו מצבה על קברו של היינריך היינה בפּאַריז, היה נורדוי המספּיד הראשי, בין יתר דבריו קרא המספּיד: האגדה מספרת, ששבע ערים בארץ יון התווכחו ביניהן, וכל אחת מהן טענה, כי לה הכבוד והגדולה, יען כי בה נולד המשורר הוֹמר. אולם בנוגע להיינה הננו שומעים יום-יום את ההפך מזה: כל אחת הארצות וכל אחד העמים קוראים: לא לנו הוא. הצרפתים אומרים: גרמני הוא, והגרמנים – יהודי הוא. והיהודים – לא לנו, לא לנו!

"המספּיד והנספּד – גורל אחד היה להם. אולם ההבדל הוא בזה: נורדוי הוא שלנו, שלנו בכל לבו ונפשו, כי הוא שב אלינו בתשובה שלמה, ולתחיתנו הלאומית הקדיש את עשרים וחמש שנות חייו האחרונות. לנו ולתקומתנו הקדיש את גאוניותו ואת כל מרצו – ובו הלא אנו מתגאים באמת.

“על כן חובה לאומית היא עתה להביא את הסבא הגדול בכבוד רב לארצו ולבנות לו בית על הר הצופים, כי צופה היה לעמו מיום עלותו על הבימה הציונית בבאזיליאה, זה קרוב לרבע מאה שנה – – –”³.

התשובה אשר נתנו הציונים של כל העולם, אשר נתן העם העברי, על שאלתי זו, – היתה שלילית. כלומר, לא נתנו כל תשובה. לא שמו גם לב לזה. זהו חטא לאומי, אשר לעולם לא יכופר ולא יכוּבָּס.

ד"ר מאכס (שמחה מאיר) נורדוי, היה אחד הסופרים המצוינים וחריפים בספרות האשכנזית, מיום אשר ירד הסופר בּוֹגוּמיל גוֹלץ⁴ מעל במת הספרות, לא קם סופר כנורדוי אשר ילחום בכל כך עוז ותוקף עם תהפּוכות דורנו, ואשר בחֶבלוֹ נפל פּרסום רב כזה. ספריו הגדולים של נורדוי תורגמו לכל השפות החיות, והם הולכים ונדפסים מהדורה אחרי מהדורה. הסופרים האירופּיים הצעירים, יוצאי האסכולות החדשות, אלה המביטים על העולם מבעד ערפל ואוהבים בכל את הכֵּהוּת ואת הסודיות, הם אינם אוהבים את נורדוי, אשר ההגיוניות, הבהירות והצלילות מבריחות את כל מפעליו הספרותיים מן הקצה אל הקצה.. גם הנשים המפונקות, או המתפנקות, אינן להוטות כל כך אחרי ספריו. עוז מחשבתו ההגיונית, תוקף דעתו המסקנתית, צבא מוֹפְתיו המדעיים, משפּטו החרוץ והמוחלט וגובה תביעתו המוסרית מן העולם דוחים מעליו את לב הקוראות, המבקשות קריאה נוחה, נעימה וקלה. המורים מעל הקתדראות, כהני החכמה העמוקה והכבדה, וכל אלה החופרים במַחשך, בנקרות המדע, – כל אלה החרטומים, כבדי העין וכבדי הפּה והעט, מביטים מגבוה על נורדוי המסביר והממתיק את רזי החכמה בשביל הקהל הגדול⁵. כיון שאיש המדע כותב בשפה ברורה ויפה, או כיון שהחוקר הוא גם מספּר או עתונאי, כבר חושדים במדָעִיותו. ההתלבטות הלשונית וחסרון הרגשת היופי היו לסימן של חכמה עמוקה ויסודית.

למרות כל אלה רק מעטים הם כיום הסופרים, שאינם מודים בהשפעתם המרובה של ספרי נורדוי על המחשבה המערבית, על ההכרה ההגיונית של דורנו.

נורדוי הוא סופר יחיד במינו ונפלא באהבתו אל האמת ההגיונית. את עבודתו המדעית והספרותית הקדיש לשאלותיה הראשיות של התרבות האנושית בכלל, של התרבות ברוחב היקפה ועומק יסודותיה, ולא שם את לבו, – עד היותו לציוני, – לעמו ולמולדתו בפרט.

כמעט איש לא ידע עד שנת תרנ"ו, כי הסופר נורדוי הוא יהודי. הוא, אמנם, לא כיחד זאת מעולם, אבל גם לא נשא זאת על שפתיו.

איך נעשה נורדוי לציוני, מי או מה הולידו את המהפּכה העמוקה בנפשו של הסופר הזה, שהיה רחוק מהיהודים והיהדות תכלית הריחוק, כי יתייצב בשורה הראשונה של הלוחמים בעד תקומת עמנו? ביקשתי לדעת את תולדותיו, את חינוכו וגידולו בבית הוריו, בתקוותי למצוא בהם את הפּתרון לחידה הנפשית הזאת. לשוא היה עמלי, כי בכל ספרי האגְרוֹנות (לֶקְסיקונים) ובכתבי-העתים בשפות שונות, אשר מצאתי בהם מאמרים על אדות נורדוי, לא נאמר בהם, בנוגע לתולדותיו, אלא בקיצור, “נורדוי נולד ביום העשרים ותשעה לחודש יולי, בשנת 1849, בבודאַפּשט”. ורק באחדים מהם נאמר גם, כי אביו היה יהודי מלומד. אולם בנוגע ליהדותו של הסופר וכן בנוגע ללימודים אשר קנה לו בילדוּתו ובנערוּתו, כולם עוברים הם על הדברים האלה בשתיקה גמורה.

חודשים אחדים לפני הקונגרס הציוני הראשון פּניתי במכתבי אל הד"ר נורדוי ואבקשהו, כי יספּר לי על דבר הוריו ועל אופן חינוכו בשנות נעוריו. הוא מילא בחיבה מיוחדה את בקשתי זאת. ואני נותן פּה תרגום מאחד ממכתביו אלי מפּאריז, מיום 16 ביוני שנת 1896, בנדון זה: "…בני משפּחתי מצד אבי היו ספרדים; אבותי התגוררו לאחרונה בעיר שיגוביה ( Segovia ) בספרד ומשם נתגרשו. בני משפּחתי קבעו, אחרי הגירוש הזה, את מקום מושבם בטוניס, במשך של שלושה דורות; משם הלכו ונדדו לתורכיה, וישתקעו בארץ זו במשך של ארבעה דורות. בסוף המאה השבע-עשרה נקרא אחד מאבותי לקרוטושין במחוז פּוזן, להיות נאמן (רינדאַנט) בעדת ישראל של העיר הזאת. ומהעת ההיא, זה כשתי מאות שנה, נשארה המשרה הזאת בקרב בני משפַחתי כירושת אבות וכנחלת-קדומים, ההולכת ונמסרת מדור לדור, מאָב לבן. גם כיום הזה נושא עליו אחד מדודַי מִשְׂרַת מזכיר לעדת-ישראל בקרוטושין.

"אבי נולד בקרוטושין בשנת 1799 ושמו היה גבריאל בן עוזר בן שמחה נאמן וכינוּיו זידפעלד (את הכינוי הזה בחר לו אבי-זקני, בשעה שנגזרה גזירה על היהודים בפּוזן לקבל עליהם כינויי-משפּחה). אחיו הבכור של אבי-זקני בחר לו את הכינוי “וויענער”. את הכינוי “נורדוי” בחרתי לי אנוכי בעצמי, בהיותי נער בן שש-עשרה שנה, בהסכמת אבי וברשיון הממשלה.

“אבי, בהיותו נער, למד תורה בישיבת ליסא, במחוז פּוזן, ויהי אחרי כן לתלמיד חריף ואהוב לבעל ה”חוות דעת"; ומידי הגאון הזה קיבל אבי את התואר “רב”.

“מורה מורנו הרב רבי גבריאל בן החבר רב עוזר (אלה היו תאריו) שנא את הרבנות, ולא חפץ להורות ולָדִין, להכשיר ולהטריף בתור רב באחת הקהלות, כי אם בחר בעבודת מורה ומחנך לילדי ישראל, אחרי אשר שמע אבי בלמודים באוניברסיטאות של ברלין ושל ברסלוי, לוּקח בתור מורה לבית הרב רבי ש”י ראפּופּורט בפּראג, ומשם לבית משפחת הרב רבי משה סופר בפּרסבורג. מבית החת“ם סופר נקרא אבי בתור מורה ומדריך לבית פישהוף באלטופן ( Altofen ). חכם המדינה ד”ר אדולף פישהוֹף היה תלמידו וחניכו האחרון של אבי.

"מספרי אבי אקרא לפניך: א) ‘יסוד שפת עבר’ (דקדוק לשון עברית). ההוצאה הראשונה נדפסה בפּראג בשנת 1831, ואחרי כן יצאו מספר זה מהדורות רבות ושונות. ב) העתקה אשכנזית מספר ‘קהלת’ עם הערות תולדיות ופילוסופיות. ג) ‘לקוטי פּרחים’. שני הספרים האחרונים נדפסו בפּראג בשנת 1850. ד) שירים רבים בשפת עבר, מקוריים וגם מתורגמים משפת אשכנז, אשר נדפסו ב’בכורי העתים'.

"אבי, מלבד שהיה בקי בחדרי התורה וסופר עברי ממדרגה העליונה, היו ידיו רב-לו גם בשפות ומדעים. הוא ידע ידיעה עמוקה את השפות הקלאסיות, את השפה הצרפתית והאיטלקית. הוא כתב שירים וחזיונות גם בשפה האשכנזית. אחד מחזיונותיו (דראמה) בשם ‘מַתילדה דוגלאס’ נדפס, ואם זכרוני לא יטעני, הנה גם הוצג על אחת הבימות.

"אחרי כל אלה היה אבי עני מדוכא בכל ימי חייו, וכל ידיעותיו הרבות במקצועות שונים לא הועילו לו. הוא מת בחודש אפריל שנת 1872 בשנת השבעים ושלש לימי חייו⁶.

“אמי רוזליה (שרה) לבית נלקין היא בת ריגה. היא נולדה בשנת 1813. לאָשרי אמי עודנה חיה, והיא יושבת אתי בביתי בפּאריז. אבי היה שומר מצוה וחרד על כל מנהגי ישראל במלוא מובן המלה, והיה משתדל לחנך גם אותי ברוחו, להיות זהיר ומדקדק במעשים טובים ובמצוות כיהודי נאמן לאלהיו ולעמו. למדתי בנעורי תנ”ך, דקדוק שפת עבר וגמרא. כאשר נעשיתי בר-מצוה, הייתי מעוטף ומוכתר בטלית ותפלין. בחג הפּסח הייתי מקיים את הסדרים כהלכתם; בחג האָסיף הייתי מקיים את המצוה לֵישב בסוכה. כן צמתי והתעניתי בימי הצומות והתַענִיות, כאשר גם שָמחתי בשמחת-תורה. הנך רואה, איפוא, כי שנות נעורי עברו עלי בתורה ובמצוה, כשנות נער יהודי בבית יראים וחרדים. אולם אבי, בכל היותו קשור ודבוק ביהדות המסורתית, היה הוגה-דעות חפשי ברוחו. לכן לא הניח מכשולים על דרך התפּתחותי הרוחנית. במעשה הייתי צריך להיות ולחיות ככל היהודים ולהתנהג כמוהם, אבל איש לא שם מַעצור לשכלי לחקור ולדרוש ככל העולה על רוחי.

"במלאת לי חמש-עשרה שנה עזבתי את ארחות חיי היהודים ואת לימודי התורה. היהדות היתה לי מעתה רק זכרון, בכל אופן זכרון נעים. הפואיסיה של שנות ילדותי, חלומותי והזיותי משנות נעורי עשו כעין מסגרת-אור לזכרון הערב הזה.

"ומאז כבר הרגשתי את עצמי כאשכנזי, ורק אשכנזי. חברי ורֵעַי, ידידי ומכרי, מורַי ומְאורי היו מעתה רק אריים, נכרים, ולא עברים. ואין כל ספק, שהייתי מגיע בשיטת ההתבוללות, שאחזתי בה למעשה, עד המסקנה האחרונה, הקיצונית, – שהייתי מגיע אולי עד מקום אשר משם לא ישובו, לולֵי שהייתי מתעב בכל נפשי, מצד אחד, את השקר והכחש לקבל דת, שאין אני מאמין בה, ומצד השני נכמרו נחומי על אמי, לבל אמרר את חייה, בעזבי את דת אבותי, ולבל אחלל את זכרון כבוד אבי החרות עמוק בלבי.

"וכן נשארתי משנת השש-עשרה עד שנות הארבעים לימי חיי בלי כל קישור וחיבור אל היהדות. על פּי דעותי, השקפותי ורגשותי הרגשתי את עצמי כאשכנזי לאומי מכף רגלי ועד קדקדי. רגש מולדתי-אני נרדם בי כל אותן השנים, עד כי דמיתי, שכבר מת הוא בקרבי, וגם עקבותיו נמחו מעל לוח לבבי. בעיותיה של הקולטורה האנושית בכלל בלעו את חיי רוחי ולבבי, עד כי אפֶס מקום לגעגועֵי הילדוּת ולזכרונות הנוער.

“האנטישמיות היא-היא אשר פּקחה את עיני לשוב אל יהדותי אשר שכחתיה. השנאה אלינו היא אשר למדתני לאהוב את עמנו. משנה לשנה תגדל בי התלהבותי לעמי, תרֶב בי גאותי, שאני מתגאה במולדתי. עתה הנני יודע, כי אח אני לכל בני ישראל. כאשר הדפּיס ידידי היקר את ספרו “מדינת היהודים”, והוא ורעי האהוב השני זנגביל דרשו מידי, כי אהיה לעזר לעובדים וללוחמים בעד תחיית ישראל וארצו, הנני מקריב מאז את כוחותי המועטים וכל אשר בי על מזבח הרעיון הזה, אשר לקח את כל לבי ולכל בו חיי רוחי…”

כמדומה לי, שבמכתבו זה של נורדוי יש למצוא מפתח לפתרון חידתו הנפשית. החינוך היהודי בבית הוריו וירושת הדורות, דורות של לומדי תורה ועסקנים ציבוריים, הם-הם שהשיבו את הסופר הגדול לעמו, אחרי אשר נקרע מעליו יותר מרבע מאה שנה.

עתה הנני שב לספּר את תולדות נורדוי ולתאר בקיצור מהות עבודתו הספרותית.

עוד בהיות נורדוי נער היתה לו תשוקה מיוחדה ללמוד את חכמת הרפואָה. תשוקה זו באה לו בירושה מאבותיו הספרדיים, אשר נתנו, בדורות הביניים, את היתרון לחכמת-הרפואה המעשית על פּני יתר החכמות. הורי נורדוי היו, כאמור במכתבו אלי, עניים מדוכאים. על כן היה אָנוס ללחום בעצמו את מלחמת קיומו, החומרי והרוחני, עוד מימי נעוריו. למען יהיה ביכלתו להכנס לאוניברסיטה ולשלם שם את שׂכר השיעורים במחלקה המדיצינית, ולמען יהי ביכלתו לכלכל גם את כל מחסוריו וצרכיו ההכרחיים, צרכי הגוף וצרכי הרוח, החל לעבוד, בהיותו נער בן שש-עשרה שנה, בעתונים יומיים. עוד לא נמלאו לו שמונה-עשרה שנה, והוא כבר נמנה לעוזר קבוע במערכת של העתון היומי Pester Lloyd. בשנת 1870 יצא נורדוי לרשות עצמו: הוא יסד שבועון בשם “אונגאַריאשה איללוסטרירטה צייטונג”.

בשנות למודיו באוניברסיטה ראה נורדוי עמל, וסבל מחסור לא-מעט, היום היה לו לעבודה עתונאית וספרותית, עבודה קשה עד-מאוד, והלילה – לעבודת שיעוריו בחכמת-הרפואה. ביום היו ידיו מלוכלכות בדיו, ובלילה – בשָׁפֹיר ושִׁלְיָה. הוא היה מתמיד גדול בלימודים ושקידתו היתה עצומה לבלי-חוק. בריאותו המוצקה כברזל עמדה לו. בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים התנהג בצניעות, בתום וענוה, למרות כשרונותיו המזהירים והמפליאים. הוא ידע את חסכון הזמן. לא היה מבזבז אף רגע אחד לבטלה. כל מעשיו ולימודיו היו בסדר, במשטר, במתינות ויישוב-הדעת.

בשנת 1872 קיבל באוניברסיטה אשר בפסט תעודת דוקטור לחכמת-הרפואה.

עוד מראשית צעדיו על שדה הספרות העתונית נראה בו כשרון רב ומיוחד במינו… רוחו הנוח להתלהב ולהתפּעל מכל מאורע וחזיון, כשרונו לנתח כל עניין לחלקיו, סקירתו החדה החודרת לתוך כל דבר ועניין, מהירות תפיסתו, עומק שכלו וקַלוּת עטו הם-הם שעמדו לו לבצר עמדתו בעתונות היומית של אותו הדור, מבלי אשר היה לו כל צורך במכתבי-המלצה ובסוככים ומגינים.

יש בעלי כשרונות, ביחוד בין המשוררים, אשר יצירתם הפּיוטית של ימי שחרותם היא גם היותר מוצלחה והיותר רמה ונישאָה, אשר לגוֹבהה לא יתנשאו עוד כל ימי חייהם. לא כן היה נורדוי. הוא לא היה בימי נעוריו משורר ופייטן (רק כעבור עשרות שנים צמחה ברוחו הנטייה גם לשירה ופּיוט, שנגלתה ביחוד בספרות ה“אגדות”, שהקדיש לבתו היחידה). לא על-ידי התרוממות הרוח ועל-ידי השפּעה ממרום (מה שאנו קוראים בלע"ז “אינטואיציה”) כתב מה שכתב בבחרותו. הוא היה, פשוט, עובד-ספרותי בנעוריו, עובד חרוץ ובעל כשרונות נעלים. הוא כתב בשביל הלחם, בשביל שתהיה ביכולתו לשלם שכר לימודיו וגם להיות לעזר להוריו. לכן לא היה כל ערך מיוחד למאמריו מן הימים ההם. נורדוי כתב אז בעד הרגע, ואת תעודתו זאת מילא באופן היותר טוב. אולם כחלוף הרגע ונשכח גם מה שכתב.

אגב: נורדוי היה בבחרותו אחד מהטופסים הראשונים של העתונאי היהודי בשפות הלועזיוֹת: מהיר ההשגה, זריז, זרזיר-העט, חסר-צורה מובהקה, נוח להסתגל ולהתרשם, חסר שורשים עמוקים באיזו קרקע, חסר סביבה בריאה, סופר שעֵטו בכּוֹל ועט כּוֹל בו.

אחרי אשר גמר נורדוי את חוק לימודיו לא חפץ “לפתוח את חנותו” תיכף ומיד וליהנות מפּרי עמלו בתור רופא-חולים מוסמך, כאשר יעשו רוב הצעירים הסובלים מחסור בימי לימודיהם, ועיניהם נשואות אל היום אשר יתנו על ידם תעודת-רופא ויוכלו גם הם לשׂבּוע מפּרי אומנותם.

נורדוי זה שבעשרות שנות חייו האחרונות היה כבד-תנועה, ובשום אופן לא יכלו להניעו לעבור את ים האוקיינוס, היה בנעוריו אחוז בולמוס הנסיעה. בתור בעל מזג רותח שאף “לחבוק זרועות עולם”. הוא שאף לראות בעיניו את דרכי העמים, חייהם, תרבותם, מנהגיהם, אופיים ויצירותיהם האמנותיות. ברצונו היה להשלים את לימודיו העיוניים והמחקריים על-ידי נסיונות ממשיים. דמי “הנודד הנצחי” נזלו בעורקיו גם הוא.

שש שנים רצופות נדד נורדוי מארץ לארץ, ממדינה למדינה, מבירה לבירה ומעיר לעיר. הוא עבר את ארץ אשכנז לאורכה ולרוחבה, משם נסע לארץ רוסיה ומרוסיה – לדנמאַרק, משם לשבדיה, לאיסלאנד; מאיסלאנד, הפּינה הנדחה בארצות הצפון, עבר לאנגליה, לצרפת, לבלגיה, ומשם לאיטליה ולספרד, אשר משם גרשו, לפני מאות שנה, את אבותיו.

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה משך זמן ידוע, התוַדע שם לחכמים וסופרים, לאמנים ולנושאי משרות רמות, ויָשׂם את עינו הבהירה על פּרי העבודה והתרבות של עם ועם, על בתי-מדרש החכמה, על בתי אוסף סגולות עתיקות וחדשות למקצועותיהם, על בתי-המשחק ובתי-המחוקקים שלכל ארץ וארץ.

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה זוית, ויקבע שם את מושבו בתור רופא-חולים, והוא שב גם אל עבודתו הספרותית. באותה שנה הוציא לאור שני חלקים מספרו Studien und Bilder aus dem Milliarden Lande. (“מחקרים וציורים מארץ המיליארדים”). בספרו זה תאר את החיים הכלכליים והחומריים של פּאַריז לכל צדדיהם. כן אנו מוצאים בספרו זה ציורים נעלים מדרכי חינוך הילדים בבירת צרפת, מחיי בני הנעורים העשירים ומחיי הספירות הגבוהות של החברה. דבריו החריפים על אדות פּרי השכרון והזימה בחיי הצרפתים, וכן דבריו על אדות מצב האשה בחיים החברתיים של פּאריז, עשו אז רושם על לבות הקוראים בכל ארצות אירופה. ספרו זה היה הראשון אשר פּירסם את שמו בספרות העולם. שתי שנים רצופות ישב נורדוי בבודאפּשט וירפא חולים ויכתוב ספרים. אולם צר היה מקום שבתו זה לרוחו השואף לחדשות ולשלימות⁷. בשנת 1880 העתיק נורדוי את מושבו לפּאריז וישתקע שם בתור רופא חולים, על-פי רוב למחלות הרוח והנפש. בזמן הראשון לשבתו בפּאַריז, הוציא לאור את ספרו: " Paris Unter der dritten Republik" (“פאריז בימי הרפובליקה השלישית”) וכן את ספרו “מכתבים נבחרים מפּאריז”, שהיו כעין מלואים לספרוֹ הראשון. במכתביו מפּאריז תאר נורדוי את בירת צרפת של אותם הימים. התמונות שנתן לנו בספרו זה מגאמביטה, מגארוו, מאמיל זולא ומאלפונס דודה, היו מצויינות עד למאד. הוא, אמנם, לא תפס היטב את השרטוטים הדקים שבעצמיותם הרוחנית של כל אחד מגדולי צרפת ההם, אבל הוא הכיר בסקירה חדה את הקוים היסודיים שבתכונתם. נורדוי לא שם לבו כראוי לחוקים החימיים, אם יש לאמור כן, של נפש גדולי צרפת, אבל הוא חדר היטב לחוקים המיכניים של אופיים המיוחד. אמת-מידה מוסרית ורוחנית היתה בידי נורדוי ובה מדד את כל אחד ואחד מהם. אם אחד ממנהיגי המדינה או הסופרים והמשוררים הצרפתיים לא התאים למידתו זו, הרי זה היה פסול בעיניו, בטל ומבוטל. בבואו לשפּוט על גדולי עם ועם, ברא לו נורדוי בדמיונו טיפוס אידיאלי, והיה אם הגדול, שעליו הוא דן, מתרחק ונוטה מטיפוסו הרוחני והמוסרי הזה (שהיה לו מעין: “כזה ראה וקדש!”), אז לית דין בר-נש. נורדוי לא היה מרגיש, או לא היה רוצה להרגיש, את הטוב והיפה שבכל אחד מהטיפוסים הרוחניים, וחסרון זה מורגש ברוב-ספריו.

את פּרסומו היותר גדול השיג נורדוי בעולם הספרות על-ידי ספרו “השקרים המוסכמים” (Die Conventionellen Luegen der Cultur-menshheit). ספרו זה, אשר במשך זמן קצר נדפסו ממנו יותר מעשרים מהדורות, הטיל בזמנו רעש גדול בספרות האירופית. בספרו זה גילה נורדוי בלי-רחם את השקרים, בכל צורותיהם היסודיות, המונחים בעצם הקולטורה, בחיי המשפחה, בדת ואמונה⁸, בחיי הנישואים ובקניין היחיד ואת התהפוכות אשר בהם. נורדוי קורא תגר לא רק על פּרטים ומצבים ידועים בחיינו החברתיים והמוסריים, כי אם לופת את העמודים התיכונים, אשר כל הקולטורה האירופית נשענת עליהם. הוא כופר בעיקרה, הוא מושיב על ספסל הנאשמים את כל המעמדות ואת כל החיים של בני דורנו ומלמד עליהם קטיגוריה נוראה. דינו הקשה מתוח על כֹּול. “מנא מנא תקל ופרסין!” זוהי קריאתו ואזהרתו של נורדוי, אשר הוא קורא למדינות אירופה. הוא רואה את עולמנו הבנוי על יסודותיה של הקולטורה המערבית כמפרפר בין החיים והמוות, והוא מנבא, כי גם עליו יבוא קץ וכליון חרוץ, כאשר הקיץ הקץ על העולם העתיק, לפני אלפים שנה⁹.

נורדוי העתונאי השנון נתגלה בספרו הנזכר בתור מוכיח קשה לבני דורו, מוכיח נלהב ומר. השקפתו רחבה וסקירתו חדה נוקבת ויורדת עד תהום הדברים, שהוא נוגע בהם. הוא מרגיש, כי הארץ רועדת תחת יושביה, כי פוֹר-יתפּוררו אָשיות התבל והוא עומד ומזכיר עווֹן, מייסר ומוכיח. שפתו מזהירה, עשירה ומלאה עוז וביטויים חריפים. סגנונו זורם כזרם מים כבירים הנופלים מעל ראש סלע לתהום עמוק, ובמלחמתו עם השקרים המקובלים, אשר מלוא כל הארץ סרחונם ורַעלָם, הנהו חמוש בכלי-נשק חדשים, הלקוחים מאוצרות החכמה והמדע – בכל פעם הוא בוחר לו נשק אחר, כל אחד יותר מסוכן מחברו. אולם לפעמים, תוך כדי גבורת רוחו, הוא בא לנַגח חומות ברזל בקורי עכביש, ולגַדע בריחי נחושת בגבעולי קש. הנביא ואיש-המדע שבו לא נשתחררו עוד בימים ההם מהעתונאי, ה“מרעיש עולמות” שבו.

נורדוי היה אָז בעצם ימי “הסערה וההתקפה”. מצד אחד אָנו מכירים כבר בספרו האמור את סימני יהדותו, יהדות שלא מדעת ושלא ברצון, ואת ירושת גזעו האצורה בכל תאי מוחו. אמנם, יהדות שלילית, היהדות המנפצת את אלילי הגויים מבלי אשר יהיו לה עוד אלהים אדירים, אלהי האמת המוחלטה והצדק המוחלט. רק סופר יהודי, שמילא כרסו בתרבות המערב, היה יכול לכתוב בימים ההם (בשנת 1884) בסגנון כזה על השקרים המוסכמים, האוכלים את אירופּה מנפש ועד בשר. ומצד השני, אותו הסופר עצמו, שהוא מלא מרוח הנביאים ומהפּאתוס המוסרי שלהם, הנה בדבּרוֹ ב“שקרים המוסכמים” בפּרק מיוחד, על ערכם של כתבי-הקודש, הוא משפּילם ומחללם באופן נורא. הוא מחליט בלשון של וַדאות, כי הקודש שהאנושות התרבותית מוצאת בתנ“ך, אינו אלא שקר מוסכם שצריך ללחום נגדו למען האמת¹⁰. לאמיתו של דבר לא הכיר ולא הרגיש אז את האמיתוֹת התולְדִיוֹת ואת הנפשיוּת הנשגבה האצורות בתנ”ך, כך לא הרגיש את הרוח המוסרי הנושב בין שורותיו ואת כל ההוד העליון ורוח אלהים המרחפים על כל סיפּורי המקרא.

נורדוי מונה את כל השקרים הגלויים והנסתרים שבחברה התרבותית. הוא איננו מתיאש. להיפך, הוא הנהו אופטימי גמור. בפּרק האחרון של “השקרים המוסכמים” אומר נורדוי: “עתידה האנושות להתרומם ולעלות מעלה-מעלה ולא לרדת מַטה-מטה; ההתפתחות מביאה את חברת האדם לידי השתלמות המידות הטובות ולידי נדיבות הרוח, ולא לידי שפלות ופחיתוּת, כאשר יחליטו המוציאים עליה דיבּה… קצרי-הראות וטובי-הלב המאמינים, כי האנושות מתקרבת והולכת אל מצב של חיי הבהמה, כי היא הולכת ונסוגה אָחור אל הפראות והבערות, – יהיו-נא בטוחים, כי היה לא תהיה כזאת”. והוא מסיים את ספרו הנזכר בדברים הבאים: “האנושות, שהיא כיום מושג מופשט, מלה ריקה, עתידה להיות עובדה ממשית. מה מאושרים יהיו בני הדורות הבאים, כי באחרית הימים תזרח שמש צדקה על כל בני-האדם, אשר יהיו כאחים ויהנו מזיו האמת והדעת, החופש והטוב!”

הד"ר אדולף יילינק¹¹ אומר בספרו Der jüdische Stamm (“הגזע היהודי”): האופּטימיות והפּסימיות אינן תוצאות המחשבה, כי אם, על-פי רוב, סגולות נפש העם הינן, – סגולות אשר תתעַצֵמנה או תֶחְלַשנה לפי השפעת התנאים האקלימיים והאַרציים.

כשאנו רואים את האופּטימיות הקיצונית, העוברת כחוט-השני בכל השקפותיו של נורדוי על עתידה של האנושות, למרות התמרמרותו העזה על כל אשר הוא רואה מסביב לו, למעלה ולמטה, הננו נוטים להאמין כי אופּטימיות זו ירושת אבות היא, סגולת עמנו מאז ומעולם.

כל גדולי הפילוסופים של העמים, העתיקים והחדשים, השונים זה מזה בדעותיהם ונטיותיהם, מצאו כל אחד ואחד מהם מחזיקים וגם מעריצים, אם מעט ואם הרבה, בקרב החוקרים העברים. לא היתה דעה פילוסופית ממדרגה ראשונה, אשר לא מצאה הד קרוב או רחוק, או, לכל הפּחות, אַסְמַכְתָא בקרב היהדות העולמית. היוצא מכלל זה היה הפילוסוף האשכנזי ארתור שופנהויר. המחשבה העברית, – גם באלה המקרים שאין היא מכירה את עצמה כי עברית היא, – אינה יכולה לקלוט את הפּסימיות הקיצונית של אותו הפּילוסוף. עצם מהותה של היהדות, על פי תכונתה המקורית, הוא בניגוד גמור להשקפת-עולמו של שופנהויר וחבריו, הקרובים לו ברוחם.

ונורדוי, אשר גם תוכחתו הנמרצה גם אמונתו החזקה בטוֹב טבועות בחותם רוח נביאינו וחוזינו, נלחם תמיד – גם באותה תקופת חייו שהיה מסיח את דעתו מהיהדות – בכל תוֹקף ועוֹז בפסימיות של שופנהויר וחבריו.

הסיסמה המדעית והספרותית של נורדוי היתה תמיד: “ובָחַרתָ בחיים!”

בספרו “פַּרַדוֹכּסים” ניסה נורדוי, בפרק “אופּטימיות או פּסימיות?” לחזק את השקפתו האופּטימית על יסודות מדעיים ופילוסופיים. הפּרק הזה מלא עשירות רוחנית. רעיונותיו מקוריים ומוסברים בבהירות מיוחדה. רוח החריפות התלמודית מרחפת על כל ראיותיו והוכחותיו. הנני מביא בזה קטעים אחדים מן הפרק האמור:

“נצייר-נא בדמיוננו, כי תולעי-הרקבון יודעים להתפּלסף. האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאוד! מנקודת-ראותם הם יהיו כל התיקונים, כל הסדרים והכֵּלים הבאים לנקות את האויר ולהשבית את החלאָה והזוהמה דברים נוראים, משחיתים ומחַבּלים, דברים שהם פּורעים את המוסר עד לתועֵבה. המטאטא ומַטלית-השפשוף, החמצן הממית והמים הרותחים ייחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים-בנפש, אשר עשו יד-אחת להשמיד ולכַלוֹת את כל הדברים, שהיו יכולים להיות להם למזון ולמחיָה. בעצם הִתעלסָם באהָבים ייזָרקו עליהם פּתאום נטפי מִחְמֶצת חריפה, והיתה תשואתם העליזה למחולות-המוות, וגורל אחד לחַידק צדיק ולחַידק רשע, – שניהם מתהוללים ומשתוללים, והיו כלא-היו. אבל הלא אותם הדברים המביאים את היצורים הקטנים ליאוש ומרָה-שחורה, – אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב”.

“לא, ועוד הפּעם לא. הפילוסופיה הפּסימית איננה עומדת בפני הביקורת האמיתית. הפּסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל של צביעות, אינה אלא התאוננות על קוצר רוח המַשיג ועל עוֹמק המושג. האדם רוצה להבין את סדר העולם ואת רוח החיה הנוהגת בו, אולם דבר זה נבצר ממנו, על כן הוא מתלונן עליהם ונותן בהם דופי. כן ישליך פּרא האדם את תיבת-המַנגינוֹת בהיותו מלא חימה, אחרי אשר עמל לשוא להשיג את תכונתה ומנגנונה של תיבת-פּלא זו. האדם חושב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל פסיעה ופסיעה אנוס הוא להוָכח, כי רק אֶנוֹש-אָנוּש הוא וממשלתו לא רבּה היא; על כן יִרגַז, ואת רוחו הרעה הוא עושה לשיטה ולתורה אשר יקראנה בשם “פּסימיות”. הילד המושיט ידו אל הלְבָנה להורידו אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, הנה גם הוא פילוסוף פּסימי – שלא מדעת. אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש.”

“מלבד הפּסימיוּת המדעית, אשר לא תנִיא את לב הדבקים בה משמוח בחייהם, יש עוד פּסימיות מעשית, אשר פּי העם יקראנה בשם “מרה-שחורה”. פּסימיות זו אינה מעמדת את חזיונות העולם והחיים במשפּט, ואין היא מביאה ראיות ומופתים להצדיק את רוֹע גזר דינה, שהיא גוזרת על הקיום, אין לה לא שיטה ולא תורה. פּסימיות זו אינה מנסה את כוחה לבאר מדוע היא מואסת ובוֹחלת בעולם ובחיים. התבל ומלואָה מעוררים בה רק גועל נפש ורעיוני הרס ואבדון. את הפּסימיות מהמין הזה אי-אפשר לבטל ו”לַענות את כַּחְשָׁה בפניה" על-ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי-אם לנתחה לחלקיה ולהתבונן אליהם. פּסימיות זו הוא החזיון המלַוה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה. שנים רבות בטרם יובא חולה כזה אל בית-המשוגעים, שוכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו. באחד מחלקי כלי המחשבה – מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוֹך וגדול. חולה כזה רואה בכל רגע את מפּלתו הפנימית והריסוּתו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה מבליע את כל חושיו ואוסרַהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המוסתרה, עד כי לא יוכל לשים לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים. מובן הדבר כי במוח כזה משתקף העולם כבעַיִן עיוורת: כלֵיל אופל וצלמוות. כל המשוררים הגדולים של הצער העולמי היו מדוכאי-הגוּף. לָנאוּ מת בשגעונו; ליאופּרדי היה חולה באחת ממחלות-המין, הידועות היטב לרופאי חולי-הנפש; היינה היה רק אז לנכא-רוח כאשר הגיעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו. ביירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטות יחשבוה לסימן של גאוניות, אבל רופאי-הנפש רואים בה אותותיה של מחלת הרוח. הפּסימיות הזאת, אשר בראתה זוג של נאהבים היא סופקת כפּיה, ובבוקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סיבה, תבכה בלי הפוגה ותמאֵן להנחם, – פסימיות כזו מחלה ארורה ומגוּנה היא. כל הבריא בגופו וברוחו יָקוּץ בה.

"ועוד יש מין “מרה-שחורה”, שהיא אינה אלא עשויה וצבועה. הכסילים מתהדרים ומתקשטים בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על-ידה ייחשבו לאצילי הרוח וייבּדלו מהאספסוף. יש אנשים נַעוֵי-פנים אשר חוורון-המחשבה מוצא חן בעיניהם כחוורון הפּנים. והאנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יִגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם, כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עָדוּ עליהם. המה נאנחים וקוראים: “הכל הבל!” למען יאמינו, כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי.

"אנכי קראתי את הפּסימיות בשם “אחד משבעת פּלאי התבל”, ובזה רציתי להגיד, כי הפּסימיות היא נצחון רוח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של אדם להלביש את הטבע, למרות מַדיה היא, בגדים ככל העולה על רוחו, כאשר יידע האדם להכריח, בעזרת המספָּריים ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ ועליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ושל בנייני בעלי שתי-הרַגליים, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם. ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע המתנוצצת בשלל צבעי פּרחיה ובשפעת גווני שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאַת נשמה ואנקת חללים בזמרת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמיעה באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותן. הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיות, כלומר: אהבת החיים והדביקוּת בהם. וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פּנת הויתנו ועַצְמוּתנו, ורק בכלוֹת החיים יִכלֶה גם הוא."

הבאתי את הקטעים האלה מהשקפתו של נורדוי על הטוב והרע בעולם, למען הוכיח באותיותיו המחכימות עד כמה הוא מלא אופּטימיות ושמחת החיים. מדָעִיותו ושירתו מכוּונות תמיד כלפי שמש החיים. את ההשקפה המאירה והבריאה הזאת אנו מוצאים, בצורות שונות, בכל ספריו מימי שחרותו עד ערוֹב חלדו. את אמונתו החזקה, שהוא מנסה בכל פעם לְיַסְדָה על מדעים שונים, מדעי הטבע ומדעי הרוח, על נצחון החיים, נצחון הטוב והאור, – אמונתו זו המבוססה כל צרכה, היא העדות היותר נאמנה והיותר יסודית על יהדותו הגזעית, שמתחילה היתה שלא מדעת וסופה בהכרה ובדעת, של יהודי המגין בכל כוחותיו המדעיים והפּיוטיים על מורשת-דורות.

הספר “פַּרַדוכּסים” הנזכר (נדפּס בפעם הראשונה בשנת 1885 ואחרי כן יצא במהדורות רבות ושונות) הוא כמלוּאים לספרו “השקרים המוסכמים”, וגם הוא עשה רושם על קהל הקוראים באירופה.

ה“פּרדוכסים” של נורדוי הם קבוצת מאמרים שונים. ואם גם לא תמיד אנו מסכימים למסקנותיו האחרונות, בכל זאת אנו קוראים את מאמריו אלה בעונג רב. ההגיון הבריא, הדעה הצלולה, הידיעה העמוקה בחכמת הטבע וחכמת הנפש, ההסתכלות המקורית והחדה, השפה הנמרצה והברורה עשו את המאמרים האלה לאבני-חן.

הספר “פּרדוכסים” יש לו ערך מיוחד בעינינו לא רק מצד יחוסו של המחבר, שהוא עתה “נורדוי שלנו”, כי אם משום שהוא מעשיר את הקוראים במחשבות והגיונות, והוא מלמדם לעמוד ברשות שׂכְלָם עצמם.

במאמרו “הלאומיות” (“פּרדוכסים” חלק שני, פרק י"א)¹² מבקש נורדוי פתרון לשאלה: מה היא הלאומיות? והוא משיב על זה: לא הדם, לא הגזע, לא התולדה, לא החוקים ולא המשפּטים הם יסוד הלאומיות, כי כל זה הוא רק הבל! – רק השפה היא יסודה וסודה של הלאומיות. “רק השפה – אומר נורדוי – נותנת לאדם את לאומיותו, רק היא מקשרת אותו בנפש אומתו. מה רב כוחה של השפּעת השפה על עצמיותו של האדם! השפה היא הלוקחת את החלק היותר גדול ביצירת תכונתו המיוחדה של האדם, במחשבותיו ורגשותיו; השפה היא הנותנת ליחיד את השקפותיו ואָפני מחשבותיו של העם, אשר יצר את השפה, הִרְחיבה והֶאדירה ויבטא בה את התנועות היותר דקות וכמוסות אשר בחיי רוחו ואת הסגולות היתר צפוּנות שבדמיונותיו ורגשותיו; השפה עושה את העם ליורשם הרוחני של כל משורריו וחושביו, של כל מוריו ומאַשְׁריו; השפה, על-ידי השפעת הכללית שהיא משפּיעה על כל אישי האומה הדוברים וההוגים בה, היא מַשְׁוָה אותם, במידה ידועה, ברגשותיהם ובמעשיהם ומטביעה בהם חותם מיוחד; השפה היא האדם; השפה היא המוסרת לאדם את רובי חזיונות התבל היותר חשובים, והיא הכלי הראשי אשר על ידו יפעל האדם על התבל אשר מחוצה לו; רק אחד מרבוא רבבה חושב את מחשבותיו-הוא על פי דרכו ורוחו הוא! אולם ההמון הגדול חושב את אותן המחשבות, אשר כבר חשבו אבותיו ואבות אבותיו לפניו אשר קיבלן מהם על-ידי השפה, על כן השפה היא הקשר היֶתר-חזק אשר בידו לקשור את נפש האנשים זה בזה. האחים שאינם מדברים בשפה אחת משותפָה להם רחוקים הם זה מזה הרבה יותר משני אנשים, שהם זרים איש לרעהו, ואשר אם יפגשו זה את זה בפעם הראשונה הם שואלים איש לרעהו לשלומם בשפת האֵם”. אין ספק, כי השפה היא אמנם גורם עצום ביצירות הלאומיות, אבל יש עוד גורמים אחרים, והם יותר עצומים. ההתבוללות האשכנזית, אשר נורדוי היה שקוע בה בעת כתבוֹ את הדברים המובאים, היא אשר עיורה את עיניו.

בשנת 1893 הוציא נורדוי את ספרו Entartung (“התנוונוּת”) בשני חלקים גדולים (המחזיקים כאלף עמודים). ספרו זה, שיצא במהדורות תכופות זו אחרי זו ונעתק מיד ללשונות רבות, הקים סערה בעולם הספרות.

נורדוי העמיד את הספרות של סוף-המאה ( Fin de Siecle ) ואת האמנות שלה לפני כסא ביקורתו ויִמְתַּח עליהן דין קשב. הוא מוצא בסיפּורי זולא, בחזיונות איבסן, בפילוסופיית פרידריך ניצשה, בשיטת טולסטוי פּריצת מוסר, השחתת דרך, שגעון ודעות נבוכות, שאינן אלא פרי מחלת הרוח. הוא השליך את העטרות מעל ראשי מלכי הספרות האירופית וירמסן ברגליו. באזמל חד ודק הוא מנתח את יצירי הספרות והאמנות של גדולי התקופה, והוא מבקש בהם את יסודותיהם הנפשיים והחיוניים. הוא הפך את מקדש-הספרות לבית-חולים ויחלק את הסופרים והחוזים על פּי מחלותיהם וידביק על מצחו של כל אחד מהם שם מחלתו בשפת רוֹמי. הוא רואה בַּכֹּל קלקול טעם, בולמוס התאוות,ליקוּי השכל וחולשת הרצון.

בבואו לבקר את הסופרים המפורסמים שבאירופה ולנתח את יצירותיהם, בוחר הוא לו כלי ניתוח וביקורת ממקצועות שונים במדע, כדי להראות ולהוכיח, כי פרי רוחם מסוכן הוא לחברה האנושית כסם-מוות. הוא שופך את לעגו המר, בסגנונו החריף המיוחד לו, על אותם המספּרים הצעירים בצרפת ועל מחַקיהם בשאר הארצות, המבקשים רק את היופי, רק את הצורה הנאה, בהאמינם, כי במקום שהצורה נאה ומחוטבה שם אין התוכן, יהיה מה שיהיה, יכול להיות מכוער, נבזה ונמאס. נורדוי מתנגד, בכל כוח הוכחותיו, לאלה המספּרים והאמנים, שהכניסו ב“אני מאמין” שלהם את העיקר: האמנות תכלית היא בפני עצמה, ואין לה תכלית אחרת מחוצה לה; היופי עומד גבוה מהמוסר והצדק, והיכולת להשיג ולחוש את היופי בכל עומקו ודַקוּתו היא הנקודה היותר עליונה בהתפתחותו של האדם; הרגשת הצבעים והגוונים וצללי-צלליהם המרומזים היא יותר נעלה מהרגשת המשפט והיושר.

הרעיון העיקרי העובר כחוט-השָׁני בכל הספר “אֶנטאַרטונג” הוא, כי תכלית האמנות הוא המוסר והחוק, שהם תכליתם האמיתית של כל מעשי בני האדם, כי אין יופי בלי מוסר. המוסר (אֶתיקה) והיופי (אסתטיקה) דבר אחד הם על-פי מהותם הפנימית.

אלה הסופרים המתארים בעונג מיוחד את הזימה והפשע בכל נפתוליהם ושחיתותיהם, כחוטאים ופושעים גמורים הם בעיני נורדוי. כדי להוכיח זאת ב“אותות ומופתים”, הוא משתמש בתורת רבּוֹ צֵ’יזַרֶה לוֹמְבְּרוֹזו¹³ ששירטט את הקוים המיוחדים של ה“פּושע מבטן” ואת הסימנים המובהקים המשותפים לגאוניות ולמחלת הרוח.

המלחמה העתיקה אשר קראה היהדות, על-ידי נביאיה וחוזיה, בשם המוסר והמשפט, בעובדי אלילי היופי, בבעל ובעשתורת, – מלחמה זו נתחדשה על-ידי נורדוי בצורה ספרותית.

הננו יודעים לכבד את הרגש המוסרי המפעם בכל הספר “אֶנטאַרטונג”, אבל האמת דורשת מאתנו להגיד, כי שנאתו הכבושה לספרות המודרנית עיוורה את עיניו, לבל יראה ולבל ירגיש את הקוים הדקים של האמנות החדשה ושל השירה החדשה, שאינן נתפּסות במלקחיים של הגיון בריא ושל מדעי הטבע. בכל יצירה אמנותית גדולה יש מלבד פְּשַט גם רמז וסוד. חסרה לו, לנורדוי, צניעות המבטא. כולו “מפרק הרים ומשבר סלעים”, אך ה“דממה הדקה” בלתי מצויה אצלו. אין הוא מבדיל בין הסופרים והאמנים של התקופה החדשה הבדלים דקים; אין הוא רוצה להכיר את האישיות המיוחדה של כל אחד מהם ואת זכותה של האישיות להתבטא על פּי דרכה היא. כולם שוים בעיניו, כולם חולי-רוח, כולם פּושעים וחוטאים הם. הסופר הצרפתי מוריס בּאַרס¹⁴, אשר כל עין בלתי-משוחדה מגלה בסיפּוריו וציוריו שרטוטים דקים וביטויים החודרים לתוך סתרי הנפש, גם הוא רק משוגע וחסר-דעה, פּושע וחוטא הנהו בעיני נורדוי. הקסם הרב השפוך על פּני חזיונותיו של מוריס מטרלינק אינו לוקח את לבו, והוא מוצא בהם פּטפּוט ילדים והזיות משונות.

כלי ביקורתו וניתוחו רבים ושנוּנים הם. דוגמאות ומְשָׁלים מכל ספרי-המופת ערוכים ושמורים בזכרונו, והוא יודע להשתמש בהם לחזק את סתירתו.

בפרק Der Ibsenismus, בספרו “אֶנטאַרטונג” מתנפּל נורדוי בחימה שפוכה על המבקר גיאורג בּרַנדֶס על אשר הגזים את ערכם של הסופרים המודרניים, וביניהם את ערכו האמיתי של הנריק איבסן. הפּולמוס הספרותי שבין נורדוי וברנדס (ושניהם בחרו ביטויים גסים מאוד במלחמתם איש ברעהו שאינם לפי כבודם, כאשר היו עושים לפָנים הרבנים, המתנגדים והחסידים, במלחמתם לשם-שמַים), – פולמוס זה הבליט את שני הטיפוסים המובהקים והקיצוניים של המבקרים היהודים בספרות העולם, של החסיד האָדוק, המלא “דביקות” בדברו על סופרי התקופה של עם ועם, ושל המתנגד בעל “מוח הברזל” שניפץ את אלילי הדור. ברנדס הוא תלמידם או חברם של היפוליט טן, של רנאן, של אנאטול פראנס, של ניצשה ויתר כופרי הדור ובעלי הסָפק. נורדוי למד בבית-מדרשם של אפּלטון, ברוך שפּינוזה, משה לאצארוס וצ’יזרה לומברוזו. הוא אהב את מוריו אלה ושמם היה נישא תמיד בפיו. ברנדס הראה תמיד סימני הכנעה, כמעט התרפּסות, לפני היהודי בן-הנַגר מנצרת (אף אם לא הודה מעולם במשיחויותו או אלהותו)¹⁵. ונורדוי הראה תמיד (אף בטרם שנעשה ציוני) פּנים זועפות ונזעמות להוֹזה בעל הפּנים החוורים הזה, שראה בו רק את חולה-הרוח. ברנדס בתור מבקר נוטה חסד ומראה לפעמים גם חיבה יתירה לאותם הסופרים הדקדאנטים, המרגישים הנאה מיוחדה לטפל בזוהמת החטא ולהשפיל את כבוד האדם ולחלל את קדשי הרוח. נורדוי מתח תמיד את דינו הקשה על אותם הסופרים, אשר מכל ציוריהם, חזיונותיהם וסיפוריהם מבצבץ ועולה הרעיון, כי בקרב כל אדם, גם היותר תרבותי, מתנמנמת איזו חיה-רעה, איה שֵׁד נורא, ואין, בכלל, צדיק בארץ; על אותם הסופרים העמלים לתאר רק את הצד הרע, השחור והמגונה שבאדם, שקללת ירושת הדורות רובצת עליו ואין בכוחו להשתחרר מירושתו זו ולהיטיב את דרכיו, כי על ידי זה עוזרים אותם הסופרים להכניע ולשעבד עוד יותר את רוחו של האדם החפשי לבחור בטוב ולִמְאוֹס ברע. השקפת-עולמה של היהדות: הַבָּא לְטַהֵר מסייעין אותו, וכי ביד כל איש להגיע למעלת משה רבנו. – השקפה זו היא חלק מעצמיוּתו הספרותית של נורדוי.

בהיות נורדוי לציוני החל להתעניין בספרות העברית החדשה. הוא ביקש למצוא בה לא רק את הד החיים החדשים של התנועה הציונית, כי אם גם את הרעיונות המקוריים שהולידו תנועה זו, שראה בה, כחברו הרצל, את הנסיון האחרון לראות עם חי, ככל העמים, היושב על אדמתו, עומד ברשות עצמו ויוצר ערכים תרבותיים ששורשם בספרות החוקית והנבואית, וענפיהם הפוֹריים משתרעים על כל מקצועות חיי החברה, המדע, הספרות, והאָמנות.

הלימודים העברים שרכש לו, במידה ידועה, בבית אביו עד השנה החמש-עשרה לימי חייו, ושכבר הסיח את דעתו מהם ונדמה לו כי כבר שכחם, – הנה הלימודים האלה חזרו ונעורו בקרבו, בשובו אל עמו ואל תקוותיו, והם אשר עמדו לו להבין את אשר הוא קורא בספר עברי (אם התעניין משום-מה לקרוא בו). החוש החריף של בלשנותו והרגשתו הספרותית, – שהיתה חדה ומפותחה בו באופן מפליא עוד משנות עלומיו, – עזרו לו לתפוס את הרושם הכללי של הספרות העברית החדשה ואת זרמיה השונים.

ומעניין הוא לשמוע את סקירתו של נורדוי על הספרות העברית:

"…כאשר הציע לפָנַי ידידי וחברי-לעט, הסופר ראובן בריינין, בפעם הראשונה לתרגם את ה’פּרדוכסים' עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוהה וכמעט זרה בעיני. כמעט יראתי להעלות את הרעיון על לבבי כי את ספרי זה יגישו לקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ראוי הוא ספרי זה באמת להיות מזון רוחני לרבבות ולמאות רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה סופר עברי?¹⁶

לא יָרֵאתי, חלילה, כי אחי בני עמי יושבי הַתְּחוּם לא יבינו לדברַי ולמחשבותי. יודע אנוכי יותר מדי, עד כמה גבוהה התפּתחותם הרוחנית ועד כמה מוכשרים הם לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולמצוא נתיבות בין הרי הפּלפּול התלולים, לא יקשה עליו לחדור אל עומקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום היתה סיבה אחרת. אנוכי שאַלתי את נפשי: איך תפעל החליפה הפּתאומית של חוג ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלימודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יכניסו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתייחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים ניגוד גמור לאותם הדרכים שהורגלו בהם? האמונה נשענת על הקבּלה והמסורה, וראיותיה והוכחותיה הנה: “כמה שנאמר” ו“כמה שכתוב”; ואני כופר באסמכתאות שאינן עומדות בפני כסא המשפט של הדעת. התלמודיים

בעלי ההלכה, הסברא והאגדה, לוקחים את אחד המקראות, או אחת הסוגיות החמורות בגמרא, ומפלפּלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כך מיישבים אותם, או רק חושבים כי הם עושים זאת, – ומיישרים את מַעקשיהם. גם אנוכי מגלה סתירות בדברים מדעיים המסורים לנו, גם אנוכי מבקש למצוא את הכוונה הנכונה המתיישבת על הדעת, אבל דרך הגיוני-אני הוא אחר לגמרי: אנוכי מבקש ביותר לגלות את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדַבּק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחבּרן על כרחן.

אבל די היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות, להניח את דעתי ולהחליש את פּקפּוקי. ראיתי כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית היא המקור היחידי של השכלתם, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר ניתנו להם ספרים על-דבר תולדות האדם הקדמון ועל-דבר תורת ההתפתחות של דרווין, על אדות תורת הכלכלה של קארל מארכס ועל-דבר תורת הנפש והחיים. ולא זו בלבד, אלא גם סיפורים טבעיים, ריאליים ועוד יותר פּורנוגראפיים, המלאים ניבול-פה, המציאו לקוראים העבריים, דברים שאולי צרכם איננו כל-כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדיהם. ואם מעט היו כל אלה, הנה גם את הפּטפּוטים הערפִּליים של ניצשה, המשוגע האומלל, אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבולבל ומטורף, וישים קץ לה רק אחרי אשר הועם בו זיק שכלו האחרון, ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוללות, אשר בעיני שיכּוֹרֵי ההשכלה, שהתפרצו מבתי-הישיבה, הם נראים כ“המלה האחרונה” של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסוֹדיים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתירה, כאילו השמיעו תורה חדשה וינַבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מָלְאָה מכל המינים והיא חילונית לכל דבר, נחַמתי ואמרתי בלבבי: לא נורא הדבר אם גם יבואו ה’פּרדוכסים' שלי ויתפסו בה קרן-זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לסלוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחילה להיות כלי-תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קודש היא השפה העברית בעינינו, על כן נוטים אנו, על-פי רגש טבעי, להאזין ולהקשיב ביראת הכבוד אל כל אשר תאמר לנו, ולקבל בלי בחינה וביקורת את כל הגה היוצא מפּיה. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפּת השפה מַחְנֶקת את גרעינו של הרעיון הצפון בה, ובקדושתה וכבודה החופפים עליה היא מגינה על זה האחרון, לבל תחלל אותו עין הביקורת בסקירת הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפּלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְהָה את חודה של המחשבה ומחנכת מעט-מעט דור של אמני הזכרון, החוזרים על פטפוטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כוונתם ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא מטמטם את רוחו.

טוב איפוא הדבר, כי ינטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב איפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה. על-ידי זה ייוָלד החשד המועיל בלב הקוראים העברים גם בדברים, שהם קוראים “שחור על גבי לבן” בשפה העברית, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מובעים הם בשפת ישעיה, איוב ונעים זמירות ישראל. על-ידי זה ילמד גם הקורא העברי לבלי וַתֵר על זכות האדם העליונה, היא הביקורת החופשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשיטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה הונביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקודש, יכולה היא להיות אוֹמנת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלָפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קודש תהיה לנו על-ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קודש על-ידי הדעות וההשכלה שהיא מרביצה בקרב אחינו, קודש בתור מורה-דרך לעם העברי העולה מהעָבר אל ההוֹוה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והדמיונות אל עולם המציאות; מעולם הגהגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. השפה העברית לא היתה מעולם יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להכין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מַתחֶלת להתווֹתה לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה על הפרק שאלות רבות העומדות ומחכות לפתרון: שאלות הכלכלה המדינית, שאלות המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה תהיינה לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף-נא ללמוד כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמד אותנו. במוח העברי יש די מקום לדעת הכפולה הזאת. נהיה-נא גם להַבָּא עם-כהנים בכל הנוגע לטהרת המידות, לארחות המוסר הגבוה, לנקיון הלה והנפש, אבל נהיה-נא יחד עם זה עם העומד על מרום פּסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אַל יהיה זר לנו, – נאמר נא בסגנון המשורר הרומי. נלמוד-נא הכל, אם גם בשביל זה שנוכל אחרי כן להשליך מדעת אחרי גֵוונו דברים אחדים ולהַבזותם בעינינו".¹⁷

ניו-יורק, בחודש טבת, תרפּ"ג.

נוספות

שעות אחדות רצופות שוחחתי היום עם מאכס נורדוי בעניינים שונים. אגב שיחתו בשאלות העם העברי העומדות על הפּרק נגע בפרובלימה של המוות. חפצתי לשמוע את השקפתו על אדות השארת-הנפש, והסיבותי את שיחתי לנושא זה. כפי הנראה חשב הסבא הגדול בשנותיו האחרונות הרבה על המוות והאלמוות, ובחפץ לבבו נענה להערותי בנוגע לחידה נצחית זו. זרם שיחתו התפּרץ. והנני רושם בפנקסי את תמצית השקפתו על המוות, ואני מתאמץ למסור דבריו כּהוָיָתם, אף אם בקיצור נמרץ.

פּיקח ופיכח הוא נורדוי יותר מדַי במה שנוגע לשאלת המוות.

“כופר אני באַלמוות, בכל אופן במושג האַלמוות המקובל. מת האדם – ואיננו. במוֹת הגוף ימות גם הרוח – וחדל ה”אני" לעולם. סופו של כל אדם – יהיה גורלו מה שיהיה – אפס ותוהו. כל החקירות והפלפולים הפילוסופיים על אדות חיי הרוח, חיי הנפש, – אם בצורה זו או בצורה אחרת, – גם אחרי מוֹת הגוף ואחרי הפרדו ליסודותיו, אינם אלא הבל ואונָאת עצמנו. כיון שמת הגוף, פּרחה גם נשמתו, פּרחה הכרתו לנצח-נצחים, חדלה אישיותו והויָתו לעד."

ונורדוי חושב, כי האפס המוחלט הבא עם המוות הוא אך לטובתנו. אילו היה רוחנו בן אלמוות, היינו סובלים מזה יסורים גדולים. נניח לרגע – קרא נורדוי – כי רוחנו חי לעד וה“אני” שלנו (כלומר: זכרונותינו, רגשותינו, געגועינו והכרתנו) אינו פוסק עם מוֹת הגוף, אז הלא כעבור מאה או מאתיים שנה אחרי מותנו, הולכים ונֶאסָפים וכָלִים כל אותם האנשים, כל אותם חזיונות החיים וענייניהם, אשר רוחנו היה דבוק בהם, וכל החיים, בני-האדם ומעשיהם ועלילותיהם, כבר יהיו זרים ומוזרים לנו וגם רחוקים מאִתָנו, עד כי סוף-סוף ה“אני” שלנו ישונה בהכרח והיה לאחֵר לגמרי, ולא דבר לחלוטין מאותו ה“אני” היקר לנו מכּל, כל עוד אשר אנו חיים, ושכל-כך קשה לנו הפּרידה מעליו.

עוד זאת: אם גם אחרי מותנו לא יחדל ה“אני” שלנו להמשיך את קיומו באיזה אופן, באיזו ספירה רחוקה הנעלָמה מאתנו כיום, ורוחנו אשר יוסיף להתקיים, אם גם בקיום הבלתי-מובן לנו כיום, והוא ירגיש ויידע ויכיר הכל, – אז הלא יסבול ויעוּנה לבלי קץ, בראותו כי הנפשות החיות התלויות בו והוא בָהֶן נצרכות אליו, בעוד שהוא, הרוח, אין לאל-ידו להושיען ולחלצן מן המיצר. הבנים נתונים בצרה והרוח החי של אביהם המת יודע ומרגיש זאת, אך קצרה יכולתו לבוא לעזרתם, כי חדלה ממנו כל פּעולה. חיי רוח כאלה בלי כל פּעולה, בלי כל התגַלוּת במעשים מוחשיים, – חיי רוח כאלה טוב מהם המוות. ואם נאֹמַר, כי ה“אני” המסוים שלנו אמנם חדל עם מוֹת הגוף, אבל הרוח שב למקורו, לאלהי הרוחות, והתבולל בהרוּח הכללי של העולם, בהבִּינָה העליונה של האוניברסום, – הלא גם אז חָדַלנו מִהיוֹת, אחרי שאישיותנו הפּרטית, שרַק היא יקרה לנו ורק בנצחיותה-היא אנו חפצים, כבר נכחדה כליל. סוף מסקנתו של נורדוי: "אין לפחוֹד מפניה מוות. כל מי שראה פעם ושתיים, ומה-גם אם פעמים רבות (כמוני הרופא), את גסיסתו ויציאת נשמתו של האדם, כבר חדל מִפְּחוֹד מפני הפְּטירה מהעולם הזה. בשעה האחרונה אין הגוסס מרגיש בצערוֹ ובמַכאובֵי בשרו, ורוחו הולך ונרדם והוא ישן שנת הנצח, אחרי אשר עיף הוא מטרדות החיים והעולם. בן הדעת העליונה אינו ירא את המוות כשהוא לעצמו, כי אם קשה עליו הפרידה מהנפשות האהובות עליו, או מעל העבודה שלא נמלָא חוּקהּ, שעדיין לא נגמרה. הוא יודע, כי המוות בלי עִתו יגרום צער והפסד לכל הנפשות התלויות בו והנצרכות לעזרתו וכי תעודת חייו, עבודה המוטלת עליו, תיפסק בטרם השלים את הניטל עליו. אולם משיִזְקַן האדם, כוחותיו יעזבוהו, והוא כבר השלים את חוק חייו, הלוך-ילך מעולמנו בלי רגשי צער וגם בלב מלא מנוחה. עבר יום העבודה וכבר אין צורך בו – ויישן שְׁנַת המָוות. בניו ואוהביו יבכו מעט ומהרה יתנחמו, וישובו לחיות על-פּי דרכם הם – עד אשר יגיע גם סופם.

פּשטן הוא נורדוי יותר מדי. הוא השליך מעליו את סבל הירושה של הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, שהרבו והעמיקו לחקור בסודות המוות ושלאחר המוות.

ובמוחי מנקרת שאלה אחרת: כמעט חוצפּה היא מצדנו לחשוב את עצמנו ראויים להשארת הנפש, כי מה הם מעשינו הגדולים, מה הם נצחונותינו הכבירים כי נהיה ראויים בשבילם לחיי נצח? עוד זאת: וכי כדאי הוא ה“אני” הפּעוט שלנו, עם כל ערכיו הפּנימים הדלים, כי נחפּוץ להמשיך את קיומו לנצח-נצחים?

מן היומן, לונדון, 12 ביולי 1920.

---

ד"ר נתן בירנבוים/ ראובן בריינין

¹

הוא נפל. בחירתו לפּאַרלאַמנט נכשלה באַשמת ה“שלאַכטיצ’ים” הפּולנים, והיהודים המעטים שמכרו כבוד עמם. ובירנבוים הוא היהודי היותר טיפּוסי, היהודי היותר מובהק ומצוין בין יהודי אוסטריה. לד"ר נ. בירנבוים התוַדעתי זה קרוב לשש עשרה שנה בווינא. בימי השבוע הראשון להתיישבי בעיר וינא התרוֹעעתי לבירנבוים, והחילותי לעבוד בלי שכר בעתונו “זֶלְבּסטאֶמאַנסיפּאַציוֹן” עבודה קבועה שנמשכה שנים אחדות. בכל יום ויום הייתי נפגש אתו פעמים אחדות. במשך שנים אחדות עבדנו יחד עבודה ציונית. ואָנוכי הכרתיו ולמדתיו לדעת מקרוב, וכמדומה לי שחדרתי לפני-ולפנים בחדרי נפשו.

בירנבוים נולד בווינא (בשנת תר"ך) על ברכי הורים ילידי גאליציה. הוא גמר את חוק-לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה בווינא. בהתוַדעי אליו בווינא היה עוזר לעורך-דין ועורך העתון הציוני “זלבסטאֶמאַנסיפּאציון”. עוד בהיותו סטודנט נהיה לציוני והיה אחד ממייסדי החברה האקדמית “קדימה”, ועוד בהיותו סטודנט נתמנה לעורך העתון הנזכר, שמספּר חותמיו לא רב היה, אך השפּעתו על הצעירים, ביחוד על תלמידי בתי-מדרשי המדעים הגבוהים, היתה עצומה. העתון הנזכר היה אָז היחיד והמיוחד בשפה האַשכנזית שהטיף לציון וללאומיות. בהתודעי לד"ר נ. בירנבוים היה כאיש-פּלא בעיני: אַדבוקַט צעיר שנולד, חונך וגודל בווינא והוא יותר קרוב בכל נטיותיו, דעותיו ושאיפותיו הגלויות והסמויות – – – ליהודים המזרחיים מאשר ליהודי המערב. מלאכתו בלשכה של עורך-דין היתה לו כמשא כבד. הוא היה אָז, בראשית התוודעותי אליו, כשנה אחרי חתונתו. הוא נשא בת וינא, שהוריה היו גם כן ילידי גאליציה, בלי נדוניה. פּרנסתו היתה דלה ומועטה, ותמיד מיום הכרתיו סבל מחסרון כסף לצרכי ביתו, תמיד היה מסובל בחובות.

בירנבוים ידע מעט מן המעט עברית. כלומר: עם-הארץ פּשוט וגס לא היה, ובעזרתי התמידית במשך השנים שהייתי קרוב אליו הוסיף לקנות דעת השפה העברית והעניינים הנוגעים ליהדות, והוא שאַף תמיד לדעת זאת. בשנת 1892 החל בעזרתי להוציא לאור בשפה האַשכנזית מכתבים ללימוד השפה העברית בתור שפה חיה, לדיבור ולכתב. חוברות אחדות יצאו מן המכתבים ההם ונפסקו, אַף כי נמצאו להם מנויים באוסטריה ובאַשכנז. בכלל חסרה לבירנבוים מידת ההתמדה. דברים רבים החל, וההתחלה היתה תמיד מתוך התלהבות, אַך מהרה היה מצטנן ועובר אל עבודה אַחרת, ועוד הפּעם בהתפּעלות ובאופּטימיות עד שהמירה בעבודה חדשה.

יסדתי בשנת 1892 עם בירנבוים חברה “שפה ברורה” בווינא בשביל הדיבור העברי וכדי ללמד לתלמידי האוניברסיטה את השפה העברית. בירנבוים היה הראש, ואני המזכיר של החברה, אשר התקיימה במשך חורף אחד, ואחרי כן נתבטלה באַשמתו. בירנבוים שאַף מיום הכירי אותו לגדולות. מסגרת עבודתו היתה תמיד צרה לו. אַך מצבו החמרי וחוסר סבלנותו ואִי ידעוֹ להתהלך עם הבריות היו לו למכשול. מיום עמדו על דעתו היה לו סגנון אַשכנזי מיוחד להביע בו את מחשבותיו או הרגשותיו. ותמיד היה מן המבקשים נתיבות חדשות לרוחו, אַף כי אחז זמן-מה באיזו דעה היה ממש קנאי קיצוני, והיה נוח להתרגז אם התנגדו לו אַף בדבר היותר קל, ולא היה זהיר מעולם בלשונו מלפגוע פּגיעה גסה בכבוד מתנגדיו, אף אם לא היתה להם כל פּנייה עצמית. אַך כעבור זמן-מה היה עובר בעצמו, – ותמיד גרמו לזה על פּי רוב סיבות חיצוניות שהשפּיעו על נפשו ושינו הלך-רוחו ונטיותיו הפּנימיות, – לקצה אַחר, להשקפה חדשה המרחפת באַויר, לאיזו נטייה חברתית שהיתה זרה לרוחו, ואָז היה מתנגד בכל עוז ובכל קצף-חרונו לאוחזים ודבקים בדעה או בהשקפה שאתמול היה לה בעצמו עבד-נשבּע.

אולם בין כל מכירי שהיו לי בווינא, בין המשכילים והסופרים והמלומדים, – ומספּרם היה לא מעט, – היה נ. בירנבוים היחיד והמיוחד ששאַף תמיד לחדור אל נפש האומה העברית באמת, ושהביט על עצמו כעל חושֵׁב-בּוֹסֶר, כל איש לא-גמור, שעליו עוד ללמוד ולהכיר לדעת את הדברים והנושאים, שהוא מדבר עליהם, שהוא הוגה ומטפּל בהם. הוא התאמץ ללמוד את השפה העברית, לקרוא ולהבין את “היד החזקה” של הרמב“ם. הוא יגע גם ללמוד ולהבין את הז’ארגון, בראותו ובהרגישו בו חלק מנפשם של יהודי המזרח ומהקולטורה שלהם. ובמשך שתים עשרה השנים האחרונות נתגלגלה נפשו של בירנבוים בגלגולים רבים ושונים. הוא גם אָחז את החבל בשני ראשיו. ביקש, בחן, שאַף, קיוה, היה קרוב למטרות שונות, וסוף סוף מאומה לא השיג, מאומה לא מצא. תקותו האחרונה,תקותו החזקה היתה כי ייבחר הפּעם על-ידי יהודי גאליציה לפּארלאמנט האוסטרי. את שארית כוחותיו חגר, מתח את קשת האנרגיה הרוחנית שלו. הוא נדד מעיר לעיר, הטיף מעל בימות בתי-הכנסיות וישפּיע על ההמונים, וגם רכש רבבות רבים מאחיו. ורבים מן הלאומיים, רבים מן הצעירים ממעריציו, רבים ממכיריו ומחסידיו הישנים והחדשים נלחמו בעד בחירתו בכל תוקף וגם הביאו קרבנות. ונדמה כי השעה שיחקה לו; נדמה כי קרוב, קרוב מאוד, היה למטרתו: לתפוס את המקום הראוי לו בחברה, להיות מליץ לאחיו, לעבוד בשדה רחב ולהגאל גם מעניוֹ. רק כפשע היה בינו ובין מטרתו (ובודאי בנה ארמונות-אויר חדשים בדמיונו), והנה גם הפּעם נפל: הפּילוהו, דחפוהו אחורנית. שונאי ישראל ניצחוהו על-ידי מעשי אלימות ומדוחי-שוא. גם מתי-מספּר מאחיו מכרוהו, מכרוהו בנזיד עדשים. אין מזל לאיש זה, ואין מזל ללאומיות העברית באוסטריה. בירנבוים הוא-הוא האיש שהיה ראוי ומסוגל להיות לפה ולמגן על הלאומיות העברית ולהיות בחירם של יהודי גאליציה. טראגדיה מעציבה הם חיי בירנבוים. הוא היה תמיד מן השואפים, ותמיד מן הנחשלים; תמיד מן הקופצים-בראש, ותמיד מן הנדחפים לשורה האחרונה. ומעולם לא תפס את המקום בספרות או בחברה, שהיה ראוי על פי כשרונותיו לעמוד שם. תמיד שאַף לגדולות, ותמיד עסק וטיפל בקטנות. רק הפּעם בימי מלחמת הבחירות עסק ב”מעשה משחרר" והועמד בשדה-המערכה של החיים, וגם עתה נדחף לאָחור, בעוד שאחרים, שאינם מגיעים אַף לקרסוליו, עלו מעלה, והם יהיו מראשי המדַברים. ועדיין הוא, בירנבוים מקוה ולוחם. ידיו לא רפו. ואולי גם ינצח, אף כי הנני מסופּק בזה עד-מאוד. הפּסיכולוגיה של ה“הצלחה” עוד לא נחקרה, עוד לא נתבססה על יסודות מדעיים מוצקים, ובכל זאת יש להניח כי דבר-מה חסר לו לבירנבוים שיצליח. והחסרון מונח, אם אין אני שוגה, בו בעצמו. אולי מפּני שהוא רודף כל ימיו אחרי ההצלחה. ובת-שובבה זו זה דרכה לברוח מפּני הרודף אחריה, בכל אופי מפּני הרודף אחריה ואיננו יודע איך ומתי רודפים. ואולי עניותו גורמת. ועניותו היא צעקנית וקולנית יתר מדי. ומי יודע אם לא יעזבוהו עתה גם אוהביו ומעריציו, חסידיו ותלמידיו, אחרי אשר לא הצליח. בימינו כורעים ברך רק לפני ההצלחה, אם גם הכורעים יודעים במחיר מה נקנתה, ואם גם מכרו בעדה יתרונות הנפש, יושר, צדק ומשפט.

כשעלה כוכבו של הרצל היה בירנבוים ממתנגדיו היותר חזקים. בפה ובכתב נלחם נגדו. בקונגרס הציוני הראשון האמין בירנבוים כי יתפוס את המקום היותר חשוב; יען כי הוא היה אבי הציוניות, אבי הלאומיות העברית באוסטריה. תקותו בגדה בו. הוא לא נבחר אל הועד הפּועל של הציונים כאשר חפץ וכאשר האמין. אחרים שלא היה להם “עבר” ושלא היו להם “מעשים טובים” נבחרו. ואותו, את בירנבוים, מינו למזכיר לשכת הציונים בשכר שקבעו לו. הוא שנא בלבבו את הרצל. בירנבוים האמין שהרצל גזל את עטרתו. הוא, בירנבוים, עבד כמה וכמה שנים בתור סופר ובתור אַגיטטור לרעיון הציוני, לרעיון התחיה, והביא לו, כפי שהאמין, קרבנות רבים, ועתה בא הרצל, אך-מִתְמוֹל, איש שידע מעט מאוד את היהודים והיהדות, ועמד בראש התנועה, והכל משתחוים לפניו ול“מרבה המשרה (של הרצל) אין קץ”. ובירנבוים, תחת לעבוד עבודה חיובית, תחת להכיר את יתרונו של הרצל – היה לנרגן, מלא קנאה ושנאָה לזה האחרון. “מאחורי הגדר” הקים בין סטודנטים אומללים חבורה קטנה ודלה של מתנגדים להרצל, והאמין בתמימותו כי יפּילהו. הרצל התייחס אליו בחיבה, אך החזיקוֹ במרחק ידוע מעליו, כי לא אָהב אותו ולא האמין בו ובכשרונותיו. והרצל ידע אֶל מה שואף בירנבוים: אל המשרה והשלטון. וכעבור שנה אחרי היות בירנבוים מזכיר בשכר, הדיח אותו הרצל ממשמרתו. כלומר: הסב כי בירנבוים יבקש בעצמו פּטורין ממשמרתו. – – – ובירנבוים החל מעט מעט לכפּור בציוניות, בנחיצותה ובאפשרות הגשמתה. הוא נשאַר לאומי, לאומי קיצוני, אך לאומי סוציאלי, ציוני בלי ציון. ה“בונד” ברוסיה היה לו מעתה לאידיאַל. מקודם היה בירנבוים ממעריצי השפה והספרות העברית, שחשב רק אותה לשפה הלאומית שלנו. ואחרי שחדל להיות ציוני נהיה למעריץ הז’ארגון, והחל לבקש וגם למצוא בו יופי, עוז, חן והדר. הוא יסד זו אחרי זו אגודות קטנות עם פּרוגרמות מורכבות ובלתי ברורות ומסוימות, אגודות שהיו מתקיימות חודשים אחדים ומתפּרדות. ושנים אחדות עבד בעתונים יהודים-אַשכנזיים שונים, והדפּיס בהם מאמרים פּובליציסטיים, ומהם גם יפים ומקוריים. אַך ברובם שורר הפּלפּול המחודד, ההתחכמות היתירה. אך באחדים מהם הכניס באמת מחשבות לאומיות, שיש לשים אליהן לב. ומחשבתו הלאומית, הקולטורית, עשירה בצבעים ובגוונים, אם גם לא עמוקה היא בתוכנה.

מן היומן. 9 ביולי 1907.

ביום הרביעי לחורש תמוז נאסף אל עמיו הפַּסָל הגדול מרדכי אנטוקולסקי. אילו היה המנוח צדיק, היינו יכולים להתנחם בפתגם של חכמינו: ״עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר״. הצדיקים הם טיפּוס קבוע באומתנו. הללו מהם נובלים והללו צומחים. לא כֵן פַּסָל. זאת היתה בִּריאָה חדשה בישראל. גם השם פסל חדש הוא. עד השנים האחרונות לא היה בספרותנו גם שם קבוע ומיוחד לחוטב צִלָמים ופִסלָים ¹. בשפה היהודית-האשכנזית המדוברת בפי מיליוני אחינו אין עוד גם כיום שם מיוחד לחכמת־חרשים זו. הנני בטוח שהשם ״סקוּלפּטור״ שסופרי האידית משתמשים בו בלתי מובן לרוב הקוראים בשפה זו, והשאר מתרגמים להם את הוראת המלה הזאת בשפתם הם: ״עושה אִישוֹנים, אלילוֹנים, צַעצועים־שַעשועים״.

ההמון העברי, חובשי בית־המדרש והבטלנים מכל הסוגים, אם שמעו את שם אַנטוקולסקי גם בחייו, לא ידעו ולא הבינו במה קנה את עולמו ופרסומו, לא ידעו ולא הבינו את טיב עבודתו ומהותה. הם ידעו רק אחת: יהודי זה הוא קרוב למַלכות, הוא מרויח כסף רב, וזאת העיקר, יען כי אומן־יד מופלא במינו הוא ו״שֵׁדים באצבעותיו״. אלה הם המושגים של רוב העם העברי על אדות אחד מבניו הגדולים, אחד גאוני האמנות שמספּרם בכל האנושות מעט הוא מאוד.

ונפלא הוא הדבר, כי בני העם אשר בתורתו נאמר כי בצלאל חרש־האבן־והעץ היה מלא ״רוח־אלהים״, בני העם אשר אלהיו בעצמו ובכבודו היה הפּסל הראשון, כי עשה את האָדם בצלמו כדמותו, ואשר ציוה למשה עבדו לפַֹסֵל לו שני לוחות הברית למען יכתוב עליהם את עשרת־הדברות - האם לא נפלא הוא הדבר, כי דוקא רוב בני העם הזה משפּילים כיום את האָמנות שיש בה ״רוח אלהים״ למדרגת מלאכה ועבודה גסה, אשר אם מַתן שׂכָרה בצדה והיא מפרנסת את בעליה בתווח הרי היא פּרנסה ככל ה״פּרנסות״, ואם היא איננה מעשירה את בעליה הרי היא גרועה ופחותה גם ממלאכת הסרסרות והשדכנות כשהן מחַיות את בעליהן.

ועוד יותר נפלא הוא הדבר, כי דוקא על ברכי עם הגולה, דוקא ב״ירושלים דליטא״, שעשיית הפּסלים והצִלָמים היתה נחשבת שם לעווֹן גדול לחילול חודש, לשֶׁקֶץ ותועבה, — דוקא שם נולד היוצר הגדול שמעטים כמוהו בכל אירופּה הנאורה. האנושות הנאורה, שאִם איננה עשירה אבל גם בלתי ענייה היא ביותר בכל מיני כשרונות וגאוניוּת, רָשָׁה ודַלה היא במה שנוגע לכשרונות של פַּסלים גדולים. מימוֹת מיכל אנג׳לו עד ימינו — הפסלים הגדולים, אשר ידעו להטיל נשמה חיה בחמר ובאבן, היו רק מעטים מאוד, רק אחדים. ואנטוקולסקי העברי הוא אחד היותר גדולים ביניהם. בכל ארץ אשכנז, למשל, העומדת על מדרגה כל כך גבוהה בסולם ההתפתחות התרבותית, לא היה ואין גם כיום אף פסל אחד, אשר יִשִׁוה בגדלו ובמקוריותו לאנטוקולסקי.

                                    *

שלושה שותפים היו בגאוניותו של אַנטוקולסקי: עמוֹ, העם הרוסי והעם הצרפתי. עמוֹ נתן לגאוניוּתו את גרעינה הפּנימי, את נשמת־נשמתה. בלי הגרעין הזה ובלי הנשמה הזאת לא היתה יכולה להיות למה שהיתה. העם הרוסי נתן לה את תנאי הגידול והצמיחה בימי התפּתחותה. העם הצרפתי נתן לה את הברק, הזיו וההוד. אולם אף אחת הרוחות של שלושה העמים האלה שהשתתפו ביצירתה לא התבטאָה כל צרכה ובמלואָה בפרי חרטו של הפּסל הגדול. תולדות ההשתתפות המורכבה הזאת היו ליקרים ופגימות בנשמת גאוניוּתו, את האחדות השלימה לא השיגה מעולם. אחדות זו היא מנת חלקם של האמנים, אשר לא עגבו על קולטורות ועמים זרים לתחם. על כן נפלגו תמיד מבקריו, — על הטובים והישרים שבהם הנני מדבר, — לשני מחנות. אלה מהם ראו בקוצר חוּג־מבטם רק את הקרעים והסדקים שבכשרונו, רק את החסרונות ואת המגרעות שביצירותיו וגם הטובים והמצוינים שבפסליו היו בעיניהם כמַמזְרֵי־האמנות. ואלה מהם, ביחוד סִטַסוֹב ², ראו רק את מעלותיה ויתרונותיה של הגאוניות הזאת מבלי אשר ראו והרגישו את פּנימותיה. גאוניותו של אַנטוקולסקי היתה בעלת תהוֹמות צמֵאים לתוכן מלא. אולם את התוכן המלא הזה לא מצאָה כל ימי חייה. דברי ימי הרוסים וגיבוריהם הלאומיים לא יכלו לשְׁבִּיר את צמאונה של הגאוניות העברית, אשר לא מצאָה את סיפּוקה בגבולות מולדתה.

                        *

מרדכי בן מתתיהו אנטוקולסקי נולד בכ״ה כסלו ת״ר ³ בווילנא. הוריו היו מוזגי יי״ש עניים, הדיוטים ונעדרים מכל כשרון מיוחד. גידולו-וחינוכו של מרדכי הקטן לא נבדל במאומה מחינוכם־וגידולם של יתר בני העניים בימים ההם ובמקומות האלה. בתולדותיו אשר כתב אנטוקולסקי, בירחון הרוסי ״המבַשׂר האירוֹפּי״ (בשנת 1887 ) לא סיפּר לנו מאומה מרשמי ילדותו ומכל אשר עבר עליו בשנות נַערוּתו שבווילנא. והסיפּורים שסיפּרו אחרים על אדות תקופת חייו זאת ריח האגדה נודף מהם. הם חוברו אחרי כבר נתפּרסם שמו של האָמן. מכל הסיפּורים אשר נדפּסו, בחייו ואחרימותו על אדות ילדותו ושנות נערותו שבווילנא יכולים אָנו להציל רק אמתו אמת אחד: תשוקה יתרה ועזה היתה בלב הילד מרדכי לצייר בגחלים על כל מה שבא לידו ולחרות באיזמל ציורים ותמונות בכל חומר רך או קשה ⁴. הפרס הראשון שקיבל מידי הוריו ומוריו בעד נסיונותיו הראשונים בשדה האמנות היו מכות לחי ומריטת שׂער. כפי הנראה לא הצטיין הילד בלימודי החדר היבשים ויתנוהו הוריו עַל יַד רוקם פּתילים למען ילמד את מלאכתו. אולם אָמנות זו שאין בה כל חכמה לא לקחה את לב הנער ויתרשל בה. אָז נתנוהו הוריו ללמוד את מלאכת פּתוחי־עץ בהוָנכחם כי אוּמן־יד הוא ויש תקוה כי יִראה ברכה בפרנסה כזו. אך דעתו של הנער לא נתקררה גם במלאכה זו. גם אדוניו אשר בביתו עבד, רָדָה בו בפרך. ויבקש תנחומים לנפשו במלאכת הפּיסול והחיטוב, שעסק בה בהֵחָבֵא, ככל אשר השיגה ידו בשעות המעטות בשבוע הפּנויות מעבודתו. אחרי זמן לא רב עזב את בעליו ואת בית מלאכתו, ברצותו להיות חופשי לנפשו. אז החלו לו ימי התסיסה הפּנימית, ימי השאיפות הבלתי ברורות. נפש היוצר העפּילה לעלות מעמק השִׁכיחוּת ההָרָה. נפש האָמן הרגישה את עצמה שבויה ואסורה ותתפּרץ לכסא מלכותה בממשלת היופי. הנער מרדכי עמד על פרשת הדרכים ולא ידע במה כוחו גדול. אמנים לא ראָה בקרב אחיו, כי הוא היה הראשון בקרב יהודי רוסיה אשר בחר באמנות, הוא היה הצִיר אשר בישר את התקופה החדשה, תקופת־האמנות, בישראל. הוא השתוקק לאור, מדע, לחופש. ויהיה בהתוַדעו בימים ההם אל תלמידי בית־מדרש הרבנים אשר בעיר

מולדתו, נולד בלבו החפץ לבוא גם הוא אל הבית הזה, למען יקנה לו שם דעת ולמען יוכל ללכת הלאָה בדרך זו. כי בית מדרש הרבנים היה אָז לצעירי בני ישראל כעין מַעבָרה מן החדר או הישיבה האוניברסיטה. עת ידועה הכין הנער את עצמו בלימודים הדרושים בבית מדרש הרבנים, ותלמידי הבית הזה שהכירו את נשמתו היתירה היו לו לעזר בדבר זה ⁵. בצמאון של ספוֹג יבש בלע את הספרים החדשים שבאו לידו, אַך את ראשית הלימודים היבשים היה לו קשה לעַכל. כוח־יצירתו דחפהו לעבר אחר. הוא בא לבית מלאכה של פִּסלֵי קדושי הנוצרים. פסלים לא היו אָז בווילנא. כשתי שנים עסק בעבודה זו, והאיקונין שיצאו מידו היו מצוינים במלאכתם. אנטוקולסקי אהב מנעוריו את השירה והזמרה והיה רץ לשמוע את תפילותיהם של החזנים המצוינים. בשפתיו היה מחקה את ניגוני החזן של בית־הכנסת הגדול: ״כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר״, ובידו היה מפסל מגזרי־עץ את האיקונין. נער עברי, אשר הורגל מילדותו לחזור על הפסוק ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו״ ולוקוק רקיקה חטופה מדי עברו על בית־תפלה של הקתולים, — נער עברי כזה, של שנות החמשים מהמאָה שעברה למִספָּרם, כי יהין לעסוק בגלוי במלאכת האיקונים הקדושים של הנוצרים, היה צריך להיות בעל רצון כביר, אשר רב כוחו לשבר את כבלי המסורת בפעם אחת. ובזה היה. אם בחר אנטוקולסקי בנערותו במלאכה זו, אשר הטביעה את חותמה על יצירתו האמנותית גם בשנות בגרותו ועמידתו, לא בו היה האָשם. אשמים היו אז המשכילים והנאורים בווילנא אשר לא שׂמו לבם לנערים עניים בעלי כשרון ממדרגת אנטוקולסקי. הן שמו של זה האחרון נתפרסם בעיר מולדתו בתור אמן חרש עוד בטרם יצא מתוכה ויהיה לפלא בעיני הנוצרים, אשר ראו פרי עבודתו. ובכל זאת לא נמצא אף אחד ממטיפי ההשכלה בימים ההם, אשר הפנה את דעתו ולבו לנער אנטוקולסקי להיות לו לעזר בחומר וברוח, למען ימצא את דרכו אל האקדמיה בתור אמן עברי. לנערים היודעים היטב את דקדוק השפה העברית, ומה גם אם ידעו לכתוב מליצות ושירים, עוד היו אז מהלכים בין המשכילים העברים, כמו אד״ם הכהן, מ.א. גינזבורג וחבריהם, אבל לנערים כאנטוקולסקי, שלא היה משכיל מהסוג המצוי אז, לא היה אף אחד מכהני ההשכלה אשר היה מקרב אותם, ואשר הכיר בהם את ״רוח אלהים״ הפּועם בקרבם. אָמנם המנוח שמואל יוסף פין, שהיה אחד מחשובי ווילנא ואחד מראשי המשכילים שבדור ההוא, קרא את הנער אנטוקולסקי לביתו ״לתִהוֹת על קנקנו״ וגם חפץ להיות לו לעזיר, אך רֶוַח והצלה עמד ל U ממקים אחר: אשת שר הפּלך הווילנאי, אשר ראתה עבודתו, הושיטה לו יד עזרה ותשלחהו לפטרבורג ללמוד שם את חכמת הפּיסול באקדמיה. היא גם נתנה לו מכתב מליצה לאחת מרֵעוֹתיה, בַרוֹנית עשירה בעיר הבירה. כל אלי מאחינו העשירים ורבי־ההשפעה המתפארים עתה בשמו של אנטוקולסקי היו צריכים לקרוא בבושת־פּנים את מכתבו הידוע של האמן הגדול, אשר הדפּיס בשנות התשעים למאָה העברה במה״ע ״נֹובוֹסטי״ שבו הוא מתוַדה ומתנצל לפני אזרחי הארץ ואומר: ״הראשון אשר בא לעזרתי היה איש רוסי… שמי נתפּרסם וגם חיי נצלו ממוות גם כן על ידי אשה רוסית…״ בפרק מתולדותיו אשר כתב האמן המנוח ב״המבשר האירופּי״ מספּר זה האחרון, כי הראשון אשר זרע בלבו את זרע היופי היה ג״כ איש רוסי, מהנדס, שהיה בא אל בית־המרזח של הוריו לשתות יי״ש ולהתפּלמס אתו. ״השיכּור־הפילוסוף״ הזה היה בעל תכונה פּיוטית והיה מספּר לנער החולם אגדות יפות לעורר ולהלהיב את אהבתו לאמנות, שהיתה נטועה בו מלידה. אין כל ספק כי אַנטוקולסקי ומיכה יוסף לבנזון לא היו היחידים, אשר התעורר בקרבם רוח השירה והיצירה בימים ההם, ימי ביכורי ההשכלה בתחום־המושב, אבל להם נמצאו אפּוטרופּסים, להם עזרו המקרים כי יִגָלה כשרונם, ומי יודע כמה בעלי כשרונות עברים ממדרגתם הם, או אולי ממדרגה יותר גבוהה, נבלו, מבלי אשר יידע איש מהויָתם ומבלי אשר יידעו אולי בעצמם כי רוח אלהים מפעמת בקרבם, יען כי לא נמצא להם אחות תומכת, כאשר נמצאָה למיכ״ל (היא אחותו הצעירה) וכאשר נמצאָה לאַנטוקולסקי מבנות נכר, אשר האמינה בגאוניותו ותפתח לפניו שערי היכל האמנות ושערי גן החיים.

                                   *

בהיות אַנטוקולסקי בן כ״ב שנה נכנס (בשנת תרכ״ב) לאקדמיה, למיות אשר חסרו לו הידיעות במלאכת הציור, כי הוא ידע רק פיסול העץ. מכתבה של חברתית ע. פּתח לפניו את שערי האקדמיה הכבדים. על תקופת חייו זאת, תקופת ההתהוות וההשתלמות הפּנימית של האמן, תקופת המלחמה הקשה בעד הקיום החומרי והאמנותי, תקופת הודאיות והספקות, העליות והירידות של נפש היוצר, — על תקופה זו יש לכתוב הרבה, בפרט שאַנטוקולסקי בעצמו הכין לנו חומר לתאור תקופת חייו זאת (באבטוביוגרפיה הרוסית שלו), אבל אין מטרתי פּה לכתוב את תולדותיו, כי אם לתת רשימה־מקוצרה מחייו ויצירתו האמנותית בקויה היסודיים. בפטרבורג מצא לו אַנטוקולסקי תומכים ותמיכה, אך לא במידה מספּקת. תביעותיו מהאמנות היו מרובות, אך מן החיים — מועטות מאוד, וגם אותם לא יכול להספּיק בשנים הראשונות בלי זלזול כבודו ובלי התדפּק על דלתות עשירינו. האקדמיה, אשר כל כך שאף אליה ואשר חשָׁבָהּ למקדש האומנות, לא יכלה תַת מזון מספּיק לרעבון נפשו. את אשר ביקש לא מצאבה ואת אשר מצא — לא ביקש. רוב התלמידים עסקו באולמי האקדמיה במלאכת הַעתָקות מעל מסיכות של גיפּסוס. אולם אַנטוקולסקי — — — לא מצא קורת רוח בהַעתקות ובחיקויים. גאוניותו היתה כצפור דרור שאיננה מקבלת מָרוּת, היא שאפה להתלבש בצורות אמנותיות חיות ומקוריות. הצורות, הפּסלים, הקבוצות, המסיכות והצִלָמים אשר ראָה על כל פּסיעה ופסיעה באקדמיה היו זרים לרוחו. לא להרבות את מספּרם של אלילי־האָמנות המתים היתה מגמתו, לא לחזור על חלומם של האָפנים הראשונים היה חפצו, כי אם לחלום את חלומותיו־הוא. הוא נשא נפשו לבנות בעצמו מקדש אמנות לא למושגים והרהורים מתים, כי אם לרעיונות ומחשבות, לרגשות וגעגועים חיים.

— — — בקהל התלמידים, אשר ידיהם עשו מה שכבר עשו אחרים לפניהם באופן יותר טוב ומוצלח, אשר לבבותיהם חשו מה שכבר חשו אחרים בהרגשה יותר עמוקה ואשר עיניהם ראו רק מה שכבר ראו קדמונים אשר סקירתם היתה יותר חדה, — בקהל התלמידים האלה היה אנטוקולסקי התלמיד העברי בודד. חבריו לא הבינו לרוחו. נדמה להם כי העברי הטיפּוסי הזה דוחק את רגליהם ומטיל צנינים בעיניהם. אולם הוא — זה המורד בממשלת היופי — לא שׂם לבו אל חבריו ועקיצותיהם. צר אָמנם היה לו המקום, אשר הקצו לו חבריו על ״קצה הספסל שאצל הפּתח״, אבל הוא הרגיש את המרחב שבנפשו. אנטוקולסקי זה, שהיה בעל נפש כל כך רכה, ירש מעַמו את קשיוֹ. קשי ערפּו היה של איזה עברי קנאי מדורות הקדמונים. עינויים רבים היה עליו לסבול בהיותו תלמיד האקדמיה, עינויים אשר לא ידעָם בן עם אחר אם גם לא יגיע בכשרונו עד קרסוליו (…) מימינו ומשמאלו ראָה יום יום את צעירי בני עמו המבקשים הצלתם בטבילה. אולם הוא עמד בנסיון, שלא עמדו בו חניכי בית־המדרש הישן, המשורר בשפת אבותינו קונסטנטין שפּירא והמלומד העברי ס. ועוד טובים וגדולים מהם. הוא הלך ישר דרכו; חשבונות ופשרות לא עשה בנפשו. — — —

את מוריו באקדמיה הרומית לא זכר אַנטקולסקי לטוב, כי לא לבד שלא למד מהם מאומה, כי אם עוד בעמל רב עלה בידו להשתחרר מעול הכבלים, אשר ניסו לאסור בהם את רוחו. גאוניותו הטבעית של התלמיד העברי לא היתה יתומה עזובה הניטָה שִכְמָה לסבול כל עוֹל אשר ישימו עליה ידי זרים, עד כי תַחָנק. בּעלים היו לה, והוא רצונו החזק של האָמן הצעיר בעצמו. אנטוקולסקי לא היה כְפוי טובָה. הוא שילם את מס הכבוד הראוי לשני מוריו, הפּרופ' רימָרס והפַּסל פּימינוב, שנבדלו לטובה מיתר המורים חבריהם.

בחודשים הראשונים לבוא אַנטוקולסקי אל האקדמיה היה אָנוס, יען כי הקיצבה שקיבל לא הספּיקה גם לצרכיו היותר הכרחיים, — לבקש לו עבודה להשׂתּכר בה. הוא בעצמו מספּר בתולדותיו, כי בחפץ לב לקח בבית־חרושת צעצועי־כדורים לַחרות עליהם אותוֹת המִסְפָּר. בעד עבודה אשר עבד ששה ימים רצופים ושלושה לילות, עד אשי נָקף עור ידיו, קיבל חמישה רובּלים. אם לא מצא לו שכר עבודה, וקשה וכמעט אי־אפשר היה למצוא, היה אנוס התלמיד הצעיר לפנות אל חסדם של נדיבי עמו. לא בלי בדיחוּת־דעת מספּר אַנטוקולסקי בתולדותיו אשר אשר שָּׂבעה נפשו בימי עָניוֹ, בלמדוֹ באקדמיה, מהבטחותיהם ועצותיהם של עשירי ישראל בעיר חבירה: ״הדבר היה שעות אחדות אחר חצות היום, וכל אוכל לא בא אל פּי; ואני מטפּס ועולה בברכיים כושלות במעלות הבית הידועות לי מכבר. כוח לא היה בי לעמוד על רגלי ונכון הייתי ליפּול בכל רגע. שעה ארכה עמדתי מאחורי הדלת, ולא עָרַבתי את לבי למשוך בכף־הפעמון, אך אחרי מלחמה פנימית תפשתי בה ואמשכנה בכוח. ויהי כאשר שמעו אָזנַי את קול צלצול הפּעמון אחזַתני רעָדה. נדמה לי כאלו ניתר לבי ממקומו, ואקרא בקול מוזר: ״אין לי חפץ בזה!״ ובמרוצה ירדתי מעל המעלות, כאלו צררני רוח בכנפיו. כאשר עמדו רגלי בחוץ חשתי כי אבן כבדה נגולה מעל לבי. שאפתי רוח לוָחה אך נפשי לא שבה עוד למנוחתה. חשתי את הלמות רקותי כהולֶם פַּעם. לאָן אני הולך? שאלתי ביאושי את נפשי. האם לא אחת היא לך אנה תלך, היש מטרה לדרכך? שמעתי את תשובתי הפּנימית. ובאמת אחת היתה לי אָנה ללכת, ומבלי מטרה נדדתי בחוצות כתועה. פּתאום עמדתי על מקומי ורגש גיל שטפני: נזכרי כי יש לי עוד שעון־זהב, הוא שארית הפּליטה מקנייני הדלים שהיו לי בטרם בואי לעיר הבירה…״

בימי היותו תלמיד האקדמיה התוַדע אנטוקולסקי והתרוֹעע לרֶפִּין (הוא הצייר הרוסי היותר גדול) שעבד עמו במחיצה אחת. על ידי רפּין התוַדע אַנטוקולסקי עוד לרוסים צעירים אחדים, מהם חכמים וסופרים. והם עוררו בקרבו המון שאלות וחידות. אנטוקולסקי ביקש תשובה על שאלות נפשו בספרים מכל המינים. היו ימים אשר שאל את נפשו השאלה הישנה:

למי אני עמל? למי יש תועלת ממשית ביופי? מה הוא היופי? מה היא האָמנות אמיתית? האם יש צורך בה? ועוד שאלות כאלה. הימים ההם ימי פּיסַרֶב ⁶ ורוב הצעירים הלומדים בבתי מדרש המדעים הגבוהים, אשר השתחוו לפני המדעים החיוּביים, ענו על כל השאלות האלה תשובה אחת כללית: הבֶל היא האמנות ואין בה תועלת״. כמעט פּתגם שָׁגור, שקיבל נוסחא קבועה, היה בפי טובי הצעירים ההם: ״טוב זוג נעליים מכל ציורי רפאַל וחזיונותיו של שקספּיר״. ההתייחסות השלילית הזאת אל האמנות, אשר מצא אַנטוקולסקי בקרב רֵעיו הצעירים, כמעט שהחלישה בקרבו את החשק לעבוד באקדמיה ולהשתלם במלאכת הפּיסול. רק האָמנים הבינוניים, האמנים־הקופים, מלאים וַדאיוּת והמה שמחים תמיד בחלקם ובעבודתם, והם בטוחים כי כל מה שהם עושים בודאי טוב הוא, בודאי יש בו תועלת, והָא ראָיה כי כן עשו האמנים של הדורות הקדמונים ושל האחרונים. לא כן האמן־היוצר. יש רגעים בחייו שהוא חושב את כל בִּריאוֹתיו לילדי אֶפס ותוהו ואז יִנָחם על כל מעשיו. יוצר־היוצרים בעצמו התעצב אל לבו ויִנָחם על כי עשה את האָדם בארץ. רגעי הספקות והיאושים, הנדנודים והפּקפּוקים הפּנימיים, שהם ממיתים לגמרי את כשרון העבודה והיצירה בלבות הבינונים, הרגעים האלה עצמם מַפרים ומַרבים את כוחות היצירה וכשרון העבודה בלבות הנבחרים. כל העולמות הולכים ונבראים מתוהו ובוהו בלבו, והאָמן־היוצר שבו שלא ידע אם להיות או לחדול, — יצא כמנצח ממלחמתו הפּנימית. הוא הכיר כי לא בבחירה חופשית נעשה לאָמן, כי אם בהכרח פּנימי החזק מכּל. הוא הרגיש עמוק בלבבו את נשמת עולם היופי, ומפּניו נָסו כל צללי המלים. אָז שב לעבוד בתשוקה יתירה. פּרי עבודתו בימים ההם היוּ ״החייט העברי״, ״הכילָי העברי״ ו״האנוסים״.

                               *

״מחייט העברי״ (או כמו שהוא ידוע בשמו הרוסי ״וֶצֶ’רני טרוּד סטאַריקאֹ״ — מלאכת עַרבוֹ של זקן״) הוא פּסל־עץ. את האוריגינל לא ראיתי, אבל לפני מונַחת תמונה מדויקת מועתָקה ממנו. ככל אשר אני מוסיף להסתכל בה כן תגדל התפּעלותי. כמדומה לי שאף המבקרים המעריצים את אַנטוקולסקי, כסופר הרוסי סטאסוב, לא חָלקו לפּסל זה את כל ההתפּעלות הראויה לו. אני מסתכל בתמונה זו ורואה לפני חייט עברי, מטיפּוסי תחום־המושב המצויים, שהוציא את ראשו מן החלון לעַיִל חוט בקוֹפה של מחט. החייט הוא יהודי זקן מהדור הישן. יהודים־חייטים כאלה תפגשו גם כיום בערי־התחום, כיפה קטנה מכסה את ראשו ההולך ומתחַדד למעלה. מצחו שופע ומתחב למטה וקמטים חרותים בו. מצח זה אינו חסר רשמי אצילות רוחנית.

המחשבה המסתתרת מאחרי מצח כזה איננה יכולה להיות עצלה יָתר מדי. משני צדעי הפנים יורדות שתי פּאות בלתי ארוכות יָתר מדי גם בלתי קצרות, ו״טלית קטן״ מכסה את חזהו. זקן בלתי ארוך ומסובך אבל מקיף את הלסתות השקועות. אלה הם הסימנים החיצוניים של החייט ״העברי״. הנך מסתכל בפניו, הנך מביט אל ידו האחת האוחזת במחט ואל ידו השנייה האוחזת בחוט — והידיים מה צנומות! — ומיד הנד מרגיש בצעת של הפּועל התמים הזה, אשר עיניו כַהו מרוב התאמצות וידיו רועדות מחמת חלישוּת, זיקנה קפצה עליו, ולא דבר נקל היא לו להכניס חוט אל נקבוֹ של המחט, בפרט אם ירד היום לַערו­ב. העיניים אינן רואות עוד היטב, וגם הידיים בלתי נשמעות. ובשעת מעשה מחשבותיו נקראות מעל פניו: עברו הימים הטובים, העיניים היו בהירות והיד שלוחה וחרוצה כציר נאמן. רבונו של עולם, אַל תשליכני לעת זיקנה, עד יום מותי תפרנסני מידך הרחבה ואל תצריכני לידי מתנת בשר־ודם. ומה אני שואל מעמך, אבי שבשמים, זוּנֵני מיגיע כּפַּי הכָּשֵׁר והיָשר. והלא לפניך, אדון כל החסָדים, גלוי וידוע שאין אני דורש ממך הרבה. מוֹתרות אינני מבקש, רק פּת לחם לאכול וחתיכת בגד ללבוש. הַביטו אל פּני החייט ותראו ותיוכחו כי לא לבד העיניים כי אם גם החוטם והשפתיים, כל מיתר וכל עורק שבהם מכוּונים אל העבודה הזאת: העלאת החוט בנקבו של המחט. הוא הוציא את ראשו מן החלון כדי לחדד את ראִייתו. כפי הנראה אין הוא מאמין שאור עיניו הולך וכבה; הוא האמין כי רק בחדרו שורר חושך, אבל שם, בחוץ, תראינה עיניו היטב הדברים אשר לפניו. והנה גם שם בהוציאו את ראשו מן החלון, היו עיניו כמו מכוסות בתבלול או במסך ערפל, ואין החוט קולע אל המטרה. הנני מסתכל בפרוטומה של החייט העברי, ואני קורא בפניו כעין לעג נסתר. הוא כאילו לועג לנפשו ואומר בלבו: גם זה עניין לעַיַל חוט בנקבו של מחט, גם זה דבר! אף צל של יאוש לא תמצאו ברשמי פניו. כל עורק שבהם מביע בטחון חזק. בטוח הוא, כי אלהים לא יטול, חלילה, את מאור עיניו. לב מי לא יתמלא רחמים למראה פּני החייט היהודי הזה, אשר מכל עמלו בכל ימי חייו אין לו אלא כותונת לעורו, ואם לא יעבוד גם בלילה אָז גם פּת לחם יבש לאכול לא תהיה לו. ״החייט היהודי״ היה כעין התקוממות מצדו של אַנטוקולסקי נגד הסקולפּטורה הרוסית המקובלה בימים ההם. לא נסיך, לא גיבור, לא שליט בחר לו אַנטוקולסקי הפּעם לנושא, לא מעמד נשגב, לא ״שעה גדולה״ ביקש, כי אם חייט־יהודי פשוט

שבפּשטות, דל־בשר ורע המַראה, והשעה אשר בחר היא שעת עבודה שכיחה. זה היה שינוי ערכי הסקולפּטורה. רק מעטים ראו והבינו כמה אמת, אמת חיים ואמת האמנות, יש בפסל האָמור. המורים לימדו את אנטוקולסקי אחת והוא יצר — אחרת; הוא ראה באקדמיה הפּטרבורגית, אשר למד בה, רק פּסלי גבורים ואלילים, פּסלי משל ודמיון, והוא חרת באבן את צורתו של בעל_מלאכה יהודי. העיניים הבלתי משוחדות כבר ראו ביצירתו הראשונה של אנטוקולסקי התחלה של סקולפּטורה חדשה, דמדומי אמנות חופשית המשתחררת מן המסורה העתיקה. הספרות העברית גם לא חשבה אָז לבקש לה חומר מחיי בעלי־המלאכות המצויים והשכיחים ברחוב היהודי. בעל המלאכה, הפּועל, העובד העני לא נישא אָז על כל שפה, ודעת־הקהל לא טיפּלה בו כל כך כבימינו עתה, ואנטוקולסקי שבחר לו לנושא דוקא את ״החיים היהודי״ לא היה מושפּע איפוא מאחרים. כל המסתכל ב״חייט היהודי״ רואה כי עוניו, צערו ומעמדו נגעו עד נפשו של היוצר. תיכף ניכר כי באהבה גדולה חרת פּרוטומה זו, וכי צורך פּנימי היה לו לתת ביטוי מלא לרגשות לבבו לאחיו העניים, אשר מקרבם יצא — בצורה חיה. מצד הסקולפּטורה הטהורה יש מעלה יתירה לפסלו של ״החייט היהודי״, כי הוא מראה לנו את יפי הפּואֶסיה המיוחדה אשר באדם העובד, ודוקא בשעת עבודתו. — — — מעמד הגוף אשר בו מתבטא ומתרכז מצב ידוע של נפש האָדם. גופו של האָדם ותנועותיו וזעזועיו החיצוניים יש להם ערך בעיני אנטוקולסקי רק באותה מידה שהם מביעים ומבליטים איזה רעיון ומחשבה ידועה. מבּחינה זו נשאר אַנטוקולסקי בכל יצירותיו הסקולפּטוריות, מ״החייט העני״ עד ״שפינוזה״, מ״הכילַי״ עד ״פּטר הגדול״, מ״העלמה שלא מעלמא הדין״ עד ״מפיסתופל״, — עברי מארץ העברים. על כן קראו מבקרי אמנות ידועים לאנטוקולסקי בשם הפַּסל־הפילוסוף. פּסליו מושכים ביופיים והודם לא רק את העיניים, כי הם מעוררים גם את המחשבה. ישנם בין מבקרי האמנות הגדולים באירופה, כמו הָרמַן באַהר ⁷ וריכארד מוטהר, האומרים שאין הם דורשים מהיצירה האמנותית אלא רק לשעשע את לבם בחִנָה, רק להזין את עיניהם ביופיה ולבדח את דעתם בטהרתה. אם היצירה האמנותית דורשת מהרוצים ליהַנות מזיוהּ ותוכנהּ גם עיוּן מרוכז ויגיעת כלי־מחשבה, אָז יחשבו לה המבקרים מהסוג האָמור דבר זה לחסרון ומגרעת. הם אומרים: עבודת המוח הבאָה לרגל ההסתכלות ביצירה אמנותית מעכבת את העונג הפּנימי הטהור ובדיחוּתו של הלב.

אַשרֵיהם! הם מסתפּקים במועט. אנוכי אינני מסתפק בזה. אנוכי דורש מהיצירה האמנותית מלבד יופיה, חנה וצורתה הנעימה, כי תעורר גם את מחשבתי, כי תגביר בי את כוחות החיים, כי תתן לי את היכוֹלת להיות שותף ביצירת היוצר: להרגיש ולחיות בנפשי את כל התהליך של יצירתו, מתחילת הריונה עד התרקמותה בצורה שבאָה לעולם, להשלים בדמיוני את אשר החסיר היוצר, אבל רמז לנו ברמיזה דקה את החסר. אני דורש מהיצירה האמנותית, כי תרוממני מן החזיון הפּרטי שהיא מַגְשמת אל מקור החזיונות ואל החוקים הפּנימיים השולטים בהם. רובי יצירותיו של אנטוקולסקי (ביהוד: ״החייט היהודי״, ״שפּינוזה״, ״מפיסתופל״, ״סוקראטס לפני מותו ״איוואַן האיום״) מספּקות במידה ידועה חלק מתביעות הללו.

                                   *

בימי לימודיו של אנטוקולסקי באקדמיה לאמנות יצר את רוב פסליו מחיי אחיו היהודים, החיים אשר היה אָז קרוב להם ברוחו. בשנת 864 1 חרת אַנטוקולסקי בשן־פיל את תבניתו של ״הכילי המונה מעות״ (גם את ״הכילי״ עשה בצלמו של יהודי). ״פּני הכילי מפיקים רק רגש אחד, הוא אהבת הבצע, ונראה כאיש אשר לב אין לו ולא יידע רַחם. תואר פּניו ומלבושיו לא בדויים הם מן הלב, כי אם נעתקים הם מן החיים. ועל כן עושה התבנית הזאת רושם בנפש רוֹאיה״ (זוהי דעתו של גדול מבקרי האמנות ברוסיה של הימים ההם, סטַסוב, בירחון ״המבשר האירופּי״).

אנוכי לא ראיתי בעינַי את עצם הפּסל האָמור. אולם ככל אשר אני יכול לשפּוט על פי התמונה הפוטוגראפית המונחת לפנַי גרוע הוא הפּסל הזה לאין ערוֹך מאָחיו הבכור ״החייט״. אולם האקדמיה הפּטרבורגית לא כן חשבה. היא כיבדה את אנטוקולסקי באות של כסף ממדרגה ראשונה בעד הכילי היהודי. חוץ מזה זכה אַנטוקולסקי בגללו בפרס התמיכה אשר שֵׁם הקיסר נקרא עליה.

אני חושב כי ״הכילי היהודי״ המונה את מעותיו בזהירות יתירה ובהתרכזות כל מחשבותיו ותשוקותיו על דף השולחן, הכילי היהודי שאין לו בעולמו אלא המטבעות המזומנות אשר לפניו, היה מובן ומושג יותר למורים שבאקדמיה מהחייט היהודי, סמל היהודי הנהנה מיגיע כפּו, אשר כל מַעייניו במלאכתו.

פני ״הכילי היהודי״ אינם טיפוסיים כלל, לפי השקפתי והרגשתי אני.

באותה עת עצמה הציג אַנטוקולסקי עוד פּסל אחד עשוי שעוָה, והוא: ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״.

הנער העני הוא רעֵב ללחם, כי לא לשובע יאׂכלֵהו בביתוֹ. תשוקתו לטעום מן התפוחים הנמכרים בידי הנשים בשוק, מן התפּוחים אשר הם תאַוה לעניים וכל כך טובים ומתוקים למאכל, — תשוקתו זאת אינה נותנץ מנוחה לנפשו הרעבה והיא מַזֶלת את רירו מפּיו הפּעור. אולם בכיסו אין אַף פּרוטה אחת ואין כל תחבולה להשיגה. מה יעשה הילד הרעב שלא יחטא? בודאי הוא חוטא. בשוטטו בחוצות התבונן כי אחת התגרניות הזקנות, היושבת בשוק ועל ידן סלים מלאים תפּוחים, מנמנמת, ניגש בלאט אל סַלה והוא משתמש בשעת הכושר ובלב חרד ובפיק ברכיים הוא גונב תפוחים. באָזניו עוד מצלצל ה״לאַו׳ הנורא של ״לא תגנוב״׳ אשר למד זה לפני רגע בחדר מלַמדו; הוא יורע היטב, כי עבירה גדולה היא לגנוב, אבל הוא איננו ברשותו. רגליו וידיו הקטנות אינן נשמעות לו, והן עושות את מלאכת הגניבה כמו מאליהן למרות רצונו.

הפּסל־של־שעוה מספּר לנו בשפה עשירה ומלאה — קִטוּע [קטע] אחד מחיי ילדי העברים הלומדים בחדר בקוים כל כך בולטים ונאמנים, בהסתכלות כל כך בהירה ופשוטה, מה שלא עלה בידי הרבּה מספּרים עברים, בפרט בימי אַנטוקולסקי, לספּר בפרקים שלמים. המקרה אשר אַנטוקולסקי מספּר לנו, — על־ירי פּסלו ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״, מחיי ילדינו העניים אין בו אַף צל של ליצנוּת. או בדחנות גסה, אין בו שמץ של רגשנות או של צביעת החיים. הוא מוסר לנו אחד ממחזות החיים בכל דיוקם ואמיתותם. חרטו מסר לנו רק מה שעיניו רואות, ואיך הוא מספּר! כמה אמנות, כמה אמת וחיים יש בסיפּורו זה! אני מכיר תמיד את האמן, את היוצר, על פי מידת כשרונו ויכולתו לשאוב בחפניים מלאות מיַם החיים המציאותיים.

אנטוקולסקי ידע לא רק לשאוב מהשטח העליון של ים החיים כי אם גם לצלול לתהומותיו ולחדוֹר לנבכיו. מן המחזות של החיים ההווים, של החיים המקיפים אותו מכל עֵבר, עבר אל ההיסטוריה. גם שם ביקש רק אמת וחיים. נסיונו הראשון בדרך זה, שראוי לשום אליו לב, היה לקוח עוד הפעם מחיי בני עמו. בשנת 1866 עשה אַנטוקולסקי רשימת־חומר (כשלוש אמות ארכה), אשר קרא בשם ״האנוסים״ ⁸. באבטוביוגראפיה המקוטעה שלו מספּר האמן על דבר הרשימה (אסקיז) הזאת כדברים האלה: ״אין אני זוכר איך נולד בלבי הרעיון של תוכנית הרשימה הזאת. כן נשכח מלבי מתי­ נולדה בי מחשבה זו. הנני משער כי בראשית ימי האביב היה הדבר; בתקופת מנה הזאת, אשר החיים מתעוררים בטבע, יתעורר גם בי כוח־היצירה. כמה זמן עבדתי בהכנת הרשימה הזאת, גם זה אין אני זוכר. כמדומה לי שזמן רב. בימים ההם גרתי בחדר קטן. מובן הדבר' כי צי היה לי המקום, וחסר היה לי המרחב הנחוץ לעבודה גדולה ורבת היקף. טיט ובוץ מילאו את כל פּינות חדרי, אבל מה הם כל הדברים הבלתי נעימים האלה לעומת העונג הגדול, אשר חשתי בשעות העבודה.״

אנטוקולסקי לא גמר את עבודתו זו, שהיתה צריכה לגלם ביטול נאמן לפרק חי מדברי ימי האינקביזיציה, ורק בשנות חייו האחרונות היתה עסוקה מחשבתו בשכלולה ובגמירתה. מיתתו שלא בזמנה הפסיקה את חוט מחשבתו — ורשימת ״האנוסים״ נשארה במצב העוּבּר. אנוכי לא ראיתי את עצם הרשימה, וגם לא הַעתָקה צַלְמוונית ממנה' על כן הנני מתאפּק מדַבּר עליה. אין לו למבקר אלא מה שעיניו רואות.

                                  *

הנני עושה קפיצה גדולה — ואני עובר אל הפּסל ״שפּינוזה״, אשר אנטוקולסקי היה עסוק ביצירתו חמש שנים רצופות ( 1877 —1882 ) פּעמים רבות התבוננתי על פּסל זה ועמדתי לפניו מַלא התפּעלות.

פּני שפּינוזה של אַנטוקולסקי יעידו כי מוחו חושב מחשבות נשגבות, וכל מחשבותיו מתקבצות ומתרכזות מסביב לנקודה מאירה אחת. פּני הפילוסוף העברי הזה מושכים את הלב מסקירה הראשונה, כי תויהם ושרטוטיהם כל אחד לבדו וכולם יחד מפיקים צניעות, נדיבות הרוח, תום ופשטות, פשטות שיש בה חיים, יופי וחן מיוחד. החכמה והענוה מאירות את הפּנים האלה. מצחו שאינו רחב ביותר, שערות ראשו הארוכות המפוזרות על כתפיו וכל חזותו ופרצופו מביעים הכרת כוח השכל ועז הרוח, והם טבוּעים בחותם המחשבה הבהירה והטהורה כבדולח. עיניו המכוסות מעט מעטה אפֵל מביטות למרחוק, כּמוֹ נמשכות הֵנָה אחרי שלשלת רעיונותיו ההגיוניים וההנדסיים הארוכה לאין קץ. כל התבנית הזאת, העשויה שַיש, הוא צֶלם דמותה של מנוחת הנפש בטהרתה, סמל הרוך, הנועם והשלום הפנימי.

שפּינוזה של אנטוקולסקי איננו מעולם המעשה והמפעל הגס, איננו בן העולם הזה. פילוסוף הוא בהוראתה העליונה של המלה הזאת. מחשבותיו עמוקות ושאננות, למרות כוח המרידה העצור בהן; תאווֹת הבשר וחמדות הגוף זרות לו; את הדאגות הקטנות והעינויים המצוּיים של יום יום לא יכיר ולא ידעם. הקנאָה, השנאָה ואהבת־הכבוד ידועות לו רק בתור מושגים עיוניים. בבשׂרו הוא לא חש מעולם את רעל עקיצותיהן. מעולם לא רדף אחרי העושר, אחרי הגדולה ואחרי הפּרסום, כי נעלה וגבוה הוא מעל כל התשוקות והשאיפות האלה. עולמו הפּנימי, אהבתו לתהליך המחשבי תאוָתו לניתוח הדק של הרעיונות, הסדר הישר וההגיוני, המערכה הדיוּקית בכּל, יקרים לו מכל דבר שבעולם, מכל חמדות החיים. נאמן הוא תמיד לנפשו; תוכו כִבָרוֹ ואף עולמו הפּנימי חופשי מכל לחץ חיצוני, כל שאיפתו היא שתהיינה לו שעות פּנויות ביום, למעון התמכר לעבודתו השכלית בלי מפריע. כן יהיה ברוך שפּינוזה בחייו וכן יצא מחרטו של מרדכ אנטוקולסקיי. תכניתו זו של שפינוזה היא אחת היצירות היותר יפות ונעלות שיצאו מתחת ידי הפּסלים בכלל ומתחת החרט של אנטוקולסקי בפרט. בתבניתו של הפילוסוף מאָמשטרדם צָרוּר חלק גדול מנשמת האמן היהודי ומחייו הרוחניים. יש דבר־מה המקשר את הפַּסל ליצוּרו זה גם מלבד הקירבה הלאומית, והיא — הקירבה הרוחנית. במלאכת הפֶּסל של שפּינוזה התאחרו שכל חזק ועמוק עם רגש שָׂלֵו ושאנן. התוכן והצורה מתאימים. ניכר כי המלאכה נעשתה מתוך אהבה רבה, מתוך חריצות גדולה ובאמנות נפלאָה. אנחנו רואים ומרגישים, כי האמן נמשך בכוח אחרי הפילוסוף ויאהבנו בכל נפשו הרחבה. אנטוקולסקי לא נָטה במלאכתו זו מהאמת התוֹלדית אף כחוּט השַׂערה, בכל זאת עלתה בידו לתת לנו בתבניתו של שפּינוזה דמות של איש שלם בנפשו וברוחו, של איש הרוח עם כל כשרונות־הנפש השלמים והשונים.

                                    *

בשנות השמונים של המאָה שעברה יצר אנטוקולסקי את הפּסל, העשוי באבן שיש, ״מפיסתופל״. כאשר ראיתיו בפעם הראשונה היה בעינַי כאחות היצירות הסקולפּטוריות היותר גדולות, אשר ראיתי בימי חיי. היוצר הגשים בפסלו זה את השטן בעצמו, את האשמדאי, של תקופתנו. תבניתו היא תבנית אָדם, ובזה גודלו של היוצר, אבל כמה ערמומיוּת, כמה לעג והיתול מר נשקפים משפתיו הדקות והמתעקמות מעט בקצוֹתן, כמה קרירות ובוז לכל בני האָדם מובעים בכל שרטוטי פּניו ובמבט עיניו, בכל עמדתו, או, יותר נכון, בישיבתו. כל הספקות, כל הרעל, כל כוחות־החושך שבקולטורה האירופּית נתגשמו באופן מבליט בצורה זו.

הנני חפץ להאמין ולהניח, כי מפיסתופל זה הוא יליד הרוח הנדכּא של הפַּסל הגדול בימי הפּרעות והשחיטות, אשר עשו הרוסים ביהודי דרום רוסיה, בימים אשר קרא לאוהביו וידידיו הלועזים לַעזור לעמו, — והם נאלמו דוֹם — — — מפיסתופל זה הוא מחאתו הנמרצת של יוצרו נגד שלטון הרע, נגד ״החיה הצהובה״ האירופּאית.

בארבעה לחודש תמוז שנת תרס״ב שבה תחו של מרדכי בן מתתיהו, בעצם מלחמתו עם החושך, למקור האוֹר.

ברלין י״ז באב, תרס״ב.

מוריס מטרלינק / ראובן בריינין

אתמול היה מטרלינק המשורר רק הפילוסוף של יחידים בודדים, אתמול היה חביב רק על עדה קטנה; היום הוא גיבור־הבמה, שקספּיר הבלגי, היום הוא מפורסם בקרב הקהל הגדול. ומחר, — הוא יודע? גיבורי־הבמה עולים ויורדים, שִׁמְשָׁם זורחת מהרה ושוקעת עוד יותר מהר. הטעם הספרותי בימינו הוא יליד הרגע והפּרסום בזמננו הוא מין קיקיון וצל עובר. — — —

בעת אשר נגלָה מטרלינק על במת־הספרות החזיונית, היתה הספרות עדיין שקועה ב״טבעיוּת״ [נאטוראַליזם]. היא היתה טרודה בהעלאת גירה של המציאות המכוערה. אז, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, נתרשם [נִסְתַמֵן] לראשונה הטיפוס החדש של השואפים אל ערפילי הנסתר, של המתגעגעים על הנעלם והסודיוּת שבמעמקי החיים הגלויים. ואז ביטא מטרלינק את ״המלה החדשה״, אז הביא לרצוּצֵי־המציאות את ה״גאולה״, אשר כה חיכו אליה. מטרלינק החוזה לקח את יצוריו לא מן המציאות הבלתי־אמצעית, לא מקרב החיים כמו שהם, כי אם ארָגם מקוּרי־דמיונו. הוא לא ביקש בחזיונותיו פּתרונים לחידות החיים, כי אם הוסיף חידות על חידות. במקום האור המלאכותי של הסופרים הטבעיים, אשר האירו רק את יבוֹשת החיים, רק את עניוּתה של המציאות ודלוּתו של היֵש, הגיה הוא, מטרלינק, על חזיונותיו אור מיוחד במינו. ובאור הדמדום הזה ניתנה למציאות ולחיים דמות בלתי ברורה ומסומָנה, וכל המעשים והאנשים כוסו בצעיף הפּיוט, הקסם והדמיון. במקום אנשים חיים ומעשים ממשיים הביא מטרלינק אל הבמה צללים ותנועות של חולמים, הנראים מבעד לערפל מטושטש. על כיסא ההגיון הקר הושיב את ההרגשה, ההרגשה־הקודמת, ובמקום החושיוּת הִשליט את הנפש. הוא תבע את עלבונה של הנפש הרכה והדקה מידי החיים הגופניים הגסים. במקום הערמומיות ועקיפי השכל המתחכם הִשליט אה התוֹם והטוהר. מטרלינק ברא בחזיונותיו אנשים־ילדים, שחייהם מונהגים ומושפּעים מן ההרגשות הנעלמות, מן הנטיות הפּנימיות והמסותרות. כמובן, לא יהיה מטרלינק, ביחוד כמו זה שהיה בתקופתו הספרותית הראשונה, לעולם נביאם ומשוררם של האנשים, אשר החוש־הציבורי, הרגש החברתי וההכרה הברורה והצלולה מפותחים ומבושלים בהם כלצרכם; אבל הוא היה נביאם ומתוּרמָנם של בעלי ההרגשה ועיפי ההגיון. אנשי־הדמדום המה הנוֹהים והנגררים אחריו. לא החיים המציאותיים, לא המעשים הגמורים ולא ההרגשות הברורות— לא הם מעסיקים את מטרלינק וממלאים את חזיונותיו, אלא היחסים האנושיים והמאורעות הנפשיים בהתחלת התהוותם והתקדמותם, במעמדם הערפִּילי. החוזה חודר אל התוהו־ובוהו שבנפש, אשר משם נובעים התאווה, החפצים והגעגועים של האדם. הוא אינו מתאר את אלה האחרונים כגמורים, אלא הוא מתארם כמו שהם בנקודת צמיחתם הראשונה. מטרלינק אינו מתאר את רגשות האהבה, הקנאָה והפּחד באותו המעמד, שבו הם כבר גלויים על ידי פּעולתם בחיים הממשיים, על ידי צורתם המרוּשַׁמָה פּחות או יותר ברור. הוא מתאר רק את השורשים והגרעינים המסתתרים בחַבּוֹאי נפש האדם, אותם הגרעינים, שמהם צומחות ההרגשות הנזכרות, שעוד לא חדרו אל ההכרה והתודעה. מטרלינק אינו שואב את החומר לחזיונותיו מבֹאֵר חיי־יום־יום, מן היֵשוּת הממשית; הוא נוקב ויורד עד קִצִבֵּי הנפש הנסתרים, אשר שם יצמחו החיים המוחשיים, הוא חופר כחוֹלֶד במחילות רוח האדם, והוא שואף כתייר לאותן גלילות הנפש, שעוד לא נתגלו על ידי החוזים העוברים בדרכים כבושות. ואין כל פּלא, אם הוא מוסר לנו את האוצרות, שהוא מוצא, באופן מיוחד לו.

עד תקופת יצירתו החדשה, כלומר עד חזיונו האחרון Monna Vanna, היו כל חזיונותיו מושפּעים מפּחד המוות. יצוריהם מרגישים את צל המוות העובר על פּניהם עוד בטרם יבוא, עוד בהיותם בריאים ושלמים. אולם אין אחד מהם עושה דבר, אין אחד מהם נוקף באצבע כדי להנצל, כדי להמלט מן המוות האורב להם. הם רק מחכים לקראתו מלאֵי פּחד נסתר.

בדוֹר, שבו אָפס כוח־המעשה החופשי והחיים הולכים ומתרוקנים מתוֹכנם הפּנימי, בדור, שבו מציבים להם בני האדם מטרות קרובות ומעלימים עיניהם מן התכלית הרחוקה, בדור, שבו מתרפס האדם לפני קומץ העובדות היבשות ונכנע לפני צרור הנסיונות הדלים, בדור, שבו גרשה הזכוכית־המַגדלת את הראִי־הפּנימית ואת התכלית המאירה של החוֹזה — בדור כזה צריך היה העולם למשורר־הנסתר, למשורר היִראָה והפּחד מפּני המוות. והוא גם בא בדמוּת מטרלינק.

מטרלינק אומר בהקדמתו לקובץ חזיונותיו: ״צל המוות חולף על כל הנפשות העושות בחזיונותי אלה. חידת החיים יכולה להפתר רק על ידי חידת אפיסוּתם. והמוות הוא כוח עיור אשר לא יידע חמלה. בשויון נפש הוא קוצר במַגלו על פּי רוב דוקא את היותר צעירים ואת הפּחות אומללים, יען כי כוח־המעשה גדול בהם מבּיָתר האנשים״. יִואת המוות מתגברת רק בדור היָרֵא את החיים. את האיש, שהוא בריא ברוחו ואוהב את החיים, מעורר זכרון המוות לעבודה יותר נמרצה, יען כי ״היום קצר והמלאכה מרובה״. האיש, היודע ומכיר את חובותיו לחיים, לבני דורו ולדורות הבאים אחריו, האיש, שאינו מאַבּד ימיו ושנותיו בבטלה, אין שעתו ודעתו פּנויות לפחד מפּני המוות. יראת־המוות מעידה על חלישות וזיקנה בִּטֵלה וריקה. ניצשה אומר: ״האיש, אשר השלים חוק חייו הפוריים, אשר פיּזר את כוחו ומוחו על מעשים ומחשבות מועילים ומַפרים ולא איבד מהם אף רסיס אחד לבטלה — איש כזה לועג למוות האורב לו, כמו שילעג האיש לגנב האורב לאון־הברזל שלו אחרי אשר כבר הריק את כל אוצרותיו, ולא נשארו בו בלתי אם הקירות הריקים.״ — — —

יצורי שני החזיונות של מטרלינק הצעיר (כבן כ״ה היה בעת אשר כתבם), כרוב יצורי חזיונותיו המאוחרים, הם ככדור המשחק בידי הכוחות הנעלמים. פּתאום הם באים אלינו. ואנחנו מכירים אותם רק אחרי אשר כבר עבר המועד. כי כולנו עיוורים ועינינו טַחו מִראוֹת את הכוח הנורא הצועד לקראתנו בצעדי ענק. אָנו יכולים רק להרגיש את הכוח־המכריע הזה. ונפלא הדבר, כי במַתנת ההרגשה הזאת חוננו לא החזקים, לא החכמים, כי אם הילדים והזקנים, העיוורים האומללים והנשים הצעירות הפּחדניות.

הניגוד הזה של הנפשות השונות, שאינן משיגות זו את זו, הוא הגרעין הפּנימי של חזיונות מטרלינק. עצמיותו המיוחדת בתור משורר־חוזה היא זו, שהוא מתאר נפשות חולות, לקויות ופגומות, ואותן הוא יודע להלביש פּיוט אגדיי. בחיבה יתירה הוא מתאר את פּגישת האנשים, שאין בהם כשרון־החיים, עם החיים הממשיים ועם האנשים הממשיים.

ובדורנו, דור הדבּרנוּת, דור הנִגלה והחיצוניוּת, צריך היה מטרלינק, פילוסוף־השתיקה, הפילוסוף של הנסתר והכוחות־העיוורים, משורר הפּנימיוּת וסניגורה של הנפש האצילית, — מטרלינק זה היה צריך למצוא לו מעריצים נלהבים בין דקי ההרגשה, שכבר שָׂבעה נפשם מלים מצלצלות וכבר קָצָה רוחם בחלק הנגלה של המציאות וביֵש המכוער.

ודקי־הרגשה כאלה מצא מטרלינק בקרב כל העמים ובקרב כל הארצות. — — —

                                                                                                   ***

מוריס מטרלינק בתור פילוסוף הוא חזיון מיוחד במינו. בעצמו של דבר לא פילוסוף הוא במובן המקובל, אלא — חכם־החיים. שיטה פילוסופית נבנית על יסודות והנחות, הגדרות וכללים. בפילוסופיה של מטרלינק אין מקום לכל אלה. מטרלינק אינו עומד ביחס ישר אל הפילוסופים הקודמים לפניו באיזו ארץ שתהיה. הפילוסופיה שלו אינה שאוּבה מספרים; היא נובעת מן הלב ומן ההסתכלות הפּנימית. — — הפילוסופיה שלו לא נבואָה בשביל הקַתדרא ולא באָה לשנות או להרוס את הערכים והעולמות הישנים,

וגם אין ברצונה לברוא עולמות חדשים; היא רוצה רק להשיב לנו את עולמנו אָנו. הפילוסופיה של מטרלינק היא מין אָמנות־החיים, חכמת־ההויה, שירת־הנפש, שהתרוממה והזדככה לפילוסופיה. באחד מציריה היא נפגשת עם הפילוסופיה־הפּיוטית של ניצשה — אף כי יש להניח, כי מטרלינק לא קרא ולא ידע את ספריו של זה האחרון, — ובאחד מציריה היא נוגעת בהשקפותיהם של חכמי ישראל על החיים, שגם אותם לא ידע. שפתו של מטרלינק בחזיונותיו הדרמתיים פּשוטה וענייה, היא דומה כמעט לשפת הילדים. לא כן בספריו הפִּרוֹזִיים. באלה האחרונים שפתו עשירה, ומלאה היא שפעת ציורים ותמונות, עד כי לפעמים קרובות מרובים ועצומים המלים והמִבְטָאים מן התוכן, שסוף סוף אינו אלא רק מרומז בהם; הקליפּה חונקת לפעמים את הגרעין הצפון בה. סדר הגיוני ודיסציפּלינה פילוסופית לא תמצאו בספריו. הרעיונות שבהם בודדים וקטועים הם. עד כי מסקירה ראשונה נראה, כאלו רק במקרה חרזה אותם יד הדמיון על חוט הפּיוט. אולם המתבונן ימצא בהם את האישיוּת הספרותית של מחוללם. קפיצות ודילוגים תמצאו אָמנם בכל ספריו הפילוסופיים, אבל מעֵין המבקר לא תיעלם גם אחדותם הפּנימית: הכל נובע בהם מנפש אחת שלימה, שֶׁזָר לה ההגיון היבש. ספרי הפילוסופיה של מטרלינק — אם הורשה לקרוא אותם בשם זה, — אינם מעשירים את אוצר מושגינו הדקים ואת אוצר מִבְטָאֵינו המלאכותיים, אלא מעמיקים את מהות חיינו ומרחיבים את גבולותיהם. הפילוסופיה של מטרלינק נותנת לא כלי־נשק חדש לשכלנו ועוז להגיוננו, אלא כוח ועצמה להויתנו הפּנימית. הפילוסופיה שלו נותנת קרני־מישוש יותר דקות ויותר מרגישות לאישיותנו, והיא מלמדת אותנו להגדיל, להעמיק ולהרחיב את יחסינו אל העולם ומלואו. מטרלינק מלמד אותנו להרגיש את כל התהומות שבחיינו, גם בחיינו היותר מצויים, להרגיש את הקודש, המרום והנשגב, שיש גם בשעות החולין, את הגַדלוּת, ההוד והתפארת, שיש גם בעניינים הקטנים והזעירים של יום יום. הוא מלמד אותנו להרגיש את כל האושר הצפון בכל קו־שמש, בכל ירק־דשא ובכל בת־צחוק תמימה, ואפילו את השירה והרוממות של השתיקה. — — —

״החכמה״ בשפת מטרלינק אינה לא סכום של ידיעות ולא איזו פילוסופיה מופשטה; ״החכמה היא רעבון הנפש ואינה פּרי־השכל״. ״ובאותה מידה שחכמתנו הולכת וגדולה, בה במידה אנו ניצלים ממזלנו העיוור״. — — ״חכם הוא לא האיש הרואה, אלא אותו האיש, שהוא מַרחיק לראות ומַרבּה לאהוב את הבריות. אולם לראות מבלי לאהוֹב הוא כמו להסתכל באישון החושך של הלילה.״ אָמנם כל המוסיף חכמה כזו הוא גם מוסיף צער עולמים, כי ״באותה מידה, שאָנו מתעמקים לרדת מעל מדרגות החיים לתהומותיהם, אָנו יורדים ונוֹקבים עד לסִתרֵיהם של המון צרות ורפיונות. אנחנו רואים אז המון נפשות נענות בלי כל שאיפה ובלי חיים אמיתיים, מפּני שהן מביטות על עצמן כעל יתירוֹת, מפּני שהן מאמינות כי שום איש לא הכירן ולא ראָן וכי אין בהן אף דבר אחד, שראוי הוא להיות אָהוב וחביב על אחרים.״ אבל אחרת לא יוּכל היוֹת/ החכם סובל הרבה יָתר מכל האָדם, יען כי יותר שלם הוא. ״לא להתעלם ולהנצל מן המכאוב מבקש החכם, אלא להמנע מן היאוש ומן כל אותם הכבלים, שהמכאוב גורר אחריו.״ האושר והאָסון של האָדם מונחים רק במושגיו וציוריו הדמיוניים. האושר והאָסון גדולים או קטנים הם, חזקים או רפים, הכל לפי אשר יחשוב אותם האָדם בעצמו. תמצית השקפתו של מטרלינק בזה מבוטאָה היטב בפתגמם של חכמינו בשנות־הביניים: ״הכסיל כורע תחת האָסון והחכם רוכב על אסונו״. — — מטרלינק מטיף לאהבת־הבריות, ואהבה זו אינה אותה האהבה הדמיונית והחולנית של הקתוֹליוּת, אלא אהבה פּוֹריָה, אהבה של אנשים חזקים, המרוממת את נפשו של האוהב והאָהוב גם יחד. ״ואָהבת לרעך כמוך!״ — אבל מי שאינו אוהב את נפשו־הוא, מי שאינו מבריאָהּ ומעמיקהּ, גם אהבתו לאחרים אינה שוה כלום. אין אָנו צריכים לשכוח, שאותה הנפש, הנותנת הרבה, לא תמיד היא גם הגדולה. נפש חזקה וגדולה לוקחת בלי־הפוגות גם מן הנפשות היותר דלות, ונפש חלשה וענייה נותנת תמיד גם ליותר עשירות; אבל אופן נתינתה של זאת האחרונה מחליש ומרפּה. ואילו בא אלהים אִתָנו חשבון, א*ז אולי היינו רואים, שיש לקיחה שהיא נתינה ויש נתינה שהיא לקיחה. יש נפש בינונית, שהיא מתחילה, לפעמים, לצמוח ולגדול דוקא מאותו היום, שבו נפגשה בנפש גדולה, אשר כבר שָׁאבה ודָלתה את כל מַעינותיה המִסְכנים עד היסוד. צריכים אנחנו להודות, כי חובת־החובות היא לא לבכות עם הבוכים ולסבול עם הסובלים: דמעות, יסורים ופצעים מביאים לנו מַרפא רק אָז, אם הם אינם מחלישים וממעיטים את כוח־חיינו. אַל נא נשכח, שהתכלית האחרונה של כל שאיפותינו ותקותנו היא — להיות שומרם־עיוורים של החיים. ורק זאת היא הוַדאיוּת היחידה, רק זה הוא הציר המוצק של המוסר האנושי. נתנו לנו את החיים; אין אנחנו יודעים מדוע ולאיזו תכלית; אבל דבר אחר ברור בעינעו, שלא נתנו לנו את החיים כדי להחלישם או לאַבדם.— — —

המוסר האמיתי צריך לנבוע מאהבה אמיתית, מאהבה־מדעת. האהבה לכל הנברָא־בצלם, לכל נפש חיה, היא נדיבותה היותר גדולה של הנפש האוהבת. אבל אין אני יכול לרומם את נפשם של אחרים, אם לא רוממתי את נפשי־אני; אין אני יכול לחוש את גדלותם של אחרים, אם אין אני מרגיש אותה הגַדלוּת בקרב נפשי־אני. באותה מידה, שאָנוכי מתרומם, גם אתם מתרוממים אתי. אולם אם כדי לאהוב אתכם אני מקצץ את כנפי אתבתי, יען כי אין כנפיים לאהבתכם־אתם, אז רק יהיה מספּר הדמעות והאנחות בעמק־הבָּכא כפליים, אבל האהבה לא תתקרב על ידי זה אל מרוֹם פּסגתה אַף פּסיעה אחת. ואהבתנו לבריות צריכה להתרומם תמיד אל אותה הנקודה־העליונה, שיש בידינו להגיע אליה. אַל לנו לאהוב מתוך חמלה, אם אָנו יכולים לאהוב מתוך אהבה; אַל לנו לסלוח מתוך טוב־לב, אם אנחנו יכולים לסלוח מתוך משפּט וצדק; אַל לנו להסתפּק בתנחומים, מקום שאנו יכולים לכבד. חובתנו היא להרים תמיד את ערכה של אהבתנו לבריות. כוס אחת של אהבה כזאת, שאנחנו שותים במרוֹם הרים, ערבה יותר גדול ממאה כוסות שאוּבות מן הבאֵרות הנשבָּרים של האהבה המצויה בעמק. — — —

תכליתה של החכמה היא להרבות את אושר־החיים. ״להיות חכם, — אומר מטרלינק, — הוא, קודם כל, ללמוד את האָמנות להיות מאושר בחיים, ויחד עם זה להשיג, שהאושר כשהוא לעצמו אין ערכו חשוב וגדולכל כך.״ — — — יש הבדל רב ועמוק בין ניצשה ובין מטרלינק, המדבר לכאורה בסגנונו של הראשון. ניצשה מביט על ההמון כעל העתקות מטושטשות של האנשים הגדולים, כעל מיפגע ושָׂטן לגאונים או כעל כלי־מלאכה בידי בחירי המין האנושי. ובדבּרו את דבריו אלה הוא קורא בנוגע לבני ההמון: ״חוֹלה זִי דָי טַייפֶל אוּנד דִי סטאטיסטיק!״ [יִקָחוּם השֵׁד והסטאטיסטיקה!״];אולם מטרלינק מכיר ומודה בכוחו ובהשפעתו של ההמון על הגאון, והוא אומר: ״כל רעיון לא יתלקח על ראש הפּסגה, אם לא ישיגו הרעיונות הפּשוטים שבעמק גובה ידוע.״ מטרלינק דורש, קודם כל, צדק ומשפּט בנוגע לכל בני האָדם, ואינו מקפּח את ערכם ואנושיותם אפילו של הבינונים ושל ההמון הגדול. מפּלתו של נאַפּוליאון, זה התערוֹבת של לא־אָדם ואָדם־העליון, היא כהכרחית בעיני מטרלינק, יען כי המלך לא נכנע לפני הצדק והמשפט.

בספרו ״המסתורין של הצדק״ שנדפּס בשנת 1901, אומר מטרלינק ברמז למשפּט־דרייפוס: ״מתפּלצים מקצה הארץ ועד קצה, אם העווּ בשגגה את משפּטו של איש אחד, אבל אָנו מביטים במנוחה על אותה השגגה, החורצת את משפטם של שלושה־רבעים מאחינו לחיי מחסור ועוני ואָנו זוקפים אותה על חשבונו של איזה כוח טמיר ורחוק מאִתנו.״

ברלין, בחודש חשון, תרס״ג.

פרופסור אוטו וארבורג

ברלין, יום ב'. 22 באוקטובר, 1906

ביקרתיו בביתו. דיברתי אתו זמן רב. הרושם: מלומד אַשכנזי, מומחה. הוא איש הגון, במובן הבורגני, אולם מוגבל בדעותיו. – – אוצר מושגיו ורגשותיו דל מאוד. הוא עושה רושם של איש־שָׂבֵע, עומד ברשות עצמו, איש לא תלוי מעולם בדעת אַחרים. מכונת־שכלו מכוּונת אל הפּרטים, אל הדיוק, אל הקטנות. הדמיון אין לו כל שליטה עליו. כנפיים אין לו.

אוטו וארבורג עומד עתה בין ראשי הציונים. בעת האחרונה נתפּרסם שמו בין היהודים. אחרי מות הרצל דרשו רבים כי וארבורג יהיה ממלא מקומו. לזכרון הדבר הזה יחרד בשרי. וארבורג והרצל: יותר רחוקים זה מזה ממזרח ומערב. המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים. אַף כי שניהם יהודים מערביים, שניהם לא קיבלו כל חינוך עברי ושניהם בני עשירים.

ההבדל שבין היצירה ובין עבודת פּרך, בין הגאוניות ובין חוסר הכשרון – זהו בקירוּב ההבדל בין הרצל ובין וארבורג.

הפּרופסור וארבורג הוא חכם־הצמחים (בוטאניקן) – – – וגם משאו־ומתנו עם הבריות ועם הדעות, האידיאות, הוא של חכם־צמחים. אנשי־הרוח מגלים, או שואפים לגלות, נשמה בכל, בכל הסובב ומקיף אותם. ראשית לכל הם מרגישים, הם רואים את נשמת הדברים, נשמת הבריות. הנשמה היא מַפתח בידם לחידת החידות. ואנשים כוארבורג אינם מרגישים כלל את נשמת הדברים. הוא רואה בכּל רק שורשים, גזעים, ענפים, בדים, כפתור ולא גם פּרח, עלים ולא גם שושנים. מרוב העלים, הקרומים, השריגים והרהטים לא יראה את הפּרח. מוריס מטרלינק שומע את שפת הפּרחים, לחישות נשמותיהם. והפּרופסור וארבורג מוצא גם באנשים חיים ובדעות רמות רק מִסְפַּרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה וענייה, ולא יותר.

הפּרופסור וארבורג עושה עלי רושם של פּקיד עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר־לבב ושומר תפקידו בדיוק. אולם הנהו רק פּקיד. הכל מתייבש בידו, הכל מתכווץ בחוג־עבודתו. הוא מייבש פּרחים בעד האַלבום שלו והוא גם מייבש דעות ובריות. פסיכולוגיה של אנשים, רוח־הקודש, מעוף־הרוח, הסתכלות פילוסופית – כל אלה הם דברים בלתי ידועים לו. או: דברים שאין להם ערך ומחיר בעיניו, יען כי לא ידעם.

אנוכי מבין ומשיג את עולמו של וארבורג ואת טיפּוסוֹ, יסודותיו האישיים ועַצמוּתוֹ הבלתי־מורכבה. – – אולם מה שיש באדם, השייך רק לו לבדו, בודאי זר ובלתי מובן לו כלל. הוא גם לא יחשוב כי שוֹוה הוא הדבר לעמוֹל בהבנתוֹ ובהשגתוֹ.

ורחוקים ושונים אָנו זה מזה:

אני הנני פּרוֹלֵיט רוחני והוא בורגני עשיר, שגם חלק קטנטן מריבית הונו מספּיק לכל הוצאות ביתו. הוא אָסור אל מקומו, חוגו, עבודתו, להשקפותיו ודעותיו. איש־ההרגֵל, מסמר תקוע, איש־קבע. פסיעותיו באָרחות־החיים מדודות בזהירות יתירה. מאמין אָנוכי בו שעד יום מותו לא יִטה מני דרך, לא ייכשל ולא יתרומם, לא יעשה מִדחֶה גס אבל גם לא יִברָא יתוש ולא יצמיח פּרח חדש. דיים לו היתושים והפּרחים שכבר נבראו.

ואני: צפּור דרור, נודד במקום וברוח, מבקש, מחפּש, מבקר ועושה נסיונות של יצירה, שונא כבלים ומשברם. אויב להֶרגֵל וקץ תחת משא המקובל. הנני מוכשר לשגיאות ואיני מסתפּק במה שבראו אחרים. הנני נכשל על כל פּסיעה ופסיעה. נופל וקם, קם ונופל ומתאמץ עוד הפּעם לקום. הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי. אין לי כל פּרנסה קבועה, והנני יושב על אדמת נכר, עִם לָבָן גַרְתי, והנני נמצא תמיד בסביבה זרה לרוחי ולגופי, בתנאים קשים ואי־אפשריים. אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן. הנני נישא ברוח ומקולע בין גלי ים זועף. יום כי יעבור על בני ביתי בשׂוֹבע ללחם הנני מקבל כחסד המִקרה, כמתנת ההשגחה. ומיום זכרי את עצמי לא היה לי, פּשוטו כמשמעו, רגַע בלי פֶגע, שעָה בלי רעָה, ויום בלי חליפוֹת לאליפוֹת ובלי תמורוֹת ונצורוֹת. ובכל פּעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו וארבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפּוצצות פּנימית. הלב סוער והומה. וקשה עלי, אי־אפשר לגמרי, לקבל מַרוּתם בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כוארבורג.

אליאונורה דוזה

אליאונורה דוזה (1859–1924) – שחקנית־טראגית איטלקית.

ברלין, 1906

בערב יום 15 בנובמבר שנת 1906 ראיתי את אליאונורה דוזה משחקת את רבקה בחזיון “רוֹסְמֶרסִהוֹלְם” של איבסן. היא שיחקה בתיאַטרון החדש של המלך בגן־קארוֹל. לפני שש שנים ראיתיה בחזיון “ג’יוֹקונדה” של גבּריאל ד’אנונציוֹ. – –

דוזה משחקת בלי כחל ושרק. כולה כמות שהיא. הכל אמת בה ואין בה אַף צל של זיוף, אף שרטוט אחד מלאכותי. שערותיה ממש, בלי פּאָה נכרית, ופניה ממש. באמצעים חיצוניים, במכחול, בסממנים, בשערות זרות, אין היא משתמשת. ובכל זאת, או דוקא משום זה, – היא עושה רושם עמוק, רושם לא יימחה. דוזה אינה משחקת על הבימה, כי אם חיה היא את חייה המיוחדים, העצמיים. ומיני החיים שלה שונים, מרובי צבעים וגוונים, אַך חייה המקוריים הם. בכל פּעם היא אַחרת, אַך בכל זאת הינה היא, היא בעצמה. בכל תפקיד אשר היא ממלאָה על הבימה מתגלה רק אחד מצדדיה, אחד מצדדי חייה, חלק מכשרונותיה, שביבי אור משֶׁמש גאוניותה. לא את ה“גיבוֹרות”, את הנפשות של איבסן או של ד’אנונציו, היא מַצגת על הבמה, היא מַגשמת ולובשת בצורתה לפני עיני הקהל, כי אם אַחת מצורותיה המקוריות של דוזה עצמה היא מראָה לנו, ורוצה להראות לנו. היא רק נסמכת, נשענת על אחד הדראמאטורגים, היא מוצאה בהם רק נקודת אחיזה, אַך העיקר היא דוזה בעצמה. הדראמה, הטראגדיה צפונות בנפשה פּנימה, במסתרי חייה. בשחקה את “רבקה” של חזיון “רוסמרסהולם” ראיתי מה רם סולם רגשותיה – – מה מרובות המדרגות וכמה עשיר ב“מעלות ומורדות” סולם זה, מה עשירה קשת האָמנות שלה בצבעים, בבנות־צבעים, בצללים בהירים, ועד היכן מגיעים חליפות צבעיה, משחקיהם והתערבותם זה בזה.

והיא משחקת לא רק בדבריה, בתנועותיה, בלכתה ובצעדה על הבימה, כי אם גם בשתיקתה, בעמדה כנציב בלי־נוע. השתיקה יפה לה לפעמים. והמנוּחה העיפה שלה מדברת הרבה, מַטְעֶמת הרבה.

והיא משחקת בכל עצמותיה. הכל משחק ומדבר בה: עיניה, כל תוי פניה, כל עורקיה ועצביה, ומה גם ידיה. הידיים ידי דוזה. אין דוגמתן. יחידות הן במינן. הידיים האלה מביעות, מספרות, בוכות, מתעצבות, רועדות מתאוה, מטעימות “הָדֵק היטב” כל רגש, וחיות הן חיים מיוחדים, חיים עשירים. הידיים האלה, אם אפשר לומר כן, רוחניות הן, נשמה עשירה ועמוקה שוכנת בהן.

בכל גווה אין נקודה מתה, נקודה דוממת, נקודה בלי רוח. הרוח חודר, מפעפע בכל איבריה ועורקיה. הכל מתואָר, מקוּלטָר, מחונך בה. הכל פּורח בה. על כן אין היא עושה אף תנועה סְרָקִית, עקָרִית אַחת; על כן אין היא עושה אַף תנועה עוורת אַחת, אַף תנועה מקרית אַחת, שלא מדעת. הכל היא עושה מדעתה, ברצונה, וכל מה שהיא עושה על הבמה יש בו רוח ונפש. והפקחיות האמנותית הזאת, החשבון והדעת של תנועותיה אלה מזדווגים, מצטרפים עם תום, עם טבעיות, עם לא־אמצָעִיות.

דוזה לא יפה היא. יותר: כמעט מכוערת היא. כמעט אין לה גוף ו“מכשירי” הגוף של אשה. “צרור עצבים” היא. ובכל זאת מתגשם בה החן והיופי של המין היפה. לא חוט, חוט בודד, של חן מתוּח עליה, כי היא־היא בעצמה החן, החן הנשגב. הוֹד מלכות מרחף עליה. מלאָה היא קסם החלומות וכולה געגועים.

דוזה לא למדה, בתור משחקת, לא מן המשחקות הקודמות לה ולא מבנות דורה, מבית־מדרשה של אָמנות לא יצאָה. אַך היא בעצמה היתה לסמל, למופת, למייסדת אסכולה. איננה מושפּעה מאחרות, כי אם משפּיעה על אחרות. כללי אָמנות אין לה, אַך היא יוצרת, משוררת ומפייטת בעלותה על הבמה.

הרעיון המבריח שאי־אפשר להשתחרר ממנו, בראותנו את דוזה, הוא זה: אָמנות גאונית זו כעשן תנדוף, כציץ נובל יהיה גורלה. הדורות הבאים אחרינו לא יידעו ממנה מאומה; לא־מובנה, לא־מושגה תהיה בעיניהם. זה גורלה של אָמנות המשחק. חייה הם חיי רגע¹.

ומעט התבוננות אומרת: זהו גורלה המעציב לא רק של אָמנות התיאטרון, כי אם של כל אָמנות בכלל. מעט מוקדם, מעט מאוחר – הכל מת. גם הפּיוט, הפּיסול, הציור אינם בני אל־מוות. יש שירים, חזיונות, ציורים, פּסלים, שבני דורם או גם שלשלת של דורות התענגו עליהם וחשבום למרגליות היותר יקרות, לפרי־נצח, למקור תענוג ורוממות הנפש שלא ייבש לעולם. ועתה זרים הם לנפשנו, ואין להם כל ערך בעינינו.

ואולי טוב הוא ככה. גם הרגע נצח הוא. ומי או מה שחי רגע חיים אמיתיים כבר חי נצח נצחים. ומה שהיה חי לוּ גם רגע אחד לא ימות, אינו יכול למות, לעולם. מה שהיה חי לוּ רק דק אחד הולך ומשפּיע בדרכים ובאופנים שונים לנצח נצחים.

יברא לו כל דור ודור אָמנות שלו ולא יסתפּקו בירושת נצחים. יחיו יפרחו החיים. יבולו, יקמלו ועוד הפּעם יפרחו ויתחדשו.

אָמנותה של דוזה. ככל אָמנות טהורה ונעלה, מלבד העונג הנשגב שהיא ממלאת בו את כל חדרי נפשנו, עוד מעוררת בנו מחשבות, והיא מוסיפה לחיות, לפעול, להַפְרות במעמקי נפשנו, גם אחרי שנסתלקה מנגד עינינו.

מפירות ההתבוללות

ברלין, יוני 1906

הד“ר היהודי רוברט אייזלר מבקר־אמנותי, מלומד, בעל כשרונות מצוינים ומזהירים, איש־העתיד, פילוסוף, בקי בהיסטוריה של האָמנות, שהיה עתיד להמנות לפּרופסור, צעיר לימים, בן כ”ו שנה, שעיניים רבות היו נשואות אליו, נכשל בדבר עבירה: נתפּס בגניבה. בעיר אודינה, באיטליה, קרה הדבר. הוא בא שמה, לפני ימים אחדים, מהעיר רומא, שהצליח שם בחקירותיו ובדרשותיו לפני דיפּלומטים, חוקרים וסופרים ואמנים, ובידו היו מכתבי מליצה מאת שרי־ההשכלה שבאוסטריה ושבאיטליה. כל הדלתות של הביבליותיקות ובתי אוסף הסגולות העתיקות היו פּתוחות לפניו. הכומרים ופקידי הממשלה היו נכונים בכל מקום לשרת את פּניו. תיכף בבואו לאודינה סר אל הביבליותיקה של האַרכיהגמון (כי חרוץ ושקוד היה המלומד הצעיר ולא איבּד רגע לבטלה), ביבליותיקה מצוינה ומפורסמה במקורותיה. הוא חקר ודרש, העתיק ורשם שם שעות אחדות מספרים וכתבי־יד עתיקים, ובצאתו משם לאכול ארוחת הצהריים גנב כתב־יד יקר ומצוין במינו: קוֹדֶקס מהמאה החמש עשרה, סידור תפלות לאֵם־אלוהים מצוירות במיניאַטורות – – שאין ערוך למחירו. אייזלר התחפּש מקודם, לא הודה בגניבתו ויעזור לכהן המשגיח על הביבליותיקה ומשרתיו לחפש את הספר, ששלח בינתיים לווינא על־ידי הפּוסטה, עד אשר נתגלה הדבר והושם במאסר. בבית־הסוהר ניסה, שתי פּעמים, בשׂכין קטן ובשברי כלי זכוכית, לשׂים קץ לחייו, וגם בזה לא הצליח. ועתה הוא תפוס עם יתר האסירים, והוא בוכה על אָבדן הצלחתו, על קלות דעתו. זהו קיצור המעשה, שפרטיו מסופּרים בעתונים האיטלקיים והאַשכנזים.

והמוסר היוצא מן המעשה?

אייזלר הוא בן וינא. זה אומר הרבה במקרה זה. לא מקרה בודד הוא מעשה אייזלר בשנים היותר אחרונות בווינא, בין פּרחי הקולטורה המודרנית. אלה המה ניצני ההתבוללות בתקופתה האחרונה בבירת אוסטריה. גניבתו של אייזלר מתפּרשת ונדרשת בעתונות הליבראלית־היהודית בכמה פּנים. אין זו גניבה פשוטה, כי־אם פרי מחלת הבּיבּלוֹמַניה וכדומה. פּתחו את אוצר השמות המלאכותיים ולקחו משם בהקפה כמה וכמה מלים כאלה, וכל זה אינו אלא לכסות על השם הפּשוט והנורא במערומיו “גניבה”.

“המאורע” של אייזלר, אחד בעלי הכשרונות היותר מצוינים בין הצעירים, מזכיר לנו את המאורעות של הפרופסור בֶער (יהודה מומר), של אוטו ויינינגר (שהתנצר לפני אבדו את עצמו לדעת) ושל הסופר ר. שמת באִבו. וראוי להתעכב מעט על המאורעות האלה.

הפרופסור בער בן מיליונרים, חוקר הטבע, פרופסור לפיזיולוגיה בווינא, אוהב אָמנות, איש־המוֹתרות, איש מלא שאיפות. בביתו היו מתקבצים מאורי־המדע מקרוב ומרחוק, גם מיאפּאן. שמו היה גדול באמריקה, שנקרא לשם לשם “לעשוֹת נסיעה” ולקרוא שיעורים ברבים. איש צעיר לימים היה, כבן ל“ד, או עוד פחות מזה, וכבר השיג הרבה. הוא גם כתב ספרים מדעיים מזהירים. פּרספּקטיבה רחבה היתה פתוחה לפניו בחיים. הוא גם נשא אשה צעירה ויפה מאוד, משכילה, אמיצת־לב, תלמידת האוניברסיטה, בת עשירים. – – ובעודנו עומד במרום תהלתו, והנה – מַדחפה פתאומית. עמוֹד, דוֹדי בער, אל תהין לעלות ההרה, אל מרום פסגתו! איזה חוק נסתר צפון בגורלם של אלה היהודים המחליפים, או הנכונים להחליף דתם, בגורלם של אלה היהודים תאבי־הטמיעה, אחוזי בולמוס ההצלחה, של אלה היהודים ה”מעפילים ההרה" בכל מחיר, à tout prix. איזה חוק צפון, – הנני אומר, – בגורלם של היהודים או המומרים הללו, חוק המשליכם פתאום, בעצם העפלתם, אל תחתית ההר, חוק המקדיר עליהם את שמש הצהריים.

הפרופסור בער נתפש בדבר עבירה, עבירה מאוסה, אף כי “מודרנית” היא בימינו. מקודם היו, כנהוג, חשדים קלים, אחרי כן: חשדים גסים; לחישה מפה לאוזן, מלמול לא ברור; רמזים מכל המינים בעתונים שונים, ביחוד באלה שהם נזונים ומתפרנסים בחומר וברוח מן הרכילות, הדיבות, השערוריות וכל מיני הסקאנדלים החברתיים. ועוד פסיעה הלאה: כתב־האשמה של הקטיגור: הפרופסור, המיליונר בער, משתמש בנערים, בתלמידי הגימנסיה, להנאתו, לסיפוק תאותו, בקיצור: בער הוא הומו־סקסואלי. הוא היה מתעסק להנאתו במלאכת הפוטוגרפיה. אמן היה במקצוע זה ואוהב את היופי. ולשם זה היה מַפשיטם ערומים. כל זה היה מתחילה בעיני הבריות מין ספורט יפה של איש־המדע, שאינו שקוע רק בעבודתו האחת. – – אולם בכתב־האשמה של ההורים הנוגעים בדבר, שהיו קרובים, ידידים לפרופסור, אחי־הבַקבוּק, שסבאו וזללו אתו, – בכתב־האשמה גילו סודות מגוּנים מן החדר. התלחשו בחברה, שיחות פיקאנטיות, פרק בהלכות־נאוּף – – והבריות האמינו ולא האמינו. היתכן כי הפרופסור בער יעשה נבלה כזו? “ומדוע לא יתכן?” השיבו.

הרפש המוסרי הזה שייך הוא עתה ל“בני עליון” של החברה, ל“אקסֶמפְּלרים הנבחרים” של האנושות. בלאו־הכי כמעט לא סגי להיקרא בשם “אדם־העליון”, הלא גם מיכל אנג’לו, פרידריך הגדול ויש אומרים וסוברים גם גיטה הגדול ועוד למעלה מהם: גם אפלטון, היו שטופים בזימה זו: ביכרו את המין החזק על היפה. וגם אוסקאר ויילד האנגלי לא כֶלֶב היה. ומה אומר קְרַפְט־אַבִינְג, ומה כותב זה שנים רבות בעניין זה הירשפלד², הרופא המומחה למחלת־המין? והפרופסור בער הלא מבני־עליון הנהו, רודף יופי ואוחז בדרכי היוונים הגדולים שהיו שטופים במשכב־זכר. ואלה אומרים: רק קנָאים, מקַנְאִים פגעו בו. אלה הם חשבונות פרטיים. ובער מעמיד פנים של “עוֹלה תמימה”, שהיה לקרבן איזה אַדבוקט שלא יכול לסלוח לו על שלא נשא את בתו לאשה. וגם רעייתו הצעירה, התמימה והיפה של הפרופסור מאמינה בו. והיא שומרת את עקבות ה“אַדבוקט” המאשים ומתנפלת עליו ברחוב, ובשוֹט המוכן בידה היא מכה על פניו אחת ושתיים ושלוש והיא נעלמת בקפיצה מהירה אל מרכבתה. אולם “אין טומנים מַרצע בשק”. חטאתו של הפרופסור בער החלה להתברר, נמצאו עדים, הנערים הנוגעים בדבר, הוכחות וראיות. חרב המשפט היתה תלויה על פתחו של חדר העבודה והחקירה של המלומד הצעיר והמוצלח. אז החלה ההגנה מצדו של זה האחרון: הזמת העדים: הפרופסור אוהב את האמנות, אוהב את עבודת הצילום, והוא רק צילם את הנערים. החל השוחַד, שוחד ממון ושוחד דברים, נמצאו רֵעים מגינים, באה השתדלנות לשחרורו. ולבסוף הבריחה: בער ברח לארץ־החדשה: אימת הדין, פחד הסקאנדאל. ושם, באמריקה, מציעים לפיזיולוג הצעיר קתדראות, והוא קורא שם שיעורים ברבים. וכאשר האמינו קרובי בער בווינא, כי עלתה בידם להכחיש את ה“עלילה” ולהפחיד את השטן, שב הפרופסור מאמריקה לעמוד לפני שופטיו. עורך־דינו, רעייתו והוא בעצמו הגינו עליו בכל כוחם, הוצעו כל התיאוֹריות, נשמעו מלים חדשות, נמשכו אל “העניין” גברים ונשים מבני ומבנות מרום הארץ: פרופסורים, רוזנים ורוזנות. הנאשם הוציא מכיסו מגילה ארוכה, רשימה ארוכה של שמות הנשים מהספירות הגבוהות שיש בידן להוכיח כי אין לו תאוות זרות, וכי סיפק את תאוַת המין בדרך טבעי, כאורח כל הגברים הבריאים. נתגלו מעשים לא הגונים, ניתזו נטפי רפש על “גדולים” רבים ושונים. גם רעייתו של הנאשם העידה בקול רצין ויוצא מן הלב, כי בעלה מקיים את עוֹנָתו כראוי, ואין לו נטיות זרות. והנאשם טען: אם חוקר־הטבע עושה נסיון בחדרו הוא בוחן ומבקר, מצרף ומזקק פעמים לאין־ספור, בכל האופנים ובכל התחבולות את דבר הנסיון, כדי לעמוד על האמת, כדי להמלט משגיאה; ומדוע, באם הדבר נוגע לדיני נפשות, – סומכים על דברי העדים בלי חקירות ונסיונות, מאמינים לדבריהם אמונה עיוורת? המשפט נמשך ימים אחדים, וסוף סוף הכיר בית־הדין באשמתו, ויצא דינו של הפרופסור לחובה: לשבת במאסר שלושה חודשים.

אמו של הנאשם מתה תיכף לאחר פסק הדין מחמת עגמת נפש, והפרופסור יצא עם רעייתו הצעירה, עד אשר יהיה עליו לשבת בבית־הסוהר, כי בינתיים הגיש בקשת ערעור – לחוילה הנאוה שלו אשר על חוף יאור ג’יניבה, בעדן־אלהים, ששם נקבצו כל סגולות הטבע ויִקְרות האמנות. ובעוד הפרופסור עסוק בכתיבת עבודה מדעית ורעייתו עוזרת על ידו, והנה ידיעה מתפּשטת בעתונים: רעייתו של הפרופסור אבדה את עצמה לדעת בבוקר בהיר אחד בחדרה, שהיה מלא פרחים ושושנים מַתנת בעלה. והידיעה היתה לא סנסאציה כי אם אמת.

סוף דבר: הפרופסור בער ירד מעל הבמה. לוּקחה מאתו הקתדרא. וגם מהספרות המדעית נעלם, וקולו לא יישמע עוד בין החיים, והפרופסור בער נחשב עתה כמת בין החיים.

הרי לך מספּר שנַיים!

ומספר שלושה גם הוא מעציב מאוד. אני מדבר על אותו וויינינגר מחבר הספר “גֶשְׁלֶכט אונד כאַראַקטר” (“המין והאופי”). – – אוטו וויינינגר גם הוא בן וינא, בן הורים עשירים, עילוּי, נער גאון, “כוכב חדש”. ילד־פלא בקי בכל חדרי־המדע, והוא יוצר, בורא השקפות ושיטות מדעיות חדשות. והנה בגמרו את האוניברסיטה הוא ממיר את דתו, לא לשם פרנסה או בקשת כבוד, כי אם לשם אידיאה מיסטית. היהדות היא בעיניו ברורה, פּכחית ופקחית יתר מדי, אין בה אמונה המלאה סודות ומסתורין, והוא כאלה תבקש נפשו. וכשהוציא לאור את ספרו הנזכר הרעיש את העולם בחידושיו, בפלפוליו, בקיצוניותו, במה שנוגע לשנאתו והשפלתו את הנשים, בשיטתו בענין זיווג המינים. כתבו עליו חוקרים, שהוא מאַחד בקרבו את הגאוניות של קאנט ושל פרידריך ניצשה. בן כ“ג היה ויינינגר בהדפיסו את ספרו הנזכר, שכל עולם המדע שם אליו לב, ושהסב עליו את דעת הקהל הגדול ברעיונותיו ובניצוצותיו הגאוניים וגם בזָרותו המפליאה. ספר מדעי כזה, המציע שיטה חדשה והוא מלא בקיאות מפליאה בכל חדרי הספרות המדעית בענפי חכמה שונים ורחוקים זה מזה, – ספר מדעי כזה לא כתב עוד איש, עד אוטו ויינינגר, בפרק השנים האלה, כלומר בעוד לא מלאו לו כ”ג שנה, ובצאת הספר האָמור לאור הוציא לאחר זמן־מה עוד ספר אחד מלא גאוניות ומסתורין, ספר שאור וחושך משמשים בו בערבוביה, וש“צלו מרובה מחמתו”. ופּרספּקטיבה של חיים עשירים, מלאים ופורים היתה פתוחה לפני ויינינגר. הוא עמד על צד השמש ואהוב על חבריו, שכרעו והשתחוו לפניו וכ“אליל” היה בחוג משפחתו, – וכמו הפרופסור בער היה גם הוא בן יחיד להוריו, – והנה בעצם הצלחתו ופרסומו, בעצם יצירתו והפרחתו – שם קץ לחייו על־ידי כדור מקנה־רובה בהיותו בן חמש ועשרים שנה.

שלושה חודשים לפני מותו נזדמנתי אתו בפונדק אחד, וכל הלילה התוַכחתי אתו על היהדות ומהותה. הוא היה אז מלא חיים, מלא עוז־הרוח ותשוקת־היצירה, בריא ומרוכז בעבודתו, מלא תקוה, חזיונות ודמיונות. ואילו הגיד לי איש שבקרוב יאבד הצעיר הזה את עצמו לדעת – הייתי יורק בפניו.

ואת אשר לא פילל איש – בא.

מדוע איבד את עצמו לדעת, זהו סוד עדיין; לא הוברר הדבר. תיכף אחרי מותו התפשטה השמועה בין רעיו וידידיו הקרובים, כי המנוח התחיל לחוש ולהרגיש בנפשו נטייה לפֶּדֶראסטיה, והוא בהיותו בעל תכונה מוסרית נעלה חשש פּן יפול בשחת החטא, וישם קץ לחייו בטרם חטא.

אין זו, לפי השערתי, אלא בדותא בעלמא. אין זו אלא השערה רחוקה. בהיות ויינינגר שונא נשים ומשפיל את תכונת המין היפה (היהודים היו בעיניו ה“מין החלש” בקרב האנושות, על כן שנא גם אותם) “עד שאול תחתיה”, על כן נטו רבים להאמין, כי בחיי־המין שלו יש לו נטייה לגברים. ואחרי מותו החלו חוקרים, שקינאו בפרסומו וגאוניותו, לחטט ולנקר בספרו “המין והאופי”, וימצאו כי גנב מדעותיהם והשקפותיהם של החוקרים סווֹבּוֹדה³ המת ושל החוקר האַשכנזי פליס⁴, ו“ישם בכליו”: את גניבתו המדעית מסר לעולם כיצירת רוחו הוא. הוא המית את עצמו, והחוקרים הללו רגמוהו באבנים לאַחר מותו – אולם הם שתקו בחייו, כי אין החי יכול להכחיש את החי.

במוֹת וויינינגר קוּברה אתו טראגדיית־חיים מיוחדה במינה, שעודנה מכוסה צעיף ערפל. וברור הדבר ב“סוד” זה, שאיזו תולעת היתה נוססת בגאוניות זו, שרימה פּנימית אכלתו. התאבדות היתה סוף מוכרח, תולדת איזה חוק נסתר.

ומי שיש לו מוח בקדקדו ושהוא רגיל לחשוב מחשבות אינו יכול לזוז מן המקרה הזה, מבלי אשר יחשוב מחשבות מעציבות, מבלי אשר ישלב את המקרה האָמור עם אחרים הדומים לו. – – –

כל המקרים הללו, כל הטראגדיות האמורות, עברו כמעט בפרק זמן אחד, בשנים היותר אחרונות.

צא וחשוב!

וחזיונות מחיי היהודים המודרניים, מהמהדורה החדשה והאחרונה של ההתבוללות, הם גם של הפרופסור שטיין בבֶרְן ושל מבקר־התיאטרון זיגמונד יעקובסון בברלין. חזיונות שיש להם קרבת־רוח אל החזיונות הראשונים.

גם לודוויג שטיין בהתקרבו אל נקודת־הגובה שלו, במרום תהילתו, נדחף פתאום דחיפה חזקה אחורנית עד שכמעט נפזרו עצמותיו לפי־שאוֹל. בשנה זו נתפש בגניבה ספרותית. חבריו הפרופסורים הנוצרים מצאו את עווֹנו, גילו ברבים את חטאו והזכירו לו ראשונות. וביום דין הוכיחו על פּניו כי מצאו בספרו האחרון עם־הארצוּת גסה, שגם תלמיד הגימנסיה ממחלקה השלישית לא ייכשל בה. “הסוציולוג הגדול” שטיין לא ידע שגם בציר הדרומי שורר קור, והוא האמין ששם שולט החום.

ושטיין היה אנוס לעזוב את ברן בירת מושבו ואת הקתדרא שלו לחצי שנה “עד יעבור זעם”, עד אשר תשקוט המהומה שעוררו חבריו, שרצו להרחיקו מעדתם, וכל העתונות השוויצית התקוממה נגדו.

ברוּצו אל המטרה נכשל.

ומבקר התיאטרון ז. יעקובסון גם הוא, שהצטיין בכשרונותיו המזהירים, ושהיה גם הוא אחד מה“ילדים הנפלאים”, אחד מפּירות־הרוח המבשילים קודם זמנם, ושהיה גדול לא לפי ערך שנותיו במלכות הביקורת, ועתידות גדולים, שרביט ועטרה, היו נכונים לו במלכות זו, גם הוא נתפש כ“גנב במחתרת” בגניבה ספרותית, שגנב מחברו, גם כן יהודי, ושם בכליו. ובהיגלוֹת גניבתו הורחק ממחיצת הספרות, ולא זכרו לו את יתרונותיו ומעלותיו, שישנן לו באמת, עד אשר יצא ובנה במה לעצמו. אך את הכתם לא יכבּס מעליו. – – –

והוא עודנו צעיר לימים, פחות מבן שלושים שנה.

כל אלה היהודים חפצו להיות יותר משהם באמת.

על יהודים במהפכה הרוסית

מרינבַּד יום ד' 26 ביוני, 1907.

קראתי בימים אלה בעתונים רוסיים, כי סטודנט, בנו של הגביר גוֹץ'⁵, נכדו של ק. ז. ויסוצקי, נתפש בפטרבורג והוא נאשם כאחד מחברי “ההסתדרות למלחמה” של הסוציאליסטים־רבוליוציונרים. הנאשם יושב במצודת פטר-ופאבל. ידיעה קצרה זו עשתה עלי רושם עמוק ומדכא רוח. הנאשם (וכן אחיו, שגם הם נשפטו בזמנם לעבודת פרך) היה תלמידי ללימוד העברית במוסקבה. עמלי היה להריחָם באידיאלים עברים, להלהיבם ברעיון של תחיית ישראל. נערים טובים, רכים ומקשיבים היו ומחונכים ברוח הלאומית העברית. ועתה הקדישו כולם את חייהם לשחרור רוסיה, לריבולוּציה הכללית. אביהם הוא מיליונר, והם ויתרו מבחרותם על כל תפנוקי החיים, מאסו בחיים בורגניים, עזבו את קנם החם וכל מנעמי העולם ובחרו בחיי ריבוליציונרים המלאים עמל, סכנות־נפש על כל פסיעה וגלגולים בכל שבעה מדורי גיהנם.

האין זו אידיאַליוּת היותר נשגבה, האין לכרוע ברך לפני מעוּני רעיון כאלה? האין זה חזיון מרהיב נפש? האין אלה נערים גיבורי רוח?

בודאי, בודאי. אולם גבורה זו, אידיאליות זו, יש בהן טראגדיה נוראה. כל כך קרבנות בשביל מי ומה? – – הם, תלמידי, נותנים את חייהם (ומחיר יותר גבוה הלא אין) בעד התקוה הרחוקה לשחרר את רוסיה מידי עריציה. והעריצים המה התקיפים, האכזרים ולא בודדים הם. רוב הרוסים הם מבני ה“מאות-השחורות” ורק קומץ בני הנעורים העברים, ועמהם מתי־מספר צעירים רוסים אידיאליים, מתקוממים באמת, מביאים קרבנות באמת ומשליכים את חייהם ככלי אין חפץ בעד משא נפשם. ולו גם יגאלו וישחררו את רוסיה, מי יגאל וישחרר את האומה העברית, האומה היותר אומללה, היותר עשוקת־משפט, היותר נרדפה על־צוארה, אם בחירי בניה, אם גיבוריה ילכו מאתה וישכחוה. והעובדה: הם שוכחים באמת. ואם תיכָחד עַצמוּתה של האומה העברית, העומדת, כמשל התלמוד, ככבשה בין שבעים זאבים, אז לא יהיו לאנושות גיבורי רוח מזֶרע המכבים, צמאי־חופש ושונאי אלילים, אלילים בכל מובן וצורה.

הנני מתגאה בעמי ומאמין בעתידותיו על שבנים גיבורים לו כאלה (וגבורתם מפליאה, והיא כתובה בפרטי־כלים של הממשלה ושל הספרות הריבולוציונית), אולם יחד עם זה הנני בוכה לגורלה של אומָתי האומללה, על שבניה אלה, שדמה נוזל בעורקיהם והיא הורישה להם את האידיאליוּת, עוזבים אותה ואינם עובדים על הרי ישראל.

ומה תקותו בגולה, ומה המה כל החלומות והדמיונות על דבר קולטורה עברית־לאומית בגולה, אם בני גוֹץ ונכדי ק. ז. ויסוצקי שנולדו ונתחנכו בבית יהודי־לאומי עד הקצה האחרון, ואשר גם אני עמלתי לפַחַת רוח לאומי בקרב אלה על־ידי אגדות יפות, סיפורים המושכים את הלב ועל־ידי לימודים שונים, שהטעמתי אותם במובן התחיה העברית – – ובכל זאת נמשכו בזרם החיים הכלליים והתרחקו לגמרי מן היהדות, יען כי צר היה להם העולם־היהודי, יען כי הסביבה מחוץ לביתם, בתי־הספר שבהם למדו וחבריהם היו לא יהודיים.

את הרכוש היותר יקר לנו, או שהיה צריך להיות היותר יקר, את בני־הנעורים, תקות הדור הבא – איבדנו, ביזבזנו בידינו, הנני פוגש שלשום אשה עבריה, סוחרת חרוצה, אשת־חיל, אוכלת־כָּשֵׁר שבעלה הוא יהודי מהדור הישן. והיא מספרת לי על בתה הלומדת באוניברסיטה שבבֶרן כי פשוט גאונית היא, בעלת מוח חריף, ברְיָה בקריאת הרצאות. ובסוד גילתה לי, שבתה כבר ישבה שם ב“חד גדיא”⁶, ועתה היא מתגוררת בשווייץ בתעודת־מסע שלא על שמה.

על שאלָתי, לאיזו כיתה תיחשב בתה הסטודנטית, ענתה האם: בתי־תִחְיֶה היא “מֶנשֶׁוויטשקאַ”⁷ – בגאוה מסותרה.

“ובני – קרא פאבריקאנט עשיר, מיליונר־פּיקח מבּאַקוּ, שעמד לא רחוק מאתנו והוא ממכירי – ובני הוא אצלם שליח פשוט להולָכה ולהבָאה, משרת בבחינת ‘נושא עביט שופכין’ זה שבע שנים. ואני קורא לו: ‘בני’ בר־בטני, מה תהיה התכלית והסוף? אילו היית לכל הפחות אחד המנהיגים המפקדים, הגינרלים בחבריה שלהם, אבל עכשיו? בסיביריה כבר היית וברחת משם, וכל זה בשביל מה, בשביל שתתגורר בג’יניבה ותקבל ממני בכל חודש מאות רו”כּ אחדות ותהיה משרת, חַיָל פשוט, מנקה ביבין אצל בני הסנדלרים והחייטים העומדים בראש, ואתה מצוּוה לשמוע ולשרת להם, ואם תמאן אז עוד יכבדוך במנה־יפה: בכדור מקנה־רובה בקדקדך. עד מתי, עד אנה תימשך אחריהם כבהמה בבקעה? אילו למדת, לכל הפּחות, דבר־מה, אילו הוספת דעת הייתי מחריש.'

– אבא, אבא – הוא משיב, – אינך מבין בזה לגמרי כלום, והשתיקה בזה היתה נחשבת לך לחכמה.' מסתמא, צריך להיות כן."

ארתור שניצְלר

יום ד' 25 בספּטמבר, 1907, ברלין.

זה כארבע שנים התוַדעתי אליו בווינא. הוא הזמין אותי על־ידי “כרטיס פנאוּמטי” לבוא אליו. ואני כבר השתוקקתי להתודע אליו. אחרי אשר קראתי כמעט את כל פּרי רוחו ועטו, והוא נחשב בעיני לאָמן היותר גדול והיותר אמיתי בין בעלי־העט שבאוסטריה המודרנית.

באתי אל שניצלר בשעה אשר הועיד לי. ובדמיוני כבר טעמתי, בהרגשה קודמת, טעם של שעה שיש בה קורת רוח ותענוג הנפש. – – שניצלר התגורר אז (בודאי הוא עודנו מתגורר שם גם היום) בשכונה התשע־עשרה של וינא רבתי. ביתו היה חדש, מודרני – בקצה העיר, בקרן שקט ומרוּוח, במקום אילנות וריח השדה הקרוב. החדרים בדירתו לא גדולים, ורהיטים בהם חדשים ובלתי מצוינים בטעם מיוחד. קישוט הדירה רגיל ושכיח הוא בבתים כאלה, ולא גילה כל עצמיוּת מיוחדה. במסדרון הבית עומד פּסל לא גדול, העתקה מ“משה” של מיכל אנג’ילו.

שניצלר פגשני בסבר פנים יפות והובילנו אל חדר־עבודתו. חדר לא גדול, וארונות־ספרים מעֶברי הקירות, ופתח פּתוח מחדר זה אל המעקה הנשקף מול מרחב חופשי. ישבנו בחדר וגם על המעקה שעות אחדות רצופות והרבינו לדבר על הספרות, הסופרים, האָמנות ופילוסופיית החיים.

מה שהפליא אותי ביחוד בשניצלר הוא הרושם הכללי שעשה עלי והרושם הזה היה ממש ההפך ממה שקויתי, מה ששערתי מראש. על פּי כל אשר קראתי מפּרי רוחו של זה האחרון, האמנתי למצוא בו איש־החיים, שטעם יתר מדי מעץ־החיים, של סופר שיש בו ממידות הצרפתים, היהודים המתבוללים והאשכנזים הווינאים.

והמציאות טיפּחה ביד גסה על פּני דמיוני. במציאות עשה עלי שניצלר רושם של איש בריא, מתון ומיושב, מלומד שליו, עניו וצנוע, איש אשר העביר את חייו באַרבע אמות של מדע ואמנות, איש חסר התפּעלות ובעל מזג קר. ומדי הסתכלי בפניו לא יכולתי להבין ולהשיג איך חָדר איש כזה לתוך סוד האהבה הגופנית (ה“אהבה” בחזיונות שניצלר יש לה יותר הוראה גופנית, זיווּגית), לתוך “חצי־העולם”⁸ ומסתריו, שגיונותיו ועגביו. לא מצאתי באישיותו אף צל של צרפתיוּת, אף סימן קלוש של דפדוף שטחי, לא דבק בו אף ריח קל של עגבנות עליזה.

ארתור שניצלר הוא גבר יפה. אמנם תמונתו הפוטוגראפית שנתפּשטה בקרב הקהל חונפת מעט למקור, אך גם ה“מקור” כשהוא לעצמו יפה ומושך את הלב.

אָנוכי האמנתי תמיד כי שניצלר הוא רחוק מן היהודים והיהדות ת"ק פּרסה, וכבר התבולל כל־צרכו בקרב שכניו הנוצרים. אולם גם בזה שגיתי. שניצלר הטעים בשיחתו אתי את יהדותו הפּנימית. ומאוד התעניין לשמוע מפּי על תנועת התחיה בקרב צעירי המזרח⁹. והוא התעניין בזה לא בתור סופר, כי אם בתור יהודי. כל אשר סיפּרתי לו היו דברים חדשים בעיניו ולקחו את לבו. זאת ראיתי, ואין כל פּלא אם היהדות המתה, היהדות המלאכותית של יהודי המערב לא לקחה את לבו ולא העסיקה את מוחו.

ובהסתכלי בפני שניצלר שאלתי את נפשי: האם היה זה הסופר תמיד איש מנוחות ואיש מחשבות כמו שהוא עתה, או, אולי, כבר שקטו בו רוחות התאוות וסערות החיים; אולי הגיע לנקודת השובע, או אולי רק פּניו שלֵוים, ושם במעמקי נפשו תוסס, הומה דבר־מה?

אנוכי הגדתי לו במרוצת שיחתי, כי המוות תופס מקום חשוב בחזיונותיו וציוריו, ובמקצוע זה, בתאור המוות, הגסיסה, כּלוֹת החיים וקץ ההויה הפּרטית רואה אנוכי את יהדותו הפּנימית. הוא מתייחס אל המוות בכובד ראש, הוא אינו משתחרר מהרעיון של המוות המלוֶה אותו בכל מקום שהוא הולך ושהוא פּונה, ובזה אני מוצא את היהודי הנעלם. הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין יחסו של היהודי ויחסו של הנוצרי אל המוות. ובזה הסכים לי שניצלר. “המוות והאהבה הם המעניינים אותי”, – הגיד לי שניצלר, – “בתור אדם ובתור סופר יותר מכל. לגבי שני החזיונות האלה, בטלים בערכם יתר חזיונות החיים”.

“ועוד דבר אחד”, – אמרתי לשניצלר, – “מעניין אותך בתור אמן, והוא תיאור שׂחוק החיים, הבליהם, הקומדיה, החלומות, התעתועים והדמיונות הכוזבים והמכזיבים שבחיים”. וגם על זה הסכים לי שניצלר. הרופא שבשניצלר אינו בולט בו, והוא אינו משתדל כלל להבליטו. ובתכונתו שוררת הרמוניה נעימה. בשיחתו הגיד לי שהוא אוהב מאוד את ציורי צ’יחוב, והוא מוצא שהגזימו מאוד בערכו של מקסים גורקי בתור אמן. הוא נתן לי את ספרו Reigen במתנה והקדישו לי לזכרון ידידות. אחרי כן כאשר קראתי ספר זה, שהוא נפלא במינו, לא יכולתי להבין איך כתב שניצלר זה הצנוע, החושב השאנן, ספר זה, שיש בו מעין פּורנוגרפיה.

אולם אחרי התבונני בדבר מצאתי כי גם ב“רייגן” יש לו לשניצלר נטייה מוסרית, והוא עומד גבוה ונעלה מעל החומר שהוא מטפל בו. ואירוניה דקה, דקה מאוד, מרחפת על פּני כל הספר, אירוניה מהולה בעצב ובתוגה.

ובכל מה שכתב שניצלר הננו מוצאים את הקירבה, את השייכות הישרה שבין ההזדווגות, שבין האהבה של המינים ובין המוות. צל המוות מרפרף אצלו על הפּריון של החיים, והמוות שלו יש בו אם אפשר לומר כן, איזו עגבנות של חיים, אותה התרכזות החיים, התרכזות הכוחות, החפצים והמאוַיים, בטרם יִכְבּוּ, יִכְלו.

ויש ששניצלר כותב חזיון או ציור והוא מראה לנו את האנשים ומעשיהם כצללים, כשחוק הרוחות, כדמיון תעתועים. והוא צנוע בצבעיו, מפונק ואסטניס בתאור הרשמים והמראות. רשמים גסים, “מלים חזקות” וצבעים מבהיקים ודוקרים את העין הוא שונא תכלית שנאה. שניצלר היה יכול להיות, לפי דעתי וטעמי, אחד החוזים והאמנים היותר גדולים באירופּה; הוא היה יכול, על פּי מידת כוחותיו הרוחניים וכשרונותיו הפּיוטיים והציוריים, לתפוס אחד המקומות היותר חשובים בספרות־העולם. “היה יכול” אבל (פּה בא, כנהוג ה“אבל” הגדול) האתמוספירה הרוחנית, הספרותית והאמנותית של וינא גורמת להמעיט את דמותו. שניצלר הוא וינאי יותר מדי, והחוזה האמיתי הוא “אזרח העולם”, הוא אזרח בכל מקום ובכל סביבה, כמו שהוא, מצד אחר, זר בכל מקום ובכל סביבה. לפי שיכולתי לראות ולשמוע מפי שניצלר, הוא, לכאורה, אחד הבודדים בווינא, ה“בודדים” המודרניים, אבל באמת הוא קשור באלפי נימים דקות וסבוכות בחיי החברה הווינאית ובעיר מולדתו, זו, שאָביו, פּרופסור האוניברסיטה, היה בה רופא מפורסם. ארתור שניצלר סיפּר לי שאביו היה רופא מחלות הגרון. על פּתחי בית אביו היו דופקים כל משוררי ומשוררות התיאטרון המפורסמים, החולים בגרונם, והוא, הסופר, התוַדע לארטיסטים המצוינים, ביחוד מהמין היפה, עוד בימי נעוריו. מין האָדם הזה אינו חביב על המשורר שניצלר. הוא יודע יותר מדי את כל רפיונותיהם, מומיהם הרוחניים ומגרעותיהם. העיקר הוא להם “להִיראות” ולא “להיות”. אולם הוא שָאַף יותר מדי בסביבה הארטיסטית, והוא בחינת שיכור היודע את כל חסרונות היין והשכרון, ובכל זאת קשה לו להנזר מן היין, אם התרגל בו יותר מדי. לא בלי עונש מעביר המשורר חלק מחייו בסביבה שה“הבל” בה הוא “הכל”. ושניצלר הוא באמת סופר אמן, היופי הוא אחד היסודות היותר עיקריים של נשימתו הרוחנית.

ושניצלר שהוא צייר החיים העליזים, התענוגים הקלים והרפרופים על המציאות, מרחף תמיד לנגד עיניו צל המוות. הוא מתאר את כל מיני המוות; ואיך הוא מתאר! בצדק כתב עליו אחד המבקרים הגדולים: "הוא, שניצלר, מתאר את המוות, כאלו כבר היה מת בעצמו. המוות הוא לו חויה, “Ein Erlebnis”.

והאנטישמים בווינא ממררים את חייו. קשה להם לסלוח לו את הצלחתו הספרותית. כאשר קיבל שניצלר את הפּרס (כמדומה לי שקיבלוֹ פּעמים אחדות) על־שם גרילפארצר בעד חזיונותיו, פּרס שהקציבה חברה אמנותית נוצרית שנוסדה לכבוד דראמאטורג נוצרי בעיר אַנטישמית, התנפּלו עליו צוררי ישראל, ומני אז שמורה עברתם לו, ובכל פּעם אשר יזכירו שמו או שמות חזיונותיו ישפּילוהו ויגנוהו. ושניצלר, אַף כי הוא מסתיר מעין־רואים את הכאב אשר יביאו לו העקיצות והדקירות הבלתי פּוסקות של עטי־האַנטישמיים, אַך בלב פּנימה הם מזכירים לו יהדותו ויחסו לעמו ולגזעו.

עד־משבר

יום א, הושענה רבה, תרס"ח, 1907.

המשבר בחיי הולך ומתקרב. אין מוצא לכסף, והכסף דרוש עד מאוד. מרובים צרכי ביתי ודעתי הפּעם קצרה איך ואיפה להשיג. געגועי הנפש עוד יותר מרובים; הדמיון פּורש כנפיו; המחשבות מתרוצצות במוחי. ומה אדיר חפצי להחיות את ספרותנו וללחום נגד כל צוֹרריה. ויש רק עיכוב קטן אחד: חסרה הפרוטה; חסר בסיס מוצק בחיים; חסרה מנוחה כלשהיא ומאשים אנוכי בכל זה את נפשי אני: כילד קטן אנוכי במה שנוגע לדאגת החיים. דאגת מחר אין אני יודע. ובזה הנני כצפּרי השמים של האֶבנגליון, או יותר נכון, כיהודי אמיתי מבעלי הבטחון המפורסמים. כל נוצרי בזמננו במקומי ובמצבי היה מאבד את עצמו לדעת; לא היה מקוה לכל דבר. ונפלא הוא הדבר שלא דאגתי ליום־המחרת, שלא המצב החומרי הנורא מעסיק את מוחי ומטריד את רוחי, כי אם שאלות האומה העברית, קיומה החומרי והרוחני.

ושניוּת בלבבי: יודע ומכיר אנוכי שהחוב הראשון, הציווּי־המוחלט העיקרי הוא לדאוג, ראשית לכל, לקיומם של בני ביתי, ואחרי כן לקיומו של בית ישראל. וזוכר אני את דברי יל"ג באחד ממכתביו לאיש צעיר: “כל הבונה ביתו הוא בונה בית ישראל”. אבל איזו אַנַרכיוּת שולטת בי. אני אומר: רבים בנו ביתם ובית ישראל לא נבנה.

בן הגלות אנוכי, אזרח־האויר הנני, בן עניים ואין אני דבק בכל קניין. אין אני יודע חיסכון וקימוץ, בנוגע לאיבוד זמן ולאיבוד ממון. צפור דרור אנוכי ואין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, לקבל איזו מרות שתהא. פורק אני, מדעתי ושלא מדעתי, כל עוֹל. אין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, להכנע לאיזה חוק חיצוני, לאיזו משׂרָה, לאיזה ציווּי. מעולם לא הייתי לא מזכיר, לא פּקיד, לא משרת, ולא שליט. לא הייתי עד עתה שליח לאחרים, עורך נמנה מטעם אחרים, אַגיטַטוֹר מקבל שכרו. חופשי הייתי תמיד במעשי ובכל אשר כתבתי. את אשר חפצתי עשיתי, וכתבתי רק את העולה על רוחי, ורק את אשר חשבתי או הרגשתי. מורים ומחנכים לא היו לי מעולם. למדתי את אשר חפצתי ומתי שחפצתי וכמה שחפצתי ובמקום שחפצתי. מעולם לא יכולתי להיות דייקן ולהמציא לרידַקציות ליום ידוע את פּרי רוחי ועטי, כאשר הזמינו. אם בשעה שמחויב אני לכתוב נופל לידי איזה ספר מעַניין, אין אני מניחו מידי.

ובחיי שולט המקרה יותר מדי. בעוד שיודע אנוכי כי הקולטורה שואפת להמעיט, להגביל שלטון זה. כל מה שחיינו יותר מתוקנים, יותר מלאים מעשים הנעשים בדעת ותבונה, בחשבון וחסכון הזמן והכוחות, כן תתמעט, כן תֶחלַש ממשלת המקרה.

ובכל קשי חיים החומריים; בכל כובד מלחמת קיומי; עם כל דאגותי המרובות והעצומות לכלכלת בני ביתי; עם כל חוסר נקודה מוצקה, נקודה איזו שהיא, בפרנסתי ומִחיָתי, הנני משוטט תמיד בעולם הדמיונות והחזיונות, הנני שקוע ראשי ורובי בעולם היהדות המופשטת, הנני אכול הגעגועים הכמוסים והשאיפות הנעלמות, ואני חי ונושם בעולם מיוחד שיצרתי לי במוחי ולבבי. הנני מקוּסם ביום מאור השמש ובלילה מנוֹגה הסַהר. ברגע זה הנני נמשך אחרי מרקוּס אוּרליוּס, ובמשנהו – אחרי אפּלטון. בבוקר הנני הולך שבי אחרי ישעיהו הנביא, ובערב הנני רוחץ את נפשי בתורת־היופי. ובלילה מדי עלותי על משכבי מתגנבת הדאגה בלבי, הדאגה על דבר צרכי החיים ההכרחיים והחסרים, על דבר מִחיַת יום מחר. ואז הנני נופֵל בעינַי.

בגן החיות

ברלין, 12/10, 1907.

גלי ים חיי נשאוני לגן־החיות בברלין. לא חשבתי לבוא שם היום, רק המקרה הביאני לשם. ואני זה־כבר לא דרשתי בשלום הפּיל, ולא התבוננתי לתעלולי זקן־הקופים. אני אָבֵל ושרוי בצער, ומבקש בדידות, ושחוק המקרה דחפני לעולם זה המלא כל כך ערבוביה: חיות ועופות, פּרחים וערוגות בושם, בני אדם, לרוב זקנים וילדים, מקהלת מנגנים ובתי־קהוה ומזון, שורות שורות של שולחנות וכסאות לאוכלים ושותים בין השדרות. בריכות ומגדלים, ילדים רוכבים על גמלים וזוגות נעלסים באהבה. מן המקהלה ברחתי. המוסיקה היתה יפה, אולם היא עוררה בי רעיוני־עצב וגרדה באצבעות רכות את פּצעי לבבי הכמוסים. והקולות רדפו אחרי והתגרו בי. וראֵה־זה מצאתי הפּעם במקום זה ובשעה זו: פּני בני־האדם דומים לפני החיות שבגן. ראיתי בני־אָדם, שדומים יותר לפּני חיות, ויש שפּרצופיהם דומים לפני העופות, הדורסים או הנעלסים. בעין, בחוש ראיתי כי ברוב הצורות של בני האָדם, שטיילו או זללו וסבאו במקום זה, ניכּרים איזה קוים, תוים או תנועות ידועות, או קולות ושריקות וצפצופים של חיות ועופות. “אדם בצורת בהמה” לא מליצה היא, כי אם עובדה בעיני האָמן, אם הוא בעל הסתכלות פּנימית וחודרת.

הפַּסל רוֹבַּק בחזיון “כשאָנו המתים מקיצים” של איבּסן כבר עמד על זה, ובלעג מסותר היה מבליט בפרוטומות שהיה עושה מצורות בני האדם איזו בליטה אוֹפִיית של איזו חיה. ומי יודע אם חכמינו, בהעידם על שלמה המלך, שהיה מבין שיחות חיות ועופות, לא כיוונו לחיוֹת ועופות בצורות־אדם, אף כי באמת הרבה יותר נקל להבין, ומה גם להרגיש, שיחת חיות ועופות מלהבין שיחות אנשים ידועים, וגם לא ידועים. כלב קטן היה בביתי. בעת הראשונה היה חביב ילדַי ועצם שעשועָם, ומעט מעט היה גם לכלב־שעשועי אני. הוא התרגל אלי ואני התרגלתי אליו. הוא הבין את הרמיזות שלי, ואני – את הנביחות שלו. אני ידעתי את מי הוא אוהב, ואת מי הוא שונא, במה הוא בוחר ובמה הוא מוֹאס. וסופרים עסקנים ידועים, המתאַמרים במקוריות מיוּחדה, היו באים אל ביתי, ולא ידעתי מה הם סחים, אף כי דיברו אשכנזית או רוסית צחה. ובהתבונני עתה אל החיות הסגורות בכלוביהן נוכחתי כי הרבה תנועות והעויות יש להן מבני אָדם. יש להן תנועות שגורות, מצויות, שהן חוזרות עליהן. כן הוא דוב הקרח, וכן הוא הנמר, כן הוא הקוף וכן הוא הברדלס, הפּיל והזאב. וכן המה רוב בני האדם: חוזרים הם בתמידות על תנועות והעויות ידועות, על מלים ידועות, ורגשות ידועים. ורק מועטים הם אותם בני אָדם ש“סולם” רגשותיהם והרגשותיהם מורכב ממדרגות רבות ושונות, בני אדם שמרגישים בצבעים, בחצאי־צבעים ובגוונים ובניהם ובבני־בניהם; בני אדם שמספּר תנועותיהם והעויותיהם רב ועצום.

אוהב אני את החיות, ביחוד העופות, וחברתם נעימה לי. תמיד הנני לומד מהם דבר־מה. לא צניעותו של החתול, ולא ערמומיותו של השועל לוקחות את לבי. החיות של לַפוֹנטין, של לֶסינג וקרילוב, – בכלל החיות והעופות של המְשָׁלים אינם מעניינים אותי. מה שמעניין אותי בעולם הזה היא הדביקות בחיים, שפע החיים והכוחות, אִי־האמצעיות וחוסר האונאה שבעולם הזה. החיים של החיות והעופות כשהם לעצמם לוקחים את לבי. קיפּלינג ידע והכיר את החיים האלה לא כממשיל משלים ולא כחוקר, כי אם כמשורר וכמסתכל. הצייר השוידי, ברונוֹ ליליֶפוֹרס, המתגורר בעצמו ביער, הוא יודע ומרגיש היטב את החיים האלה. ציוריו שראיתי בבית־האוסף הפּרטי של טהיל בשטוקהולם ובמוזיאום של גיטבורג בשוידיה, היו לי כעין גילוי, גילוי עולם שהיה מכוסה ממני. בעולם החיות של ליליפוֹרס ראיתי אהבה, שנאה, געגועים, עוז, התעוררות וליאות. – – –

ורעיון אחד מנקר במוחי: כל זה, כל גן־החיות, הוא רק מין סוּרוֹגַט [תחליף], מין “ממלא מקום” הטבע. גן־החיות הוא הטבע בכלוב, בסוּגר. ומה מעט נהנים, מה מעט לומדים בני אדם אלה מהחיות והעופות, מהטבע בברוּאֶיה השפלים. השפלים? מי יודע מי הם השפלים? רואה אנוכי בריות, הולכי־על־שתיים, שאכזריותם, פּראיותם והעדר כל רגש יופי שבהם מרוּבּים משל ההולכים על ארבע. בחיות אין שפלוּת מדעת ואין קנאה בזויה והתפארות של הבל. ומה מעט יודעים אָנו מטבען של החיות! מבקרי הגן שמחים ונהנים אם ישליכו פּתותי סוכר לפיות הדובים או הפּילים והם חוטפים ובולעים אותם לתאבון. אולם נהניתי לראות את שמחת הילדים המתענגים על מראה החיות ועל השחוק האפשרי אתן.

פּה, בין החיות והילדים, יש קשר יותר טבעי ויותר חי. ומה מעט יודעים אנו מטבעם של החיות והעופות, למרות שבשנים האחרונות החלו חוקרים ידועים לחקור את הפּסיכולוגיה שלהם. קראתי את וואונדט במקצוע זה, והנה – רק השערות תלויות על בלימה. דומה אני שאיזה פרא־אָדם הרגיש הרבה יותר את הפּסיכולוגיה, הפסיכולוגיה המעשית, של החיות אשר הוא מתהלך אתן.

PRO DOMO SUO

יום א', 17 בנובמבר, 1907, לבוב.

רק מה שאָנו כותבים על אודות עצמנו, אם רק הדברים נובעים ממעמקי נפשנו, יש לו ערך מיוחד ויש לו המשפּט והזכות להקרא על־ידי אחרים בזמננו ואחרי זמננו. הדברים שאנו כותבים על נפשנו, על אודות חיינו ומאורעותינו הפּנימיים, אם אָנו מוסרים רק בלשוננו ובסגנוננו, – דברים כאלה יש להם ערך של “תעודה אנושית”. סוף סוף אין אנו יכולים למסור כראוי ולתאר־כמו, בלי כל זיוף ובלי “השקרים המוסכמים”, אלא רק את הרגשתנו וראייתנו אנו. ובזה ניכרת ומצוינת עצמיותנו המיוחדה. סוף סוף: יותר מכל ועמוק מכל נוגעים לנו רק אותם הדברים והעניינים שהם קרובים לנו, שהם חלק מנפשנו ושבהם מבוטא ומובע ה“אני” שלנו. סוף סוף הננו מתייחסים אל כל אשר מחוץ לנו יחס סובייקטיבי, ואָנו מודדים את כל המרחקים והשיעורים במידת ה“אני” שלנו. האני התדירי וה“אני” הארעי. מי שיש לו להגיד הרבה על נפשו ומנפשו־הוא, יש לו להגיד גם על אחרים. ומי שאין לו מה להגיד גם על נפשו הוא, לא כל שכן שאין לו מה להגיד על נפשות אחרים. העולם הוא עשיר בה־במידה שנפשנו עשירה. התולעת טוֹוה את המשי מקִרבּה פּנימה, הפּרח נותן ריחו מחביון עָלָיו, ממַעמקי כוסו, וכנורו של דוד, ככנורו של כל משורר אמיתי, היה מנגן מאליו. “משֶׁלךָ יתנו לך”, ומשלנו ההנו נותנים לאחרים. וכל מה שאין אנו נותנים משלנו אין זו מתנה, כי אם סרסרות, שליחות ולא תמיד של מצוה. המספּר, – אם הוא אך מספּר היטב ולאמיתתו, – על אודות נפשו וחייו, הוא מספּר גם על נפשות אחרים וחייהם. ואוי לו לאיש שאין לו מה לספּר על אודות נפשו הוא.

“אָדם קרוב אצל עצמו”, ואם האָדם שבספר אינו יודע ואינו מכיר את עצמו ומה שבנפשו־הוא; אם לא היטה אוזנו הרוחנית לקולו הפּנימי, אם לא התחקה כראוי על שורשי רוחו הוא, אם לא ירד למעמקי עולמו הוא– מה יודע סופר כזה לספּר על אודות אחרים ועולמם הם. – – –

כל הכותב תולדות נפשו ומאורעות רוחו־הוא כותב בשביל בני דורו ובשביל הדורות הבאים אחריו. הניתוח שהסופר עשה בנפשוֹ הוא, אם רק איזמל חד ודק בידו ואם הוא מושל ברוחו ומוריד את האיזמל עמוק עמוק – אָז הדברים שהוא כותב ימצאו תמיד קוראים אשר יקחו את לבם. וכל המכחיד את נפשו הנהו רק צַלָם, מכונה בלי נשמת חיים, לתאר את המעשים, החיים והאנשים אשר מחוץ לו. או כל מי שכותב דברים כוללים ומופשטים, מי שמביא רק את המסקנות של המדע, באיזה מקצוע שיהיה, – סופרים כאלה הולכים ונשכחים ברבות הימים. סופרים כאלה קוראים, אבל אין הולכים אחריהם שבי. צַיָדי נפשות מעולם לא היו ולא יהיו.

ותמיד אהבתי את ה“וידויים” של הסופרים, אם בעלי נפש המה, בכל אומה ולשון. בכל וידוי ספרותי, כמו בוידוי שבעל פּה, יש איזו קדושה, איזה קסם. מכל וידוי יש ללמוד הרבה.

ורק אלה הפילוסופים חיו¹⁰ לחביבי הקהל והשפּיעו על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוים הפּנימי, השתפּכות רוחם. ספריהם של שופּנהויאר ושל ניצשה הם וידויים נפשיים. את נפשם הוקיעו לעיני האנושות, וכל זה תחת מעטה הפילוסופיה. ובתור ביוֹגראף הרגשתי תמיד, כי עוול אני עושה לסופרים ולמשוררים, שאנוכי מתארם ומסַפּר חייהם. – –

בכל אמן יש צדדים שונים, והנהו מורכב מאלפי ניגודים. האמן, המשורר, הסופר הגדול הנהו אלהים וגם שטן, מלאך ושֵׁד יחד. בלבו – גן־עדן וגיהנום. לא רק שתיים, כי אם אלפי נפשות שוכנות ולוחמות בקרבו. הוא עולה ויורד, נופל וקם. הנהו מנצח ומנוצח. הנהו שואף ומתגעגע, מקוה ומתיאש. יש בו פּרחים וגם חרולים. אלפי אפשרויות של התפּתחות מתנמנמת בקרבו. רבבות יחוסים יש לו אל העולם, אל הטבע ואל האדם. הנהו גואל האנושות וגם חוטא ופושע. עוד יותר: רוצח נפשות. הסופר הגדול הוא פּזרן רוחני, וַתרָן ונותן מתנות, מתנות אשר לא יסולאו בפז, ביד רחבה, אבל יחד עם זה הוא עושק וגוזל את כל אוצרות הרוח, את כל מכמני הרעיונות והרגשות אשר צברה האנושות ברוב עמל וברוב קרבנות. הסופר הגדול מצד אחד משחרר את האנושות – או לכל הפּחות את בני עמו – ומביא גאולה לעולם או לעמו. ומצד השני הוא משעבד וגוזל את חירות המחשבה והרגש מבני האדם, או מבני עמו, וכולם משלמים לו מס. הסופר הגדול מכריח את בני האדם להיות עבדים נכנעים לו, אם ברצונם או שלא ברצונם, אם בדרך ישרה או על־ידי אלפי צינורות ואלפי סרסורים רוחניים, – ולחשוב את מחשבותיו־הוא ולהרגיש את הרגשותיו־הוא, לראות בעיניו ולשמוע באזניו, לדבר ולכתוב בסגנונו וכדומה.

אם סתם אדם הוא עולם קטן, – הנהו הסופר, האמן והמשורר – עולם גדול, עִם שמַים לרוּם ותהומות וחידות לאין מספּר. ומה אָנו הביוגראפים יכולים לספּר מחיי אָדם כזה אם הוא בעצמו לא סיפּר. הרי לפנינו ים גדול של מחשבות, ים של געגועים ויאושים, של טראגדיות וקומדיות, של עולמות אשר לא נבראו עוד ושל עולמות אשר כבר נחרבו ונקברו בלבו, ואָנו הביוגראפים הננו רק בבחינת כלבים המלקקים מעל פּני הים הזה.

הננו משרטטים קוים מקריים, חיצוניים וארעיים אחדים, ואומרים: זה כל האדם! כל האדם! מלתא זוטרתא!

אנו הביוגראפים איננו יודעים כלל, ורק משערים אנו על פּי אומדנא עוורת, מה היה חשוב ומה לא חשוב בחיי אותם האנשים שאנו מספּרים תולדותיהם. ואילו היינו שואלים את פּיהם היינו בודאי שומעים אחרת לגמרי. המעלות שאנו מוצאים בהם אינם מעלות כלל, והחסרונות – לא חסרונות.

ומִבשָׂרי חזיתי זאת.

אין איש בעולם אשר יוכל לספר תולדותי אני. וכל אשר יספּרם ישקר, כי לא את תולדותי אני יספּר. מי שאינו יודע – והזר או גם הקרוב אלי אינו יכול כלל לדעת־כמו – את כל תולדותי, את כל אשר עבר עלי ואשר עבר בקרבי, את אשר עשיתי ואת אשר חפצתי לעשות, את אשר קרה לי, ואיך השפּיע עלי מה שקרה לי; מי שאינו יודע את עינוּיַי הפּנימיים, את כל השלשלת, עם כל החוליות של צרות ויסורים, שמחתי האמיתית ואסונותי האמיתיים, את כל חבלי נפשי, וחלומותי ושאיפותי, את נצחונותי ומפלותי, את ששוני ויגוני, את צערי והעונג של צערי, את אוֹשרי והיָגון והצער שבאושרי, את אשר חפצתי להיות ואשר הנני באמת, את כל מעשי הטובים והרעים, את כל חטאי ופשעי, וגם את צִדקָתִי, את חסדי נפשי ואכזריותה, את עליות נשמתי וירידותיה, את אורותיה וצלליה, את כוחותיה, יתרונותיה וגם את רפיונותיה ומגרעותיה, את כל היופי וההוד שבנפשי וגם את כל הכיעור שבה; מי שאינו יודע – ומי יעמול כראוי לדעת זאת? – את כל המניעים הנסתרים והנעלמים שבנפשי, את כל ניצוצות האור ונטפי הארס שבה, את אשר השפּעתי על אחרים במסבתי ובסביבתי ואת אשר השפּיעו אחרים עלי, את מעשי ועלילותי החופשים והאנוסים, את אשר קיבלתי בירושה מהורים ומאבות אבותי, ואין אני עָרֵב ואחראי עליהם, ואת אשר אני מנחיל בירושה לבאים אחרי; מי שאינו יודע כל חיי החיצונים והפּנימיים עם כל החליפות והתמורות שבהם ועם כל הקבוע ומתמיד בהם – האם יוכל לתאר אותי, או לספּר על אודותי? – כל מה שיספּר על אודותי, יספּר רק איזה קטעים, פּרורים ותעתועים. ואני ונפשי נהיה נקיים מכל זה.

על כן מלה אחת אשר יספּר לי הסופר על נפשו, את אשר יספּר באמת ובתמים (ותמיד יש להבדיל ולהכיר את האמת היוצאת מן הלב), יקָרה לי מאלפי סיפּורים שאשמע על אודותיו מפּי אחרים. ומִדעתי ומחוֹשְׁבי כל זאת הנני נוטל לנפשי את החוצפּה, לכתוב ולמסור לדור דברים הנוגעים רק לנפשי.

חצי־אפיקורס

ברלין, 7 בפברואר, 1908.

אני יושב בבית־מזון בלבוב, אל שולחני ניגש יהודי כבן ארבעים וחמש, מצחו גבוה, שערותיו ארוכות ופני אציל־רוחני לו, רק תנועותיו הן של סרסור, פּחדניות, לא בטוחות, בעלות זויות, ובכל זאת נחפּזות.

“שמי הוא פּלוני בן פּלוני. רוצה אני להתודע לאדוני.”

אני מביט עליו בעין בוחנת ושותק.

הוא מדבר עברית: “רעָיתי הראשונה היתה אחרי כן לרעיתו של הסופר ר. א. ברודס בווינא, בודאי שמע אדוני את שם הסופר ברודס, והנה רעיתו הוא בווינא היתה מתחילה רעיתי אני בלבוב…”

“כן?!”

“דבר ידוע.”

“ואדוני מי הוא?”

“הנני, ברוך השם, פילוסוף, פילוסוף באמת, בלי חָכמות. האיך שַייך קַנט, שופּנהויר, זה מובן מאליו, אבל גם מִשֶׁלִי חידשתי… יש לי, תהלה להשם־יתברך, גם חידושים ושיטות משלי…”

“כן?”

“ובכן יש לי סטודנט, שם באותם המקומות, בווינא, והוא, תהלה לאל, הנהו “מאַכֶר” שלם, בִּרְיָה כִדְבָּעי, מושלם ממש, וגם בת יש לי שם, שם בווינא וגם היא ב”ה ‘מאַכֶרין’ שלימה והיא גם לומדת מוסיקה, היא מין שָׂרה בֶּרנָר, וגם אני הנני קצת ‘מאַכֶר’. בשעת הבחירות לפּרלמנט עקרתי גם אני הרים, האיך שַייך לומר הרים, אָמרתי רק לשבר את האוזן, אבל גם אני עסקתי פּה ושם…"

“באמת?!”

“שאלה? הנני, בינינו לבין עצמנו, בעיקר הדבר חצי־אפּיקורס (המדבר השפּיל את קולו והביט בעינים תועות מסביבו), בכל זאת אין אני נוהג לאכול פּה בשר ותבשילים, כי הכַּשרות אינה פּה כדבעי. מלצר! מלצר! כוס תה ותופינים תן לי…”

המלצר הגיש למדבר את האָמור.

“זה מותר לאכול גם פּה. הנני אָמנם חצי־אפיקורס, אולם בפַת-בַּגָם לא נִגאַלתי. חמורים המה בני עירי, ואין אני רוצה להתגרות בהם, כי יוציאו עלי שם רע, שאוֹכֵל אני טרפות.”

“חלילה לאדוני!”

“אדוני עושה ספרים? כן, איזה מהם קראתי, טוב, נעים, מתוק. וגם אני הנני מחבר ספרים, ספרים גדולים. הרבה הרבה ספרים חיברתי, תהלה לאל, אולם המולי”ם רשעים גמורים, אינם מדפּיסים, להכריחם אין אני יכול, יד תקיפה אין לי…"

אני מחריש ושומע, והוא מוסיף לדבר עברית: אם רוצה אדוני לקבל תענוג אמיתי, אָז אָביא לבית־מלונו את חיבורי הכתובים. יודע אנוכי מראש, כי אדוני ימצא בהם חידושים ורעיונות נפלאים…"

“לצערי טרוד אני ופנאי אין לי…”

“אי משום הָא לא אִיריא, רק שעות אחדות אגזול מאדוני, ויודע אנוכי מראש כי אדוני יביע לי תודתו על העונג שאמציא לו… רעיתי אני היתה אחרי כן רעיתו של ברודס, בודאי שמע אדוני שם הסופר הזה, הוא היה בעלה של רעיתי הראשונה.”

“כן?”

“גם שירים חיברתי. יש לי, ברוך השם, מכל המינים, ושירים כדבעי עם חרוזים ועם מליצות גבוהות, יודע אני מלאכה זו לא גרוע מהַנֵי הפִרחָחים שמעולם לא למדו דקדוק ואת התנ”ך לא ראו בעיניהם, ואנוכי הנני בעל תנ“ך מופלא, וגם בפואיזיה יש לי, ברוך השם, קצת ידיעה.”

וכאשר כילה המדבר לאכול ולשתות פּנה אלי בשפה הזַ’רְגונית: “דעם קעלנער וועט איהר מוחל זיין בעצאָהלן: צוויי גלאָז טהעע, דריי קוכן און איין סיגאַר” [למלצר תואילו לשלם, במחילת־כבודכם: שתי כוסות תה, שלושה תופינים וסיגאר אחד].

מנגן עברי

– – – הבוקר היה בהיר, האויר נעים והאָביב מבשר בואו באַלפי אותות ומופתים. ואני הולך בלוויית הרופא לבקר את בתי העניים. ומרגיש אני בושה בדבר: אני הולך אל העניים לא למען עזור להם בפועַל, כי אם למען חקור, רק לָתוּר את חייהם.

והרופא הביאני לחדרו של מנגן עברי, מנגן במַשרוקיתא (קלאַרניט) בחתונות. אָמרתי “חדרו” אַך לשבר את האוזן, רק בדרך משל ומליצה. זו היתה מערה, חור אפל וצר. זה היה כל מה שאַתם רוצים, אַך לא חדר.

ואל חדרו של ה“אַרטיסט” העברי הזה באנו אחרי אשר עברנו על פּני חצר נאלחה, שילדי יהודים עניים, בעלי פּנים לא מרוחצים ועטופי אַרבע־­כנפות עם ציציות מגואלות ומתפּזרות ברוח, רקדו והתהוללו בו, ובראותם אותנו נבהלו מפּנינו, או הביטו עלינו בתמהון ובסקרנות, כשואלים: “פּריצים” אלה מהיכן הם באים ומה להם ולשוכני חצר זו? חפצתי לשוחח מעט עם הילדים האלה ולהחליק את לחייהם, אַך כל אחד מהם בגשתי אליו נסוג אָחור, כאלו פגָעוֹ או נשכוֹ ברדלס. רק אחד מהם הרהיב עוז בנפשו ונשאר עומד על מקומו ולא נרתע לאחוריו. הוא היה מעט חצוף. ובגשתי אליו ענה על כל שאלותי כהוגן ובלי רתֵת ופחדנות. ניחשתי: יש לו לילד זה עתידות. עתיד הוא להיות יוצא­־ונכנס בקרב הבריות ולהפיק מזה תועלת. ומי­־יודע מה עוד יהיה? אולי מיליונר, או בַּרון עברי. הכל אפשר, והילד כבר יש לו מן­־המוכן די חוצפּה בשיעור המספּיק למי שמיועד להיות עתיר נכסים ו“בעל בעמיו”.

ובהכנסי אל “חדרו” של ה“כלי­זמר” העברי ראיתי תמונה נוראָה ומבהילה – – שלא ראיתי כמוה לא בדמיון, לא בספרות ולא בין הציורים של האמנים.

והנני מוסרה כפי אשר ראיתיה במציאות בלי כל הוספה: חדר צר, קירות שחורים ומגואלים. ומשני צדי החדר, זו לעומת זו, שתי מיטות שבמקום כרים וכסתות יש בהן תבן קשה. כל כלי הבית היו: שולחן צולע וכיסא אחד שבור. הרצפּה היתה לחה ומלאה רפש. האויר שם מחנק לגרון. על־­יד הכירה עמדה עקרת­־הבית מטונפה ומכוסה־­פיח ועל שתי זרועותיה תאומים, שני ילדים בני שנה, צועקים ומפרפּרים, רעבים וכואבים, ילדי עוני. בטן הילדים היתה צבה ורגליהם דקות כקני שבלים.

באחת משתי המיטות שכבה עלמה כבת שבע־עשרה חולה: רגלה צבתה; מלאה היתה פצעים. התחבושת לפצעיה היתה מגואלה. העלמה נהמה מעוצם מכאוביה ורעבונה. נהימתה התכופה והאילמת היתה של חיה רעבה ופצועה. זו היתה נהימה משונה, מעוררת ותובעת רחמים, עזר, ריפוי. במיטה השנייה התגוללו שני ילדים, שלא יכולתי להבדיל מינם, נאנחו ונאנקו: גם הם היו רעבים וחולים. אנחותיהם העידו שכבר חדלו מלקווֹת ללחם ולסמי־­מרפא. זו היתה יבבה ללא תקוה, של אפס־­אונים. שני ילדים מוכפשים בסחי התגוללו על הרצפה והיו מטפלים באיזו עבודת־­בית. על יד הפתח עמד הבן הבכור, נער כבן עשרים, מוכה שחפת – זאת הכרתי מסקירה הראשונה וזאת העיד גם הרופא המלווה אותי – הנער הזה גם הוא מנגן בחתונות. הנשיפה במשרוקיתא הזיקה לריאתו החולה, כי קצרה נשימתו. מנסה הוא כפעם־בפעם לנגן בכלי­־זמרתו, האהוב עליו, ואנוס הוא בכל פעם להניחו מידו מקוצר נשימה ומחוסר כוח.

אבי הבית המנגן, איש כבן ארבעים וחמש, אב לתשעה ילדים, גם כן מוכה שחפת, עמד עגום על יד השולחן, משרוקיתו בידו, והוא בודקה שבע בדיקות, ממששה, מחליקה והופכה לכל צד: רוצה הוא לתקנה, לכוננה ולהכשירה לנגינה. נדמה לו שלא ברֵיאָתו, כי אם בכלי זמרתו הקלקול. המשרוקיתא אשמה בזה שהקולות יוצאים ממנה סדוקים ומפוצלים.

כשנכנס הרופא עמי אל מעון זה, נשאו כל בני הבית את עיניהם אליו. נדמה להם שהרופא הביא אתו מרפא לכל תחלואיהם. נדמה להם שגם הרעבון מין מחלה הוא.

והרופא הגיד להם שאנוכי המלווה אותו הנני פרופסור (פרופסור בלשון­־ההמון – הוא שם־­תואר לרופא היותר גדול) מברלין. כששמע זאת המנגן היה מלא שמחה. הוא האמין שבבת­־אחת, ברצפט אחד, ארפּאהו מכל מכאוביו, והוא יוכל לשוב לעבודתו בחתונות ויביא לחם לבני ביתו. על כן השתדל לעורר רחמי עליו. הוא האמין כי הדבר תלוי רק ברחמים ורק ברצוני הטוב, כי בידי החיים והמוות. פרופסור מברלין – מִלְתָא זוטרתָא! והמנגן החולה פנה אלי בהכנעה רבה לספר ולתאר לי מצבו החומרי וענוּתו המוסרית: “זה איזו שנים קשה עלי לנגן בחליל; נשימתי קצרה; אין כוח לנגן. פרנסתי נתקפחה על­־ידי זה לגמרי; אמנם הרבה לא הייתי מרויח גם בהיותי בריא. החתונות בעירנו לא רבות הנה ועשירות עוד פּחות מזה; בכל זאת הרווחתי כמה שהרווחתי. אולם עתה הנני כלי שבוּר, איש לא יוצלח.”

המספר פסק דבריו מקוצר נשימה, ובאצבעו הרזה הראה לי על חזהו הצר, כמבקש רחמים והצלה.

ואחרי הפסקה לא ארוכה החל עוד הפעם: “ואין אני מנגן עוד בחתונות, ואין אני מרוויח פרוטה… וניסה בני הבכור לאחוז באומנותי־­אני, והיה לי לעזר כמעט, כי היה ממלא את מקומי בחתונות, ובני­־אומנוּתי ‘הכלי­זמרים’ נתנו לו חלק קטן מהכנסתם, אולם גם הוא חלה, וגם הוא היה אנוס להשליך את המשרוקית, ומונחת היא עתה בקרן זוית, ועוד־­מעט תעלה חלודה… איזו קללה רובצת עלינו… ואין אני יודע במה חטאתי לאלוהים, יסלח־­נא לי ולדברי, יותר מאחרים, ומדוע כילָה בנו כל חמתו ואלה הצאן מה חטאו…”

בדברו את דבריו האחרונים הראה לי בידו על ילדיו השוממים והעגומים ועיניו נתמלאו דמעות.

אשת המנגן, “עקרת הבית” עמדה, בהחזיקה על שתי זרועותיה את תאומיה, הניעה ראשה מלמעלה למטה, כמאַשרת בתנועותיה האילמות את דברי בעלה העצובים ואת התאוננותו המרה, מבלי הרהיב עוז בנפשה לדבר את דבריה היא.

עמדתי נדהם. לא היה קץ לצערי על אי­־יכולתי לעזור לבני הבית אף במעט – – אולם לא ידעתי איך להציע לפניהם תמיכה קטנה מבלי לבייש את פניהם.

ובעמדי על־­יד האם הוצאתי מטבעות אחדות מכיסי ונתתי על יד אחד הילדים, באָמרי לו: קנה לך ממתקים.

ובראות האם שנתתי כסף לילד, גערה בוֹ בנזיפה: חלילה, אל תקח כסף מידי הפרופסור!

במשכּנוֹת דלים

ווארשא, 11 במאי, 1908.

– – – הרבה למדתי מפי המציאות.

ומה שונה ונבדלה המציאות היהודית כפי היא באמת, המציאות כהוָיָתה, מאותה המציאות המתוארה בספרות העברית­־היהודית, מסַפרינו בשתי השפות האמורות אינם יודעים כלל את חיי האומה העברית. מספּרינו, ביחוד החדשים, צובעים ומשנים את קלסתר פּני חיינו.

כחמש שעות הלכתי מבית לבית, מדירה לדירה, ודיברתי, ושאלתי וחקרתי היטב מפּי העניים, מפּי הזקנים והצעירים והילדים, מפי הגברים והנשים על כל דבר ודבר אשר לקח לבי. והתשובות שקיבלתי מפי כל אחד מהם היו מעניינות עד­־מאוד, ובלתי צפויות מראש. המספר, לוּ גם אָמן ופסיכולוג, לא היה משערן מראש. לראשונה עלי להעיר שנוכחתי מכל הביקורים שלי בבתי ההמון בערים שונות, שרוח הרבולוציה והשינויים לא חדרו לתוך שדרותיה הרחבות של האומה העברית, לא נגעו גם בשטחיותן של השדרות האלה. העם העברי עודנו מחזיק בתומתו במשטר הישן. בַקָשת הפרנסה, טרדות ודאגות הקיום ההכרחי הן־­הן העומדות בראש ענייני האומה העברית. מפניהן נדחים כל יתר העניינים לשורה האחרונה ואינם תופסים מקום חשוב בחייה.

ביקרתי אחד העניים בעליית־­הגג. המעלות והמסדרונים של הבית שהוא מתגורר בו מלאים רפש, חלאה ואויר מחניק. העני ישב וגָלל פַּפּירוֹסים (הוא עובד בעד פַבריקה של פּפּירוסים), ולא הפסיק עבודתו גם בשעת שיחתו אתי. על שאֵלתי: החפץ הוא כי תהיה קונסטיטוציה ברוסיה וכי יתנו שיווי­־זכויות ליהודים, ענה: למַאי נַפקָא מינָה, אם יתנו או לא יתנו, העיקר כי יהיה מקום להרויח רוּבּל.

המשיב היה יהודי בן ל"ד שנה, עַם־­הארץ, אך לא גס, חסיד תמים, עני מדוכא כל ימי חייו. ועל שאֵלתי: היש ימים בחייו, שהוא מתגעגע על הצדיק ורוצה לנסוע אליו – ענני: בודאי ובודאי ישנם ימים בחיי, שאיזה ניצוץ מתלהב בלבבי, ונפשי נמשכת ונכספת אל הצדיק, להיות בביתו, לכל הפחות ביום־כפור. אולם מה אעשה וכסף לנסיעה אין לי. פעם אחת בחיי נסעתי אליו, יִחיֶה, ועד היום הנני חייב את השלושה רובל כסף שלויתי לצרכי נסיעה זו.

באחת החצרות נתעכבתי על יד חבורת ילדים וילדות. שוחחתי עמהם, ושאלתי את פּיהם דברים שונים. והנה מתוך החבריה של טַפְלַיָא אלה עורר את תשומת­־לבי ילד אחד כבן עשר שנה. עיניו הגדולות והחודרות וכל תנועותיו העידו על כשרונות רוחו. קרבתיו אליו ושאלתיו, אם יודע הוא “פּסוק”?

“גם זהו דבר גדול! עוד בהיותי ילד קטן “למדתי פּסוק'”, ועתה, כבר הנני לומד גמרא עם תוספות ועם מהרש”א".

והילד דיבר אלי מעט בגאוה ומעט בחוצפּה של ליצנות.

וכאשר שאלתיו דבר­־מה באותה המסכת, שהוא קָאִי בה, ענני: “לא נטלתי את ידי”.

אז קפצה ילדה כבת־­שבע מתוך “החברה ­הלבנה”, ילדה בעלת שפתיים כחולות ועין נוזלת, ותפן אל הילד הנשאל, ותאמר: “תיכף אביא לך מים לרחוץ את ידיך.” וכהרף­־עין רצה אל הקומה השלישית והביאה כד מים ותגש לילד ­הלמדן באמרה: “טול ידיך ורחץ אותן, וענה על מה שנשאלת.”

הילד רחץ את ידיו, וכאשר גמר את ה“אשר יצר” כפף את אגודלו והסביר לי בניגון תלמודי את אשר שאַלתיו. יתר הילדים פערו פיהם והיטו אוזן לשמוע את תשובת בן­ גילם.

ציוריו של גי די מופּסן

מאַריָנבאַד, 27 ביוני, 1908.

בשני הימים האחרונים קראתי רבים מציוריו של גי די מופּסן. את רובם קראתי זה מכבר הימים פּעמים אחדות. ועתה בקראי אותם מחדש גיליתי בהם כוונות, שרטוטים, תווים, צדדי ­אָמנות, מה שלא הרגשתי בהם כל צרכם בפעם הראשונה. וזהו אבן ­הבוחן של ספרי המופת: יש לקרוא אותם פעמים אחדות, ומקריאה ­חוזרת כזו יש רק להרוויח רווח רוחני. מה שמפליא אותי בציורי מופּסן היא הבהירות והפּשטות. בהירים ושקופים הם ציוריו כמי ­בדולח. קלים ונוחים הם כאַויר ההרים, ככנפי יונה וכענני ­בוקר. קריאתם היא תענוג רוחני. עוד זאת: כל ציור וציור של מופּסן מצטיין בקיצור נמרץ. אין בהם אף מלה אחת יתירה, אף שרטוט אחד עודף. אין להוסיף ולא לגרוע מהם מאומה, לחלוטין מאומה. ולא זו בלבד, אלא אף זו: בכל אחד מציוריו יש עוקץ, יש רעיון מרכזי. בקַל ועובֵר הוא תופס את הנצח. בכל נטף יש עומק הים. בכל ציור יש פּרובלמה. ציור בעלמא לא היה כותב. ומה דקה, מה חריפה ויחד עם זה ענוגה ומחוכמה היא האירוניה שלו! הוא יודע והוא רואה כל חסרונותיו, כל רפיונותיו הגלויים והנסתרים של האדם. אין נעלם ונסתר מנגד עיני בְּשָׂרו ורוחו. והגאוניות שבכשרונו הסיפורי הוא ריבוי צדדיו. ענייני יום יום, כל מעשי חולין, כל פרטי החיים המצויים כמו כל ענייני עולם הרוח והמחשבה נותנים לו חומר לציור, ומתהפכים תחת ידו למרגלית אמנותית. כל אחד מציוריו הוא יצירה אמנותית, שיש בה עולם בפני עצמו. כל אחד מציוריו הוא חי נושא את עצמו. כל מחשבות האדם, רגשותיו, דמיונותיו, תאוותיו, שגיונותיו וכל הרהוריו גלויים לפניו. וכל מה שיצא מעטו של מופּסן אינו מגלה את עבודתו הכבירה, את התיקונים והליטושים הרבים, את חבלי הלידה ויגיעת הגידול והטיפּוח. כל ציוריו עושים עלינו רושם, כאלו נולדו בנשיקה נעימה, כאלו צמחו מאליהם. צנוע הוא במכשירי­ אומנותו. אציל הוא בסגנונו, ואין בו מאומה “מהפַּרבֶני”¹¹ הספרותי. ציורו הקטן “הבּן” שווה הרבה יתר מאַלפי ספרי־­מוסר. – – בציורו זה נגע באחד הפּצעים היותר אנושים של החברה האנושית. ובעשותו זאת לא יצא מגדר האמנות, ולא הבהיק אַף צבע אחד יתר על המידה. אחד מתלמידיו היותר מובהקים הוא, לפי דעתי, הרוסי אנטון צ’יחוב. אך רק המרחק בין התלמיד והרב.

הניצוץ האחרון; בגלות אין כל תקוה

וויסְבַדֶן, י“ב תשרי, תרס”ט.

והיגון אוכל את רוחי ואינו חודל. רוצה אני לבכות - ודמעות אין. והדמעות השתקניות, המסותרות והנעצרות ארס הן לנשמה. הדקורַציה של חיי פּה, בוויסבדן, יפה ונהדרה היא. אַך חזיון חיי הפנימיים היא טראגדיה נוראה. יאושים רבים תכפוני, הממוני. הנני נואש מהרבה עניינים לאומיים. הנני משתדל לקרוא לקונגרס עברי, ואין עובד חרוץ, אין עוזרים. אין איש על מי לסמוך, ועל מי שסומכים נכשלים. וכשנכשלים אין תקוה מעודדת. אַפַּטיה נורא מורגשת בכל. - - -

העני, לוּ גם יהיה גדול שבגדולים, לא ישפּיע על בני עמנו. כאשר נגלה כוכבו של הרצל על שמי חיינו, ועוד לא נודע טיבו ומהותו בעולמנו, אז, בהיודע לקהל העברי כי קרוב הנני לאדם הנפלא הזה, - שמעתי כל הימים מפי כל יהודי שחקרני על אודות הרצל את השאלה הראשונה (ברוב המקרים היתה גם האחרונה): היש כסף לאדון זה?

אילו היה הרצל עני (הקהל העברי האמין בעוֹשרו של הרצל והפריז על מידתו), כי אז לא היה משפיע כלל, למרות גאוניות אישיותו, על הקהל העברי. כן הוא העם הזה בגלותנו המרה. ומה שרע ביותר, אין מצפה ואין רוצה בגאולה שלימה. העם העברי מבקש פרנסה ולא יותר, כי ה“פרנסה גדולה מן הגאולה”.

והרבולוציה ברוסיה השאירה אחריה בעולמנו העברי עקבות של חורבן נורא. מי שהיו אתמול רבוליוציונרים, הנה לא מעטים מהם כיום הזה או שכירי הבולשת, שוטרי חרש, מרגלים, או: בעלי יאוש, נרפּים, הולכי בטל; אנשים מיותרים. או: שיכּוֹרים, רודפי זמה, משחקים בקלפים. או: פּטפּטנים, בעלי הזיה, בעלי מסתורין, מאמינים משונים. או: גנבים ורוצחים.

ולנו הלאומיים, בעלי התחיה העברית, אין בני נעורים. ההנהגה הציונית המרכזית היא כיום ביורקְרַטית. רחוקה היא מעל העם, והעם מעליה. נוח היה שלא תיבָרֵא מאשר נבראָה. ועכשיו שנוצרה, כאילו לא נוצרה. והספרות העברית הולכת וגוססת.

היקום דור חדש?

מעצמו לא יקום דור עברי, דור של תחיה.

יש תקוה רק בארץ ישראל, אם ירבו להתיישב שמה. בגלות אין כל תקוה.

להיות או לא­להיות, זאת היא השאלה. - - -

אֵלי שבשמים, אנא אל תכַבה בי את הניצוץ האחרון!

ייסורי-גסיסה או חבלי-לידה?

פּאריס, כ' בחשון, תרס"ט. 14 בנובמבר, 1908. - - -

עשרים ואַחת שנה עבדתי עבודה בלתי פוסקת בספרות העברית (ובספרות הרוסית­־עברית והיהודית) – עתה אין מקום לעבוד. אין עבודה, אין גם שכר מועט, אין גם תקוה למצוא מקום לעבודה בקרב הספרות העברית, כי הספרות העברית בעצמה נמצאת במצב של רגעי­־גסיסה אחרונים.

אחד המשוררים הצעירים, מהיותר מצוינים שבספרותנו, כתב אלי לפני חודש ימים, שגמר בדעתו להיות גלב בישראל, והוא לומד עתה מלאכה זו. האלך אני ואלמד את מלאכת החייטים. ומה אתפור לעצמי? – תכריכים לבנים לחלומות שחורים, שאני חולם לעמי ולספרותו. – החיים מתקוממים נגדי, חולם החלומות; נגדי, החוזה הגאה. באו מים עד נפש. אין כל מקור גם למחיה דלה, גם ללחם צר ומים ­לַחץ. הנני מרגיש בדידות נוראה בעולמנו העברי. באמת: אין כל עולם עברי. ישנם רק עברים אחדים פזורים ומפורדים, עברים אחדים שהם נאנחים ובוכים באין־­רואה על שֶׁבר עמנו. והשאר - עברים­ צוענים; יהודים בוגדים בכל קנייני הלאוֹם העברי, יהודים מאַבדים את עצמם לדעת, יהודים רעבים המבקשים ככר לחם, ויהודים שׂבֵעים, שבעים יתר מדי, המבקשים מקור תַענוגים שלא שערום אבותיהם. והיהודים הללו קופאים ומתאַבּנים על שַׂקי זהב.

הספרות העברית היתה מן שלפּוחית של בורית. בן־­רגע התנוצצה, התנוססה בצבעי הקשת, ובן־­רגע התפּקעה. זה היה חלום בוקר של איזו תחיה מדומה, זו היתה “פאטה מורגַנָה” של נודד במדבר. ואני הייתי תועה בישימון, איזה דון­ קיחוט. מיטב שנותי הקרבתי לשם הזיה בעלמא. האמנתי בכל לבי כי אנו הסופרים העברים נעורר את העם העברי לתחיה, כי נילחם וגם נצלַח, כי אמנם רב הדרך עד המטרה האחרונה, אך בעזרת עבודתנו וקרבנותינו נתקרב אליה. האמנתי, קויתי, חלמתי. עתה באה שעת היאוש, שעת הכפירה, שעת היקיצה. לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי לאחר עידן ועדנים יקום דור תחיה לעמנו ויָשוב אל ספרותנו ושפתנו העברית. לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי כל העבודה היתה לא לשוא. - - -

והצעירים העברים, בני הנעורים שלנו, תלמידי בתי־מדרשי המדעים החלו להתנצר: נַסים הם מן המערכה, בוגדים בכל העבר שלנו ובכל אידיאלי העתיד שלנו. ליכלכו את דגלנו והם נמלטים למחנה האויב. ובמי האשׁם, בבנים או באָבות? במאַשרי העם, או באַנשי ­העדר?

ועובדה היא: העם העברי מתפּורר, מתפרד, מתבולל. וכל זה מה הוא? יסורי גסיסה, או חבלי לידה? סוף, או התחלה? - - -

בבית רוטשילד

פּאריס, 19 בנובמבר, 1908, חצות לילה.

אתמול בבוקר ביקרתי את אדמונד רוטשילד. ארמונו עומד בחצר. ברחוב רואים רק את החומה אשר לחצר ואת שעריה הגבוהים. בביאת הארמון ומסדרוניו עומדים עצי תמרים, פרחים וצמחים שונים ותלויות תמונות עתיקות. הברון רוטשילד עושה רושם של איש־­עצבים, אשר חליפות מהירות ברוחו. הוא ממהר לדבר, ממהר לחשוב וממהר להחליט, ביחוד אִם ההחלטה נוטה לשלילה. הוא איש אידיאַלי ומזגו טוב. הוא מצטיין במידת הרחמנות ולב חם לו. אַך יש בו גם איזו עקשנות וקרירות מיוחדה. נימוסיו של מושל רב־­חסד. יש ביכולתו לפרוש כנפיים, אך אין ביכולתו לעוּף. כפי הנראה שמע בחייו דברי אמת רק מעט מאוד. הברון מתעב חנופה ודברי חלקות, אך אין הוא סובל לשמוע גם את האמת הערומה ואינו נוח לשמוע את ההפך מהמקובל עליו. הוא מאמין לאיש שיחו ואינו מאמין; מאמין לאיש, אם כבר מצא מסילות בלבו או בחצרו; מאמין שכל האנשים הבאים אליו רוצים ליהנות מכספו ומשתדלים להפיק תועלת ממשרתם אצלו; מאמין שאין אחד מהם טוב הרבה מחבירו. ואינו מאמין כי ישנם בישראל, או באדם, אנשי רוח באמת, אנשים שהאידיאל יקר בעיניהם מחייהם, ומכל הון דעלמא. הברון אינו יודע את החיים ואת בני האדם. הוא רואה את החיים ואת בני האדם מבעד מחיצות רבות. הוא רואה הכל מגבוה ומרחוק. הוא יודע מספרים, שורות, עמודים של מספּרים; הוא יודע יחסים, צירופים ונימוסים של החברה, אך אינו יודע את החיים ואת בני האדם, ואין לו כל חפץ לדעת זאת.

הברון אדמונד רוטשילד הוא יהודי טוב ומחזיק הוא בשלשלת המסוֹרה אשר למשפחתו. והנהו גם צרפתי טוב. יהדותו עמוקה, וגם צרפתיות יש לה שורשים, אם גם לא עמוקים. הברון מתרחק, ביחוד מימי ה“עניין” של דרייפוס, מהחברה הנוצרית. הוא אינו אוהב את הגויים. אינו קוראָם לביתו לסעוד על שולחנו ואינו הולך לסעודותיהם ולמשתאותיהם. כך הגיד לי בעצמו. אם יזמין לביתו ולשולחנו כעשרים או כחמישה­־עשר איש הרי זה חזיון יקר. עם היהודים שיש להם רק מיליונים אחדים, לא­ עליהם, אינו בא במגע ומשא חברתי, אינו מקרב אותם, כי הוא חושב לו זאת לפחיתות כבוד.

הברון בוכה לפעמים כשהוא מדבר על ארץ ישראל, או כשהוא שומע דברים טובים על היישוב שם, בארץ אבות. יש אשר הברון מבקש נדבר מאשתו בשביל מוסדות ידועים בארץ ישראל, והיא מתחילה מסרבת ומונעת ולבסוף מתְרַצָה.

מכל משפחת רוטשילד בפאריס הנהו, אדמונד, היחידי המסור בכל לבו ליהדות וליהודים, עוד הרבה יתר מאשר הנהו חושב ומאמין בעצמו. על היהודים העשירים בפאריס הנהו מביט כעל שְׁנוֹרֶרִים, אשר בכל ענייני צדקה עברית הם סומכים עליו, כי הוא יתן והם יקפצו ידיהם.

אדמונד רוטשילד אינו משחק בקלפים ואינו מחזיק אורוות לסוסים המתחרים במרוץ. הוא מבקר ביום­־טוב ובימים­ נוראים את בית התפלה, זכרון צדוֹק כֹהן¹² יקר לו מאוד וכמעט קדוש הוא בעיניו.

הברון יש בו ממידות מושלים, ויודע הוא כי יש בידו להכריע מאזני הפוליטיקה, וכי מושלים, שרים ונסיכים צריכים לו, והם פונים לעזרתו; אך יחד עם זה הנהו יהודי­־גלותי טיפוסי.

הפסיכולוגיה הרוטשילדית מיוחדה היא במינה: יש בה הרכָּבָה זרה ומשונה של ניגודים והפכים שונים, שהם עולים למזיגה אחת.

יש בו, באדמונד רוטשילד, יהירות וגם צניעות וענוה. יהירותו היא צניעותו וצניעותו היא גאוָתו. הוא מאמין בכל דברי המדבר אתו, ואינו מאמין מאומה. עושה הוא רושם של נצר מגזע עתיק, עתיק מאוד. ויחד עם זה דיָם רגעים אחדים להיות בחברתו, למען הכיר כי יש בו ממידתן של עוֹללות­־האדם, של נמוּשות­־הדוֹרות. ניכרים בו סימני הטראגדיה של האדם המרגיש בעצמו שהוא, לכאורה, כל­־יכול ובאמת אינו יכול מאומה.

ורוטשילד, כפי הנראה, מכיר בסתר נפשו שכל מה שהוא נותן לאחרים בתור נדבה וצדקה, - הוא נותן לריק. ואם נתן לאיש או למוסד ציבורי פּעם אחת, אז סופו לתת ולתת, והשַק הנָקוב, כפי שאומר המָשל, לא יִמָלא.

אדמונד רוטשילד מפזר כספּו לבני עמו לעשרות מיליונים. הכל פונים אליו מכל תפוצות הגולה, וברכה לא ראה בפזרנותו. מאומה לא הוטב, מאומה לא נִתְקַן; העם לא נעזר, וגם הפרטים המקבלים חסדו לא נושעו. ואף על פי שהשלים בלבו עם הרעיון המר שבחסד לא יוָשע עם, שבנדבתו לא יעשה גדולות, בכל זאת הוא נותן ונותן וידו פּשוטה לתת ולתת, יען כי לא­ לתת אינו יכול, יען שהוא מכיר שבלי נדבתו, בלי פזרנותו יוּרע עוד המצב, יִשפַּל עוד העם ויגדל האָסון.

והרחמנות העברית חיה בלבבו וברוחו. והוא הסמל של נדיב עברי בתקופת ההון והעבודה. טיפוס כזה, נדיבות ורחמנות כזו לא תמצאו אף קצתן אצל נדיבי אומות העולם. אדמונד רוטשילד הוא אחד מבחירי האומה העברית. בו נתגשמו חלקים מנפשה של האומה העברית.

ומתפלא אני על אחת: מהיכן הוא שואב יהדותו ואהבתו לעמו. מסביב הוא רואה ופוגש או צרפתים גמורים או יהודים שכבר שכחו את עמם וניתקו את שלשלת המסורה, יהודים מבקשי תענוגות ורודפי זימה. האַטמוספירה שהוא חי בה רחוקה היא, לכאורה, מכל דבר המזכיר את היהדות והעניוּת, ובכל זאת לבו מסור תמיד לעמו וליהדות. אם הכסף כקַש יחָשב לו, הלא את זמנו היקר לו הוא מבזבז לעמו.

רוטשילד לא עורר בי רגשי כבוד או הכנעה, אך לא עורר בי גם רגשי בוז. גם זה לא קוויתי, ולא שעַרתי מראש. השקפתו על ארץ ישראל היא כך: “כעת שואלים, מי ומי, אַיָם ואיפה המה היהודים, יהודים אמיתים הראויים לכבוד. והנה החילותי ביישוב ארץ ישראל בתקוָתי, כי במשך חמשים שנה, או אולי מעט יותר, יקָבצו, יתיישבו שמה מאות אלפים יהודים, אשר יחיו שם ויתפתחו כיהודים גמורים. והם יהיו כמצבה חיה, כעֵד נאמן, כי יש עם עברי בעולם ולא נהיה לחרפה בגויים. הגויים יראו ויֵבושו. מה יהיו אחרי כן, לא אדע כיום. אולי יש תקוה כי העברים יעמדו סוף־­סוף בארץ ישראל ברשות עצמם, ותִבָּנה מדינה יהודית. היום מוקדמת העֵת לדבר על אדות זה. אולם גם ה”אולי" הזה שוה המיליונים שלי, אשר אני משקיע בארץ ישראל, ארץ אבותינו."

אהבתו של הברון לארץ ישראל אמיתית ועמוקה, והוא משקיע ברעיון זה כוחות וזמן הרבה. על הציונים הוא אומר: הם באים אלי בעצות, ותכלית כוונת דבריהם: אָנו חכמים ממך. לך הכסף ולנו הדעה. אנו יודעים מה ואיך לעשות ולך יש כסף, תן לנו כסף ונדע מה לעשות. אולם [אם] במקום עצות יבואו אלי בכסף, ואדע כי לא פּטפּטנים הם כי ­אם אנשי ­מעשה. הם מתאספים ומרבים לדבר על דבר כסף, כלומר הם מראים שוֹבָר על אוצרי.

וגם אֶת מזכירו הפרטי של רוטשילד, את הפרופסור ווֹרְמְסֶר, דיברתי יותר משעה. ווֹרמסר הוא איש ישר, אך בלי כל צבע מיוחד. איש משכיל, אך מוגבל, איש נימוסי, אך קריר, איש לא בלי לב, אך בכל אופן לבו לא רחב.

אין חפץ במחשבות גדולות

לונדון, כ“ה כסלו, תרס”ט.

בעברי את הים מדיֶפּ בדרכי ללונדון, והים היה זועף ורותח, ואנית ­הקיטור היתה מקולעת בין הגלים, ולפני עינַי נגלו אופקים רחבים ונראו רק מים ושמים, אז באו מחשבות רציניות בלבי. אז נראו לי הבלי העולם הזה בצביונם ובהויָתם האמיתית. הכל, כל החי, כל החושב, היו כה קטנים, כה פעוטים בעיני. - - צריך להתקרב אל הטבע, צריך לברוח מן הבירה ולהתרחק מכל רמש האדם הרומש על האדמה למען התייחס אל החיים לא כילד, לא כילד תמים, או כילד הולל, פוחז וריק. איך יש לעשות קטנות ועוד לשמוח בזה, אם יש עולם של גדולות, אם מעשים כבירים מחכים לקראתנו, צופים אלינו וקוראים לנו מכל עֵבר ופינה. איך יש לחשוב מחשבות פעוטות, אם מחשבה אחת גדולה קרובה כל כך אלינו, והיא קוראת לנו כל היום: התאחדו, התעוררו לחיים חדשים, אל תשקעו בבוץ הקטנות, במחקרי העַצלות ובנבכי השִׂפלות, היו יוצרים, יוצרי חיים חדשים, ארץ חדשה ושמים חדשים.

והנה לא רק הקטנים זוחלים ורומשים בעולמנו, כי אם גם “גדולינו”. דיברתי ודיברתי עם נורדוי בפאריס, והנה גם הוא אובד ­עצות ואין­ אונים. יש לו מחשבות, אך אין לו מחשבה אחת גדולה. הוא חושב, אך רעיון אין לו. וגם נפשו קרועה ופצועה, וגם הוא שקוע עד צוארו בסתירות והפכים. אומר כך וחושב אחרת, ועושה אחרת ממה שהוא אומר וממה שהוא חושב. וגם הוא אחד שרידי דור הגלות.

שאלתי את פּי נַרצִיס לעווען, שהוא ראש כי“ח בפאריס וראש היק”א, את נרציס לעווען ידידה נעוריו של כְרֶמְיֶה המתאמר גם הוא להיות “יהודי גדול” – שאלתיו מה היא המחשבה הגדולה שלו, או של כי“ח ושל יק”א? ותשובתו היתה ריקה וראויה לרחמנות. הוא מעלה גֵרָה פרַזוֹת פעוטות, שהיו להן מהלכים בימי הווסד החברה “כל ישראל חברים”: להושיע לבני עמנו בארצות החושך על־­ידי מאמרים בעתונים, על־­ידי תמיכת כסף. לעווען הוא זקן טוב, שהיה יכול להיות “דוד” מצוין לחלק מגדנות לילדים, אך הוא עומד בראש שני המוסדים הציבוריים היותר גדולים בישראל, ובאוצרו הרוחני אין אַף מחשבה אחת ששָׁויה פרוטה. - - -

והדירקטור של היק“א מאירסון, הפילוסוף הנודע, השיב לי בפירוש על שאֵלתי: מה היא מחשבתו הגדולה, או מחשבת יק”א הגדולה לעמנו? האם החליפו את דִנָרי המחשבה של הברון הִירְש להושיע לעם ישראל לפרוטות קטנות? על זה השיבני מאירסון: אין אנו מחויבים כלל להיות בעלי מחשבה גדולה, ולא לב שאין לנו מחשבה גדולה, אלא גם אין לנו חפץ בה, כי היא מַזקת ואין היא מועילה בשום דבר. - - -

האנס הרצל

לונדון, 23 בדצמבר, 1908.

לבי התחמץ בקרבי אתמול. הדמעות שמו מחנק לגרוני ועוד היום אין אני יכול להרגיע את סערת נפשי.

בהסח הדעת, על פי מקרה, מבלי­ משים ראיתי דבר נורא, הייתי עד לחזיון תוגה שדיכא את נפשי ומָחץ את לבבי.

וזה הדבר:

באתי אתמול לבית­ מסחרו של יסף קאָווען¹³ (כהן), שהוא אחד הדירקטורים של הבנק העברי ואחד “המנהיגים” של הציונות “המדינית” (שאותו שלח וולפסוֹן במלאָכות פוליטית ודיפּלומטית לקושטא החדשה). יודע אנוכי את יוסף קאָווען זה שנים רבות מהקונגרסים הציוניים, מהקונפרנציות, מהפגישות אתו בערים אחרות (כמו: אנטוורפּן, וינא, אחרי מות הרצל). ותמיד ידעתי שהנהו איש קטן, שעלה לגדולה מסיבה בלתי מובנה וידועה לי. אולם “אם רוצה אתה לדעת את המשורר לך נא אל ארצו”, ולא המשורר דוקא.

והנה בבואי היום לבית­־מסחרו של “המנהיג הציוני” (ש"ר מַכס נורדוי הציע באחד העתונים לבחור בו לממלא ­מקום הרצל) כבר נפל בי רוחי. ראיתי את קובן מנצח על מלאכתו, מלאכת החייטוּת, כי בית־­מסחרו הוא בית­־מסחר לחולצות של נשים. משרתיו ומשרתותיו הם חייטים וחייטוֹת, והוא, קובן, מושל בממלכת החולצות. ובהכנסי לחדרו הצר של קובן נגלה לעיני בצורתו האמיתית, צורך חייט כהלכתו ובפּסיכולוגיה שלו. וכמו שיש פּסיכולוגיה בורגנית, אצילית, אינטלקטואַלית וכדומה, כן בלי כל ספק, ישנה גם פסיכולוגיה חַייטִית מיוחדת במינה. החייט יוצא במַחטו לא רק אל השוק, לא רק אל בית עבודתו, כי אם גם אל הפּוליטיקה ואל העסקנות הציבורית או הלאומית. אם הוא עוסק בזה.

אין אדם עוסק כל ימיו במכירתן ותפירתן של בִּלוּזוֹת לנשים ואין אדם נושם כל ימיו אוירו של בית העבודה לחולצות נשים מבלי אשר יהיה מושפע בנפשו ורוחו, במחשבותיו, אם יש לו כאלה, וברגשותיו – מכל זה. וקובן אינו חייט פשוט, כי אם חייט אנגלי, חייט עשיר, חייט שהיה לבעל בית־­מסחר, חייט השואף לתפוס מקום בין העובדים לטובת התחיה הלאומית, בין בוני המדינה העברית, וגם הוא, החייט, מעמיד פנים של קרירות אנגלית ומתלבש בצורה של מנהיג, של גדול. הרצל היה מקבל את פּנַי בביתו כאָח ורֵע, וקובן קיבלני כאלו היה לא “ממשפחת התופרים”, כי אם מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, ואני אחד מקטני נתיניו.

הדבר, קבלת הפנים, עשה עלי רושם כל־­כך רע ומכאיב נפש, עד כי לא ישבתי על הכיסא ואמרתי לקובן שממהר אני לעבודתי ואין אני יכול להשאר בחדרו.

והנה תוך כדי דיבור הציג לפני את הַנְס הרצל, בנו ­יחידו של יוצר הציוניות המדינית, וכמעט שכשלו ברכַּי.

נורא היה המראה:

ברגע הכנסי אל המכתבה של קובן ראיתי כי נער בן שבע־­עשרה עומד בזוית החדר ופניו עגומות. לא שמתי אליו לבי. דמיתי כי הוא אחד הנערים, שבא לקובן לבקש עזרתו ותמיכתו באיזה דבר.

אך כאשר הסיבותי את פּני להַנס הרצל, הכרתיו. בפעם האחרונה ראיתיו בביתו בווינא ימים אחדים אחרי מות אביו, והרביתי לדבר עם הילד. עברו מני אז כארבע שנים וחצי ואני כמעט שלא הכרתיו כלל. כן שוּנו פניו. ידעתי את הַנְס הילד בהיותו בבית הוריו החיים וכמה יפה ונחמד היה אז. עיניו היו יפות מאוד והבריקו ונוצצו בעליזות החיים והפיקו אושר הילדות השלֵיוָה והנעימה. וכמה היה אז חביב, מלא חן ורוך. והרצל הביט אליו תמיד באהבה רבה, בגאון ותקוה.

זה היה לא­ מכבר, כמדומה רק אתמול.

והנה אני רואה בחור בן שבע­־עשרה בריא ואיתן בגופו, אך ברק עיניו, הודו ויופיו נגוזו ועברו. גם זֵכר אין להם על פניו. מבנה גווֹ חסון, אך קומתו בלתי זקופה וישרה, עומד הוא חרישית בזוית המַכתבה של החייט, האפוטרופוס שלו, במין אימה ויראָה, ופניו פּני יתום עזוב ושומם, יתום מבלי אָב ואֵם, כי שניהם מתו עליו.

בנו של הרצל, של הרצל המלך העברי שרק העטרה לא הוּשְׂמה עליו, אשר היה שעשוע להוריו ותקוותם לימים הבאים, עומד עתה תחת חסותו ואפוטרופסות של חייט מתאָנְגל, של "כלומר־­ציוני. ופָנָה הודוֹ, פָּנָה זיווֹ של הילד.

האפּוֹטרופּסות של קובן הטביעה את חותמה על פני הילד ורוחו. נכנסתי בשיחה עם הַנס הרצל, שרחמי נכמרו עליו. ותשובותיו על שאלותי ניתנו כמו מתוך בושה, בהכנעה, בקרירות ובקיצור. אנגלי הוא יותר מיהודי.

“כמה עליך, שאלתיו, ללמוד עוד בבית מדרשך?”

“עוד שנה וחצי.”

“ומה אתה חושב ללמוד אחרי אשר תגמור חוק לימודך בקולג'?”

“רוצה אני ללמוד שפות חדשות.”

“ומה שאיפתך בחיים, מה הנך רוצה להיות אחרי כן?”

“חפץ אני להכנס לפקידות הממשלה האנגלית, כלומר: להיות אחד הפקידים של הממשלה האַנגלית.”

“כלומר?”

“להיות מתורגמן.”

נוקמת הטבע מבחירי בניה, שאין היא נותנת להם בנים כמוהם. האדם הגדול מקרה הוא, כעין זכִיָה בגורל, פּרט היוצא מן הכלל. אך לא כלל וחוק. “אותו ואת בנו” אינו נוהג בגדולים.

ואחרי אשר נתנה הטבע סגולותיה ואוצרותיה, שאָצרה מדורות רבים, ליצירת איש כתיאודור הרצל, הולכים כוחותיה ומתדלדלים ומתרוששים, ואין הם מספּיקים לברוא תיכף אכסֶמפְּלַר מצוין במהדורה שנייה, משנה לגאון, או “פַּתְשֶׁגן” הגדול.

ונורא היה סופו של הרצל, שהקריב את חייו לעמו ולעתידותיו, שהעיר את רוח התחיה בלבות רבים מאחיו הצעירים. הוא מת בחציו ימיו, בניו עזב לאנחות ולצרות, כי גם אמם מתה עליהם אחרי מות אביהם.

דומה כאלו ההשגחה עונשת עונש קשה את הגדול, את הבחיר, את האדם­ עילאָה, את היהודי הגדול המקריב נפשו, פּשוטו­ כמשמעו, בעד עמו ותחיתו.

רוֹקר¹⁴

לונדון ב' בטבת, תרס"ט.

אמש השתתפתי בנשף המסיכות של האנַרכיסטים היהודים בלונדון והציגו לפני את מנהיגם, מורם־­ורבם רוֹקֶר. שעות אחדות רצופות שוחחתי אתו, והוא עשה עלי רושם יותר טוב מכל האנַרכיסטים שפגשתי בימי חיי.

רוֹקר הוא גוי, נוצרי, אשכנזי, בן ארץ הרהיין, ושנותיו כארבעים, או אולי יותר מעט. הוא עושה רושם של איש בריא מאוד בגופו וברוחו. פניו ועיניו מפיקים טוב לב, אולם השפם העב שעל שפתו העליונה יש בו כעין ניגוד לעיניו הרכות.

הוא בעל קומה בינונית ומבנה גווֹ חזק. הנהו בעל גוף מלא וכפתיו רחבות. קולו יפה, זך וצלול והוא דבּרן מצוין, בלי השתדלות לעשות רושם. דבּרן טבעי ואיש מעניין הוא.

הוא גוי, שאין בלבו אף קורטוב של דם יהודי ובבחרותו גם לא ראה ולא פגש את היהודים. וביותו לאנַרכיסט מלומד ומצוין, למד את הז’ארגון היהודי לקרוא ולכתוב בו והנהו כיום עורך של שבועון אידי­ אנַרכיסטי. כבר העתיק והדפיס כמה ספרים גדולים משפות שונות (כי הוא יודע שפות רבות חיות על בּוּריָן) לאידיש. הוא העתיק מספרי קרוֹפּוטקין הגדולים ומספרי אליזֶה ריקליו לאידיש ומסופרים אנרכיסטיים מלומדים אחרים. ועתה תירגם את הספר “אַלזוֹ שפּראַך צאראטהורסטא” [“כה אמר צרתוסטרא”] של ניצשה לז’ארגון.

רוֹקר הגיד לי, שהוא למד כמאה וחמשים מלים עבריות לכתוב אותן כהלכתן, מלים הדרושות לו לז’ארגון שהוא משתמש בו בעתונו ובספריו. בפיו הוא מדבר אשכנזית נקייה ויפה ועשירה מאוד. הוא הגיד לי שבנאומיו לפני הקהל האנרכיסטי היהודי הוא משתמש בשפה אשכנזית קלה מתובלה במלים יהודיות ולפעמים גם עבריות. הוא התנצל לפנַי: “יש אָמנם ביכולתי לכתוב אידית, אך קשה עלי הדיבור בשפה זו. ביחוד קשה זה לאשכנזי מלידה ומבטן”. – – רעייתו של רוֹקר היא יהודיה בת יֵראים וחרֵדים.

דיברתי אתו שעות אחדות על דבר השיטות השונות וההשקפות השונות של האנַרכיזם. דבריו היו ברורים, וניכר שבָּקי גדול הוא בספרות האנַרכיסטית ברוב השפות האירופיות, כי הוא שומע לשונות רבות. רוקר הגוי היה “האנַרכיסט היהודי” הראשון שמצאתי אצלו ידיעות עמוקות ורחבות בתורת האנַרכיוּת. הוא אינו, אמנם, מחַדש חדושים ומגלה נסתרות, אך הוא מסביר יפה.

את מַקס שטירנר הוא מרומם על כול, וחושב אותו לפילוסוף היותר גדול של המאה העברה, שלצערו עדיין לא הכירוּ והוקירו אותו רוב החכמים והפילוסופים, כמו שהוא ראוי לזה.

חבריו האנרכיסטים היהודים חובבים מאוד את רוֹקר והם קוראים אותו בפניו בשם “רבי”. ובאמת בהתבונני אל היחס אשר בין האנרכיסטים היהודים בלונדון ובין מורם ומנהיגם רוֹקר האשכנזי הנוצרי, מצאתי באמת יחס של חסידים לרבם, לצדיקם. אולם הוא, רוֹקר, מתייחס אל חסידיו לא כרבי, כי אם כידיד וחבר.

עם לבן גרתי

ברלין, יום ג' כ“ב בניסן, תרס”ט.

יום קשה היה לי. זכוֹר ­אזכּרנו שנים רבות. עם לָבָן גַרְתִּי. בתוך הגרמנים הנני יושב. בתוך שכונה ארכי־­גרמנית, פּרוסית, הנני גר. והנני סובל מזה הרבה. תנאי הפוזיציה, הבולשת, קשים יתר מדי. ודעות­ קדומות שוררות נגד היהודי, ובפרט נגד היהודי הרוסי. מביטים עליו כעל מורד, כעל פּורק­־עוֹל וכעל בר­נש הנכון להפוך את קערת הסדרים על פּיה. והיום בדו עלי בלבול רע, ורק במנוחת רוחי עלתה בידי להסיר מעלי בפוליציה את האשמה הכוזבת ולכַבּס אותי מעווֹן שלא עוויתי. –

ההכנות לקונגרס הקולטורי, יציר־­רוחי, מתקדמות לאַט לאַט. אבל חדלתי מהאמין בגדוֹלוֹת שיביא הקונגרס הזה. שויון הנפש השורר עתה בעולמנו העברי נורא הוא. אין מצפים ואין ממתינים לשום דבר. השלימו עם המציאות השפלה. האלילים שצמחו ברוסיה בשנים האחרונות זה אחרי זה התפּוצצו, נתבטלו. היו לאַל. לא אלילים היו אלה כי אם אלילונים. הרעיון הציוני היה עד השנה האחרונה דמיון, חלום. עתה היה למציאות, עתה יש להוציאו מכוח אל הפּועל. עתה נפתחו השערים. בעבודה הציונית אין לנו עתה צורך בחולמי חלומות, כי אם באנשי מעשה ועבודה – ואינם. השעה הגדולה מצאה דור של ננסים. בעבודה הקולטורית יש לנו עתה דוקא צורך בחולמי חלומות, בחוזי חזיונות – וגם הם אינם. בספרותנו יש לנו עתה צורך בבונים ונוטעים – אולם לשוא אָנו מבקשים אותם. נשאתי עיני אל ההרים ואל העמקים – ואין איש. ומה שחסר לנו בכל מקצוע, שאָנו פּונים, הם אנשים שיש להם אופי קבוע.

חשבון-הנפש

מונטריאול, תענית ­אסתר אור ליום י“ד אדר תרע”א. 11 פברואר, 1914.

ליל הולדתי. הנני נותן דין­־וחשבון לנפשי. הנני צופה דרך חיי, הנני מנסה לסכם עבודתי ושאיפותי, הנני משוה רצוני ליכולתי, הנני מביט לאָחור וחודר לעתיד, ואני מוצא כי יד נסתרה מושלת בגורלי.

ומצטער אני מאוד על שעזבתי זה שנים אחדות – כלומר: על שאָנוס הייתי לעזוב – עבודתי בספרות העברית. וגם זה מה שאני כותב עברית אין אני מַדפּיס.

זה שתי שנים הנני מצמצם את כל עבודתי הספרותית רק בה“קענעדער אָדלער”. כותב אני יום־­יום יהודית מאמרים שונים ומהם הרבה שיש להם, לפי דעתי, ערך ספרותי באמת. ומיום שאני עורך את ה“אָדלער” כתבתי בו כשבע מאות מאמרים ספרותיים ודיברתי בו על גוי ואָדם, על כל שאלות היום והשעה, על הסופרים והספרות, על כל ענייני היהודים והיהדות, על חירוּת החיים ותנועות החברה והמדע, כתבתי במשך שתי השנים האלה רשימות, זכרונות, סקירות, בדיקות וכדומה, וכל זה לא שוה לי, יען כי כתובים הם כל דברי אלה ביהודית ולא בעברית. – – –

ובסתרי נפשי קַצְתּי בעבודה ציבורית כזו. ומבקש אני לשוב אל עבודתי בספרות העברית. ונדר נדרתי בלבי לחַדש ולהַעצים עבודתי העברית מעתה והלאָה כי היא נשמת נשמתי.

הפרופסור יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי והד"ר חיים ז’יטלובסקי¹⁵

מונטריאל, 20 באפּריל, 1914.

היום התייצב לפנַי הפרופסור ד"ר יצחק אייזיק הורוויץ (הנודע בשמו הספרותי יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי). הוא בא הנה לקרוא שלשה שיעורים ביהודית. הוא עושה רושם של בעל־­בית בריא, של סוחר אָמיד וחשוב. חסון הוא כאלון ודיבורו היהודי קשה וחותך כאיזמל קהה. מסקירה הראשונה ניכר שאיש ישר הוא, שאינו מתחפּש ואינו מבקש לעשות רושם על אחרים.

אין בו אַף אבק ­בלוֹף. חוט אצילות בלתי­־מזויף מתוח עליו. דמוקראט פּשוט הוא בלי פּרחי תכֵלת. היהודי הליטאי ניכר בו בכּל ואמריקה לא מחקה מצורתו הרוחנית הזאת אַף שרטוט אחד. גם הד"ר חיים ז’יטלובסקי הוא יהוד ליטאי בכּל, בכל תנועותיו, הליכותיו ובדיבורו.

שני יהודים ליטאיים טיפּוסיים ומצוינים.

ובכל זאת יש הבדל גדול ביניהם, אַף כי שניהם עוסקים בעבודה ציבורית במקצוע אחד וכמעט בזוית אַחת, וגם שאיפותיהם הכלליות מכוּונות כמעט למטרה אַחת.

לא הרי זה כהרי זה.

ד"ר חיים ז’יטלובסק הוא חריף השכל, בעל מוח חושב מחשבות פילוסופיות, שגם הפּלפּול התלמודי של בית־­המדרש בלתי זר לו. ואייזיק הורוויץ אינו אלא איש המדע. בהגדרתי זו אָמנם עוד לא מדדתי שיעורן של מדעיוּתו ותכונתה.

ז’יטלובסקי הוא נואם יהודי מצוין. - - לשון צחה, קול נעים – כל מכשירים הדיבור וכל מעלות כלי המבטא, - הכל יש לו. ועל כל מה שהוא מדבר, אם על עניינים חשובים או על עניינים שכיחים, לשונו שוטפת והמלים מצויות אצלו. את הכל הוא מסביר בתכלית ההסברה. את הכל הוא לועס לפתיתים דקים שבדקים, את הכל – אפילו את המתובל כבר – הוא מתבל, מפלפּל ומוֹלח. והלצות יהודיות שגורות תמיד בפיו.

וד"ר אייזיק הורוויץ איננו מצטיין בכשרון הדיבור. קולו גס מעט ולשונו בלתי צחה ותמיד הוא מתלבט במלים ונוקָש בשינונו. אַך הוא מדבר תמיד אל העניין ומכַוון לנקודה ידועה שֶׁשָׂם לו לנושא הרצאָתו. - - -

ז’יטלובסקי יש שהוא נוטה בנאומיו או בהרצאותיו לצדדין ועושה קפנדריות, מעַקם לפעמים את העניינים ומסרס מעט את המושגים למען יתנוצץ בביטויים חדשים או בדעות מקוריות.

והורוויץ אינו עושה בהרצאותיו קפיצות וב“דרך המלך” הוא מתנועע אל מטרתו, בשחר בדעה מיושבה.

הורוויץ הוא אילן ששורשיו מרובים וענפיו חוורים ומועטים. וז’יטלובסקי הוא אילן שענפיו רחבים ודשנים.

מונטריאל, 22 באַפּריל, 1914.

היום ביקרני הפּרופסור ד"ר אייזיק הורוויץ וישב בתוך חוג משפּחתי שעות אחדות. שיחתו יבשה אַך מדויקה. אחרי אשר דיבר כרבע שעה הובררה לי תכונתו: תכונת טיסמן בחזיונו של איבּסן “הֶדַה גַבְּלֶר”, אדם בינוני וישר. בעל­ מלאכה מדעי נעדר כוח היצירה.

המקצוע שלו: חכמת­ הספירה (סטאטיסטיק) ומשאו־­ומתנו התמידי עם מספּרים הטביע על רוחו חותם מיוחד. בכּל הוא מבקש מספּרים.

הוא סיפּר לי כי בהיותו סטודנט ברוסיה שלחוהו לסיביריה בגלל חטא ­מדיני ובשובו משם גמר את חוֹק לימודו באוניברסיטה הפּטרבורגית במחלקת­ המשפּטים. זה כעשרים ושלוש שנה שהוא מתגורר באמריקה. לפני עשר שנים היה פּרופסור לסטטיסטיקה במכללה של שיקאגו. אחרי­כן עבד שנים מעטות במיניסטריון לעבודה הציבורית שבוואשינגטון. בימי הרבולוציה הרוסית שב לרוסיה ונבחר שם לציר הדוּמה הראשונה, אַך הממשלה פסלה את בחירתו. כיום הנהו עוזר קבוע בירחונים רוסיים ומזמן לזמן הוא משתתף גם בעתונות היהודית. בשנים האחרונות היה הפרקליט של אגודת החייטים בניו־­יורק ומלחמתו עם מנהיגי היוניון של החייטים הלא היא כתובה על גליונות כל עתוני אמריקה של החורף העבר. חודשים אחדים היה גיבור­־היום.

ד"ר הורוויץ נולד בווילנא וחונך במינק. יחסו ליהדות הוא קר. בעצם תכונתו נשאר יהודי־­רוסי ואחד מן המתבוללים. אולם עבודתו הציבורית בשנים האחרונות בתוך אגודת החייטים העברית קרבתהו להמון היהודי, והנהו דמוקראט יהודי.

עודני חי

מונטריאל, 17 במאי, 1914.

עודני חי – למה ומדוע?

לאָן?

לא חדלתי מלשאול ומלחקור, לא נלאיתי לבקש תשובה על שאלותי אלה, למרות מה שהנני נסחף בתוך זרם החיים החברתיים, למרות מה שהנני שקוע ראשי ורובי בעבודות שונות ובעניינים מרובים, קטנים ופעוטים, למרות שהייתי לעסקן ציבורי – עודני עומד ושואל ותוהה: לאָן כל אלה?

ותשובה אין.

הימצאו? היהיו הבאים אחרינו יותר מאושרים ממנו?

או אולי: הבאים אחרינו יחדלו גם לשאול, גם לבקש, ולא יכו קדקדם בקיר ברזל?

וגלגל החיים חוזר ומתנועע בלי הרף והוא דוחף וסוחף, ואני תָחוּב בין יָדוֹתיו ומתנועע עם כל החיים, עם כל הנושמים…

יש רגע של אונאָה עצמית, של טעות בחשבון הנפש ואני מרמה את עצמי ואומר: אני הוא, ולא אַחר, הדוחף, אני רוצה, אני יכול, אני מניע, אני היוצר את החיים שלי: ברצותי אני מרחיבם וברצותי אני מקצרם.

הגרזן מתפּאר על מניפו, המוץ – על הרוח אשר ישאנו בכנפיו.

ויש רגע של גילוי עיניים ואני נופל ואומר:

הנני רק כדור ביד משחקת בי, הנני עולה והנני יורד ואין אני יודע מתי אני עולה ומתי אני יורד, הנני מקפּץ ומדלג על־כרחי.

האֶסַק שמים או ארד לתהום, למעמקי שחַת? היש שמים, היש שחק מלְבַּר, או רק מִלְגַו? כלומר: היש שמים מחוץ, או אולי רק בי המה, בי השמים ובי השחת והתהום?

למדתי, קראתי, חשבתי ואין אני יודע מאומה.

"דאַ שטיי איך נוּן, איך אַרמר טהוֹר

אונד בין זוֹ קלוג אַלס ווי צופוֹר!"

הָלאָה מוידוּיוֹ זה של פאַוסט לא צעדנו. הננו כולנו שוטים כמו שהיינו. מאומה לא למדנו. כל העמל היה לשוא.

הנני קורא את ספרי הפילוסופיה של ברגסון; הוא משַכּר את רוחי, מעורר בי כל כוחותי הפּנימיים.

"דא שטיי איך וכו': “וכך אעמוד כאן, פּתי מסכּן, / לא חכם יותר מאשר קודם־לכן” (מתוך "פאוּסט לגיתה).

ואני חושב מעט ומתעכב לרגע ושואל את נפשי:

המצאת בברגסון את “אבן־החכמים”, המצאת פּתרון לחידת חייך? - -

ברגסון בונה מגדל רם על האינטואיציה – הערת הרוח? – אולם לא הגיד לנו אינטואיציה זו מה היא, מה פּירושה הנכון?

כאשר יצאתי מבית־המדרש הישן עזבתי את המיסטיקה, סודות הקבלה, את המטאפיזיקה הכהה, נתתי להן גט־פּטורין. הייתי כמו מתרונן מיין.

ועתה הנני מחזיר את גרושתי.

הייתי למטאפיזיקן, למיסטיקן, למקוּבל בנוסח חדש ומחודש. הנני קורא את ברגסון – ועוסק בתיקוּן בתי תלמוד־תורה…

הנני צולל במעמקי חקירות ועיוּנים דקים־שבדקים – ועורך את ה“קענעדער אָדלער” – סולמי מוצב בשמים וראשו מגיע אַרצה.

הנני טובל בפילוסופיה של רודוֹלף אייקֶן¹⁶ – ושֶרץ בידי. שרץ החיים השכיחים. שרץ החיים של יום־יום, של עסקן ציבורי בנוסח רגיל.

שרץ – אולי נשר בידי?

עוד הפּעם הדמיון מתעתע.

משחק מלים.

במזל מאדים

מונטריאל, 16 באוגוסט, 1914. שעה שתיים אחר חצות הלילה.

מיום שחלה המלחמה באירופּה הננו קרועים מעל אַחינו שמעבר לים. אין אָנו יודעים מאומה, לחלוטין מאומה, מהנעשה עתה בקרב העולם היהודי מחוץ לאַמריקה.

נפסקו כל החוטים, כל הנימים שבינינו ובין אַחינו שמעבר לים. אין אָנו מקבלים מאירופּה לא עתונים, לא מכתבים ולא אַף טלגראמות, אַף לא טלגראמות של אלחוט, אין איש בא אלינו משם. חדלו המטיפים, הנואמים והסופרים הבאים אלינו משם. אין יוצא מאמריקה לאירופּה ואין בא משם.

ועתה מעניין הדבר לראות ולהווכח איזה רעיון חדש מקורי, איזו מלה חדשה, איזו סיסמה, איזו קריאָה־לעם תִברָא אמריקה היהודית, אותה אמריקה המובדלת עתה ועומדת ברשותה מבלי קַבֵּל בשעה זו השפּעה מאירופּה. מבלי התפּרנס ממזונותיה הרוחניים. - - -

לצערי עמדו אַחינו באמריקה מִלֶדת איזה רעיון. המלחמה באירופה וצָרַת אַחינו שם העירו בלבות אחינו פּה רק דאגות לכיסם, רק דאגות וחששות על דבר היוֹקר, ועל דבר שלום הוריהם או בניהם, אחיהם או אַחיותיהם שם, אַך אין באַמריקה אַף יהודי אחד – לכל הפּחות אין אני יודע ואין אני שומע על יהודי כזה – אשר ירגיש את האָסון הגדול של אחינו באירופּה בשעה זו בכל היקפו, בכל תולדותיו ותולדות תולדותיו, אף יהודי אחד אשר ירגיש את שבר עמנו בכל עומקו ובכל תוצאותיו הישרות והנגררות אחריהן.

ובכל העולם אין עתה אַף אָדם גדול אחד – כאשר היה לֶב טולסטוי בשעתו ובדורו – אשר ידבר אל כל אירופּה ואשר ימצא אוזניים קשובות. - -

הפילוסוף אַנרי ברגסון מצדיק את הצרפתים במלחמתם ומשניא עליהם את האַשכנזים. הצרפתים הם, לפי תוכן דבריו, סולת נקייה והאַשכנזים – סוּבּין גסים, הראשונים – מלאכים והאחרונים חמורים, ולא כחמורו של רבי פּנחס בן יאיר, הראשונים צדיקים, והאחרונים – רשעים.

גם ז’וֹרז' קלמַנסו¹⁷, זה הפּקח והחריף, מבטל את האַשכנזים ותרבותם כעפרא דארעא ומרומם את הצרפתים עד לשמים.

החוזה­־חזיונות והמשורר המדעי האַנגלי וולס (שכתב את הסיפּור הידוע “מלחמת העולמות”) שופך קיתון של בוז וכלימה על ראש האַשכנזים וקושר עטרות לראש האַנגלים.

הפּרופסור בהארווארד מינסטרברג (ספק נוצרי, ספק יהודי) אומר שירות ותשבחות לאַשכנזים וקורא את מלחמת האַשכנזים בכל העולם מלחמת­־מצוה, כי רק האַשכנזים צדיקים וכל העולם כולו רשעים.

לא רְאִי זה כראי זה (כי שונים הם כל הסופרים וכל החכמים האלה בדעותיהם והשקפותיהם על העולם), אַך הצד השוה שבהם – שכולם, כל האַריים וכל היהודים שהתבוללו בתוכם, אחוזי בולמוס המלחמה, כולם צוֹעים ברוב כוחם זה לנגד זה, וכולם אין בכוחם להתרומם על זמנם ודורם, על הדעות וההשקפות של בני אַרצם. או שהם יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, מפּני שהם מוגי­־לב וחסים על חייהם או על ממונם. אַך אין אחד מהם מגיד לעַמוֹ פִּשעו ולבני אַרצו את חטאתם.

יוצאים למלחמה – ייצאו! מובילים את הבחורים לטבח – יובילום. מחריבים ארצות, - ערים וכפרים, מחריבים אוצרות הקולטורה – יחריבו. מכבים את כל שמשות ההשכלה ומקדירים את כל הכוכבים המאירים – יכבו!

ובאים חכמי הדור, סופריו ומשורריו ומסכימים לזה, לא רק מסכימים אַך גם מעוררים לזה.

הפילוסופיה, השירה, הספרות, האָמנות היו לרקחות ולטבחות לאלילת־­המלחמה, הכליון והאבדון.

הקולטורה מִקבּרת עתה בעליה, ובעליה מקברים אותה.

קוֹל בלגיה

מונטריאל, 28 בספּטמבר, 1914.

ביום 24 לחודש ספּטמבר הייתי באסיפה הגדולה לרגל הופעת חבורת הבלגיים שבאו הנה לתַנות צרת אַרצם ולעורר רחמים עליה לפני בני קַנַדה. כל שרי קנדה באו אל האסיפה וישבו­־ראש. בין הבלגיים אשר באו הנה ונאמו לפני הקהל הגדול היה שר­־המשפטים, מנהיג המפלגה הליבראלית היימאן, ומנהיג הסוציאליסטים, ועתה שר הפּנים, ואנדרְוולְדֶה¹⁸.

בין הנואמים היו שר חיל­־הים הקנדי, אַנגלי כהלכה, דבריו היו ברורים, פּשוטים ומנומסים במידה ידועה ובלי העויות משונות. הוא הביע את הרעיון כי אַנגליה לוחמת על הצדק והיושר, כי היא יצאָה למלחמה להגן על בלגיה העלובה מידי האַשכנזים. - -

משלו לא הגיד מאומה. הד דעת הממשלה האנגלית נשמע מפּיו, קול העם דיבר מגרונו. ומה שהגיד – הגיד ברור ופשוט. תביעות מיוחדות לא היו לו.

יותר מכל עשה רושם בנאומו הפּרופסור מונְפטיט, בן פּאריס, שהוא מורה לספרות באוניברסיטה “לבֶל” דפּה.

הוא המטיר זיקי אש עשויה, והזיקים התפּוצצו בקול רעש והתנוצצו בכל הצבעים והגוונים. מליצותיו וניביו היו יפים ומבריקים, אַך לא יותר. תוכן לא היה בנאומו. - - רק המטיר פַּחים וגפרית על ראש האַשכנזים “הפּראים”. הוא עשה מספֵּד מר על בלגיה היתומה אשר נפלה בידי אב־­חורג: וילהלם השני. והוא תבע את זכותה של בלגיה, שבגין מוריס מטרלינק, בן אַרצה, ראויה היא לעמוד במקום גדולים ולתפוס מקום בראש.

תביעה כזו כי יחוסו על מדינה שלימה ויעמדו לימינה, רק יען כי סופר ידוע נולד בה, - תביעה כזו יכולה להשמע רק מפּי גוי. ואשרי אומות­־העולם שיודעות הן ערכם האמיתי של סופריהן, כי כדאית היא מדינה שלימה שיבואו כל העמים הישרים לעזרתה בשביל סופר גדול אחד שהקימה ונתנה לכל העולם כולו.

לבני עמנו אין כל תביעה לאומות­־העולם, כי יתנו לנו שיווי זכויות וזכות הקיום בתור אומה, כחטיבה שלימה, יען כי יש לה גם כיום סופרים ומשוררים והוגים ואָמנים גדולים.

אין אָנו טוענים כלל כי לא יגזלו את האור מעינינו, יען כי היינו לאור גויים.

ואוי לנו על שהננו ענָוִים ושתקנים יותר מדאי.

בכליון עיניים חכיתי לנאומו של ואנדרוולדה, אשר קראתי את דבריו הנדפּסים וקראתי הרבה גם מה שכתבו אחרים על אודותיו.

והנה הוא עולה על הבימה:

ואנדרוולדה: קומתו גבוהה מבינונית. פּניו וביחוד זקנו מזכירים את פּני אמיל זולא בהיותו כבן חמשים, אולם פּני זולא היו יותר רוחניים. פּני ואנדרוולדה מעידים על רוב שׂוֹבע, ולולא ידעתי מי הוא הנואם, כי­ אָז יכולתי להאמין שאיזה בעל בית־­עבודה עשיר או אָמיד עומד על הבימה. ובראשו קרחה, וזה עושה רושם לא נעים. כשאנוכי שומע נואם מצוין ובראשו קרחה הנני עוצם תמיד את עיני לבל אסתכל בפניו, כי מילדותי שׂורטת הקרחה שרטֶת בנפשי, וקשה לי עד היום להתאפּק ולהבליג על הרגשתי המוזרה הזאת.

הפראַק וכל תלבושתו הלמו את גופו של ואנדרוולדה הסוציאַליסט, כאילו היה מיניסטר מלידה ומבטן.

קולו החזק לא נעים. יש בו דבר־­מה הנותן טעמו או בן­־בנו של טעם צליל מתכת או צליל של כלי־­עץ. דבריו אינם שוטפים מפּיו, כי אם יוצאים דחופים בכוח ולפעמים גם מבוהלים.

ובשעה שהוא מדבר הוא מניע את ידיו, רגליו וכל גופו. את כל דיבור ודיבור היוצא מפּיו הוא מלוה בתנועות חזקות ושונות, ולפעמים קרובות לא יפות כלל.

תוכן נאומו היה יותר מלא ומנופה משל חבריו. נאומו לא הצטיין במאומה, ולגבי גודל העניין אשר דיבר עליו (המלחמה ומפּלת בלגיה באַשמת האַשכנזים) היה עני וחוור, אַך אחרי אשר שמענו את הנואמים הקודמים לו היתה בעיני גם עניוּת זו כעשירות רוחנית.

ואנדרוולדה לא חרף כיתר חבריו את העם האַשכנזי, להפך, הוא הודה בגדולתו ובתרבותו, כי אם שפך את כל חמתו על הקיסר וילהלם השני ועל המיליטאריזמוס של האַשכנזים, וניבא לשניהם אחרית רעה.

אני חולם בהקיץ

ניו־­יורק, 6 בפברואר, 1917.

שעה אחת­־עשרה וחצי קודם הצהריים.

עליתי אתמול על משכבי בשעה מושְׁכָּמָה, בשעה אחת אחרי חצות הלילה, וקמתי היום בשעה מושכּמה, בשעה שבע בבוקר, השלג הלבן והזך נוצץ בגן אשר ממול חלונות חדר­־עבודתי. מרחוק הנני רואה את קשת הגשר הגדול שעל ההודסון. בכל חדרי ביתי לא יישָׁמע קול איש. רעייתי עודנה ישנה. בני הצעיר, יוסף, נסע למורד­־העיר. צר היה לי לאבד את הבוקר היפה בכתיבה. ואטייל בחדרי, קראתי פּרשיות אחדות בנביאים, קראת את שירי היינה באַשכנזית, קראתי מעט את הסיפּור ה“בודנברוֹקים” של תומאס מאַן, דיפדפתי בספר־­לימוד לבוטאניקה, קראתי פּרק בספר “ביקורת התבונה הצרופה” של עמנואל קאנט, נשקפתי בעד חלונות חדרי אל הגן, ראיתי אנשים זוחלים, ילדים רצים, הבטתי אל הרחוב וֶבְּסְטֶר וראיתי טראמים ואוטומובילים רצים ומובילים אנשים זרים לי לרחובות נעלמים מעינַי. שם מרחוק הומים החיים, חיי ניו־יורק, חיי עובדים, חיים בלתי מובנים לי ובלתי חביבים עלי. שם ברחובות רועשים, עובדים, לוחמים אנשים על קיומם, או על הגדלת אוצרותיהם, ובחדרי – שקט ודממה, ואני חולם בהקיץ. חלמתי בהיותי ילד, נער, בחור צעיר לימים, בשנות עמידתי, ואני חולם גם עתה, בקרבי לשנות זקנה. אותו החלום ואותן חידות החיים, שהיו לי אָז הם גם עתה. ולא לבד שלא נפתרו אף במקצת, אלא החלום נסתבך ונתערפּל עוד יותר ויותר, והחידות נתרבּו ונתעמקו, ופתרון – אין. ולא כתבתי עוד את חלום לבי, חלום חיי, על הגליון וטמון הוא עוד בחוּבי, וקבור הוא עוד במעמקי נפשי, חושש אני לספּר חלומי באוזני אנשים זרים לי, שמא ישחקו וילעגו לי, שמא לא יבינוני, שמא לא יקראוני. על כן הנני דוחה את סיפּורי זה, הנני אורגו עוד בדמיוני. עוד אוצרי הוא. אולי אוצר דל, אוצר ריק, אבל לי יקר הוא, ואם יקדימני המות, אָז ימות אתי גם חלום חיי וזכר לא יהיה לו… “לעשות נקמה בגויים”. ואולי יביאו רווח והצלה לעם הרוסי, ותחת רע ישלמו טוב. הכל אפשר. וקשה לנבּא מראש. –

יעקב פ. אדלר

מונטריאל, 20 באוגוסט, 1914. שעה עשר וחצי בלילה.

לפני שבוע ימים ביקרני השחקן היהודי יעקב פ. אַדלר. הוא ישב בחדר­־עבודתי שעות אחדות רצופות. כן הוא עושה בכל פּעם מדי בואו למונטריאל. הסתכלתי בקנקנו: זקן בלי כל השכלה; בוּר גמור והדיוט שלם. לא חונך, לא למד, לא קרא מעולם בשום ספר ולא התעניין מעולם בשום דבר מלבד התיאַטרון. זה שלושים ושש שנה הוא משחק על הבימה היהודית וכבר קיבל את התואַר “מלך הבימה היהודית”, אַמריקה הדמוקראטית, שלא שׂמה עליה מלך לעולם, מלאָה היא בכל מיני מלכים ומלכות ובמלכי המלכים מסוג זה. - - -

על הבימה היהודית הנה יעקב פּ. אַדלר הוא באמת מלך ושליט, ולוֹ נאה ולו יאה כינוי זה ועטרת זו הולמתו.

בכל פּעם שישב אדלר זה בחברתי עשה עלי רושם של בעל רגש והנבה. למרות מה שהכול רואים בו רק אָדם גס ואַחרים גם אָדם רע וקמצן, הנני רואה בו, למרות בערותו, אָמן מלידה. אין ספק בלבי שלאָדם זה היה לפנים לב, ובל זה היה גם ניצוץ של שירה אַמיתית, ואין ספק שבתנאים אחרים היה יכול יעקב פּ. אַדלר להיות אחד השחקנים המצוינים בעולם, כי הטבע חנן אותו בסגולות יקרות הדרושות לשחקן גדול ובורא טיפּוסים חיים. - - -

יעקב פּ. אַדלר הוא אחד מן העם, יותר נכון: אחד מן ההמון הגדול, אבל יתרונו שנשמה בקרבו. ונשמה זו אינה מתעוררת לתחייה אלא על הבימה, או כשהוא יושב במסיבת אנשים שהוא מעריצם ומכיר ביתרונם.

ועושה הוא רושם של ילד, ילד לא רק עם כל חסרונותיו, בקלוּת דעתו ובהתעוררותו הפּזיזה, אַך גם במעלותיו של ילד חביב ומתחטא לפני הדבקים בו.

במסיבתי הוא מתוַדה תמיד על שגיאותיו וחטאותיו. בקרבתי הוא תמיד כמתגעגע על עולם אבוד לו, על שלא היה למה שהיה צריך להיות. בקרבתי הוא כאילו נמצא בכוּר מצרף ומנקה, הסיגים נופלים מעליו והשיריים המעטים הפּעוטים של הטוב, של הרוך והעידון אשר עוד השאירו בקרבו החיים המנוּולים שבסביבת השחקנים היהודים, - שיוּר זה הוא המותח עליו בעיני חוט של חן. לא הכל החריבה בו הסביבה הגסה והזולה. יש בו אָמנם הרבה פּסולת, אך גם גרעיני זהב הנני מוצא בו.

את הטוב שבו הנני מקבל בעין יפה, ואת הרע שבו אין אני רוצה לקבל ולא לדעת. - - -

בתוככי אמריקה

ניו־­יורק, 6 בינואר, 1921. שעה חמש לפנות ערב.

יום בהיר ויפה. אין שלג. רק רוח קרה מנשבת. לא עבדתי היום עד שעה זו שום עבודה ספרותית. לפני רגעים אחדים שבתי מטבוּר העיר. בּיליתי שם חמש שעות בעניינים ציבוריים שונים. היתה לי ישיבה עם הגביר ישראל מ“ץ ועם הסניגור י. שפריירגן בדבר מכתביו של א. בן־­יהודה אלינו. זה האחרון הפציר בנו כי את התשורה העממית (עשרת אלפים דולארים), שאני וי. מ”ץ אָספנו בעדו, ושלחנוה לאוצר ­הלאומי לירושלים והפקדנו ועד של אַרבעה לבְנות לא. בן־­יהודה בית בתור “מתנת העברים באמריקה” (מלבד מה שמסרנו לידו כאַלפּיים דולארים במזומנים), - כי את התשורה הזאת נמסור לידו, לצרכי ביתו וגופו. אנחנו כבר החלטנו שאין לנו הרשות “לשַנוֹת מצדקה לצדקה”, וכי כל המשתתפים בתשורה זו, כי"ד מאות עברים, נתנו את תשורתם רק בשביל בית ולא בשביל דבר אחר, ואת החלטתנו זו הודענו על ידי טלגראמה לבן־יהודה. - - -

קרח וקור באטמוספרה היהודית של אַמריקה. קפאון בכל. אין שביב אור ואין אַף מעט חום. העסקים רעים. היהודים שנתעשרו בשנות המלחמה ואחריה איבּדו בחודשים האחרונים את כספּם. ומפּני זה נפסקו ודָלִלו מעיינות העזרה והצדקה. ועניינים ציבוריים ולאומיים רבים גוססים. אולם בפינה אחת של חיי היהודים בניו־­יורק יש תנועה וחום: בשכונת החסידים הפּולנים. רביים, צדיקים, נכָדים, מזֶרַע הריז’ינאי באים הנה ואַלפי חסידים פוגשים אותם בנמל. עושים להם קבלת־­פּנים בבתי המלון היותר עשירים: “קול רנה באָהלי צדיקים”. בואו של הרבי מדרוהביטש הוא עתה המאורע היותר גדול בחיי היהודים של ניו­־יורק. כל העתונים היהודים מקדישים עמודים שלמים למאורע זה, כאילו היה היותר חשוב בעולמנו. והקוראים בולעים כל מלה בצמאון. ועתונאים יהודיים מן הנקראים פּה בשם “רדיקאלים” מתחסדים, מגזימים ומפריזים. וצריך להעיר כי אַלפי החסידים, - אומרים שמספּרם היה חמישה אלפים, שבאו לקבל את פּני הרבי מדרוהביטש, ומשפּחת הסַדֵגוֹרים, - הזדקרו מכיסם גליונות ה“פורברטס” הסוציאליסטי. רוב החסידים האלה מחַללים שַבּת, מגלחים זקנם ונסחבו בזרם החיים האַמריקאים, אַך עם כל זה נשארו, כפי הנראה, חסידים ואדוקים ב“רבּיים”. אין אף סופר עברי אחד בקרבנו, שיש לו קהל מעריצים ואדוקים כמו לאחד הרביים “מזרע הקדושים”. - - -

בשבוע זה הדפּסתי בהט“ב¹⁹ שני מאמרים ארוכים נגד כל השיטה המזיקה של ההסתדרות הציונית באַמריקה, ויצאתי עוד הפעם בדברים חריפים נגד בראנדייס²⁰ ומשרתיו. הגינותי על הפועלים הסוציאַליסטיים שבארץ ישראל, והוכחתי קשה את העורך של העתון האמור, את גדליה בּוּבּליק. יודע אנוכי מראש כי מאמרי אלה כמו הקודמים יזיקו לי ולמצבי החומרי ונקם יקחו ממני הַנֵי בִּרְיונֵי, אבל קשה ואי­־אפשר לי לשתוק ולחנוק בקרבי את האמת. אבל בזמן האחרון הנני יחידי בשדה המערכה. נָדַמו, שׂמו יד לפיהם גם אויבי ההסתדרות הציונית האמריקאית ומבקריה. העתונים היהודיים תלו מנעול על פיהם. הבטיחו, כפי הנראה, לעתונאים דבר־­מה, על הפרישה והשתיקה. אין כל ספק כי יש בזה שוחַד דברים. אבל. בכל אופן, אין העניין כשר כל­כך. גם העתון היומי “די צייט” של פועלי־­ציון שלפני זמן מה נלחם במנהיגי הציונות האמריקאית ולא חיפה על האמת המרה, הנה בחודש האחרון הוא עובר בשתיקה על כל מעשי ההסתדרות, וגם על חוסר מעשיה. בודאי יש בזה פּוליטיקה, יש בזה כוונה לא כל­כך טהורה, יש תקוה, כפי הנראה, לציונים הרדיקאלים כי שכרם לא יקופח אחריו – והתנפלו. עתה בודאי דורשת הפוליטיקה הפּועצי”ת לשתוק – ושותקים. סמאל מימיני, סמאל משמאלי. הפוליטיקנוּת האמריקאית אוכלת מבַשׂר ועד נפש גם בשורות היהודים המתאמרים להיות “חרדים ויראים”. ואני כאשר אבדתי – אבדתי. שוב אין לי תקנה. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה לעולם פוליטיקני.

שעה שתיים אחר חצות הלילה.

בשלושה הימים האחרונים עבדתי עבודה קשה ובלתי פוסקת. ביום שלישי ליאנואר כתבתי שלושה מאמרים גדולים, שניים באידית ואחד בעברית. ביום רביעי ליאנואר סידרתי את גליון ה“תורן” (וכנהוג היה עלי לתקן ולסגנן את המאמרים של עוזרי שמסרתי לדפוס, והתיקונים האלה שלפעמים קרובות היא כתיבת אותם המאמרים מחדש, כדי לעשות ממאמרים חסרי הגיון, חסרי שפה וסגנון, או חסרי טעם ודעה מאמרים שיש בהם טעם והגיון פנימי, מאמרים שיש להם שפה וסגנון) וכתבתי שני מאמרים עברים. ביום ובערב העבר כתבתי מאמר ראשי ארוך בעד גליון ה“תורן” של שבוע זה (“העתונות העברית באמריקה”) ומאמר ארוך באידית על דבר הסופר א. ח. רוזנברג בעל “אוצר השמות”. אמש ישבתי ראש בועד היובל של א. ח. רוזנברג במרכז עברי, וישיבה זו גזלה ממני כשש שעות עם הנסיעה הלוך ושוב. ובשובי אמש מן הישיבה בשעה אחת וחצי אחר חצות הלילה ישבתי אל שולחני לעבוד עבודתי עד אחר השעה הרביעית אחר חצות הלילה. – הנני מרגיש את עצמי בשעה זו עיף ויגע. נשאַבתי. אבל אין אני רוצה עוד לעלות על מיטתי לישון. אילו היו בחדרי עתה אנשים מעניינים הייתי חפץ לדבר אתם, לספר להם עניינים שונים ולהתווכח על מאורעות העולם הגדולים. עם בני יוסף הנני סח שיחות ארוכות. יש לו דעה משלו וחופשי הוא מדעות ­קדומות, ואיננו משועבד למוחותיהם של אחרים. צעיר מעניין, חד וחריף, ונחבא אל הכלים.

שד­־העבודה (ואולי: מלאך?) אַחז שוב הפעם בערפּי מיום ששַבְתי מבופַלוֹ, זה יותר מחמישה שבועות. היום ביקרני המשורר ב. סילקינר. הוא אינו מדבר עמדי אלא על אודות שקספּיר. זה כשנתיים הוא מתרגם את ה“מַקבֵט” לעברית בעד הוצאת א. י. שטיבל. ותמיד הוא מגלה דיוקים, פּלפּולים ודרשות ב“מקבט” זה. והנהו מתפעל דוקא מהמקומות המצויים בחזיונות שקספּיר ודוקא את המקומות הנפלאים אין הוא מרגיש. סוף סוף הנהו מלמד. וגם שקספּיר שלו הוא כמו שהינוֹ מצטייר במוחו ומצטלם במושגיו של מלמד ספרותי. ביום הנהו סילקינר מלמד ב“תלמוד­־תורה”, שנבחר שם למנהל, לילדי ישראל תפלות וברכות על תפוחי­־אדמה ועל הרַעם, ובערב הוא לומד שקספּיר ומתרגמו. זוהי אמריקה היהודית! חציו סופר וחציו מלמד בבית תלמוד־­תורה ונכנע לפני גַבּאים גסי־רוח; חציו רופא וחציו מלמד או סוחר ומוכר בתים וקרקעות; חציו אינז’ינר וחציו מלמד או חזן ומסַדר­ קידושין; חציו אמן, צייר, פסל, וחציו משרת בבית משתה, עוזר להדחת כלי האכילה, או מנקה בית־­המבשלות. חציו רבי, צדיק, נכד, לוקח פדיונות ונותן “סגולות” לעקרות וחציו סוחר ועוסק בעסקים בלתי כשרים ומהודרים כל­כך. אלה הם טיפּוסים מצויים בניו־­יורק היהודית. אני מכיר אותם פּנים אל פּנים ומקרוב. האויר בחוץ עדיין יפה וחם, אף כי ששי לחודש יאנואר הוא. זכרתי את הקור הנורא בקאנאדה, ולא הייתי חפץ, וגם לא הייתי יכול, לסבול את החורף במונטריאול, בעיר שישבתי ישיבת קבע ארבע שנים וששה חודשים.

אין אני יכול מטבעי להיות סטאטיסט

ניו­יורק, 2 באפריל, 1921.

אתמול ביקרתי את המשרד העממי שנוסד לפי שעה לקבלת פני הד"ר חיים ווייצמאן ובני לווייתו. העוסקים במשרד הזה, והעורכים את קבלת­־הפנים לווייצמאן בשם יהודי אמריקה, מחוברים ממתנגדי ההנהגה הציונית הרשמית. בהתבונני אל העסקנים העממיים האלה, ובחודרי לרוחם, עשו עלי רושם מדכא רוח. כנופיה של קופצים בראש. בין “הקופצים” האלה ראיתי את הסופר־הסוחר, הנואם־­העסקן נ. עקס, שהריח בכל העניין הזה ציד. עוד אתמול עמד לצדם של ברַנדייס, פליקס פרנקפורט²¹, סטיפן ווייז²² ויעקב די האאז²³, שונאיו ורודפיו של ווייצמאן ומתנגדיה של ההסתדרות הציונית העולמית. עד הוועידה הציונית בלונדון (בחודש יולי שנת 1920) היה נ. עקס ממתנגדיה העצומים של ההנהגה הציונית באמריקה. והנה בלונדון נעשה בן­־לילה מחונפיה ותומכיה. – – –

בשעה שאני כותב דברי אלה נוהרים רבבות יהודים לקבל את פני הד"ר ווייצמאן ובני לווייתו שבאו היום בבוקר באנית “רוטֶרדַם” לניו־­יורק, ומפני קדושת יום השבת נשארו כל היום באניה ורק בערב יצאו, ובצאתם אל החוף יקדמו רבבות יהודים את פניהם. אני הנני אחד מהמאה שנבחרו מאת ראש העיר של ניו­־יורק השופט היילן, לברך את המשלחת הציונית בשם יהודי אמריקה. אולם בחרתי להשאר העֶרב בביתי ולבלתי לרוץ אחר מרכבת הנצחון של ווייצמאן. אין אני יכול מטבעי להיות “סטאטיסט” ולדחוק את עצמי במקום שההמונים עומדים צפופים. - - אילו היה בא ווייצמאן או אחד מבני לווייתו כשהוא במצב מדוכא, והקהל הגדול היה עומד מרחוק, כי אז הייתי הראשון לקדם את פניו ולעמוד לימינו. עכשיו שהכול רצים והכול דוחקים את עצמם במקום המחזה, בתוך הרחובות שיעבור בהם ווייצמאן, אין טוב לי אלא לשבת יחידי בביתי (ובאמת הנני היום יחידי בביתי) ולקרוא בספר, ביחוד כשיש לי כיום ספרים חדשים ומצוינים במינם. –

מנהיגים שסרחו

ניו­־יורק, 2 באפריל, 1921. שעה שתים וחצי אחרי חצות הלילה.

…אתמול הייתי בלשכת ה“תורן”, במשרד הציוני שבשדרה החמשית, ונוכחתי כי רבה המהומה והמבוכה בקרב מנהיגי הציונות הרשמית. ביקורם של ווייצמאן ובני לווייתו בילבל את דעתם. רואים הם, מנהיגי הציונות, כי הציונים הם נגדם, בהגינם על “קרן­־היסוד” שנואַת ­נפשם, רואים הם כי יהודי ניו­יורק עורכים קבלת־פנים מלכותית לווייצמאן על אפם ועל חמתם ונטרפה דעתם עליהם. האמן­־האמינו ראשי הציונות האמריקאית כי יכשילו את ווייצמאן בבואו הנה, כי ימעיטו פה את דמותו ויחלישו את כוחו. בחפצם היה לקבל את פני ווייצמאן ובני לווייתו בצנעה ובלי כל רעש ולהפילו ברשתם. והנה ביאתה של משלחת הציונות העולמית הטילה רעש גדול במחנה יהודי אמריקה, מנהיגינו רואים כי קשה יהיה להתפשר עם ווייצמאן ובני לווייתו בדבר “קרן־­היסוד” ויתר תביעותיהם. הם באו בין­־המצרים ונהפך עליהם הגלגל. הם, מנהיגי הציונות האמריקאית, אנוסים לעשות בעצמם פרסום לווייצמאן ולחלק לו כבוד רב, בעוד שהם שונאים אותו ומבקשים לחתור חתירה מתחת לציונות העולמית שהיא לאוּמית ותרבותית. טעו האמריקאים הגדולים בחשבונם ולא הרחיקו ראות. נסתבכו מנהיגי הציונות האמריקאית (שהציונות היתה להם לפוליטיקה אמריקאית, ושבסתר לבבם נשארו אחדים מהם מתבוללים ויראים הם את התנועה הלאומית והתרבותית בארצות הגולה, ונוסף לזה הם שונאים את היהודים הרוסים ומתקנאים במנהיגיהם שעלו לגדולה) ברשת שארגו בעצמם ואינם יודעים איך להמלט על נפשם ולבלי חלל את כבודם. בעקשנות עיוורת מתנכלים הם לבטל את העם, את שורות הציונים הרחבות, את ההגיון הבריא והשכל הישר רק למען ינצחו. מביטים הם בבוז על הציונים ועל ההמונים היהודיים. פעמים לאין­־מספר החליפו את שיטותיהם ותכסיסיהם הציוניים, נואלו ונכשלו פעם בפעם וכל תחבולותיהם היו קורי עכביש. העובדות הממשיות מטפחות יום יום על פניהם, והם עדיין לא שבו מטעותם. להפך: מעמיקים הם לשגות ולחטוא לנפש הציוניות, ומדחי אל דחי יתמוטטו וימעדו. הרסו את אשר בנו בעצמם. אחת בפה ואחת בלב ידברו. - - -

וה“תורן” החודשי (שההסתדרות הציונית היא המו"ל שלו) הוא יתום, הוא הפקר. אין לו מנהל, אין לו בעלים. ואין אני יודע אל מי לפנות בדבר ענייניו החומריים, בדבר גודלו הכמותי, בדבר הנהלתו החומרית. ואני בהיותי אחרי מחלתי חלש ואין האונים לא החילותי עוד לערוך את החוברת הראשונה ואין חומר ספרותי בידי. ואין דואג לזה ואין מתעניין בדבר. תצא החוברת או לא תצא – אחת היא להם. יבואו חותמים, לא יבואו, אין הדבר הזה נוגע למשרד הציוני ולראשיו. הפקרות פלילית כזו אין דוגמתה. - -

עם המשלחת הציונית

ניו-יורק, 5 באפריל, 1921. שעה חמש אחר הצהריים.

היום בבוקר בשעה תשע ביקרתי את חיים ווייצמאן, ראש ההסתדרות הציונית העולמית, ואת מנחם אוסישקין. הפגישה היתה חמה. הרבינו לדבר על התכסיס בנוגע למנהיגי הציונות באמריקה המתנגדים לציונות הלאומית בכלל ול“קרן היסוד” בפרט. ווייצמאן בטוח בנצחונו. אוסישקין הגיד לי שאין עם מי להלחם, כי הצד שכנגד (כלומר: המנהיגים האחדים של הציונות האמריקאית), הוא חלש ומרגיש את עצמו מנוצח. וצר לו על שאין עם מי להלחם. פני ווייצמאן עייפים מאוד, אך מלא הוא מרץ רוחני. פּיקח הוא וכבוד מלכים שנתנו לו בניו-יורק לא הגיס את דעתו ולא בילבל את מוחו אף במקצת. יודע הוא את ערכן של ההפגנות הציבוריות ואיך הן נעשות. התוַדעתי בבית-המלון “קומדור” עם הפרופסור אלברט איינשטיין בעל ה“תיאוריה הרלטיבית”. הוא עשה עלי רושם טוב. פניו מעניינים. פני משורר וחושב. איננו אדם-הטרקלין. בּטלן הוא במקצת בהנהגתו. איננו מדקדק בדקדוקי-עניוּת. תיכף נראה שבחדרי נפשו נארגים דברים גדולים, שהם יסודות חייו. והנהגתו החיצונית פשוטה, עממית, בלי אבק פוליטיקה, ואין היא נוגעת כלל אל עולמו הפנימי. צנוע הוא באמת ורגש היופי שולט בו. אין הוא מפלגתי כלל ואיננו גם לאומי במובן שלנו, כי אם אדם הגון ויהודי בלי שמץ של זיוף. הוא בא, התקרב אל הציונות, התעניין באוניברסיטה העברית בלי שום תיאוריות והנחות מוקדמות, בלי מלחמות פנימיות, אך הרגש העברי שבו, רגש היושר והצדק, הביאוהו למחננו. האנטישמיות, שגם הוא סבל ממנה הרבה, העירה, הציתה בו את הניצוץ של היהודי. נסעתי בשעה עשר וחצי קודם-הצהריים עם המשלחת הציונית (ווייצמאן, אוסישקין, אלברט איינשטיין, ד“ר מוסנזון וד”ר ש. לוין) ל“סיטי הול” (לעירייה) ששם ערכו לה קבלת פנים נהדרה. עשרות אלפים יהודים נתקבצו מסביב לבית העיר עם דגלים אמריקנים ועברים בידם. זה היה מחזה לאומי גדול והפגנה יפה, ראשונה בקורות יהודי אמריקה. הפרטים מתוארים בעתונים. - - -

פּני איינשטיין

שעה שלוש אחר חצות הלילה.

מנקר דבר־מה במוחי – ואין לי ביטוי בעד זה. פניו והנהגתו של הפרופסור אלברט איינשטיין העירו בי מיתרים נסתרים, העירו בי מחשבות, שאלות, ספקות והרהורים שונים. אם כן, זהו איינשטיין, היוצר הגדול של התורה הרלטיבית, זהו האדם שנתן לנו ציור חדש של העולם (האוניברסום) ושהביא מהפכה עיקרית במושגינו על דבר ה“זמן” וה“מקום”! פניו פני יהודי של בית־המדרש, של אחד מאתנו. כמה אצילות נסוכה על פניו! פני יהודי רוחני טיפוסי. ונפלא הדבר שפניו מעידים רק על רוך, על הרגשה עמוקה, על פיזור הנפש ועל אירוניה ידועה הבאה מתוך יסורים פנימיים. ואין פניו מעידים כלל על קשי מלחמת המחשבה, על ייסורי עבודת המוֹח הבוקע שחקים ומשנה את מערכות העולם. אין בפניו של איינשטיין אף זכר לאותה הרצינות היבשה והקרה של המלומד הגרמני או האנגלו־סאכסי.

איזה צער פנימי, צער מהול בבת־צחוק נעימה וקלה, שפוך על פני איינשטיין הדַש בעקביו את נימוסי העולם המזויף. פנים מאירים, מקרינים, בלי מסיכה, בלי מסוה, פני יהודי רוחני שאי-אפשר לעבור עליו ברחוב מבלי הסתכל בו. יש בו, באיינשטיין, דבר-מה משל ילד גדול, משל אדם מרחף בעולמות העליונים, של משורר ובעל דמיונות וחלומות, יותר משיש בו משל מלומד העוסק בספרים, בחוקים קבועים, משל דייקן מדעי המוצא את הסוף בה“אין-סוף”. אין בפניו ובהליכותיו של אלברט איינשטיין אף צל של איזו גסות-הרוח או של גסות הגוף. הן אין כל ספק שאיינשטיין ירד תהומות המחשבה ועלה שחקים, וכל זה, כפי הנראה, עשה בלי התאמצות יתירה; טס ולא טיפס, התרומם ולא זחל מעולם. ואולי ראיתי את פניו בשעה של התרוקנות הגאוניות, - - ויש לו, אולי, (או בודאי), פנים אחרים לגמרי בשעה שהוא יוצר, בשעה שהוא סותר ומורד במלכות המקובל המדעי, במלכותו של ניוטון. אז אולי יש לו גם עיניים אחרות, לא עיני חוזה ומהַתל כי אם עיני נשר טורף החש אל טרפו. זה כארבע-עשרה שעות עברו מעת אשר ראיתי את פני אלברט איינשטיין, והפנים האלה מרחפים מול עיני רוחי. כמדומה לי שאני רואה אותו, גם עתה בשבתי בדד בחדרי בדומית הלילה, גם בעיני־בּשָׂרי. כמדומה לי שלעולם לא אשכח את פני איינשטיין. כל־כך נחרתו בדמיוני. והפנים האלה חדו לי חידה עמוקה המטרידה את כל ישותי. הפנים האלה נעשו לי לסמל, סמל צער האומה וצער המחשבה…

פגישות

ניו־יורק, 8 באפריל, 1921. שעה שבע בערב.

שעמום. בדד אני בכל חדרי דירתי. ערב שבת עם חשיכה. ואני מתגעגע על שבת קודש, על מעט קדושה, על מעט מנוחת הנפש – ואין זכר, ואין סימן לזה. מסביב לי חולין שבחולין. נכחדה הקדושה מחיי היהודים באמריקה, ואולי כך הוא גם בארצות אחרות. – ואני הנני היום חולה יותר ברוחי מאשר בגופי, אף כי גופי עדיין לא שב לבריאותו השכיחה.

אתמול ביקרתי את ווייצמאן ואת אוסישקין. הראשון הגיד לי: מנהיגי הציונות האמריקאית, שהוא מתוָעד אתם יום יום שעות אחדות, אין להם לא פּרינציפּים, לא פּלַטפורמה, לא איזה אידיאַל ולא איזו שאיפה ברורה, לא הגיון ולא רגש לאומי. אין עם מי לדבר ואין עם מי להלחם. כל חכמתם וגבורתם הן בעקיפים פּארלאמנטריים. ואוסישקין אומר לי: אין המנהיגים הללו יודעים את ה“אלף” של הציונות, אין להם לא המאה ולא הדעה, ואסון הם לתחיה הלאומית.

ביקרתי את הגאון אלברט איינשטיין בחדרו. יש לו בבית המלון “קומדור” רק חדר אחד בשבילו ובשביל אשתו. על השולחן עמדו זרי פּרחים חיים, פּרחים גדולים וגבוהים בעציצי גביש. איינשטיין עמד כנדהם באמצע החדר, והגיד לי: “הנני מבולבל מכל השאון והמבוכה אשר פה, באים ויוצאים, מבקרים סתם, דיליגאציות, מעריצים של זה ושל זה וכדומה. לא, אין אני מסוגל לעכל את כל אלה”.

השתתפתי משעה אחת עד השעה השלישית בארוחת-הצהריים שנתנו העתונאים הציוניים לווייצמאן באחד האולמים של המלון “קומדור”. כארבעים עתונאים באו לסעודה זו מרוב העתונים היומיים שבניו־יורק ופילדלפיה. השתתפו בארוחה זו מלבד ווייצמאן גם מנחם אוסישקין, ד“ר שמריה לוין וד”ר בן ציון מוסנזון.

אנוכי הייתי הנואם הראשון והראשי לכבודו של ווייצמאן, שהירבה לשוחח אתי בשבתי על ידוֹ. הערותיו על אנשים ועניינים היו מחוכמות וחריפות. מלבדי נאמו בקיצור עוד כחמישה עתונאים. נאומו של חיים ווייצמאן, ביהודית, שהשיב לעתונאים, היה מצוין בטאקט, בענוה, ברגש ובדברים הקולעים אל השׂערה. את תיאודור הרצל המשיל לנשר ואת עצמו לחיל פשוט שבא אל המערכה להלחם את מלחמת עמו. בתור יהודי פּינסקאי, הגיד ווייצמאן, הוא מבין גם את שפת תנועת האגודל ומשיכת הכתפיים של היהודי. - -

אוסישקין נאם עברית. שפתו העברית מלאה שגיאות וקלקולים, אבל יש בה תוכן, יש אופי ושאיפה ברורה בנאומיו. הד"ר א. קוראלניק²⁴, שהיה בין המסובים, לא נאם, רק התנודד ממקום למקום, גיחך, התלבט הנה והנה והרגיש את עצמו כעל חתונה זרה. –

בערב משעה שבע וחצי עד חצות הלילה השתתפתי בישיבת הועד העממי (בן מאה חברים, צירי ההסתדרויות היהודיות) תחת נשיאותו של השופט הַרְטְמַן. דנו על דבר הנשף לכבוד המשלחת הציונית שהועד עורך להם בבית-הצבא (אַרמוֹרי) הגדול שברחוב כ"ה. רוב חברי הועד הם יהודים פשוטים והדיוטים. ראש-המדברים היה השופט הַרְטְמַן, היושב-ראש של האורדֶר (המיסדר) היהודי היותר גדול באמריקה “ברית אברהם”. הרטמן לא היה עד עתה לא לאומי ולא ציוני, וגם היום אין הוא יודע מי הם האורחים הציונים, אבל פוליטיקני חרוץ הוא ומתחרה עם השופט מק²⁵, ראש הציונים באמריקה.

יוֹמני

ניו־יורק, 8 באפריל, 1921. חצות הלילה.

מעכתי את הערב בלי כלום. קראתי מעט, השתעממתי הרבה. מיום שקמתי מעל ערש־דוי לא עלתה עוד בידי לכתוב ביומני אף שורה אחת עברית כהוגן. לא הצליח בידי אף ניב אחד. נעתקו מפי עֵטי המלים הדרושות. אני יודע זאת. ואין אני מיַגע את מוחי לבחור במלים וניבים, ללטוש אותם ולסדרם באופן ספרותי. אני עושה ביומני רק ציוּנים, רק זכר לרשמי חיי וחיי הסביבה. אני מכין בזה רק חומר (ערימות חול, אבני גיר, שְׁבָבים ויתדות) לספרים שיש בדעתי לכתוב בשביל הדפוס. אין הכתוב ביומני זה ספרות, כי אם קטעי מציאות. הנני נוקט, בכל מה שאני כותב בקונטרס זה, בלישנא ראשונה. אני נותן חופש גמור למחשבתי, לרגשותי ולרשמי נפשי. זהו ספר בשבילי. אין אני מתקשט בבגדי השפה ואין אני מבקש לה כְלֵי מילַת. לוקח אני ממלתחת בגדַי השפה מכל המזדמן לידי ברגע הראשון. ביומני זה אצורים רק פּרפּורי נפשי, פרכוסי לבי. - - -

אחדש ערכי חיי!

ניו־יורק, 9 באפריל, 1921. חצות היום.

הרגשתי היום הוטבה מעט. גלי חיי הפּנימיים מתנשאים מעט. מתעורר בי חשק לעבודה וגם למלחמה נגד מחבלי תחייתנו. אמש היה ליל סגריר, האויר היה לח וספוג ערפל. המראות הנשקפים מתוך חלונות חדרי הראו לי אמש פנים נוגים וגם מכוערים. נדמה לי כי כל העולם שרוי בכעוּר וביאוש. היום חדל הגשם הדק והטורד, ויש מעט שמש, ואני רואה מתוך חלונות חדרי את דשא הגן והאילנות, שכבר יש להם פטוטרות ירוקות. כבר צומחים העלים. הגיע תור האביב. אך האביב של ניו­־יורק אין לו סימני ילדוּת, או סימני לידה וצמיחה. הסתיו פה יותר נעים. - - -

עוד לא החילותי עבודתי הספרותית. פשוט שערוריה. ואשמים בזה הם הספרים החדשים והמצוינים שקיבלתי בזמן האחרון מבתי רבקה בווינא. הנני שקוע בזמן האחרון בקריאה. הקריאה היתה לי לשכרון רוחני. הנני דוחה את הכתיבה משעה לשעה ומיום ליום, יען כי קשה לי להניח את הספרים, שאני קורא בהם, מידי. – הנני קרוב לזיקנה וגם לילדות חדשה. הנני שואף להוולד עוד הפעם (בלידה רוחנית הכתוב מדבר), להוולד בצורה חדשה. אני המוליד ואני הילד, אני האב ואני הבן. נשמתה הגדולה והטהורה של בתי המתה, מרים, נתגלגלה בי וחיה היא בקודש קדשים של רוחי. אך נשמה זו עדיין כמוסה בי. עוד לא באה לידי גילוי. רק לרגעים רחוקים היא לוחשת לי ומדליקה בי חשק של חיים חדשים, חיים יותר עמוקים, יותר טהורים. עדיין זוחל אני על הארץ, מתאבק בעפר ומתאנח תחת כובד מנהגי חיי הישנים, הקודמים. אבל ישנם רגעים בחיי עתה שאני מרגיש שכנפיים, כנפי נשר, צומחות לי. כּי עוד מעט ואתרומם ואינשא לספירה רוחנית יותר גבוהה וטהורה, כי עוד מעט ואשליך מעלי, מעל מהותי הפנימית, את הקליפה הקשה, הישנה, ואחדש את נעורי ואת ערכי חיי. האם רק דמיון כוזב הוא? נמאס עלַי לחיות כמו שחייתי עד עתה. אין אני יכול לסבול את הסביבה המקיפה אותי. כל אשר כתבתי בחיי עד עתה כמו זר, כמו דבר רחוק ממני נחשב לי כיום. מהותי לא נתגלתה לא במעשי ולא בכתבי הנדפסים. ואני בעצמי עוד לא עמדתי על מהותי הפּנימית. ואני יושב בגולה, רגלי עומדות בעמק (ואולי בבצה?), אך עיני נשואות אל ההרים, אל מרום פּסגת ההרים. ואני שואל: מאין יבוא עזרי? יש שאני חושב כי בערוֹב חלדי יזרח לי אור חדש, יזרח לי מחדרי נפשי האור הגנוז. אך חולשת גופי בזמן האחרון מעכבת את לידתי הפּנימית. אהבתי העזה לבני ביתי, ליוצאי חלצי, אוסרת אותי בכבלים וחונקת את שאיפותי. יש לי עליות פנימיות, אבל מרובות מהן הירידות, היאושים. הנני מכיר את מך ערכי. יש לי עוד כוח במידה ידועה להתנגד אל הרע, אל המכוער, אל השפל והנבזה; אבל חסר­־אונים אנוכי לעשות גדולות, לעשות טוב במידה מרובה. סוף סוף הנני רק איש הספר. איש העיון ולא איש המעשה, ולא יוצר של ערכים חדשים. הנני עוד בן דורי, דור המַעבר הנני קרוב אל הקו הקיצוני של הגבול. הנני כבר מרגיש את נשימתו, את קרבתו של העולם החדש המתהוה מעבר לגבול. אך אין כוח ההחלטה לעשות קפיצה ולעבור את הגבול. הנני תוהה על הראשונות, אך אין כוח להשתחרר מהן. הנני איש מלחמה, אך העסק של המלחמה בעצמו, של המלחמה עם מחַבלי עמי, מחַבלי רוחנו ומַשחיתֵי תחייתנו, - העסק הזה כשהוא לעצמו מתועב בעיני. ואין אני מרגיש את עצמי בריא ומרוצה מנפשי, אלא כשאנוכי יושב בודד בחדרי והנני מוקף ספרים טובים. כמה קשים חבלי לידה, ואני באתי עד המַשבר וכוח אין להוולד…

אמש חשבתי כל הערב. למה אני כותב ביומני? רק מעשי ילדוּת יש בזה. כבר נצטברו בארונותי כמה עשרות קונטרסים עבים מספר זכרונותי, מספר־­יומי. הזמן שביליתי בכתיבתם היה מספיק לי לכתוב עשרים ספרים חדשים בשביל הדפוס. הייתי אולי מעשיר על־­ידם את הספרות העברית. במקום זה אני טומן את משא נפשי בספרי יומי, ואני מרבה לכתוב בהם הבלים שונים ולרשום דברים קטנים הנוגעים רק לי בעצמי. ואת האמת שבלבי אני מקבר בקונטרסי אלה שלעולם לא יודפסו. במקום לפרסם בציבור את מחשבותי ורגשותי המתעוררים בקרבי יום יום לרגל המאורעות הגדולים ולמראה כל הנעשה בעולם היהודי, במקום מלחמה גלויה הנני מתרכז, הנני מגלה את האמת ביומני, שאין איש רואה ואין איש יודע על­ אודותיו. ומי יודע איפה יתגלגלו כתבי־­יד אלה, ספרייה קטנה זו, לאַחר מותי! כיון שספרי זכרונותי אלה שמורים בדירתי בארונות עץ שאינם בטוחים משריפה ומגניבה. עוד זאת: מכיון שאין אני כותב ביומני אלא בשביל עצמי אין אני מכשיר את דברי לדפוס, ואני מערבב דברים גדולים בקטנים, ענייני עצמי בענייני העולם, דברים שהם ראויים ודרושים להכתב ולהאצר בשביל הדורות הבאים, למען יהיה להם מושג חי מבני דורי אני, בדברים שאולי אין להם חשיבות מיוחדה, או שום חשיבות, בשביל הדורות הבאים. - - -

הקרע בציונות האמריקנית

ניו־­יורק, 10 באפריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

היום, אחר הצהריים, הייתי בתיאטרון מטרופולין (בית הזמרה) לקבלת פני הד“ר חיים ווייצמאן, אַלברט איינשטיין ובני לווייתם. ההסתדרות הציונית באמריקה ערכה קבלת­־פנים זו. הבית היה מלא בכל עליותיו ולשכותיו וגם כל הבימה. לואיס ד. ברַנדייס לא בא וגם הד”ר סטיפן ווייז היה נעדר. הקהל קיבל את ווייצמאן באובַצְיָה ממושכה וסוערת. כולם עמדו על רגליהם והניפו דגלי ציון. נשמעו בכל פּינות הבית הגדול הקריאות: “הידד!” “הוּרַיי!” באותות תרועה כאלה עוד לא פגשו בניו־­יורק שום אורח, יהודי או נוצרי. ובכל זאת הרגשתי (ויש לי בזה הרגשה חדה ובלתי כוזבת) כי ההתלהבות הזאת ברובה ובראשה היתה חיצונית, אם הורשה לומר כן, כמעט עשויה, מכוּונה ואולי גם קרה. הייתי אומר: התלהבות זו באה מן הראש ולא מן הלב. חרדת­־הקודש למראה פּני גיבור העם שהשיג את ההחלטה בסַן­רֵימוֹ, חסרה. לא נראו דמעות בעיני הציונים. לא נזדעזעה הנשמה העברית. לא חשתי את הנשמה היתירה, נשמת השבת והיום­־טוב, בקרב הקהל הגדול. כמדומה לי שמסדרי קבלת־­פּנים זו, מנהיגי הציונות האמריקאית, היו אשמים בזה. מראש ומתחילה כיוונו להמעיט את דמותה וערכה של קבלת פּני המשלחת הציונית העולמית ולקפּח את גדולתם האמיתית של ווייצמאן ושל אַלברט איינשטיין. ואחרי שמֶק, ראש ההסתדרות הציונית באמריקה, בא מישיבת הוַעד הפּועל עם המשלחת הציונית, אחרי שנִבְעָה הפּרץ ביניהם ונעשה הקרע, שלא יתאחה עוד, היה מורגש בחלל האויר של המטרופולין כי לב מנהיגי הציונות האמריקאית בַּל עִמָם. היה מורגש היטב, כמעט לכל הציונים, כי קבלת־פּנים זו מצד המנהיגים האמריקאים אינה אלא אנוסה, אינה אלא על אַפּם­־וחמתם. מק שפּתח את החגיגה בנאום ריק ודל, בנאום חיוור וקר, שלא היו לו לא צורה ולא תוכן, - מק השופט, מק המנהיג (שנעשה בטעות לאחד ממנהיגי האומה האומללה) עשה הפּעם רושם מדכא. נתגלה המלך במערומיו, בקלונו. אחר מק נאם השופט ליהמן, יהודי עשיר. בתשעים ותשעה אחוזים הנהו יהודי אמריקני­־גרמני (המטעים יותר מדי את האמריקניות שבו ומסתיר את היהודי הגרמני הבולט מתוכו כל­־צרכו לנגד רצונו, ורק באחוז אחד הנהו יהודי ואולי פּחות גם מאָחוז אחד), שג’ימס רוטשילד, שהיה קרוא אל שולחנו בהיותו בניו־­יורק, משך אותו אל העבודה הציונית, כלומר: קיבל את הבטחתו שיעבור עבודה מעשית בשביל בניינה של ציון למען היהודים הנשחטים והנרדפים על צוארם באוקראינה ובפולניה. והנאום שלו היה נבוב. הוא הודה במקצת מן המקצת בצורך העבודה המעשית בעד ציון, והטעים הטעמה יתירה את נאמנותו לאמריקה.

ופניו של ליהמאן המיליונר אינם מביעים כלום. לא אף צל צלו של הצער היהודי. אחרי ליהמאן נאם הד"ר בן ציון מוסינזון ביהודית. נאום קצר שהיו בו מקומות אחדים יפים וגם חזקים, אך ברובו היה בלתי מוצלח ובלתי מכוּון לתכליתו ולשעתו. נאם שמריה לוין ביהודית. סיפּר מעשיה (כבר שמעתיה מפיו פעמים רבות), הביא אגדה שדְרָשָׁה כדרכו וזרק את האמת המרה בפני מנהיגי הציונות האמריקאית. ויותר משדרש דרשה הוכיח. והמוכיח הלם אותו הפעם. במקומות אחדים התרומם לגובה מוסרי. והפעם נאם בלי חשק, כמעט נגד רצונו. ניכר היה כי לבו היה עליו דוָי ונפשו מלאה תרועת מלחמה נגד מנהיגי הציונות האמריקאית. הקהל לא הריע הפעם לקראתו. ובגמרו את נאומו (שהיה ברובו מצוין ונלהב וספוג צער לאומי וגאון לאומי גם יחד), היתה האובַציה רפויה מאוד. תשומת הלב היתה מכוונה כלפּי ווייצמאן. נאם מנחם אוסישקין בעברית. שפתו היתה ענייה ובלתי מדוקדקה, אך נאומו בכלל עמד על גובה ידוע. אוסישקין השמיע דברי אמת. הקהל קיבל את פּניו בכבוד רב. הריעו לקראתו. חבל על שהקהל אינו מבקש את האמת ואין הוא חפץ בה כלל. הקהל חפץ בסנסציה לשעה עד אשר תבוא אחרת. הנאום היותר מצוין והיותר רציני – קריאה אל העם העברי, - היה של חיים ווייצמאן. דבריו היו מנויים ושקולים, בלי מליצות ובלי עיטורים. אולם נאומו הפעם לא היה מהמצוינים שלו. שמעתי מפּיו נאומים יותר רציניים ויותר נעלים. ווייצמאן דיבר בנחת ובקול כמעט נמוך. ניכר היה כי דבריו יוצאים מן הלב ומן המוח. רושם לא טוב עשה עלי טיולו של ווייצמאן על הבימה בשעת נאומו – מעשה אמריקה. אין אני יכול לצייר בנפשי את הרצל, את נורדוי או את ישראל זאנגוויל כשהם מטיילים על הבימה בשעת נאומיהם. ווייצמאן בכלל גדל והתרומם בשנים האחרונות. פניו מביעים את צער האומה וכובד האחריות המוטלת עליו. לואיס מארשאל חצב להבות אש בנאומו הראשון באסיפה ציונית. הוא דיבר על האחריות המוסרית המוטלת על עמנו לבנות את ביתו בציון. הוא דרש שלום במחנה הציוני: “אוי למי שמטיל מחלוקת בקרב שורות הציונים!” קרא מארשאל. אבל אין שלום, אמר אלוה, לשוטים ולבוגדים ברעיון הלאומי שבציונות, אין שלום למעכבי תחיית האומה ותחיית תרבותנו. מק ודי האַאַז וחבריהם המועטים שהיו לבוגדים ברעיוננו הגדול, הם בוגדים קטני המוח וצרי העין. לעשות שלום עם חבריה זו היא בגידה בציונות העולמית, היא הריסה של בנייננו הלאומי. אחרי האסיפה הגיד לי ווייצמאן שהוא לא יוותר אף כחוט­־השערה לצד­־שכנגד השואף לעקור את הכל. אוסישקין אמר לי: ברַנדייס התנהג עם המשלחת הציונית כסנדלר. אלברט איינשטיין לא נאם הפּעם; הוא הרגיש את עצמו על הבימה, בשעה שהריעו לקראתו, כאילו הוא ישב על מחָטים.

עם הפרופסור ה. ווֹלפסון

[בלי תאריך]

היום קודם הצהריים ביקר אותי הפּרופסור ה. ווֹלפסון מהאוניברסיטה בהַרווארד. הוא ישב בחדרי יותר משתי שעות. דיברנו על התלמידים העברים של האוניברסיטה האמורה ועל דבר שאיפותיהם. וולפסון הגיד לי שיש בין התלמידים האמורים כעשרים מילידי אמריקה היודעים עברית ולאחדים מהם יש גם כשרונות ספרותיים. מה­מאוד הייתי חפץ לראות בעינַי סופר או משורר עברי שנולד באמריקה. ואותו יום שאזכה לראותו בעיני ושאמצא כי ראוי הוא להקרא בשם “סופר עברי”, - אותו יום יהיה חג לי, אחד הימים היותר גדולים בחיי. - - -

בתוך שיחתו הגיד לי ווֹלפסון: “הנני מאמין רק ביחידים בודדים, בגדולי האומה העברית, באותם הנקראים בשם ‘שתדלנים’, רק השתדלנים הללו יכולים לעשות דבר לטובת אומתנו, ואין אני מאמין בדמוקראטיוּת היהודית בענייני עמנו אנו. הדמוקראטיוּת היהודית בעניינינו הפּנימיים הוא מושג מזויף, יען שאין לנו פּארלאמנט ולדמוקראטים שלנו אין ייפוי­־כוח להכריע ברוב שלהם. הדמוקראטיוּת בגלות היא חסרת־­אונים ואיננה אלא צליל ריק”.

התנגדתי לדעתו זו. הראיתי לו כי הוא שוגה וטועה מראשו ועד סופו. ופלא הוא בעינַי, שוולפסון בעל המוח החריף, שהוא עומד בעניינים מדעיים ברשות עצמו, וולפסון הבוחן ובודק באבוקת שׂכלו את סבל ירושת המדע והפילוסופיה, כי וולפסון זה שהוא בן יהודי עני ובן­־העם שעל ברכיו חונך, וולפסון בן הישיבה ונקי הדעת, כי דוקא הוא נגרר בדעותיו בנוגע לפּרובלימה היהודית אחרי השקפות מוטעות ונושנות של גסי­־הרוח, והוא, וולפסון, רואה גדולים במקום שנמצאים גמדים. סוף־­סוף גם וולפסון הישר (כמעט הייתי אומר: “הצדיק והתמים”) מתבטל בפני העשירים ובפני בעלי התואר והכינוי, בפני אלה שתופסים מקום גבוה בחברת­־האַמריקאים. ואין הוא מרגיש את נשמת האומה החיה, אין הוא מרגיש את המהפכה העמוקה שנעשתה בחיינו. סוף־­סוף ספג גם הוא את אוירה של האוניברסיטה ההארווארדית. לא לחנם הסתופף בין כתליה זה שתים­־עשרה שנים. - - -

עוּגה צרה

הערב הלכתי בלווייתם של ד“ר י.ל. מַגנס ורעייתו ושלום אַש ורעייתו ל”קוּפּר יוניוֹן" לשמוע את הויכוח בין ו. מֶדם²⁶ ובין ולאדק²⁷ (שני הנואמים היותר מצוינים בקרב מפלגת הפועלים היהודים). הויכוח היה על דבר הציונות, כלומר: איך צריכים הפּועלים הסוציאליסטיים להתייחס אל התנועה הציונית. האולם היה מלא עד אפס מקום. הטכניקה של הויכוח מצוינה. שניהם היטיבו והתחכמו להתווכח. אך שניהם היו שטחיים ובאנאליים. הויכוח היה מלא עקיצות, “מקומות כלליים” ופראזות ריקות, משָׁלים וסיסמאות. ולדימיר מדם לא למד ולא שכח מאומה במשך י“ח השנים האחרונות. שנאתו לציונות עוברת כל גבול. זוהי שנאה עיוורת ועקשנית. ומנהל ה”פורברטס“, ולַדֶק, ניסה ללמד זכות על התנועה הציונית ולהטעים את רגשותיו העבריים. דברי מדם, פּרי מוח מוגבל, היו ברורים כל­צרכם. הוא דיבר מה שהוא חושב ומרגיש, שנאתו לציונות היא אמיתית, על כן היה רוב הקהל, הפועלים וקוראי ה”פורברטס", על צדו. מדם לא התרומם מעל הקהל אַף זרת אחת. הוא עג לו עוגה צרה וממנה לא זז ובה הצליח. כסהרורי טיפס על הגגות ועל המקומות המסוכנים ולא נכשל. בבטחון גמור עבר על פני תהומות המחשבה, מבלי דעת ומבלי הרגיש כי תהומות עמוקים מתחת לרגליו, וזיז כל­שהוא הצדה היה יכול להפּילו שאולה.

אך הוא, מדם, לא זז הצדה. סהרורי במלוא מובן המלאה. ולַדֶק (המכונה בשם “לאסאל הרוסי”) היה אמנם חד וחלק וגם דעתו היא יותר רחבה ויותר ספוֹגית מדעתו של ו. מדם, אַך הוא, ולאדק, נלכד ברשת הנחותיו ודבריו עצמו, שבמקומות אחדים היו מזהירים, יען כי הוא הגן על הציונות שאין הוא מאמין בה. בכל רגע ורגע הטעים בדבריו, שאיננו ציוני ואין הוא מאמין באפשרות התגשמותה של הציונות ובכל זאת הראה לה את חיבתו. דבריו היפים לכשעצמם היו מלאים סתירות: בעד הציונות וגם נגדה, חלום יפה היא, אבל רק חלום, אמונת־­שוא אבל צריך לכבדה. הצד השוה שבשני המתווכחים: שניהם עוורים הם לראות את זהרה של הציונות. שניהם חרשים לשמוע את בשׂורת החופש והגאולה של הציונות, והבשורה הזאת לא רק לבני עמנו היא באה, אבל לכל האנושות. שניהם אינם מרגישים את הרבולוציה היסודית שברעיון הציוני. ושניהם, ולַדֶק ומֶדם, אף כי יהודים הם בסתר לבבם, מתביישים ביהדות הגלויה והמלאה וחושבים אותה – למרות לחישות הלב – לעוון, לחטא הירושה, ועל כל פּנים לדבר שמצניעים אותו בסתר הנפש. בכל אופן ולַדק הוא יותר יהודי, יותר עברי ממֶדם. ולאדק למד בחדר ויודע עברית. שניהם הם פּרי הרחוב היהודי ושניהם נחשלו בהשכלתם. עמדו בחצי או בראשית הדרך ולא התרוממו עם רוח הזמן. –

איברים מדולדלים

28 באַפּריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

– – – הסנסַציה של ווייצמאן­־איינשטיין הולכת ומתמעטת, פוחתת והולכת. – מעתה תעשה סנסַציה זו הקפה בערי־­השדה של אמריקה. – האידישיסטים, כלומ מתי־­מספּר מהסופרים ביהודית והלוחמים על שלטונה של האידית, הרימו עוד הפעם מלחמה על העברית, על הקנאות העברית בארץ ישראל. ז’יטלובסקי הגיע במאמריו נגד העברית עד לשנאה גמורה. ואוכלי העברית האחרים, - כמו פוֹרנברג, ווֹהלינר, אֶלבה וש. ניגר, - הגיעו במלחמתם נגד העברית עד המדרגה היותר גבוהה של התנגדות עיוורת… וההמונים הרחבים אינם חובבים כלל את האידית. אם לומדים הם פורתא אנגלית, ולוּ גם מסורסת, אז מתביישים הם בחוץ בשפתם היהודית. בכלל, ריב הלשונות אינו מעסיק את מוחם. לא יידעו גם מציאותו של ריב זה. שקועים הם בענייניהם­ הם החומריים והמשפּחתיים. כל הסערה היא בצלוחית של מים. הנה חג הפסח, חג החירות, חג האביב, חג “שיר השירים”, והיהודים בברונקס שקועים גם בימים האלה בחולין שבחולין, ואינם יודעים כי חולין הוא. הנני רואה יום יום את בני הנעורים של יהודי ניו־­יורק, את אלה העומדים בערב בקרנות הרחובות, הנני מתבונן אל ילדי ישראל המתהוללים בחוץ, ואני רואה כי לא לנו הם. הם אינם יודעים מאומה מהיהדות ואינם חושבים כלל עליה. אמריקנים גסים הם ממדרגה השלישית, אין כל קשר ביניהם ובין עמנו, ביניהם ובין אמונת ישראל, ביניהם ובין תרבות ישראל ומידות ישראל. לחנם, בלי תכלית ומטרה, בלי טעם ונימוק יהיה עליהם לסבול בעד היהדות מידי צוררינו. ניתקה שלשלת המסורה. ההורים קוראים את ה“פורברטס”, והבנים והבנות אינם קוראים אף שורה אחת לא ביהודית, לא בעברית ולא בספרות האנגלית־­היהודית. אם יש אחרית ותקוה לעם ישראל אז רק בארץ ישראל. אֶמֶת ישָׁנה יש לי באוצר מחשבותי, וחדשה היא לי עתה בכל יום: רק שארית ישראל, רק הגזע יישאר. העלים נושרים יום יום מעֵצֵנו. לא לנו וגם לא להם הם אלה הבנים. הנם איברים מדולדלים, רק ספּחת… יהודים בוַדאי שאינם. וגם ההורים האורתודוכסים אינם מצטערים על זה. גם חנויותיהם פּתוחות בשבתות ומועדים. אין שבת ואין חג עברי באַמריקה. ואלה “שומרי השבת” היתה להם שמירה זו למין שלט בשביל עסק, וגם השבת שלהם יבשה ומלאָה חולין, והמוֹעד שלהם אינו אלא חול.

איינשטיין על תורת היחסוּת

שעה שלוש וחצי אַחר חצות הלילה.

שמעתי היום בערב את שיעורו של הפּרופסור אַלברט איינשטיין, שנשא באולם הגדול של חברת האינז’נרים. הוא קרא את שיעורו בגרמנית. את עיקרה של שיטתו, תורת־היחסות, הבינותי, אף כי לא עמדתי על פּרטיה ועל כל הוכחותיה ומופתיה. הבינותי את החידוש שבתורה זו בנוגע למושגי הזמן והמקום. ישבתי בשורה הראשונה על צד הבימה ויכולתי להקשיב לכל משפט ולכל מלה שיצא מפי איינשטיין שדיבר בקול לא חזק. הוא קרא את שיעורו במשך של שמונים מינוטים [דקות]. אחרי­כן הציעו לפניו מתוך הקהל שאלות והוא ענה עליהן בקיצור נמרץ, בבטחון ולגופו של עניין. ניסו לקפחו בהלכה ולא הצליחו, כי הרס על­־נקלה את ההתנגדות המגומגמה. איינשטיין קרא את שיעורו בעל­־פּה בקרירות הרוח, בקול מונוטוני ובצמצום של מלים בלי הקדמות ובלי שום הסברה. הטון והסגנון שלו היו כאלו לא חידש מאומה ולא הזכיר אף פּעם אַחת את השם “אנוכי”. “על פּי תורת­־היחסות הוא כך וכך. מחויב להיות כך וכך”, אבל לא משום שאנוכי, כלומר איינשטיין, גילה או חידש איזה דבר בעצמו. במקום ה“אנוכי” הוא משתמש במלים “על פּי תורת־­היחסות”. איינשטיין לא ביטל שום איש­־מדע, לא השפּיל בדבריו שום שיטה מדעית, כי­־אם אָמר: בתורתם של גליליי וניוטון יש סתירה כזו וכזו, לפי ההנחות והאַכסיומות של תורת־האור, הפיסיקה והמכַניקה אי­־אפשר לבאר ביאור מספּיק חזיונות ידועים. שום התלהבות לא היתה מורגשת בדבריו, שום הטעמה בחידושה של תורתו לא נשמעה מפּיו ואַף צל של התנשאות או של נצחון לא היה בשיעורו. ענָוָה טבעית, מדעיוּת אמיתי וזהירות יתירה בכל דיבור ודיבור. הוא משתמש בביטויים כאלה: יש להניח, יש לשער, יש לומר וכדומה. שיעורו היה בבחינת מדע טהור, מדע בלי שמץ של רתוריקה, בלי שום קישוט ונוי. הכל היה בנוי על הנסיון, על הדיוק, על הוַדאיוּת האפשרית, על חוקי הפיסיקה והמכניקה, על ההנדסה הגבוהה. אַף השערה אחת מהשערותיו לא היתה פּורחת באויר. ואַף כי כל התורה של איינשטיין היא פּרי מוח יוצר, פּרי דמיון מדעי נשגב, בכל זאת נשמע שיעורו כמסקנה יבשה, כמסקנה הגיונית והכרחית היוצאת מהמדע הנתון. אף פּעם אַחת לא נשמע בשיעורו הטון של “קַבְּלו דעתי!” או “הַזניחו דעת אחרים!”, כי אם על פּי המספּרים המדויקים ועל פּי מסקנותיו ההנדסיות של מינק ובסקי והוכחותיו הפיסיקַליות של מיקלסון הננו מוכרחים להסכים עם “תורת היחסוּת”, והרי לכם כתוב לבן על גבי שחור: צורות הנדסיות וחשבון פּשוט. אינשטיין חוזר פּעם אַחר פּעם על זה: “נו, הלא הדבר ברור, הלא הדבר מובן, כי…” – והכל מבוסס – וחסל.

“גם אני מסכּים”

ניו­־יורק, 30 באַפריל, 1921. שעה שתיים וחצי אַחר חצות הלילה.

הייתי היום בערב באולם־­המהנדסים לשמוע את שיעורו השני של אַלברט איינשטיין. הרצאָתו השנייה נמשכה כשעה וחצי. גם הערב הרצה בנחת ובקול שוה. הוכיח את הפּגימות בשיטתם של גליליי וניוטון, ביטל והכחיד לגמרי את תורת­־המדידה של אבקלידס. בתוך יתר דבריו הניח כי העולם הגדול – אוניברסום – הוא במצב סטאטי, כי תנועת הכוכבים היא כאין לעומת מהירות התנועה של קרני האור… “אין הטבע, כפי הנראה, מבכר תנועה אחת על פּני חברתה”, במקום אחד משיעורו החליט כי הכל מתנועע בטבע. בסוף שיעורו נגע איינשטיין בשאלה: היש סוף לעולם? לפי תורת­־היחסות שלו יש להניח כי אָמנם יש קץ למקומו של העולם, כי בחלל שאין גופים שם אין מקום (מרחב) ומחוץ, מעבר לגבול הכוכבים שאנו רואים, אחרי כי אין שם חומר אין שם גם מקום. אמנם גם ההנחה כי אין סוף לעולם, גם היא אינה מתנגדת להגיון. על־­ידי אקספּרימנטים, על־­ידי מדידות ובחינות אין להוכיח את סופו או את האין־­סוף של העולם. בתוך יתר דבריו ביטא איינשטיין רעיון כזה: קשה לקבל את הדעה כי בראשית ברא אלהים את הגיאומטריה, כלומר חלל ריק, מקום (מרחב) ובתוך החלל הריק הניח את החומרים, הגופים. איינשטיין מסר בשני שיעוריו, אמש והיום, את ראשי­־הפּרקים מתורת־­היחסות שלו, הוא דיבר רק למלומדים, למהנדסים וחכמי הפיסיקה והמכניקה. לפי שיכלו לראות לא היה אַף אחד בין כל קהל השומעים שהבין את שיעוריו, מתחילתם ועד סופם. את המסקנות האחרונות של החשבון הדיפרנציאלי בלע בנעימה ודרך־­אגב כאילו היו כל המסקנות האלה ברורות וידועות לכל השומעים. הוא טיפס על ראשי ההרים של המדעים החיוביים, של המסקנות האחרונות בפיסיקה, מכניקה, אַסטרונומיה וההנדסה האַנאַליטית ודילג מפסגה לפסגה בקלות ובמהירות כזיק חשמלי. דברים רבים משיעורו הבינותי במידה ידועה, אם אין אני שוגה, ודברים רבים בשיעוריו היו סתומים וחתומים לי, כמו שהיו חתומים גם לחכמי­־הטבע והמהנדסים שישבו באולם המהנדסים. בהַתִימו את שיעורו ב“תורת היחסות”, שהוא גם האחרון, הציעו לפניו מתוֹך הקהל שאלות. השואלים התעכבו על דברים פעוטים, ביקשו תשובה על שאלות שלא העידו על חכמת בעליהן, ואיינשטיין השיב תיכף לכל השואלים בבקיאות עצומה בכל ענפי המדע שעליהם נוסדה תורתו. בתשובותיו נגלתה חריפותו היהודית וגאוניות רוחו. “מינֵיה ובֵיה” היו תשובותיו, ולא בייש את פּני שואליו, גם אם נואלו בשאלותיהם ונכשלו בדבריהם מחסרון ידיעה. בסבלנות, בנחת ובנעימה השיב לכל שואליו. שילם לכל נושיו בזהב טהור. אחד מתוך הקהל שאלהו: אם יש תקוה כי המכניקה תוכל להפיק תועלת ממשית על ידי שימושה ב“תורת­־היחסוּת” שלו. על זה השיב איינשטיין: לחנוָנים, המוכרים בצלים ותפּוחי­־אדמה, אין צורך במאזנַיים כימיים. לרוב האנשים תספּיק גם תורתו של ניוטון, אף אם לא דָק כל צרכו בחלקים של מאָה מיליונים מרֶגע או ממילימטר; תורת ­היחסות היא פינֶסית, כלומר בעד אלה שמדקדקים בְּדַק מן הדק ואין דעתם מתיישבת עליהם כל זמן שהם מגלים בשיטתו של ניוטון איזו פּגימה היותר מינימלית שבמינימלית. במקומות שונים משיעוריו כבש איינשטיין בת­־צחוק קלה על שפתיו, בדברו על הנחות מדעיות ידועות של גדולי המדע שנראו לו כל­כך מגוחכות עד שראויות הן לשחוק, אבל לא הוציא אַף מלה אַחת של גנאי או של ביטול מגבוה על מי שיהיה. במקומות אחדים משיעוריו היה מרוצה מדברי עצמו, וזה ניתן להכיר רק מהניצוצות שהתלקחו בעיניו והאירו את פּניו החיוורים והעייפים. גם היום נתגלתה צניעותו המדעית וענוותו. כששאַל אותו אחד מן הקהל, מי הוא אבי תורת­־היחסות (יען כי איינשטיין השתמש בשיעוריו בביטוי “תורת־היחסות מחליטה” במקום “לפי דעתי” או “אני מחליט”)? – על זה ענה איינשטיין בפשטות ובלי צל של גאוה: “אני!” – בצאתי מן האולם הגיד לי חיים ז’יטלובסקי בעברית: “גם אני מסכים שאיינטשיין הוא פּרופסור גדול”.

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו־­יורק רושם עמוק

ניו­־יורק, 4 במאי, 1921. שעה אַחת אחר חצות הלילה.

היום, משעה 11 קודם הצהריים עד שעה אַחת וחצי ישבתי ראש בישיבת חובבי עברית, שהשתתף בה גם מנחם אוסישקין, באחד מאולמי הקהלה. דנו על המצב הקשה של התנועה העברית באַרצות הברית ויטכסו עצות במה להחיותה ולהרימה. כעשרים איש באו אל הישיבה, וביניהם גם הד“ר ניסן טורוב, ברגין, שמרלר, ד”ר שפר, הסניגור פרידלאנד, הסופר ש.ב. מקסימון והמשורר ש. גינזבורג, המהנדס י. גינזבורג והמורה־הסופר פרישברג, ומרת גראבלסקי ואורליאנס. אוסישקין דרש רק תמיכה של ארבעת אלפים בעד חצי שנה של ה“שלוח” ותמיכה בעד העתון היומי ה“ארץ”, היוצא לאור בירושלים. יתר ענייני העבודה העברית, כפי הנראה, לא הטרידו את מוחו ביותר. הוא דרש את שלו. אנוכי הוכחתי לו כי אין הוא יודע מאומה על דבר תנאי הקיום באַמריקה היהודית ומה הן הסיבות המעכבות בעד העבודה העברית. הוא הודיע כי לחורף הבא ישלח לאַמריקה עברים אחדים מארץ ישראל לאַרגן את העברים באמריקה ולעורר תנועה עברית חזקה, ואוסישקין אינו יודע כי אורחים שאינם יודעים את תנאי המקום, שהם זרים במדינה זו ולא קנו בה שם גדול ולא רכשו מקודם את הלבבות והנפשות, אין בידם להשפּיע על יהודי אַמריקה ולייסד פּה דבר של קיימא. בישיבה האמורה קיבלה עליה מרת בת שבע גרַבלסקי להמציא סך של אַרבעת אלפים בעד “השלוח”. אם לא תשיג כסף מאחרים תתן היא בעצמה את כל הסך האָמור. החלטנו לקרוא עשרה עברים מבעלי היכולת וההשפּעה לישיבה מיוחדה, למען ינדבו סך מסוים, כעשרת אלפים, בשביל התחלת עבודה חדשה לטובת התנועה העברית.

היום נדפּס מאמרי “אין גרויסן טומעל” ב“טאַגבלאַט”. במאמרי זה הבעתי באופן נמרץ ובסגנון חריף, על­־ידי משפּטים קצרים ופתגמים דינמיים, את השקפתי על מנהיגי הציונות של השדרה החמשית²⁸ ועל כל אלה הרצים אחרי מרכבת המַלְאָכות הציונית שבאָה מאירופה ומארץ ישראל, על הבוגדים בשני המחנות, על המסבירים פּנים לכאן ולכאן, ועל פּקידי לשכת “קרן היסוד” שנהפּכו בן־­לילה משונאי יהודית ועברית ומשונאי המון­־העם לאוהבי אידית ועברית ולעממיים. ביטלתי את ה“מתהפּכים כחומר חותם” ואת הפּוסחים על שתי השעיפּים. - - ומאמרי זה עשה רושם רב בשני המחנות הציונים הצוררים זה לזה ונלחמים זה בזה. טילפנו אלי מלשכת “קרן היסוד” והביעו את השתוממותם על מאמרי שמצאו בו ביקורת קשה על פּקידיהם, בעוד שהם יודעים שאני הנני כל זמן בעד “קרן היסוד”. - - טילפנו אלי מרדאקציות שונות ושאלו נגד מי היו מכוונים דברי במאמרי הנזכר. בכל מקום שנפגשתי היום עם ציונים, ובכל המוסדות הציבוריים שביקרתי היום, דיברו אתי על דבר מאמרי האָמור. קהל הקוראים הרגיש במאמרי את האמת הערומה, והקהל מחכה זאת תמיד לשמוע מפּי, כי אין אני יכול לכתוב אַחרת. ומאמרי הנזכר עורר עלי חמתם של שני המחנות יחד. דחיתי מעל פּני את שניהם, יען כי לשניהם הגדתי את האמת. וזה דרכי תמיד שאני בידי – יותר נכון: בעֵטי ובפי, - מקפּח את מצבי החומרי, יען כי קשה לי להבליג על האמת שבלבבי ולדבר או לכתוב דברים למען מצוא חן בעיני האנשים שהשעה משחקת להם ובעיני התקיפים. אין אני מבקש לא כסף ולא כבוד, לא משרה ולא מקום בכותל המזרח. ולא רק שאין אני מבקש כל אלה הדברים, אבל אני משתדל לאַבד גם מה שנותנים לי.

א. שמרלר, ראש ה“ועד להוצאת כל ספרי בריינין” הביע לי היום את תמהונו, שאני מעכב את עבודתם ומפסיק בידי את אשר החלו לטובת הוצאַת ספרי, כי אני מבטל בלבי את כל חברי הועד שהם ממעריצַי. וזהו אמת. במקום ובשעה שנשקפת איזו טובת הנאָה חומרית או רוחנית בשבילי, הנני בא ומבטל את הדבר באופן שגם שונאי לא יעשו כזאת. - - אולי יש בי נטייה להיות במצור ובמצוק, ואין אני סובל את ההתנשאות ומצב ה“מנוחה והנחלה”. חביבים עלי יסורי האמת.

הערב הודיעו לי על־­ידי הטלפון מהמערכת של ה“מורגן ז’ורנל” כי בין הנהרגים ביפו נמצא הסופר העברי י.ח. ברנר. הידיעה הזאת פלחה את לבי כחץ שנון. זה הישר בסופרים, זה האיש האידיאַלי והנפש הטהורה נפל חלל! נדהמתי לשמוע בשורה רעה זו. מיהרתי להודיע זאת על־­ידי הטלפון למנחם אוסישקין. הוא שמע זאת בלי כל התרגשות, כאלו הודעתיו דבר טפל. - - -

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו־­יורק רושם עמוק. התפּלאתי לשמוע כי גם הציונים, וביניהם גם מנחם אוסישקין, מדברים על זה במנוחת נפש ובקרירות רוח. אומרים: לא פּוגרומים הם, כי אם מלחמת היהוּדים בערבים, או הערבים ביהודים. כזה וכזה תאכל החרב. לא בלי שפיכת דמים נירש את ארצנו. מימרא יפה, אולי יש בזה בגרוּת לאומית אבל – הלא דם אַחים נשפּך והמתים לא יקומו לתחיה. נקל להתנחם אם אחרים נופלים כלל.

שתיקה אנוּסה

ניו­־יורק, 13 במאי, 1921. שעה שמונה בערב.

שעמום. תפלים המה חיי בזמן האחרון. עבודתי הספרותית מועטה ובלתי חשובה. - - צריך אנוכי לדחיפה עצומה מבחוץ או מבפנים למען אעקר ממעגל ההרגלים הנושנים, למען אצא מגדרי ולמען ייפתח בי מַעיין חתום כזה. למרות רצוני ולמרות התנגדותי הפּנימית משפּיעים עלי בהכרח החיים היהודיים (חיים בלתי יפים ביותר) של ניו­־יורק רבתי עִם שאונם והמונם. ושוב התעוררו בי געגועים על ארצות רחוקות. - - הייתי חפץ להקדיש לכל הפּחות שנה תמימה רק ליצירת רוחי, מבלי בזבז אַף רגע לשום עבודה ציבורית וליתר הבלי העולם הזה. הייתי חפץ לחיות, לסבול ולהֵעָנות רק בשביל טיפוח יצירתי וגידולה. פּה, בניו־­יורק, אי­־אפשר הדבר. – – אמנם יש דבר גדול בעולמי והוא שחרורו של עמי, והוא – הציונות, התחיה הלאומית בכל משמעוּיוֹתיה והוראותיה. אבל קשה, וגם אי­־אפשר, לצאת כיום למערכה וללחום על הגאולה והשחרור ולבלי התלכלך ברפש המפלגות והכיתות שבמחנה הציונים. אין עתונים באַמריקה שיש להגיד בהם את כל האמת בלשון ברורה וגלויה. – – והכיעור והשקר והחנופה ואהבת הבצע מלאים עתה את כל חללו של העולם הציוני באמריקה. הנני מחכה לשעת כוֹשֶׁרֶת, להזדמנות ראויה לגלות את האמת שבלבי, כאשר עשיתי עד הזמן האחרון, מבלי שנרתעתי מהתוצאות ומהעונש הכרוכים בזה. - - שתיקתי לפי שעה אנוסה. יודע אנוכי שברגע זה אם אצא עם האמת שלי אל הקהל אקלקל הרבה ולא אועיל אַף במשהו, יען שמתנגד אנוכי גם למנהיגי הצינות האמריקאית וגם לעד הפּועל של הציונות העולמית, ויען ששני הצדדים ראויים למלקות. שניהם חטאו והֶעווּ, תעו והתעו את הרבים. – – –

האדם היערי

לייקבוד, 2 ביאנואר 1924

יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיוּן להתוודעותי עם “האָדם היערי”, כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים­־עשרה שנה) ביערות המדינה.

קדוש וטהור הוא. זה האָדם היותר מעניין שגיליתי באַמריקה. ויען שיש בדעתי לכתוב עליו בפרוטרוט אַרבעה מאמרים במה"ע “היום” היהודי על כן אמָנע לעת עתה מכתוב דבר²⁹ בקונטרסי זה. ועלי רק להגיד פּה בקיצור: אָכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות, יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים (זה י"ב שנה שלא לבש כתונת על בשרו) אברהם קלוגמאן. בכל הסביבה כינוהו בשם “משוגע”, ואיש לא התעניין בו. אנוכי הנני הראשון שגיליתי בו אָדם נפלא, חושב וירא־­שמים, שיש לו השקפת־­עולם משלו, שהוא חי על פּיה. ורצונו כל­כך חזק עד שהיה יכול לייסד כת חדשה, או גם דת חדשה.

פּגשתי היום בתחנת־­מסילת­־הברזל את הסופר האידי משה נאדיר, ואספּר לו על דבר “האָדם היערי” שגיליתי בלייקבוד, ויען נאדיר ויאמר: היו שָׁנים שגם אני חלמתי ושאַפתי להיות טְרֶמפּ, אך טרמפּ דֵי לוּקְס…

חמישה־­עשר ביאנואר, 1924.

– – – ביום 15 בינואר, כאשר נדפס הפּרק השני ממאמרי (בה“טאָג”) על דבר האדם־היערי, “הנזיר הקדוש”, נתקבלה ידיעה בה“טאָג” כי הנזיר, אברהם קלוגמאן, נהרג על־­ידי רכבת נוסעת על פּסי מסילת־הברזל בלכתו רגלי בערב ביער. הוא נהרג ביום ב' (14 ליאנואר) דוקא באותו יום שנדפּס הפּרק הראשון ממאמרי על־­אודותיו. הידיעה הזאת שבישרו לי על­־ידי טלפון ממערכת ה“טאָג” הבהילתני והחרידתני עד־­היסוד. - -

כי ימי האדם המוזר שגיליתי במקרה, כביכול, עברו בחושך. אף מלה אחת לא נדפסה מעולם על־­אודותיו. איש לא שם אליו לב. בשתים־עשרה השנים האחרונות שהיה חי כנזיר, חשבוהו, אלה שפּגשוהו, למשוגע, לחסר־­דעה. בכל אופן: לאיש שאינו מן היישוב, לבטלן, לעני נודד, לאדם זר ומשונה. והנה כאשר גיליתיו, כאשר ציירתיו לפני הקהל, כיד הדמיון הטובה עלי, בתור חושב מחשבות, בתור נזיר החיים, קדוש וטהור - - בתור אדם­־מסתורי, - והנה רק נדפּס הפּרק הראשון ממאמרי, שיש בהם גם אמת וגם דמיון, והוא גם לא ידע, כי דבר­־מה יודפּס על־­אודותיו, הנה באותו יום הרגתו הרכּבת. ואחרי שהפרק הראשון ממאמרי הנזכר נדפס בה“טאָג”, כבר נתפּרסם שמו, כי מאמרי עשה רעש והעיר את הלבבות, ומיתתו עשתה רושם על כל הסביבה היהודית בניו־­ג’רסי. לולא נהרג באותו יום, כי אז היה נעשה בלי ספק, על־­ידי מאמרי, לאיש־­אגדי, לקדוש שהיו באים אליו לאלפים, אל היער, או אל בתי־­המדרשות, ששם היה לן לפעמים, להתחנן לפניו כי יתפלל בעדם. וכל שהיה מתרחק ומתחבא יותר מעין הבריות, בה־­במידה היו מחפּשים אותו, אחרי שפרסמתיו בתור אחד מבני­־העליה שפרש מהעולם־­הזה והיה לאיש קדוש ודבק באלהים. אילו נשאר בחיים, אחרי ארבעה המאמרים שהדפסתי על­־אודותיו במשך ארבעה ימים רצופים, כי אז היתה אַחַת משתי אלה: או שהיה נעשה למרות רצונו לראש כיתה דתית חדשה בישראל, למין “בעל שם טוב” וכדומה, או שהיו סוף־­סוף מנַוולים אותו ומחזירים אותו אל החיים הרגילים, הטמאים והמלאים ערמומיות גסות ודקות. לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם. כל קוראי ה“טאָג” החלו, מיום שנדפס פּרקי הראשון על־­אודותיו, להתעניין באיש־­הפּלא שגיליתיו והוצאתי מפּיו גם מלים, למרות שעם אחרים היה שותק שתיקה עקשנית. ועל כן נראתה מיתתו הפּתאומית כאות ופלא. - - גליונות ה“טאָג” שבהם נדפּסו מאמרי, עברו מיד ליד. שוחחו בקבוצות­־קבוצות על דבר מאמרי ועל הנזיר הנפטר. זה היה המאורע של היום. באמריקה המלאָה חולין, טומאה ו“עסקים” גיליתי פּתאום יהודי נזיר, קדוש וטהור, המתגורר ביערות וכל הימים הוא מתפּלל, הוגה בספרים קדושים, מתענה בתעניות וסגופי הגוף, ויחד עם זה הוא פילוסוף וחכם­־החיים! נזדעזעה אמריקה היהודית, ותתן לי הודָיָה על שאני עמל ויגע לגלות את נצוצות הקדושה הפּזורים וקבורים בקרב מ“ט שערי טומאָה ו”ביזנס". –

ביום ד' 16 בינואר בבוקר קראו לי על־­ידי טלפון מעיר פריהוֹלד, במדינת נ.ג'., לבוא שם להספּיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו. וכעבור שעה בא אלי איש צעיר לימים, מי שהיה פּועל וסוציאליסט ועתה בעל בית חרושת של מי סוֹדָה, מפריהוֹלד, לבקש אותי לנסוע אתו לעירו לקבורתו של האדם־היערי (“וואַלד מענטש”³⁰, כמו שכיניתיו במאמרי), כי כך הוא רצונה ובקשתה של קהלת־­פריהוֹלד. ואף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי על שולחן־­כתיבתי, התגברתי על רפיוני, ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות אחדות ארכה הנסיעה במסילת־­הברזל לשם. אנוכי הייתי כל הדרך במצב־­רוח מדוכא מאוד. סופו המר והמשונה של האדם־­היערי שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שויתר ברצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פּרוטה אחת, אף אִם הפצירו בו לקבל שְׁקָלים, - המוות שחטפוֹ פּתאום בלכתו בדרך, פּרש גם עלי צלו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר הזה איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאים. בן לווייתי הצעיר, אחד מן “עסקני הכלל” בפריהוֹלד, סיפּר לי כל הדרך על הנעשה בקהלה הקטנה והדלה של עירו (שיושבים בה מאות אחדות של יהודים), כי דוקא הצעירים הרדיקאלים הם מחזיקי היהדות בעירו, והם־­הם המחנכים את תלמידי התלמוד­־תורה ברוח היהדות. “על­־ידי מה אתם מחנכים אותם ברוח היהדות?” – שאלתי את בן לווייתי, ששימש אותי, למרות רצונו, כעבד את רבו. ותשובתו היתה: “על־­ידי שאָנו, הצעירים הרדיקאלים, מקריאים לפניהם ציורי אברהם רייזין, סיפּורי שלום אש ושלום עליכם”.

באנו לפריהוֹלד אחרי השעה השנייה וסרנו ישר אל בית­־הכנסת, ששם שכב ההרוג בחדר מן הצד. גשם סוחף ירד ארצה בזעם ועלטה בחוצות. בבית־­הכנסת ישבו גברים ונשים, שעשו עלי רושם של תושבי ערים קטנות בתחום­־המושב, בצורתם שידעתי לפני כחצי מאה שנה, וְאָנוּ ואָבְלו, ומהם גם בכו באמת. בן לווייתי הגיד לי, שלולא מאמרי ב“טאָג”, לא היה איש שם לב להרוג ועתה יצאה מחלוקת בין הערים הסמוכות לפריהולד, כל אחת מהן טוענת ותובעת, כי יקברו את הקדוש בשדה־­קבורתה, כי לה הזכות, וגם דין­־תורה היה ביניהן ופסקו כי יִכרו את הקבר בגבול שבין בית־­העלמין של יהודי פריהולד ובין בית­־הקברות של יהודי ליקבוד, באופן שחצי הקבר לאורכו יהיה בבית­־העלמין של יהודי פריהולד, והחצי השני בשל יהודי ליקבוד. בבית­־הכנסת מצאתי יהודים מכל הערים הסמוכות, שבאו מעצמם וששולחו מחֲבָרוֹת שונות ללווֹת את המת. כל אחד מהם סיפּר לי עובדות שונות וסיפּורי מעשיות על אודות קדושתו, נזירותו ופרישותו של ההרוג אברהם קלוגמאַן. הם ידעו את זה כשתים­־עשרה שנים, מעת אשר החל להתגורר ביערות ניו־­ג’רסי – ולסור לפעמים לבתי־­כנסיות של הערים הקטנות וללון שם לפעמים, אולם חשבוהו בבערותם, לפי הודאת עצמם, לחסר־­דעה, למסכן אומלל ומשוגע, שאין לו צרכי הגוף ושאינו יודע צורת מטבע. אך אחרי שקראו את מאמרי ב“טאָג” נפקחו עיניהם לדעת וגם להאמין, שאמנם איש קדוש וצדיק היה. באותה שעה באו לבית־הכנסת גם בתו של ההרוג ובעלה. לרגל מאמרי נגלה הדבר, כי לנזיר היו בנים ובנות בניו­־יורק וגם ברוסיה (תשעה במספּרם) וגם אב זקן, שמחמת זקנוּתו לא יכול לבוא אל קבורת בנו. כאשר גילו לפנַי את גוויית המת שהיה לבוש בבגדיו הקרועים, וראיתי את רגלו הכרותה ואת הפּצעים בגופו ובראשו, כי המסע שעבר עליו חתך ממנו חצי רגל, בחיתוך אלכסוני, ומחמת נפילתו על פּסי הברזל נפצע קדקדו – המראה היה נורא וחותך את הנשמה. אולם פּניו היו מפיקים הוד ואימה, הוד מלכות ואימת מוות. גם לובן גופו וחיתוך אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. פּתחו לפני את השק, או הצרור, שמצאו על יד הנהרג. בצרור זה היו טמונים כל חפציו וקנייניו, ואלה הם: מסכת סנהדרין, ה“תניא” של רבי שניאור זלמן, חמשה חומשי תורה עם פּירוש רש“י ו”ספר הברית" של רבי פּנחס ו“סדור”, טלית ותפלין, ולא יותר. לא נמצאוּ בצרור אף לא כתונת אחת, או זוג פוזמקאות, כי הוא לא לבשן על בשרו בשתים־­עשרה השנים האחרונות. – הביאו את הארון של קרשים פּשוטים וזולים עם המת אל בית התפלה, מהחדר אשר שכב שם, ואנוכי הספּדתיו ותארתי את ערך האבידה. גם הרב מליקבוד הספּיד את הקדוש, אף כי לא ידע ערכו. הספּדו היה סתם דרשה. היהודים שהתאספו בבית־­הכנסת לשמוע את ההספּדים וללווֹת את המת, עשו עלי רושם של כפריים, יהודים מגושמים ועמי­־הארצות שקודם מַתן התרבות. הנני בטוח כי הקהל הזה לא הבין להספּדי, אף כי דברי היו פּשוטים וברורים מאוד, ומה שהבינו היה רק זה, כי המת המוטל לפניהם היה קדוש וצדיק – ויבכו.

הגבאי של חברה­־קדישא בפריהולד הוא טַבָּח, יהודי ראַדיקאַלי, בן בלי דת, שכבר נדד בארצות שונות ועתה הוא עסקן ציבורי, וירבה להכנע לפנַי, יען כי עתונאי אנוכי.

סיפרו לי כי הנפטר היה בא לפעמים מן היער אל בית־הכנסת בפריהוֹלד ליום השבת, והיה עושה שַבָתוֹ חול, כלומר: סעודתו היתה לחם שחור ומים קרים. כשהיו מזמינים אותו לאחד הבתים לסעוד סעודות שבת לא היה מקבל הזמנה זו, יען כי הגסוּת העם­־הארצית של היהודים האלה היתה מעוררת בו גועל נפש. וכשהיה הנזיר הזה מאחר לשבת בלילה ולהגות בתורה, היה הגבאי מתרעם על שה“שנורר” מבזבז אור החשמל במידה מרובה.

הסתכלתי בפני המת, שלפני ימים אחדים הרביתי אתו שיחה בעברית, ובאָמרו אלי בהמשך העניין שדיבר עליו: “הוא מפרפר בין החיים והשאָר”, שאלתיו: “מה כונתך בה”שאָר“, האם רצית לומר: “מפרפר בין החיים והמוות?” והנזיר ענה לי: אסור להוציא דבר מגונה מפּינו, על כן אמרתי ו”השאָר".

בשתים­־עשרה שנים האחרונות הכין את עצמו ליום המוות, מיעט את דמו וחלבו, עינה את גופו בסגופים ותעניות, החסיר שינה מעיניו ואוכל מבטנו, כדי להגביר את נפשו ולהחליש את גופו, למען יהיה שללו של המוות, אם יקדם פּניו, מעט מאוד. ובכל זאת ירא לבטא את המלה מוות. ונפלא הדבר, כי המוות קידם את פּניו פּתאום בלי אשר הספּיק לומר וידוי. - - -

אחרי הקבורה סרתי עם המנהל, הוא גם המורה של התלמוד­־תורה בפריהולד, בחור חביב ועברי נלהב (אגב סיפר לי, כי יום אחד לפני מיתתו התאכסן הנזיר בבית־­הכנסת וסיפּר לו, למורה, כי נפגש את ראובן בריינין, ושיחתו של זה היתה לו מאורע גדול וחשוב מאוד בחייו, כי כל ימיו התגעגע עלי, לראות אותי ולדבר אתי). ועם הצעיר שהביאני לפריהולד הלכתי אל בית הגבאי של התלמוד־תורה, לשתות שם כוס טה (כל אותו היום לא הבאתי אוכל אל פּי, לא יכולתי לאכול, לבלוע אַף פּת לחם, בשעה שהמת היה מוטל בסחבותיו המטונפות בדם ורפש ולא הובא לקבורה).

הגבאי הוא סוחר בגרוטאות, בשברי כלי­־ברזל. פּניו – פּני עגלון פולני, גלוח ורק שפם קשה ודוקר על שפתו העליונה, בגדיו בגדי גוי פּולני מן הפּקידים הכפריים הקטנים. כשנכנסתי אל הבית מיד חנקו אותי ריחות רעים, סרחון חריף. הכניסה היא דרך חדר־­המבשלות. הביאוני אל ה“טרקלין”, והטרקלין מלא רפש וטינופת, גללי ילדים קטנים, הכלים והחפצים של הטרקלין ישנים, שבורים ומלאים סחי. השעה היתה השביעית בערב - ואור־החשמל היה עמום ובקמצנות רבה. אשת־­הגבאי, כבת ארבעים, עקרת הבית – פּניה מפוחמים, שערותיה סבוכות כשערותיה של מכשפה זקנה באגדות, שמלתה־­לעוֹרה מגואלה, בלויה ותלויה מלפנים ומאָחור, שפתה היהודית גסה וענייה, רצוצה ושבורה. שתי עלמות, בנות הגבאי, בלתי מכוערות, בראותן את הצעירים שנכנסו אתי אל ביתן, החלו להתייפּות, להתגנדר – הרושם שעשו עלי, על־­ידי זה היה נורא, והגבאי, אביהן, הוא יהודי עשיר, ויש לו שני אוטומובילים, לצרכי גופו הוא. - -

בשעה 1/2 7 בערב עזבתי את פריהולד ואסע בחזרה לניו­־יורק. ארבעה צעירים, והמורה העברי בתוכם, ליווּני ברכבת חצי הדרך, ויעתירו עלי שיחתם ויכריחוני לענות על שאלות נבערות. הרגשתי כי מרחקי עולמות מבדילים ביני ובין בני לווייתי. לא, אינני איש־­עממי. לולא הסקרנות הפּסיכולוגית לא הייתי סח עם בריות כאלה אף מלה אחת. אכן פּיקח היה הנזיר, שבחר לגור ביערות ולא לשכון בבתים מגואלים, בחומר ורוח, של מיני יהודים כגבאי התלמוד־­תורה בפריהולד.

בשובי לניו­־יורק בשעת תשע וחצי בערב שכרתי אוטומוביל ונסעתי ישר לישיבת הועד של הקונגרס היהודי בבית־­המדרש החופשי החדש, שבנה הד“ר סטיפן ווייז בעד הסמינר שלו, ושנפתח לפני שבועות אחדים. בניין מצוין, בנוי פּנימה בסגנון ישן וברוח מודרנית. נפגשתי בעלותי לקומה, ששם נתקיימה הישיבה באולם גדול ויפה, עם הד”ר ווייז, ויובילני דרך אולמים וחדרים שונים, עם פּסוקים חצובים באבן, להראות לי תפארת הבית שהוציאו על בניינו ארבע מאוד אלף דולארים. אל אותה הישיבה באו שלושה ראשי הקונגרס היהודי של קאנאדה, ה“פּני” של מונטריאל. הדיליגַציה הקאנאדית באָה אלינו בדבר ההגירה היהודית לאותה ארץ. כשלושים וחמשה איש באו אל הישיבה, וביניהם ראשי הסתדרויות שונות. שאלת השאלות, באותה הישיבה, היתה, כמובן, שאלת הכסף, מאיִן יימצא? כתום הישיבה, אחרי חצות הלילה, הלכתי עם הד"ר א. קוראַלניק שהיה נוכח באותה ישיבה בתור ראש האגודה האוקראינית ועם עוד איזה עסקנים ציבוריים, אל בית־­קהוה ברחוב ברודבי. בספּרי להם על דבר הנזיר וקבורתו, קרא קוראלניק: “הנזיר שלך משוגע היה ואינו מעניין אותי”. שבתי הביתה בשעה אַרבע לפני אור הבוקר.

רצון החיים³¹

השנים חלפו־­עברו כמו חלום, נגוזו.

השרוי אני בחלום או בהקיץ? אין בידי דבר של ודאי, כל מה שחייתי, חָוִיתי, כל מה שסברתי שהוא מציאות, ממשות, כל סבלותי הקשים, כל תענוגי, מצוּקתי ואושרי – הכל דומה עלי, היה חלום. חלום בתוך חלום. כל מה שנראה בעינַי אי­־אז חשוב ובעל־­ערך, הוא בעיני היום בגדר חלום והזיה, עננים פורחים.

כלום זָקַנתי? לעתים דומה עלי, שעדיין צעיר­־לימים אני. לא חייתי את מלוא החיים, ורעננות יש בי, ונכונות להתנסות בנסיונות. אני מתכנן עכשיו עבודות חדשות. כביכול, אני בראשית דרכי. לפנַי אופקים חדשים, אפשרויות ותמורות לא ידעתים. עד עתה היו חיי בגדר נסיון וניסוי. תעיתי מרוב חיפושי­־דרך, המוּם ומְהוּמָם מן העולם עתיר האידיאות, התקוות והאשליות. רק עתה אני נכון לעמל הרציני, למאבקים קשים ומרים. הכל מסביבי טובל עכשיו באור רך ושרטוטי העצמים ברורים ובהירים. ההכנות נסתיימו ובא העיקר, המשַוֶה לחיים את משמעותם.

לפעמים דומה עלי, שזקנתי, זקנתי מאוד, עבר עלי הרבה; חיי היו שזורים בחיי עמי, משא­כבד, מורשה של אלפים בשנים רובץ על שכמי. לא ידעתי נעורים מה הם, תמיד בָּגוּר וכבד־­ראש, ועודני נער כבר האזנתי לקולות, לצו­לבי, לקריאתם של דורות וזמנים עברו.

זָקַנתי? נדמה לי, שהנוער היהודי בימינו זקן בלא עת. צעיר אולי בגוף, אבל זקן ושבור ברוחו. הבחורים בימינו עייפים, מיואשים עוד לפני שהעיזו, ייחלו והסתכנו. הם אדישים ומדוכאים, בטרם שהלהיבתם האמונה. מחושבים, בעלי חכמה מעשית בטרם חלמו וביזבזו כוחות ועלומים. הם נטולי חִיוּת ומעוף, אש פנימית, רומנטיקה ודמיון.

זקנתי? לא, לא השנים מזקינות. הרי זה דבר של מוֹתרוֹת לחוש עצמו זקן בטרם עת. “בטרם עת” – ומתי העת להיכנע לזיקה הקופצת ובאה? לא, אין שעה אחת לכול. זהו עניין אישי בהחלט. יש שנולדו זקנים, ויש שנתברכו בתור­־עלומים חדש.

כלום יוכל אדם לָחוש עצמו זקן, כאשר העולם רוצה להצעיר דוקא? כלום אפשר להיות זקן, כאשר החיים רק מתחילים להיות מעניינים, רב­גוניים, ועתירי־צלילים? כאשר מעשי­־יצירה רבים מצפים לגואלם, כאשר העבודה הגדולה לפניך, והחיים כה מקסימים? רק עתה יצא המדע להיאבק בזיקנה. גם האמנות, הספרות החלו להסתער על מושגי הזיקנה שאבד עליהם הכלח. כבר נתחמים גבולות חדשים, ארוכים יותר לחיי­־האדם. נמתחים ומתארכים עוד ועוד. ואלו קו־­הגבול, מבחינה מדעית, אין לו קץ. חזרה למתושלח – מנסרת בחלל העולם הקריאה החדשה. אנשי מדע רציניים טוענים, שמהבּחינה הפיזיולוגית והפסיכולוגית לא מן־­הנמנע הוא שהמוות יוּבס ביום מן הימים. העובדה, שאנשים מתים ואיש לא הצליח לחמוק מן המוות, עדיין אינה הוכחה, שאנשים סופם למוּת ואין לנַצח את המוות. עוד לפני זמן קצר היו קשרי­־השיחה למרחקים בעזרת חוטי חשמל בלבד, כלום היתה זו הוכחה, שאנשים לעולם לא יוכלו לשוחח זה עם זה בלי תיווך החוטים? ראדיום אינה התגלית המדעית האחרונה. לאמיתו של דבר, אין מוות ביקום, יש רק חיים בחילופי צורה. והמוות הוא צורה אחת מצורות החיים.

קרוב לודאי, שהברוּאים החיוניים־­עירניים ביותר בעולמנו יהיו חשובים כמתים בעינֵי היצורים העילאיים שבכוכבים המרוחקים. לפי שהחיים בכוכבים המרוחקים הם תוססים, לוהבים, מהירי­־תנועה ואינטנסיביים לאין­־ערוך מחיינו אנו. בהשוואה לחיים שם הרי מידת החיוניות שלנו אינה אלא דומיית־­מוות.

זרם הזמן, צעדי­־הענק של המדע החדש והאמנות החדשה נוטים לצד החיים הארוכים, לחיי­־נצח. מה איפוא נתנגד לזרם זה, ולגילויי הספרות והאמנות החדשים, ונכריז את עצמנו זקנים מחמת נוחות­־שבשיגרה. מוטב ונסתייע ברצוננו החזק לצעוד עם המדע החדש של החיים.

אֶלן קֵיי³² כותבת באחת ממסותיה: “להזדקן – הוא הרגֵל רע אך לא הכרח”.

כן, להכריז את עצמו זקן, להניח את הנשק, להיכנע – הוא הרגל רע. אך אינוֹ באופנה עוד.

קרובה השעה לבוא, כאשר עמוד־­השחר החדש יפציע אורו לאנושות. הוא מנסר בחלל העולם, בוקעות קרניים חיוורות ראשונות של איילת­־השחר שציפינו לה עת רבה כל­כך – ואנו נפרוש לישון, לישון מחמת זיקנה, בשעה כה יפה, היפה מכל השעות?!

עז הרצון לברך את פני השחר הנכסף, ומי אנוֹש ויעיז בשעה מופלאה זו להסתלק לפוש ולנמנם, רק משום שטרחו לשכנענו כי זקנים אנו. לא היו דברים מעולם! מה זקן, מי זקן – רוּחך אך זה ניעורה, אתה חש כי יפים החיים. כה חזק הצמאון לחיים, רק עכשיו עמדת על משמעותם ומשמעות היצירה.

בושה וכלימה היא, אוילות, שאין למעלה הימנה, להיכנע לזיקנה השוממת, דלת־הצבעים וכהת­־הגוונים – להיכנע ללא קרב. על הזיקנה, על חולשת­־הזיקנה יש לערוך מלחמה.

יפה הוא סתיו, רענן וגדוש­־צבעים. גם לחורף קסם משלו, צחה ועזיזה נשימתו של החורף; כל עונות השנה כולן, כתקופות בחיי האדם, יש להן מעלות, יופי שלהן, ספורט שלהן. יש גם ספורט­־חורף.

ילד שכב בצל האילן, שקוע בהרהורים ושוקט. עבר שם אדם קשיש ושאל את הילד ההוזה, השוכב בלי נוע: “מה אתה עושה!” “איני עושה כלום!” השיבו הילד. “לא־כלום?” חזר ושאל הקשיש. “לא כלום!” שָׁנה הילד. “לא נכון”, אמר לו הזקן, “אָכן אתה עושה משהו, אתה מתבגר והולך!”

כנגד רצוננו אנו מזדקנים – מרגע לרגע, משנייה לשנייה, אולם אין זה אלא שאנו שבעי־­ימים. מוסיפים שָׁנִים. רב־­שָׁנים אין פירושו זקן. היות זקן משמע לחוש עצמו זקן, לחוש את הזיקנה כמשא.

כשאתה מוסיף שנים, בהגיעך אל שנות­־השבעים, אתה חש בערכו של הזמן יותר מבכל עת אחרת.

הנעורים מבזבזים את זמנם מתוך קלות־­דעת, ללא תכלית וללא­־שחר – אפשר זה יתרונם, האלוהי שבנעורים. אין הם מקפידים, אינם מקמצים בכוחות ובזמן. אך משהגעת לגיל העמידה אתה עומד על ערכה של כל שעה ושעה: יש קונה עולמו בשעה אחת, פירושו של דבר, אתה קונה עולם שלם בשעה אחת אפשר לחיות נֶצח בשנִיה אחת. אבל צריך לדעת לעשות זאת.

ככלות הכל אתה מגיע למסקנה, שלא זה העיקר – כמה את חי, אלא כיצד אתה חי ולשם מה אתה חי.

לא כמה הֶארַכתָ ימיך, אלא מה עשית בהם, במה העשרת את חייך.