אבות

מאת

ראובן בריינין

---

מיכה יוסף לבנזון

מאת

ראובן בריינין

מיכה יוסף לבנזון / ראובן בריינין

תולדותיו של המשורר?

תולדותיו קצרות הן, רק התחילו, והנה בא המוות וניתק את החוטים: הראשונים של אֶרג יריעותיהן. עוד בטרם נמלאו עשרים וארבע שנה למשורר, כבר עזב את ארץ החיים, בעודנו מתרפק ומתגעגע עליהם.

מיכה יוסף נולד על ברכי ראש המשוררים העברים בדור ההוא, אד“ם הכהן לבנזון, ביום ז' אדר, תקפ”ח בווילנה. עודנו בעריסתו כבר נשא בחובו את גרעין מחלתו – השחפת. המחלה והשירה הן-הן שנתנו את התוכן לחייו הקצרים. את מחלתו ירש מאביו¹, – היא המחלה, אשר מצאה קן לה מאז ברחוב היהודים הצר. ושירתו היא בת ארץ השירה, אשר כל “אבן בה ספר, כל סלע לוח, ובנזר היקום היא אבן-מזהירה” (לשון המשורר בשירו “שלמה”). מיכה יוסף לבנזון היה על פי חלומותיו הנשגבים, טוהר רוחו, רוממות נפשו ושיא דמיונו אח לנביאים, אשר אליהם נשא נפשו, עליהם שר, ושפתם הנעלה בשפתיו. אולם הוא היה נביא-חולם, או חולם-נביא, בירושלים-דליטא. – חולם בגולה, בארץ הצפון, אשר בה נבוֹל יִבּוֹלוּ פרחי ציון, יען כי מַטע זר המה על אדמת נכר. ולא רק הרחוב, אשר בה נולד ואשר בה נחנק מחוֹסר אויר ושמים בהירים, כי-אם גם התקופה, אשר חי בה, היתה זרה לנפשו. רוחו היתה מלאה הוד הדורות הראשונים, ונפשו – גדלות עמו וטל אביבו. מיכ"ל היה אחד הנביאים מתקופת ההוד, אשר תעה לארץ לא לו ולמאַת-שנים רחוקה.

חלש היה הילד בגופו הענוג והרך, אך הצטיין ביתרון כשרונותיו, בחן רגשותיו, בטוב לבבו ובמעוף דמיונו. אביו, שהיה משורר, מבאר וחוקר השפה העברית, התפרנס אז ממלאכת הסרסרות. כל היום היה טרוד ועסוק במשא-ומתן עם המלוים והלוֹוים כסף, – למען הביא את לחם ביתו. אולם הלילה היה קודש לו לשירה וחקירה, ללמוד ועיון. חינוכו ולמודיו של הילד, ואחרי-כן של הנער, מיכ"ל היו מסודרים בבית אביו, אחד מלוחמי ההשכלה הראשונים, באופן, שהיה מתאים לרוח הילד ולרוח החדש, שנשב מארצות המערב.

בימי נערותו למד מיכ“ל את השפות המערביות, צרפתית ואשכנזית; מלבד אשר ידע את השפה הרוסית והפולנית. – – – עוד בילדותו ראה מיכ”ל בבית אביו את טובי המשכילים, הסופרים והמלומדים העברים של הדור ההוא, שהיו שותים בצמא את דברי “הכהן הגדול” (כפי שהיה אד"ם מכונה בפי הסופרים והמשכילים של אותה התקופה) שבכתב ושבעל-פה. המשורר האב היה מתנהג בחוץ וגם בבית, למרות דעותיו החופשיות בענייני דת ואמונה, ככל אחיו הירֵאִים, בני מקומו. רק לפעמים ובמקרים היוצאים מן הכלל היה מתיר לעצמו לזלזל במנהגים ובדינים בלתי חמורים, שהיו מקובלים באומה, ובשביל זה יצא שמו בליטא כשם אפּיקורס. אולם האפיקורס הזה, למרות שהפיצו עליו אגדות בדויות מן הלב בנוגע לפריצותו בענייני דת ואמונה, היה מכובד בעיני כל הבריות מכל המפלגות בגלל ידיעותיו העצומות בספרות העתיקה ובגלל אהבתו את האמת בכל דבר ודבר. אולם על בנו מיכ"ל ועל בנו הבכור, אריה, לא הכביד האב את עול המצוות המעשיות ונתן להם חופש גמור בענייני דת ואמונה.

מיכ“ל למד בבית אביו את ספרי הנביאים יחד עם שירי היוָני הומירוס ושירי הרוֹמי וירגיל; הנער מיכ”ל היה לומד על-פה חליפות שירי אביו ושירי יהודה הלוי, שירי האשכנזי שילר, הצרפתי ויקטור הוגו ושירי הפולני אַדם מיצקביץ'. אולם אהבתו של הנער לשפה העברית, דביקות נפשו בנביאי עמו ועריגתו אל מקור הרוח העברי התגברו בו על תשוקתו לכל השפות ועל הלימודים האחרים. בת השירה העברית נשקה את מצחו היפה בעודנו נער, וישא חן מאֵת כל בּאֵי בית אביו. כל רואֵי הנער ההוזה, שחוּט יגון נעים היה מתוח על פניו ועל כל הליכותיו, נבּאו עליו, כי לגדולות נוצר.

עוד בילדותו היה צר לו למיכ"ל עמק החיים, על-כן היה מטפס בדמיונו החי על ההרים הרמים, אשר לא ראה מעודו בעיני בשרו. וזאת אולי הביאתהו לכתוב את חיבורו הראשון בשפה האשכנזית על אודות הררי האֶלף, אשר נכספה נפשו אליהם. – – –

בהיות מיכ"ל בן שתים-עשרה שנה כבר החל לכתוב שירים בשפה העברית.

לראשונה ניסה כוחו במלאכת התרגומים (צריך להעיר, כי בדור ההוא היו רבים מגדולי המשכילים נותנים את היתרון לשירים מתורגמים משפות לועזיות על-פני השירים המקוריים, תהא מעלתם מה שתהיה, וחכם-עמנו הגדול, רש"י ראַפּופּורט, היה מתפאר בשירו “הפעמון”, המתורגם משילר, יותר מבכל חקירותיו המצוינות בתולדותיהם של גדולי ישראל).

בהיות מיכ"ל בן שש-עשרה שנה כתב את שירו “האחוה” (שנדפס בספרו “כנור בת ציון”), וכבר אנו מוצאים בנסיונו הראשון הזה את רוח השירה האמיתית, את הנוֹעם והרוֹך שבשפה העברית ואת געגועי נפשו הפיוטיים.

המשורר האיטלקי בן זמננו, גבריאל ד’אַנונציוֹ, הוציא לאור, בהיותו בן שש-עשרה שנה, קובץ שירי הגיון, ויכתוב עליו אז אחד המבקרים הגדולים בצרפת כדברים האלה: “אילו הייתי אני מורהו של הנער המשורר האיטלקי, הייתי מגיש לו ביד אחת זר-דפנים בעד פניני שירתו, אולם ביד השנייה הייתי מייסרהו בשוטים על אשר מיהר לפרסם ברבים את חרוזיו”.

לנער המשורר העברי, מיכ“ל, אשר הננו מוצאים את הוד נפשו הגדולה והטהורה גם בשירו הראשון הנזכר, לא הגיש איש בחייו זר דפנים; אולם רבים מבני-גילו ומבני-דורו לא מנעו ממנו עקיצותיהם, – עקיצות קנאה ושנאה של שפלים לגבוהים מעליהם. מיכ”ל לא כתב מעולם את שיריו בשביל לפרסם אותם אחר-כך בדפוס; צנוע היה העלם המשורר ו“נחבא אל הכלים”. הוא היה כותב את שיריו, מפּני שהרגיש הכרח פּנימי לשפוך את רוחו ההומה, את נפשו המתגעגעת על היופי והרוּם. את שיריו היה מראה רק לאוהביו ואהוביו היותר קרובים אליו. הרוב היותר גדול של שיריו, והטובים שבהם, נדפסו אחרי מותו, ואלה השירים המעטים, שנדפסו בחייו, נדפסו שלא ברצונו ושלא מדעתו, כי-אם ברצון אביו ורעיו ומוקיריו. כל תכונתו המוסרית של מיכ"ל קוראת אלינו בסגנון ירמיה: “הנה לא ידעתי דבּר, כי נער אנוכי”.

עוד בהיות מיכ“ל נער דבקו בנפשו בני גילו, המשורר יהודה ליב גורדון והסופר קלמן שולמן, ויאהבוהו על חכמת לבו, נועם מזגו ועושר רוחו. הנער-המשורר היה מטבעו איש-רעים, הרעוּת היתה חיי-רוחו. הרבה לקח מרעיו, אולם עוד הרבה יותר מזה נתן להם. אד”ם הכהן מספר על אודות בנו: “אחד מן הדברים, אשר היו מעלים ארוכה למחלתו, שהאריך מעט את ימי חייו, היתה הרֵעוּת… כרבוֹת רֵעיו רָבו חיי רוחו, ובהשתעשעו בהם רפתה מחלתו ממנו, ולהפך, כל אשר נגע בלשונו בכבוד אחד מהם ואף ברחוק מאתנו נגע בנפשו”.

בהיות מיכ"ל כבן חמש-עשרה כבר נראו בו סימני מחלת השחפת, ובהיותו בן תשע-עשרה תיאר באחד ממכתביו לרעו קלמן שולמן את מצב רוחו ואת מחלתו בדברים כאלה: “…הנני יושב בדד בחצי הלילה, כל אנשי הבית נמו שנתם, ואני ער; שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי אף בלילה; זו מחלתי תכביד עלי אכפה, אף תצעידני מהר למלך-בלהות, כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי, אך יאריכו חליי ללא הועיל; ואני – כבר נואשתי מחיים ואתעתד למות; אך מדוע זה יתנהל בעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפיים? אהה! היצור הנמאס בתבל הוא האדם! כל ימי עברוֹ את גשר החיים המתנודד הנהו זעום-התולדות, וכל היקום מתקומם לו; וגם המות, הנוחם הנורא והאחרון הזה – המות – גם הוא אכזרי! הה, רחפו עצמותי!… למות יצפו יגיעי כוח, הולכי שחוח תחת סבל זוקן ועוני; עיניהם כלו מיחל לו, אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן למו, ולא יניף חרמשו לבצור קנה יבש…”

"מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים עשרה פעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בקרבי. כנר הכהה הזה, הגוֹוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך, – כן ידעך אור נשמתי… ואני – הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה, לעזוב את אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי. אבי – השחת, אמי – הרמה, אחי – המות ורעי – הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבותי יאנקו, אחי ואחיותי יילילו ורעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מעל; הנה עיני רואות את המבט האחרון, אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום; אנכי הרואה את ידי, הכותבת עתה, איך תרום תולעים; הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אהה! מה נורא המות – – – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות; אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע-עשרה שנה למות!… אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש – הה! חיים, חיים! חיים חפצתי! חפצתי! – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו, יביעו בקרבי, עורקי יחפזו ותקצר רוחי… עתה, עתה אראה את המות. הה, המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו; מתו כל מורשי לבבי בקרבי, ובנפשי שוררות דממה וחשכת צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי-בלהה, מראות-מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני… התמונתך היא, שולמן?"

מני אז הלכו מחלתו ומַעיין שירתו הלוֹך וגבור. הוא חיכה למוות יום יום. אך שירתו היתה לו למקור חיים ורגשות עדָנים. את מכאוביו העצומים הסתיר מעֵין רוֹאים, גם מעֵין הוריו, אחיו ואחיותיו וגם מעין רעיו, לבל יעציבם. משוררנו י. ל. גורדון מעיד על מיכ"ל (בהקדמותו ל“משא חזיון”) את הדברים הבאים: “ומי כמונו, כרֵעי נעוריו, היודעים לָמוֹד את גודל רוחו, בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דבּרו אתנו דבּר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת; כאיש, השם דבריו האחרונים באזני סובביו, הנשערים מאד. אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עוה פניו בדברו; אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו; אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון. ומי כמונו יודעים, כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר, והתחרה בכל מאמצי כוח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזנינו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדו.”

גופו של המשורר היה חולה, וכל פעם בעלותו על משכבו לא האמין ליום מחר כי יבוא, אך בת שירתו היתה בריאה ונושמת חיים. השירה היתה שפתו הטבעית. הרעיון, המשקל, הצלצול והחרוז היו נולדים במוחו בבת אחת. גם המכתבים, שהיה כותב לרעיו, גם הביאורים, שחיבר לכתבי-הקודש (שנשארו בכתובים ולא נדפסו עד היום), היו טבועים בחותם השירה. כל אשר יצא מעטו היה מלא התפעלות הנפש ורוממות הרוח. – – –

עונג מיוחד היה למשורר-העלם לעשות צדקה-בסתר עם עניים. אביו, אד“ם הכהן, מספר על בנו מיכ”ל (בהערותיו לשירו “מיכל דמעה”) את דברים הבאים: “הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד לחבריו, אם לצדקה לעניים. ואנחנו לא ידענו; עד שגם העוגה, לחם חוקו לפת שחרית, נתן בכל יום בסתר לקרובי, איש אביון וזקן, כפי שגלה לי האיש הזה אחרי מות הבן. ועוד התאמץ בכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. אך אחת אספר, כהרבותו לאכול פירות לרפואתו, ומוכריהם היו באים יום יום אליו, היתה באה ביניהם גם אשה זקנה וחולה, הנושאת סל גדול ומלא על זרועה, והיה מרבה לקנות מאתה; אך בהפנותה לצאת עם משאה דרך הפתח, היה צועד אחריה בלאט ומניח בנחת את כל מקנהו אל הסל בקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה”. – – –

בהיות מיכ“ל כבן תשע-עשרה תירגם את הספר השלישי והרביעי מ”האנאידה“, אשר לווירגיל הרומי, על-פי העתקתו של המשורר האשכנזי שילר (“די צרשטרונג פון טרויה”), מיכ”ל אומר בהקדמתו לספרו “הריסות טרויה”: “אנכי בקראי את המחברת הזאת והתבוננתי אל טובה ויפיה, קנאתי לשפתנו, זו השרידה היחידה מכל מחמדינו, אשר היו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה ולהעתיק גם אליה את הספר הזה!”

התרגום הוא מעשה ידי אמן גדול. שפתו נשגבה ויחד עם זה גם נעימה וקלה. אחוֹת היא על-פי צורתה וכוחה הפנימי לשפת החוזים הגדולים. המחברת “הריסות טרויה” מצאה חן בעיני חכמי ישראל שבמערב ויביעו במכתביהם למתרגם תהלה וכבוד על חכמת תרגומו.

בהיות מיכ“ל כבן עשרים אסרו עליו הרופאים לקרוא בספרים וגם לכתוב את הגיונותיו על הגליון. אולם העלם החולה לא שמע לעצת רופאיו. נשגב היה מכוחו להבליג על תשוקתו אל הספרים ואל העט. ובשבתו בדד בחדרו היה מרבה לקרוא בספרים שונים וגם היה כותב שירים ומכתבים לרעיו עד אחרי חצות הלילה, ולפעמים גם עד אור השחר. המשורר היה חושב את כל לילה ולילה לאחרון בחייו, על-כן היה חוגר את שארית כוחותיו לָמוץ את דבש השירה מכל הפרחים אשר בגן ספרות-העולם. גם את דבשו הוא, לשד חייו, התאמץ להכניס בשיריו, אשר שר לבני עמו, שהיו רחוקים מ”דברי זמר".

בקיץ שנת תר“ט שלחו הרופאים בווילנה את מיכ”ל לברלין לדרוש שם בעצת רופא-המלך שינליין. זה האחרון שלח את המשורר החולה למקום-הרפואה זַלְצְברוּנִין, לשתות שם מֵי-הבּאֵר. חודשים אחדים שהה שם מיכ“ל ולימי החורף שב לברלין, מבלי אשר עלתה לו כל ארוכה. בברלין התגורר המשורר כל ירחי החורף של שנת תר”י; ושם פרחו כשרונותיו הפיוטיים ותּיף נפשו היפה עוד יותר. במשך הזמן הקצר, אשר ישב העלם החולה בבירת פּרוסיה, העשיר גם את ידיעותיו ויגדל רוחו. ובאותה העיר היה מיכ“ל בן ביתו של החוקר בקדמוניות ישראל, שניאור זקש, אשר אהב את המשורר ויקרבהו כאח ורע, ויחד למדו תורה וחכמה. במשך ימי החורף ההוא שמע מיכ”ל את שיעורי שֶׁלינג בפילוסופיה, אשר הטיף מעל הקתּדרה באוניברסיטה של ברלין. באחד ממכתביו הארוכים לאביו רשם המשורר החולה את תמצית דעותיו והשקפותיו הפילוסופיות של שלינג. כוחותיו של המשורר הלכו מרוב עבודה הלוך וירוד, ורוחו הלך הלוך והתגבר. בימי שבת החולה בברלין הוציא אביו את תרגומו “הריסות טרויה” לאור. מיכ"ל הגיש את מחברתו זו ליום-טוב ליפּמן צונץ. האחרון הכיר את יתרון רוחו של העלם המשורר, ויעץ לו “לעזוב את שירי בת אֵל נכר ולשיר שירי בת-ציון”, ועצת החוקר עשתה פרי.

בימי שבת מיכ“ל בברלין כתב את השירים: “שלמה”, “קהלת”, “נקמת שמשון”, “יעל וסיסרא”, “משה על הר העברים” ו”רבי יהודה הלוי", אשר נכנסו אחרי-כן כולם בספר “שירי בת ציון” (שנדפס אחרי מותו). השירים האלה הם עד היום כאבן נזר בספרותנו הפיוטית.

הננו מרגישים בתאור התמונות הבּיבּלִיות האלה יד מפַסל יוצר. הצורות מלאות חיים והוד. אנו רואים את שלמה המלך בהיותו עוד חולם צעיר ו“כשלג הלבנון לא ידע רגל, כן זכו עלומיו, לא עוד הועמו”, עת אשר “כמנוחה נעימה נחשב לו מות וכערש שאננה חשב הקבר”. המשורר מתאר בצבעים שונים וגם נעימים את אהבתו הראשונה של בן המלך לרועה שולמית, אשר בשבילה את “עמו אף כסאו נשו שכחה ובמקל רועים החליף שבט מלך”, כי “לרעות את שולמית רוחו ארחה, אל הר, אל עמק אתה הלוך ילך”, יען “כי יפיה ממלכתו, כתרו – עיניה”.

השיר “שלמה” מלא חן עלומים (כמובן לא נמלט גם משגיאות העלומים), רעננות היופי, סוד האהבה בתענוגיה, רזי הנשיקה הראשונה, תפארת ציון, צלצול כינורה, חיי הטבע השאננים והרוממים, קדמות עולמים וגעגועי נפש המשורר.

ב“קהלת” אנו רואים את המלך המשורר בימי שיבה וזקנה, בעת אשר “שער תלתליו כשלג יחוָרו, על מצחו ולחייו חרשה עצבת”, בעת אשר כבר חדל להאמין ברעיוֹת ורֵעים, “כי עמוק בלבבו הסָפק יֵתע ולשונו אך תצמיד אומר: מי יודע?”, בעת אשר יקרא: “מה המה כל ילדי האביב? הלא רקב-הדר, מות פורח!”, ובעת אשר המלך שבע-התענוגים, העיף והיגע, קורא: “טוב יום המות מיום הִוָלד!”, בעת אשר כבר ראה לבו הרבה חכמה ודעת, והוא חורץ את משפטו: “הבל הבלים, הכל הבל!” – הננו שומעים בקריאה איומה זו את הד קול לבבו של העלם-המשורר, היודע, כי הולך הוא למות. – – –

בשיר “משה על הר העברים” תאר המשורר בקוים רחבים, אם גם לא תמיד ביד אמן בּחוּן, את הטראגדיה של המחוקק הגדול, – אשר בני עמו מררו את חייו והבוגדים אמרו לסקלהו באבנים, – את מלחמותיו, גבורותיו, נפלאותיו, תלאותיו ושאיפותיו העצומות; את הטראגדיה של המחוקק-החושב, אשר נתן את אלהים הגדול והיחיד לכל העולם, והא בעצמו עומד, – אחרי אשר דיכא את הנפילים ואחרי אשר הוביל את דור המדבר לקבר, – הוא בעצמו עומד בשממות מדבר, על הר-נבו, ונפשו נכסָפה אל אדמת-אל, אך הוא שומע את הפקודה מגבוה: “לא תבוא שמה!”

אז חם לבו בו ופניו האירו,

נפשו תתעטף, אך עינוֹ דמעה –

הדמעות ראשונות עיניו הגירו;

דמעותיו נראו, אך נפשו גועה.

הלילה חלף, גם שמש יצאה,

אך לבשה קדרות עליו בשמים;

הוא ישכב דומם כי שמשו באה

ונטויה עוד עינו לירושלים.

השיר היותר מצוין ב“שירי בת ציון” הוא “יהודה הלוי”. בשירו זה הגיע מיכ"ל לנקודת הגובה של יכולתו: התוכן והצורה, הדמיון והחיטוב, השיגו בשירו זה את מרום מדרגתם.

המשורר מתאר את נסיעתו של רבי יהודה הלוי לארץ-ישראל בחרוזים נשגבים ומחוטבים כאלה:

בין יללת סופה וסערה הומיה

בפגוש מקדים רוח שוד ואמש

וצנפה כדור צנף האניה,

וירוֹמו גלים כבות אש שמש.

בין רעמי שואה וחזיזי צלמות

על גג הספינה הוא עומד בוטח:

עין לעין יראה את המות;

יזכור ארץ קדשו – והוא שמח.

בימי שבת מיכ“ל בברלין הירבה להריץ מכתבים לחכמי דורו העברים, וישפוך לפני כל אחד מהם את רוחו הסוער. החכם שד”ל היה לו, למיכ“ל, במכתביו למורה-דרך בהבנת רוחם של כתבי-הקודש בנוגע לחומר, שהיה דרוש לו ל”שירי בת ציון". את כל זה הורה לו בידידות וחיבה ובדברים קצרים.

בימי האביב של שנת תר"י שלחוהו רופאי ברלין למקום הרפואה ריינירץ. בשבתו שם בירחי הקיץ כמעט נדמה לו שנתרפא. כי מחלתו רפתו מעליו; אך בשובו ברלינה שבה אליו מחלתו ביתר-שאת; ובימי התגברות מחלתו שר בברלין את שירי האהבה שלו, שהם מצוינים עד היום ביופיים, בקסמם, בעוז רגשותיהם, בתמימותם ובנוֹעם שפתם. בשירו “חג האביב” מתאר המשורר את טיולו ברחוב “תחת האלונים”. הרחוב מלא גילה וחדוה, אך בלב המשורר “שקט תוהו ומנוחת הקברות כיער אחרי התחולל בו רוח, כצי אחרי נוּפץ אל ים הסערות”; והמשורר קורא: “הוי מה נורא הוא לשיש אלי קבר עת בחיים תדבק נפש ורוח!” – והוא מסיים את שירו בקריאה איומה: “ארור המות, ארורים החיים!” – וכל מה שהלכה מחלתו הלוך והתגבר, כן עלתה בו תשוקתו למנעמי החיים, וכן גדלה אהבתו אל “חנה יפתו”. חנה זו, – עלמה, אשר נפשו דבקה בה באמת, והיא היתה רחוקה ממנו, לא יצירה פיוטית היא, ולה הוא מקדיש את מיטב חרוזיו, המלאים חדוות עולמים וגם תוגת עולמים. בברלין כתב גם את שירו האיום-הנעים, הנורא-היפה על “החלי-רע”. יין-החיים הָמָה חָמַר במַעטה גוויתו החלשה של המשורר, ונשגב היה מגופו הגוֹוע להכיל את עבודת רוחו הכביר.

בתחילת ימי החורף תרי“א שב מיכ”ל מברלין להוריו לווילנה. הוריו וגם רעיו הצעירים וגם הזקנים ממנו לימים התפלאו על עושר רוחו הרב, שהביא אתו מבירת פּרוסיה ההולך-למוּת הזה. אז תירגם את השיר “ארלקניג” של גיטה לעברית. החרדה הפיוטית, אשר הביע מלך המשוררים הגרמנים בשירו זה, קיבלה בתרגום העברי ביטוי עוד יותר חזק. אין אני יודע בשפה אחרת תרגום יפה כזה.

מה נעים הוא שירו הקטן “דָליָה נִדחת”! הדליה הנסחפה עם גלי הים קוראת:

עלי עץ רענן

ישבתי שאנן,

ופתע נידפתי,

בלא עת נקטפתי.

אם ממקום הולדתי,

אהה! נדדתי –

למה לי חיים?

לכן ישאוני,

לכן יהדפוני

בחמתם המים!

אחרים רצו לראות בשיר נעים-הצלצול הזה את הרעיון, כי אין תחייה לאומית לעם אלא בארץ אבותיו. אחד משיריו האחרונים של מיכ"ל הוא שירו הנעלה “אל הכוכבים”, אשר בו הביע את שאיפותיו אל האמת, את געגועים העזים לחיי הנצח ואת גועל נפשו לרִשְׁעָה המתקדשת, העוֹשִׂקָה ובוכה, חומסָה ומתפללת. שירו האחרון הוא “התפלה”. בשירו זה השלים המשורר האומלל אֶת גורלו, והוא קורא: “גם קול תבל כולה לי קול התפלה, מקול כוכבי נשף עד קול הרמש… הללויה אתי תקרא תבל כוּלה, שמים שמה ושאול כי אציע”. ואלה המה החרוזים האחרונים אשר יצאו מעטו של המשורר: “וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות! הן בכנפיך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד פה משי הערבות, תרוי לב אנוש, תגהי רוח גבר!” – – –

בכ“ז שבט, תרי”ב, נדמה המשורר לנצח.

במוֹת מיכ"ל נשא עליו אביו קינה ומספד מר בשירו “מיכל דמעה”. בין החרוזים הרבים אנו מוצאים אחדים, היורדים אל חדרי הנפש בפשטותם:

מקני צפורי, הה, מי הבריח!

מביתי מזמורי, מי זה השכיח!

מי נפּץ כנורי ויקרא נהי!

וגם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל) נשא קינה על המשורר הצעיר “ממחרת יום הגיעה אליו השמועה, כי מת מיכה יוסף לבנזון”, בצורת פסוקי כתבי-הקודש. הפסוק האחרון הוא:

“ממצולת יגון יעלה שם כבודו, ירום ונשא, תהלתו תמלא הארץ, וזכרו לברכה לדור דורים.”

ברלין, תרס"ב.

---

יהודה ליב גורדון

מאת

ראובן בריינין

א

בחודש טבת שנת תרמ“ט ראיתי בפעם הראשונה את המשורר. ביום השני בבואי לפטרסבורג, עוד טרם הסירותי את אבק-הדרך מעל רגלי, עוד בטרם ראיתי את סגולות “תדמור הצפונית”, שמתי פני ללכת להתוַדע אל היוצר של “קוצו של יוּד”, אשר ידעתיו רק על פי שיריו, שהיו שגורים בפי, ועל פי מכתביו אלי, לרגל עבודתי אז ב”המליץ", והשירים היו כל כך כבירים, והמכתבים היו כל כך נעימים וחביבים!

נערוּת היתה בי אז. ידעתי את הספרים ולא את הסופרים. לראות את חוטמו של איזה סופר מפורסם, לדבר את ראש המשוררים פנים אל פנים, חשבתי לאוֹשר היותר גדול בתבל. עתה, כאשר ראיתי חכמים, סופרים ומשוררים לרוב, עתה אינני ממהר כל כך להתוַדע אל חכמים וסופרים, אשר הנני מכבדם ומוקירם על פי ספריהם, לבל תבוא המציאות ותטפּח על פני דמיונותי ואפּוֹל משמַים ארצָה. כי בדבר זה – טוב הלך-נפש ממראה עיניים.

ערפל עז חִיתֵּל את פני הרחובות והקור שלח את חִציו, אך בי לא נגעו, כי לבי היה מלא חום הרגש; הרגע הגדול הולך וקרב, עוד מעט ואראה ואדבר את ראש משוררינו במראה ולא בחידוֹת. גורדון גר אז באחד הבתים של רחובות “הגדודים”, בקומה הראשונה. משכתי את כּף הפעמון, ושפחה זקנה ומכוערה פתחה לי את הדלת. אנוֹכי, אשר מעון יל"ג נחשב בעינַי כהיכל השירה והיופי, נזדעזעתי לראות על פתחו משרתת לכלוכית כזו. אחר מספר רגעים הייתי בחדר עבודתו של המשורר. הוא הושיט לי ידו הגסה והכבדה ויושיבני על כסא מול פניו. הוא עשה עלי רושם כפקיד הממשלה מתקופת ניקולוס הראשון. שרטוטי פניו היו גסים וקשים, והשחוק לא לבד שלא ריכך אותם, כי עוד הוסיף עליהם דבר מר. עיניו הפיקו רוגז, ומסביב לקצות שפתיו התפתל קו לא נעים, כאלו רק זה מעט התמלטו מפיו המלים הנוראות:

לא אקו לאור, לא אוחיל לחוֹפש;

אשיר יום מר, אשור עבדות נצחת.

התבוננתי היטב אל המשורר ואל תנועת גווֹ ואומַר בלבי: שחוק עשה לו הטבע בבחרו לנפש משורר מתרגשת ומתפעלת גוף כבד כזה. חדר עבודתו היה לא גדול ולא קטן, ושני חלונותיו נשקפים החוצה. כלי ביתו היו כבדים וגסים. שולחן-סופרים גדול ופשוט עמד באמצע החדר. מכשירי הכתיבה נחו על השולחן, כל דבר על מקומו בסדר ובדיוק גדול. שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר עד התקרה. רוב ספריו היו של הספרות העברית העתיקה, וביניהם גם ספרי-מופת מהספריות הלועזיות, ורק מעט מאוד מספרי המליצה והשיר של הספרות העברית החדשה. לא ראיתי בין כל הספרים המכורכים שבחדר המשורר אף כרך אחד יפה ומהודר. הספרים האלה עמדו בחדר הזה לא לנוי ולתפארת. ניכּר היה, כאשר באמת נוכחתי אחרי-כן, כי עוּבּד בהם הרבה. הערותיו וציוּניו של גורדון היו מצויים ברוב הספרים, שגם הם עמדו בסדר גדול. בכל אשר פניתי לא ראיתי אף זכר לערבוביה הפיוטית. בחדר המשורר לא נמצאו ציורים ופסלים גדולים או קטנים, ולא נמצא בכל המעון אף סימן של צעצועים-שעשועים. פה, בנְוֵה השירה העברית, היה הכל כהה, ועֵין אפר לכל החפצים והמטלטלים ולמשורר בעצמו. האמנתי, כי עופרת צרורה בכנפי מלאכי השירה הקטנים, המרחפים בין הקירות האלה. ובדמיוני נראתה לי בת-השירה העברית יושבת כפופה ומכוּוָצה בפינת החדר, והיא לבושה שחורים ועטופה שחורים, ואני שומע אנחותיה הכבדות, והיא “מנהמת כבת-קול מחרבות הר חרב”.

יל“ג קיבלני בסבר פנים יפות ויַראה לי אותות חיבה יתירה. אולם גם על חביבותו, גם על דבריו, שנוּניו וחידודיו היה תלוי כעין משׂא כבד, והיו חסרים נעימות ורוך. סגולות אלה לא נמצאו בעצמוּתו ובמהותו, וסגולות אלה חסרו גם לשפתו העברית, האמיצה והכבירה. בדברי את יל”ג הראה לי אחד משיריו האחרונים בכתב-ידו. ראיתי את המחיקות, הנוסחאות, התיקונים והשינויים הרבים, את “הפּרוּץ המרובה על העומד”, ואבין, כי שיריו לא נולדו כבת-שוע, ולא “בבריאת נשיקה מידי יוצרם יצאו”, כי אם בעצבון ובחבלים גדולים ילד המשורר את שיריו. ראשית דבריו אלי היו על-דבר הרבנים, הקנאים והאדוקים, ומלחמתו לפָנִים נגדם. וַידבּר בהתלהבות ובהתרגזות של חולי-העצבים, כאילו אויביו אלה עמדו נגדו והוא לוחם בהם. ברגע ההוא נראה בעיני כ“משכיל עברי” מיוצאי בית-המדרש הישן, אשר ימי שִׁבתו בעיר המלוכה בקהל חכמים ונבונים עברו עליו בלי כל רושם ניכר, ודעות חכמי דורו על מהלך התפתחות העמים והשכלתם נפלאו ממנו.

בחודש יאנואר 1889 באתי בערב ליל"ג, והוא יושב בדד בחדרו ואין איש אתו, ועל השולחן לפניו מונחים קלפים מסודרים וערוכים לשני מחנות. כשראני, התבּייש ויערבב את הקלפים ויניחם הצדה.

– עיף ויגע אנוכי, היגון מוצץ את דמי לבבי, ולפזר מעט את מחשבותי הנוגות עסקתי בשחוק הבל זה, כאילו עוד איש אחד יושב פה ומשחק אתּי, – אמר לי המשורר בהתנצלותו.

איום ונורא היה אז מצב-המשורר הרוחני. מעלות רוחו ומשא נפשו נגוֹזו ממנו, וחדשים לא נבראו בלבבו. הוא הביט אז על כל עבודתו הספרותית בשפת עֵבר כעל שחוק ילדים, כעל עבודה-לבטלה, כעל חֵטא שחָטא לנפשו בכל ימי חייו. מכל דבריו אשר דיבר באזנַי צילצלו המלים:

…מי זה יודיעני, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני?

המשורר ניסה להשקיט את רוחו הסוערת בכל תחבולה, וינסה לשמוח על כל תארי הכבוד וכינויי החיבה, אשר פיזרו לו נערים משכילים וסופרים טירונים מלוא-חפניהם, וגם הוא כתב אליהם מכתבים ארוכים ובראשם תוארים וכינויים מוגזמים ומופלגים. אך שאלתו המעציבה לא חדלה למרר את חייו וליאֵש את לבו מעבודה חדשה בספרות העברית; וישמח אחרי-כן כעל כל הון על עבודתו המוכנית במערכת הלקסיקון הרוסי; ובמכתביו מהעת ההיא יבשר בשמחה לאוהביו וידידיו, כי הוא כותב משמאל לימין. במלאכה יבשה כזו, מלאכת התרגום, מצא יוצרה של“אהבת דוד ומיכל” נחת רוח! בעת ההיא היה יכול המשורר לאמור, בצדק ובאמת, מה שאמר על נשמתו:

ומן החושים בה עד המחשבה, רק חלי ודאָבה;

ראשי מאוייה הוּכּוּ כּוּלמוֹ. ומתוֹם אין בּמוֹ.

תּבל כּמדבר, ובלבי קו תּוֹהוּ.

(“שורש נשמתי”)

מובן מאליו, כי המשורר, אשר בלבו קו-תוהו, אין לו מלאכה אחרת בשעות הפנאי אלא לשחק בקלפים בינו לבין עצמו, למען ישכח את התוהו אשר בלבו.

הכוכבים נוצצים בתכלת רקיע השמים הטהורים. שקט ודממה ברחובות. ואני מטייל עם יל"ג בחוץ.

– מה נעים הליל, מה יפים הכוכבים! – אמרתי למשורר ברגש; כי הרגשתי את היופי המיוחד של הליל הפּטרבורגי.

– גם אנוכי, – ענה המשורר, – בנערותי התפעלתי, התרגשתי, חלמתי חלומות, אהבתי את הכוכבים ואת שמי התכלת, אבל באתי-בימים ואיקץ, והנה נפשי ריקה… הבל הבלים!

הכוכבים העירו בלבי רגשות שונים, ושיחתנו נסבה על דבר האהבה ותענוגיה.

– גם זה הבל הבלים. אהבה בלי נדוניה, עיניים יפות בלי כסף אינן שווֹת מאומה, – אמר המשורר.

ובאותו רגע נולדה במוחי השאלה: האם באמת יל"ג משורר הוא? פניתי אל “כל שיריו”, לבקש בהם תשובה על שאלתי, קראתי בהם מראש ועד סוף פעמים רבות. ביקשתי ומצאתי:

"אני אינני בורא יש מאַיִן, ציָר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין אותו אתאר על לוח בשרד.

(“אַל יאשם יהודה”)

אבל הלא גם חדר-האוֹפל ( camera obscura ) עושה את המלאכה הזאת בדיוק רב, גם הראי מחזיר לנו את דמות הדברים כמו שיירָאו לפניו. גורדון לא התרומם על כנפי השירה לשמי מרום ואֶברתו לא תשאנו לשחָקים; הוא אמנם מתאמץ להתרומם ב“אנית האויר”, אך איננו מַגביה עוּף, כי שַׂק חול כבד מונח תמיד בצדו.

יל"ג הוא דבּרן, בעל לשון מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר. האיש, שלא חי עם הטבע, שלא נעשה שותף במעשה בראשית ולא הזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין-סוף; האיש, שאין לו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו לא ידפוק יחד עם דופק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו לא יביע בציורים בהירים; האיש, אשר לא יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ואשר אין עינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם; האיש, אשר לא יראה ללִבֵּנו ולבָתֵי נפשנו ולא נגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו; האיש, שלא יתן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו, – איש כזה איננו משורר, איננו פייטן. דברנותו הנפלאה של גורדון, מליצתו השנונה, סטירתו החדה, שפתו הכבירה והעשירה ובהירות ציוריו, – הם שעמדו לו להחשב כראש המשוררים בעיני הקוראים העברים וגם בעיני הסופרים והמשכילים הבינונים; אבל קוראים וסופרים, שהם דקי ההרגשה וחדי המחשבה, המעטים בתוכנו, הם יודעים להבדיל בין המעלות האמורות ובין רוח שירה אמיתית.

ואלה המעטים מחכים ליום, אשר בו יוָלד לנו משורר גדול באמת, אשר ילביש בשר ועור לכל תקוותינו ומעלות רוחנו ויִפח בהם נשמת חיים, וחָיו. מי יתן ויבוא, ונעטור לראשו כתר פרחים ונשתחוה להדום רגליו.

יל“ג היה פיקח ופיכח יותר ממה שהוּרשה למשורר. גם התפעלותו והתלהבותו היו תמיד בחשבון ודעת. הוא היה תמיד ער ומדייק בלשון שיריו ותוכנם; לכן לא תמצאו בהם אף צל של התרשלות סגנונית ומוסרית; סגנון מקובל בין המון הסופרים והמשוררים, מוסר קבוע בשוק החיים, מגרים את המשורר האמיתי לבלי דַייק בהם הרבה, כי סגנונו ומוסרו הם מעולם אחר, שהוא גבוה מעל גבוה, ובלבו הוא בָּז לאנשי-מידות, אשר שפתם ומוסרם לקוחים מספרי “ראשית למודים” ¹. יל”ג כותב לזק“ן²: “…אהב באהבה עזה את האד”ם³, כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב” (אגרות יל“ג, ח”א, דף 16). השמעתם, הוא אוהב אהבה עזה את האד"ם,לא בעד דעותיו, לא בעד כשרונותיו, לא בעד תוכן שיריו, כי אם בעד אשר עטו לא יפליט שגיאות, ודבריו כתובים ככל חוּקוֹת לוּח הפְעָלִים ונטיותיהם, ככל הכתוב בספר “תלמוד לשון עברי” לבן-זאב! ⁴

בכל עת אשר אנחנו שומעים “קולות אלהים” מתמלטים מנִבְלו של גורדון, הננו מרגישים גם את חיכוך יד המשורר הכבדה, המגרדת את הנימים והמיתרים, לנבלו של משוררנו זה חסרה אותה הסגולה שהיתה לכינורו של דוד, אשר רוח מנשבת בכינור זה והוא מנגן מאליו, בלי מגע-יד. גורדון יודע להרגיז את רגשותינו, להעירם ולהחרידם, אבל לא יידע לסלסלם ולפנקם, ואין ביכלתו לזעזע את הנימים הדקות אשר בלב בן תקופתנו. צבעים בהירים ומבהיקים, צבעים “צועקים” ודוקרים את בת-העין היו לגורדון, וידע לתאר תמונות וציורים מהסוג המצוי-ושכיח; אבל החיים בכל תוקפם ועזוּזם, בכל מסלוליהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם ותנועותיהם לכל העבָרים, – החיים האלה לא פעמו בשיריו.

נפשנו יבשה ומדוכדכה, לבנו ורגשותינו הצטמקו, מוחנו – מכונה מחשבת חשבונות, חיינו כהים ומעומעמים, תקוותינו רפות ושאיפותינו חדלות-כוח. במצב כזה מה ישאף לִבֵּנו למשורר! משורר, אשר יברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוך התוהו-ובוהו שבחיינו, משורר-נביא וחוזה חזיונות, שנוכל לאמור לו: הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אתה ברָאתָה, אתה יצרתָה, ואתה משַמרָה בקִרבנו! – אבל יל“ג אומר, כי את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשׂרד. ואני מתאוה ומשתוקק לראות גם את אשר לא ירָאה עין לעין; אני חפץ לראות את נשמת הדברים, את תוכם, פנימיותם, ולא רק את חיצוניותם הנראה לעין בּשׂר. הֶלְמְהוֹלץ אומר במקום אחד מספריו, שאילו שלח לו חכם-הראוֹת (אופטיקאי) זוגות עיניים עשויות ובנויות כעיני אדם, היה משיבן לו בחזרה ולא היה נותן לו שכרו בעד מלאכה גרועה ופחותה כזו. גורדון יַראֵנו את אשר יִראה לעין, אבל אני דורש מהמשורר, כי יפתח לי, על-ידי אספקלרייתו המאירה והבהירה, את השמים ושמי השמים. יל”ג אומר באחד ממכתביו לווייסברג⁵: “…על מה אדברה ואעידה ואשא חזוני? הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים, אשר הם חמדת כל ישראל, ולכלכל בהם חיי בשרם”. – המשורר האמיתי לא ישאל: על מה אדַבּרה ואָעידָה? כי לכל מקום שיִגְלֶה תִגלֶה בת-שירתו עמו. המשורר האמיתי אומר: “אני במערב ולבי במזרח”. המשורר האמיתי אינו מצמצם שכינתו בקרן צרה אחת, כי בת-שירתו משוטטת בכל הארץ. האגדה מספרת, כי הוֹמֵיר עיוור היה, והיינה כתב את מיטב שיריו בשכבו על ערש-דוי רחוק מהמון התבל. המשורר האמיתי נפשו מתעוררת מעצמה ומתוֹכָה, כי העולם נתון בלבו. וגורדון היה צריך לדוגמא, למופת ולסמל הנראה לעין, למען יעשה כמַתכּוֹנתם, למען ימשוך קו לקו, שרטוט לשרטוט, זעיר שם, זעיר פה, עד אשר הוא מצייר חוטם, אחרי כן עיניים, אחרי כן שפתיים, ובסך-הכל פָנים, כפנים אשר ראה בעֵין בשׂרוֹ. ניטלו ממנו יהודיו עם השוּמים והבְּצָלים – נפל החֶרט מידו.

גורדון המשיל את עֵטו למַקבת, ודמיון זה אהוב עליו כל כך, עד כי ישתמש בו פעם בפעם. (…) ואמנם, ברוב שירי יל"ג איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמוּת המקבת, אשר בה עשה את שיריו.

המשורר האמיתי רואה את הסתירות, ההפכים והניגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את התנגשות הכוחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל. כל יציר אומר למשורר כזה פרק שירה; והוא מעורר את הלב, מחַיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפינות החיים. לא כן יל“ג. את המאורעות והאגדות מדברי ימינו, שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותמרות עשן, כמו: “בין שִׁנֵי אריות”, “במצולות ים”, האשה וילדיה”, – מחזות כאלה תאר באמנות גדולה ובחריצות רבה (אף כי בשיריו אלה החליש את הרושם על-ידי שפעת מליצות מיותרות ועתֶרת דיבורים ומִבְטָאים, הבאים מִשִׂטְפַת לשונו, אשר לא תדע חוק ומידה); אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו, שאין בהם שיני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמָדים ומסיבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית, האוכלת מבָּשָׂר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח, אומץ הרצון ועוז המגמה, וכדומה, – את אלה לא הרגיש יל"ג, ולכן גם לא ידע לתארם בשיריו.

ב

עד כמה שיודעים אנחנו ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיֶתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה, לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא בימי עמידתו. המשורר מספר על נפשו: “…במלאת לי י”ג סיימתי הבָּבוֹת ⁶ ודרשתי בהן לפני הקרואים ואחד מהם נתן בי עיניו ונעשיתי – חתן לבתו…“⁷. אמנם, עוד באותה שנה הוציא את שִׁכְמו מסֵבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבדה עד-מאוד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה ולחכמה. יל”ג מתאר באחד ממכתביו את סדר חייו והנהגתו: “…עודני עמל מבוקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשָׁעות אל בתי הספר אשר לא יתנו אמרי שֶׁפר, ולרעות מאין הפוגה את צאן ההרֵגָה, תלמידים ותלמידות, שֵׁדים ושֵדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה עִתִּי, להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפְעָלִים ושבו הצללים, אז נפשי בקֶרב תעמול כל הערב לחרות על לוח כל מעלות הרוח לשפוך כל מַעיָני על הספר לפָנַי… כן עיף ורפה כוח לא אדע מנוח… ובטרם בוקר אקומה לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כוחי והמחריבות מוחי, כן רגע לא אנוח בבשר וברוח…”⁸. הזיקנה קפצה על המשור טרם זמנה. בהיותו בן ל"ח יכתוב לאחד מרעיו: “…ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים ורֹב עצָמיהם אֵיתָן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איָל”⁹. המשורר העביר שני שלישי חייו בערי תחום-המושב בחוג צר מאוד; לכן ידע והכיר מקרוב את העבריָה הפשוטה וההמונית, ואותה תאר בתקופת שיריו השניה, לה הקדיש בת שירתו וכוח מליצתו.

האשה האידיאַלית האחת והמיוחדת, הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו. הבה נתבונן נא אליה.

נתבונן? אבל בקראנו את השיר “חנה” הננו שומעים רק קול דברים, וכל תמונה אין אנו רואים. חנה זאת איננה נפש חיה, איננה יצירת משורר, כי-אם עשויה היא על-פּי רשימת-סַממנים ידועה.

גורדון מספר את מעלות חִנָה, אני מדייק בלשוני ואומר מספר, כי הוא איננו מצייר את חִנָה ויוֹפיה, כי-אם מונה את שבחיה. משוררנו זה, ככל משוררי בני-שֵׁם, מתפעל ומתרגש ביחוד מעיני אהובתו. נקרא נא את כל חרוזיו, שהקדיש לעיני חַנה:

כי מה אור כוכבים, שמש,ירח

מול אור עפעפיך עֵת חן תשקיפי?

וכאור שבעת הימים אוֹר עיניך

מבטך – אוצר כל חמדה וחפץ –

יבקיעו לך מהר קירות לב גבר

ממאה תותח, כּרים וכלי נפץ.

כל מגן לא יעמוד מול חץ עיניך

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנו יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן, או מראה תכלת, או גוון אחר להן; אין אנחנו יודעים, הגדולות או קטנות הן העיניים, ומה גבוֹתיהן, שמוּרותיהן ובָבוֹתיהן? “כאור שבעת הימים אור עיניה”. היודעים אנחנו מה טיבו של אור זה ומה מראהו? המשורר מבטיחנו, כי מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותָח כָרים וכלֵי נפֶץ; הנה מלבד שהדמיון הזה ישן-נושן, ונוסף לזה, אין לו גם שום טעם, – אין המשורר, שיש לו אישיוּת, מתאר את הרושם והפעולה שיעשו עיני אהובתו על אחרים, כי-אם עליו בעצמו, על נפשו ולבבו. פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמל חזק, אשר הכול מזדעזעים מנגיעתם בו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעיניים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועַצְמוּתו המיוחדָה. בעיני פַּסְקַל, למשל, היו מוצאות חן נשים בעלות עיניים פוזלות, מפני שלאהובתו הראשונה היו עיניים כאלה.

המשורר אומר:

הנה נַחַת גן אֵל נחַת פניך.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו. הנוכל לשווֹת בנפשנו את פני חנה גם אחרי שהגיד לנו המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל? הלאה:

כתמר כי ישגה רוֹמה תלכי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים מִשְׁנות דור-ודור, ואיננו מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יִקְהַת לֶחְיֵ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי

יָרַד הַנּוֹעַם לִשְׁכּוֹן מִשָׁמַיִם.

אין חפצי להעיר על המליצה הקשה: “ערוץ יקהת הלחי”, כי סוף-סוף הלא אנחנו מבינים, כי כוונתו פה “גוּמת הלֶחי”, אבל אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וליוֹפיים המיוחד בעת שַׂחְקָה.

חנה זו היא בלי כל צורה מיחדת, בלי כל עַצמוּת. לכל משורר אמיתי יש אידיאַל מיוחד ביפִי הגוף, ולנגדו מכוּון אידיאַלו ביפי הרוח. המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביופיה הגופני והרוחני של אהובת נפשו, אותו הקו, המבדילה מאחרות דומות לה בהרבה דברים. ומה אנו רואים בחנה של משוררנו? מעלותיה ויתרונותיה הם כוללים, אשר נוכל לייחסם לכל יפהפיה תמת-לב. הסימנים, שהוא נותן בה, הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסימנים שכותבים בתעודת-המסע, גם אם יוסיפו: “סימנים מיוחדים אָין”. גם האדם הפשוט, שאינו אמן, תופס בידיעה ברורה או בלתי ברורה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו. הצייר, אם הוא חכם-הפרצוף, והמשורר האמיתי תופסים תפיסה עמוקה וגמורה גם אותם הקוים הדקים מן-הדקים שבפני איש ותכונתו הרוחנית, אשר ייעלמו מעיני הרואה המצוי. את הקוים הדקים האלה לא ידע גורדון לתפוס ולציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידיאַלית:

עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אוֹתָ חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַ הָאֹפֶל.

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יַראה לנו את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמהות זו לזו. חנה זו היא כל-כך כללית, מופשטת ואצוּלה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה ובין המשורר גם אותה הקירבה הממשית שיש בין הצייר ובין האבטיח או הצנון שהוא מתאר על הבד.

בת-שוע (בשיר “קוצו של יוד”) היא האשה העברִיה, אשר משוררנו תאֵר אותה בתשוקה יתירה ויָריק עליה את אוצרות רוחו. נראה-נא איך הבין המשורר את נפשה, איך ראה ללבבה. בת-שוע היא יפהפיה. גורדון מעיד עליה,כי –

מי אשר לא ראה בת חפר בת-שוע

לא ראה מימיו אשת יפת תאר.

(“קוצו של יוד”)

אני אומר, המשורר מעיד עליה, כי יפת-תואר היא, יען כי על-פּי ציוריו שהוא מצייר אותה אי-אפשר לדעת זאת אל-נכון. מי האיש אשר יִברא לו מושג בהיר בנפשו מיופיה של בת-שוע על-פי התוארים האלה? –

אבנים שלמות צלע זאת נבנָתה; אלה העינים לוּלאוֹת התכלת ולחָיי הרקמה – תולע וצמר; זה מגדל השן – לו צואר יקראו.

על פי שן אחת ממלתעות האדם היה המנתח קִיבְיָה ¹⁰ עושה את כל שלְדו בדיוק. המשורר שהוא אמָן מתוֶה לפנינו קוים אחדים מפני האשה ויופיה, ואנחנו מציירים לנו בדמיוננו את צורתה כמו שהיא ואת טיפוסה המיוחד. אבל היש לנו איזה ציור מוחשי מעיניים שהן “לולאות התכלת”, מצואר שהוא “מגדל השן”, מלחיים שהן “תולע וצמר”, או הנוכל לשוות בנפשנו גיזרתה המיוחדת של בת-שוע, אם גם נדע, כי “אבנים שלמות נבנתה”?

ובת-שוע זאת “לא כברוא כל אדם נבראה”, “כי בבריאת נשיקה מידי יוצרה יצאה”.

ונשמה זכה הוציא מן האוצר

וברגע רצון נפחה באף הנוצר.

ולאשת חן זו, סמל הצניעות עלי-האדמות, חָלק המשורר “כל מדות בנות ציון המצוינות”:

טהרה ופרישות וחריצות ידים,

תור אדם המעלה עם שפלות רוח.

חפר אביה היה נשוא פנים ומחזיק תָא הרָצִין בעיר אילון, “גם שלחן ערוך לנוסעים ומלון”, –

ובתו היחידה בביתו העקרת,

כי אמה מתה עליה בנעוריה.

“ובחמש עשרה שנה לחיי בת-שוע, מצא לה אביה חתן כלבבו”, את הלל מכפר פרעתון, "נער כשְׁחִיף עץ,–

לו עיני עגל, לו פאות כזנבות,

לו פנים כפני גרוגרת רבי צדוק,

אך “עלוי” הוא, בקי בשלש בּבוֹת.

ובת-שוע, –

כתולע האדימה יום בוא הבשוֹרה

ותדום – ומלה איננה דוברת.

“ובשבע עשרה שנה לחיי בת-שוע, השיאה אביה לבחיר לבבו”.

ובת-שוע ובעלה ישבו שלש שנים

ויאכלו דגן שמים על שלחן רב חפר:

היא הרתה וילדה והיניקה בנים,

הוא התפלל ולמד וקרא בספר.

וככלות שנות-הארוחה ו“מתנות הדרשה באו אל בית הנוֹשֶׁה”, תשאל בת-שוע: “מה אחריתנו, הלל?” גם תזכירהו, כי הוא בעל אשה ובנים. אז ילך הלל למדינות הים, בתקוָתו, כי ימצא שם מקור פרנסתו.

ובת שוע מכרה תכשיטיה בצאתו

ותפתח לה חנות ובית מרכלת

למכור פוֹל ועדשים גרש וסלת

משוררנו רואה את מרוֹם קֵץ אסונה של בת-שוע רק בזה:

כי במקום חיי עושר היו חייה מרים,

כי רבצה בה האָלה הכתובה בספר,

כי בעלה העלוב נשא אשה טרם

יכין לשבתו בית ולמאכלו כרם.

לחוש חיים מָרים כאלה יכולה גם אשה פשוטה, מן השוק, שלא נבראה מ“קרן אור”, מ“שחוק צדיק תמים” ו“מריח האביב”. דַיָה להיות אשה בעלת קיבה ואם לשני ילדים, למען הַרגֵש, מה אומללה היא במצב כזה. אולם אשה כבת-שוע תהיה אומללה, לוּ גם יהיה בעלה, איש כהלל, בעל רבבות, לוּ גם תשב אתו בארמון רוזנים, יען כי תתאוה היא לדעת, לחיים – ואָין; יען כי שתי נפשות כאלה, כבת-שוע והלל, אינן יכולות להיות מאושרות בברית נישואיהן. הקוֹץ שבנישואים האלה הוא לא חוסר-הפרנסה ובכלכלה, כי-אם חוסר נשמת החיים ותמציתם.

בת-שוע והלל! בהַרכָּבה מוזרה כזאת; פגישת שתי תכונות ורוחות רחוקות זו מזו כאלה, התנגשות שני בעלי מזג נבדל כמוהם, – מה רב החומר אשר יתנו לנפש החושב, ומה רחבה היריעה ומה דקה המסכת אשר יפרשו לפני דמיון המשורר האמיתי! שלש שנים ישבו בת-שוע והלל יחד. בשנים האלה היו, בלי ספק, רגעי התנגדות ואיבה במידה ידועה, וגם רגעי התקרבות והתלכדות, אם אמיתית או מדוּמֵית; בשנים האלה היו, לנכון, רגעי מלחמה גלויה או נסתרה וגם שעות רחמים ורצון, בהן היו גם געגועים כמוסים וגם יאוש מר, דמעות בסתר וגם תקוה חרישית; בשלוש שנים האלה היו עִתות הכנעת הלב והתבַּטלות הרצון ועתות תביעות-הלב והתגברות הרצון. בשלוש שנים האלה היו בת-שוע והלל גם לאב ולאם לשני ילדים, רגשות האב והאם בלב שניהם, רגעי ההשתתפות בצער הנולדים ובשעשועיהם, מביאים בהכרח, כחוק טבעי, שינויים, חליפות ותמורות בלבות שניהם; התהום העמוקה, המפרידה בין בת-שוע והלל, הולכת ונסתמת מעט-מעט, התנגשות רוחותיהם ותכונותיהם הולכת ונחלשת מצד אחד, ומצד השני היא הולכת ומתגברת. הן גם צבע קירות החדר, אשר אנו יושבים בו שלוש שנים, הן גם מראה ענני-השמים החולפים וגם שיחה-בטלה, – עושים רשָׁמים ידועים, בידיעתנו ושלא בידיעתנו, על נפשנו וכוחותיה השונים, ואיך זה יצויר, כי שני אנשים חיים וצעירים, ובפרט בעל ואשתו, יישבו שלוש שנים יחד ולא יפעלו זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל? דבר זה הוא בלתי-אפשָׁר במציאות. אולם גורדון רואה בכל שלוש השנים שישבו בת-שוע ובעלה יחד רק כי היא “הרתה וילדה והניקה בנים”, והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”, וגם ברמז דק לא ירמוז לנו משוררנו על חייהם הפנימיים של הנשואים האלה. הן גם הפָּרוּש, עֵץ היָבֵש, היה מתגנב לראות את בת-שוע, “כי גם לוֹ בסתר נפש חומדת”, ואיך זה יוכל היות, כי הלל לא נתפעלה נפשו ולא נעשו בה שינויים בכל משך היוֹתו וחיוֹתו עם בת-שוע, אשר היתה “תוֹר האדם המעלה”? יודעים אנחנו מספרי-המסעות, כי הנשים בנות השבטים הפראים, העומדים על מדרגת ההתפתחות היותר נמוכה, גם הן משנות טעמן המוסרי לטוב, גם שכלן מתפתח, אם תחיינה שנים אחדות עם בני האירופּאים ותלדנה להם בנים. והלל הן לא היה פרא-אדם. מי שהוא בטבעו פרא-אדם לא יהיה “עילוּי”, וגם איש חסר דעה לא היה. איש מדור העָבָר, שהלך למדינות-הים לבקש את ההצלחה, לא יוכל היות חסר-דעה. המשוררים הגדולים חודרים גם לעולם הפנימי של העיוור, החרש והאילם, ומוצאים שם עולם מלא; גם בתוך הפועלים, החופרים בהרים-ובעמקים, אשר רוב חייהם עוברים בכליות האדמה ולא יִראו אור השמש, ולפעמים הם רעבים גם ללחם, – גם בתוכם ימצאו המשוררים האמיתיים חיי הנפש והלב: אהבה ושנאה, יאוש ותקוה, חפץ ורצון, געגועים ותשוקות. מַכּס מילר ¹¹ מספר, כי כאשר העתיקו את ספר הברית-החדשה לאחת הלשונות של שבטי הפראים, חסרה למתרגמים המלה “אהבה” באותה הלשון. אבל התיירים מצאו גם בשבט ההוא את רגשי האהבה עצמם; ומשוררנו לא מצא בחיי בת-שוע, בעלת “הנשמה הזכה”, “הנפש החיה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללוה, – לא מצא בחייה עם בעלה, רק כי “היא הרתה וילדה והניקה בנים” והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”. הטראגדיה בחיי בת-שוע ובעלה נגלתה לפני המשורר רק בשנה הרביעית אחרי חתונתם, אז כאשר –

פּסק המן, ואוכליו הביטו

מסביבם ויהיו לנציבי אבן:

מה-יאכלו הם? מה לילדימוֹ יושיטו?

הלל הלך למדינות הים לבקש את ההצלחה. “בשנה הראשונה עוד הריץ לפעמים אגרות אהבה ומכתבים נמלצים, עתה חדלו אמריו”. עברו שנתיים ומהלל אין קול ואין קשב, ובת-שוע “עוד עיניה כלות, לבה נגוע; וכבר קורַא לה שֵׁם חדש בשַׁער, ‘העגונה’ יקראו לה זקן ונער”. ובין כה וכה “ואילון הקיצה לחיים חדשים”; החלו לבנות בה מסילת-הברזל, ולרגל המלאכה הזאת באו לאילון סוללים, חרשים, ו“פאבי המפקח על בנין המסילה”. ופאבי הוא אלמן, בלי בנים, “וימי חייו שלושים ושתים שנה”. ואלמן זה הוא, – נאמר דרך-אגב, – ככל יצורי יל“ג, איש בלי פרצוף רוחני מיוחד; הוא סתם “משכיל בכל דרכיו”; “באמונת רוח ובלשון למודים הפיק מאת כל יודעיו רצון וידידות”, ככל אלה האנשים, אשר אין להם מגמה ידועה ותכונה קבועה, שרוח כל הבריות נוחה מהם, והם מפיקים רצון מאת כל רואיהם. משוררנו מעיד על פאבי, כי דעתו רחבה ונפשו “נפש ברכה”. בקיצור, הוא בחור נאה, חתן מצוין, והחתן דנן עוסק כל היום במלאכתו, וגם “בנוחו לא יבלה עתו בהבל, כי יהגה בספרים, יכתוב ויחַבר”. המשורר אינו אומר לנו באיזה מין ספרים קורא פאבי, מה הוא כותב ומחַבר, למען נדע מה טיבו והלך-רוחו, מה חפצו ומגמתו. אם יציין המשורר את גיבורו לפני בן-יפת ¹², ויאמַר, כי האיש המדוּבָּר “הוגה בספרים, כותב ומחבר”, – לא יגיד לו בזה מאומה, כי יש ספרים וספרים, ויש מחַבּר ומחַבּר. והנה פאבי זה יושב בבית, אשר הוא נוכח חנות בת-שוע; ובהיותו רגיל לעמוד על-יד החלון הפתוח ולהשגיח אל העוברים “ברחוב הקרת”, יראה גם את בת-שוע יפת-המראה ורכת-השנים. ראה “כי בבוא איש לקנות תצהיל לו פנים, ובצאתו יקַבְּצוּ פַארוּר, יְתַנו עצֶבת”; ראה כי היפה-פיה הזאת מַשגחת ברחמים גדולים על ילדיה “ודמעות נגרות מריסי עיניה”, וישאל: מי זאת האשה ההגונה? ויענוהו: “היא בת-שוע העגונה”. ויאמר פאבי לראותה ולדעת חייה, “על כן בא לחנותה למקנה ולקנין”, ומתוך דבריו אִתה “הבין כי אבן חן לפניו מגולָלה ברפש”; ו”בלילה ההוא שנת פאבי נדדה, ויתהפך מצד אל צד על משכבו, כי תמונת העגונה נגדו עמדה". גם “שנת בת-שוע נגזלה הפעם”. הכל כנהוג ומקובל בסיפורי-אהבה מהמין הידוע, גם בלי כל שינוי בנוסח. “ויוסף פאבי לבוא לעתים מזומנות בחנות בת-שוע בראותו כי איש אָין; ויקנה לבה בחִכו הטוב מיין”. ובת-שוע, סמל הצניעות, סיפרה לפאבי “בהתגלות לבה את רוע מעמדה זה כשנתים; כי בעלה, אשר נשׂאָה בעודה באִבה, עזבה בחסר כל וילדיה השנים, ועל דעת הקהל נמצא אישה כעת בעיר ליברפּול”. בהשתדלות פאבי תפשו את הלל, שהיה לרוכל המחזר בעיָרות, בכַף, ויאות לתת לאשתו ספר כריתות בעד חמש מאות כסף. פאבי לא סיפר מאומה לבת-שוע וישלח את הכסף הדרוש, וכעבור חודש ימים קיבל פאבי ידיעה מליברפּול, כי הלל כתב “גט פּטורין לאשתו כדין וכהלכה”.

עתה בא פאבי אל בת-שוע שמח ויבַשרה “כי קרוב יום גאולתה”. על זה יאמר המשורר:

ומשוש לב הענוגה מי זה ישוחח!

עד כמה לא ידע משוררנו את מסתרי לב האשה העבריה, אם ברגע כזה, שנתבשרה בת-שוע פתאום, כי בעלה כתב לה גט פטורין, – אם ברגע כזה יראה רק את משוש לבה, בת-שוע לא התייחסה בקרירות-רוח אל הלל. בכליון עיניים היתה מצפה דרך בֵּית-הרָצים: “מתי יבוא מכתב ובשוֹרה מהלל?!” וגם הוא כתב לה בשנה הראשונה “אגרות אהבה ומכתבים נמלצים”. וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות-הים יאמר המשורר: “עוד עיניה כלות, לבה נגוע”. היוכל היות, כי ברגע זה, בהוָדע לה פתאום, שבעלה, אבי ילדיה אשר כל-כך אהֵבתם, כתה לה גט פטורין, – כי ברגע הזה תשמח לאין-קץ; תשמח, ורק – תשמח!? בת-שוע, “הנשמה הזכה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללו את נפשה. – היא היתה צריכה ברגע כזה להכלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה גט פטורין ויפרד מעליה ומעל ילדיה לנצח בעד כסף, אָשרה ושמחתה של בת-שוע, – יספר המשורר, – עוד התגברו בכרוֹע פאבי פתאום לפניה בֶּרך, ובקול יוֹנים יוצא מעמקי הנפש התחנן לה: “בת-שוע יקרת הערך, היי נא לי לאשה בצאתך לחפש!” – גם כּריעת ברכיים, גם קול יונים, הכל כמו שכתוב בשירי-אהבים ממש, ומה ידבר פאבי בעמדו על ברכיו? לא על אהבתו ידבר, לא את רגשות נפשו ישפוך לפניה. כי-אם –

כל יָמיך ריש ומרוֹרים תשׂבּעי

ובחיקי כראוי לך אשרך תמצאי.

הוא מספר לה,כי עד הֵנה היתה עניה ועתה יצליחנה. פאבי מבאר לבת-שוע, כי עסק טוב והגון הוא מציע לפניה, ועל שיחה עסקנית כזו יאמר משוררנו, כי “שפת הנשמות”, “לשון האהבה היא”. לחנם הטריח משוררנו את האדון המפקח על בנין המסלה לעמוד על ברכיו ולדבר דברים, אשר היה יכול לאמר גם בעמדו על רגליו ובשתותו כוס תֵה. על דברי פאבי אלה עונה בת-שוע בחיבה: “אמָתך אני, פאבי! – ותִשָׁקהו”. גם אשה פשוטה, אחת מן השוק, היתה אומרת ועושה כזאת לאיש עשיר וצעיר לימים, אשר יאבה לקחתה לאשה ולחלק אתה את הונו.

היוכל היוֹת, כי אשה כשרה וצנועה כבת-שוע תשק, טרם שנתגרשה מבעלה, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממות, ולא ייסרוה כליותיה; תשק ולא תרתע לאחוריה בבהלה וחרדה; תִּשַׁק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה, ופניה לא יחוורו, וזכרון בעלה, ילדיה ומושגי חינוכה לא יעלו על לבה?

“ובין כה נמצא כתוב בכתבי העתים”, כי האניה, אשר בה ירד הלל, טוּבעה בים עם כל היורדים בה. “שמעה בת-שוע ותרד בדמעות על אישה האומלל, כי קומט פתע, ובלב נמס הודתה לאֵל המוֹשָׁעות, על הֲחישו בעִתָה לה פדוּת וישע”. בכיָה זו והודיָה זאת הבאות כאחת אינן מתאימות כלל לנשמה זכה, “אר ברגע רצון נפחה היוצר באף הנוצר”. בת-ציון מצוינת, אם תיוָדע לה, כי בעלה, – אם גם לא אהבה אותו ככתוב בסיפורי אהבים, – קוּמט פתע, לא תמהר להודות לאֵל המוֹשעות על כי החיש בעתה לה פדות וישע.

שמחת בת-שוע היתה עדי רגע. הרב פסל את הגט על כי “השם הלל כתוב בו בלי יוד”. כשמוע זאת בת- שוע “נפלה לארץ – מתה או מתעלפת”. שמע פאבי, כי נפסל הגט, “ויתעַבָּר, שנָיו חרק, אך החריש”. וילך לדרכו. וגם בת-שוע, כעבור שלושה חדשים, ירדה מן המיטה, “אשר עלתה עליה ביום נפסל גטה”. אולם “בחלוֹתה חנותה מאֶפס יד נסגרה”, ובת-שוע מבקשת לה עתה פרנסה אחרת, "ובעודה מבקשת הביאו לה אגרת " מפאבי, ובאגרתו הוא אומר לה: “וכל צרכך בסתר ינתן על חשבוני”, בנתנו טעם לדבריו:

כי רק אז ארגיע, רק אז אמצא אוֹשר

בדעתי כי נסתרת את מעני וחוֹסר.

האדון המפקח על המסילה, אשר היה לדברי המשורר, “משכיל בכל דרכיו”, לא הבין לרוח בת-שוע יותר מהלל בעל “עיני העגל”. פאבי חשב, כי ירפא את שבר אשת-חן זאת, המתאוָה לחיים ואהבה, בתמיכה חדשית אשר יתן לה על “חשבונו”; ובמחיר מיצער כזה רצה למצוא אושר. אך בת-שוע השיבה פניו ריקם, באמרה:

לא, פאבי, לא אקח חוט ושרוך נעל

בזעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוֹח

ומידי זר מתנת חנם לא אקח לקוֹח.

ובת-שוע היתה אתה לאחת “העבריות העניות המוכרות כל מזון”, הבאות אל תחנת מסילת-הרזל בעת “חנוֹת המרכבה”. המשור מתאר לפנינו את האומללה במצבה עתה, והציור נעלה ונפלא, מרגיז נפש וחודר לבבות; רק קוים אחדים התוָה המשורר והתמונה איומה וקורעת לב:

יפת תואר מנוּולת לובשת סחבות,

שערה הפך לבן אף כי זקנה איננה,

קומתה כפופה, עיניה צבות,

וערומים ויחפים משני צדיה

יאחזו בכנף בגדה שני ילדיה.

רק מת גמור ומוחלט לא יתפעל ולא יפעול על החיים. ומה אנו רואים בבת-שוע?

נתנו לה את הלל מפרעתון לאיש – ותקח. הוא התפלל, והיא הרתה, ילדה והיניקה. בעלה הולך למדינות-הים, מבלי אשר התנגדה ומבלי אשר הסכימה לזה ברצונה הטוב, ובצאתו מכרה תכשיטיה ותפתח לה חנות; בא אליה איש משכיל, נפל לפניה על ברכיו – ותשקהו ותאמר לו: אמתך אָני! פסלו את גטה, ותפול לארץ מתה או מתעלפת; נסגרה חנותה מחסרון כסף, ותהיה למוכרת תפוחים רקובים. הזאת היא אשה עבריה? היש בה נטף חיים אחד? ובת-שוע הלא הצטיינה “בחריצות ידים” –

ובלשון עם ועם צחות דוברת

וכצוֹרך השעה וככל חוקות “המודה”

אורגת, רוקמת, טווה, תופרת.

נקודת-הכובד של השיר “קוצו של יוד” ותמציתו אנו מוצאים בדברי בת-שוע האחרונים:

הן כשרונות טובים חנני צור שדי,

גם ההצלחה לי פנים הצהילה,

כמעט הייתי בכל טוב אני וילדי

וכנשי התענוגות חייתי גם אני –

אך קוצו של יוּד הוא הרגני.

משוררנו רואה את גורלה המר של בת-שוע בזה: ההצלחה האירה לה פעם פניה, איש משכיל ועשיר התוַדע אליה ויאהבנה ויהי נכון לחלק עמה הונו ומעונו; רק פשע אחד היה בינה ובין אשרה: לחיות כאחת “מנשי התענוגות”. עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות אחת מ“פרות הבשן”; עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות הגבירה בבית פאבי, אשר “החליט לכונן ביתו במערכי תהלות” (מי יתרגם לנו פסוק זה כצורתו? איזה טעם יש פה ללשון הפיוט: לכונן בית “במערכי תהלות”?); ואם בהיותה אשת הלל היתה לובשת סדין שֵׁש על שַׂלְמת מֶשי ו“עיר זהב ופנינים על חלקת צוארה”, כמה תכשיטים ועדיים קיוותה להעמיס עליה אם תהיה אשת הגביר בעיר הממלכה; רק פשע אחד היה בינה ובין ההצלחה הגדולה הזאת, ופתע לפתאום, אהָה, התפוצץ מגְדַל אושרה: קוצו של יוד הרָגה.

בהיות בת-שוע, סמל הצניעות, הטהרה והפרישות, המתאוה לדעת ולחיים, משרתת בית-מלון אביה לִסְגָנים העוברים-ושבים, לא הרגיש המשורר כלל בצרתה ובאסונה; אדרבה, המשורר שמח להשמיע, כי הסגנים גם הם פֶּה-אחד יעידו: “כי אין בארץ אשת יפת-תואר כיהודיה בת מחזיק בית-הדואר”!…

ג

את המשורר האמיתי הננו מכירים גם על פּי מראות הטבע וחזיונותיה, ציוריה ומחמדיה, שהוא מתאר לפנינו. משורר, אשר לא יתפעל ולא יתרגש מתמונות הטבע והדרה, משׂיא חוסנה ומגאון תפארתה, הוא כמעט דבר אשר לא יצויר. חיי העם וחיי הטבע מתלכדים בנפש המשורר ליצירה אחת שלימה, יצירה חיה וקיָמָה בפני עצמה. חוקר הטבע אלכסנדר הומבּולדט, כאשר התעמק בקריאת “ברכי נפשי” של המשורר האלהי, אמר על השירה הנשגבה הזאת, כי “היא עולם קטן בפני עצמו”. מי מאתנו, אשר נפשו מרגשת, לא התפעל עד-היסוד ממראות הטבע וחזיונותיה המתוארים בכתבי-הקודש, בשירי רבי יהודה הלוי ובשירי יתר טובי משוררינו בתקופה הספרדית-ערבית? – לא כל בני-האדם חשים ומרגישים את נועם הטבע ויופיה, רוממותה ותוקף פּעולתה במידה אחת; לא לכל בני-האדם אוזניים פתוחות לשמוע ולהקשיב אל שפעת הקולות, היוצאים מאת הטבע ומתלכדים למנגינה אחת; לא לכל בני-האדם עיניים פקוחות לראות את שפעת צבעיה, גווניה, חליפותיהם והתערבותם זה בזה. רק האיש אשר חונן בהרגשה דקה ובנפש רכה ונוחה להתפעל, רק הוא חי עם הטבע ומקבל השפעתה. אבל כשם שכשרונות האדם השכליים והמוסריים, אשר חלקו לו הטבע וירושת אבות, הולכים ומתפּתּחים, הולכים ומתחזקים על-ידי החינוך, ההרגל, העבודה והשימוש, והאיש, אשר נולד עם כשרונות גאון, יישאר פרא אדם, אם לא הרגיל את כשרונותיו לעבודה, – כן גם האיש, שיש לו מלידה ההרגשה היותר דקה והנפש היותר רכה, לא יחוש את מראות הטבע והדרה וחֵיל חליפותיהם, אם לא התחנך על ברכי הטבע עצמה; כי אין הרגשה עדינה זאת מתפּתּחת אלא על-ידי קירבה תמידית מילדותו של האדם אל הטבע וחזיונותיה.

משוררנו לא חי מעולם על ברכי הטבע ויהי רחוק ממנה. ימי ילדותו ונערותו עברו בוילנא בבית אביו, שהיה בית-מלון לאצילי פולין, ובמקום ריח השדה, הגבעות וההרים, המנשאים את הנפש ומחזקים את הרוח, שאף אל קרבו את ריח אורוות הסוסים. גם בימי פגרא ובשעות החופש מלימודים לא היה משוררנו הצעיר הולך לטייל מחוץ לעיר לשאוף שם רוח צח ולהתענג על הדר הטבע, כי-אם, כמו שיספר על עצמו, היה מסתתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצר בית אביו, ברַחבה שאחורי הבתים, וקורא בספר שירים (מספר “על נהר כבר”. עיין “ממזרח וממערב” חוברת ג' עמ' 116). אחרי-כן עברו ימי חייו בין קירות בתי-הספר בערים פּוניבז, שאַבל וטֶלְז; ומראה הערים הנכחדות האלה לא היה מסוגל כלל להעיר ולעורר בלבו את רגשי האהבה לטבע וליקר תפארתה. המשורר מתאר באחד ממכתביו את סגולות העיר טלז, מקום מושבו, ומחמדיה: “…בתיה בנויים בלי סדרים, כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה יכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב החוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מן הבצָאות ומן הגבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה” ¹³. וכעיר טֶלְז, כן שאַבל ופוניבז. בשנת 1872 העתיק המשורר את מושבו מטלז לעיר-המלוכה פּטרסבורג, ובין חומותיה היה קבור עד יום מותו. נשמע-נא מה בפי גורדון עצמו על-דבר ישיבת-כרך זו: “…והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעליית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הוא מן הבקר ועד הערב צפוף וכפוף, וכַוִין פִתיחָן לֵיה בעלִיתֵיה והוא שואף ובולע את האדים הנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של עיר: קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, וקול מקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים, או אשר יחזקום לכל אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבתים עולה תמיד באזניו, ומן המלט והמלבן יכסהו אבקם; כל רוח על פניו לא יחלוף…”¹⁴. רק בשנות חייו האחרונות, בחלוֹתו, וכאשר נסתלקה מעליו רוח-הקודש (מבטאו החביב עליו), נסע פעמים אחדות למקומות-המרפּא באוסטריה. אך גם שם לא היה מתענג על הדר הטבע ומראותיה, כי-אם הגה בספרים, כתב שירים או עסק בשיחת רעים ומכירים; גם כוחו ורעננותו לא היו עוד אתו לקבל את השפעת הטבע העדינה והנדיבה אשר במקומות האלה. לכן אין כל פלא, אם לא נמצא בשירי יל"ג מחזות הטבע וציוריה, – ציורים המשעשעים את הלב ומרהיבים צאת הדמיון. המשורר עצמו לא ידע מעולם את הטבע בתפארתה וברוממותה ולא הרגיש את יופיה ומנוחתה העולמית גם בתוך הרעש והסער, המהומה והמהפכה. והשירים האחדים, שהקדיש משוררנו להטבע (“תל-אביב”, חג לאדני“, אדני על מים רבים”), הם תערובת פילוסופיה של דורות הביניים ומליצות מלוקטות מכתבי-הקודש, אבל אין בהם רגש אמיתי, התפעלות טבעית ושירה היוצאת מן הלב החי. בשיר הראשון יוצא המשורר לשוח במישור אביב בחוץ; אבל המשורר לא יראה את הדר הטבע, לא יתאר את יפי המישור אשר יטייל בו, כי-אם יזמר שירי תהלה ליוצר-כּל:

יוצר כּל באומר בתעופת עין

בורא תבל מהבל, כּל מאין

הוא גם בי הרוח נפח נפוֹח

ובלבי שם דעת ובמתני כח

הוא יצהיל פניו אז ישוב כל הדר

אז יצא אביב כחתן מחדר.

(“תל-אביב”)

למקרא שירי-הטבע של יל"ג יעלו על לבנו בלי-משים דברי צונץ: זמרת היהודים היא פילוסופיה (אדון עולם) ותפילתם – הגיון (רבי ישמעאל אומר, בשלש-עשרה מדות).

מַראות הטבע לא ידע המשורר, אך תחת זאת מראות “הרחוב”, אשר בה נולד וגודל, ואותם ייטיב לתאר:

בית מדות אחזה בחצר בית הכנסת –

על פתחו באשפה כל חיה רומשת

השפחות שם שופכות מים הרעים,

שם ירעה עגל ויגַרם הכלב

ותכרסם החתול מעים וחלב

וינקר התרנגול גוש התולעים.

ובקרן זוית בין החומותיים

עומדים אנשים ומטילים מים,

כעתר ענן חלתית הצחנה עולה.

זה הוא הדר הטבע בתחום המושב וברחוב היהודים.

ד

גורדון היה אחד מאלה הסופרים העברים, אשר האצילו מרוחם על סופרינו מהדור החדש, והשפעתו על הספרות העברית וסופריה נראתה ביחוד בימי היותו עורך “המליץ”. בפרק-חייו זה נראה את משוררנו בתור אדם ובתור סופר, כמו שהוא, במעלותיו וחסרונותיו; ולמען יתברר הפרק הזה בתולדות ספרותנו העברית החדשה, עלי להקדים דברים אחדים.

השפעת עורך עתון יומי על הספרות והסופרים באירופה איננה שוה כלום. הספרות האמיתית, היפה והמדעית, לחוד, והספרות היומית לחוד. הראשונה עוסקת בחיי עולם, והאחרונה – בחיי הרגע. בספרות היומית עובדים, על פי רוב, רק “בעלי מלאכה” ספרותיים, המוכרים שורות במחיר; ואם יקרה מקרה, כי אחד הסופרים המעולים יקדיש עבודתו לעתון יומי, אז מחליף הוא דינרי-הזהב של כשרונותין בפרוטות נחושת, ולאַט-לאַט יהיה גם הוא לאחד מאותם הכתבנים, אשר ההרגל לכתוב ממלא אצלם את חסרון השראת הרוח.

לא כן בישראל. בית-המדרש היחידי, אשר בו קיבלו רוב סופרי ישראל ברוסיה, גם הטובים והמצוינים שבהם, את חינוכם הספרותי במשך דור שלם – היה מה"ע “המליץ”. בית מערכת “המליץ” היה “בית-דין” הספרותי הגבוה, אשר מלפניו יצא משפט הסופרים, אם לשבט ואם לחסד. ומזלה הרע של ספרותנו גרם, כי בראש “המליץ” עמד ימים רבים איש, אשר לא היה מוכשר ומסוגל לזה על-פּי ידיעותיו, תכונותיו וכשרונותיו.

עד שנעשה גורדון עורכו של “המליץ” היה תהו ולא-סדרים בבית-המערכת. כל מאמר שבא לשם, יהיה מחברו מי שיהיה, היה יוצא מרשות הסופר לגמרי ונכנס לרשות העורך, והאחרון היה עושה בו כאדם העושה בתוך שלו, ככל העולה על רוחו באתה שעה: ברצותו היה מרחיב את המאמר ומוסיף עליו “נופך משלו”, וברצותו היה מקצרו, מרסק את אבריו ומביא בו ערבוביה וסירוּסים; ברצות העורך היה שׂם דברים בפי סופריו, שהם ממש ההפך מדעותיהם ומדבריהם-הם, וברצותו היה נותן בפיהם גם חרפות וגידופים נגד שונאיו ומתנגדיו הוא. לא מתוך הרגשה ספרותית ולא ע“י הבחנה שכלית היה מוציא העורך את משפט המאמרים ומתקנם ומסדרם לדפוס, כי-אם יד המקרה העיוור (או גם חשבונות פרטיים) היתה בסידור מאמרי “המליץ”; ועל-כן היו פעמים רבות מאמרים יקרים, הכתובים בכשרון ודעת, יורדים הסַלָה, ומאמרים מלאים הבל ורעות-רוח נדפסים כמו שהם, בלי כל שינוי. אמנם, חלילה לנו לקפח שכר כל בּרִיָה, והאמת ניתנה להאָמר, כי פעמים רבות היה גם ה”ארז" ¹⁵ מדפיס מאמרים ב“המליץ”, שהיו מתנגדים בכל-וכל לחשבונותיו הפרטיים, ולא היה נושא את פני הגדולים והתקיפים ומקנא קנאת האמת העלובה, ובמקום שראה תועלת הכלל לא חָלק כבוד לרבנים ולעשירים; אך גם זאת אמת, כי באותם הגליונות עצמם, שבהם היה העורך לוחם בעד האמת והטוב, היה מרבה גם לספר בשבח עצמו עד כדי גועל נפש, היה מערבב יחד עסקי הכלל ועסקיו הפרטיים ומדבר עליהם בנשימה אחת, כאילו זה וזה אחד הוא…

מבית-הספר הזה יצאו רובי סופרינו העברים החיים אתנו כיום, ונקל לשער, מה גדולה היתה השמחה במחנה סופרינו, בהיודע בקהל, כי יהודה ליב גורדון היה לעורך “המליץ”. לפני זה היה קשה מאוד, כמעט אי-אפשר, לסופרים העומדים בדעותיהם ברשות עצמם, לסופרים שהיו בעלי תכונה קבועה ומגמה ידועה, לסופרים, אשר לא שמחו על ראוֹתם שמם נקבע בדפוס גם אם קילקלו והשחיתו דבריהם, – לסופרים האלה אי-אפשר היה לָדור בכפיפה-אחת עם העורך, ומעט-מעט התרחקו טובי הסופרים, בעלי הכשרונות, ממחיצת “המליץ”. עתה, כשנמנה גורדון לעורך “המליץ”, קיווּ הסופרים, כי הכל ישתנה בבית-המערכת לטוב; הכל ידעו, כי “העורך השני” – גורדון – הוא סופר בעל טעם ונימוס, אר קרא ושנה הרבה. לא מעטים היו בין הסופרים והקוראים העברים, אשר גורדון היה בעיניהם לראש וראשון בספרות העברית, אשר אין קץ ומידה לערכו הרם, ויקוו, כי ב“המליץ”, שנמסר לרשותו, תחל תקופה חדשה, אדירה וכבירה, בספרותנו, – הן זאת היא אחת מסגולותינו המיוחדות, שמאמינים אנחנו, בתומתנו או בפחזותנו, כי ביד איש אחד או פעולה אחת להביא תקופה חדשה בחיינו או בספרותנו, כי דרור אחַת תוכל להביא לנו את האביב, את התחיה!

גורדון בתור עורך אין לו צורה ידועה וקבועה. הננו רואים, כי הוא מתאמץ ללכת בשביל-הזהב, להתרומם מעל סכסוכי המפלגות; אך על-פּי-רוב לא יצלח דבר זה בידו, כי בהיותו מטבעו נוח להתפעלות ולהתרגשות, יטה לפעמים הצדה ומראה פנים מסבירות לכאן או לכאן. מיום שהיה יל“ג לעורך “המליץ” היה גם ל”לאומי וציוני“, ויטיף במאמריו הראשיים לתחיית העם ולתחיית הארץ. הנני מאמין, כי כל מה שכתב במקצוע זה יצא מקירות-לבבו, כי מה נקל להאמין, שגם גורדון היה מתלהב מהפיוט שברעיון היישוב. אָמנם, הוא היה מתלהב, לכן גם מצטנן. הוא כותב מאמר לשם היישוב בציון, או לשם הרעיון הלאומי, ולבו נוקפו, שמא עשה שלא כהוגן, כי הוא נוהה עוד אחרי אידיאַליו הראשונים, כלומר, לא אידיאַליו עצמו, כי אידיאַלים מיוחדים לא היו לו, רק אותם שקיבל מ”המשכילים הראשונים“. הוא היה נוהה אחרי האידיאַלים שהביע בשיריו: “הקיצה עמי” ו”דרך בת עמי". איך שיהיה, הוא לא הגיה על רעיון הישוב והרעיון הלאומי אף קו אור אחד, לא העשיר את אוצרם אף בגרעין חדש אחד. קרבנו על מזבחם היה רק מעט “קִמְחָא טְחינָא”. מכל המאמרים והמכתבים הפרטיים, שכתב גורדון בענין תחיית האומה ותחיית הארץ, הננו רואים ברור, כי היה תמיד מרפרף עליו ומעולם לא ירד לעומקו. ומפני שהיו לו בדבר זה מושגים בלתי ברורים והשקפה שטחית מאוד, לכן היה ירא ומפחד, כי יש בכוח כל מקרה-עובר, עיכוב-חולף ומעצור-רגע להרוס ולקעקע את כל בירת הישוב עד היסוד, ולהפך, היה שמח ומתפעל מכל שינוי קל לטובה, שהיה בא בישוב זה. וכמה ילדות ותמימות יש במחשבתו, שהביע אותה בכמה מקומות ובצורות שונות, כי יש לחשוש, שמא כל עמלנו לבסס ולבצר את הישוב בארץ-ישראל גורם רק רעה ואסון לעמנו, יען כי בהתרחב הישוב בארץ אבותינו תגבר שם יד הרַבָּנית מבְּרִיסק ¹⁶ והכנופיא שלה!

וכדי להראות, כי כוחו של יל“ג לא היה גדול בבירור רעיון הישוב, בניתוחו לחלקיו, בהארת ערכו ההיסטורי או המדיני, הכלכלי או התרבותי, ורק בזה הראה גבורתו, בהכבירו מליצות נשגבות, פְרַזות איומות, על עניינים פשוטים ובהירים שב”יישוב“, ובבואו “בעב הענן” במקום שהמִסְפָרים והמעשים מדברים לעצמם – הנני לתת פּה דוגמאות אחדות ממאמריו הראשיים. גורדון רוצה לתת לקוראיו מושג כללי מהקולוניות, אשר נוסדו באה”ק, והנה טרם אשר יפרוט את שמותם ואיזהו מקומן על מַפת א“י, זמן היוָסדן, שטח אדמתן, מספר יושביהן, וכדומה, הוא מתחיל במליצות אלה: “הנה עב קטנה ככף איש עולה ותהלך על כנפי רוח, והנה עוד שבע עבים דקות ושדופות קדים צומחות אחריה; אלה מרחוק יבואו ואלה מצפון ומים, ועד כה וכה והשמים התקדרו עבים ויהי גשם גדול והִרוָה את הארץ והולידה והצמיחה. היש לעָב אָב ומטר שמים מי ילדו? אך יעלה מן הארץ ויהי הענן והחושך וכי יגרע נטפי מימיו והיו המים התחתונים למים עליונים ויבואו כגשם לנו, והוא יפקוד את הארץ וַישוקְקָה וכל נחלה נלאָה הוא יכונן. אֵד עלה מן הארץ – אֵיד נכון לצַלענו; סופות בנגב אָתוּ, מארבע רוחות שמים התחולל הרוח ויהי סער גדול ותחשך לנו הארץ. וארו עם עַנני שמַיָא כבני אנָש אָתין, הולכים דחופים ומבוהלים ומגמת פניהם קדימה. מי המה כעב תעופינה וכעננים יעלו…” – ובסגנון זה הוא הולך וקושר פסוקים מקוטעים וגם שלמים זה בזה ונועץ תחילתם של אלה בסופם של אלה, עד כי יבוא לעיקר העניין, ואחרי אשר הביא רשימותיהן וספירותיהן של המושבות בא”י, יגבב עוד הפעם מליצות ופסוקים ככתבם-וכלשונם ממש והוא מסיים בדבריו אלה: “כל המשפחות העולות והעתידות לעלות אל אדמת ישראל לעבדה ולשמרה, כל האגודות והחברות והיחידים בארצות פזורנו, אשר קמו ואשר יקומו לעזור לבני המשפחות ההן בעבודתם – הם המה העבים הקלים, אשר ראינו בחזון בראשית דברינו; הם הם “ענני שמיא”, אשר עמהם כבר אנש אָתֵי. ואנחנו תפלה, לבלי יתחוללו רוחות רעות לפזר את העננים; והיו העבים הקלים לחשרת עבים ואדני עליהם יראה ויניף עלינו גשם נדבות וטל אורות. הנה ה' רוכב על עב קל – ומי יודע על מפלשי עב, מפלאות תמים דעים?!” ("המליץ, גליון 20, שנת 1886, המאמר הראשי: “עם-ענני שמיא”).

בשנת תרמ“ז התלקחה מריבה עזה במושבה “ראשון לציון” בין הקולוניסטים והפקיד. המחלוקת הביאה לידי שערוריה ומהלומות. הידיעות, שבאו אז מא”י בנדון זה, היו שונות ורחוקות זו מזו. והנה גורדון, בתוך עורך “המליץ”, תחת לשפּוך אור על העניין המסובך הזה, שסיבּב רעש גדול, מהומה ומבוכה בין החובבים בארץ ובחו"ל ובין הקולוניסטים והפקידים, כתב מאמר מלא מליצות נפוחות, והֵא לכם דוגמאות אחדות מהמאמר הזה: "…כי – שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגֵו כסילים כאלה (ליהודי פולין וליטא). ומה יתן ומה יוסיף לנו אם גם בעדן גן אלהים נהיה, בנאות דשא ירביצונו ועל מי מנוחות ינהלונו, אם חמת לנו כדמות חמת נחש ואם הנחשים השרפים ינשכו את העם ולא יתנו דמי לו. האם לא בעדן גן האלהים הטיל הנחש זוהמתו במקור מחצבתו והביא כלָיה לעולם?!… ופחד פחדנו ויאתֵנו ואשר יָגורנו בא לנו!… שמענו ויפּל לבנו, בראותנו, כי גם הצרות בתקופות האחרונות התכופות והמכות הטריות בין ידינו, אשר עוד לא זרו ולא חֻבָּשו – גם הם לא הביאו מַרדות בלבנו ולא ילמדו אותנו להיטיב דרכנו. אהה, הכי עוד לא מָלא צבָאנו ולא נרצָה עוֹננו? הכי עוד לא לקחנו מיד ה' ככל חטאתנו, עוד לא הוכינו כדי רשעתנו במספר?… בהסכמת הנדיב העמד בראש הקולוניא אחד מאחינו… והקולוניסטים זה דרכם כֶסל לָמו, כי אם איש מקרב אחיהם כמוהם יקימו להם, ימאנו לענות מפניו וימרו את פיו ולא ישמעו את דבריו לכל אשר יְצַוֵם… רשפי הקנאה בערה בלב הקולוניסטים גם על הפקיד… זה כתשעה חדשים, ובימים האחרונים נשבה בה רוח רעה ותצא ללהב… ויגזרו על הפקיד… כי יצא הוא ובני ביתו מן הקולוניא… אפס כי גזרת הנדיב עומדת לימין צדקו, כי אחרי אשר הניחו הנדיב על מקומו וענש את יריביו, בלי ספק חקר ודרש ונודע לו היטב, כי צדיק הוא בריבו ולא עַוְלָתה בו. בין כך ובין כך חרפה שברה לבנו לראות, כי בני קרח החולקים על הכהונה עוד לא מתו, ובני קַמְצא ובַר קמצָא עוד לא תמו מקרבנו… התקוה האחת אשר תחַינו היא, כי הנדיב רב העלילִיָה הוא גם גדל-העצה וחכם מדיני ובִין יָבין כי יתומים אומללים, אשר התענו וגדלו כל ימי נעוריהם תחת יד אם חורגת, לא יוכלו לעזוב ברגע קטן את משובותיהם ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם… (“המליץ”, גליון 83, שנת 1887, המאמר הראשי: “ראשון לציון – הנה הנם”).

מהמקומות האחדים, שהבאתי מהמאמר הארוך, הננו רואים את גורדון בצביונו הרוחני כמו-שהוא. הוא אוהב את עמו וחרד לטובתו ואושרו בלי-קץ, נפשו קשורה בנפש אחיו באלפי נימים וקשרים נראים ובלתי-נראים, וכל דבר אשר יעשו לא כרוחו וכלבבו, והוא חושש כי סכנה נשקפת להם מדבר זה, כי שמם יחולל בין הגויים או בעצמם יאכלו מפרי מעלליהם, אז אין מעצור לרוחו, ירגז ויקצף, לא יידע גבול ומידה במבטאיו הקשים; אך בשעת התוֹכחה אמרות נביאינו ומליצותיהם כל-כך שגורות בפיו, עד כי לא נשמע את דעותיו והשקפותיו הוא. הפסוקים הנופלים לתוך פיו שוללים את בינתו והגיונו, והוא נמשך אין-איָל אחרי שטְפַת לשונו וזרם “ניביו הנאוים”. ויש גם שהוא משתמש בלשון פקידי ניקולַי הראשון בדברו על עמו, כמו הגידוף הגס: “ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם”. גם פה אנו רואים, כי גורדון נוח להתבטל ולהכנע מפני הדר גאונם של כל נושאי משרה, ונוטה להאמין, כי במקום הרבבות [אצל בעלי-המאה] שם אין גם כל משגה וסלף; גם פה בדבריו אלה ראה-נראה, כי במקום שדרושה סקירה חדה ונחוץ “טַקְט” ספרותי והבנה ברורה ורחבה, שם לא ימצא גורדון את ידיו ורגליו.

שירתו של גורדון היתה, על-פּי רוב, פרוזית יותר מדי, תחת זה היתה הפרוזה שלו מתקשטת בחרוזים ובלהטי הפיוט של שנות הבינים.

את חובתו הראשונה בתור עורך ראה גורדון בסלסול השפה ובקישוטה, במאמריו עצמו ובמאמרי סופריו, ופעמים רבות נעשתה אצלו השפה לעיקר והרעיון לטפל. וגורדון מבאר באחד ממאמריו הראשיים, מדוע הוא מדקדק כל-כך בתפארת הלשון העברית: “שמה”ע העברי הוא גם ספר העשוי להתלמד בו לבני הנעורים את סגנון לשוננו ולמשוך בשבט סופרים, ועל הסופר והמוציא לאור את מכה“ע להזהר לכתוב עברית כהלכתה, בטהרת הסגנון ובדקדוק הלשון. כי אם יחטא הסופר בשפתו ויהיו דבריו מבולבלים ומגומגמים אשר לא כרוח הלשון והטעם הטוב, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, כי יבואו התלמידים הבאים אחריו וישתו את מימיו הרעים, ושבֶשתָא כיוָן דעָל עָל” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 1529).

טהרת הסגנון! רגילים אנחנו לחשוב, כי פירושה של “טהרת הסגנון” הוא – סגנון מאוחד, מוצק, טהור ונקי מתערובת זרה. כמדומה לי, כי סגנון כזה בודאי לא היה לגורדון. סגנונו העברי ב“המליץ” היה תמיד מעורב בסגנון הארמי, ושניהם משמשים במאמריו ובעלוניו בערבוביה. סגנונו, מלבד שלא היה טהור, לא היה מעולם גם מאוחד; מבטאיו, מליצותיו, ניביו ופתגמיו היו מדובקים דבק מלאכותי ומקום התפירה היה תמיד ניכר. נפלא הוא הדבר, כי גורדון בתור עורך “המליץ”, שהקפיד מאוד בדקדוק לשונו ובתפארת מליצתו, למען יתלמדו הנערים לכתוב עברית נאה ומהודרה, – גורדון זה לא הקפיד כלל מלנַבּל את עטו באותו “המליץ” עצמו באופן מגונה מאוד. למשל, ב“הצלוחית של פלייטון”, ב“המליץ”, שנת 1887, גליון 76, יספר גורדון, כי “יש זונות שונות בעולם, יש זונות צנועות ויש זונות חצופות”; והוא הולןך ומבאר את ההבדל שביניהן באריכות לשון וב“טבעיות” מכוערה, שאין היא צריכה להתבייש גם מפני לשון הסופרים ה“טבעיים” הלועזים. ובכלל לא היה גורדון מקפיד לדבר דוקא בלשון-נקיה, ואם היה אחד מסופריו מנבל את עטו, היה רגיל להוסיף בין השיטין “תבלין” משלו, כידוע לאנשים, שעבדו אתו בבית מערכת “המליץ”.גורדון העורך אהב לכתוב את כל מאמריו בלשון מקושטה ומסולסלה, ויאהב את הסופרים-העוזרים היודעים להשתמש ב“תפארת המליצה” העברית גם במקום שהוא למוֹתר לגמרי. אך מעולם לא הקפיד לא במאמריו-הוא ולא במאמרי סופריו, כי ידברו בלשון מדוּיָקה ומכוּוָנָה אל הרעיון. והנני להביא דוגמאות אחדות ממאמרי יל“ג ב”המליץ“, למען הַראות, עד כמה לא היה מדייק בלשונו ולא היה נזהר במִבְטָאָיו. הוא רוצה לאמור על אחד הרבנים, כי מבּני עלִיָה הוא, ויאמר: “הרב הזה הוא מבכורוֹת רַבָּנינו ומחַלְבֵּיהן”. הוא רוצה לאמור, כי המחבר כתב העָרה בשולי הגליון, ויאמר: “פנה לו מקום בספרו בהערה בשולי היריעה תחת כַּרְכֹּב המזבח אל שֶׁפך הדֶשן” (“המליץ”, שנת 1886, גליון 17, בהמאמר הראשי: “מי ירפא לך”). הוא רוצה לאמור, כי שי”ר הרחיב את דבריו בספרו “ערך מלין”, ויאמר: “ספר ערך מלין של הר' שי”ר ז“ל אשר הרחיב מקום אהלו ויריעות משכנותיו הטה עד אין קץ” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 319). ברצותו להגיד כי הסופר ראדנר יודע לכתוב עברית, יאמר: “מצד סגנון הלשון אין להכחיש, כי זרוֹע המעתיק מוֹשְׁלָה לו בשפת עבר ותשב באֵיתָן קַסְתו” (“המליץ”, שנת 1886, צד 284). ואילו חפצתי, הייתי יכול להרבות בדוגמאות כאלה לאין מספר. וסגנון עברי כזה רצה גורדון ללמד מעל עמודי “המליץ” לנערי בני ישראל.

יחסו של גורדון אל הספרות העברית היה על-פי רוב כיחסו של בן יחיד, אוהב ואהוב, אל אמו הזקנה והחולה, אשר לא יאמין עוד בחייה. הוא בעצמו מביא כל קרבן ועושה כל דבר להציל את שארית חייה ולהקימה על רגליה, אך בסתר-נפשו הוא מסופק מאד, אם כל זה יועיל. ביחסו זה יש גם מעין התיחסותו של רב-חובל אל ספינתו הנטרפת בים. אין רב-החובל מאמין בהצלתה של אניתו, אשר הופקד עליה; הוא רואה בעיניו, כי גלי הים העזים יבלעוה ויורידוה לתהום רבה, אך אין הוא זז ממקום הסכנה, לא יחיש מפלט לו. הכל נמלטים על נפשם, ורק הוא, רב-החובל, יורד מצולה יחד עם האניה, אשר לה הקדיש רוב שנותיו וכל כוחותיו וכשרונותיו. וכל זמן שיש צל של תקוה להצלה פורתא יחגור את שארית כוחותיו ללחום עם המים הזידונים.

יל“ג היה מזהיר את בעלי הכשרונות הצעירים, אשר חשקה נפשם לעבוד בספרות העברית, כי יבחרו להם עבודה אחרת, תהיה מה שתהיה, למחיתם, ולא יסמכו על ספרותנו התלויה בנס. העבודה בספרות העברית צריכה להיות, לפי דעת יל”ג, עבודת-נדבה, עבודת-הקודש, מבלי צפּות לשכר.

במכתבו לנחום סוקולוב הוא כותב: "ירא אנכי אותו (דוד פרישמן) פן ירום לבו בנצר עטו ומעשי-ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ, ובהשענו עליו ירוץ ובא בכפו ונקבה, והיתה חס-ושלום אחריתו, כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם, (אגרות יל“ג, ח”ב, עמ’128).

זו היתה לו בכיה לדורות. במכתביו וגם בשיריו לא חדל גורדון להתאונן ולבכות על גורלו של הסופר העברי, וביחוד על דלותו החמרית.

באחד משיריו, אשר כתב בשנות חייו האחרונות, מתאונן המשורר על כי:

בּעמים איש מוֹשך בעט סוֹפר

הוֹן בּיתוֹ לאַלפים ולרבּאוֹת סוֹפר;

ובישראל איש סוֹפר מוֹשך השבט

כל ימיו הוא יעבוֹר תחת השבט.

(“הכל תלוי במזל”)

וכן:

לא בן-בּית בסוֹד אֶלוֹה הנני,

אשר טרם אקרא אליו יענני,

ובכח עת אחפּוֹץ אָבוא אל הקוֹדש,

כי אם כעני שאיננו בטוּח

אם הפּתח לפניו סגוּר או פתוּח

בּבוֹאוֹ לבקש פּרוּטה ביום ראש-חודש.

(“אחפש רוחי”)

כמה אמת מרה בווידויו הפנימי הזה!

את השקפתו העצובה, המלאה יאוש לאומי, על ספרותנו הביע יל"ג בחרוזיו הנפלאים האלה:

כי מה כל עמנו ומה ספרוּתוֹ?

חלל גדול, ענק שוֹכב למעצבה;

כל הארץ כולה מקוֹם קבוּרתו,

וספריו – הכתוֹבת על המַצבה!!

(“לנשמת עושה השחר”)

---

פרץ סמולנסקין

מאת

ראובן בריינין

אם רוצים אנחנו לחרוץ משפט נאמן על כשורנו של פרץ סמולנסקין בתור מסַפר, אז לא די יהיה לדון עליו על-פי אחד מסיפוריו וחזיונותיו; באופן כזה לא יהיה משפטנו משפט נאמן מכל צדדיו. כדי להכיר את סמולנסקין המספר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרוא את כל ספריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד ואחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הסיפּורי של סמולנסקין, רק קוים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית; ורק אם נחבר ונצרף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקר, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלימה בתור מספר, בכל אורותיה וצלליה.

סיפורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב, שיעשה עלינו סלע-המדבר. בסלע-המדבר יש חגוים ונקיקים, ידי אוּמן לא חלו בו ועקבות עבודה והתרבות לא ניכרו עליו, ובכל-זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בפראותו עצמה. אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרַגל בסיפורי-המופת של גאוני הרוח, המעובדים ומלוטשים כל-צרכם, ואחרי-כן נשוב לקרוא סיפורי סמולנסקין, – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נוֹשבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במָקום אשר כל כוחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סגולות הארץ, אמנם, רבות ויקרות הֵנָה, אך איש לא השתמש עוד בהן. כל קורא סיפורי סמולנסקין בשוֹם-לב יוָכח, כי כוחות כבירים היו צפונים בנפש המספר הזה, אבל הכוחות האלה היו כל ימי חייו בלתי מפותחים ומעובּדים כל-צרכם, ואם השתמש בהם לפעמים, – השתמש רק לרָעָתו, כי הם מָשלו בו ולא הוא בהם. כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למסַפר אירופי בן-תרבות להרימוֹ עָל ולתת את חִנו גם בעיני קוראים, שטעמם הספרותי מחונך ומפונק, בעוד אשר סיפורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכוחות יוצרם, אשר עלו בתוהו.

לא אתרחק, כמדומה לי, מן האמת, אם אומַר, כי הכשרון הסיפורי של סמולנסקין היה מורכב מיסודות המזרח והמערב גם-יחד, אולם היסוד המזרחי השֶׁמִי, התגבר בו.

בחיי בני עמנו אנו רואים אחד מפלאי הטבע היותר גדולים: הוא הפלא, אשר יפליאונו הזרעים, המונחים קבורים במעבה האבן או בכַפי חנוּטי מצרים יותר מאַלפּיים שנה, ובכל-זאת לא ימות בהם כוח הזריעה והצמיחה. זרעי הצמחים האלה, אם יוציאום מאפלה לאור, מסוגלים עוד גם כיום לחיות ולהשתגשג. כל ימי הִתֱהַלֵך ישראל בגולה היו תנאי חייו כאילו מכוּונים להמית בקרבו את רוח השירה, הרגש וההתפעלות. המוח והמחשבה חיו והתפרנסו על חשבון הלב והרגש. בדברי נביאינו וחוזינו, המלאים יפעת נצח והוד עולמים, התאמצו להכניס הלכות יבשות, רמזים כהים או סודות איומים. כן נתייבש בנו, בימי גלותנו, לשד-החיים, כן נדף מקרבנו רוח החוזים, נתמעט ונחלש בנו כוח היצירה הפיוטית, וכנפי דמיוננו הלאומי הלכו הלוֹך-ורפה, ואז גם נולד בקרבנו הפתגם: “כחם עדיף מנביא”. אולם, לאושרנו, נשמר עוד ברוחנו הלאומי החנוט צמח נפלא אחד, והוא התנ"ך, אוצר השירה, הרגש וההתפעלות, והוא היה לנו כסם חיים. החיים המרים והאיומים, היבשים והדלים, מלחמת-הקיום הקשה, היו קצרי-כוח להחריב לגמרי את מקור הרגשות אשר בלב העם הזה ולהמית מיתה גמורה את השארית הדלה של רוח החוזים, אשר עוד הסתתרה במחבואי נפשו.

והיה לנו סמולנסקין לאות ולמופת. בן-עוני, צֶמח-הגלות הזה, גם בהיותו נער רעב ללחם ומתגולל באשפּתּות בתי-הישיבה, גם בהיותו, בימי עמידתו, שקוע ביוֵן מצולת החיים, גם אז היה לבו מלא שירה. הרגש החי היה פועם בכל עורקיו, ואוצרות דמיונו היו מלאים תמיד חזיונות ומראות. ומי הדליק את נר האלהים במַחשכי הנפש של בן-הישיבה העזוב הזה? מי הגבּיה ואימץ את כנפי דמיונו וימלא את רוחו פרחי השירה? את הפלא הזה עשו כתבי-הקדש, אשר מסַפּרנו הגה בהם מיַלדוּתו ועד יום מותו, והם הטביעו את חותמם ורישומם עמוק-עמוק בתכונתו המוסרית, באופן השקפותיו ודעותיו.

בסיפּור “שמחת חָנֵף”, הוא הסיפּור הראשון אשר כתב סמולנסקין, רצה להוכיח, כי הַמְלֶט ופוֹיסְט, יצירי שקספּיר וגיטה היותר נַעלים, לוקחו מכתבי-הקדש: המלט ופויסט הם-הם קהלת ואיוב במהדורה חדשה ובשינוי הסגנון לפי רוח הדור. השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסיבה הראשית, שלא הביט על היצירה הפיוטית כעל תכלית בפני עצמה. משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והיופי כשהם לעצמם. לא המוסר, כי-אם הכוח; לא הטוב, כי-אם הנוי, עוררו את מיתרי כינורותיהם ורגשותיהם. לא כן נביאינו וחוזינו. הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים העריצים ויהיו לפה לחלשים, לנכנעים ולמדוכאים. לא גבורה ולא יופי, כי-אם טוב וצדק, ענוָה ומשפט היו משאת נפשם. ורוח נביאינו הֶחְיָה גם את סמולנסקין המסַפר. בכל סיפוריו, אשר כתב, לא היה מתאר את היופי והמכוער, הגבורה והרפיון, כי-אם את האמת והשקר, הצדק והעַוֶל. הוא ברא לו במתכוון חֶבל יצירים, למען יגידן במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובווכוחיהם הארוכים והממושכים,, את דעתו של ה מספר בענייני הלאום, בענייני הציבור וכדומה.

סמולנסקין לא ידע ולא הרגיש את הטראגדיה העמוקה, או את היופי המיוחד, אשר במעשים שבכל-יום, את הסתירות וכניגודים העצומים, אשר במהות החיים עצמם ובעומק פנימיותן; סמולנסקין לא ידע לתאר את התפתחותה של האישיות, את התרוצצות הכוחות הרוחניים בתוך הנפש מבפנים; לכן, ברצותו להגדיל ולהעמיק את רושם סיפוריו בלבות הקוראים, היה משתמש בארבע מיתות בית-דין ובכל המכות והיסורים, הפגעים והמצוקות, לעַנות, לסגף או להמית את יצורי דמיונו. אלה מנפשותיו מעברים מאכלת על צוארם (גד, אבשלום, ב“התועה”), אלה קופצים המימה (יוסף האב, אשת אחירע, ב“התועה”); אֵם המשוררת, ב“יללת הרוח”), זאת קופצת מחלון ביתה (המשחקת, ב“גאון ושבר”) ואלה ישימו קץ לחייהם או לחיי אחרים על-ידי קנה-רובה ועל-ידי סם-המוות ועל-ידי מיתות-משונות אחרות. וכל המיתות האלה אינן באות כתולדות מוכרחות מחיי הנהרגים והמומתים ידי עצמם או בידי אחרים. המיתות האלה באות לפתע פתאום והן מתנגדות לתכונת המאַבדים את עצמם או את אחרים לדעת. המיתות באות לרוב בסיפורי סמולנסקין אם להאדיר את הרושם, או מאַשר המסַפּר לא ידע מה לעשות ביצורי רוחו ובמה ישלים את אורַח חייהם, לכן יקַפד בחוזק-יד את חַיָתם וחוט-הסיפור בבת-אחת. תחבולה קלה ופשוטה.

הכוחות הפועלים והלוחמים עולם החזיונות, אשר ברא סמולנסקין בסיפוריו, הם: אהבה, צדקה, יושר, צניעות וחסד מצד זה, ואונס, כּפַיָה, פּתּוי, מַעל, קנאה, נקמה, שמנאה, אהבת-בצע ועושק מהצד השני. אולם צדקת נפשותיו היא צדקת השוק, צדקה גסה וצעקנית, אשר נקיי-הדעת וזכי-הנפש יקוּצו בה. יושר גיבוריו הוא יושר ההמון, קצרי הראות וקטני-המוח, חסדם חציר יבש, ואין בו לשד הרגשות העדינות, וצניעותם קרובה לסכלוּת ובערוּת. השנאה, הנקמה, הכפייה והמעל הם נוראים ואיומים, בצורתם היותר מגושמה. את המדרגות וגוונים הרבים אשר בכל אחת המידות והתאוות האלה, הטובות והרעות, לא תמצאו בסיפורי סמולנסקין. ואף גם זאת, כי את הרגשות והתאוות הלא הוא מראה לנו כשכבר נתבּשלו, כשהן גמורות ומסוימות, אבל לא נראה את צמיחתן והתפתחותן. אנחנו רואים את מלחמתן הכבדה, אבל לא את התנגשותן הראשונה, נגיעתן זו בזו, סכסוכיהן, התחלת נצחונן או השתקעותן.

החלק היותר גדול של חיינו במציאות עובר במחוזות שאין בהם רציחה, כפייה, עושק והרג, אהבה בוערת או נקמה לוהטת, חסד או חמס, כי-אם דאגות קטנות, מַשא ההויה, הרגשות שטחיות ועוברות, “דמעותיו של האדם – אומר מֶטֶרְלִינְק, – הן בימינו שתקניות, בלתי נראות לעין, כמעט רוחניות”; וכן המה גם חסדי האדם וצדקותיו בימינו. אולם סמולנסקין לא תיאר את חיי החולים, חיי יום-יום עם רבבות קטנותיהם, את החיים הפשוטים, הממושכים, הבלתי-צבועים-וכחוּלים, שיש בהם רגעי עלייה וירידה מוסרית, רגעי שמחה עוברת ויגון עוקֵץ. סמולנסקין רואה את מראותה החיים בכלליותם ולא יראה את הפרטים, את חלופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים; מתוך הרעש והשאון אשר בשוק החיים לא יחוש את העומק אשר בהם. לכן, גם נקל היה למספרנו זה לכתוב את סיפוריו על טהרת השפה התנ"כית ולא הרגיש מעולם חסרון במלים המבטאים. אילו היה מתאר את מראות החיים כמו שיִראם בעיניו עצמו, אילו היה מבקש את הקוים הדקים והשרטוטים מיוחדים אשר במראה, אז היה מרגיש בלי ספק את הדחק והלחץ שבשפת כתבי הקדש, בבואו לתאר את מושגי בן דורנו, ועל-כרחו היה בורא לו מלים חדשות וניב חדש.

סתם רופא מרַפא את המחלה, ורופא חכם מרפא את החולה; מספר בעל-מלאכה מתאר את האהבה או את השנאה, אולם מספר-אמן מתאר את האוהב או את השונא. כי כל איש אוהב או שונא על-פּי דרכו וסגנונו המיוחד; לכל אחד ואחד מאתנו יש “מקדש” מיוחד, יופי מיוחד ומוסר מיוחד, גם סמולנסקין היה סתם-מספר, אם כי היה בעל כשרונות מצוינים, לכן היה מתאר בסיפוריו את האהבה ולא את האוהבים, את החטאים ולא את החוטאים. – – –

סמולנסקין היה מחַקה את המסַפרים הצרפתים, הכותבים בעד השוק, בכל מה שנוגע לקישוּר המקרים הזָרים להַפליא אֶת לב הקוראים, אולם הוא לא שאַל מהטובים שבהם את טעם היופי, ההרגשה החדה, הציוריוּת, המידה והקצב. מהמספרים האשכנזים למד להתפלסף ולהכביר מלין, אבל הוא לא שאל מהם את העומק ורוח-הפיוט האמיתי. יותר מכל למד מהמספרים האַנגלים. הוא למד מהם להטיף מוסר, לחפש את עוונות-הקהל ולשפוך רוח-היתוּלים על-פני רבים מחזיונותיו, אבל הוא לא למד מהם את ניתוח-הנפש הדק ואת בהירות הסגנון.

החזיונות היותר טובים ומצוינים, אשר כתב סמולנסקין, הם אלה, אשר שאב מתוך החיים והמציאות עצמם, אלה אשר פעלו על רוחו ונפשו.

---

שלום יעקב אברמוביץ

מאת

ראובן בריינין

שלום יעקב אַבּרמוביץ, הנודע לקהל הקוראים בשמו הספרותי מנדלי מוכר-ספרים, עומד יחידי בספרותנו. אין לו לא אבות ולא יורשים ספרותיים; הכשרון המקורי באמת הוא מין בְּרִיָה בפני עצמה, שאין לה סוג ומשפחה. בריה שהיא נמצאת רק בלשון יחיד ולא בלשון רבים. מעלותיו והסרונותיו, יתרונותיו ופגימותיו של כשרון בודד כזה מיוחדים רק לו לבדו.

מאַפּו וסמולנסקין כל אחד מהם היה מושפע מאחרים. לכל אחד מהם היו סופרי-מופת אהובים. כל אחד מהם שייך לסוג סופרים ידוע. לזה היו סופרי צרפת לדוגמא, ולזה – סופרי אשכנז ובריטניה. אבל מנדלי הוא לבדו הוא. בסיפוריו, או יותר נכון – במעשיוֹתיו, לא תמצאו אף השפעה קלה של סופרים וסיפורים משלהם או משלנו. כשרונו יונק מתוך החיים והמציאות עצמם ואיננו שואב את לֵחו וכוחו מתוך העתקותיהם הכתובות.

גם אמן וגם משורר הוא מנדלי.

שומע אנוכי לעתים קרובות את השאלה: מה יצר הרוח העברי בתחומו המוגבל? מה יצר בלי כל עזרה מבחוץ, מבלי כל השפעה הבאה מאחרים? והיה בכל פעם, אשר חברַי מבקשים להראות להם יצירה עברית מקורית, שהורתה, לידתה והתפתחותה בגלותנו, כין חומותינו, מבלי שהשתתפו בה הרוחות המנשבות בחוץ, – הנני אומר להם: הרי לפניכם ספרי מנדלי מוכר-ספרים!

מנדלי זה – שלנו הוא בלשונו, בסגנונו, בדרכי התבוננותו ובאופן מסירתו את מראה עיניו ומשמע אזניו. בדרכי סופרי העמים לא הלך מעודו, וגם צל של חיקוי לא תמצאו בדבריו. במנדלי זה נתגשם טיפוס היהודי בן-הגלוּת ויכול הוא להמליץ על נפשו את הדברים שנתן בפי אחד מיצוּריו: “בשעה שאחַי יראו אותי, יהיו רואים גם אותם בעצמם; מה שיהיו משבחים או מגַנים בי, את זה בעצמו ימצאו גם בָּם, ובהיותי לאספקלריא נגד פניהם, תמונת עצמם הלא יביטו בי” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א').

כל הכשרונות המצוינים שבספרותנו העברית החדשה הם פרי ההזדווגות של רוח שם ויפת, הספרות העברית העתיקה והספרות האירופית, החֶדֶר ובית-הספר. אולם כשרונו הגדול של מנדלי הוא כשרונו של יהודי טיפוסי, ויצירתו היא יצירת הגלות בכל סימניה, פרטיה ודקדוקיה.

מנדלי הוא מסַפר יהודי לכל חוקותיו ומשפטיו. הוא אוהב להאריך מעט בדבריו, להרבות ולגַבּב הקדמות והקדמות להקדמות, ולִנְטוֹת מעצם העניין של הסיפור לצדָדים ולצִדֵי-הצדדים; אך לפעמים הוא בוחר לתת לנו את התמצית, את התמצית שבתמצית, את התוך, העיקר, הגרעין הפנימי, את הכוונה שבכל העניין בלי קליפות וקרוּמים מיותרים וגם בלי שְׁהִיוֹת; ולפעמים הוא אוהב לכבד אותנו בעצם סיפורו גם בדרשה מפולפלָה, בהלצה גסה, לפעמים גסה יותר מדי, או דקה, שיש בה פְשַט, רמֶז וגם סוד. יש אשר יבחר להסתכל בנפש והוא מסתכל בה לא בכלי-זכוכית של אחרים, לא-על פי שיטה, שבָּדו המסַפרים מלבם, כי-אם על-פי דרכו המיוחדה, כאשר יסתכל יהודי פקח שבפקחים, כאשר יסתכל איש מעשה, הרואה בעין בוחנת ובהירה, בעין בריאה ובלתי מזוינָה, לתוך מכונת הגלגלים הסבוכים, שאנו קוראים לה נפש. וכל מה שהוא עושה, הוא עושה כ“יהודי שביהודים”. כינוי זה, – “יהודי-היהודים”, – קרא אבּרמוביץ בעצמו לנפשו.¹

מנדלי, העומד בשתי רגליו, בראשו ורובו, בתוך תחומנו, מספר לאחיו זה שנים רבות את כל אשר הוא רואה, את כל אשר הוא מרגיש, את כל אשר עבר עליו בתוך הגבול המצומצם הזה. סיפוריו מעוררים שחוק, ועוד יותר – דמעה; הם מגוללים לפנינו את ספר חיינו, הכתוב בדם ובנִטפי מָרָה, עם פרשיותיו הפתוחות והסתומות, עם ברכותיו, קללותיו ותוכחותיו, עם מִקְרָאוֹתיו, שאינם יוצאים מידי פְשוּטם, ועם המקראות מסורסים, האומרים: דרשוּני!

ומנדלי אינו משַטה בעמו ישראל לספר להם דברים שלא היו ולא נבראו, סיפורים, שיש בהם נוי והדר, שעשועי הדמיון, הפלגות וגוזמאות, אבל אין בהם אמת, אין בהם מעשים קיימים שבכל יום. הוא בוחר ברצונו הטוב בקַב שיחות יבשות משלנו מתשעה קבּים של שיחות טפלות או מזהירות, הלקוחות בהקָפה משלהם. מנדלי יודע היטב ומכיר, כי חלקו בסיפורים לא נפל בנעימים, אבל הוא אומר: “ובאמת מה לי לספר מחיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוּכסין, איפַרכוּסין, ואסטְרַטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עָגַבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו, או לעמוד כעֵדי-ראיה על דם אחרים במלחמת-שׁנַים, לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשַׂחְקות לא באנו, ועל שָׁרים ושָׁרוֹת ותענוגות בני-אדם ממוננו לא ביזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לסיפור המעשה, שיהא עָרב וממשיך לב הקוראים, – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד ורֵיש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רַבְרְבַיָא עם זְעֵריא, טפלָיא ונשיא, יבָמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסיהם, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמוֹעדים ולראשי-חדשים וליָמים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלוּת ועניוּת ואביונוּת ומיני פרנסות משונות”²

אַבּרמוביץ נותן לנו בסיפוריו את המציאות כפי שהוא רואה אותה בעיניו, או יותר נכון – כפי אשר ראה אותה לפני שנים רבות בימי נדודיו ותלאותיו. מני אז נבראו ברחוב היהודים טיפוסים חדשים שונים, וגם בטיפוסים הישנים נעשו שינויים ידועים, גם הרחוב בעצמה וחייה, הויותיה ופרכּוּסיה קיבלו צורה אחרת, אך מנדלי גם בימי זקנה-ושׂיבה נשאר משורר הגיטו של הדור שעבר, והוא מעביר לפנינו אנשים ומחזות, מאורעות ומעשים, שכבר עברו מעולמנו, או קליפתם החיצונית אינה אותה-שהיתה בכל פרטיה.

וגם בתארו את המאורעות האחרונים של עולמנו ואת הבריות החדשות בישראל³, הוא מעביר לפנינו אותם הקַבּציאֵלים, הבַּטלוֹנים והכִּסְלוֹנים, את יהודיו הטיפוסיים אשר ביתר סיפוריו העבריים ובשפה המדוברת.

בשעה שהנני קורא את סיפורי אַבּרמוביץ הנני פורק מעלי את עול הכללים, החוקים, הסייגים והגזירות, אשר הטילו הסופרים האירופיים על כותבי מחזות מן החיים; הנני שוכח את כל אשר שָׁנו לי רבותי המבקרים בבתי-מדרשיהם, ואז הנני נהנה הנאה מרובה ועמוקה מכל אשר אני קורא בהם. ולא רק נהנה אנוכי הנאת-סרק, כלומר, שאיננה מביאה פירות, אבל הנני גם לומד הרבה מסיפוריו. הנני לומד לדעת את חיי עניי עמי, את מידותיהם, ארחותיהם, דרכי פרנסתם, מלבושיהם, מאכליהם, סגנון דיבורם, הליכותיהם, בטחונם, תמימותם וערמומיותם וכדומה.

רואה אנוכי, כי רבים מבני הדור החדש, וביחוד בני הכרכים הגדולים, אינם משיגים את התפעלותנו המיוחדת, בשעה שאנחנו קוראים את סיפורי מנדלה העברים, ואז הנני תולה את הֶעדר השָׂגתם זאת לא בחֶסרון טעמנו אנו, כי-אם בחסרון ידיעתם את אוצרות השפה העברית ובחסרון ידיעתם את חיי ההמון העברי בתחומו.

בשעה שאני קורא את סיפורי מנדלה הנני מוַתּר על כל תביעותי הספרותיות. מנדלי הוא טוב ומצוין כמו שהוא בסגנונו ובדרכי סיפורו המיוחדים לו. חוקר-הטבע רואה את יופיה המיוחד של החסידה ברגליה הארוכות והדקות וברזון גְוִיָתה, כמו שהוא רואה את יופיוֹ של הדרור, השוכן על חופי הימים, בכנפיו הגדולות והרחבות וברגליו הקצרות. הרזון הוא יופיה של החסידה ואִי-קֶצב האברים הוא יופיו של הדרור, ושניהם כאחד מביעים את הדר הטבע במראותיה השונים.

בשעה שאנוכי קורא את ציוריו הקצרים והמצומצמים של פּטֶר אַלטֶנְבֶּרג הנני מתענג על הדיוק, על הקימוץ במלים, על החסכון במבטאים, על נטפי יין השירה, שאין בהם אף טיפת מים אחת. אמנם, רק בשפה כזו צריך לדבר בן דורנו; חלילה לו להוציא אף מלה אחת לבטלה. הקורא בן-דורנו אוהב את התמצית היפה, את הסקיצה הקצרה, את המועט המחזיק מרובה. בדור הטלגראף, הטלפון והעתקת הפוטוגראפיה תוך כדי רגע, בדור של הסקירה החדה והמהירה, שונאים את האריכות היתירה, את שימוש הלשון הרחבה. אין פנאי לבן-דורנו לקרוא דברים וסיפורים ארוכים. עם כל זאת הנני יודע גם להתענג על הרחבת הלשון של מנדלי והנני טועם טעם מיוחד במליצותיו והלצותיו, כמו שהנני טועם טעם מיוחד בנסיעת עגלה, המשרכת דרכיה בין הרים ועמקים יפים, בין שדות-בר ויערות עבותים.

מסוֹפר צעיר-לימים, המתאר את חיינו אנו, הנני דורש שפה מדויקת, ואין אני מוחל לו אף מלה אחת יתירה. חלילה לו לבזבּז את אוצרות השפה על לא-רעיון. וַתּרנות זו היא סימן מובהק לעניוּת המחשבה. אולם נעימה לי לשון מנדלי זקננו, המעורבת משפת המדרשים, משפת הסליחות, הקינות, הפזמונות, הפיוטים, היוצרות, התפילות והתחינוֹת. כך נאה ויאֶה למנדלי לדַבּר ולסַפר. בשפתו המיוחדת לו הוא מעורר בנו המון זכרונות ורגשות, והוא מקָרבֵנו באהבה רבה לאחינו הקבציאלים והבטלונים. חייבם אנחנו תודה למנדלי שלנו על אשר נתן שֵׁם ושארית ללשון אחינו אלה באוצרות ספרותנו.

בתחומו המוגבל הזה אמן הוא אַבּרמוביץ מאין כמוהו, אחד משרידי ענקי האמנות הישנה שבספרות כל עם. כוח כשרונו מגיע במקומות ידועים מספוריו למדרגת גאוניות מיוחדה, וכמה הוא מעבּד, כמה הוא לוטש את כל מבטא ומבטא, כל דיבּור ודיבּור! כמה הוא אוהב, כמה הוא מפנק ומטפח את יצירתו הספרותית! כמה הוא מדקדק גם בכל אות ואות!

ובשעה שאנוכי רואה, עד כמה מזלזלים רבים מבני אומנותי בכבוד הצורה של יצירתם; בשעה שאנוכי בעצמי, בתור אחד מסופרי-היוֹם, אנוס לפעמים, מתוך לחַץ הרגע, לזלזל בכבוד הצורה והסגנון, הנני כורע ומשתחוה לפני עבודת אַבּרמוביץ בספרותנו, לפני אהבתו אלה ולפני אמנותו.

מנדלי מעביר לפנינו את חיי היהודי מיום הוָלדו עד יום מותו, והוא מלַוה אותו גם לבית-מוֹעד לכל-חַי וקורא לפנינו את נוסח המצבה המשונה שעל גב קברו. עוד יותר: הוא מתאר לא רק את היהודי הקטן הגמור אשר כבר יצא לאויר העולם, כי-אם גם את היהודי אשר עוד לא נברא. הוא מספר לנו את תולדות העוּבּר במעי אמו: “אמו עשתה את שלה, – נתעברה וחִבלַתו וילדתו בלי שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים; אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא… ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואולם זה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כולו בחסד. והוא מה? ונשען על חסד אלהים ואדם הרי הוא נולד בעצמו, גם אבותיו ואבות אבותיו, מנהג דרך ארץ, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינו אותה אחרי כן להתלבש ולבוא, ליהנות מן המוכן, – דבר זה אי-אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כוחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור” (בעמק הבכא“, ח”א, פ"א).

הקורא המצוי קורא את הדברים ומתענג על הסאַטירה המרה, על הסגנון הארכי-יהודי, ומשתתף בצערו של העוּבּר במעי אמו העבריה. אולם גם ההוגה-דעות, גם חוקר החיים מתעכב פה למקרא הדברים האלה, מקמט את מצחו ומייגע את מוחו לבקש פתרונים לשאלות הסבוכות, שנולדו בקרבו בשעת קריאתו: כל העולם הקולטורי מתלבט ומתחבט בתורת מאַלתוס, שגזר גם על הזכרים וגם על הנקבות, לבל יתרַבּה מין האדם ו“יאכל איש את בשר רעהו”. המון של העמים ה“נאורים” מבקשים להמעיט את הדמות ולהגביל את הפִּרְיָה-ורִביה, וחכמיו ומושליו מבקשים לשוא תחבולות מחוכמות להגדיל ולהרבות את חומר-האדם. והיהודים מחוסרי האויר, האור והלחם, היהודים הצפופים ודחוקים ומוסגרים בתחומם הצר, פותרים את שאלת ה“פריה ורביה” בנקל: אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה היהודי, שמצוּוה הוא על “פריה ורביה”, היהודי, שירא וחרד הוא מפני ה“תּיפּח”⁴ הנורא. ואלָא מאַי, שאלת ה“מחיה והכלכלה”, – גם היא נפתרת בלי יגיעה רבה: הציבור, והזָן-את-העולם-כולו-בחסד ידאגו מִסְתָמָא לפרנסת הילד. מהיכן היא קלות-דעת זו? מהיכן הוא בטחון זה? מהיכן היא השאיפה העקשנית הזאת להרבּות את החיים בעולם? איך לא המיתו רבבות הפגעים, היסורים, העינויים, המצוקות, השמדות, גזירות, הרדיפות, התּליינים והמחַבּלים את תשוקת-ההויָה, קיוּם-המין, בקרב יהודי הגלות? תשוקת קיום-המין היא כל-כך גדולה וחזקה בקרב הכסלונים, עד כי בשעת בהלה ומגיפה הם חוטפים “בני עוני אומללים וכל מיני בעלי-מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, שוטים, חרוּמים, שרוּעים, גבּנים ומרוחי-אשׁך, חוטפים אותם ומכניסים אותם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול, סגולה לעצירת המגפה” (“ספר הקבצנים”, פרק ה'), “והקהל היה משמח חתן וכלה, חוגגים ושותים, והלולי וחינגי בין הקברים. ‘הניחו להם!’ היו אומרים, יִפְרו להם היהודים, יפרו וירבּו על אפה ועל חמתה של המגפה… יטעמו להם אף עניים מרודים חיים של הנאה בימיהם…”(שם).

אין אני יודע אף אחד מן הסופרים, אשר הרבה להטעים ולהדגיש כל-כך את ההשתדלות העברית להטריח את המלאך הממונה על ההריון ואת ההתפרצות והדחיקה, שהיהודי מתפרץ ודוחק את עצמו לצאת לאויר העולם, כמו להַכְעיס את כל השואפים לכַלוֹת את ישוּתו מעל פני האדמה.

אם תכונה זו, הפריה-ורביה העצומה, היא של שפנים, של יתושים או של אומה, שחוננה במתנת חיים במידה מרובה? – על שאלה זו לא השיב מנדלי. הוא מציין בשרטוטים חדים רק את המעשה כמות שהוא, הוא רק מראה באצבע על דברים כהוייתם, שהוא מוסרם בלעג שנון, בלעג של יהודי היהודים. הוא רק מספר לנו, כי קבציאל טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים ו"יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבּר, והיא, קבציאל, מתפארת בסחורתה החיה הזו ומתגאה מאוד.

וכיון שיצא היהודי בקבציאל, בכסלון או בבטלון לאויר העולם, מספר לנו מנדלי את תלאותיו, סיגופיו ועינוייו, ילדי העוני והבערות, העוטרים את עריסתו הקטנה ומלַוים אותו לעולמו. מי כמנדלי מתאר את צרת האם העבריה, אשר שדיה צומקים והיא בעצמה רעבה ללחם ושבעה כל מיני דאגות ויסורים, אשר יוֹנקה מתייפח והיא תיניקהו בהבטחות לעתיד, בתנחומות ובפזמונות מלאי יגון ומרירות נפש.

מנדלי בתור משורר אמיתי אוהב מטבעו את הילדים והילדות, את טל שחרית החיים. הוא אומר: “ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודוקא ילדים, שיש בהם מעשי נערות; גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודילוגם עלי אהבה”. לכן מה גדול יגונו ומה עמוק צערו, צער משורר האומה, בראותו, כי “הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומין על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים, והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות”. המשורר קורא: “ילדים בלא ילדות מחזה-עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל-נפש ורגשי רחמים כאחד”. (“בסתר רעם”).

מנדלי זה, שרוח היתוּלוֹ לא יעזבנו גם בשעה שהוא מתאר דברים נוראים ומחזות איומים,– מנדלי זה קורא: “אין דבר ממוגג את לבי ומעורר בקרבו המון רגשות נשגבים, מעין רגשי אהבה וחסד ורחמים וגעגועים ועוד הרבה, שאין לפרש מה הם ומה שמם. כפני ילד תמים כשהוא ישן, וביותר משנתנמנם מתוך חולשה או מתוך ענויים של שבט מכהו. אחד מן התינוקות האומללים, תינוק חלש ורפה-כוח, נגש ובא אלי… הניח ראשו על ברכי ונתנמנם, – ואנוכי לא ידעתי. וכשנפסקה שיחתי והרגשתי בו, יחד נכמרו נחומי וזרם שוטף של הרגשות עצומות המו בתוכי. נסתכלתי בפנים הנעימים והצנומים, שאין בהם טפת דם, בשפתיו הנצרבות והפתוחות מעט, בזרועות ידיו הדלות והרפות, אחת נתונה על חזהו, שמתנפח ועולה, מתקמץ ויורד, ואחת תלויה ברפיון, וכולם רוח חן ותחנונים שורה עליהם ודבר עצב נשמע בם: קינים והגה על יסורים ומכאובים, מחילה וסליחה ובקשת רחמים, רווח והצלה,– נסתכלתי ונשפכה עלי נפשי! נתמלאתי רחמים ורחשי קודש מאד נעלים, ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני עמי המדוכאים ולנשק כולם מנשיקות פי” (“הנשרפים”).

הצייר הדייקן והמשורר הלירי משתתפים במנדלי יחד למסור לנו ציור זה והשתפכות-נפש זו, והכל פה אמת. אין פה אף קו מזויף אחד, אף ניב מעושה אחד. הצייר מסר מה שראה, והמשורר מה שהרגיש. השתחוָיה עמוקה כזאת ורגש רחמים כזה למראה פני ילד חלש וישן הנני מוצא רק אצל ויקטור הוּגוֹ.

הילדים והילדות תופסים מקום נכבד בספרות-העולם העתיקה וביחוד בחדשה. טובי הסופרים והמשוררים הקדישו ומקדישים את עטם לתאר את עולמו הקטן של הילד, את שעשועיו, צחוקו, תמימותו, להג-שיחו ופטפוט דמיונותיו. אולם בספרות העברית, לא בעתיקה ולא בחדשה, אין הילדים והילדות תופסים כמעט מקום כלל. הרבה סיבות פסיכולוגיות והיסטוריות לחזיון המוזר הזה, אבל המעשה כך הוא. מנדלי היה הראשון בין סופרינו של התקופה האחרונה, אשר שם לבו לחיי הילד העברי, ואשר נתן בסיפוריו מחזות-תוגה משעשועי הילדים. אמנותו במקצוע זה מתחרה במקומות ידועים עם אמנותו של דיקנס.

הֵא לכם לדוגמא מחזה משחוק ילדינו, שקשה לי לכבוש את חפצי להביא חלק גדול ממנו:

"ויהיה בבוקר יום הששי, – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת,– התגנב הירשלי ובא וקמץ מלוא-חפניו מכל המינים האלה ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית. והנה הוא יושב שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תיבת-נייר קטנה, הנקנית לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן לחברו בשבילן אגוז-תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק בעל קרנים תלוי בשערה. ובשעה שאמו האומללה טורחת שם, בביתה, ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים את סעודת השבת מאותם הדברים, שאינם מספיקים, טורח בר-בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות. וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה? הרפואה מתוקנה ומכה אינה לרפּאותה… ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה-יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, והנה הוא רוכב על מטהו ורץ מהרה בכל כוחו, – הוא הרוכב והוא הסוס והוא המרכבה, והוא מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא! בועט ברגליו ומבליט את בטנו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס; מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים; נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשלי בקולי קולות; וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו –טפררו! ושומטו מבין רגליו.

כיון שראה הירשלי את משה-יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות:

– סושה-סוסי, משה-יוסי! סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?

– סוא, לא, סם וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה-יוסי אף הוא בלשון שובבים זו.

– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשלי ואומר, – אל נדבר עוד “אשכנזית”, אלא פשוט יהודית… אמור הן, שוטה שבעולם! ומה איכפת לך? הוֵה אתה חולה ואני רופאך. רוצה אתה?

– הריני רוצה, הירשלי, אוכל אני רוצה.

– אוכל?!… אוכל, משה-יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך… עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?

– אבל הירשלי, אני בריא עתה!

– אין בכך כלום, שוטה שבעולם. אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך, – כך הירשלי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה, – במסמר זה שבידי הריני דוקר! כף רגלך דקירה קלה.

– אבל, הירשלי, צער גדול יהיה לי מדקירה זו!

– אך דקירה קלה, משה-יוסי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי! אך רגע תכאב רגלך ואחר תחדל. הלא אני ארפא לך. אני הלא דורש טובתך, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה…

– אם טובתי אתה דורש, הירשלי, האכילני נא, כי רעב אני מאד.

– כלפי לייא! – אומר הירשלי משתומם ומעמיד פנים נזעמים, – רב לך, רב! אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה! זולל וסובא!

עודם מדברים ונערים פרועים מבני החבורה באים. הם רואים ונהנים מקופת סמי הרפואה של הירשלי וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה-יוסי חברם. כולם כאחד נכנסים בדברים עם משה-יוסי ומפייסים אותו באהבה וברחמים ואומרים: שמענו, משה-יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד… כולם מדברים אתו טובות ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת כף ובנקיטת ציצית. משה-יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות… טפח לו על חטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים! ובאם לאו, תשאו עונש, ואמרו אמן!

משה-יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כוחם, והירשלי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו. מתחילה הוא סורט מעט מעט – ומשה-יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה-יוסי צועק: וי, וי! בני החבריא מנחמים אותו ואומרים: חזק, חזק, שוטה שבעולם ודום! הרי לרפואתך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?… הירשלי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה-יוסי גועה בבכיה, צועק “אוי, אוי!” מנהמת לבו ומתאמץ להנצל מידי חבריו.

– סס, הס, סושה-סושי, משה-יוסי! – משתיק אותו הירשלי בשחוק נעים ומדבר עמו שנית אשכנזית מטוב-לב, – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הנני ואמציא לך רפואה!" (" בעמק הבכא“, ח”א, פרק ד').

ה“מראה-מקום” שהבאתי בזה אולי ארוך מעט, אבל לא הרשיתי לעצמי לקצרוֹ יתר מדי, יען כי במחזה הזה אנו רואים את כוח אמנותו לצייר את עולמם של הילדים העברים, כפי שהיה לפני דור אחד וכפי שהוא בעיירות קטנות של התחום גם היום. במחזה שהבאתי כּיוֵן מנדלי לתאר לא רק את הילדים הקטנים, כי-אם גם את הילדים הגדולים, את “בעלי הטובות וכל חסדם ומנהגיהם עם הבריות… שמקדימין המכה להרפואה”. אבל כוונתו זו לא קילקלה את הציור אף במשהו.

אמנם זכינו בשנים היותר אחרונות לראות גם בספרותנו העברית מחזות מחיי הילדים ומשעשועיהם, אבל, האמת צריכה להאמר, בטבעיות כזו כאותו המחזה שהבאתי לא נכתבו. אמנם יש ציורים אחדים בספרותנו עתה, הלקוחים מעולמם של ילדינו, הכתובים באמנות רבה וברגש חזק, אבל מנדלי שלנו, מלבד שלב רַגש לו, גם עיניים להתבונן ניתנו לו, ומעיניו אלה לא ייעלמו גם הפרטים הדקים שבמחזה. סופרינו החדשים, הכותבים מחיי הילדים, מנסים את כוחם לתת לנו מין פסיכולוגיה של קטנים, על כן הם מחטטים ומנקרים בנפשות הרכות והפעוטות ומתחכמים להראות לנו את תנועותיהן וזעזועיהן הפשוטים והתמימים. אבל במקום פסיכולוגיה חיה הם נותנים לנו ציורים כהים, מליצות שאינן ברורות ודברים בלתי שלמים. הפסיכולוגיה של הילדים היא בכלל חֶלְקה שאינה מעובּדָה בשדה החכמה, וספרו של פֶריֶר⁵ במקצוע זה הוא כמעט היחידי שיש לו ערך מדעי. ורק הכשרון הגדול, עין המשורר-הרואה, יכול להסתכל בנפש הילדים ולראות את הנעשה שם מתחת ועל גבולותיה של סף ההכרה.

אולם הסופר, שאין לו עין חוזה בהירה, ברצותו לתת לנו פסיכולוגיה של ילדים, הוא נותן לנו תמונת ערפל, ציורים מטושטשים, ולא יותר.

ומנדלי שלנו אינו נוסע בעגלתו לארצות לא-נודעות לו, לכן לא יביא אותנו למדבריות של פסיכולוגיה, אשר לא דרכה בהם גם רגל חוקר. מעולם לא נשמט הקרקע מתחת עגלתו ולא הפיל אותנו למהמוּרות של דמיון משונה. בדברים יותר פשוטים: מעולם לא התרומם לספירה שאינה שלו, ולא ניסה את כוחו לכתוב ציורים פסיכולוגיים מחיי הקטנים או הגדולים. הוא יודע במה כוחו גדול. וכוחו גדול לצייר את מראה עיניו. יכול הוא להמליץ על נפשו את אשר המליץ יל"ג על נפשו הוא:

אני אינני בורא יש מאין,

ציר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין,

אותו אתאר על לוח בשרד.

אַבּרמוביץ מוסר לנו את המציאות הממשית, כמו שהוא רואה בעיניו. הוא איננו מרחיב או מעמיק את גבולותיה, ולא יבקש את הכוחות הנסתרים והנעלמים אשר מאחוריה. אבל חוש-המציאות שבו וכלֵי ראִיָתו בריאים הם ולא פגומים. חלק הנגְלה גדול עוד כל-כך, עד כי יכולים אנו להודות בכל לבנו לסופר, אשר ישאב ממנו במלוא חפניו, אם גם לא יחטט בנסתרות הנפש. אַבּרמוביץ אינו טוֹוה לנו קוּרי-פסיכולוגיה, אבל הוא נותן לנו חלק מן המציאות; הוא מראה לנו פינת-חיים ידועה, ועל-ידי-זה הוא נותן ממילא חומר יקר לחוקר הנפש.

הן אמנם במחזה מחיי הילדים שהבאתי אין אני מוצא סקירה פסיכולוגית, דילוגים לעולם הנסתר ופרפראות של אמנות דקה, כאשר יאהב בן-דורנו, אבל בשעה שאנוכי קורא מחזה זה הריני מקבל רשמים חיים ומלאים מן המציאות, הריני עֵד ראִיה ושמיעה לדברים שאני יכול לשפוט עליהם ולהבחינם.

מנדלי כותב עברית לעברים, לכן כשיזדמן לידו לקלוע בתוך דבריו רעיון, הלקוח מבית-מדרשן של אומות-העולם, הוא נותן לו צורה עברית, ולפעמים הוא מטביע בו גם את חותם עצמיותו. ובדבר זה: להביע רעיון אירופי בסגנון עברי לפי טעמם של בני-מדרשנו הישן, הוא אמן שאין כמוהו בספרותנו. הוא מעכל מזון אירופי בקיבה עברית והוא נהפך לדמו ובשרו. והקורא העברי, שלא למד בבית-מדרשם, קורא רעיון זָר כזה ואיננו מרגיש כלל, כי זר הוא, כי חדש הוא, ומחוץ הביאוהו. הוא קורא, והרעיון נבלע במוחו מאליו בלי יגיעה רבה ובלי כל התנגדות.

הֵא לכם דוגמאות אחדות:

“הנפש היא דירה דבי שותפי להרבה רשויות, שכל אחת ואחת עושה שליחותה וכוח טמיר ונשמה היא לעצמה, והן יוצאות ומתגלות בהרגשות משונות והפוכות זו מזו. אין לך תכונה מהתכונות, שאין צרתה בצדה, להפך ממנה. עתים הן חשות ונוחות זו לזו, – ככרכושתא ושונרא דעבדו יומא טבא מתרבא דביש גד, – ועתים מתגרות זו בזו ומהומה רבה בחדרי לב וקרב, כמו בבית המשוגעים, והאדם נטרד ועובר מתכונה אחת לאותה שכנגדה, וחליפות והפכים עמו תמיד. זה דין כל בני חלוף, אלא שעתות חליפתם לא שווה בכולם. יש מתחלפים ברוחם למועדים ולימים ושנים, ויש לשעות ולרגעים” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

תמוה אני, אם ניתן לבטא את רעיון ריבּוי הכוחות בנפש האדם בהסבּרה יָתֶר עברית.

“ההשכלה היא חובת כל הנברא בצלם. אם אין היא, אין כל: אין דרך ארץ, אין כשרון המעשה ואין עבודה ומלאכת מחשבת, אין מוסר ומישרים ואין צדק ומשפּט ודעת אלהים; החיים – חיי בשרים, והתענוגים – תענוגים גסים ולא קיימין, כתאוות הגוף, והכל הבל. ומרבה השכלה – מרב טוב טעם, מרבה טוב טעם – מרבה הרגשת היופי והנשגב, מרבה הרגשת היופי והנשגב – מרבה עונג הנפש, מרבה עונג הנפש – מרבה אושר וקונה לו חיים של קורת רוח, של טובה וברכה. יצר סוכן בנו, קרוצי חומר, התובע ספוק צרכינו תדיר לקיום והנאת עצמנו, ומחייב כל בריה ובריה לומר: בשבילי נברא העולם. אלא שמידת היושר והמוסר, הבאה על-פי בינת אדם, שהולכת ומשתלמת בקרב שנים, עומדת כנגדו ומגבלת ממשלתו, שלא יהא דן יחידי, וחי גם אחיו עמו. ונמצא שתי רשויות מתרוצצות בקרבנו מדורות עולמים, מנצחות ומנוצחות חליפות בשיעור ידוע, לפי רוב ומעוט ההשכלה בזמן מן הזמנים” ­(שם).

פרק זה, ששָׁנה מנדלי בתורת-השלָמת-האדם בלשון חכמינו, הוא נוח לעיכול גם למוחם של חובשי בית-המדרש, שאינם רגילים ומצוּיים אצל מיני מזונות-רוחניים כאלה.

ועוד דוגמא קטנה אחת:

הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני מינה והיא בבל-תסור מן הצבור אפילו כחוט השערה, מה שאינו כן בבני אדם. מדה אחת, שמוטבעת בטבע כולם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על-פי דרכו משונה מחברו. כל איש טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו ובקריצת עיניו, בהילוכו במאכלו ומשקהו, אף על פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנברא בצלם" (“בימים ההם”, פתיחתא).

היש להלביש רעיון כללי בצורה יָתר עברית?

לא בלי מלחמה פנימית הקדיש מנדלי את עטו לתאר מעשי אבות ולהמנע ממעשי הבנים. מנדלי, ככל בעל מזג חי וחם, איענו יכול להשאר קר-רוח למראה ההווה, למראה החיים השוטפים ועוברים, למראה כל השינויים והחליפות שנעשו בעולמנו. לא בלי מלחמה פנימית עזה, הנני אומר, הוא מפליג בספינת רגשותיו אל אי-המתים, אל עמק הרפאים ואל צללי העבר ומניח את החיים החדשים, הסואנים ורועשים, נאנחים ונאנקים, תוססים ומתבּעבעים. מנדלי בעצמו מתאר את מלחמת נפשו זו באחד מציוריו האחרונים באופן נעלה: “זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארוֹנו של מֻחמַד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מַגְניתּין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על-ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנוָנים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמָנא ליצלָן מהַאי סחורה חַדתָא ומיני תכשיטים דהַאי זמנא בישראל… אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים המה להם, כגלמי עץ לשעשועי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים, תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוּחם אלא על-ידי מעוררים חיצונים, הנַח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כולם, ורוחם עומדת בתוכם… וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם… איך שיהיה ההוה לא שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי עיקר המציאות בו הוא, והאדם שחי ואוכל ושותה וחש ככל בריה חיה, אינו בן-חורין להפטר מן המלאכה, לתקן כפי שאפשר את המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו מרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני דורו” (שם).

לא חפשי היה אַבּרמוביץ בבחירתו את מעשי האבות ובתתו את היתרון לטיפוסי העבר מן ההוֹוה. אם מבין אנוכי כראוי את מהות כשרונו הספרותי, את תפיסתו הציורית של סופרנו זה, אז היתה הבחירה הזאת מונחת בטבע כשרונו ובאופן קליטתו את המציאות. מכונת-כשרונו, – נבחַר בלשון הסבָּרָה – היא בעלת גלגלים עבים ומוצקים, בניינה הוא פשוט ובלתי מורכב והיא עושה את תפקידה על צד היותר טוב. מספיקה היא לתפוס את רשמי החיים הפשוטים של אבותינו ולעבּדם כראוי. אבל מחוסרָה היא המכונה הזאת, כביכול, אותם הגלגלים הדקים והמורכבים הדרושים לתפיסת רשמי החיים המגוונים והמורכבים של בני דורנו. זקננו מנדלי הוא בעל עיניים בריאות ובהירות ואינו משתמש באותם כלי-זכוכית החודרים לתוך עומְקֵי רִקְמֵי רשֶׁת החיים המסובכים של בני דורנו. עיניו רואות את צבעי החיים הגסים והמבהיקים, אבל אין בכוחן להבדיל בין הגוונים הכהים והחלשים. כשרונו לא חונן באותם המכשירים היפים, דקי-ההרגשה ומהירי-התנועה, המסגלים את הסופר לתת דמות ותואר לתוכן החיים הרופפים, לדעות, מחשבות ורגשות המרפרפות באויר ושָׁטות בחלל העולם, אשר עוד לא נגמרה יצירתו.

סַרתּוסתרא של פרידריך ניצשה קורא: “אַל נא, אחים, מיוּחסי-הדור, – אל נא תביטו לאחור, שאו עיניכם והביטו לפנים! מגורשים תהיו מכל ארצות-האבות! אהבו את ארץ-הבנים: אהבתכם זו תהא יחוסכם החדש. בקשו וגלו את האיים הרחוקים, אשר עוד לא נגלו, במרחקי ימים! שקדו נא לתקנת בניכם, לכפר את עוונכם, שהנכם בנים לאבותיכם!”

מנדלי אמנם מוביל אותנו לארץ-האבות ולא לארץ-הבנים, אבל במידה שאנחנו שוהים יותר בעולמו הישן, במידה זו נתעורר יותר לחיים חדשים ונשאף יותר לעולם החדש ההולך ומתרקם, הולך ומתהוה. מנדלי יודע היטב את ערך עולמו הישן: “עולמי זה – אומר מנדלי, – אוי ואבוי, קטן הוא מאד. שם לא יניצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון… ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפּוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודוויים ומדוכאים, חרדים ונפחדים…” (שם).

מנדלי מרגיש בעצמו, כי חוטא הוא להווה בשׂוּמו לבו רק אל ימים עברו, וההווה כנראה מושך את לבו ומעורר את דעתו, אבל הוא מנחם את נפשו ואומר בסגנונו המיוחד לו: “דע, אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהווה. ובאמת, מה הם חיי דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיקא, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שוות בתכנן ומשונות בפניהן… מעשה אבות סימן לבנים ותוכו אחד: המכות והפגעים, הלחץ והעוני, הטלטולים והנדודים המבוהלים, הפלפולים והוכוחים, בלבול הדעות וריב לשונות” (“לא נחת ביעקב”).

מי שסקירתו חדה הן יכול למצוא במהדורה החדשה של ספר חיינו פרקים, פרשיות ומקראות שלמים, שנוספו ביד הזמן והמאורעות; מי שעיניו אינן כל-כך שקועות בספר-חיינו הישן כעיניו של מנדלי, הן יכול למצוא במהדורה החדשה גם טעִיות ושבושים חדשים המבלבלים את דעת הקורא הפשוט ומביאים ערבוביה במוחו; ולא קשה למצוא גם את ההגהות וההערות החדשות, – אבל מנדלי איננו בקי גדול בשינוי נוסחאות, ובעיניו כל המהדורות שוות בתכנן. והתוכן הזה הוא: מכות ופגעים, לחץ ועוני, טלטולים ונדודים. יהודיו של מנדלי בכלל אינם סובלים לא יסורים קשים של אהבה ולא של דכדוכי-הנפש הדקים והמסולסלים, סולם רגשותיהם אינו גבוה ומעלותיו מועטות. מנדלי איננו מטפל הרבה במצפוני המוח והלב של יהודיו ואיננו מנקר במחט דק בנסתרותיהם. תחת זה הוא מטפל הרבה ובאמונה בקיבתם העלובה. והוא מאזין ומקשיב לטענותיה ותביעותיה הצודקות.

מנדלי יודע את כל מיני האונאות והערמומיות, שיהודי משתמש בהן להונות ולרמות את קיבתו האומללה. היהודים שלו מומחים הם למלאכת הצומות והסיגופים ומנוסים בתחבולות האכילה המזויפה, הבאה רק לסמא את עיני הבריות. קיבתו של יהודיו צנועה היא ומסתפקת במועט, במשהו, בשיורים, בפרורים, ולפעמים גם בהבטחות ובפזמונות גרידא. אבל גם על פתותי לחם יבש, על חתיכת צנון, על כף רוטב של דגים-מלוחים וכדומה אנוסים הם יהודיו לחטוא בשפתיהם, לכחש ולשקר, ולפעמים גם לבגוד באחיהם ולמעול באנשי בריתם. מושגיהם של יהודיו בנוגע לאכילה הם, כי “פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו, סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפלייש בערב שבת, למי שזוכה לכך, זוהי ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדרה ולפת, הרי הדברים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג עליהם בדברי חידודין, כאילו אתה שוטה ומשטה בם בדברי הבאי, – עורבא פרח” (“מסעות בנימין השלישי”).

בסיפורי סמולנסקין ומאַפו מחיי הדור העבר אין אנחנו מוצאים זכר ושארית למלבושי היהודים והיהודיות. מסיפוריהם יודעים אנחנו, למשל, רק כי בני הדור הישן היו “מקצרים בתחתונים ומאריכים בעליונים”. אף אחד מהם לא טרח לתאר לפני הקורא את גיזרתם, נוסחאתם וקיטועם של המלבושים האלו. ותולדות המלבושים הן גם תולדות הקולטורה. החכמים העוסקים במקצוע זה מסתייעים בספרות היפה של דור ודור. גם בספרותנו נכתב ספר מיוחד, על-ידי ד"ר שלמה רובּין, בדבר בגדי העברים והעבריות בימי קדם. ואַל יהא דבר זה, מיני הבגדים ודרכי התלבושת וחליפותיהם, קל בעיניך, קורא עברי, כי גם נביאינו וחוזינו לא בושו לתאר את תלבושת העבריה, קישוטיה ועדייה וכל הפרטים והדקדוקים התלויים בהם. צורת הדור וצורת האומה טבועה גם בהבגדים והעדיים. הסופר היחיד בספרותנו, המתאר את מלבושי נפשותיו, הוא אַבּרמוביץ.

יהודיו ויהודיותיו טיפוסיים הם, למן הנעליים הקרועות והבלויות אשר ברגליהם ועד הכובעים הקמוטים והמעוכים אשר על ראשיהם. וכשאתה רואה את מלבושיהם המסורסים והמשונים, מיד אתה מכיר גם את תכונת נושאיהם וממציאיהם. הן אמנם מצייר אַבּרמוביץ את בגדי הנפשות, שהוא מעלה על הבמה, לא בסגנון יבש ומעורר פהוק כאחד סופרי-הדורות, המתאבקים בעפר הארכיונים, כי אם בלעג שנון, המבדח את דעת הקוראים, אבל אין הלעג הזה ואין הבדיחוּת הזאת מזיקים אף במשהו לדיוקו של הציור, המלא חיים ואמת.

למען יראה וייוָכח הקורא, שאין אני מפריז בעדותי זאת, אין לי אלא להביא דוגמאות אחדות מסיפורי מנדלי בעצמם. מנדלי מעביר לפננו את הכסולניות בשעת טיולן, והוא משתמש בהזדמנות זו להראות לנו את כל “תפארת” מלבושיהן ו“טוב-טעמן”.

“הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאים, זרעונים ורמונים, אשכלות ענבים ושקדים עם קשואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב… מעשה דמיונן להתפאר. גם צפור מצאה בית בכובעיהן… ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשדי יער וחורש מצל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות… אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ובאלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באויר לאחוריהן. גנת-כובעים בנס היא עומדת על פאות נכריות עבות ועבתות, ובתוך כל פאה נכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העינים… תמונת אזנים וצואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות. זה הראש, עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גויה בעלת שתי רגלים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונים הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל-המשי ואדר היקר, הבגדים החיצוניים והגלויים, עד בלויי הסחבות והסמרטוטין הפנימיים, – הקליפה התחתונה הכסלונית. ואף על פי שהחמה לוהטת ובני-אדם מזיעין מרוב החום, אף על פי כן בגדי-תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם..” (“בסתר רעם”, פ"א).

אלה הן כסלוניות ממש, וגם הכסלונים, הגברים, מצוינים הם בבגדיהם: “ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכותא אין לבו עליהם בעקיפין, אף על פי כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא; זה הקרטוז, שיש בו כל הפרטים וסימני בעלי מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתיהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאילו השטריימיל עליו-השלום נתגלגל בו. ואין צריך לומר הסוּרטוּק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלוים בו, אף על פי כן אצל הכסלוני בדמות קפוטה הוא ברשומו הכללי. והסדק הזו מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים חלק אתו. והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הילוכו, מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סדוק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!…” (שם).

כמה לעג וכמה אמת מעורבים בשורות המעטות האלו! הנך מוצא את עקבות הגלות, את חותם העניות, עניות הנכסים והטעם, את הפזיזות היהודית, גאוַת-שוא, סימני עבדות וחירות, ביטול-היש ותאות הקישוט ועוד דברים רבים כאלה במלבוש היהודי. את כל זה תמצאו בקפוטת-המשי של שבת ובאדרת-השׂער אשר לבנימין; קפוטתט זו היא “עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים. גם בגד חם לו כמין אדרת-שער, כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחילת ברייתו. כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו, היה אביו, עליו השלום, ותּרן באותה שעה ומגלה רצונו לחייט, שלא לקמץ בצוארון; אדרבה, להרחיבו ולהאריכו; שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור לחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם ירצה השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא. אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה” (מסעות בנימין השלישי, פרק ד').

הרי לפניכם פרק שלם מחיי היהודים כתוב על הצוארון המוקרח. הנך קורא את סיפורי מנדלי ועיניך רואות לא סתם יהודים, כי-אם יהודים מצוינים בכל, הנך רואה לא סתם בגדים, כי-אם בגדי-יהודים מצוינים בכל, הנך רואה כלי-גולה ממש, בגדי עם סגור בין-החומותיים, שאינו מקפיד, מחמת רוב עוני ובערות,על נקיון גופו ומכל-שכן על נקיון בגדיו ושלמותם, ועל אחת כמה וכמה שאינו מקפיד על טעמם ונוֹיָם. הבטלונים, למשל, “אינם מקפידים על רגלים יחפות ועל ארכובות וזרועות חשופות וחזה מגולה, ודי להם גם בשיורי בגדים, – בסימן של פּוזמקאות ושל מכנסים ושל קפוטה בלואה. בתוך רחובות עיר בטלון אתם רשאין, רבותי, להלוך רק בטלית-קטן לבד, חשופי חזה וקרועי פוזמקאות ומכנסיכם פתוחים” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א').

בבגדי האומה לפלַגותיה מתגשם בכל תקופה ותקופה רגש-היופי שלה, צרכיה החמריים והמוסריים ובכלל מדרגת תרבותה. לפנים היה תלמיד-חכם שנמצא רבָב על בגדו חייב מיתה,ורבי יוחנן היה קורא למַנֵיה מְכַבדוּתֵיה, אולם “הכסלוני, שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוגיל ודייסא ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה, רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו, שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים. ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה” (“בסתר רעם”, פרק א').

רבותי! הרבה מן הפסיכולוגיה המִדוּמית, שמסַפרינו החדשים ממלאים בהם את סיפוריהם בלי חמלה ובלי מידה, תִכְלֶה מאליה לאחר שתעבור זמנה ותבוא במקומה פסיכולוגיה יותר חדשה, אולם ה“תעודות האנושיות”, אשר צָבר מנדלי בסיפוריו על-דבר מלבושי היהודים, תהיינה לחומר יקר בידי הדורות הבאים.

עניותם הגדולה של הבטלונים והקבציאלים הולידה מומחים שונים למלאכת ההטלאה, ואחד מהם היה גדליה-הירש. הוא “היה תופר ומטליא ‘תחתונים’, קפוטות וכובעים, כלי גבר ושלמות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים… לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכים למארי דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש; מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחילה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע כליל יחלוף עם הבגד כאחד” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א).

זו סגולתו המיוחדת של מנדלי, כי גם כשהוא מספר דברים פשוטים מחיי בני עמנו בלי כל כּוָנה מיוחדת, בלי רמז לאיזה דבר, הננו מוצאים בהם הסברה ראויה לחזיונות רבים ושונים בעולמנו היהודי. די לו לחוקר הארץ קַב עפר מהר גבוה, למען יידע טיבו והרכבתו של אותו ההר.

כשאנוכי קורא את “עניין ההטלאה” הנני זוכר, כי כל חיינו הם טלאי על גבי טלאי. גם גופו, גם נפשו של היהודי מטולאים הם. שלימות הגוף ושלימות הנפש אל תבקשו בישראל הקרוע לגזרים. ומה הֵנָה כל ישועותינו והצלותינו, תיקונינו ורפואותינו אם לא טלאים על-גבי קרעים ישנים נושנים, שהם חוזרים למחר ומרחיבים פֶּה עוד יותר. “עניין ההטלאה” ממלא גם את כל חלל ספרותנו בגולה. אין אני יכול לקרוא אף פרק אחד בסיפורי מנדלי מבלי אשר תתעוררנה בי מחשבות ורגשות רבות לאין קץ, מבלי אשר אראה עין בעין את שפלות עמנו, דלותו ועניו בחומר וברוח, מבלי אשר אשאף לארץ-הבנים, ששם יהיה קץ וסוף ל“עניין ההטלאה”, וארג חיינו יהיה חדש וחזק, ובמקום מומחים שונים למלאכת ההטלאה יבואו אורגים, בונים ונוטעים.

וכשאני שואל את נפשי, במה גדול כוחו של מנדלי לעורר בי מחשבות ורגשות, אין לי תשובה אחרת יותר מַספקת מתשובה זו, שמנדלי שואב במלוא חפניו מן החיים והמציאות.

גם הכלים והרהיטים, כביכול, שבבתי יהודי קבציאל או בטלון, מדברים ומסַפרים הרבה, ויש להם הרבה מתכוּנת בעליהם. גם מיטתו של היהודי אומרת “שירה משונה בנהימה ונזיפה וקול נורא”. ואם רוצים אתם, קוראים אהובים, לראות סַפה יהודית, יהודית לכל הדעות, הרי היא לפניכם כמות שהיא במציאות, “מרוסקת ומתמרטטת ומוכין ואניצי פשתן כרוכים כבני מעים בוקעין ועולין מתוך חִפּויָה הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים.. איך שהיא מנוולת ומדולדלת, סוף סוף בעלת כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק א').

בספורי מנדלה הננו מוצאים רשימות ארוכות מכל מיני הטבלאות, היָעות, המגרפות ושברי-הכלים אשר בבית יהודי, כאילו חפָרָם מדור שלפני המבול. וכל פשוטי הכלים הרצוצים והמנופצים ושיורי שיוריהם הצְבורים בבית היהודי משלימים ומבליטים היטב היטב את אופיו היהודי, וכמסגרת הם לתמונה שמנדלי מצייר על פי דרכו וסגנונו המיוחד. מנדלי מטיל נשמה ורוח בגולמי הכלים שבבתי קבצאליו באמנות רבה, כאילו נמסר גם לו בקבלה חלק ידוע מאותם ה“שמות והסגולות” שאנדרסן הדֶני משתמש בהם כדי להחיות באגדותיו את כל הדוממים ולתת להם פתחון פֶּה. וסגולות כאלה אינן נמסרות אלא למי שהוא חוזה מלידה, למי שנפשו אצולה מעולם-השירה העליון.

אמן גדול הוא מנדלי לצייר את מראה פני נפשותיו ובריותיו. מנדלי זה אינו טובל לעולם את עטו בבית-דיו של אחרים, הוא אינו משתמש בצבעים שהכול משתמשים בהם ואינו לוקח את המכחול מיד חבריו. הכל הוא משלו. מנדלי אינו מתבונן למלאכת אחרים, איך אחרים מציירים, למען יראה ויעשה כמוהם, או ההפך מהם, או עוד יותר טוב מהם. מנדלי מחקה רק את מנדלי, לפעמים עוד יתר על המידה, אבל את אחרים לא חיקה מעולם אף חיקוי קל.

הצורה שמנדלי מצייר לנו אינה נשכחת, יען כי הוא משתמש בסממנים מיוחדים, המבהיקים את הצבע, שאינם מצויים כלל בשוק-האמנות. הרי לכם דוגמא קטנה: שֵׁיינְצֶה דוֹדתנו היתה “בעלת בשר וכרסנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגְוִיָה מוצקים, מצוארה עד ירכה כולה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים, ורשת של וורידין דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטרה המכופל בבשר, ומרוב שמנוניתן נראה דפוס צורתה רחב למטה וצר כלפי הראש למעלה, ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית. בנין גופה בכלל הוא כמגדל, רחב בתחתיתו והולך ושופע לראשו. דומה שמלאך זה הממונה על הריון היה שוקד על מלאכתו בשעת יצירתה, מקפל, כמְשָׁרת זריז ורגיל, את נשמתה ומוציא לעולם הסחורה הזו כרוּכה וצרורה בצרור גוף משופע, כדרך החנוָנים” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק ח').

מי שקרא רק דפים אחדים מסיפורי מנדלי יכיר מיד, מי כתב את השורות שהבאתי, גם אם לא יראה את שם המחבר. באופן כזה כותב רק אַבּרמוביץ. אין אני חפץ להגיד, שהאופן הזה הוא היותר טוב בעיני. הנני בן-דורי ובן אירופה, אם לא יחָשב לי הדבר הזה לבוֹשת, יֶתר מדי, שלא אמצא ולא אדע אופני כתיבה וסגנוני-ציור המכוונים יותר לטעמי האמנותי ולכשרון הנאתי מן היופי. ברצוני היה רק להגיד, כי אַבּרמוביץ עומד יחידי בין הציירים, ובבואו לצייר צורה הוא משתמש במכשירים המיוחדים רק לו לבדו.

עיקר אמנותו של מנדלי הוא לצייר את הצורות המכוערות, את בעלי המום והבריות המשונות אשר בקבציאל מעין “פישקא החגר”, אשר “ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שִׁניו כרכומיות ועקומות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה”ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת" (ספר הקבצנים", פרק ה'). אבל גם את הבריות הנאות יודע הוא לצייר בסגנון מצוין ולפי טעם יהודי, אם גם לא באותה האמנות, המבדילה בינו ובין חבריו, כשהוא מצייר את הבריות המשונות. הא לכם ציור יפה: “צור עולמים, שאין צייר כמותו, לוקח מסגולות החמדה בבית גנזיו: לובן-חבצלת ללחיים, אודם פנינים לשפתים, תכלת הרקיע חעינים, ושַחְרות העורֵב לקווצות תלתלים, גם תום ונועם, הוד והדר נטל ופְתָכָן זה בזה. – ותצא איידיל, כלילת יופי ויעלת חן זו” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק י').

ולא לבד את פרצופו של היהודי הוא מצייר באופן המיוחד לו לבדו, כי-אם גם את כל מיני תנועותיו.

מנדלי מבין מאין כמוהו את פירושה ורִמְזָה של כל אחת התנועות וההעויות, אשר היהודי עושה מדעתו או גם שלא מדעתו. אין חכם כמנדלי ב“חכמת הפרצוף” של יהודיו, וכל יהודיו מהירים ועשירים בתנועות, תנועות הגוף והנפש גם יחד. אמנם כלואה נפשו של יהודיו בחוג צר וטיסות חזקות לא תדע, אבל בחוגה היא, בבית-כלאָה הצר, לא תדע מנוחה, ותמיד היא נעה ונדה. גם רחובות קבציאל ובטלון הומיות מהיהודים המתנודדים שם הנה והנה ומתלבטים בן הרגליים. “נתקבצו ויושבים להם שם קבצנינו יחד בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי. – ומי נותן דעתו לכך? ישרצו להם. ובמקום חושך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו. – ופתאום יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקֶלוֹנים, טודרוסונים… חַצְקלוֹנים, ערומים, יחפים ו”ארבע כנפות" לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה בכל מקום: ברחובות, ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי מדרשות" (“ספר הקבצנים”, פרק ה').

ומנדלי בקי כל-כך בטיב תנועותיהם של יהודיו, עד כי גם עקימת חוטמיהם לבד, עוד בטרם פתחו את פיהם, מַגדת לו כל אשר בלבם. בכלל תופס חטמו של היהודי ועקימותיו מקום נכבד בסיפורי מנדלי, ושפה מיוחדת יש לו, להחוטם. במקום, אשר המספרים האחרים מבקשים את תנועות הנפש במבט העיניים, ומטפלים בציוריהם בעיני האדם הרבה יותר מבכל חלקי הפנים, יטפל מנדלי ביחוד בחטמו של היהודי הרבה יותר מבכל חלקי פרצופו, יען כי נשמת היהודי “צר לה המקום במכון שבתה, והיא מבצבצת ועולה ותלויה להם מנגד בראש חטמם”. חטמם של יהודי קבציאל הוא עמוס תמיד בעבודה רבה ויפה כוחו ותפקידו מכוחם ותפקידם של יתר כלי-החושים, כי חוטם היהודים “עושה שתי שליחויות בבת-אחת: מלבד מה שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנענע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאילו סרסור הוא לשאר החושים ומסייע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש… ואלמלא נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כוח בפה להסביר מהותם כהוגן כמו החוטם. מעקימתו האחת בנפיחה משונה, מיד היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה!” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

מפרש יותר טוב לחטמו של היהודי לא היה לנו מעולם, ומי יודע אם יהיה, אחרי שבימנו ירד מגדולתו ומלמדים גם אותו תרבות, לבל יהא משונה יותר מן המידה ולבל יחטט במקום שאין חולקים לו כבוד מיוחד. אלמלא מצא חטמו של היהודי את משוררו היותר גדול, – את מנדלי, – הרי אנו ובנינו ובני בנינו לא היינו יודעים את כל שבחו ואת כל אשר היה משַמש לאבותינו, ובלי ספק גם לרבים מהיהודים הבטלונים בימינו עתה.

ברוך המקום וברוך מנדלי, שלא קיפח בסיפוריו את שכר החוטם, חוטמו של היהודי, שהוא “ארוך עם חטוטרת על גבו ומתעקם למטה בעוקץ חד”.

מנדלי מפרש ומבאר גם את אנחותיו של היהודי. הוא מוסר לנו לא רק את דיבורו של היהודי כהויַתו, כי-אם גם את ההברות הבודדות, המתמלטות מפיו ברצונו או גם שלא ברצונו. הוא מוסר לנו את כל נהימותיו הממושכות או המקוטעות של היהודי וגם את הרמיזות והכוונות הצפונות בהן. מנדלי מראה לנו את היהודי בכל העמידות ובכל המצבים, וכל אשר הוא עושה מדעתו או שלא מדעתו. גם ההרהורים היותר נעלמים של היהודי אינם נסתרים מעיני רבי מנדלי. הוא רואה את רבי אברהם החסיד והתמים גם בשעה שהוא יושב ו“מנפנף מעַט יַרמולקָאָתו ומשיב בה מעל ראשו, כאילו מגרש מפניו זבובים המצירים לו. אבל ההרהורים, הזבובים הללו, עושים את שלהם, – עולים ובאים ומנקרים את מוחו, ועלמה זו, יפת תואר, אף היא בתוכם. צורה נאה מתרקמת לפניו: עינים יפות, לחיים צחות וקווצות שחורות. רבי אברהם מתרגז ונאבק עם הרהוריו המנוולים ומושכם לדברי תורה: להגות בפרק “משניות” וליישב לו דבר קשה ב”תוספות יום-טוב“, אבל המנוולים האלה מתגברים עליו ומושכים אותו אחריהם, – והנה הוא מתאנח בחסידות, מניע ידו ושולח אצבע ומשרטט וכותב על השולחן ‘פִּטוּם-הקטורת אחת, פטום-הקטורת’ שתים, שלא לדעת-שהוא כותב ומה הוא כותב” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק ט”ו).

סופר אחר היה מוצא שעת הכושר להרבות במקום זה בפסיכולוגיה כדי-שָׂבְעוֹ ולהעיב את מוח הקורא על-ידי שפעת מלים, שבעצם הדבר אינן אומרות מאומה. לא כן רבי מנדלי. הוא שופך אור רב על עמידת-הנפש של אברהם היהודי החסיד והתמים שבתמימים, אשר צורתה של ריבה אחת יפה הולידה הרהורים שונים בלבו, על ידי קוים בולטים אחדים הנראים לעין כל. רב אברהם זה “מנפנף מעט ירמולקאתו ומשיב בה מעל ראשו, והנה הוא מניע ידו שולח אצבע וכותב על השלחן ‘פטוּם-הקטורת’ אחת ושתים”. מנדלי אינו מרבה לחטט במיכַניסמוס הפנימי של יהודיו, אבל הוא מסתכל בעיניים בוחנות אל תנועות פניהם וידיהם המוחשיות, ועל-ידיהן מתפרשים ומתבארים גם מסתרי ה“מכונה”.

גדולה אמנותו של מנדלי כל-כך לצייר את עמידתם והליכתם, במובנם הפשוט והעיקרי, של יהודיו, עד כי יש שהוא מתאר תמונה, והיא כאילו עשויה ע"י מכונת-פוטוגראפיה מהירה, העושה את המלאכה בן-רגע, – תמונה העשויה תוך-כדי-הילוך. הרי לפניכם תמונה כזו: “וכשהשכים רפאל ויצא לשוק, כבר קדמוהו שם אחרים, רצים, אצים, ולא מלובשים עדיין כראוי. זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות וטרוד בדרך הילוכו בהכנסת זרועות לתוך בית יד של קפּוטתו, וזה מטפל אגב-אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס, והם אינם מתרַכּסים, על אפו ועל חמתו. זה, שזריז הוא ביותר וקשה לו לעמוד תחתיו לצורך עצמו אפילו רגע אחד, חוטמו נתון לו בין אצבעותיו, מוכן ומזומן לנְקִיוּת תיכף בשעת הכושר, וזה נתקל מתוך בהילות ביהודי בהול כמותו, ושניהם נכשלים ונופלים” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק י”ב).

אם תמצאו בתמונה זו קוים, שחוטאים לרגש היופי המפונק, אל תאשימו, חלילא, את רבי מנדלי, כי הוא “חטף” את התמונה ברחוב קבציאל, והחיים שם מסודרים לא על פי תנאי-היופי שאתם מבקשים. אם יופי אין כאן, הרי אמת יש כאן. ומנדלי שלנו, כ“יהודי היהודים”, מוותּר פעמים רבות על היופי והנוי בשביל האמת כפי שהיא במציאות.

ומנדלי, זה הצייר הגדול, המדקדק ומקפיד למסור לנו את מראות-החיים כהויָתם, – זה המהַתּל השנון, היודע לעורר שחוק גם בלב הקוראים, אשר לא שחקו מימיהם, על-ידי בדיחות חריפות. – מנדלי זה יודע גם לעורר בנו דמעות על-ידי השתפכות נפשו השירית והמקורית. “אלמלי, – אומר מנדלי, – אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי תוֹללינו שירה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוֹחַם נוראים כחִצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף הדעת עד שאָחזו ונפצו את עצמם אל הסלע!” (“בסתר רעם”).

פניני-שירה כאלה מפוזרות במספר רב בסיפוריו הגדולים והקטנים, שמסגרת מאמרי אינה מרשה לחרוז אותן הרבה על חוט אחד.

מנדלי נותן לנו כרקטריסטיקות מצוינות ונפלאות במינן לא רק של היהודים היחידים, או של הטיפוסים הבודדים, כי-אם גם של כל האומה העברית, של היהודי בכלל: “היהודי הוא כאותה הבּריה הקטנה שבקטנות בכל היצורים. הרי היא מוטלת זמן רב כמושה, יבשה, בלי רוח חיים, וכיון שאתה מוריד עליה טפה אחת של לחלוחית, מיד היא חיה, והיא נחפזת ושָׁטָה בטפה זו, מבקשת בה פרנסתה ועוסקת בכל צרכיה בזריזות מרובה, כאילו לא דאבה מִיָמיה. תן לו, ליהודי רצוץ ומדוכא, כמעט שהנשמה בקרבו, תן לו רגע אחד של קורת רוח, מיד תהיינה עצמותיו היבשות, ויתעורר לפעלו בכל נפשו וחושיו…” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

מכאן אתה רואה, מה גדולה אמוּנתו של סופרנו הגדול בכוֹח החיוני של עמו. תמיה אני, אם יש בין סופרינו אף אחד, אשר הביע את אמונתו זו בציור מצומצם כל-כך ובהיר כל-כך. לכן רק שחוק מעוררת המחלוקת על-דבר מנדלי, אם יהודי לאומי הוא אם לא. אֵלי שבמרוֹמים! אם יהודי היהודים הזה איננו לאומי, מי זה ממנו לאומי?!

מי מהסופרים הלאומיים הביע את צערו ומכאוב לבו על שפלות חיי הגלות בדברים יותר נמרצים ויותר מוסברים ממנדלי בדבריו אלה: “…אתם דמיונכם כאיש מכאובות וידוע חולי, שקהו הרגשותיו ואינו מבחין עוד כל-כך בדלדול אבריו, וכנבזה וחדל אישים, שאינו מרגיש עוד בעלבונו, ואין לו בעולמו אלא השגת מזונו, יהיה איזו שיהיה, אפילו נחמא דכסופא ואפילו אם יתפרנס ככלב אינו חושש, אם אך יספיק לו למלאות בטנו. די לו שהוא חי. ואיך הוא חי, בנחת אם בצער, בריוח אם בצמצום, בכבוד אם בבזיון, – דבר זה מאי אכפת לו? כבר מחל על כבודו, ולא עוד, אלא שמקבל גם מכת לחי ואינו מתרעם” (שם).

או הציור הנעלה הזה: “אני בריה קטנה… הנני רובץ לי על ארבע שוקט ובוטח. ישליו כלי המחשבה, – הלב אינו חושב, הכליות אינן יועצות והמוח שובת מכל הרהור קל, רק כלי-העכול, – הקיבה, הקרב ובני-מעים, – ששים וזריזים לעשות תפקידם וטוחנים את הירק הנבלע בתוכם. אין לי בעולמי אלא כרסי, ודי לי שאני נמצא, חי וקיים. אין כאן לא שאלות ולא תמיוֹת, לא חקירות ולא דרישות על דמותי המשוּנה ועל מחייתי ועצמותי ומציאותי, הכל כדבעי, וכך צריך להיות בטבע ברייתי, כי לי יאה..” (שם).

בלעג שנון, הנובע מלב מיצֵר בצרות עמו ומוח שמקבל רשמים בהירים מן המציאות, מספר מנדלי, כי “בצאתי החוצה וראיתי אכלוסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם-הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים. בנמלי-אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי-הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם. זו הנמלה הכסלונית שתי קרני-המישוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר, הנמצא לפניה בדרך, ולה חוש הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך..” (בסתר רעם").

ובכל פעם, שמנדלי מסתכל במעשיהם של נמלי-אדם אלה, לבו מתמלא רחמים, עיניו, – דמעות, ופיו – שחוק. “ונפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית-הקברות…”

אלה הם דברי מנדלי בעצמו.

מנדלי אוהב את הטבע והוא גם מרגישו עמוק עמוק. הן אמנם לא ירבה לתאר את מראותיו, כי חיי נפשותיו עוברים בתוך התחום; אבל בכל מקום שהוא מתעכב על אחד מחזיונות הטבע ומתארהו, אין צייר בין סופרינו האמנים כמוהו. הוא אינו מתאר הרים רמים, סלעים גבוהים, והים גם לא ייזכר ולא ייפקד בציוריו, כאשר לא יתאר גם נפשות מספירות-החברה העליונות; אבל הוא שופך שירה מיוחדה במינה גם על מראות הטבע היותר מצויים ושכיחים בתחום-המושב הדל. יש אשר הוא רואה את הטבע מתוך מרה-שחורה והוא נוסך עליו רוח יגון, רוח “תשעה-באב”, ויש אשר הוא רואה אותו בעיני מהַתל ולֵץ עולָמים, וכל הטבע אומר לו בדיחות ולעג קל ונעים. וכל פעם, שהוא רואה את הטבע, הוא רואה בו מהרהורי לבו בשעה ההיא, והרוח השורה עליו בעצמו הוא מַשרה גם על כל אשר מסביב לו. וכל אשר הוא רואה, רואה הוא בעיניו הוא, וכל שהוא מצייר, הוא מצייר על-פי דרכו הוא. אָח לעט אין לו.

הרי לכם דוגמאות אחדות: שמואליק הסמרטוּטר הולך בנאות דשא מחוץ לעירו, “ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג, נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים כשלמה ואור זרוע כתורי זהב ביניהם עם נקודות פז… שמואליק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומשם, ואבריו כבדים עליו, – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כוֹחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. ואם דבקה לעפר גויתו, הנה רוחו מתרומם ועולה ושוגה ברוב חזיונות, חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו, ומבין עשבים צרצור מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק” (“בעמק הבכא”, ח“א, פרק כ”ו).

הרי לך זיווּגו של הסמרטוטר עם הטבע הרחמן, והשפעתו של הטבע על בנו החורג. וכל זה מצויר רק בקוים אחדים.

או: “באויר העולם כולו אומר “תשעה באב”! עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואמרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם. בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטומם תחת כנפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה. מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלי קריאת שירה של ערבית… גם התרנגול אינו מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו, לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים, אף הקריאה לא קריאת גבר היא, אלא קול שופר מרוסק. הוא עומד נטוי גרון ומתבונן, מסקר עינים והופך פניו, פעם לימינו ופעם לשמאלו, וכל מנהגו מנהג שוטה. פתאום הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב סובב, כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ, מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו… יגון מסביב! רוח עצבות חרישית שורה בחללו של עולם, מדאיבת נפש ומטעימתה טעם משונה, כלענה ודבש מעורבים ביחד. כל הלבבות כואבים ומתגעגעים, וכל קרב וכליות הוגים חולמים, והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק ט”ו).

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה… האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו, שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על-ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם… (“מסעות בנימין השלישי”).

"השמים מזהירים. אין עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות עומדים כמסמרות נטועים ומחרישים. הפרות עיפות, אלו רובצות במרעה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום הוא עומד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו, – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים, צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם לעשות צל כל-שהוא ומצליפים בזנבותיהם להבריח מעל גבם את הצרעין. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית קטן של לבן ותכלת, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ואחר-כך חוזר ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו, מתנמנם ועיניו פקוחות. שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח. לבד יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מרקדים ועוברים אצל האוזן, והנה זמזום לה, רז לה, – ופורחים ואינם. גם הצרצר והצלל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים… הנה חוֹם היוֹם, הנה דממה והנה טוב מאד, הס! ישנים מעשי אלהינו… (“ספר הקבצנים”, פרק ב').

גם מהציורים המעטים האלה שהבאתי יכולים אנו לראות את נפשו השירית של מנדלי, אשר גם המראות היותר פשוטים ומצויים בטבע אומרים לו שירה נעלה, המַנְעֶמת ומַמתקת, מרוממת ומעדנת את החיים המרים, הכהים והדלים של בני קבציאל. די לו למנדלי לראות מעט עשבים וירק, זבובים ויתושים אחדים, הטסים באויר, כי יאמר שירה, שהיא נשגבה, כמו שהיא פשוטה בתכלית הפשטות ונוחה להיות נבלעת באברי היהודים בני התחום, יען כי קרובה היא להם ברוחה, יען כי שאובה היא מן המחזות, שהם רואים יום יום, אלא שאינם מרגישים בהם, ויען כי מַתאמת עם אוצר-מושגיהם. בשביל להראות לקורא, עד כמה מתפעל ומתרגש מנדלי ממראות הטבע ועד כמה הוא יודע להגשים ולהסביר את רגשותיו לבן-הרחוב, – הנני לתרגם לדוגמא את אחד הציורים מספרו “די קליאַטשע”. עלי להקדים, כי לתרגם כראוי את מנדלי מוכר-ספרים יכול רק מנדלי בעצמו, ולא אחר. אך אולי יספיק גם תרגומי למסור לקורא העברי את הרושם הדרוש:

“רוח צח ונעים נשב נשיבה קלה, ולא היה כל זכר ושארית להעננים והסערות. היער המסולסל עמד כ”חָתָן-בָּחוּר", העולה מן הטבילה, לבוש מעיל ירוק וחדש, אשר יצא אך זה ‘מתחת המחט’, מגוהץ ומצוחצח כנוגה השחר, אשר אך זה הביא את הבשורה הטובה, כי עוד מעט ותצא החמה, המחותנת היקרה, והחתונה תחֵל. הכל נוצץ, מבריק ומבהיק. הכל, כביכול, מכין את עצמו ומתעַתֵּד. הטבע לובש צורה של יום-טוב וריחות נעימים של כל מיני בְּשׂמים ממלאים את האויר. יפה, יפה מאוד, היא בְקיעת אור יום האביב ביער. המנגן המהולל, הזמיר, זימן את כנורו לנגן זמר נאה, צפרא-טבא יפה.

“הוא אך החל לנגן, וניגוניו הטילו סער בקרבי. זמרתו העירה בקדבי אלפי נימים, כולם בכו, יללו וצעקו, והוציאו מקרבם ניגון נוגה. רעיונותי השתוללו ויצאו במחולות משונים…”⁶

כל ציור וציור ממחזות הטבע, אשר בסיפורי מנדלי, יש בו שירה אנושית, שירת העולם, אבל טבועה היא בחותם השירה העברית, בחותם שירת-גלותנו העצובה, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש.

מעלה יתירה לציורי-הטבע של מנדלי, שהוא יודע את הטבע, צופה ומסתכל בו בעיניים בוחנות את פרטיו ודקדוקיו, והוא מאזין ומקשיב גם לכל קולותיו ודפיקותיו.

הטבע נוסך עליו התפעלות של ילד, אבל עיניו תמיד בהירות, וכל מה שהוא רואה, הוא רואה ברור ומדויק, ורגשותיו שלמים ומבוטאים כל-צרכם, ויש אשר גם בעצם התפעלותו הפיוטית לא תעזבהו רוח ההיתוּל, זה כלי-זינו הספרותי שאינו פוסק מעליו גם בשעה שהוא בוכה ואמר קינות.

אַבּרמוביץ קיבל את רשמי-הטבע הפיוטיים הראשונים לא מתוך ספרים, אשר פָּקְחו ופיתּחו את חוש-היוֹפי שבו, כי-אם מיד הטבע עצמו, ובעצם ימי נעוריו, – דבר, שלא זכו לו סופרינו ומשוררינו מבני הדור שעבר, מלבד מאַפּו, שגם הוא קיבל במידה ידועה את רשמי-השירה הראשונים ישר מן הטבע. אַבּרמוביץ מספר בציוּני תולדותיו (שנדפסו בספר “הזכרון”) כדברים האלה על-דבר ימי נערותו והתגלות בת-שירתו: "בית-מושב אבי חורגי יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף, וגם הדוב ירבץ שם לפעמים. שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול; אוז הבר וכל עוף המים שם המה, ומתוך הגומא בבצה יצוָחו. ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי היער, שטוֹף ועבוֹר, עד בית הרחיים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש…

“בנוה בדד זה הופיעה לי בת שירתי, אהובת נפשי בילדותי, אשר עזבתני כל ימי שבתי בבתי-הישיבות עם הבחורים הדלים… נגלתה אלי בהדר כבודה… ותכרות לי ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה”.

את עקבות הברית הזאת אנחנו חשים ומרגישים בכל ציורי הטבע של מנדלי. את התייחסותם של בני ישראל ליפי הטבע בכלל מציין אַבּרמוביץ במבטא אחד חד ושנון: “אותו יום ל”ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלוּת, והבְּריאה היפה בזיוה וכליל תפארתה מוּתֶרת לו בהנָאה" (“הנשרפים”). במבטא זה, – “מוּתרת לו בהנאה”, – הגיד מנדלי הרבה יותר מאשר יוכל סופר אחר להגיד בעניין זה במאמר שלהם.

קראתי גם את התרגום הרוסי, גם את התרגום האשכנזי של “הנשרפים”, ובשניהם מתמַזמֵז המבטא היפה השנון הזה, שמציין היטב את התייחסותו של היהודי אל הטבע, תחת יד המתרגמים. אם אין כל סופר מקורי יכול להיות מתורגם לשפה אחרת כל-צרכה, אַבּרמוביץ – על אחת כמה וכמה.

הבהמות הביתיות תופסות מקום בציורי הרחוב והבית של הקבציאלים, הכסלונים והבטלונים, ומנדלי הוא היחיד והמיוחד בין סופרינו, היודע לתאר את תכונתן בשרטוטים חדים אחדים. הפרה, העז, התיש, החתול והתרנגול נוטלים את חלקם בחיי רחוב היהודים ובחיי הבית, ומנדלי אינו מקפח ערכם הראוי, ויש אשר ייראה לנו, כי גם הבהמות והעופות הביתיים, המטיילים ברחוב היהודים, יש בהם ממידותיהם של בעליהם.

מנדלי מתאר את רחוב של עיר כסלון בבוקר:“…שם כלבים נודדים, כלבים עניים ונעזבים, מחוסרי פרנסה ורעבים, בהם חגרים וסומים, דוויים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים לחם; ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה, והיה קול נביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נבחנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני-בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועוצד ומתבונן לו בעינא פקיחא, איך הוא נובר באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כיפּת הרקיע, מהן עדיין רובצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפישוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך. הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך-ארץ, לא כן העזים, שדעתן קלה ורגליהן קלות, משמשניות הן ויצאניות ומתהוללות בחוצות. הללו ממקום קדוש באות, מעזרת נשים שם, פורצות גדר וקופצות לתוך גנות, והללו מטפסות ועולות על גגות ורצות וגועות בקול…” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק ה').

הרי לך טבעיוּת גמורה; ומעלה יתירה לה, כי רוח היתולים מרחף עליה ומרכך את היובש שבכל טבעיות יתירה.

הסופר האַנגלי רודיארד קיפּלינג, כותב סיפורים וציורים מחיי החיות והבהמות, בלי אשר יעלה ויבוא בהם אף בן-אדם אחד. ומסַפרינו העברים בחרו בהֶפך: הם כותבים סיפורים בלי אשר תבוא בהם אף חיה או בהמה אחת גם מאותן, הנמצאות בסביבת “נזר-הבריאה”, – גם מאותן, שההולך-על-שתים חי בחברתן.

אולם מנדלי, לא לבד שאינו מזלזל, חלילה, בכבוד ההולכים-על-ארבע, כי-אם עוד יתארם בחיבה יתירה. סוסתו, למשל, של מנדלי היתה ל“שֵׁם-דָבר”. חותם הגלות, חותם חיינו ופרנסתנו טבוע בה. מי מהקוראים העברים לא יידע ולא יכיר סוסה זו, שהיא “חלושה וכחושה”, ו“עלובה זו גַבּה צָרוּע, כָּתוּת ונָשוּך, אזניה זקופות, ושייר הפאָה שבצוארה סבוך בקַש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרותיה הצנומות”.

בשעה שמנדלי מתאר את היהודים והיהודיות, השובתים בשבת, את שיחם ושיגם, תענוגיהם וזמירותיהם, לא ישכח גם את סוסיהם, השובתים ברחוב מכל מלאכה ומתנהלים בעצלתיים בלא אפסר ומתג. הסוסים היהודיים המה “רעי תואר ודקי בשר, ועורם צפד על עצמם, מעוך וכתות וכתובת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים. האחד, הוא ה”נשר" במרכבה וקלוט ופסח בשתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צוארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן; והשני, ה“ארי” שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה, ושניו נשקפות מבעד פתחי פיו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות" (“בסתר רעם”).

את צורתו הספרותית, מידת כשרונו ואפני ציוריו של אַבּרמוביץ יכולים אנו לפעמים לראות באַפּא-זוטָא גם בפרק אחד. בפרק הראשון מן החלק השלישי של סיפור המעשה “בעמק הבכא” מוצאים אנחנו עולם מלא: חיי משפחה ענייה, אֵם מתיאשת, עצובה ושוממה על בנה ובעלה שהלכו מאתה ולא שבו למוֹעד; תקוה, יגון, אהבת אם, עניוּת כּשֵׁרה, צנועה ומלאה שירה, דביקותן של הילדוֹת באִמן: “זו קולפת תפוחי אדמה וזו מגשת קיתון של מים, זו קופצת ומביאה צרורות וקיסמין יבשים וזו עורכת העצים על גבי הכירה, ובתיה מצתת בהם את האור ומלבה ושופתת את הקדירה. הקיסמין קולם הולך, ניצוצות נתזין והלהב עולה ומלחך את הקדירה מסיב, – ולהילדות אורה ושמחה. החתול יושב לו על אחוריו בקומה זקופה, מתחמם כנגד האור ומלקק כפיו ונהנה”. בפרק זה מתואר גם האביב ומזַמריו, הבוקר, עלות השחר, התעוררות הטבע וגם הערב, חילופי המראות ושינויי המחזות בהיכל הבּריאה וגם הזבובים והצרצורים שבבית העני לא נשכחו. לשוא הנני מבקש גם בין טובי הסיפורים שבספרות העולמית סיפור, שבו מצויר מחזה עצב חרישי בבית עני, אחד ממחזות יום יום, בקוים פשוטים כל-כך. ויחד עם זה מלאים שירה נעלה כמחזה זה, הבא בפרק הנזכר: “כיון שראו הבנות האם עגומה ומתאנחת, אף הן נאנחו ופרשו לאחת הפינות וישבו שם צפופות, מרכינות ראשן ומתעצבות במסתרים. פתילת הנר שואבת שיורי חלב האחרונים במנורה, ואור וחושך משמשים בערבוביה. כבתה האש על הכירה, אף הגחלת הנשארה עוממה. פסקה רתיחת הגריסין, נצטננה הקדירה ואין נותן דעתו עליה. הכל שרויים בצער, ואפילו החתול קפּל את זנבו ונתבודד ברוגז ונשתטח על התנור כמתנמנם, ואפילו העריבה, שמחמיצין ולשין בה העיסה לחלה של שבת, היתה מונחת בקרן זוית ריקה ועזובה ונראית תוהה ושוממת. וזה הצרצור, שדרכו לצייץ כשבני הבית עולים על משכבם בלילות, עכשיו פשט ראשו מן החור, אינו נודד כנף ואינו מנענע רגל ומשפשף, אלא עומד ומציץ כגולם, מחריש ושותק. רק זבוב אחד, הגדול מאחיו, האחוזים בתקרה ובכתלי הבית ומתנמנמים, פרש מן הציבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו: ממהר ושט כה וכה כמתלהלה ומתחבט פעם כחלון, פעם באחד הכלים, ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזם, והכל בטיסה אחת.”.

אם אבוא להטעים ולהסביר את האמת והיופי שבציור זה, את רוח העצבות השוֹרה עליו, רק אחליש את הרושם.

בפרק הנזכר שומעים אנחנו גם שירי-עם, המושרים בפי ילדי ישראל בערים הקטנות של התחום; מוצאים אנחנו בו גם טיפוס מצוין במינו, כאותו של “חוּשים”, אשר “לא בכל פעם היו חלקי צורתו מכוונים בעקימוֹתיהם לגלוי הרגשה אחת, אלא פעמים הם מחולקים לעצמם עד שנראים דו-פרצופים: מצד זה פניו זועפים ומצד זה הם שמחים…” – לחוּשים זה, הגוי היהודי, היה “כנור פשוט מאד, שהוא מנגן בו, כביכול, ביערים ובכפרים, בבתי היין ובכל המקומות, שבחורים ובתולות מבני הערלים יוצאים לחול שם במחולות בחגיהם”. בפרק הנזכר, המחזיק רק ששה דפים, רואים אנחנו גם את גַבְרילה הרועה ואת פֶּטְרִיכי “חולבת פרות ישראל בחגים ומועדים” ואת תכונתם.

את כל הרחוב היהודי, עם הנפשות השייכות אליו, מפּטריכי עד הזבובים והצרצורים, הרחוב עם שיריו, עם עניותו המבודחת, עם קינותיו ואנחותיו, – הכל, הכל אנחנו מוצאים בפרק קטן כזה.

רחוב היהודים לא מצא עד היום צייר ואמן מקורי כמנדלי מוכר ספרים.

ברלין, שנת 1898.

---

יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן-יגלי)

מאת

ראובן בריינין

הד“ר י.ל. קצנלסון היה בימי נעוריו, כאשר העיד על עצמו, שנים אחדות סופר סת”ם, ומני אז היתה התייחסותו אל מלאכת הסופרים כאל מלאכת הקוד. ד“ר י. ל. קצנלסון החל את עבודתו העברית בספרותנו בשנת תרמ”ו ב“היום” של הד“ר י.ל. קנטור (העתון היומי הראשון בשפה העברית). המאמרים הראשונים, שכתב הד”ר קצנלסון בעברית, היו פרקים מדעיים, אשר קרא להם בשם כלָלי “משנת יצירה”. זו היתה הפעם הראשונה, שניתּנו לקורא העברי פרקי מדע בהסברה נוחה ומצוינה במינה ובשפה כל-כך נאה. כמדומה לי, שלא אפריז על המידה, אם אומר: הפרקים האמורים פתחו תקופה חדשה בספרותנו המדעית במה שנוגע לשפה, לסגנון ולדרך ההרצאה. משנתו של רבי יהודה זה היתה ברורה וקצרה. ספרו “רמ”ח אברים" (מהדורה מיוחדה מהפרקים הנזכרים) היה לעיניים לכל אלה, אשר כתבו אחריו עברית במקצוע חכמת הרפואה, וגם לאלה, אשר כתבו במקצוע חכמת הטבע. פרקיו ומאמריו של קצנלסון בתורת ה“נגעים” וב“יסודי טומאה וטהרה” הם של חקר דורש אמת, אשר סלל לו דרך מיוחדת בהבנת תורת משה.

שפתו המדעית מצוינה בפשטותה ויופיה, בצמצומה ובדיוקה. דר. קצנלסון חידש הרבה מלים מלאכותיות (או כמו שאומרים בארץ-ישראל של היום “מונַחים”) בשדה המדע, ביחוד בחכמת הרפואה.

קצנלסון היה לא רק סופר מדעי, לא רק חוקר מעמיק בחכמת היהדות, בדברי ימינו ובהתפתחותה של תרבותנו העתיקה, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר, סופר בעל טעם יפה ובעל הרגשה חדה. הוא ניסה את כוחו גם בסיפורים ואגדות, שכתבם בעברית טהורה וברוחם של כתבי-הקודש. סיפורו “שירת הזמיר” מלא אהבה תמימה לטבע, והוא מעורר בלב קוראיו, שנתרחקו מעל חיי הטבע, תשוקה לעבודת האדמה והשדה. כשרונו הפיוטי והחידודי מתגלה ביחוד באגדותיו היפות, שרובן מעשה ידי אמן. כל מאמר ומאמר, מדעי או ספרותי, כל אגדה ואגדה, וגם כל עלון קטן, אשר כתב קצנלסון, היה לו למאורע חשוב ורב-הערך בחייו, יען כי בכל אשר כתב צרר חלק מנשמת נשמתו, יען כי בכל אשר כתב, עיבּד, ליטש, הגיה ותיקן, סַפר ומנה את המלים ובדק היטב כל ניב וניב, אם מתאים הוא לרעיון הצפון בו. ובצדק יכולים אנו למנות את הד"ר יהודה ליב קצנלסון, שנפטר לפני שנה, בין סופרי-המופת שלנו; הוא היה לפני דור אחד חביב הקהל העברי ואחד השליטים על המחשבה העברית. באגדותיו המצוינות והמקוריות, שבכלל לא רבות כמוהן בספרותנו העברית, כמו בכל עלוניו, המיוחדים עד היום במינם וסגנונם, שכתב אותם לפני דור אחד, משך את לבות הקוראים ויחבב עליהם את האידיאַלים הלאומיים, את השפה העברית, בספרותה העתיקה והחדשה. רבים מהחזיונות והרעיונות בעלוניו של קצנלסון, שהיו בעתם חדשים ומפליאים, היו עתה לקניין הקהל. האגדה “קבורת נשמות” נכתבה לרגל מאורע מעציב: אחד היהודים בפטרבורג, פרידלנדר, נדב את הספרייה העברית העשירה שלו למוזיאום האִסַיי, ששָׁם קברוּה קבורת עולמים. אגדה זו עשתה בזמנה רושם חזק על הקהל העברי, וגם היום לא נגרע מערכה האמנותי ומיופיה.

השפה העברית כשהיא לעצמה היתה לקצנלסון (שמו הספרותי הבּדוי היה “בוּקי בן יגלי”) תמיד למין “פולחן אלהים”. הוא ראה בשפתנו ובסגולותיה המיוחדות את נשמת אומתנו וסגולותיה היא. הוא שמר על שפתנו מכל משמר לבל ישחיתו את הוֹדה המזרחי ובל יכניסו בה יסודות, מלים וביטויים, הזרים לרוחה הקדמון. הוא אמנם הודה, ביחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לימי חייו, כי יש צורך להרחיב את גבולות שפתנו, למען תת לה היכולת לדבר בדיוק על כל ענייני מדע וענייני יום-יום; אך הוא דרש, כי הרחבת הגבולים של שפתנו תיעשה על-פי רוחה וטבעה, המיוחדות לה לבדה, ועל כן – רק על-ידי מומחים לאותו דבר. לתכלית זו יסד בשנות חייו אחרונות את הירחון “השפה”, שיצאו ממנו רק ארבע חוברות.

מצוינים הם דברי קצנלסון, שרבים חשבוהו לאחד ה“מטהרים” היותר קיצוניים, בנוגע להתפתחותה של השפה העברית (“השפה והסגנון”, המאמר הראשון בחוברת א' של “השפה”):

"כגורל הנשמה של האדם הפרטי, כן גם גורל השפה של העם כולו. כשם שנשמת האדם הפרטי הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מיום אל יום על-ידי המושגים החדשים, שהיא קולטת אל תוכה בלי הרף מכל אשר מסביב לה, כך גם השפה של העם כולו הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מדור אל דור; מפני שהיא צריכה למצוא מלים חדשות ליצירי הקולטורה, ההולכים ומתרבים משנה אל שעה, ומפני שהיא צריכה למצוא ציורים חדשים להלביש בהם את “מחשבת האדם”, שגם היא הולכת ומתעמקת, הולכת ומתדייקת, משנה אל שנה ומדור אל דור.

"וכשם שנשמת האדם הפרטי בכל השנויים העוברים עליה לא תשנה את עצמותה, את תכונתה הפנימית, את האינדיווידואליות שבה, ועד זקנה ושיבה תשאר היא אשר היתה, כך היא השפה: כל-זמן שהיא חיה וקימת בין בפי העם, בין בספרותו, היא תוכל רק להתרחב ולהתעשר, וגם לשנות את תמונתה החיצונה, אבל לא תחליף ולא תסיר את רוחה ואת גבולותיה המיוחדים לה. בעצם תכונתה היא צריכה להיות את אשר היתה: אחת היא בין בילדותה ובין בזקנותה.

“ילד משכיל, המפליא את כל רואיו בחכמתו, אם תחדל נשמתו להתפתח, ותעמוד ימים רבים על עמדה – – אז תקוה ל”אידיוט" ממנו: מחלה אנושה היא, אשר לא תוכל להרפא.

"כי ישנה איש את טעמו ואת רוחו, וכל מכיריו יאמרו עליו, כי הוא איננו אשר היה, – אות הוא, כי נטרפה עליו דעתו. הרופאים יראו בזה סימניה המחלה הנוראה – פלצת המוח.

"ושפת עם, כי תחדל להתפתח, או כי תשנה את טעמה ואת רוחה, – גם שתי אלה סימני מחלה הן, חזיונות פתּולוגיים.

“שמירת התוּוך וחליפת הקליפה – שתי אלה כי תצטרפנה יחד, – הן הנה תנאי החיים הבריאים והשלמים בנשמת האדם ושפת העם”.

זוהי צוואתו הרוחנית, צוואתו הלשונית של איש-המדע ושל הסופר בעל הטעם הטוב, קצנלסון, לאחיו הסופרים הצעירים, אשר הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון בחידושיהם המלאכותיים בשפה ובסגנון, לכל אלה הסופרים, המתרחקים בכוָנה, או מחֶסרון ידיעה, מהמקורות הראשונים של השפה העברית למען שַׁנות את פניה היפים והבריאים למפלצת בלָהות. זוהי גם אזהרה נמרצה לכל אלה סופרים, הקופאים על סגנונם הישן והנושן, מבלי שים לב להתפתחותה הארוכה והטבעית של שפתנו העתיקה, מימי כתבי-הקודש עד היום הזה, בהתאם והסכם לצרכי המחשבה האנושית והעברית גם יחד, בהתאם והסכם לחוקיה הפנימיים של שפתנו העתיקה, הנוחה לגידול ולשגשוג. – – –

באגדתו “עם היובלים” הננו רואים את בוקי בן יגלי בכל עוז כשרונו הפיוטי וגם הסאטירי, בכל הדר שפתו התנכי"ת, בכל נועם הרצאתו ובכל קסמה של אמנותו המיוחדה לקחת את הלב ואת הנפש בתמימותם של ציוריו הנפלאים, בכל חריפות שכלו, צלילות דעתו ולעגו הדק והמר. ועל כל אלה שפוך רוח חן, שאין דומה לו ב ין האגדות העבריות, שנתחברו בדור האחרון.

“עם היובלים” – זוהי פנינת הפנינים בספרותנו היפה.

ניו-יורק, תרע"ח.

---

אליעזר בן-יהודה

מאת

ראובן בריינין

אליעזר בן-יהודה / ראובן בריינין

עם חתימת החוברת של “התורן” בדפוס, נתקבלה הידיעה הקצרה מירושלים: “אליעזר בן-יהודה מת מיתה חטופה”.

הבשורה הרעה נתפּשטה במהירות החשמל בקרב העברים שבאמריקה, וכולם, – גם החרדים וגם החופשים-בדעות, – לבשו אֵבל. כולם יודעים ומרגישים עמוק בנפשם, כי אבידה גדולה, שאין גם להעריכה כיום בכל גודלה ונוראותיה, –– אבידה שאינה חוזרת, לעמנו וללשוננו, אבדה לנו על אדמת אבותינו.

לשון-המברק הקצרה אומרת: “בן-יהודה מת מיתה חטופה”.

מיתה חטופה? הן אנו יודעים, כי בן-יהודה נלחם עם המוות מלחמה קשה זה יותר מארבעים שנה. עוד לפני ארבעים ושתיים שנה אמרו רופאיו נואָש לחייו. גדולי חכמי הרפואה בווינה החליטו אז, כי בן-יהודה לא יאריך ימים, גם בתנאי החיים היותר טובים, יותר משלושה חדשים. כי מחלה ארורה, מחלת השחפת קיננה בגופו הדל של בעל-המזג הרותח והסוער הזה. את קצו זה הודיעו הפרופסורים, חכמי-הרפואה, לפרץ סמולנסקין, שליוה את בן-יהודה בדרכו אליהם. הודיעו לו בלשון של ודאות, שאין לערער עליה.

התעקש מעט בן-יהודה – לא רצה למות. לא רצה בשום אופן, וכאילו נִצְדַק בו המאמר התלמודי: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

והסופר העברי הצעיר (שהיה אז תלמיד לחכמת הרפואה באוניברסיטה העתיקה של פּאריז), תחת ללכת לאקלימה החם של אלג’יריה כאשר יעצוהו אז הרופאים, הלך לארץ-ישראל. וראֵה זה פלא: זה ההוזה הצעיר, שכבר נאכל בצפרני המוות-הטורף, היה למחַיֶה הלשון העברית, לראשון בלוחמי התחייה העברית, לאחד מראשוני הלוחמים נגד הרקבון שבמשטר “חלוקה” ונגד הקנאות הדתית, שלא היתה נקייה מצביעות ועריצות..

וכה נאבק בן-יהודה עם המוות המר יותר מארבעים שנה, ובינתיים החיה את הלשון העברית, יצר ערכים לשוניים ולאומיים חדשים, נחל נצחונות וגם מפּלות זו אחר זו חליפות, והיה לאחד הגורמים החשובים של יצירת החיים החדשים, המלאים תנועה פנימית, בארץ אבותינו-ובנינו.

***

חייו של בן-יהודה היו תמיד תלויים בנֵס. לפני כחצי יובל שנים, אשר התוַדעתי לבן-יהודה בפעם הראשונה בברלין (הוא בא אל ביתי לבקרני), והוא נכנס אתי בשיחה נלהבה על אודות עבודתו בחיבור המלון, היה אנוס להפסיק את שטף דיבורו החי לאחרי איזה רגעים, כי השתעל וזרם של דם פרץ מגרונו. אנוכי נבהלתי למראה עיני, והוא, אורחי, מחה את שפתיו האדומות מדם, וימשיך – כאילו כלום לא קרָהו – את שיחתנו החיה על אדות ההברות המתות בשפתנו ועל אדות החיוּניות האמתית הצפונה גם במבְטאיה החנוּטים.

ידעתי את צורתו הרוחנית של בן-יהודה גם בטרם הכרתיו פנים אל פנים, והיה גם אז לפלא בעינַי. אולם בראותי אותו בפעם הראשונה ניצב חי לפנַי בלבושו הגופני ובשמעי את דיבורו החי של הקוסם הלשוני הזה (אשר כמו בן-לילה יצר לנו שפה עברית פשוטה הנוחה לדיבור בכל עניין ועל כל נושא, גם היותר מצוי והיותר חילוני) – היה הפלא עוד יותר גדול בעינַי ובאוזני.

ראיתי לפני (והתמונה ניצבה חיה לנגד עיני גם עתה) יהודי קטן (בלשונו הייתי אומר: קטנטן) וצנום, דל ורזה, בעל שערות צהובות, כמעט אדומות, ובעל עיניים חיות, מבריקות וממללות גם כשהפה שותק. והפנים בלי קורט סם – קלף יבש בטרם נתקמט.

מסקירה רגעית ומשמיעה ראשונה נגלה לפני עברי בחינת “מעט הכמוּת ורב האיכות” – דברים כפשוטם וכהוראתם העיקרית; אדם שהוא בבחינת “רוח ולא בשר”.

השתוממתי למראהו החיצוני, – זו מעטפת-הבשר המצומצמה, שרוח גדול וחזק היה צָרוּר בתוכה, שחרג ממסגרותיה הצרות והרפויות, – בשאלי את נפשי: מהיכן בִּריָה אנושית זו שואבת את כוחות-חייה העצומים ללחוֹם בלי הרף ובכל-כך עוֹז וחוֹם נגד כל המעצורים והמכשולים הפזורים על דרכה, נגד כל השׂוֹטְנים והרודפים ונגד העולם היהודי הקר, שנוח לו להשתקע ולהשתעבד בגלותו המנוּולה?

ובהיות בן-יהודה החי, כולו כמו שהוא, לפּלֶא בעינַי, לא יכולתי להעלים עיני גם מבגדיו. הוא הי הלבוש הָדָר בבגדים נאים, שהכרתי בהם נוסח פּאריז. גם הצילינדר השחור והמבריק לא חסר לראשו. כולו היה מגוהץ. ועשוי למשעי. בהידור החיצוני הזה – שהיה בו גם מעין התגנדרות – נגלתה ההתאמצות להציג לפני היהודים האשכנזים את הסופר העברי ואת חולם-התחייה שבו בתור אדם מודרני.

בתנועותיו ובנימוסיו היה אז דבר-מה משל פּאריזאי, ודבר-מה משל יהודי ירושלמי. היסודות השונים והנטיות השונות שהיו בנפשו כבר הגיעו אז לידי מזיגה ידועה או, על-כל-פנים, נמצאו במצב ההתמזגות, אף-כי אז, יַכול היוֹת, לא נשלם עדיין הפּרוצס הפנימי הזה. אולם בחיצוניותו, בשטח אישיותו – אם יש לאמור כך – שהיה נגֱלָה לעינַיים עוד נלחמו בו הפּאריזאי והיהודי הירושלמי. פעם גבר בו הראשון ופעם – ביחוד אם נשתכח והסיח את דעתו מן המסובים לשולחני – גבר בו היהודי הירושלמי, בן המזרח. גם הפּאריזאי וגם הירושלמי היו אז עוד זרים לנפשו. זה וזזה היו בו רק דבר שבהֶרגל, שבהסתגלות, ובלתי-טבעיים לו.

אחרי כן ברבוֹת הימים כשנגמר בו הפּרוצס של ההתמזגות הפנימית, נתפשרו הניגודים גם בשטחו החיצוני. תוכוֹ כְבַרוֹ העידו על אישיות מוצקה, ונמחה לגמרי הרושם של ה“ויתרוצצו”, של עירבוּב הצורות בשעת התגלגלותן.

בהתוַדעות הראשונה נטיתי אוזן קשֶׁבת לכל הגה, לכל הבָרה ולכל הדגשה שיצאו מפי בן-יהודה. – – –

הרושם שקיבלתי אז: בן-יהודה אינו דַבּרן, לא נחן בסגולות טבעיות הדרושות לזה. אולם חשקו לדבּר, להביע את הכמוס בלבו, אם מצא אוזן קשבת ואת השומע שהוא חושבו לראוי לזה, – חשקו זה היה גדול פּי אֵין-מספַּר מכוח הביטוי שלו. משׂיחתו הראשונה הכרתי, שמוחו יוֹלד בכל רגע איזו מחשבה, איזו ראָיה חדשה להנחותיו. פעם בפעם מתפוצץ בפנימיותו דבר-מה רוחני בכוח דינאמי (ומכאן ההברקות התכופות של מחשבתו המשעבדת אותו לנקודה מרכזית) והוא מתיז לפעמים מפיו מלים בודדות, לא תמיד קשורות ומחוברות היטב, אבל תמיד חדות ונמרצות. ניכם, כי הן נזרקות ברוח אדיר מנפש סוערת ומתגעשת.

ראיתי לפנַי בעל הגיון ברזילי ויחד עם זה בעל דמיון חי ויוצר. הכרתי בו איש-רצַין ומוצק, אשר תכלית חייו ידועה וברורה לו כל-צרכה, עם כל הפּזיזות שבמחשבתו ועם כל התרשמותו מהרגע העובד והחולף, עם כל קַלות דמיונו ועם כל תכונתו העתונאית.

מה שהפלא אותי אז ביחוד היה זה, שבעל אוצרות ה מלים העבריות היותר עשיר שבקרבנו, אשר כל ימיו ביקש אחרי מ לים נשכחות בכל חדרי ספרותנו שבכל תקופותיה ובכל ארצות התפתחותה, בספרים נדפסים ובכתבי-יד הגנוזים בביבליותיקאות שונות, אשר לא הסתפק במלים הנמצאות מכבר ושחידשו אחרים מבני-דורו, כי אם המציאן בכל יום חדשות לבקרים, – הנה הוא עצמו בדיבורו החי משתמש במספר מצומצם של מלים. תיכף הרגשתי בעניוּת ביטויוֹ. לא ידעתי במה לפרש את החזיון הזה: אם בקמצנות הביטוי למעשה, כּאילו היה חס להריק את נְכָסיו הלשוניים, שצברם בכל-כך עמל, אם בזהירותו הי תירה להשתמש במלים שעוד לא באה עליהן ההסכמה הכללית, ואולי היה בזה נימוס דק: לא רצה להתהדר בעשירותו הלשונית.

אבל זה היה ברור לי, כי אבי הדיבור העברי, יוצר המלון הגדל, היה לוחם בשעת דיבורו עם המבטא, מתקַשֶׁה בבחירת ניביו ומוציאָם מפיו לא בלי עמל רב.

נזכרתי אז מה שאמר ניצשה באחד מפתגמיו: ממוח מלא וגדוש יוצאים הרעיונות דרך הפה בקושי רב. מָשָׁל למה הדבר דומה: לבית-התפילה המלא אנשים מפה אל פה, שהמתפללים יוצאים מפתחו מתוך לחץ ודחק. כשאני לעצמי הייתי מַמְשיל ציור יותר פשוט: מקופה סגורה מלאה דינרים על גדותיה מוצאים את המטבעות דרך סִדְקָה הצר בעמל רב.

והנני מודה על האמת, שהדיבור העברי של בן-יהודה, בשמעי אותו בפעם הראשונה, לא הקסימני. זו היתה אכזבה קטנה. השפה העברית שבפיו היתה חיורת. חסרו בה צבעים וגוונים. קרה ויבשה היתה יותר מדי. שעִרתי: זו פעולתה של התנגדותו הקיצונית למליצה העברית הישנה, שהיתה דשנה ולוהטת יותר מדי. סגפנות לשונית זו באה בכוונה מיוחדה. תחילתה היתה ברצון, וסופה – באונס.

זכיתי להכיר את היוצר הראשון של התחייה העברית, את אחד הלוחמים היותר ראשונים על תחיית ארצנו ועל הרעיון המדיני, אם גם בצורה בלתי ברורה כל-כך, של גאולת עמנו, – זכיתי להכירו בהיותו במיטב כוחותיו הרוחניים, להכירו בשעה של התרוממות נפשו והתפרצות דמיונו.

מני אז נקשרה נפשי בנפשו, למרות ההבדלים המובהקים שהיו בתכונת נפשותינו, בדעותינו והשקפותינו על העול כללי והעברי. מני אז נפגשתי עם המנוח פעמים רבות בארצות שונות, ובשנות שבתו באמריקה, בהיותנו קרובים זה לזה במקום, נתרבּו עוד, על ידי השיחות והויכוחים התכופים, היחסים הנפשיים בינינו.

זכיתי לראותו בשעותיו הגדולות של עליוֹת רוחו והתעצמות רצונו. ותקוָתי היתה חזקה, שעוד אזכה לראותו בירושלים ולהשתתף בחגיגת הסיום של המלון שלו. – – –

אולם הפעם, לצערנו, לא שמר בן-יהודה את הבטחתו.

הוא הלך מאתנו בטרם שֶׁכּילה את עבודתו הענקית. – – –

***

ביקשתי למצוא את התמצית של נקודת-השקפתו על היהדות בצורה מסוימה וברורה. והנה מצאתיה בתשובתו של בן-יהודה לסופר המנוח ש"י איש הורוויץ, העורך של הקובצים “העתיד”, על שאלתו: “מה הם עתידותיה של היהדות?”

ונקודת-השקפה זו על היהדות מובּעָה, בכל תמציתה, בשורות אחדות בסוף מאמרו הקצר של בן-יהודה ב“העתיד” ספר רביעי (שנת תרע"ב): "וכשאדוני, עורך “העתיד” שואל: מה הן עתידותיה של היהדות, אין אני יודע לאיזו יהדות אדוני מכוון:

"לאוֹתה של מי שכפרו בחָציָה מזה, והודו רק ביהדות הדתית, או לאותה שכפרו בחָציָה מעֵבר השני, ומודים ביהדות לאומית גם אם לא דתית?

“כי אם להראשונה אדוני מתכוון, אין אני יודע לענות לו כלום. אני מודה, כי אין שאלה זו מעניינת אותי ביותר ואינה נוגעת עמוק בלבי ואינה מפריעה את מנוחת נפשי. אם נדון לפי דברי-הימים שלה מאז צמיחתה בימי בן-מנחם ועד היום, יש לגזור, כי תפשוט צורה ותלבוש צורה ותהיה יותר ויותר רוחנית ותעזוב על דרכה מעט מעט את המצווֹת המעשיות והמנהגים המעשיים ותהיה לאמונה מופשטה באלהות מופשטה, ותדמה פחות או יותר להאמונה ל”טהורה" של שאר הדתות, ואז – תהיינה עתידותיה כעתידותן…

"ואם ליהדות הלאומית אדוני מתכוון, רצוני לאמר להאומה היהודית, – על שאלה זו יש לי לענות רק תשובה קצרה מאד:

"היה תהיה היהדות ארץ-ישראלית עברית, או – לא תהיה כלל בעולם!

בתנאי החיים של הזמן החדש, אין יהדות זו יכולה להתקיים זמן רב.

כמדומה, כי אין הדברים האלה צריכים לפירושים רבים".

מנקודת השקפתו זו על היהדות ועתידותיה, המובעה בקיצור נמרץ בשורות המועטות שהבאתי, יש לבאר את כל הנהגתו של בן-יהודה בירושלים, את כל מעשיו ואת מטרתם של כל הדברים אשר כתב, בין אלה אשר מצאו חן בעינינו ובין אלה אשר לא יכלו למצוא חן בעינינו ולא יכולנו להסכים להם,

ובאמוּנתו החזקה, כי “היה תהיה הידות ארצישראלית עברית” מת בן-יהודה.

שלום לעפרו!

כ“ז כסלו, תרפ”ג, ניו-יורק.

---

אחד העם

מאת

ראובן בריינין

אמש נשאתי נאום ב“מרכז העברי”, שיסדתי פה, על דבר אחד העם.

תמצית רעיוני היתה, כי הסופר הזה הוא איש-מכוֹנה, ממשך הפך מאיש צמח. אחד העם איננו יוצר, כי אם מכונן הוא בממלכת הרוח.

מאמריו של אחד העם הם מין מכונה. הוא מחבר גלגל לגלגל, יד ליד, אופן בתוך אופן, יתד ליתד ומשלב את כל אלה בסדר לכלי שלם.

והוא עושה מלאכתו זו במתינות, בישוב הדעת ובחשבון. הוא לוטש ומבריק את כל חלקי המכונה.

אך אין הוא סופר אשר יֵעָרֶה עליו פתאום רוח ממרום ויִמָלא רוח יצירה.

יש סופרים אשר מאמריהם וספריהם הם פרי רוח היצירה, הם מין פּרח, מין אילן. את הפּרח אינם עושים, את האילן אינם מחברים חלק לחלק. לאילן יש שורשים עמוקים באדמה ומן השורשים צומח הגזע, וממנו צומחים העפים והעלים.

באילן, בפרח אין הגיון, אין סדר, אבל יש כוח היצירה, כוח הצמיחה. ומאליהם הם צומחים ופורחים.

אבל המכונה אינה צומחת, אינה פורחת ואין לה שוֹרשים טמונים במעבה האדמה, אבל יש בה סדר, הגיון, חשבון ודעת. מלאכת מחשבת היא.

העץ מזריע זרע למינהו; ספר או מאמר שיש בו יצירה מזריע זרע, מעורר באחרים את כוח היצירה, את כוח המחשבה והרגש.

אולם המכונה אינה מזריע זרע למינה ומאליה לא תצמח. את הפּרח אינם עושים במחוּגָה, בפְצירַת פִּים, במַקדח ובפטיש, בצבת או במַעצָד. אולם את המכונה אי-אפשר לעשות בלי כלים.

אחד העם אין ביכולתו לכתוב מאמר כשהוא רחוק מהביבליותיקה שלו, בלי עזרת ספרים ומאמרים של אחרים.

אחד העם אינו פילוסוף, לא מִנֵיה ולא מקְצָתֵיה, ורק דיבּה הוציאו עליו מעריציו, אשר נתנו לו את התואר פילוסוף.

פילוסוף הוא זה מי שיש לו השקפת עולם, מי ששואל וחוקר, מי שאינו עוצֵם את עיניו ואינו ירא לשאול: מה לפנים ומה לאָחור, מה למעלה ומהל מטה, ואינו נרתע לאחור בבקשו את הסיבה הראשונה של כל חזיון.

אַחד העם מניח איזה דבר, בודה לו איזו נקודה, ומן הנקודה הזאת הוא מושך את הקו הלאה מבלי נטות לצדדים.

כל סופר וסופר מצטייר במוחנו בציור, בסמל ידוע.

אם קראנו, למשל, אלף ספרים מסופרים שונים והננו מדברים או חושבים על אודות שקספּיר, קאנט, קרדוצ’י, טוֹלסטוֹי וכדומה, אז באותו רגע שהננו מזכירים את שם הסופר איננו זוכרים גם את כל מה שכתב. שם הסופר, אשר קראנו את כל ספריו, מעורר במוחנו רק ציור ידוע, מושג ידוע. אם אנו מדברים על אודות סופרים שונים בבת אחת, אז כל אחד מהם מסתמן במוחנו על-ידי איזה סימן מובהק, על-ידי תבנית מקוצרה ומצומצמה. הננו יכולים לתאר את כל אחד מהסופרים, שיש לו צורה רוחנית קבועה, על ידי ציור אלגברי (הכתוב פה נאמַר רק בכדי לשבר את האוזן).

אחרי אשר קראתי כל מה שכתב אחד העם (ואני קראתי את דבריו בעיון רב) הסתמן במוחי כאיש-מכונה, סופר מוּכני.

י. ל. גורדון בשירו “לנשמת עושה השחר” קורא לפּרץ סמולנסקין בשם “איש-צמח”. סופר-צמח כזה מצמיח איזה פּרח או איזה ארז. הפּרח אינו נעשה במכונה על-ידי חיבור העלים, הבּדים, על-ידי לטישת הכוס וכדומה.

בהיותי בפעם הראשונה בדרום טירול בחורף הלכתי באחד הערבים, בסוף חודש פברואַר, לשוּח בשדה, לטפּס על ההרים ולטייל בעמקים וראיתי את הטבע ערום-ועריה. ולמחרת בבוקר–והנה הכל צמח. בן-לילה צמח יופי רך עלההרים ובעמקים, צמח מתחתם!

זאת היא צמיחה, יצירה הבאה משִׂפוּני כוחות הבריאה.

אולם מסילות-הברזל אינן צומחות על האדמה בן-לילה. בניין מסילות-הברזל הוא מין סַפחת לאדמה ולא צמיחה מתחתה. קורה לקורה, פּס לפס, חפירה אחרי חפירה, יישור הדרך, סקילת-האבנים, סלילה לסלילה–והנה מסילת-ברזל.

היוצר האמיתי מדבר אתכם, הנה הוא סח שיחת-חולין, הנה לכאורה הוא רק ילד מפטפּט, בשר ודם כאחד מבני השוק. נחה עליו הרוח ויתרומם כנשר, והנה יצר יצירה בת אלמוות.

אחד העם הסופר מצרף-מהדק את מחשבותיו אחת לאחת. יושב ומסתכל בכל חלק, לוטשו, בודקו ומתקנו כראוי ביישוב-דעת וביישוב-הגוף: אַחד העם כותב ומוחק וחוזר ומתבונן אל מה שכתב, הוא מצרף וצורך את האותיות, סופר את המלים ולבסוף יוצא מאמרו שלם ומתוקן, מעובד ומוגמר. – – –

*

אחד העם הוא בעל אישיות מוצקה, מובעה וברורה כל-צרכה. הוא עומד על מקום אחד זה חצי יובל שנים. הוא מתפתח, או יותר נכון: מתנועע קֶדם ואחור, הכל בקו אחד, במסילה אַחת.

כל אחד ממאמריו הוא תולדה ישרה מהמאמר הקודם: אופן מניע אופן וממרכז אחד, מכוח דחיפה אַחת מתנועעים כל האופנים ומכוונים לנקודה אחת.

וזוהי מעלתו, אבל זהו גם חסרונו.

דבריו של אחד העם כאילו נוצרו בכוח דחיפה מכאנית, אבל לא בכוח היצירה העוורת. חשבון ברור ודעת מסוימה יש בהם, אבל אין בהם מאומה ממעשי בראשית, מסודות היצירה.

אחד העם מצמצם את שכינתו הספרותית בנקודה אחת, צרה ומוגבלת, ואינו רוצה כלל (ואולי: אינו יכול) לראות ולהסתכל לצדדים, או להרחיק לראות. הוא רואה רק מה שרוצה מִתחילה לראות, אבל גילוי שכינה, הַבְרָקות אין לו.

כבר אמרתי באחד ממאמרי ב“העולם” (על דבר “הזרמים החדשים” של קלויזנר), כי אחד העם בנה לו בספרותנו העברית מצודה, הוא השליט והוא המפקד בה, אבל הוא גם הסגור ומסוגר בה. חזקה היא מצודתו, אבל עומדת היא על אדמה רועדת. בפני רוחות העולם לא תעמוד.

היוצר הוא בחינת הבורא. גם הוא יוצר עולמות ומחריבם. העולמות של היוצר נובעים ממנו והוא משתחרר מהם. ומי שיש בכוחו לברוא יש בכוחו גם להרוס. הבורא עולמות יש בכוחו גם להחריבם. היוצר האמיתי אוהב את היצירה, היצירה כשהיא לעצמה, אבל הוא שונא את יצירתו. הוא שואף תמיד לברוא ולהחריב, אבל לא לקיים, להקפּיא, לאַבּן. זרם יצירתו הוא כמַעיין נובע, זורם ואינו פּוסק.

חָדַל באיש הכוח להרוס את העולמות, אשר יצר הוא בעצמו–אות הוא, כי כבר פסק כוח היצירה שבו.

המכונן אינו הורס מה שעשה בחשבון ודעת, כי אם מתעסק הוא תמיד בתיקון המכונה אשר עשה, ממלא הוא את פּגימותיה, מחטט ומנקר בגלגליה, ומקשט ומייפּה אותה גם מבחוץ.

*

הונו הרוחני של אחד העם מסוים, מנוי, מדוד ושקול. מי שהוא בעל הון כביר אינו יודע את צורתה של כל מטבע אשר באוצרו, אינו יודע את מספר השנה אשר בה הטביעו את מטבעותיו. לא כן מי שמעותיו ספורות ומי שהוא חס עליהן והונו אינו מתרבה: הוא יודע היטב את צורתה של כל מטבע אשר בכיסו ואת חותם השנה שבה הוצקה. אחד העם יודע את כל מאמריו, שיצאו מעטו, על פּה, הוא זוכר את כל דיבור ודיבור שהעלה על הגליון בזמן מן הזמנים. כל אלה נכסי צאן ברזל המה לו. על כן הוא סומך בכל מאמר על מאמריו הקודמים, ואין לו מאמר אשר לא ישלח בו את הקורא לאחד או אחדים מיתר מאמריו. כל אחד ממאמריו נחשב בעיניו של אחד העם כטבעת, כחוליה בשלשלת ה“על פרשת דרים” וכגלגל במכונה שיש לו ערך בתור חלק מהכל.

האדם הגדול, האדם-היוצר, מפוזר בשיחותיו, במכתביו, בספריו ובכל אשר הוא פונה מרגליות יקרות, פּנינים, שביבי אש, גרעינים ממוּחָיים. פּיו של אדם כזה מפיק מרגליות, מחשבתו שולחת ברקים, מלאָה קֶצַח וכַמוֹן, גרגרים וזרעונים ואין מספּר להֵמָה.

אדם כזה אינו יודע מתי ואיפה, איך וכמה מרגליות פּיזר בשעת שיחתו או בשעת כתבו; וַתרָן הוא מטבעו. ובשעה שהוא מפזר הולך הוא ומתעשר, וכל שיתעשר יותר כן תגדל ותרנותו. מַעיין נובע הוא, אשר כל כמה שתשאבו ממנו לא תייבשוהו.

אדם כזה מעשיר את העולם בכל אשר הוא פונה, גם שלא מדעתו ושלא בכוונה מיוחדה. משליך הוא מרגליות גם לפני חזירים. ולא איכפּת לו אם החזירים מבקשים להם טינופת. אדם כזה מבריק ברקים גם בין בני אדם הבוחרים להיות יושבי חושך וצלמוות. אבן-שוהם מבריקה גם בגל של אַשפּה. אין היא יכולה אחרת. הראדיום שולח קרניו ומאציל מאורו ומכוחו גם במקום של ידרשוהו.

אחד העם לא ירעיש אתכם פתאום בדעה חדשה, בהשקפה מקורית. שלא יכלו לקוות ממנו. בקירוּב הננו יודעים תמיד מראש מה ואיך יתייחס, מה ואיך יגיד אחד העם בעניין ידוע, בעניין חדש או ישן, בשאלת החיים או בשאלה יהודית ידועה.

אולם אם תסכימו ואם תתנגדו לדברי אחד העם הכתובים–עליכם להתחשב אתו תמיד, כי הוא תופס את המקום אשר הוא עומד עליו בשתי רגליו. ממקומו לא תזיזוהו, אַך תזיזו את המקום. בניינו המוצק עומד על אדמת חול או תלוי באַויר.

ארבעת חלקי ה“על פּרשת דרכים” שייכים להונו הרוחני של דורנו העברי. אומרים אצלנו “וכל העם רואים את הקולות”. הדקאדנטים¹ רואים את צבעי הקולות, את צבעי המלים: יש להם מלים אדומות וירוקות וכדומה.

ובאמת יש למלים לא רק צבע וגוון ידוע, אבל יש להן גם משקל וכובד ידוע. מבטאָיו וניביו של אחד העם יש להם כובד ומשקל.

אמרסון האמריקני אומר: הזהב הוא זהב בכל מקום שאתם מוצאים אותו, אם מתחת למים או בתל של אשפּה וממשקלו לא ייגָרע. ניביו של אחד העם יש להם משקל של זהב מוצק בכל מקום שאתם מוצאים אותם.

שאלה אחרת היא, אם יכולים אתם לשפּוט את המלים והניבים, המאמרים והפרקים על פי משקלם. ליטרא של ברזל ופרח קטן ויפה–בעיני משורר, בעיני חושב עדיף האחרון. זה מבכּר את הכבד, את המוצק, וזה – את המרפרף, את הקליל, את היפה והמלא חן.

*

תוכן חדש מבקש לו גם סגנון חדש, שפה חדשה ומתאימה לו. שפתו וסגנונו של אַחד העם מתאימים לתוכנו. השפה ענייה אבל ברורה ומעובדה, הסגנון מלוטש וחזק, אבל לא חדש, לא עשיר ולא מהין. כך הוא גם התוכן של. משנתו קב–ונקי.

מעלתו היותר גדולה של אַחד העם הוא רגש האַחריות, בכל הוראותיה של מלה זו, שבו. אחריות בעד דורו הוא, רגש אַחריות בעד הדורות הבאים ואַחריות בעד נפשו שלו. רגש שהוא יקר במינו בין רובי סופרינו בדור זה. אחד העם הוא אחראי בעד כל משפט ומשפט היוצר מעֵטוֹ.

י.ל. פּרץ, למשל, אינו אחראי לעולם בעד מה שהוא כותב. בכל מה שאחד העם כותב הוא מביע את האמת שלו. אין אני חפץ להפחית ממעלתם האמיתית של סופרים אחרים, אולם למען נבין היטב את ערכו המיוחד של אַחד העם, עלינו להשוותו לאחרים: אחד העם הנהו יהודי גדול, בעל אישיוּת מוצקה ואחראי בעד כל דבריו, יהודי שאינו נפעם ונרגש מן הרגע ולא כתב מעולם איזה דבר רק בשביל להכעיס ולהקניט את מי שיהיה, או רק בשביל להחניף לאיזה אָדם או לאיזו דעה מקובלה בחוגו הוא, כמו שעושים סופרים ידועים אחרים.

ספריו של אַחד העם יתפּסו מקום חשוב ברכושנו הרוחני גם לאַחר כמה דורות.

אָמנם יש להוציא משפט קשה על אַחד העם על אשר עצם את עיניו ולא ראה את כל הנעשה ברחוב היהודים, על אשר לא הוריד את שכינתו הספרוּ-תית למטה מעשרה טפָחים ולא יצא אל אחיו לראות את חייהם כמו שהם ולא התבונן אל מלחמת המעמדות, אל המלחמה בעד השחרור המדיני, בעד הטבת המצב החומרי והמוסרי גם בגולה. יש להאשימו עוד בדברים רבים על אשר לא כתב ולא ראָה, אך כל זה לא יגרע את ערך הדברים שכתב, כי סוף-סוף העשיר את מחשבת התחיה בישראל. ובעניינים רבים ירד לעומק הדברים. נקב וירד עד התהום, במקום שסופרים אחרים ריפרפו על פני שטח הדברים, נגעו ולא נגעו. אחד העם נתן לנו גם משלו והוסיף על הקודמים לו כמה שהוסיף ומה שהוסיף.

ורוצה כל עם ועם בקב שלו מתשעה קבים של אחרים.

*

המרכז הרוחני של אַחד העם אין לו בסיס ויסוד. מרכז רוחני לא ייוָסד ולא ייבּרא בשום אופן במקום שאין עם או רוב העם, או, לפחות חלק גדול מן האומה העברית; המרכז הרוחני לא ייוָסד בארץ ישראל כל זמן שיושביה העברים יהיו תלוים מן הצד הכלכלי בבני הגולה ולא יהיו עומדים ברשות עצמם. והגימנסיות שביפו ובירושלים, והפּוליטיכניקום שבחיפה וכל בתי הספר שבארץ ישראל יוכיחו. כל קיומם תלוי ברצונם, בחסדם ובשלטונם של בני הגולה. ובתי המדרש האלה צריכים לבקש ולמצוא חן בעיני יהודי הגולה ולהתכוון כלפּי כל הרוחות המנשבות בבת אַחת מעברים שונים ומשונים.

מרכז רוחני אי-אפשר לברוא באופן מכאני, כמו שחושב אַחד העם. שכינה בלי ישראל אין. אין אני יודע את עתידותיה של היהדות, אבל אַחת אני יודע, כי היהדות הטבעית, הי היהדות העתידה תהיה זאת של חיי היהודים העתידים, החיים הטבעיים של היהודים בקיבוץ גדול.

הננו יודעים מתולדות התרבות של כל עם ועם כי בארץ, כי בדור שבו מתרבה ומתקבץ העושר החומרי ובמקום המוֹתרות, אָז ושם מתרַבּה גם ההון הרוחני.

*

במקום גדולתו של אחד העם שם אַתם מוצאים גם את פּעיטוּתו וצָרוּת-עינו. אחד העם עמד פנים אל פנים, עין לעַיִן עם הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ובכלל זאת לא הכיר ולא הרגיש את הכוח החדש הבא אלינו.

אין אני רוצה חלילה לחשוד באחד העם שהכיר באמת בגַדלוּתו של הרצל והתכוון למרוד בהכּרתו.

הרצל הוא הטבעת הראשונה בחיי החופש הלאומי, יותר נכון: בחיי השחרור מן הגולה.

הרצל הביט על עצמו כעל יהודי חדש, כעל מבשר תקופה חדשה בחיי האומה, וכן היה באמת, ואַחד העם רובץ תחת סבל משא הירושה הלאומית.

ניצשה אומר: המשורר מרגיש את צמיחת העשבים מתחת לרגליו, ואחד העם לא הרגיש את הרצל, את ארז הלבנון היותר גדול והיותר מרוּבה ענפים-ושורשים, לא הרגיש את הפּרח היותר יפה שבחיינו, מפני שהראשון איינו איש-צמח, כי אם איש-מוּכני.

*

בשביל להוציא משפּט צודק על אחד העם צריך להתבונן אל כל עבודתו, אל כל אישיותו במלואה. ואם נכיר את כל ספריו אז די לנו לערוך ערכו ולהוציא עליו משפּטנו. יש מבטא תלמודי: תָנָא ושִׁייר. ישנם סופרים, שהם נותנים לנו בספריהם רק חלק מנשמתם. האָדם שבהם עומד במדרגה יותר גבוהה מספריהם: רוחם הגדול אינו יכול להתבטא כל-צרכו בספר או גם בספרים רבים וכבירים. אולם אחד העם נתן לנו בספריו את כל נפשו, הוציא בהם את כל רוחו. הוא מצא בקעה והתגדר בה כל-צרכו. הוא לא יעוף פּתאום, לא יתרומם ולא יתרחק מתחומו ולא ייצא מגבוליו, אולם את הבקעה שהתגדר בה עיבד כל-צרכה ובכל מלוא יכולתו.

אחד העם היה אחד הראשונים בספרותנו העברית החדשה, אשר נתן ערך מיוחד לכל מלה ומלה אשר הוציא מעטו. מלים בלי תוכן לא תמצאו במאמריו.

וגם במה שנוגע לשפה העברית אין אחד העם איש צמח. הוא לא חידש מבטָאים (זולת אחדים, בודדים אשר נער יכתבם) ולא העשיר את שפתנו. רק סך מסוים ומוגבל מאד של מלים ומבטאים עברים תמצאו באוצרו הספרותי. מנדלי מו"ס, ביאליק ונחום סוקולוב העשירו באמת את השפה, ומה גם אליעזר בן יהודה. אבל אַחד העם כותב בשפה מעובדה ומדויקה כל-צרכה, ועל כן היא גם יפה מאוד.

אַחד העם מבקש בכל דבר ובכל עניין את הצד המוסרי. אַחד העם הנהו הכפתור והפּרח, ראש האמיר, המשובח והמעולה של דור הגלות. אולם הוא מציין סופה של תקופה ולא התחלה. נביא דור התחיה בודאי איננו. הוא מבקר את התחיה העברית, מחטט בה ומקשה עליה קושיות.

ליהדות המקורית, התנ"כית, היה זר מושג המוסר. היהודים הקדמונים, בשבתם על אַדמתם, לא ביקשו את המושג המוסרי ולא התאַמצו להיות מוסריים. החיפוש אחרי המוסר הוא פרי הגלות. ספֶנסר אומר במקום אחד: הפּרח מפיץ ריח נעים, לא מפּני שהוא חפץ בכך, אלא מפּני שאינו יכול אַחרת.

מי שהוא מוסרי על פּי טבעו ומזגו אינו יודע ואינו מרגיש כלל שהוא מוסרי, ואינו מתאַמץ כלל להיות מוסרי.

אַחד העם הוא בדורנו יהודי גדול, יען כי צימצם את כל כוחותיו הרוחניים ואת כל כשרונותיו בנקודה צרה אחת. ובשה כוחו וגבורתו.

אַחד העם הוא יהודי חופשי, גם בשבתו סגור במצודתו, והוא אשר יצר את המושג “עבדות בתוך חירות”. הוא הוא אשר הראה על הצד המגוחך שיש בדבר, כי יהודים גדולים כחיים שטיינטהאל, מונק ואחרים היו בתוך חירוּתם המדינית עבדים נכנעים לסביבה שלהם.

אחד העם הוא אשר קבע במסמרות: הנני יהודי בין שאני מודה בדת העברית ובין שאני כופר בה, יען כי יהודי נולדתי ויען שאני חפץ להיות ולהשאר יהודי.

אישיותו של אחד העם היא כל כך נקייה וטהורה עד כי תוכלו לחדור אל פּנימיותו, כאילו היה עשוי זכוכית שקופה.

ישנם סופרים מלאים סודות והצד הנסתר שבהם מרובה על הצד הנגלה. בקְהָלם לא יֵחד כבודו של אַחד העם. – – –

מונטריאול, 29 ביוני 1914.

---

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מאת

ראובן בריינין

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי / ראובן בריינין

בהיותי בחודש אפריל שנה זו בברסלוי ביקרתי את הד“ר מ. י. ברדיצ’בסקי בביתו. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. וטרם שהתוַדע אלי פנים אל פנים בברלין בשנת תרנ”ג, בעברי מפּאריס לווינא דרך ברלין, החליף אתי מכתבים פשוט לאלָפים. כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד בספרות העברית. הוא הקדימני כמעט שנה אחת, (…) כמעט על פני עבר ברדיצ’בסקי בכל גלגוליו הרבים. לעיני רוחי לבש ופשט צורותיו הספרותיות והמוסריות. תמיד שמתי לבי להמון חליפותיו של “בר-חלַפְתָא” זה. לעיני רוחי צמחו תקוותיו, שאיפותיו, געגועיו ומאוייו הספרותיים.

וכל זה הבריק במוחי בהפגשנו עתה בביתו. במעוף עין עברו לפני עיני רוחי המון מאורעות ספרותיים, יחסים אישיים שבינינו, אהבה ושנאה, חיבה ואיבה, הערצה והתנגדות, פגישות ופרידות ספרותיות ומוסריות. והנה לפני עיני בשרי ברדיצ’בסקי כמו שהוא: יהודי קטן, דל, רזה, צנום, גלוח, שערות ראשו קצרות ושיבה זרקה בהן. קצר-רואי וכבד-השמע, כמעט חצי חֵרש, קולו צרוד ודק, תנועותיו מתונות, מבטו של חצי-משוגע או של איש-הרוח. כמעט הייתי אומר שיש במבטו דבר-מה, איזה ניצוץ, איזו הברק משל מבטו של פ. ניצשה, לפי שיש לשעֵר מהתמונות הטובות הנעתקות ממנו ולפי הפרוטומי שעשה ממנו הפַסל מאכס קלינגר.

אין ספק שבגופו של ברדיצ’בסקי יש אותות וסימנים מובהקים של התנוונות, אותות וסימנים של דיקדנס בגופו ורוחו.

שוחחתי אתו שעות רבות רצופות ונעבור מעניין לעניין ונתעכב על איזה מהם ונרפרף על פני אחרים, ובשוֹם-לב תהיתי על קנקנו, והנה: ברדיצ’בסקי עומד עתה במצב התפתחות חדשה. לכל-הפחות כן מאמין הוא בלבבו. הוא מבקש, הוא רודף עתה אחרי הבהירות, אחרי הצלילות ומתרחק, כן מאמין הוא בלבו, בכל עוז מן הכֵּהוּת, מן המטאפיזיקה, מן הסודיות. הוא שואף לאור. אבל כמדומה לי לא ישיג את זה לעולם, יען כי מוחו מטבעו אינו מסוגל כלל לעבודה בריאה והגיונית, לעבודה הדרגית ומסודרה; ויען כי בעל-מום רוחני הוא לגבי הסגנון ושימוש השפה. גם את הרעיונות הברורים לו, גם את הרעיונות וההגיונות היותר פשוטים וצלולים מביע הוא בשפה כל כך לא-הגיונית, כל כך שבורה, רצוצה ומבולבלה, עד שהקורא התמים, או ממין המשכילים הידועים, מאמין למצוא בדברים לא ברורים כאלה מחשבות עמוקות ורמזים פילוסופיים. יש מקומות בכתבי ברדיצ’בסקי הנחשבים למקוריים, והנני בטוח שאם יתרגמו את המקומות האמורים לשפה ברורה, יירָאו בעיני-כול כבאנאליים ביותר.

כשרונו של ברדיצ’בסקי הוא, בלי ספק, כשרון חולני. יש בו ניצוצות מבריקים, יש בו הרגשה חדה מאוד, יש בו חוש ספרותי יפה, אבל אין בו חוזק ועומק. מסוגל הוא ברדיצ’בסקי על פי כשרונותיו ונטיותיו הרוחניות לקפיצות,ל מהפכות, לרפרוף, לסקירות חטופות, להשגות מהירות. הוא אמנם חונן בכוח היצירה, אבל אין לו כל כשרון לעבד את דבריו, או לוותר על דברים מיותרים. כל היוצר מתחת עטו כשר וישר בעיניו. כל אשר פלטו קולמוסו מוצא חן בעיניו. הוא יודע את מלאכת הכתיבה, ואינו יודע כלל את מלאכת המחיקה, מלאכה הדרושה מאוד לסופר המכבד כשרונו באמת. אין בו לחלוטין מאומה ממידותיו של האליל היווני, סַטורן, שהיה ממית בידיו את בניו ואוכלם. הסופר האמיתי יודע לפעמים קרובות להמית, לכלות את פרי רוחו. הבחנה, כוח הביקורת הפנימית חסרים לו לברדיצ’בסקי. הוא כורך במאמר אחד, במשפּט אחד, רעיון נוצץ ביחד עם איזו באנאליות תפַלה. הנך מוצא בדבריו הברק ופתאום הוא מבליעה במבול של דברים מגובבים, בלי כל טעם וריח. יש שברדיצ’בסקי מסוגל להתרומם למדרגה ספרותית עליונה, והנך נכון להשתחוות לפניו, אבל תוך כדי מחשבה, תוך כדי דיבור או חלמה או לעג מר. מעלתו היתירה המוצאת חן בעיניו היא חיפושו התמידי. אמנם הוא אוהב “מציאות” ספרותיות, ספיח וסחיש משדה הרוח, אבל הוא מבקשם ותר אחריהם, ואינו מסתפק במה שיש לו. הפילוסופיה, ומה גם ההתפלספות, שאינה מיוסדה על תוצאות החקירה ופרי המדעים החיוביים, הדיוּקיים, היא מין Abentauer בעולם הרוח, מין ציד; "יש “ציד” מצליח, ויש–וזהו על פי רוב–שאינו מצליח כלל. ברדיצ’בסקי הוא צַיָד רוחני, מין “אבנטיירר” [הרפתקן] רוחני…

אני רואה את ברדיצ’בסקי כיום בתור איש שנטרפה ספינתו בים, דורו נסע וגָלה ממנו; כאחד הנכשלים, הנעזבים הוא אינו מבין ואינו רוצה כלל להבין את הפּרובלמות של הזמן האחרון, של עולמנו אנו ושל העולם הגדול המקיף אותנו, ואנו נבלעים בתהומותיו וגליו השוטפים עלינו וגורפים אותנו במרוצתם על-כרחנו וגם שלא מדעתנו. ברדיצ’בסקי הוא תכשיט ספרותי, על פי רוב רוחני שברוחניים, בעל עצבים דקים ויפים, והנה בא זמן של מלחמה גסה וכבדה, של חומריות פשוטה, של הכחשת הרגש ושנאת הרגשי ואין הוא יכול לתפוס מקום בעולמנו החדש, שבגד באלהי היופי ושהחליף טל שמים בנזיד עדשים.

אני משתתף בצרתו ומרגישה בכל לבבי. שנינו כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד ספרותנו, וחלומנו היה: תחיית הספרות העברית, תחיית הטעם הטוב, העמדת צלֶם היופי על חורבות הגיטו. והנה נשתנה לוח הערכים הרוחניים, ואין צורך להמון הגדול, השולט כעת בעולמנו, בסופרים כברדיצ’בסקי. והוא עתה בודד, בודד מטבעו, מפני שאין ביכולתו לרדוף אחרי ההמון ולחנוף לו, להיות נביאו או מנהלו, ובודד הוא כיום גם על-כרחו. גם החבורה הקטנה שלנו, חבורת הבונים והשואפים העברים, נתפזרה לארבע רוחות השמים. שורותיה נתמעטו ושרידיה מביטים בעיני יאוש על העתיד הקרוב. (…) ברדיצ’בסקי רוצה להיראות בעיני הבריות כאדיש, כקר-רוח וכאיש מתון. מדבר הוא במנוחה על השינויים, החליפות והתמורות בעולמנו ומתאמץ הוא להתבצר במבצר פילוסופי או היסטורי, אולם תוך כדי מנוחתו נפלטות מפיו מלים, הערות בודדות יתומות, שהן מגלות נגד רצונו את כל הסערה שבלבבו.

מרינבד, 22 ביוני 1907 (מתוך היומן)

---

דוד פרישמן

מאת

ראובן בריינין

מבכים אנו את מיתתו של דוד פרישמן, הסופר אשר לימד אותנו לשחוק, לפעמים מטוב לב ולפעמים מתוך רוח של רוגז. בהלקחו מאתנו–כולנו, גם הסופרים גם הקוראים העברים, מרגישים את החלל הריק שהשאיר אחריו בספרותנו. כל-כך דלים אנחנו בכשרונות אמיתיים ובבעלי-צורה מובהקים, כל-כך עניים אנו בכשרונות חדשים ורעננים, שיש בהם משום הבטחה לעתיד, עד כי קשה לנו לצייר בשעה זו את קיומה של ספרותנו העברית בלי פרישמן, בלי עבודתו מרובת הצדדים והגוונים, בלי תמימותו, אם האמיתית, הרומאנטית, או גם העשויה, בלי לעגו המר והשנון, בלי תביעותיו הקשות והנמרצות מחיינו המסבּנים ומכשרונותיו הספרותיים, אם מאלה המוטלים עדיין בספק או אלה שכבר נתבדו או שניטשטשו מרוב שימוש, בלי עקיצותיו החדשות שחלק בעֵטו לצד ימין ולצד שמאל, כלפי מנהיגינו ופרנסינו הזקנים, תַּשֵׁי הרוח והרצון; כלפי הצעירים, שכל יתרונם הוא מיעוט שנותיהם ומעט חוצפה והפקרות ספרותית. לא עשירה ביותר היתה ספרותנו גם עד עתה, במה שנגוע לריבוי הצורות והסגנונים העיקריים. אולם דלוּתה תהיה עוד יותר בולטת, אם תחסַר לה שפתו של פרישמן, שפתו העברית עם כל החן המיוחד אשר לה; אם יחסר לה סגנונו עם כל חריפותו ועם כל הנוֹעַם שבו, עם כל הקַפְּריסים שבאופן הביטוי אשר לו. הרגש-נרגיש מעתה בספרותנו את חסרון התפּנקותו הילדותית של פרישמן וגם את חסרונה של קפּדנותו המעושה.

*

דוד פרישמן מת בעצם עבודתו הספרותית, בעודנו מלא דמיונות ותקוות לכתוב את אותו הספר או את אותם הספרים, שחלם עליהם כל ימי-חייו ולא סיפקו בידוֹ לכתוב אותם, כמו שהיו צריכים להכתב וכמו שהיה ביכולתו הרוחנית לכתוב אותם באמת.

גורלו הספרותי של פרישמן הוא-הוא גורלם של טובי סופרינו בדורותינו אלה. כל אחד מהם נתן או נותן הרבה פחות ממה שיש בכוח כשרונותיו ויתרונותיו לתת, ממה שהיה צריך לתת, אילו היו תנאי קיומו והתפתחותו של עמנו אחרים. חשבון הנפש, שסופר כפרישמן (בנדון זה הוא הוא רק סמל ומופת לאחרים) עושה ברגעיו האחרונים, – החשבון הזה ומִיצוּי הדין, שהסופר דן את עצמו בעומדו על סף הנצח (ואולי על סף החדלון העולמי, על סף הנירְבַנַה), ממָרֵר אולי את רגעי הגסיסה האחרונים יותר מכל מכאובי הגוף ויסורי הנפש.

*

דוד פרישמן מת – ונדמה לנו בשעה זו, כי לא רק סופר אחד, אחד מיחידי הסגולה, כי אם חַיִל עברי גדול נפל חָלָל. נדמה לנו כיום, כי דוד פרישמן זהו השם הכולל, השם-הקיבוצי, לשורה שלימה של סופרים, הלוחמים בעד האמת נגד השקר ושהם לועגים לכל רפיונותינו וליקויי רוחנו.

זה היה אחד, שהיה שָׁקוּל כנגד רבים. זה היה פּרנס ספרותי שסימן, שציין את דור ההשכלה.

יותר מארבעים שנה הורגלנו לראות את פרישמן בתוך השורה הראשונה של יוצרי ספרותנו החדשה. הוא ליוָה אותה, –לפעמים במקל נועַם ולפעמים ברצועה של מלמד קפּדן,–בכל מדרגות התפּתחותה. הוא נטפל, מדעתו ושלא מדעתי, ברצונו ולפעמים גם שלא ברצונו, בכל תנועותיה וגלגוליה: הוא השתתף בכל ניצחונותיה וגם במפלותיה. הוא עמד תמיד מן הצד, במרחק ידוע (הנני מדייק בלשוני ואומר: “מן הצד”, אבל לא “מעל”) מכל התנועות החברותיות והלאומיות שבחיי עמנו בדור הזה, מעבר לכל המפלגות, הכיתות והכנופיות; אולם הוא עמד תמיד בתוך ספרותנו פּנימה, בשורה היותר חשובה, ומעולם לא הניח את מקומו המיוחד שתפס בה לאחרים.

פרישמן לא ברא בספרותנו בית-מדרש משלו, כמו שלא יצר גם שום כנופיה ספרותית מיוחדה. כל כנופיה, אם היא עושה מעשיה בגלוי,או שהיא רוקמת רשתותיה ודיבותיה בסתר, היתה זרה לרוחו ולכל מהותו הפּנימית. הוא לא תפס בספרותנו מקומו של רב, של רבי, כמו שלא תפס בה מעולם מקומו של תלמיד, או של מבאר ומפרש לסופר עברי אחר. לא היה רבי ולא היו לו מעולם גם חסידים אדוקים בעִוורונם; לא היה מעולם תלמיד ולא קנה לו רבּיים מקרב הסופרים והמלומדים העברים¹. מעולם גם לא ביקש להעמיד תלמידים, כמו שלא רדף אחרי חסידים קלי-דעת. (אולי בקרב לבבו היה שונא ובז גם להרביים וגם להחסידים הספרותיים). מעולם לא נמשך פרישמן עם הזרם השוטף. על-פי רוב היתה לו נחת-רוח לשחות דוקא כנגד הזרם ולבלי לענות “אמן!” עם הציבור הגדול.

אמרתתי כי לא היו לו לפרישמן, חסידים או תלמידים, אבל יש להעיר, כי רבים מקרב אוהבי הספרות בכלל וספרותנו העברית בפרט, היו מעריצים את שם פרישמן. בתור סופר, בתור הסופר בה"א הידיעה, לא רק העריצונו, כי אם גם קראוהו. מעולם לא היה שייך לאותו סוג הסופרים, שאנו מוצאים בכל ספרות וספרות, בכל תקופה ותקופה, שיש להם מעריצים נלהבים במספר רב, אך מספר קוראיהם הוא מעט מאוד.

והקריאה בספרי פרישמן ובמאמריו, ברשימותיו ובעלוניו, היתה לא קריאה של חובה (כי אמנם יש סופרים כאלה בכל אומה ולשון, שאנו קוראים את דבריהם משום איזו חובה שאנו מטילים עלינו בעצמנו, או שהסביבה, אשר בה אנו נתונים, מטילה עלינו), לא קריאה מפני הכבוד שאנו מכבדים את הסופר (…) או מפני ההכרח, איזה הכרח שיהיה, כי אם קריאה של עונג רוחני, קריאה של שעשועים, קריאה מתוך חיבּה נאמנה והנאה אמיתית מכל דיבור ודיבור, מכל ניב וניב אשר פּלט עטו בזעמו או בליצָנותו. גם הזעם, גם הליצנות היו לו, לפרישמן, במקרים רבים מעין העמדת-פּנים ספרותית. לא בזעמו ולא בליצנותו התבטאה נפשו של הסופר. ה“מַנְיֶרה” הספרותית היתה לו רק מעין מסיכה לכסות על מכאובי רוחו וגם על בדיחות דעתו האמיתית.

אם הסכימו או לא הסכימו, אם יכלו להסכים או שלא יכלו להסכים לדעותיו והשקפותיו של פרישמן, ל“הן” או “לאו” שלו, ואם גם התמרמרו לדבריו הגלויים ולרמיזותיו הנסתרות בין השִׁטִין, אך כיון שהחלו לקרוא את דבריו, שוב לא הניחום הקוראים מידם עד אשר אם קראום עד-תומם. איזה קסם, איזה כוח-המושך היה צפון בהם, אם גם לא כל אחדו אחד מהקוראים ידע מה טיבו של קסם זה ושל כוח זה. או: כל קורא וקורא גילה בדבריו קסם וכוח מיוחדים, שהיו מובנים ומורגשים רק לו.

בין הספרים שיש לקרוא בהם בעונג מיוחד, מבלי לקְמוֹט את המצח מרוב יגיעה ומבלי הֵחָנֵק במִבְטאים קשים לעיכול ולהבנה,–בין הספרים המרחיבים את דעתו של הקורא, המוציאים אותו מתוך חוגו הצר של חיי חולין ושל קטנות-המוֹחין ומכניסים אותו לספירה של חֶדוַת החיים והיצירה, בין אלה הספרים המועטים מאוד בספרותנו (ושלא גדול מספרם גם בספרוּיוֹת אחרות), תופסים רוב ספרי פרישמן מקום בראש.– – –

*

אחרי אשר קראתי שוב פעם את כל כתבי פרישמן, הרכנתי ראשי לפני הירושה הספרותית הגדולה שהשאיר לנו אחריו, ירושה שנפש עשירה צרורה בה. ואת ההון הספרותי הזה, שהנחיל לנו, רכש לו מתוך עמל רב ועבודה קשה, מתוך יסורי נפש ומכאובי גוף, מתוך מלחמת קיום תמידית וגם מתוך מחסור ועוני. פרישמן לא זכה אף במשהו מן ההפקר אשר בספרותנו. ואם גם לקח לפעמים מסופרים לועזים רעיונות שלמים או שברי רעיונות, ואם גם לקח בהקפה ארג ורקמה לציוריו, העבירם דרך מַצְרֵף נפשו וכור סגנונו. תכונתו הספרותית המיוחדה של פרישמן: בתרגומיו מהסופרים הלועזים, גם מאלה הגדולים ביותר, הכניס הרבה מאוצרות רוחו ומסגולות לשונו וסגנונו, שהיו מיוחדים רק לו. וכן להיפך: בכתבו דבריו המקוריים שיצאו מתוך מעמקי רוחו, הוסיף עליהם נופך מקרן-הפּוּך שלסופרים לועזים. מהדבש אשר הושיט בקָנֶה לקוראיו היו יכולים לפעמים להכיר את הפרחים הזרים, שמהם ינק בשוטטו בגן הספרות העולמית מפּרח לפּרח. בתור סופר לא הצטיין מעולם במידתם של הבינונים; “שלי שלי, ושלך שלך”. באוצרות רוחו ולשונו העשירים היו לפעמים מעורבים ה“שלי” וה“שלך”. בפּוּרְתָא לא היה דק, וחשבון הפּרוטות לא ידע בבואו אל היכל הספרות. לפעמים היה נוטל מָנָה ספרותית מאחרים, והיה מחזיר לנו מאתיים. אין אני רוצה בפרקי זה להתעכב על פּרטים קטנים ולהתחקות על שורשי ציוריו ורשימותיו. לא אבוא כיום לבדוק בכתביו הנדפסים ולבקש בהם בנֵרות את השאוּל, בכוונה או שלא בכוונה, מדעתו או שלא מדעתו, מאחרים, מספרויות לועזיות. הוא בעצמו לא היה מעולם חנוָני ספרותי וגם לא פִּנְקְסָני. על כן לא אבוא אליו הפעם גם אני בכלי מידה ומשקל השאולים מאיזה סופר, בחינת חנוני או מנהל פּנקסָנות כפולה.

דַי לי הרושם הכללי שקיבלתי מכל כתביו. והרושם:–כל הוא משלו, על כל שורה ושורה טבעו חותמו הוא. בכל שורה ושורה שיצאה מעטו מורגשת היתה נשמתו הספרותית המיוחדת רק לו לבדו. גם היסודות הזרים שנכנסו אולי לילקוטו הספרותי נהפכו למזיגה חדשה משלו. ואם גם התקשט לפעמים בנוצות זרות, היו מעורבות ונעלמות בתוך נוצותיו הוא, שעד יום מותו לא נשרו מעליו.

את פרישמן צריך לקחת כמו שהוא. דַיוֹ, אם לא יפחיתו ממידת ערכו האמיתי. כל כתביו הם חטיבה אחת. ואל נא ימהרו המבקרים לבוא בהגדרותיהם המחוכמות והמפולפלות ובאַמת-מידתם הקבועה מראש. ואל-נא יפטפטו: זהו בספריו דבר של קיימא, אלה הם נכסי צאן-ברזל, וזהו–דבר שהיה לו ערך רק בשעתו; זה נכתב לדורות וזה היה רק פּרי בדיחות הרגע, רק אבק פורח, אם גם אבק מוזהב; אל-נא ינסו לפצח את קליפות אמרותיו של פרישמן ופּתגמיו השנונים, לקלוף מעליהם את קרומי הלשון אלה אחרי אלה ולבקש בהם את הגרעינים, את התוך שבתוך, את הישן ואת החדש; אל-נא יבואו מבקרינו בכפות מאזניהם לשקול את כּובְדם, את משקלם המיוחד של כל רעיון ומחשבה שנאצרו במאמריו של הסופר המנוח. הכלה או תוך והכל והא קליפּה לגבי פרישמן. את הדבר היותר כבד הוא מביע באופן היותר קל. מחשבה שנראית לפעמים ככהה וכבדה, מתלבשת אצלו בצורה של שלחופית-בּוֹרית המתנוצצת בשלל גווניה. מליצה יפה, שיחה נאה וקפּריס מלא חן גם כשהם לעצמם כבר יש להם ערך גדול בעיניו, לפעמים ערך לא פחות גם בעינינו-אנו.

אתם המבקרים מתוך כובד-ראש ומתוך כובד-עט, הנכם מנסים להדביק פתקאות על פרי-רוחם של סופרים ולכתוב עליהן כתובות שונות: אלה הם דברים של קיימא ונכסי צאן-ברזל (וככל יתר המליצות הבדויות המקשקשות בעֵטְכֶם), ואלה הם פרי השעה החולפת! מי נתן לכם המשפט לנחש ולנַבּאות מראש מה נכתב לדורות ומה נכתב רק בשביל השעה? מי נתן לכם הסַמְכות להבדיל בין צאן-ברזל, או עופרת ובין צאן-זהב?

מהו פרי השעה, הרגע, או הנצח? ישנם פתגמים הנראים לנו כקלים, או כשכיחים, שהסופר דָש בהם בעטו ובעצמו איננו מרגיש בהם שום חידוש או מקוריות מיוחדה, ובכל זאת יש שהם זוכים כי יחזרו עליהם גם לאחרי מאות בשנים. וישנן אמרות, הנראות לנו ככבדות, כ“צאן-ברזל” (לפי המליצה החביבה עלינו כה והשגורה בפינו), שיש להן ערך קיים לדורות, ובכל זרת הנן נשכחות תיכף לאחרי הקריאה וכעבור יום או גם שנה הנן נמחקות מזכרון האנשים. ויש גם פתגמים ואמרות, מסקנות ומשפטים, שלכל הדעות ולכל הטעמים אין להם שום ערך ושום חשיבות, ובכל זאת זוכים הם להיזכר אחר דורות ותקופות, לרגל איזה מאורע או גם שינויים ומהפכות זמניים בדעותיהם ובהרגשותיהם של אנשים. (…) באירופה של עכשיו חוזרים רבים מן הסופרים על אמרות ופתגמים, על דעות ומשפטים של איזו מקובלים או מכשפים, של משוגעים או שוטים, חוטאים ופושעים, שהיו לבעלי-תשובה או שמתו בחטאם, כעל דברים עמוקים ושכליים מאוד, או כעל דברי נבואה של חוזים וגלויי-עיניים, בעלי נשמות גדולות, שנפתחו לפניהם שערי השמים וחדרו לכל תעלומות הטבע וגם לכִּבְשוֹנו של עולם.

דבר של קיימא–בעד מי? האם ישנם ספרים או מאמרים הכתובים בעד כל הקורים? אם ישנם דברים קיימים, במובן ידוע, באיזו ספרות, הם אותם הספרים עצמם שכתבו שוטים וחסרי כשרון בעד קוראים שאין בהם דעה ואין להם טעם. ויען כי השוטים וההדיוטות מרוּבּים בכל דור מהפקחים, הנבונים ובעלי הטעם,– על כן גם הספרים ממין זה הם דברים של קיימא, תמיד ימצאו להם חובבים שיקפּצו עליהם. הקוראים שיש להם מוח משלהם והרגשה דקה בלתי-שאוּלָה, שיש בידם להכיר הדברים של קיימא, אולי מעטים הם בכל ספרות.

לא רק הנבואות החברתיות והמדיניות, כי אם גם הנבואות הספרותיות ברובן הגדול אינן מתקיימות לעולם.– – –

*

אין אנו רשאים לשפוט את פרישמן הסופר ולהעריך את ערכו בספרותנו על פי אחד מספריו המקוריים (בעצמו של דבר לא כתב פרישמן מעולם ספר שלם מיוחד; כל אחד מספריו הנדפסים הוא רק קובץ של מאמרים בודדים, לא גדולים שנכתבו בזמנים שונים ונדפסו בקומות שונים) או המתורגמים, על פי אחד ממאמריו או מציוריו, על פי אחד ממכתבי הביקורת שלו או על פּי אחד מפיליטוניו,– אף על פי שבכל אחד מהם אנו מוצאים את פרישמן הסופר כמות שהוא, בכל מעלותיו ובכל חסרונותיו. עלינו לשפוט אותו על פּי הסכום הכולל של כל עבודתו הספרותית, המקורית וגם בתרגומית. כּמוּתם כבר היא אֵיכות. הכמות הגדולה הזאת, כשהיא לעצמה, כבר מעידה על אישיות ספרותית שלא מן המידה הרגילה, על מרץ פנימי שאינו פוסק, ושלא נפסק באמת עד יום מותו.

זה היה כשרון גדול–מתנת-אלהים שניתנה לו “מנה אחת אפּים”–שהתפוצץ לאלפי ניצוצות וכל ניצוץ היה מלא זוהר וזיו, ברק ונוֹגה; זאת היתה שלהבת-יה שנתפּזרה לרסיסי אש קטנים. יד יצירתו היתה וַתרָנית, לא ידעה שום קימוץ וחסכון. ובמקום שיש פּזרנות רחבה כזו, לפעמים קרובות פזרונות רק לשם פזרנות גרידא, אין כל פלא, אם בין שקלי הזהב והכסף של סופרנו זה–אנו מוצרים גם אסימונים של נחושת או עופרת.

וחליפות לרוחו של יוצרנו ומחברנו זה הוא היה יוצר וגם מחבר. אמן וגם בעל-מלאכה ספרותי: פעם הוא עוקץ ודוקר את נפשות קוראיו במחטים דקות להעירם ולעוררם מטמטומם ומתנומתם בהקיץ, ופעם הוא מדגדג את עצבי קוראיו בנוצה קלה–ופתאום הוא עושה לו שחוק וזורה באַפם מֶלח סדוֹמית. פעם הוא שופך קיתון של לעג חריף על פניהם, כדי להרגיזם ממנוחתם ההדיוטית, הבטלנית והמשעממת, ופעם הוא מַנעים להם זמירות ערֵבות ושר על לבם שירים מהוּלים בשחוק ותוגה. פעם הוא מגלה לקוראיו ההוזים והחולמים חלומות-תוהו-ובוהו את המציאות הערומה בכל כיעורה ונַוולוּתה, ופעם הוא מספר לקוראיו הפכחים והפקחים אגדות כל-כך יפות ונעימות, כל כך דמיוניות ומלאות הזיות, אגדות שאובות ממקור רוחו וגם אגדות שאולות או מתורגמות, אגדות משלהם. פעם הוא פותח לפני קוראיו אשנבים, ולפעמים גם חלונות בעולמה של הספרות העולמית, ופעם הוא מגלה להם את כל הפיוט וכל היופי שבחיי אבותינו ואבות אבותינו. פעם הוא מטייל אֶת קוראיו בפרדסי הספרות היותר-מודרניים בהיותו בעצמו לבוש בבגדי המזרח, בבדי תכלת וארגמן, ופעם הוא בא אליהם ביצירות מזרחיות שלפני מַתן התרבות. פעם הוא מעמיד פניו כפקח שבפקחים, שהכל הֶבל בעיניו וכל מעשינו אפס ותוהו, שכל חכמינו וסופרינו נחשבו בעיניו כקליפת השום, ופעם הוא מעמיד פנים כתם שבתמימים והוא מספר לקוראיו בשפת ילדים או נערים, פעם הוא מנפץ ומהרס את כל הבא באותה שעה לעֵטו, ופעם יחוֹנֵן ברגש קודש ובגעגועי אהבה כל אבן, כל גרגיר חול וגם כל רסיס אבק שנשארו להם מחורבות אבותינו, ממעי-מפלתם של דורותינו הראשונים. פעם הוא נלחם בהתרגזות ובמרי-נפשו כלפי הזקנים והבטלנים שבספרותנו, בעוד שהוא עצמו מראה במלחמתו זו סימני זיקנה ובטלנות, ופעם הוא מתנפל בחימה שפוכה על הצעירים, על המחַדשים ועל המעפילים אשר בספרותנו–והוא בעצמו מִתחרֶה עמהם להיות כמוהם, מתקנא בהם בחשאי ועושה כמוהם, אך בכשרו יותר חרוץ ויותר גדול.

*

פרישמן כתב מה שכתב במשך של יותר מארבעים שנה במצבי-רוח שונים: מתוך חדוות היצירה, מתוך בַחְרוּת רעננה ומתוך חוצפת הכשרון הבוטח בעצמו. הוא כתב גם מתוך עיפות וליאות, בהיותו חולה ומדוכא בגופו וברוחו. הוא כתב מה שעלה בדעתו לכתוב, כתב מה שחפץ וכמו שחפץ, כתב במקצוע שבחר ברצונו החופשי; הוא גם כתב ותירגם,– וזה היה אולי על-פי רוב, –מתוך שעבוד למו“לים את אשר הטילו עליו בחשבונם, חשבון של חנוונים. הוא כתב ותירגם בימים טובים וגם בימים רעים (טובים ורעים לו לעצמו או טובים ורעים לספרות העברית). תמיד היה לועג למלאכת הסופרים, לעבודת העתונאים בכל צורותיה ולאותה הבּריה המוזרה והמשונה הנקראת בסם “סופר”. והוא בעצמו היה אותה הבריה המוזרה שכל-כך לעג לה, הוא בעצמו היה–נשתמש-נא בלשונו של פרישמן עצמו–”סופר מלידה ומבטן", הסופר בחסד אלהים ובחסד השָׂטן, בחסדו של הַטַל היורד מעל יריעותיהם של כתבי-הקודש ובחסדו של הרחוב היהודי הגלותי עם כל כרכוריו ונפתוליו, “חכמותיו” והלצותיו. הכל היה בו, אולי, רק פרי המקרה, פרי ההזדמנות, רק הַעמדָת פנים, רק מסיכה,–אולם בעצם מהותו, בנשמת-נשמתו ובטבע-ברייתו היה סופר, היה אמן המלה. עם כל הכפָלת הדברים והַחְזָרת הנושאים, עם כל השַׁבְּלונים והדפוסים הקבועים שבשימוש לשונו וסגנונו, אנו מוצאים בו את הסופר המתייחס באמונה וברצינות למלאכת הכתיבה עצמה, את הסופר הלוטש כל ניב וניב כאבני-שוהם, אשׁר חֵיך לו לטעוֹם כל הברה והברה, ואשר אוזן לו לבחון כל צליל וצליל.

*

קשה לנו, כאמור, לצייר בנפשנו את הספרות העברית בלי פרישמן. תמיד מילא בה את התפקיד היותר קשה, היותר אי-נעים, שרק הוא היה יכול וגם שואף למלאותו. תמיד מצא בקעה בספרותנו להתגדר בה. תמיד גילה את פצעה היותר אנוּש, תמיד הֵריח בחוש דק ומפותח את כל זיופיה או הבליה. תמיד קרע–ולא תמיד בנעלי [בכְסָיוֹת] משי–את המסוה מעל פני הצבועים או המתחכמים שבין סופרינו ועסקנינו. אם הגיע אחד הסופרים העררים בעמקנותו הגלותית, בחיטוטיו ובניקוריו עד השעמום, עד הנקודה-המתה בחיינו או בספרותנו,–אז היה בא פרישמן ב“עזותו” ועושה אותו ללעג ולקלס, או מראה ומוכיח את הבטלנות המודרנית שב“דבריו העמוקים”. הספקנות והלעג הדק של פרשימן, שהיו מכוונים כלפי הספקנות העקרה והלעג הקהה שבדברי סופרים ידועים, היו כסם חיים ומרפא לקוראינו ולספרותנו. שלילָתו את השלילה היה בה מעֵין חיוּב.

קשה היה להקים אלילים בספרותנו, אם פרישמן, זה “הקונדס הגדול”, שלמד בבית-מדרשם של וולטיר והיינה, היה משתעשע במלאכת הניפוץ של אלילי-שוא. אם באו סופרים שלא שימשו כל–צרכם ונתנו לקהל את הערכתם על אדות ביאליק בתור נביא, נביא הזעם–בא פרישמן ונתן להם את הלקח הראוי. אם נמצאו חסידים וקנאים לשפה-המדוברת ול“קבלה” הספרותית החדשה, שעשו את י. ל. פרץ למין “עבודה זרה”, למין “רבי” בנוסח חדש–בא פרישמן והסיר את העטרה מעל ראש ה“אליל” החדש.

אין פה השאלה, אם צדק פרישמן במשפטיו,–שבאו, לדעת אלה, מתוך קלות ראש, מתוך ליצנות וקפּריס, או, לדעת אחרים, מתוך הרגשה עמודקה ובקשת אמת לאמיתה,–או טעה בהערכותיו, אם מחמת שטחיות יתירה או מחמת חד-צדדיות ואולי גם מפני פקחיות יתירה–לא זאת היא פה השאלה, העיקר, כי ספרותנו מצאה בפרישמן עין רואה וחודרת מבעד כל הקליפות החיצוניות של המשלים, המליצות, ההתפּלספות והחקרנות מהמין הידוע; שמצאה בו אוזן שומעת וחֵיך טועם. העיקר היה, כי נמצא בספרותנו סופר אשר עָרַב את לבו לשחות נגד הזרם, (…) סופר אשר הרהיב בנפשו עוז לכתוב את האמת הערומה ולא נרתע מעולם לאחור מפני דעת-הקהל המוטעה או המורעלה.

גם זאת עלינו להגיד: דוד פרישמן הכניס בספרותנו את התבלין והפּלפּלין, לכל תהיה, בחסדם של סופרים יבשים, לבְלִיל תפל וחסר-טעם.

*

גדול וחשוב היה לנו ערכו של פרישמן בכל שנות עבודתו הארוכה בספרותנו, ואם גם נלחמנו בו, הלא היה עם מי ללחום ועל מה ללחום, אם גם לא בכל פעם היינו נזהרים בלשון הפולמוס שלנו,–ועל זה לבנו עתה דַוָי,– אך מעולם לא נעלם מעינינו גדול חשיבותו בתור אחד הכוחות היות ספורים בספרותנו. אולם כל גודל ערכו וכל מלוא חשיבותו של פרישמן ייגָלו רק עתה לעינינו בכל היקפם, בכל אורותיהם וצלליהם הנזרקים מהם. עתה מונח ספר חייו של פרישמן פתוח לעינינו, מן הדף הראשון עד הדף האחרון. “כל כתביו” הם-הם ספר החיים שלו. פרישמן היה היחיד והמיוחד שבין כל סופרינו, אשר צימצם וריכז את כל חייו, כשרונותיו, יתרונותיו, וגם את כל חסרונותיו, בעבודתו הספרותית. הוא החל את עבודתו זו בהיותו עוד נער קטן, לא הניח את עטו מידו כמעט עד נשימתו האחרונה. גם באותם הימים והלילות שהיו מחלותיו השונות תוקפות אותו בכל אכזריותן, גם אז לא הרפּה את עטו מידו².

אך יצא פרישמן מתחת יד הרופא שעשה ניתוח במעיו (וניתוחים כאלה עשו בו פעמים אחדות), והנה הוא כבר כותב ציור או פיליטון, בשעה שלא נרפאו עוד פצעיו. ישב במוסקבה, בימי ראשית ממשלתם של הבּולְשֶׁבִיים, וכתב ויצר וערך את יצירותיו-הוא ויצירותיהם של אחרים לדפוס, בתור עורך “התקופה” (בהוצאת א. י. שטיבל). פּוֹר-התפוררו עמים ומפלגות לנגד עיניו; נדמה, כי כל העולם הישן הולך ונחרב, ועולם חדש הולך ומתהוה, והוא–אין עינו ולבו אלא אל סיפורי-המקרא לעשות מהם מטעמים לקורא העברי; אין עינו ולבו אלא אל שירת יון העתיקה להריקה אל שפת כתבי-הקודש, אין עינו ולבו אלא אל הספרות והלשון העברית עם כל צעצועיה, מִנְעָמיה ועם כל חריפותה המיוחדה. הלך פרישמן בגולה, נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר–אולם בכל מקום שגָלָה, שכינתו הספרותית ועטו העברי עִמו. באו לו חודשי מחלתו האחרונה, שהִצְעידה אותו לקבר, וגם בימי המחסור והעוני וימי העלבון המר של גולה ונודד בסביבה קרה ונכריה,–בכל זאת לא חדל אף יום אחד מעבודתו בספרות העברית, עבודה שתחילתה ברצון וגם סופה ברצון, וגם מעבודה שטיפּל בה רק מהכרח ודחַק, לפרנס את נפשו ואת בני-ביתו. בכל טיפה וטיפּה מהאנרגיה הרוחנית שלו, בכל קו וקו מהאור של זריחותיו והַברָקותיו הפּנימיות, השתמש בשביל עבודתו הספרותית. גם מכתביו הפּרטיים שהיה שולח לחבריו הסופרים, לידידיו וגם לאנשים זרים לו,–לא היו אלא חלקי ספרות, פליטונים קטנים. כל מה שקרא בספריות נכריות וכל מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, שימש לו מצע ורקע לספרותו.

פרישמן היה מפזר כוחותיו הרוחניים בוַתרנוּת מרובה גם על שיחותיו במושב שניים, או בחוג קטן ומצומצם של ידידים ורעים. והוא היה אמן-השיחה. את שיחתו המלוטשה והמזהירה היה מכניס אחרי כן כלשונה וסגנונה בתוך הפיליטונים, שהיה עליו לכתוב בשביל עתונים ידועים, אם בעברית או באידית. שיחתו לא היתה אלא פילטון שבעל-פה, אם פילטון שכבר הדפיסו, או פילטון שעליו היה עוד להדפיסו. על כן היה פרישמן חוזר על שיחה ידועה פעמים רבות, לפני אנשים שונים ובמקומות שונים מלה במלה ואות באות, כי כל הדברים היו שגורים בפיו, קבועים במוחו וחרותים על לבו. והיה בבואו אחרי כן לכתוב את שיחתו על הגליון, לא היה לוקח אלא מן המוכן ומזומן בזכרונו.

*

הקוים האופייניים שבתכונת פרישמן: נפשו היתה עליו תמיד עגומה ורק מתוך יגונו הפנימי כתב את בדיחותיו וליצנותו. בודד היה לנפשו גם בעת אשר התערב עם הבריות. נדמה לו תמיד, כי הוא אדם חי עם החיים ורחוק מכל בטלנות ומכל כַתבָנות, אבל באמת לא היה אלא עבד נאמן ומושבע לניב הספרותי, לניב המסולסול והמְשוקָד. ממשלתן של האותיות המתות מילאה את כל חדרי לבו ומוחו–הן-הן, האותיות המתות, היו התוכן של כל חייו.

נדמה לו, לפרישמן, כי הוא עומד מחוץ לחיינו הלאומיים, מחוץ לחוּגינו הצרים, ומחוץ לכנופיה המחניקה של סופרינו וכַתבָנֵינו; נדמה לו כי הוא מטייל ארוכות וקצרות בטרקלינים הספרותיים של סוף המאה השמונה-עשרה, אשר בבירת צרפת ושל ראשית המאה התשע-עשרה אשר בבירת פּרוסיה; (…) אולם פרישמן עמד בתוך חיינו הפנימיים, בתוך חומות הגָלוּת, בתוך הרחוב היהודי עם כל ריחותיו ורוחותיו, אף באותם השנים שהיה רחוק מהם במקום. הוא עמד מבִפנים, אך עָג לו עוגה ונשא אתו אַטמוספירה מיוחדה של גיהוץ חיצוני ושל אצילות פּנימית, אצילות אמיתית עם כל מעלותיה ועם כל פּגימותיה המיוחסים לה.

פרישמן היה בז לקורא העברי מן המין היותר מצוי בעיירות הקטנות של תחום-המושב; הוא היה תמיד מלגלג עליו ומבַטלו, לכאורה, כלאחר-יד. בכל זאת היה הסופר מצטער תמיד בלבו, אם נדמה לו, כי מספר הקוראים מהמין הזה אינו הולך ומתרַבּה, אינו הולך ומתפּשט. על צד-האמת אהב את הקורא העברי, ודוקא מן המין המצוי ביותר; הוא היה מתגעגע על הקורא התמים, אשר כל סופר עברי מפורסם, בטרם שנפגש אתו פנים אל פנים, היה בעיניו כאלהים, או, לכל הפחות, כאחד הכהנים הגדולים וכנָשיא בעַמו. הוא היה מצטער בסתר נפשו על אשר סוגם של הקוראים הללו הולך ופוחת, או שהם משתחווים כיום לאלילי ספרות שהוא, פרישמן, נלחם נגדם. אולם לשוא הצטער סופרנו. הוא נשאר כל ימי חייו חביבם ואהובם של רוב הקוראים העבריים, הקוראים מכל המינים והסוגים, ורק לשוא היה חושדם כי נפשם נקעה ממנו.– – –

*

אַשְׁרֵי פרישמן, שהיה גם בורְסְקִי וגם בַּסָמִי בספרותנו. אשרי פרישמן, שהיה סופר דַרדְקִי וגם סופר לגדולים ובעלי טעם ספרותי. בגורלו נפל להיות המלַמד של האלפא-ביתא בשדה הביקורת שלנו, להורות לסופרינו ולקוראינו דברים פּשוטים ומובנים מאליהם, נימוסים עיקריים ודרך-ארץ רגילה. לא כל סופר ממידת כשרונו של פרישמן היה מסוגל לזה, לטפל בקטנוֹת כאלה. אולם פרישמן הביא בלב הקוראים העברים לא מעט גם מהיצירות המשובחות של גדולי היוצרים אשר בקרב הספרות העולמית.

---

נחום סוקולוב

מאת

ראובן בריינין

נחום סוקולוב, אף כי בעל תכונה פּיוטית דקה ורכה הוא, אף כי נשמתו הספרותית נוחה מאוד להתפּעלות-הרגע, בכל זאת עבודתו בתור סופר-היום איננה צריכה להשראַת רוח מיוחדת–קראו את הרוח הזה בכל שם, אשר תקראוהו–ואיננה מוּתנָה משרירוּת השעה. מלבד מה שהוא משורר וצַייר לִכְשיִרְצֶה ואֵיך שֶׁיִרצה, הנה הוא גם עובד חרוץ ואוּמן מהיר במלאכת הספרות. סוקולוב עובד עבודתו הספרותית זה יותר מתשעת אלפים יום–הבוּ גודל למספּר הזה!–בהתמדה ובדיוק של “מודד-העת” כעבודת הלב הבריא בגוף חי. המכוֹנה הספרותית שלו, –אם יש להתשמש בהגשמה גסה כזו לכשרון-סופרים,–מוצקה כפלד, ואפניה משוחים תמיד בשמן ומתנועעים במהירות רבה. דיה לחיצה קלה של איזה זרם או קילוּח היוצר משטף המאורעות והמעשים, חשובים או גם בלתי-חשובים, על רַחיי הספרות של סוקולוב למַהֵר את סיבוּבם כ“גלגל לפני סוּפה”, ולא יעצרו גם בשעה שהם טוחנים כבר קמח טחון. ומכונתו הספרותית לא לבד שאיננה מתקלקלת במשך השנים, כי אם בה-במידה אשר היא מוסיפה לעבוד כן היא מוסיפה חריצות ודיוק, ועבודתה יותר שלימה ומתוקנה.

זה יותר מתשעת אלפים יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת בספרותנו העתונאית, וכשרונו מלא כוח עלומים. יכולים אנו לאמור, כי רק זה בשנים היותר אחרונות נתגלה כשרונו בכל תוקפו וגמישותו, בכל הודו ורעננותו. והיודעים אתם עבודה זו של סופר-היום מה היא? תמיד למַשש את דופק הזמן, תמיד לחדד את השמיעה ולהקשיב לכל נשיבה קלה בחיים ובספרות, תמיד להאזין לכל צרכי העת והאומה ולתביעותיהן הגלויות והנסתרות. סופר-היום צריך לחשוב ולשפּוט בעד קוראיו ולתפוס במהירות מיוחדה את הקוים היסודיים שבכל עניין ומאורע, ולעמוד על מהותם של הדברים. סופר-היום, הראוי לשם זה, צריך להיות בעל סקירה רחבה ויחד עם זה גם דקה; הוא צריך לצרף צירופים ולחשוב מחשבות ב“מקום המעשה” עצמו. סופר-היום צריך לאחד בקרבו את כשרון הסניגור והקטיגור גם יחד: הוא מוכרח בכל יום ויום זאת להצדיק וזאת להאשים. סופר-היום אָנוס ללחום את מלחמותיו בכל פּעם בכלי נשק אחר: פּעם מוטל עליו להזדיין בכלי נשק החריפות השכלית כדי לזעזע את המוחות, פּעם בכלי נשק הרגש למען עורר את הלבבות. סופר-היום צריך להיות בכל עת ובכל שעה זריז ומהיר וקל כנשר וחרוץ כדבורה. מלאכתו: חטוֹף וכתוב, חטוף וחשוב. תכונתו: נוח להתלהבוּת וקל להלהיב את הרוחות, נוח להשפּעה וקל להשפּיע. סופר-היום צריך להיות בעל כשרון מיוחד לניתוח הענינים והמאורעות של הכלל ושל הפּרט וגם מסוגל להכללה. בחריצות מיוחד עליו להפריד או לחבר את חזיונות החיים להוציא מכל אחד מהם את התמצית ולמצוא בכל אחד מהם את הגרעין המסתתר תחת קליפּות רבות. סופר-היום צריך להיות מלא עיניים, וכל עיניו צריכות להיות תמיד פּקוחות ולחדור מבעד כל המסיכות והצעיפים אל עצם הצורות המסתתרות מתחתם. לא די לו לסופר-היום רק להכיר בסקירה אחת את המסוה, עליו להיות בּחוּן ומנוסה גם להסיר אותו, במשיכה-מהירה אחת, מעל פּני הדברים, ועל כולם הוא צריך לסגל את הכשרון לבטא הכל בקיצור, בסגנון הפּתגמים השנונים, ולהמנע בכל האופנים מן האריכות הממושכה. ניביו של סופר כזה המה ברקים וחזיזים, דיבוריו מפוצצים, ולמִבְטָאָיו–כנפיים. סופר כה מחיה בשפתו דברים יבשים וצנומים, נותן צבעים בהירים לעניינים חיוורים והוא מושך חוּט של חן ויופי או עוז וגבורה,גם על המעשים המצויים שבכל יום. גלגל המקרים והמאורעות ממהר לרוץ בתקופתנו, וחלילה לסופר-היום להיות מן הנחשלים והמפגרים אחריו. סופר-היום,–בטיפּוסו המעוּלה הכתוב מדבר,–הוא המתורגמן והמליץ בין גדולי החושבים שבדורו ובין הקהל הגדול, והוא גם המסביר, הממתיק והמַטעים את המחשבות והדעות העמוקות והדקות לכל אלה שאין זמנם בידם להתעמק ולחקור הרבה. סופר כזה יש בו ממידת החַלפָן, שהוא מחליף מטבעות-זהב באגורות נחושת למען חַלקֵן בקרב ההמון הגדול. למדרגתו של סופר-יום כזה, שהוא טיפּוס חדש ויקר מאוד גם בספרות האירופּית, שאף נחום סוקולוב מיום עלותו על במת ספרותנו. תולדות התפּתחותו הספרותית הן-הן תולדות התפּתחותה של הז’ורנַליסטיקה העברית. כבר עברו עליו מחלות ילדותה ונדנודי בַּחְרוּתה, והוא עומד עתה על מדרגת התפּתחות שלא הגיע אליה סופר-עברי מסופרי-היום זולתו.– – –

סוקולוב בתור סופר-היום הוא תמיד מוכן ומזומן ללמוד הכל מחדש, וכשרו מיוחד יש בו לשכוח מה שצריך וראוי לשכוח. כוח ההשתלמות אינו פּוסק בו לעולם ¹. הסתכלותו תמיד בהירה ושקטה, והוא מוצא תמיד דרך חדשה אם הישנה נתקלקלה ולא תצליח. הוא אוחד תמיד ב“שביל הזהב” ומתרחק בּכּל מקיצוניות. חוק וגבול לא יעבור לעולם. אולם “שביל הזהב”, שהוא בוחר בו באהבה יתירה איננו אותו הכּבוּש לרבּים, הקרוב לנוּסחָאִיוּת (בּאנאַליוּת), כי אם של סופר הכותב בשביל הרבים, בשביל הקהל הגדול, ולא בשביל מועט או אחת המפלגות. התרחקותו מן הקצווֹת מתבארת עוד על ידי הסתכלותו והתבוננותו בכל דבר מכמה וכמה צדדים ובחינות.

סוקולוב בתור סופר-היום איננו בוֹרא ערכים חדשים ואיננו מהרס את הישנים. הוא גם איננו סופר הטוֹוה את חוט-המחשבה מקִרבּוֹ ומנפשו, איננו סופר הדוֹלה את כל רגשותיו רק ממַעמקיו וממַעיינותיו הפּנימיים. אבל מצויין הוא בתור סופר מסביר, אשר רב כוחו וגדול כשרונו לעשות פּרסום למחשבות שילדו אחרים ולתת להם מְהַלכים בקרב הקהל. לא חפצתי להגיד בזה שמחשבתו של סוקולוב עקָרה היא לגמרי,–מאות ממאמריו יכחישוני על פּנַי,–אבל מתכוון אני לאמור: כח הסברתו גדול מִשֶׁל מחשבתו המקורית.

כח חייו הוא שקידתו העליזה, עבודתו אשר לא תדע ליאות. סוקולוב הוא מין Perpetuum mobile בתור ספרותנו-העִתִּית. הוא היה סופר-היום הראשון אשר נכנס לספרותנו מזוין בידיעת השפות החיות, אשר למד וקרא הרבה במקצעות שונים במדע וספרות, מלבד מה שהוא בקי בספרותנו העתיקה ובספרותנו של שנות הביניים ונאמן בכל אוצרותיהן וחדרי חדריהן.

הוא בולע גם כיום הרבה מכל אוצרות הספרות הכללית. בית-בליעתו הספרותי הוא של בת-היענה האפריקנית, אשר תבלע בנעימה גם שברי מתכות וגזרי זכוכית ואבני חצץ. ידיעותיו המרובות אינן “חדר המתים” באוצר זכרונו, כי אם אדמה פּוריה. (…) אף גרעין אחד מכל מה שהוא בולע לא ירקב בקרבו, מבלי אשר יצמיח פּרי מחשבה או רגש.

---

יש סופרים והם לא רק בין העברים, אשר קרן השכלתם שוה פּרוטה, או גם פחות מזה, ומהקרן הדלה הזאת יאכלו פּירותיה כל ימי עבודתם הספרותית. לא כן נ"ס. הוא מעשיר ומעשיר בכל יום את קרן השכלתו, אשר לא דלה ולא מעטה היתה גם בהכנסו אל ספרותנו, ומרחיב את חוג-השקפתו. הוא אינו עומד אף שעה אחת על מקום אחד. הוא גדל עם הדור, עם הסביבה הרוחנית שהוא חי בה. נפשו ערה לכל תנועה חברתית וספרותית, ועטו צמא תמיד לחומר חדש. והוא מעשיר את אוצרות ידיעותיו לא רק מתוך הספרים, כי אם גם על ידי נסיעות תכופות לארצות ולמדינות שונות. והוא מבין את חכמת-הנסיעה ויודע להפיק ממנה תועלת לרוחו. הוא יודע את טיבן של הבריות ואת הטבע מקרוב. וידיעתו זאת ניכּרת כיום בכל מה שהוא כותב.

יש סופרים שהם בבחינת משפּיעים ואינם מקבלים. אנשים כאלה מלאים דְחיוֹת-רוחניות; הם מעוררים את כל הבא בקרבתם לחשוב מחשבות והם מַפרים ומחיים את מחשבותיהם של אחרים. הם-בעצמם רק מולידים את המחשבות והם נותנים לאחרים לגדלן, לטפחן ולשכלל אותן. ויש סופרים שהם בבחינת מקבלים. המה מגדלים, נותנים תואר ודמות לזרע הרוחני שהם מקבלים מאחרים.

סוקולוב שייך לאחרונים. כשרון מיוחד יש לו לקלוט, לקבל גרגירי רעיון מן הספרות ומן החיים. הוא מקבל דחיות והערות מכל עבר, ואת כל אלה הוא מעבד וחוזר ונותנן בצורתו ודמותו הוא. והצורה הזאת לפעמים מה יפה ומה מקורית היא. אולם את הצורה היפה ומלאת-החן, שהוא

נותן למאמריו, הוא מקלקל לפעמים בידיו-עצמו, בהשתדלו להתאימה ולהקבילה לטעם קוראיו מבית-המדרש הישן.

האדם המודרני דורש מן הספרות ומן האמנות רק זרם שלדחיות והערות. גיאורג זימל מציין היטב את תכונתו של האדם המודרני באומרו: " Wir wollen ein Minimum objektiver Gegebenheit, das ein Maximus von Selbstthaetigkeit in uns entfesselt."

[“…מינימום של נתונים אובייקטיביים, אשר ישחרר בתוֹכנוּ מַקסימום של פעילות-עצמית”].

יותר ברור: אנחנו אוהבים את צניעוּתם של הדברים, הנותנת אפשרות לכל כוחות הבאור, ההרגשה והפּיתוח שבנו להתגלוֹת כראוי. אנחנו אוהבים את קימוץ הדברים, אשר עושרם מתגלה לנו רק לפי מידת עשירותנו הפּנימית; או בסגנון יותר עברי: חקרה לנו תיבת-גוֹמא שבה צפוּן הילד משה החי–מארון-זהב זבו קבור מלך מת.

אולם סוקולוב איננו כותב בעד הקורא המודרני. כי אם בעד הקהל הגדול של הקוראים העברים, אשר רובם עוד לא שכחו את טעם המליצה של “כפל הדבר במלות שונות כדי לחזק את הענין”. על כן הוא לוקח כל רעיון ולועסו ולועסו, עד שהוא נבלע באבריהם של קוראיו כמו מאליו, בלי הסב להם כובד-העיכול או יגיעת המוח.

---

נחום סוקולוב בתור פּייטן ומספּר נגלה לפנינו רק בשנים היותר אחרונות (ב“נעורי הנשר”; “מראות ומעשים”; “לוחות ושברי לוחות”). בתור מספּר וצייר, בתור חוזה חזיונות וסופר מסות (אֶסיאיסט) הוא, לפי דעתי וטעמי, יותר מצוין ויותר מקורי מאשר בתוֹר סוֹפר-היום.– – – בין “המראות והמעשים” ובקרב ה“לוחות ושברי לוחות” ישנן פּנינים ומרגליות שאחת מהן שקולה כנגד מאות ציורים וסיפּורים של מספּרים אחרים. באָמנות נעלה הוא מתאר את מחזות הטבע והחיים, את הבריות והטיפּוסים השונים.—

נ“ס יודע לתאר כצייר-אמן לא רק את מראה עיניו, לא רק את הצורות והטיפוסים הקבועים בישראל, כי אם גם את השאיפות והגעגועים של היהודי החדש, היהודי הציוני-והלאומי, ההולך ומתרקם, ההולך ומתהוה, את היהודי-הבּא, אשר שרטוטי טיפוסו עודם מטושטשים, מפוזרים ומפורדים.. סוקולוב הוא בעל הרגשה היסטורית דקה, והוא רואה את תקופות-חיינו הקודמות בעֵין צייר ופּסיכולוג (“נעורי-הנשר”); הוא רואה את ההווה בעיניים פּקוחות ובוחנות והוא מרגיש בהרגשה-מוקדמת גם את רוחן של תקופות-חיינו הבאות. אולם הוא לא מצא לו, - למרות כ”ה שנות עבודתו הספרותית,– עדיין את המקצוע הבלטריסטי, שהוא מוכשר לו ביותר. אין הוא בעצמו יודע ומרגיש הרגשה ברורה במה כוחו גדול, על כן הוא בוחן ומנסה, מבקש ומחפּש את כל דרכי הספרות-היפה. צעדיו אינם עוד בטוחים אף באחת מהן.

חסרונותיו העיקריים של נ“ס בתור אמן צייר: אין לו שיעור ומידה; הקומפּוזיציה שלו גרועה; הוא מַכבּיר צבעים מבהיקים זה על גבי זה, והוא מבליט יֶתר מדי את נטיותיו; הוא מבקש ומתאמץ לעשות רושם; עשירותו הרוחנית מתפזרת שלא לצורך, לפעמים לרעָתו וקַלקָלתו; לפעמים הוא נוּסחָאִי, באנאלי, בעצם מקוריותו. דיסציפּלינה ספרותית חסרה לו. הוא היה לסופר ולעורך כמעט בעת אחת. על כן הורגל להדפּיס כל מה שהעט פּולט. (…) וההרגל הזה מזיק לכשרונו הפּיוטי במידה מרובה. כל ההשפּעות הספרותיות שולטות ותוססות בו: הוא רומנטי שברומנטיים, ריאלי שבריאליים, מודרני שבמודרניים, אך גם בעצם מודרניוּתו איננו חופשי לפעמים – יסלחו לי על המבטא הגס – מהבּטלנוּת של דור המשכילים הראשונים. סוקולוב הוא בעל כשרון עצום, כשרון רחב ומרובה הצדדים, שלא רבים כמוהו גם בספרויות חיות, אבל לא הוא מושל בכשרונו, כי אם הכשרון מושל בו. כמעט אין בין כל סופרינו החיים והמתים היודעים להשתמש כמוהו בעושרה של השפה העברית; סגנונו העשיר, המלא לַיח וכוח, כמעט יחיד הוא במינו, אך אַחדות ופשטוּת אין לו. רדיפתו אחרי מלים ומבטאים נוצצים ומפוצצים, התאמצותו, לפעמים, להשתמש בכל מיני הסגנונים בבת אחת נוטלים מסגנונו את חריפותו ומַקהים את עוקציו החדים. יש מקומות במאמריו וציוריו של נ”ס, שהם מפליאים את הקורא בהוד סגנונם ומְריצוּתם, ויש מקומות שסגנונם כל-כך נפוח ובלתי טבעי, ממושך וממורט עד שהנך מתפּלא איך בעל טעם דק ובעל השכלה ספרותית ממדרגת סוקולוב מרשה לעצמו לכתוב בסגנון כזה שיש בו רק לבלבל את דעת הקורא ולא לברר לו את המושגים.– – –

נחום סוקולוב שהוא יוצא בית-המדרש הישן, זה הצָנָא-מָלא-סַפְרָא, זה המשכיל העברי – מערבי ובן דורנו הוא בחיצוניותו. אף תנועה קלה אחת, אך העויה אחת בלתי יפה או בלתי נימוסית לא הביא אתו מבית-מדרשו הישן, מסביבתו לפָנים. כל זה בנוגע לחיצוניותו, אבל במה שנוגע לסגולות נפשו הוא מאחד ומחבר בקרבו את סגולות המזרח והמערב גם יחד. ראיתיו יושב ראש בחברת הרבנים של הועד הקולטורי בקונגרס הציוני בלונדון, והנה גם שם היו כלֵי-זינו עליו: ילקוט ההלכות, האגדות והמדרשות. ואם יש צורך במראי-מקומות משו"ת של ראשונים ואחרונים, –גם אָז אין עיכוב ומניעה: הנה-הנם אתו מן המוכן באוצר זכרונו. עם הרבנים הוא מדבר בשפתם וסגנונם, לפי טעמם ורוחם. ואם הוא בא לחברת משכילים ונאורים הרי הוא איש מודרני לכל חוקותיו ומשפּטיו. Au courant, הוא יודע תמיד את החדשה היותר אחרונה בספרות האירופּית. זה האיש אשר מסקירה הראשונה קר, מיושב ופּרוֹזִי, זה האיש סוקולוב השופך היתוּל דק על כל העניינים שהוא מדבר על אדותם – לב רַגש בקרבו ונשמה פּיוטית לו. הוא רק אינו בעל-בכי; הדמעות אינן מצויות אצלו. הוא יודע לָשׂוּם מעצור לרוחו וסייג להתפּעלותו. הוא אוהב את היופי, גם ין לוֹ לראות ולב לחוש את כל היופי והנשגב שבטבע, שבאמנות, שבשירה ובזמרה, אַך את התלהבותו אינו מבזבז לעיני זרים. הוא למד בבית-מדרשם של האנגלים. הוא השיג שיווי-משקל רוחני במידה ידועה. הוא ניצח בקרבו את הגיטו. בחברתו הנך מרגיש כי נפש בריאה בלי כל ליקויים לאיש הזה. על היהודי החריף והשנון שבו מעידה רק האירוניה הדקה והכשרון לנתח ולהפריד כל דבר ליסודותיו, אשר חונן בהן במידה מרובה. הוא אינו לובש את התגא של סופר ושל עסקן ציבורי ולאומי ברצינות יתירה. הוא עושה רושם של איש פּשוט ומעורב בין הבריות. יתרונותיו וכשרונותיו אינם דוקרים את העין וצפונים המה בקרבו פניה. כשהנך יושב בחברתו של סוקולוב לא תשמע מפּיו אַף ההברה אַחת על אדות מה שכתב או מה שעשה, על אדות יתרונותיו והישגיו. ואיך הוא יודע להתהלך עם הבריות, לבלי פּגוֹע בכבוד זולתו אַף פּגיעה קלה ולבלי זַלזל ברגשותיהם של אחרים! קטנות-המוחין וצרוּת עין אין לו. הוא מכיר ומודה בכשרונותיהם ויתרונותיהם של אחרים.

בקיצור: סוקולוב הוא פּיקֵח עברי.

---

שמריהו לוין

מאת

ראובן בריינין

אם נמוד את ערכו ומהותו הפנימית של הד"ר שמריה לוין רק על פּי מה שכתב ­­­– ומה גם אם נוציא עליו משפטנו רק על פי דבריו הנדפסים – אז לא נצדק במשפטנו ובהערכתנו. ואם נעשה כזאת הננו פוחתים ממידתו וממעיטים את דמותו האמיתית.

הבא להעריך את החזיון המיוחד של תקופת תחייתנו, אותו החזיון הנקרא בשם “שמריה לוין”, ואם באים אנחנו להתבונן על האישיות המזהירה הזאת, אשיות שהיא מרובת הגוונים וגם מרובת הצדדים, אז, אם אנו מבקשים את האמת, עלינו להבדיל בין לוין שבעל-פה ובין לוין שבכתב. לוין שבעל-פה קודֵם.

שמריה לוין שבעל-פה הוא מַעיין נובע ואינו פוסק לעולם. פיו מפיק מרגליות וגם יורה אבני אלגביש. בפיו כל כוחו, כוח יצירתו הפנימית, ומרצו, חנו וקסמו, גם גאוניותו ומעוף רוחו.

לוין שבעל-פה – ואחת היא אם הוא נואם ברבים או בשעה שהוא סח עם רעיו – הוא אדם-הסערה, קלחת רותחת. אם נחה עליו הרוח – והרוח מצוי אצלו כמעט בכל עת ובכל שעה – אז אך יפתח פיו והנה רעמים מתגלגלים, וברקים עפים ורצים זה אחרי זה. והנה תהומות המחשבה נפתחים לפניך ואופקי השקפת עולמך מתרחבים לעיניך. ואם פתח לוין את פיו, בשעה שנשמתו הלאומית, הנשמה היתירה, מתגברת עליו, אז הנך עֵד למעשי בראשית של כוח הבטוי, של כוח הדבור והניב. מי ששמע את נאומיו או את שיחתו של לוין ברגעיו הגדולים, ברגעי עליית נשמתו, יעיד כי לא הפרזתי על המידה.

הד"ר שמריה לוין – זהו מזג בוער, רוח לוהט, לשון מלוטשה כחרב פִּיפיוֹת, חרב ספרדית, גמישה ומסוכנה לאויביה, זהו מוח חריף ומבריק, מאָיֵן מַפליא, נַצְחָן-עַקשן מאֵין כמוהו. בפתחו פיו, לפעמים גם פי עטו, והנה כידוֹדי אש, רשפי רעיון יתמַלֵטו. והנה מבול של קַל-וחוֹמרים, ניגודיוֹת, הכרעות, הכללות וגזירות-שוות. הרי לך, בנאומיו ובכתביו, משל מפליא, או ניב חודר ונוקב עד תהוֹם הדברים שנגע בהם, אם גם רק בדרך-אגב;הרי לך דוגמה מצוינה, אניקדוטה מזהירה;הרי לך ביטוי מדויק מכוּון לסַמן תקופה שלימה;הרי לך כינוי לאיש או מפלגה שלימה, כינוי יחיד, מלה אחת האומרת הכל ומבארת הכל. הרי לך מלה שכולה תמצית, שכולה גרעין, ואין זֵכר לקליפּה.

לוין – זהו אדם בלי פשרות ובלי ויתורים, קַנאי קיצוני לכל דעה, לכל השקפה שהחזיק בה, ושהאמין בה באחד מפרקי חיו. ובשעה שהוא מגין על הדעה הקבועה בלבו ומתנפל על מתנגדיה ורודפיה, אז יש בסגנונו לא רק מלח סדומית, כי אם גם דבר-מה משל אשמדאי.

לא במקרה ולא בלי-משים נזדמן לעטי במקום זה השם הנורא אשמדאי, ולא משום שהד“ר לוין בעצמו בחר בשם “אשמדאי” לכינויוֹ הספרותי בשביל מאמריו באחד השבועונים האנגליים. ברצותי להסביר לעצמי את החזיון הפסיכולוגי המיוחד במינו, שהתלבש בצורתו של סופרנו-ולוחמנו זה, אז הנני רואה אותו בתור אדם בעל הַרְכָּבָה נפלאה: השטן המשחית והכְּרוּב הסוכֵך התאחדו בו במידה ידועה – אף כי לא עשו שלום ביניהם, – הסייף והספר ירדו אצלו כרוכים בנשמתו. שטן משחית ומחבל הוא, בשעה שהוא מתנפל על צוררי תחייתנו הלאומית ועל האדוקים בתורת הטמיעה והכליון העממי. כרוב סוכך הוא, בשעה שהוא יוצא להגן על קניינינו הרוחניים ובשעה שהוא חוזה עתידוֹת גדולים לתרבותנו המקורית. קטיגור איום הוא לאויביו ושנוּאיו, וסניגור מצוין לאוהביו ואהוביו. על כן גם דבש וחלב וגם אש וגפרית תחת לשונו. אשרי מי ששמע ומי שמצא את הד”ר שמריה לוין בשעת חדוה ורצון. אין כמוהו אז לנועַם ורוֹך, לשירה ופיוט שבלב, לעֵדן ופינוּק של רוֹחַב-נפש וגוֹדל-רוח. ואוי לו למי שפגע בו שעה שהוא נוח לכעוֹס ולהחריב עולמות שבָּנו אחרים, ולפעמים גם מה שבנה בעצמו. לא בשוטים, כי אם בעקרבים ייַסְרְךָ על פניך בשעה כזו. בשעה בלתי רצויה כזו לחישתו ועקיצתו הן של תלמיד-חכם אמיתי, ויש בו דבר-מה משל שַמאי הקפדן.

אין כלֶוין להרגיש, לגַלוֹת את הרפיונות, את הנקודות הפגומות בהשקפותיהם ודעותיהם של המתנגדים לרעיון הלאומי, לרעיון התחייה. ואם הרגיש בהם אָז ישׂימם לשחוק, כי ירים על-נס את הצדדים המגוחכים שבהם. מצטיין הוא ביחוד בכוח הביטול.

זו לו ההגיון הקר. הד"ר לוין חושב בהרגשתו ומרגיש במוחו, במחשבתו. ובשעה שהוא נואם ברבים, או מדבר בחוג צר של מכירים או גם זרים, הוא מכריח אותך לשמוע. הוא מושך ומַקסים את קהל השומעים, הוא משחק ברוּחם וגם מַגבּיהם מעל חוג ספירתם המצויה. בשעה שהוא עומד על הבמה הנך מרגיש לפניך כח יסודי, רוח ממרום, זעם הנביאים ותוכחת החוזים.

יכולים אתם לקבל את דעתו, להימשך אחיו ואחרי דבריו, או להתנגד לו בכל כוח ועוז. יכולם אתם להיות מאוהביו וממעריציו, או מאויביו וממתנגדיו, אבל אין אתם יכולים בשום אופן להתייחס אל הד"ר שמריה לוין בקרירות-רוח ושויון-נפש. אין אתה יכול להיות בחברתו סתם שומע. הוא משחק בנפשך, הוא צוֹדה את רוחך, הוא מרימה למרום או קולעה בכַף הקֶלע. וכשהנך מעיז להתקומם בפניו ולבטל את דבריו בסברא והגיון, בדעת ומַדע – לא יִתנך. חזק הוא ממך. הוא יתקפך, יבטלך בשנינה אחת. הן לא תתוַכח עם רוח סוער, או עם הר מתגעש. הוא אשר אמרתי: בחברתו אתה מרגיש לפניך כוח-יסודי, אחד מפלאי הרוח.

הד"ר לוין אינו שוקל ואינו בוחן ובודק את הדברים אשר לפניו, אינו חוקר ודורש במנוחה שלימה שורשיהם וענפיהם, את המוקדם והמאוחר שבהם. לא בזה כוחו. הוא תופס כל עניין ודבר כהרף-עין. תפיסתו בכלל מהירה, וגם זריזה, וכיון שתפס איזה דבר מיד הוא חודר בסקירה חטופה אחת למצפּוּניו, למעמקיו ולתהומותיו. זוהי ראִיָה פנימית, ומסתכל הוא בחזיונות חיינו, בשאֵלות העולות על הפרק מנקודת השקפה מיוחדת לו, והנקודה היא תמיד עברית, לאומית, מקורית. גם שגיאותיו וגם זדונותיו נובעים ממקור קדוּמים. מחשבותיו חצובות הן מסלע עתיק, יסוֹדו של העם העברי. הוא להן רק לפּה. הוא המציא להן רק ביטוי חדש.

וכיון שבחר לו אחד העניינים לטפל בו, בפה או בכתב, מיד הוא רואה, – יותר נכון: מיד הוא מרגיש, – את יחסיו הנסתרים לדברים הגדולים והחשובים. לא הפרטים, לא הלבושים החיצונים של הענין, [הם] העיקר לו, כי אם תמציתו, חידושו ומקומו בעולמנו אנו ובעולם אשר מסביב לנו.

שמריה לוין – זהו יהודי נלהב השואב ויונק תמיד, מדעתו ושלא מדעתו, מכתבי-הקודש, מהאגדה הקדומה, מהספרות המדרשית וממשלי העם ושיחותיו. זהו יהודי מודרני, חניך הספרות הפילוסופית של תקופתנו, אבל יחד עם זה הוא נצר מגזע קדומים, בן-דורם של יוצרי רוח האומה העברית. אין הוא נכנע לפני שום בר-סמכא משלהם, ואין הוא משועבד בדעותיו והשקפותיו לחכמי הגוֹיים, לא לראשונים ולא לאחרונים, אם רק הרגשתו העברית מתנגדת להם, אם רק השקפת עולמו העברי אינה נוחה מהם. אז הוא מבטלם – או מאמין שהוא מבטלם – במימרא אחת, במָשָׁל אחד. כקליפת השוּם הם בעיניו.

שמריה לוין – זהו עברי שלם וגֵאה. ולעולם אינו מתבטל לפני דעות חכמי-העולם שאחרים, ביניהם גם לאומיים כשרים, משתחוים להם, אם רק הדעות האלה סותרות, ולוּ רק מקצתן, או אינן מסכימות לדעותיהם של גדולי חכמי-ישראל שהחזיק בהן מנעוּריו. לא רק החקירה החופשית נֵר לשׂכלו, כי אם גם הרגשתו העברית הלאומית, העמוקה והחדה. דומה לך פעמים רבות כי בהרגשתו זו מקופלת ומצומצמת הרגשה של אומה שלימה, של דורות ראשונים ואחרונים, הרגשה יסודית ומקורית שלפניה בטלות-ומבוטלות כל אותן הטענות הבאות ממקור אכזב, ממקור לא עברי;הרגשה שלפניה נמחקות וכָלוֹת כעשן כל אותן הדעות וההשקפות והשיטות שיש בידן להזיק ולהפסיד ליהדות החיה והיוצרת, לנשמת-נשמתה.

ואם מצא לוין בבית-מדרשם של חכמי-הגויים דעות והשקפות שהפיקו רצונו ומצאו חן בעיניו, אז מיד הוא מלבישם בבגדי פָּסוק נאה או בבגדי מדרש-פליאה. נדמה לך אז שחכמיהם לא חידשו כלום, כי את מבחר מחשבותיהם ודעותיהם שאבו רק מהמקורות שלנו, כי הין המשומר באוצרות ספרותנו העתיקה מָהוּל במֵימֵיהם.

ועומד הוא, שמריה לוין, זה עשרות בשנים, על המשמר כצופה נאמן. ואם רק ירגיש כי סכנה נשְׁקָפָה, מאיזה צד שיהיה ומאיזה רוחות שׂתנַשֵׁבנה, ליהדות החיה ולתקוותיה בעתיד, לציוניוּת ומטרותיה הקרובות או גם הרחוקות, אז מיד הוא מתעורר בכל עוזו ותוקפו הרוחני לפגוש את האויב הגלוי, או אשר שָׂם סֵתֶר פָּנים לו, אז מיד הוא מתקומם להריע עליו ולהכריעו בעוֹד-מועד. אמנם לא תמיד שָׁם היא הסכנה במקום שהוא מרגישהּ, אבל עלינו להודות כי כמה-וכמה פעמים היה לוין הראשון להכיר ולהרגיש גם מבעד ערפל את הסכנה הנשקפת ליצירה הלאומית החדשה והרכּה, לגידולי הציונות ולנטיעותיה השתוּלים בכל כך עמל, בכל כך חרף-נפש. וכמה פעמים הרגיש סכנה לאומית, שסופה הגלוי הוכיח על התחלתה הנסתרת, במקום שאחרים, ואפילו הגדולים והטובים שבּנו, לא הרגישו מאומה, לא גם חשש קל.

מתבונן אני על שמריה לוין מקרוב ומרחוק. ובוחר אני בכל פעם זוית-השקפה אחרת, למען אראהו ואשיגהו מצדדים שונים. והנה פעם יתגלה לפנַי, על פי מזגו, רוחו וכל מהותו הפנימית, כאיש שנברא לעמוד בראש מרידה לאומית, כלוחם שנוצר לפתוח תקופת מהפכה בסדרי חיינו ובמושגינו הדלים, ירושת הגלות הארוכה, ומקומו יכירנו רק בין העוקרים זמוֹרות זָר, בכן מְכַלי הקוצים מכַּרמֵנו. נדמה לי אז שאין כוחו אלא בעקירה והריסה ואין הוא מסוגל כלל למלאכת הזריעה הַלְאַטִית, החשאית, למלאכת הנטיעה הדורשת סבלנות וזהירות יתירה. ואם יש בדבריו גרעיני תחייה, אז על כנפי סערה חזקה הוא נושאֶם. נדמה לי כי הוא בונה רק בשעה הוא הורס, ונוטע רק בשעה שהוא עוקר.

ויש שאני רואה את לוין והוא מלא חלומות ודמיונות וגעגועים של הוזה, של משורר וגם של איש המדע; ואז נדמה לי שרק במקרה, שלא במתכוין, נדחף לשדה המערכה, בשוּרות הלוחמים, הלוחמים בקול תרועה ובכלי-תותח כבדים. נדמה לי כי מקומו יכירנו בהיכל השירה ¹ או באהל המדע, ורק סערת התקופה, תקופת תחייתנו, עקרה אותו ממקומו הנכון, השליכה את הנֵבל מידו ונתנה לו “חרב גבורים” ותחת גוילים עתיקים – מגילת חיינו, בתקופה זו, הכתובה בדם ואש.

אולם מכל הזויות, שאני מסתכל בו, הנני מכיר בו אדם הבָּז לקטנות. חכמת המִסְכֵּן בזויה עליו, מפני שהוא מוצא בה דקדוקי עניוּת. ואין דבר השנוא לנפשו כמו דקדוקי עניות.

הד"ר שמריה לוין היה במשך שנות עבודתו לאומית לחביב האומה. בכל ארץ שהוא בא הוא מלהיב את הרוחות של קהל שומעיו. בין מעריציו אתם מוצאים גם חרדים קיצוניים וגם ראדיקאלים קיצוניים, משכילים, סופרים ומלומדים וגם ההמון הפשוט.

אי אפשר לקהל העברי – יהיה הקהל הזה מורכב מאיזה יסודות שהם – לשמוע את נאומיו של הד"ר לוין מבלי אשר יתפעל ויתלהב. לא תמיד הוא הגיוני עד הקצה ולא תמיד נקודת-השקפתו היא הנכונה. אבל תמיד הוא חריף, עשיר-הרוח ועז-המזג.

במה צפון סוד קסמו, במה כוחו המיוחד לחשמל את שומעיו, ולפעמים גם את קוראיו? – בנשמתו העברית העשירה, באָפְנוֹ המיוחד להרגיש ולחשוב, אופן הכי עברי, ובמזגו החי. ועל כל מה שהוא כותב, ועל כל מה שהוא נואם טבוּע החותם העברי הלאומי בטהרתו. הגאון של עם שלם בעל קולטורה עולמית מצא בו את הביטוי הנמרץ.

בהיותו בקי בספרותנו העתיקה, ביחוד בחלקי האגדה והדרש, הוא נושא בקרבו מסורה תרבותית בת אלפי שנה – אבל יחד עם זה הוא נושא בקרבו את גרעיני החיים של עתידנו הלאומי, את התקוות והחלומות הנשגבים של בחירי אומתנו בכל דור ודור. בכל מה שהוא נואם וכותב אנו שומעים את הֵד העבר הרחוק ואת הד שירת העתיד שלנו, שירת עם חי ויוצר ערכים חדשים על אדמת אבותינו.

יש ספרים ומאמרים נגד ההתבוללות הזולֵלָה יותר חריפים, יותר עמוקים ויותר יסודיים מאותם שחיבר הד“ר שמריה לוין;יש לוחמים נגד ההתנַוולות הלאומית שהם חמוּשים יותר ממני בכלי זין המדע, ושהם יותר מסוכנים לה. אך אין איש מסופרינו, בשום שפה, אשר הצליח כד”ר לוין לעשות את ההתבוללות לצחוק וללעג ולגַלות יחד עם זה כל זיופיה ותועבותיה. איש מן הסופרים והנואמים לא חונן בחוש-הרגשה כל כך דק וחד שיכיר את רוח הטמיעה בכל צורותיו ובכל עקיפיו, שֶׁיָריח את צֵידו בכל מחבואיו, אותו החוש הדק והחד שבו חונן הד"ר לוין.

שמריה לוין הסופר, אָז בהיותו רק סופר, הוא בולם את רוחו הסוער והוא מצמצם את כוחותיו הגועשים, שוקל את ניביו ושומר את נימוסי הספרות המקובלים. וכך אנו רואים אותו ב“השקפותיו”, שנדפסו בזמנן ב“השלח” בעריכתו של אחד-העם. אך שם, דוקא שם, במקום שהוא יוצא מן הגדר, במקום שהוא מרשה לברקי רוחו לשחק מעט – שם הוא יפה, שם הוא חזק ושם הוא כמעט יחיד במינו.

גם במה שכתב הד"ר לוין עד כה היה די לסופר אחד לקנות לו שֵׁם תפארת ולעמוד בין בחירי השורה הראשונה של הסופרים העברים. אולם לא נצדק אם נשפוט את לוין הסופר רק על פי מה שפירסם עד כה בדפוס. היודע את לוין מקרוב הוא גם יודע מה שהיה צריך סופרנו זה לכתוב וגם מה שהיה ביכולתו לכתוב, לולא עבודתו הציבורית והלאומית. הוא בעצמו, אף כי איננו עוד צעיר לימים – כמה שלא יהיה זר הדבר – לא גילה עוד את כוחו הספרותי ואת האפשרויות הספרותיות העצומות, המונחות בעצם כשרונותיו.

דומה אני לפעמים – בשעה שאני קורא את אחד המאמרים השכיחים של לוין – כי רק קרן אחת, – לכל היותר: קרנים אחדות, – הֶאציל מרוחו הכביר לספרות העברית, בכל אופן עוד לא השתאֵב בה. לא נתן לה כל כוחותיו וכשרונותיו.

אין אני אוהב במדה מרובה את לוין הסופר באותם מאמרים שבהם הוא בא אלינו בתור מסכם לדעותיהם של אחרים, או בתור משקיף אוביֶקטיבי, בשעה שהוא חלָק יותר מדי. לא את לוין המַסְכִּים הנני אוהב, כי אם את לוין החולק, הזועם, הסותר והמפַצל את גרעיני האמת מקליפתם הקשה. אוהב אני את לוין הסופר בשעה שהוא מזדקף במלא קומתו ותובע בכל-פּה את עלבון רוחנו מידי מחלליו ואת קדושת שאיפתנו הציונית מידי מטַמְאיה.

לוין שבעל פה ולוין שבכתב. בשעה שלוין נואם ברבים, אם השעה היא שעת התעוררות לו, אז הוא מבריק ברקים, מצליף על פנינו זרם של רעיונות, אז הוא מפתיע אותנו בפתגמים שנונים, אז הוא מזהיר בפַרַדוכסים מחודדים, מצית את הלבבות ואת הרוחות. אין הוא מבקש אסמכתות, ראיות והוכחות לחזק ולבסס את הנחותיו שבעל פה, את מוסרו ותוכחתו. כל אלה אינם עניין לנואם, לצופה, למוכיח ולחוזה. כל זאת היא מלאכה פשוטה לחוקרים, לנַקְרָנים ולשַקדָנים.

לוין אינו בא אלינו במסקנות מפרי חקירותיו, מפרי שקידתו. הוא מקדים את הדור במחשבתו, הוא קופץ-בראש בהנחה, בהשערה חדשה שבאו לו על-ידי הרגשה דקה. אלה הן פרי יצירתו הפנימית, יצירה של נפש עברית שהיא מקוֹּשָׁרָה באלפי נימים בנפשותיהם הגדולות של דורותינו מִקֶדֶם. הוא מניח לשקדנים, לבעלי המלאכה המדעית לבקש את היסוד והבסיס לרעיונותיו המפתיעים שנוצצו במוחו.

לוין הסופר הוא ארִי בסוּגָר. הוא בעצמו בוחר לו את הסוגר מגיח אל תוכו ברצונו הטוב. הסוגר שהוא בוחר לו אמנם נאה הוא, אבל בכל זאת הנהו סוּגר. לוין הסופר עושה לו בעצמו גדרים. גבול הוא עושה לרוחו הלוהט. מתייצב הוא בשורות הסופרים, שהוא חושבם לרבותיו או לחבריו בדעת, ועל פי רוב איננו יוצא מדופן זה המסומן כל-צרכו. רק לפעמים קשה עליו ללכת פסיעה בפסיעה עם כל הסופרים החלוצים שבמחננו, ואז הוא מַבריח את מֶכס רעיונותיו המיוחדים לו לבדו מעל לגבול. וכמה נאה וכמה חזק הוא לוין הסופר בתור מעביר-מכס כזה. לפעמים צר לו להסתובב בסוגר אשר בחר לו ואז יֵז קצפו, קצף מחשבותיו, מבעד הסריגות.

ולוין הסופר, כמו לוין הנואם והמטיף, רואה ביהדות חזוּת-הכל והוא מרגיש את עתידה הגדול של תורת ישראל, אם ישוב לאדמתו ויהיה עומד ברשות עצמו. כל מלה חדשה וכל גאולה חדשה, גם לכל האנושות, עתידות לצאת רק מציון המחודשה.

לוין הסופר הביא אמנם מבתי-מדרשיהם את דרכי החקירה המדעית, את מכשירי הספרות הכללית ויודע הוא להסתייע, בשעת הצורך, בדברי חכמיהם ומסקנותיהם, אם רק מתאימים הם לרוחו הוא ולהלך הגיונותיו. אולם לא האמת המדעית, האמת היבשה והמופשטה, עיקר לו, כי אם האמת שבלב, האמת של ההרגשה הפנימית. ואם יש לו צורך במאמריו להסביר לקוראיו אמיתוֹת מדעיות, הנחות פסיכולוגיות, ציבוריות או אישיות, אז משמשים לו עֵזר דברים פשוטים, שיחות מצויות בקרב ההמונים וגם משלֵי-עם. אל כל אשר ישא עין הוא רואה סמל חי ובולט למחשבתו העיונית. בכל אשר הוא פונה הוא פוגש משלים ודוגמאות מן המציאות. כל העולם אשר מסביבו פירוש הוא לו לחזיונות רוחו, לכל ההומה והתוסס בנפשו פנימה. ובבואו להרצות על אחד המאורעות החשובים בחיינו, או בחיי העמים שכנינו, לא יַרחיק עדותו. כל אשר מסביב לו עֵד הוא ונותן תוקף לפסק דינו הספרותי. אין הוא גובה את עדותם של דברים רחוקים, או גם קרובים אם זרים הם לו. כל הדברים והעניינים אשר הוא נוגע בהם, ולוּ רק בדרך אגב, בדרך הילוכו או מעופו, כבר קרובים הם לו. אינם נתבעים, והם נותנים את עדותם מעצמם לאַשֵׁר ולאַמֵת את הקַטֵגוריה או הסַנִגוֹריה שלו. פַּשְטָן הוא בתכלית הפשטות, אם גם איננו יורד מגוֹבהוֹ הטבעי לעשות חונֶף לטעמם הגס של קוראיו או שומעיו ממין ידוע, בכתבו או בדבּרו על עניינים דקים, העומדים ברומו של עולם. לכל הנחה או השערה עיונית יש לו ציור חי ודמיון מעוגל ומלוטש. עשיר הוא בצבעים וגוָנים בקולות וצלילים הן בתור סופר והן בתור נואם. לכל יש לו ביטוי מלא, ואין לו צורך ברמזים. הבהירות היא אחת מסגולות נפשו. גם אם רוצה אתה לטעות בדבריו שבכתב – אין אתה יכול. בהירות זו היא מתנת אלהים לבחיריו.

בתור עסקן לאומי ולוחם ציוני כבר הבליט הד“ר לוין את צורתו בכל קויה היסודיים. ביחוד גילה את אישיותו הנמרצה במלחמתו על השפה העברית נגד מנהיגי ה”עזרה" בגרמניה (בשנת תרע"ג). מלחמתו זו ראויה להכתב באותיות זהב על לוחות דברי מלחמת הרוח בישראל.

בשעת מלחמתו זו נראה לנו באופן בהיר ובולט גיוס כוחותיו העצומים של האדם הנפלא הזה. נדמה לנו אז כי לגיון שלם של לוחמים עזי נפש התאחדו באיש הזה, באיש אחד לבד. מעיר לעיר, ממדינה למדינה נדד, הלך הד“ר לוין, באותם הימים, לנאוֹם, להטיף, להוכיח ולהכריע ולנַצח את הלוחמים נגד שפתנו הלאומית, למען תירש השפה האשכנזית את מקומה בפּוליטכניקום. ובכל מקום שבא הד”ר לוין הִקְהיל קהלות ברבים וגם ראשי המתבוללים, מורי האוניברסיטאות ומנהיגי מפלגות מדיניות, באו לשמוע את דבריו, “החוצבים להבות אש” – וגם אותם לקח שבי. רבים מהם לא עמדו, לכל הפחות באותו מעמד, בפני שטף דבריו הנמרצים ובפני עוז הוכחותיו ורשפי מחשבתו הלאומית. נדמה לנו אז כי גם לשפה העברית עמד בר-כוכבא שלה.

בימי המלחמה ההם היה לוין משתמש בנאומיו בכל כלי נשק הרוח. זרם של רעיונות חדשים ושל ניבי חוזים שָׁטַף מפיו, ויַלהיב את הרוחות ויַגביר את הידיים הרפות. ונפלאות עשה במלחמתו זו.

עוד אז היטיב לראות, כי המלחמה נגד הלשון העברית במוסד המדעי הראשון, שהיה צריך להבנות בארץ ישראל, אותה המלחמה שהתעוררה, שהתלקחה מצד מנהיגי היהדות בגרמניה, - כי מלחמה זו היתה ערוכה ומכוּונה נגד עתידותינו על אדמת אבותינו ונגד נשמתנו הלאומית.

שמריה לוין ראה מראש, שאם ינצחו מתנגדי הלשון העברית, שביקשו לפלס נתיב לרוח הגרמני בארץ ישראל המתחדשת, אז ירעילו את שורשי התחייה העברית, את שורשי היישוב העברי על אדמת אבותינו.

במסירת נפש, בגאון רוח ובמרץ מפליא נלחם לוין עד כי ניצח, והנצחון שנחל הוא נצחון רוח תחייתנו.

יש לו לד"ר לוין, כמו לכל אדם מצוין, ריתמוס מיוחד בנאומיו וגם בכתביו הספרותיים. בתור נואם, מנהיג ועסקן לאומי וציוני מצטיין הוא בריתמוס של רוח סערה, של גלי ים המתנשאים ורודפים זה את זה. שונה הוא הריתמוס שלו בספרות. בספרות הוא יותר מתון ושקט;ויש שהריתמוס שלו בתור סופר הוא נוזֵל כשֶׁמן. אך זה הוא רק לעיתים רחוקות.

על ה“השקפות” הנתונות בספרו “ימי-המעבר” המונח לפנינו שפוכה רוח שלוה, של כוח עצור המכיר את ערכו. אמנם גם במאמריו אלה רעיונו עושה לפעמים קפיצה פתאומית, כמו שהם מפליאים במקומות ידועים בהברקה מַרְעֶשת. אך בכלָלָם וברוּבֵּי מקומותיהם הם מעידים שמחַברם יודע גם לכבוש את רוחו הסועל, כי יודע הוא לשמור את מנוחת נפשו ואצילות רוחו גם בשעה שהוא מבטל בתכלית הביטול את זרמי החיים המתנגדים לזרם הלאומי, לשאיפות התחייה. ברוח שקטה, ולפעמים כאילו לאחר-יד, הוא מסיר את העטרות מעל ראשי מנהיגים המוליכים את העם בתוהו-לא-דרך. ויש שהוא מבליע בנעימה בין שורות מעטות ביקורת מרה וחריפה, שלא כל הקוראים מרגישים בה. - - -

בספרו “ימי המעבר” הננו רואים את התפתחות חיינו הלאומיים במשך עשרים השנים האחרונות, ואנו רואים בו גם את התפתחותו של מחַברו.

יש דברים בספר זה שהד“ר לוין מגין עליהם בחֶלקת לשונו ביושר הגיונו, או שהוא מצַדֶד בזכותם, והוא בעצמו חזר אחרי כן מהם. למשל: במאמרו “עבודה ופרסום” הוא מתנגד להכנסת העבודה הקולטורית לפרוגרמה הציונית. ועתה הוא, הד”ר לוין, בעצמו בעד זה ובכל-תוקף. הוא השפיע במידה מרובה על התפתחותה של הציוניוּת, לעומר ולרוחב, והוא מושפע גם מהתפתחותה. רוחו הוא חי יותר מידי, כי יוכל לקפוא בנקודה אחת מבלי אשר יזוז ממנה.

כך אנו רואים בספר זה עצמו, שהד“ר לוין שינה את דעתו ויחסו, ברבוֹת השנים, בנוגע לד”ר הרצל. אחרי אשר פירסם אחד-העם ביקורת חריפה ושלילית על הספר “אַלטניילאַנד” של הרצל, יצא לוין, שהוא אחד המעריצים הנלהבים של סופרנו הגדול בַעל “על פרשת דרכים”, להגן על יצירתו ושיטתו של החולם הלאומי.

למען ייוָכח הקורא עד היכן מגיע כוחו של הד“ר לוין לבט את אמת המרה שבלבו בסגנון יפה, בדברים פּשוטים וחודרים אל הלב והמוח, הנני להביא רק שורות אחדות מ”מכתבו הגלוי לאחד העם":

“הרצל בונה ואתה סותר. הרצל כותב “רומאן”: בן שמ”ד עמודים, אתה כותב “ילקוט קטן” בן י“ב עמודים ומהרס את כל בניָנו של הרצל ממסד ועד הטפחות, מבלי להשאיר ארִיחַ על גבי אריח ולבַנה על גבי לבנה. הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כוחו של הסותר על הבונה” (“הבניין והסתירה”).

עד כמה חריף הוא לוין בהגנתו על הבניין נגד הסתירה, ועד כמה הוא יודע להביא את יתרון הבניין על הסתירה באופן ובסגנון המיוחדים לו, יעידו-נא דבריו אלה:

“לוּ חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדָלוֹ של עופֶל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאֶה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העֵת שבלע בניָנו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות שעופל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם. נשער נא הלאָה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי שעסק כל ימיו בבניון בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של עופל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו. הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כולו מראשו ועד סופו אינו אלא מִגְרַעת אחת גדולה: מגדל שגבהו עולה עד לשלש מאות מטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת! ומהיות שאי אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל הפּחות חבל אדמה שנבנה עליו המגדל ויהיה מקום פָּנוי לבנין אחר” (שם).

אילו קראתי את השורות האלה ושֵׁם המחבר לא היה חתום עליהן, מיד הייתי יודע שמעֵטו של בעל “בימי המעבר” יצאו. לוין שכל כך גדול כוחו בסתירה ועקירה, כמה ואיך יודע הוא להטעים את יתרון הבניין על הסתירה!

יש אמנם בספרו “ימי המעבר” המונח לפָנַי גם דברים שבשעה זו אין להם ערך חיובי וחיוני, כי כבר ירדו מעל הפּרק, אף כי בשעתם הרעישוֹ עולמות. אבל גם הגברים האלה נקראים בספר זה בנעימה מצד סגנונם המצויין ומצד המחשבות והסקירות הצפונות בהם.

יש דברים והשקפות בספר זה שהמחַבר העמיקם אחרי כן הרבה יותר, או שהיה מנסחם היום, אולי, באופן אחר, בכל זאת יש ערך ספרותי ותרבותי גדול לכל המאמרים שנכנסו בקובץ זה (שהמחבר לא רצה לעשות בהם אף תיקונים קלים, לבל ישַנה את דעותיו והשקפותיו כמו שיצאו בפעם הראשונה, כל מאמר בזמנו ובשעתו), יען כי בבואם מקובצים במקום אחד הם נותנים לנו ציור שלם מהתפּתחותם של הדעות והמעשים בעולמנו העברי וממהלך המחשבות ומלחמת המפלגות, ומלחמת הסיעות בתוך המפלגות עצמן, באותן שתי עשרות השנים שבהן נכתבו המאמרים הללו. - - -

במאמרו “העם” הביע הד"ר לוין כל כך מקורי ובסגנון כל כך יפה ומלא חיים את תמצית דעתו העמוקה, שיש בה גם חידושים רבים, על דבר “שאלת העם”. הרעיונות המזהירים המובעים במאמר זה יש להם, מלבד ערכם הקיים לדורות, חשיבות מיוחדה וערך ממשי דוקא כיום בשעה שאנו מוכרחים ומחויבים לפתור את “שאלת העם”, באותו מובן ואותה הַטעָמָה שהמחבר נותן לה, הלָכה למעשה. היופי של צורת המאמר והרצאתו המצומצמת מִתחָרים עם עוֹמק תוכנוֹ.

מאמרו “החיים” הוא מלא שירה, שירת הפְּגָעים של חיים. וכמה אמת פסיכולוגית יש בשירת-פּגעים זו ומה נוראה היא האנחה הנשמעת מתוכה, אנחת לב אָדם, אנחת לב עברי, שחדר לתוך מעמקי החיים ותהומותיהם המכוסים ערפל.

ומה עזה היא המחאה שנשמעת מתוך שירה זו, המחאה נגד החיה שבאָדם נגד שונאינו בנפש, נגד מורֵי היחֵפים רוצחינו ונגד כל אותן תנחומות-שוא, שאנו מתנחמים בהן בגָלות!

במאמרו “האסטניסים שלנו” מתייצב לוין על יד מרחיבי הלשון העברית, על יד המחַדשים, מְחַיי שפתנו הלאומית. תשובתו לפפרקוביץ הבלשן היא תשובה כהלכה, קצרה, חריפה ויפה. ומה יפה היא הסַטִירה בסוף המאמר (סַטירה לֶוִינִית): “יכתוב נא (הבלשן פּפרקוביץ המבקש חסרונות ושגיאות בלשונם העברית של סופרי זמננו) את הבקרת שלו בעברית, ואָז יהיה הוא הסופר ואנחנו המבקרים”?

במאמרו “תשובה חלקית” כמו במאמרו “מעבר לגבול” הכניס הד“ר לוין ראשו בין הרצל ונורדוי מצד אחד ובין אחד העם מצד השני. ועינו של המחבר נשארה בהירה ובלתי משוחָדָה בקֶרב האבק הרב שהעלו אָז הסופרים, בשפות שונות, על ידי פּולמוס הקולמוס, אותם הסופרים שיצאו אָז ללחום על הצד האחד או השני. בדעה צלולה, בסקירה חדה, בהגיון ישר וברגש הבא מתוך אהבת האמת שפך אז הד”ר לוין אור רב על כל עניין המחלוקת שהתפּרצה בין המנהיג הרוחני, אחד העם, ובין המנהיגים של הציוניוּת המדינית, הרצל ונורדוי. אין הד"ר לוין חולק כבוד לרב, לאחד העם, ואינו מפריז על מידתו, כשם שאין הוא פּוחֵת מכבודו של יוצר הציוניות המדינית וההסתדרות הציונית, אולם יחד עם זה הוא מכיר גם את התנועה של הקולטורה העברית ואת תביעותיה הצודקות בתוך המחנה שלנו. הוא מגלה במאמריו אלה את המִזרָחי וגם את המַערָבִי שבו. הוא למד בבית-המדרש גם של שֵׁם וגם של יָפת.

ניו-יורק, כסלו, תרע"ט

---

חיים נחמן ביאליק

מאת

ראובן בריינין

אחרי שהחלטתי בנפשי לכתוב ספר מיוחד על אדות המשורר חיים נחמן ביאליק, הנני קורא וחוזר וקורא את כל אשר יצא מעֵטו הן בשיר והן בפרוזה. הנני מניח לדבריו לפעול על נפשי בכוחם-הם. ובשעת קריאָתי זו אין אני חפץ לדעת, אין אני חפץ להעלות בזכרוני מה שאָמרו ומה שכתבו אחרים, יהיו מי שהֵם, על משוררנו זה ושירתו, על מסַפּרנו זה וסיפּוריו, על סופרנו זה ומאמריו. מחקתי את כל אלה מעל לוח זכרוני. אין אני חפץ ואין אני יכול להיות מושפּע מהמבקרים שקדמוני, לא ממעריציו ולא ממַמעיטי דמותו ומַפחיתֵי ערכו.

כן הֶחבּאתי בחדרי-חדריה של נפשי הסמויים מעֵין ההכרה את כּלֵי אומנותי, את מכשירי-הביקורת שלי, שהייתי רגיל להשתמש בהם במשפּטי על משוררים וסופרים אחרים. הנני מניח בי מקום לחשד: אולי כבר קָהה חוּדָם של כלי ביקורתי, אולי נפגמה הרגשתן של קרני-משושי - - -

אין בחפצי לבוא אל המשורר אשר לפנַי כאורֵב, כשוטר-חֶרש, לגלות את חטאיו ופשעיו (ומי הוא היוצר אשר לא יחטא ולא יפשע?), את שגיאותיו וזדונותיו (אַף כי גם אלה צריכים לימוד והבנה מיוחדת) ולייסרו אחרי כן קשה כשופט אשר אין רַחֵם לפניו וכמבקר אשר כתב על דגלו: יִקוב הדין את ההר, את הסלע ולוּא גם נַפץ-ינפּצנו.

כן לא אגש אל ביאַליק במַחתה של קטורת, להשחיר את פּניו כשולי קדרה בעשן סַמים גסים או דקים:לא אגש אל שירתו בנטייה מיוחדת מראש להתלהבות ולהתפּעלות, התלהבותם היתירה, שאינה יודעת גבול וקץ, של חנוָנים, של בעלי-בתים משכילים, של לאומיים מוגבלים, גם של אלה שאינם יודעים עברית או שאין להם כל חוש פּיוטי וכל ידיעה הגונה בספרות השירית, ושל מבקרים בחסד המקרה העיור, הנגררים במשפּטם אחרי דעת המרובים, המרובים יותר מידי, הקולטים את הגיונותיהם השטחיים מן האויר, מן האויר של הספירות הנמוכות, המלאות גם אדים מחניקים, – התלהבות זו היתה תמיד חשודה בעיני. מאימתי היה הרוב, ההמון, – ולוא גם של ה“משכילים”, – לשופט בטיב השירה ובערכה האמתי?

הנני ניגש הפּעם אל שירי ביאליק כקורא פּשוט, אשר במקרה נזדמן לידו ספר זה, והוא מעולם לא שמע מאומה על אדות המשורר ושיריו. הנני מתכוון להכניס את שיריו לחדרי לבבי ומוחי (פּתחתי להם דלתות רוחי לרווחה) כדי לעכל ולסגל את משקלם, שֶׁטף חרוזיהם, דלתותיהם וסוגריהם, וכדי להִמָלא מרוחו של המשורר. הנני מתכוון לַחְיוֹת בי, עד כמה שמוכשא אנוכי לזה על פּי מהותי הפּנימית, על פּי סגולותיה המיוחדות של נשמת-נשמתי, – לַחיות בי את חיי המשורר, למען אהיה נאמן בכל ביתו, בתאיו, במרתפו, וגם בעליותיו, בכל קמטי נפשו וזוויותיה המוצנעות וגם לַחדור לקודש-קדשיו. יודע אנוכי, כי תפקיד קשה מאוד הנני נוטל עלי. אנסה.

יחד עם זה הנני מקדיש עתה מעִתוֹתי לקרוא את גדולי המשוררים הלועזיים, את ענקי הרוח שבהם, למען אוכל להרגיש את ההבדל שביניהם ובין המשורר העברי שאני שקוע עתה בעולמו. הנני מבקש למדוד את גודל המרחק ואת עומק התהומות שביניהם, ואולי יעלה בידי למצוא לא רק את נקודות הפּרידה, כי אם גם את נקודות המגע שביניהם. אותן הנקודות שבהם נפגשים היוצרים הגדולים, אף אם באים הם מעולמות רחוקים ושונים זה מזה.

אולם בשעה שאני קורא את שירי ביאַליק הנני מייחד את נפשי רק בהם, ואני מקים מחיצות וגודר גדרים סביבי לבל תנשבנה עלי רוחות זרות ולבל תשתלטנה עלי השפּעות נכריות.

בשעה שאני קורא את שירי ביאליק הנני נתון בכל נפשי רק לו, והנני נזהר מכל מחשבה זרה, מכל הרהור נכרי ודמיון לועזי. ישפּיע-נא עלי ביאליק בכוחו-הוא, ימשכני אחריו בחוטי משי או בכבלי ברזל של שירתו-הוא. ילכדני ברשת חלומותיו, חזיונותיו, הזיותיו ודמיונותיו – ינַצחוני ויכריעני-נא בקסמיו ולהטיו הרבים. או: ידחה-נא אותי וירחיקני מעל יצירתו הפּיוטית במגרעותיה ורפיונותיה היא.

הנני מבטל רצוני ואישיותי מפּני רצונו ואישיותו של המשורר. לא אתנגד לו, לא אָקום בפניו, לא אָגן על רשות-יחיד שלי כל עוד אשר ארגיש את חוזק שלטונו עלי, כל עוד אשר אשמע דבר אלוהים מפּיו, אם אלהי האמת והצדק, או אלהי היופי והגבורה.

אם שירתו תוליכני שבי – אהיה שְׁלָלו הוא. ואם תקצר כוחה לַהדוך אתי תחתיה – יהיה המשורר שלָלי-אני. או-אָז אדע מי ינצח את מי. אני לא אמהר במשפּטי ובביקורי כל עוד הנני אחוז במלכודתו של המשורר, כל עוד אשר נפשי מתמוגגת ומפרפרת בין קולות כינורו, אשר הוריד מעל עַרבי נהרות בָּבל, או בין קולות נִבְלֵי שָׁמָיו.

אספוג לתוכי את כל אשר יצר, את כל אשר שר ביאליק – ואני נכון להכנע תחתיו הכנעה גמורה, או להתגבר עליו, להשתחרר מקסם-שוא ולהציל את נַפשי.

רק באופן כזה הנני מקוה שיעלה בידי להיות מבקרו ושופטו הנאמן של ביאליק. ראשית לכל עלי לבחון ולדעת אם, ועד איזו מדרגה, הוא משוררי, אשר אליו התפּללתי זה ימים ושנים.

הביקורת (ואני מתכוון לכתוב ספר כזה) היא סוף-סוף השאיפה לסַמן באופן חד ובהיר את הקו הקיצוני של הגבולים אשר בין נפשו של המבקר ובין נפשו של המבוקר.

רוצה אני להיווכח איזה משיריו של ביאליק, איזה מבָתיו וחרוזיו משמיעים הד בבתי-נפשי, ועד כמה חזק, גבוה ועמוק ההד הזה. מבקש אני לדעת, או להרגיש, במה העשרתי את נפשי על-ידי קריאָתי בשירי ביאליק, במה ואיך העמיק את מחשבתי (אם יש גם מחשבה בשיריו), ואם גם הרחיב את אופק מבטי וגבולותיה של הסתכלותי הפּנימית. מנסה אני לחקור אם ובמה מעַדן ומפנק המשורר את רגשותי…

מונטריאל, 28 באבגוסט שנת 1915

הנני קורא וחוזר וקורא בשירי ביאליק. הנני מסור אליו בנפּשי ולבבי. הנני כולי ברשותו ובחוג השפּעתו עלי. אינני נמהר בקריאָתי ואינני נמהר במשפּטי. אם הגיש לי המשורר באחד משיריו כוס תרעלה, אָמרתי לשתות ולמצות את שמריה עד היסוד, עד הטיפּה האחרונה! נתתי לרעל לפעפּע בכל עצבי נפשי. אָמרתי, אמתין עד אשר אוָכח במה כוחו של הרעל הזה, אם לסַמֵם ולהרוס את תאי רוחי החיוניים, או לרַפאני מהרעל הצָבוּר מכבר בחדרי נשמתי, מהרעל השופע לתוכה יום-יום מצינורים שונים, שחיינו עשירים בהם. ואם הגיש לי המשורר באחד מחזיונותיו נופת פּרחיו ומֶתק תנחומותיו – גם אותם שתיתי, מציתי בבולמוס צמאוני. קשה ונוראָה היא השעה, שאָנו עומדים בה עתה, לכל העמים וביחוד לעמנו אָנו, ואני ככל יהודי צריך עתה לתנחומים – ואני ממתין לפעולתו של צרי-המַרפּא, אשר מצאתי בכוס התנחומים של משוררנו.

אין אני רוצה כלל להעלות על דעתי את הספק הנורא: אולי גם התנחומות של משוררנו תנחומות-שוא הן וגם הוא לא יִגְהה מְזוֹרי, כי אין בשיריו צרי מרפּא…

ואני עומד וממתין ומאמין…

15 בספטמבר, 1915

חדלתי בימים האחרונים לקרוא בספרי המשוררים הגדולים. אלהיהם לא אלהי ותקוָתם לא תקוָתי. נדמה לי כיום, כי בשנות נעורי הפרזתי בדמיוני על מידתם. התרבות של אירופּה הולכת ונחרבת. היא בעצמה חפרה לה קבר. ואין אני מוצא כיום מעוז ומשגב בשירי משורריה הרחוקים מנפשי ומגעגועיה.

הנני קורא בימים האחרונים רק את שירי ביאליק. מונחים הם על שולחן-עבודתי בצדם של כתבי-הקודש. פּעם אני קורא דברי חוזינו הראשונים, ופעם את החוזה האחרון.

ביאליק הוא עתה משוררי. אם יִסַק שמים ואם ירד שאוֹלה – אהיה צָרוּר בכנפיו ואתרפּק עליו כיונק על שְׁדֵי אמו. לא אנסה להתחמק מכנפיו הרכות והאמיצות גם יחד.

אם ינהגני משוררי על מי מנוחות, על מי ה“ברֵכה” הצנועה והנרדמת, ואם יִתַע אתי בשרב צהריים בין “מתי מדבר”, על פּני חול הערבה, “עד קצה מחנה הפגָרים”, אלך אחריו עָקב בצד אגודל בעצרי את נשימתי ומאוַיי-אני;אלַוִהו כצִלו על יד ימינו ואהיה כָרוך אחריו, למען ראוֹת, למען שמוע ולמען חוש את אשר יראה, ישמע ויָחוש המשורר. לא אסרב לו גם אם יֶהגה אותי מן המסילה, אשר סָלוֹתי לי בביקורת, גם אם יַתעֵני בדרכיו העקלקלות ובשביליו הצרים.

בימים האחרונים שפך ביאליק את רוחו עלי. אני שלוֹ – וחלומותי שלו. יאציל-נא משירתו עלי, יָסוך-נא עלי רוח חזיונותיו, תנוח-נא עלי ידו הקשה – ואני כילד אין-אונים אכנע לפניו.

רחוק אני, במקום מושבִי, בקנדה הקרה, מכל סביבה ספרותית ופּיוטית. בתוך עם זר וקר אני יושב. מרחוק אני שומע ומקרוב אני מרגיש את נפץ עולמנו העברי, את חורבנה של תרבותנו העתיקה ואת הלעג החצוף לאמרות נביאינו אשר חזו ל“אחרית הימים”. מכל המשוררים, שעשו עלי רושם באחת מתקופות חיי נשאר לי כיום חיים נחמן ביאליק לבדו. והוא היותר קרוב לנביאינו וחוזינו, אשר שלטו על נפשי מילדותי עד היום הזה. אין אני יכול, אין אני רשאי לבקר כיום את משוררנו זה ולבקש בו מומים, חסרונות ופגימות.—

לא אכחד, כי יש רגעים אשר המבקר שבי מתעורר להעמיד את משוררי לפני כיסא-משפּטי ולדרוש דין וחשבון ברור מכל אשר קראתי בספר שיריו. אולם אין אני בן חורין כיום לשפּוט בדור יתום זה על אחד משרידיו הגדולים ומאבּיריו הכבירים. ולבי אומר לי: הדור שביאליק חי בו איננו יתום. על כן גם לא אנסה להניף גרזן הביקורת על מזבחו של משוררנו, אשר אחַזתי בקרנותיו כנמלט ממשפּט-מוות, בחטאי בשגָגָה לשירתנו, שתבעתי ממנה מה שאין עוד בכוחה לתת לנו.

הנני קורא כיום בחרדת קודש את מבחר שיריו של ביאליק, ולא אנסה את כוחי לגלות את הפָּרוֹכת מעל סוד יצירתו. בעוונותַי הרבּים והכבֵדים גיליתי סודות שונים של משוררים ידועים ואקרע בסקרנותי הספרותית, גם בלא צִדיָה, רקמות דקות מן-הדקות, אשר אָרגו אשפי לשוננו – ואִנָחם אחרי כן ממַעשַׂי. ואני תוהה כיום על חוצפּתי זו. יישאר-נא לי סוד יצירתו של ביאליק סוד כמוס כגן נָעול, כמַעיין חתום, כמסתורין של מלך שקשה לראותם באספּקלריה מאירה.

1 ביאנואַר, 1916

קראתי בימים האחרונים את חזון-התוגה “פאוסט” של גיטה בפעם השישית. היום קראתי את השיר “בעיר ההרגה” של ביאליק, שכבר קראתיו פּעמים לאין-מספּר, ובכל זאת נראה היום כחדש בעיני.

ה“פאוסט” של גיטה הרעיש את לבבי בטראגדיה האנושית שבו. החזיון מלא מחשבות עמוקות ושירה רוממה ונשבה, אַף כי כתוב הוא בשפה פּשוטה מאוד. כל שורה ושורה רָוָה יופי מיוחד וחכמת-החיים. כל בית ובית יש בו מידה וקצב, יש בו ריתמוס טבעי לפי התוכן. בכל חרוז וחרוז נשמעת נשיקתם של שני רעיונות. כל מלה וניב מלוטשים כאבני-שוהם יקרות, שקופות ומזהירות. כל “דלת” ו“סוגר” נחרתים מאליהם כבחֶרט-שָׁמיר בלוח זכרוננו. אין הפּסוקים יוצאים לכאורה מידי פְּשוטם, ובכל זאת מלא החזיון, מראשו ועד סופו, רמזים דקים, סודות ההויה וסמלי נצח. תמציתן של הפּרובלימות היותר עתיקות (שכבר התחבטו בהן גדולי המחשבה האנושית) וגם של היותר חדשות, בנות תקופת המשורר, נרמזות בחריפות דקה בכל מחזה, אם במרתף או בשָׁמַים.

“פאוסט” – זוהי הטראגדיה של האָדם החושב, של האָדם המרגיש סביבו תהוֹמוֹת-עולמים, של האָדם המעפּיל לַעלות ההרָה לקבל תורה חדשה ולוחות-ערכין חדשים, של האָדם המורד במקובלות ובמוסכמות, והחותר חתירה תחת כיסא-כבודו של רבון-העולם – בקיצור: הטראגדיה של האָדם העליון.

ובכל זאת – אין אני מתבייש להודות – עשה עלי השיר “בעיר ההרגה”, הטראגדיה הגלותית שלנו, רושם יותר עמוק ויותר מזעזע את הנפש, אך כי השיר הזה – גם על זה אין אני מכסה – עני ברעיונות. אַף כי חסר הוא אופקים רחבים וגבוהים, ואַף שאין להרגיש בו את הד הנצח, את חידותיה של ההויָה הערומה בכל פּרפּוריה ופרכוסיה, כאשר הרגשתי זאת בחזיונו של גיטה.

במתכוון קראתי את החזיון “פאוסט” ואת השיר “בעיר ההרגה” זה אחר זה, אַף כי אין שום נקודת-מגע ושום קרבה פּיוטית ורוחנית ביניהם. אולם חפצתי לעשות בי בעצמי נסיון: להרגיש ולהוָכח מי משני החזיונות האלה, הגרמני והעברי, שהראשון מהם הִקנָה ליוצרו אַלמוות בספרות העולם ובתוך בני עמו וגזעו, והשני מהם – זיכּה את יוצרו בעטרת משורר לאומי – מי משני החזיונות האלה (שאחד מהם נוגע עד נפשי בתור אָדם, והשני – בתור עברי) עושה עלי רושם יותר עמוק ויותק מַתמיד.

ועלי להודות, כי שירו של ביאליק, עם כל היקפו הפּיוטי והדמיוני הצר, עשה עלי רושם יותר עמוק, אַף כי יודע אני אותו מכבר כמעט על-פּה. היום היה שיר זה כחדש בעינַי. שגיתי בחשבי כי השיר “בעיר ההרגה” נוגע עד נפשי רק בתור עברי. בקראי אותו הפּעם התקומם בי האַדם, כל האַדם.

הרושם אשר עשה עלי השיר הנזכר היה כל-כך חזק, כל-כך מרעיד את מהותי בתור יהודי ועוד יותר בתור אַדם, שהוא מכיר את כל זכוּיותיו בחיים ובחברה האנושית, עד שלעולם לא אשכח את התמונות האיומות, אשר תיאַרָן – לא תיארן, כי אם חצָבָן באבן – משוררנו, לדראון עולם לנו, הנהרגים, ולהם, ההוֹרגים…

השרטוטים החדים של מפלצת זו נצברו במוחי, בנשמתי ולעולם לא תרָפא בי צרבת המִכוָה הזאת. כל שורה ושורה העירה בי זוָעה נוראָה ומָסכה בי רעל מוות. וזוָעה זו לעולם לא תישכח בי ורעל זה יפעפּע ויחַלחל בכל עצבי נפשי, כל עוד נשמה באפּי.

זוהי מפלצת הגלות… - - -

“בעיר ההרגה” – לא שירה, לא אָמנות תבקשו כאן. זוהי חזות קשה, זוהי אנחת הדורות, זוהי מרידה כלפּי מעלה, זוהי גלותנו בכל נוראותיה ובלהותיה… זוהי שאגת אַריה אָסור בכבלי מְעַנָיו, שאגת ארי אשר סבבוהו כלבים הצמאים לדמו…

3 בפברואר, 1916

שואלים – וגם אנוכי שואל לפּעמים – במה כוחה ובמה סוד קסמה המיוחד של שירת ביאליק? חי נפשי כי לא אדע. ואין אני רוצה בשעה זו גם לדעת זאת. די לי שאנוכי יודע, שאנוכי מרגיש, כי יש בה רוח, כי יש בה קסם. האדע סוד היופי של הקשת בענן? האדע מהי הנשמה? האדע סוד היצירה?

אם אבוא לנתח, להפריד ולפצל את קורי היופי אשר ברקמת-שירתו הדקה – מאומה לא אשא בעמָלי, רק אַמעיט את דמותו של משוררי, רק אהרוס יצירת-יָה ומאומה לא אֶבנה.

הנני קורא את שירי ביאליק – ואני עומד לפני סוד גדול. על כן אחת אָמרתי: במופְלָא ממני בַּל אחקור, במכוּסֶה – בַּל אדרוש. לא אעיז לגשת אל הקודש, אל קודש הקדשים של משוררנו ולהסיר את המסוה מעל פּני שירתו-יחידתו.

15 בפברואר, 1916

שמעתי היום הרצאה מפּי מבקר נודע בחוגי הראָדיקאַלים (הראָדיקאַלים – בהוראָתה המיוחדת של מלה זו באמריקה היהודית) על ביאַליק: בורגני הוא המשורר, ורק הבורגנים הפּעוטים חובבים את שירתו, יען כי כתובה היא בלשון-הקודש, בלשון ה“סדור”, בלשון ה“תחינות” לשון של פּגרים מתים. והשירים שכתב ביאָליק בלשון יהודית המדוברת אינם אלא בדחנוּת.

שמעו השומעים “ביקורת” חצופה זו, וימחאו כף: נאה דרש! אָז קראתי מעל הבימה ל“המבקר הנודע”: “שַל נעליך מעל רגליך, ואל תכנס לקודש-הקדשים של משוררנו במגפיים כבדים ומשוחים בעטרן!”

שמעו השומעים – מחאו גם לי כף. אותם השומעים עצמם.

לא פעם מתעורר בי החפץ לכתוב ביקורת על הביקורת ומידותיה בכלל, ועל הביקורת שלנו בפרט. הביקורת – זו הנקראת בשם זה – יכולה לבטל הכל, יכולה להסיר את העטרה גם מעל מלך-השירה. ליאו טולסטוי כשהִזְקִין אמר הבָלים רבים, ובתוכם גם הבל זה: שקספּיר היה לץ ופּטפּטן ולא משורר וחוזה. ולהוכיח זאת כתב [טולסטוי] ספר מיוחד.

האם הוכיח?

עוד יותר מהשירה טעונה הביקורת – ביקורת, וגם זו האחרונה טעונה רחיצת-ידיים.

המבקר צריך רק להוכיח – והכל יש להוכיח. שׂכלו של המבקר הנהו תמיד מוכן ומזומן לשרת, להיות נושא-כלים. ואחת היא לו, לשֵׂכֵל, לאיזו מטרה, למי או למה, קולעים את החִצִים, אם רק שנונים הם. ויש שהוא מתלַהלֵה ומורה זיקים – לוּא גם כהים וקהים, אם הם רק מתנפּצים – גם בלי אשר יכוון לשום מטרה, רק כדי להשמיע קול רעש ונפץ.

המשורר אינו צריך להוכיח ואינו צריך לראָיות לקוחות מן השכל וההגיון. שירתו – אם יש בה יצירה – נובעת ממקור החיים, היא – החיים עצמם. החיים בכל עצם תוקפם ותמציתם.

שירתו של ביאליק לוכדת את מצודת נפשי ונכנסת בה לפנַי-ולפְנִים. יש אשר באיזו זויות כמוסות שבחדרי רוחי מתקומם דבר-מה נגד שירה זו, לנעוֹל בפניה את הדלתות, לבל תשפּוֹך את שלטונה עלי. לשוא התקומם בי “דבר-מה” זה. שירתו השתפּכה אל נפשי כזרם כביר, שטפה ועברה גם את מחבואיה היותר נעלמים.

היו לי אמנם שעות, שהמבקר שבּי (שלא בכל זמן יכול אני להפּטר מפּני טענותיו ותביעותיו העצומות) אָמר למתוח דין קשה, בלי רַחם ובלי שום הכנעה, על משוררי זה, אך העברי שבי קרא למבקר: הַס קטיגור! נשתתק בי המבקר-הקטיגור – הסניגור שבי לקח את מקומו.—

18 בחודש מרץ, 1916.

נתתי לשירי ביאליק לפעול על נפשי ביודעים ושלא ביודעים; השירים האלה השפּיעו עלי מתַּחת ומעַל סַף הכרתי.

המסקנה: יש לנו, לעם העברי המתבוסס עתה בדמו והסובל ממלחמת העולם יותר מכל העמים, – יש לנו משורר, יש לנו חוזה. חיים נחמן ביאליק שמו.

יש לנו משורר וחוזה – זוהי הבשורה הגדולה שעלינו לבשר לכל העם העברי, לכל מפלגותיו ושדרותיו, ליושבי ההר ולשוכני העמק, לנולדים בין החומות, בקרן חשֵׁכה, בגיא צלמוות, ולנולדים בקרן אורה לנוגה השמש.

חוקר-הנפש האמריקאי וילים ג’יימס אומר: “יש אנשים שהם נולדים רק פּעם אחת ויש אנשים הנולדים שתי פּעמים”. יש להוסיף על דבריו: יש אנשים הנולדים פעמים רבות. מספּרם מעט מאוד, והם גאוני המין האנושי.

מה שסָתַם ומה שקיצר החוקר האמריקאי יש להרחיב ולהסביר.

האָדם הבינוני ייוָלד רק פּעם אחת. מבֶטן לקבר הוא עובר בדרך סלולה לרבים, בהתאם לסגולותיו ונטיותיו שהביא אתו לעולם מיַלדוּתו ובהתאם לתנאי חייו וקיומו החיצוניים שהוא משועבד להם.

הגאון היוצא מן הכלל, האדם-היוצר, ייוָלד פּעמים רבות (הכתוב מדבר בלידה רוחנית) ובכל פּעם בצורה חדשה. אין קץ לגלגוליו הפּנימיים ואין גבול לאפשרויותיו הרוחניות. ויש עוד לאמור" כל עצם מהותה של היצירה הפּנימית אינה אלא שורה ארוכה של לידות ומיתות. אינה אלא הצטברות של כוחות, התפּוצצותם והשתחררותם, התמַלאוּת בשֶׁפע רב והתרוקנות – לידה חדשה ושריפת החיים, למען ייוָלדו חיים חדשים ויותר מלאים. האדם-היוצר הוא המוליד והוא הנולד.

וכן הוא גם העם. עם בינוני רק פּעם אחת ייוָלד. אולם עם גאוני פּעמים רבות ייוָלד, לידה אחרי לידה. יעקב לא מת! מי שנולד לחיים נצחיים לא ימות מיתה עולמית, כי אם יעבור מכמישה לפריחה, מגסיסה לתחייה. בזקנתו יש בּחרוּת, והבחרוּת הרעננה גוברת בו אֶת זיקנתו. וזהו סוד ההיסטוריה שלו: החלקים, האיברים הבריאים, המתחדשים שבּו לוחמים נגד איבריו המזדקנים, הנובלים.

וכך היא גם השפה. שפה בינונית רק אחת תיוָלד, והיא הולכת ומתפּתחת, גדלה, מזדקנת, מיטשטשת, נובלת – ומתה, ובמוֹתה נשמתה מתגלגלת לשפה אחרת אשר תיוָלד. אולם שפה גאונית, כשפתנו העברית, תיוָלד פּעמים רבות. אין קץ וגבול לכוחותיה הפּנימיים, אין קץ לאפשרויות התפּתחותה המונחות בה. בעצם מהותה. השפה העברית נולדה פּעמים רבות, ובכל פּעם בצורה יותר מתוקנה ויותר משוכללה. תמיד אחרי בּלוֹתָה היתה לה עֶדנָה.

קַנְט אומר: עם כל מוֹח ייוָלד העולם מחדש. יש להסביר: במוחו של כל אדם-חושב ייוָלד העולם בצורה חדשה, מיוחדה רק לו. וכל מה שהמוח יותר מזוקק, יותר משוכלל, כן גם העולם הנולד בו הוא יותר יפה, יותר שלם ויותר משוכלל.

והוא הדין גם בשפה. היא נולדת מחדש עם כל משורר, עם כל חושב מחשבות מקוריות. וכל מה שהמשורר הוא יותר גדול, יותר עשיר ברוחו, ברגשותיו ורעיונותיו, כן גם שפתו-נשמתו יותר עשירה, יותר מגוּוָנה, וכן חייה יותר מלאים והם זורמים ומפכים ביתר עוז והוד בריתמוס יותר נמרץ ויותר הַרמוני.

אין שפה גמורה ומבושָׁלה גם בתקופת-הזהב שלה;ואם העם אשר יצָרָה חי – אָז תמיד היא במצב של התהווּת, תמיד היא צומחת, מתרחבת, מתעשרת ומתגוונת. אין שיעור לקומתה, לגידולה, ואין מספּר לאפשרויות התפּתחותה וגמישותה.

מה שנוגע לשפתנו העברית היא, כאמור, מצד זה זקנה ומצד זה בחוּרה. הבּחרוּת לוחמת בה, ביחוד בתקופה האחרונה, נגד הזיקנה. משוררנו ביאליק הכניס בה שבשפע רב יסודות של בחרות, הכניס זרם דם חי ולוהט בצומות גידיה היבשים – והיה לנו הדבר לנס ולפלא. העץ היבש היה למַטה שקדים, פּורח ומלבלב.

כשאנוכי עובר על שירי ביאליק הנני נזכר באחד מציוריה של הסופרת השווידית סֵילמַא לאגֶגלף. הסופרת דורכת בחזיונה, בחלומה, על האדמה, והאדמה כולה היתה תחת רגליה לשטיח מלא ציצים פּורחים ושושנים מפיצי ריח נעים.

כשהנני קורא תא שירי ביאליק, הנני קורא: שפתנו אתנו! והוא, המשורר, אָדון לנו. הננו נכנעים לפניו והוא מושל בנו – ואנחנו מקבלים מרותו בחיבה ואהבה.

24 במרץ שנת 1916

נלאֵתי נשוֹא עול ממשלתו של ביאליק על רוחי. באותם הימים, או באותן השעות, שאני עומד תחת השפּעתו של משוררנו זה הנני מרגיש בי צמצום אחר צמצום, ואישיותי הולכת ומתמעטת. באותן השעות הנני מרגיש, אם בהרגשה ברורה או עמומה, שהנני נסוג, כמעט שלא מדעת, ושלא מרצוני, אחורנית, כי נָטיתי מהמסילה אשר היתוָה לי רוחי אני, מסילה העולה קדימה, קדימה. ואני מתקומם נגד ביאליק ושירתו, וכנגד כל מה שסיפּר לנו בפּרוזה. הנני מנסה לפרוֹק מעלי את משא רוחו של משוררנו זה, שהוא רק מכביד עלי ומעכב התפּתחותי אני.

ניסיתי לגשת עם סכין חד של ביקורת לא-תדע-רַחם אל שיר “הבּרֵכה”, שחשבתיו תמיד לאחד משיריו היותר נפלאים, ואולי גם היותר מצוין מכל שיריו. בחפצי היה להוכיח לי בעצמי שרוחי חופשי הוא ואינו מקבל מרות ממי שיהיה, ומה גם ממי שמַשלה את נפשי רק בכוח שפתו. אָמרתי בלבבי: לא טוב היות עבד לשום רעיון, לשום מחשבה מוצקה. אין החיים הנוזלים והשוטפים יכולים להיות נכבשים בדפוס מוגבל, במושגים קבועים ובטופסים שהוכנו מאתמול. אמרתי: אם יעלה בידי להראות ולהוכיח לי בעצמי, כי " הבּרֵכה" אינה אלא מִקְסם-שוא, אינה אלא מִקוַת מים העומדים קפואים וכלואים במסגרת מוצקה, מבלי אשר יִזלו ואשר ישטפו, האמַנתי שאם יעלה בידי נסיון זה – אַז כבר שיחררתי את נפשי, והדרך, דרכי אני, עולה קדימה, הלאה, הלאה, עם שטף החיים הכבירים ועם זִרְמַת המאורעות הגדולים. נכון הייתי לקראת העולם החדש, ההולך ומתהוה ומתעצם, וכבר החילותי במלאכה, מלאכת הביקורת של “הברכה” והרומנטיקה הנושנה שלה. אולם בעצם מלאכתי – נרתעתי לאחור, בעומק נפשי הרגשתי ש“הברכה” עם העולם ההפוך בה, עם חידותיה ועם “שתי אבני כדכד הקבועות” בה (כדכדים גדולים ומבהיקים – שני שמשות"), כי “ברכה” זו היא רשת דקה מן הדקה, כולה קסם, כולה הוד ויופי, כולה חלום ודמיון. והיה אם אתקע בה סכיני – והיתה לקרעי קוּרים, להרהורי חלומות מתנדפים ולכתמי ערפל של יצירה בלתי מוצלחה. והיתה “הברכה” כלא היתה – ואני אתרושש בבת-אחת ואהיה יורד מנכסי רוחי היותר יקרים.

ורצון הביקורת הקרה והחצופה נחלש בי מרגע לרגע – הסכין נפל מידי, ואני עומד לפני סוד “הברכה”, הנני מוקסם מיופיה הנרדם, ואני חולם עִם בעל החלומות, וגם “לבבי צמא תעלומה רבה, קדושה, כאילו הוא תובע עוד ועוד, ומצפּה לגִלוּי שכינה קרובה או לגלוי אליָהו”.

וברגע של התלהבות קראתי: שיר קטן כ“הבּרכה” בכַף אחת ואנציקלופּדיה שלימה בכף השנייה – והשיר יכריעָהּ כולה.

3 באפּריל שנת 1916

ואני עומד עדיין ומצפּה, יחד עם המשורר, לגילוי שכינה, לגילוי-אליהו, הנני מצפּה בתוחֶלת ממושכָה, ושניהם, לא השכינה ולא אליהו, עדיין לא ניגלו אלי, כאשר לא ניגלו עדיין גם למשורר.

אָנו עומדים ומצפּים לגילוי ממרום, לגילוי מעולמות רחוקים וגבוהים מעלינו, אָנו עומדים ומצפּים לנס ולפלא, להפתעת מרעישה – וזו היא הטראגיקה שלנו, זה הוא גורלנו הנורא, הגורל של אנשי מזרח, של בני תרבות קדומה ועתיקה.

ציפייה זו מַתשת את כל כוחותינו וממַעטת את האפשרויות הצפונות בנו בעצמנו, האפשרויות להשתחרר, להִגָאל ולהתרומם.

ניצשה הפילוסוף אומר: “לא נִשְׁאַב האדם עד תומו”. לא נשאב גם היהודי עד תומו. זה עידן ועדנים, זה דורי דורות. אנו עומדים ומצפּים לגילוי שכניה, לגילוי אליהו, לנסים ונפלאות – והם הלא נגלים אלינו בכל יום ובכל שעה, רק טָחו כינינו מראות וכָּבדו אזנינו משמוֹע. מחכים לגילוי שכינה, והיהודי בעצמו עדיין לא נתגלה בכל יופיו, בכל מרצו, בכל שאיפותיו ובכל אפשרויותיו הנרדמות בו. אם נגלה את עצמנו, אם נגלה את כל הכוחות החיוניים המתנמנמים במַעמקי נפשנו, אם נקשיב באוזן חדה אל כל המתרחש בעולם הגדול ובעולמנו-אָנו – זה יהיה גילוי שכינתנו, השכינה הלאומית.

כבר חצינו כבר צפינו יותר מדי; כבר חלמנו, חלום בתוך חלום – ואנו עדיין עומדים ומצפּים וחולמים, וגם משוררנו עדיין עומד ומצפּה לאיזה גילויים מרחוק. יתגלה-נא אלינו המשורר בעצמו בכל עוז תפארתו ובכל תפארת עוזו, יגלה-נא הוא את שכינתו לפנינו ואל יחביאנה בצלו! אין השכינה שורה אלא בלב בחירי האומה שבכל דור ודור, ואם הם לא יגַלוה בכל נפלאותיה, איך ומאַין-זה תתגלה אלינו?

ואולי שוֹרה השכינה דוקא בלב ההמון התמים, בקרב כל העם – ואנחנו מחכים לגילויה מִשְׂמֵי-ערָבות…

12 באפּריל 1916

נחבאתי בחדרי, בקרב אחי, בחוגנו הצר, עד יעבור זעם. פּתחתי שוב פּעם את שירי ביאליק. פּעם אני מתרחק מעליו ופּעם אני מבקש קרבתו. הנני ניגש אליו מעבָרים שונים, מנקודות-השקפות שונות ובמצבי-רוח שונים. הנני מבקש לדעת את כוחה של השפּעתו עלי. היום נגלה לפנַי המשורר בעיָם זעמו. נתתי לשירי הזעם שלו לפעול על נפשי. והנה הוא מלקה אותנו ברצועתו הקשה, בשוטים ובעקרבים – ואנחנו מוטלים לפניו שטוחים ופנינו כבושים בקרקע, ובסתר לבבנו אָנו קוראים: והוא רחוּם יכַפּר עווֹן!

ואני שב לקרוא בכל שירי ביאליק. הפנתי את לבי להם. פּתחתי לפניו את כל צינורי רוחי. לא הגינותי על אישיותי ועל עולמי-אני. הייתי נכון להיות החומר ביד יוצר זה. והנה הפּעם נדמה לי כי סר מעלי כוח השפּעתו של משוררנו. אין שיריו משתפּכים אל צינור לבבי ומוחי מאליהם, כמו שהיה הדבר לפני זמן-מה. יש עיכוּבים (עיכובים, שקשה לי עדיין לברר את אוֹפיים, מקומם, שורשם ותכונתם), יש גם התנגדות מצדי, התנגדות הבאה מִדַעת ומרֶגש. ירידה או עלייה היא לגבי דידי?

אין אני צריך לקרוא עוד בשירי ביאליק. כבר נבלעים הם בדמי, במוחי ובלבבי. אכלתי אותם עם קליפתם ועם תוכנם. כשאני מבקר עתה את ביאליק הנני מבקר גם את נפשי-אני. וכשאני מחטט בחדרי נפשי ובזוויותיה הסמויות מעֵין הכרתי – הנני מחטט בזה גם בנפשו של משוררנו. ואם אני מותח דין קשה עלַי בעצמי, הנה אותו הדין עצמו מתוח גם על משוררנו.

והנני מרשה לי וידוי קטן:

הנני קורא בלועזית שירים יותר יפים, יותר עמוקים משירי ביאליק. השיר הנכרי, מיטב השירה העולמית, מקיף את כל חידות ההוָיה, את כל מסתרי הטבע ואת כל גילוייה של התרבות האנושית. השיר הנכרי מנַבא לי יום גדול, מבשר לי עולם חדש – ונפשי מתפּרצת מכפיפתי הצרה. המחיצות והקירות המבדילים בין השעה שאני חי בה ובין אחרית הימים, כל המחיצות והקירות האלה נופלים ונהרסים – ואופק רחב וגבוה יִגָלה לפנַי. הנני קורא גם את המשוררים העברים של תקופתנו, את הטובים ואת הנבחרים שביניהם – וגם בתוך שיריהם אני מוצא בתים, חרוזים, פּסוקים המַגביהים את נפשי עָל. לא, אלהים לא חילק את כל מתנותיו ואת כל החמודות הגנוזות אתו רק למשורר אחד. ובכל זאת רק ביאליק לוקח את לבי וצודד את נפשי. מדוע? שאלה זו הנני שואל את נפשי לפעמים קרובות. יש לי על זה תשובות רבות, ועל כן אין לי אף תשובה אחת נכונה. זהו אחד מפּלאי נפשי;מהמסתורין שלה.

אני שומע בשירי ביאליק את כל הצלילים וההדים של נפשי, של נפשי בתקופה ידועה ובמצב ידוע. הנני מכניס בשיריו את כל הרהורי ואת כל חלומותי – ואני מוצא בשיריו אולי הרבה יותר ממה שהכניס בהם המשורר בעצמו. ואולי מצאתי בהם הרבה פּחות ממה שהכניס בהם המשורר. עוד לא הכרעתי בעצמי, אם הַשעָרתי הראשונה או האחרונה צודקת. ואפשר ששתיהן צודקות. הן אין אני יכול לדרוש מאת המשורר, כמו שאני דורש מאיש המדע, וַדאִיות גמורות. מסקנותיו של וילהלם ווּנְדט ¹למשל, פּועלות עלי פּעולה אחת ובאופן שוה בבוקר ובערב, בקיץ ובחורף, בשִׁבְתי ביער או סמוך לשולחן עבודתי. אולם שיריו של ביאליק (ואולי גם של משוררים אחרים, שיש להם נגיעה ישרה אל ספירת רוחי) עושים עלי רושם שונה בערב מאשר בבוקר, בקיץ מאשר בחורף, ביער מאשר בחדרי. ורושם זה משתנה לפי חליפות הזמנים, לפי חליפות המאורעות החיצוניים ועוד יותר הפּנימיים.

2 במאי, 1916

שוב פּתוחים לפני שירי ביאליק. אני מודד את המרחק שבינינו. אמנם בימים היותר אחרונים נתהוה מרחק ביני ובין המשורר, שהאמנתי כי כבר נבלע בדמי ובלשד עצמותי. בקראי בשיריו עתה הנני מתייחס אליהם בקרירות ידועה. נצטנן בי איזה צינור מצינורי רוחי. נשתחררתי מאיזו היפּנוזה חולנית. יש עתה בכוחי להבליג על התפּעלותי. אולם גם עתה דעתי מחולקת, בנוגע לביאליק, לשתיים. יש שאני סובר, ונדמה לי שאני גם מרגיש זאת, כי המשורר כבר נתן לנו הכל, כל מה שהיה בו, כבר נִשְׁתָאֵב עד היסוד, עד קרקע נשמתו. ואם יכתוב עוד שירים חדשים יהיה זה רק הישָׁנוּת החלום הישן. מסופּק אנוכי אם תעצור בת-שירתו כוח לָקום בפני הסופות והזוָעות המחרידות את כל העולם הישן ממסגרותיו. ויש שאני סובר, כי משוררנו רק רָמז לנו בשירתו מה שהיה בכוחו לתת לנו.

אך גם בשעה זו לא אומַר,כי מ“בִּלתי-יכוֹלֶת” לא נתן לנו המשורר את השירה החדשה, את שירת העתיד, שירת התחייה. אומַר: לא איכְשַר דָרָא. עוד לא התרומם העם משפלוּתו, עוד לא נשתחרר מכבלי-עבודתו.

בשביל גידולה של שושנה אחת, של פּרח אחד מטריחים את עצמם גם השמים, גם הארץ, גם הכוכבים הרחוקים, כל ספירות האַויר העליונות והתחתונות. על אחת כמה וכמה שאין פרח-הפרחים, השירה העליונה, שירת התחייה, צומחת מאליה, כספִיחַ וסָחִיש.

אנוכי שואל אחרת: האם לא פּלא הוא הדבר, כי בין החומות, בין השחיטות הבאות עלינו מחוץ ובין הבגידות הבאות מבפנים, כי בינתיים קם לנו משורר כביאליק.

רק מתנת השמים הוא, ואין שופכים את הכוס שמָזג לנו הרַב.

חפצתי היום לכתוב ביקורת על ביאליק – ואני אומר שירה. רוחו היה עלי, והרוח רוח אלהים. שמעתי היום ביקורת חריפה על שירי ביאַליק. אמרתי למבקר: אַל תבוא בנר-חֵלב קטן לבדוק את השלהבת, שלהבת-יה. משוררנו סָחַר בגחלים שמחירן פּרוטות ובינתיים נתן לעַמו אבני-שוהם שלא יסולאו בפּז – ואנחנו נבוא אליו בתביעות? —

12 במאי 1916

סובב סובב הולך הרוח, וחליפוֹת באו גם בקרבי.

ורוחי אומר לי: שירי ביאליק כבר שייכים הם לעבר. שירתו היא לי רק ירושה יקרה, וגם קדושה היא לי, מתקופה גוססת.

אני חושב, כי משוררנו בעצמו כבר ניצח בו אותה התקופה. ובשעה שקוראינו העברים מתפּעלים ומתלהבים משיריו של ביאליק ורואים בהם חזות-הכל, הנה המשורר בעצמו כבר הרחיק ללכת ומבקש הוא את כוכבו החדש, ואין נפשו ולבו אל השירים שכבר נתפּרסמו. אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנות מלחמת העולם, שנות חבלי הלידה של אנושות חדשה, שנות דין-וחשבון לכל בּחירי מין האדם, שהרגישו את סופו של עולם ותחילו של עולם, – אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנים האלה משוררנו, בעל הלב הרחב, איננו מתפּרץ מחוגו הצר, איננו מזדעזע עם כל זעזועי העולם הגדול ואיננו חש בכל עצביו את חורבננו הגדול, חורבן אשר ממנו ייבּנה סוף-סוף העם ויתרומם משפלוּתו לחזון נביאיו.

כשהנני נותן לנפשי דין וחשבון מכל הנעשה עתה בעולם הגדול ובעולמנו אָנו, אין “שירי-הזעם” של משוררנו יכולים לעשות עלי רושם

18 במאי שנת 1917

משוררי, יודע אתה גם לשתוק – ומה נוראה היא שתיקתך! אם נסתלקה השכינה מעליך – נִדְמֵיתָ. הנך שותק, עוד לא מצאת ביטוי להמון רגשותיך ומחשבותיך החדשים. מי יודע אם נמלטת מגיא צלמוות ונזר אלהים עוד על ראשך? –––

מה-חפצתי כי דוקא משורר עברי ישיר את שירת הגאולה לכל העמים, בשוררו את שירת התחייה ופדוּת הנפש לעמו-הוא.

אולם – מה אברך אם אלהים לא ברך?

עוד קללת אלהים רובצת על ראשינו: – גדולי יוצרינו מבזבזים את כוחותיהם לריק ולבהָלָה.

משוררנו, אָנו מצפּים לגילוי שכינתך…

מונטריאול, 24 ביולי 1929

---

זלמן שניאור

מאת

ראובן בריינין

זלמן שניאור / ראובן בריינין

א

זכרון עולה על לבי.

זה היה בסוף חודש אָב, שנת תרס“ט. משוררנו, ז. שניאור בא מפּאַריז בּרלינה, מקום מגורי אז, לשבועות מספר, אחרי אשר לא ראיתיו שנים אחדות. ובאותן השנים המעטות, שנעלם מעיני, גדל וייף ברוחו. הוא היה מלא מחשבות ודמיונות, שאיפות ותשוקות. מוחו היה כיורה רותחת, או כסוללה חשמלית, המתפרצת להתרוקן. לבו – שדה-קטל לרגשות ותאוות מתנגדות ולוחמות זו בזו. מלתחתו היתה מלאה שירים, ציורים ורשימות, מהם דברים גמורים ומשוכללים כל-צרכם, ומהם רק נסיונות, התחלות, או רק חומר ספרותי. אין כל ספק היום בלבי, כי באותה מלתחה היה צרור גם חלק פיוטי, שמעבירים אותו דרך השער הצר של האָל-מוות, שרק לשוא נדחקים בו רבים מהסופרים והמשוררים. באחד הערבים טיילתי עם המשורר ב”גן-החיות“. כחצות הלילה. האויר היה קריר וצח. בין שדרות האילנות נראו עוברים ושבים זעיר פה זעיר שם;בכל רבע שעה נתמעט מספרם. המסילות והשבילים אשר בגן היו מוארים אור רב על-ידי פנסי-החשמל. נקל היה לקרוא גם כתב רש”י לאור הזה. בחברתנו היו צעירים אחדים, מפרחי-הכהונה במקדש השירה. אחד מהם שר שירי שניאור בהטעמה מיוחדה, בהברה ברורה ובנעימה עצורה, והאריך יותר מדי בפזמון “כן נשקים אנחנו!” – השני לא חדל מלחזור על-פה פסוקים שונים מספר “כה אמר צאַראַטוסטרה” של פרידריך ניצשה.

“חדלו-נא, בחורים, מהיוצְרות הישָׁנים האלה!” קרא שניאור בקול, שנשמעה בו גערת נזיפה. וכעבור רגעים אחדים פנה אל החבריה הצעירה כמעט בקול מצווה: “בחורים, נתחרה-נא במרוץ בין השדרות, ונראה מי יעבור את מי!”

והמרוץ בגן החל. המשורר שמח על ההזדמנות להראות כוחו וחריצותו בריצה מהירה וקלה, והוא היה גם המצנח בהתחרות זו.

יותר משעה שלימה השתעשעו הבחורים בתחרות-המרוץ, בשיחות קלות, בסיפורי-מעשיות יפים ובעקיצות שנונות. שניאור היה מלא חדוה – – – אך מתוך עצם החדוה התמלטו מפיו כידוֹדי זעם וקצף נורא על העולם כולו, על הקוראים העברים ועל הסופרים צרי-הלב וקטני-המוח, על בעלי-המוסר בספרותנו ועל הלאומיים הצבועים, על הדיקאדנטים המשתגעים, על פרנסי-הדור ועל כל הרוקדים כנגדם.

בשעה הראשונה אחרי חצות הלילה הלכו הבחורים, הסופרים-המתחילים, איש לביתו. רק אני ושניאור נשארנו בגן. רגעים אחדים עברו עלינו בשתיקה של מנוחה, כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הוא. אולם פתאום התעורר שניאור מתוך הדומיה ויתייצב לפני במלוא קומתו היפה והענוגה. לאור האלקטרוֹן של עששיות-הגן נראו שערותיו, השחורות ככנפי-עורב, עוד יותר שחורות ומבריקות;עיניו, הנוצצות כגחלי אש, השליכו נוגה איום;כולו אומר עלומים והוד, כוח-עצבים והתרגשות עמוקה.

כרגע נעץ בי המשורר את מבטו החד, פתח ואמר: תמונה אחת איננה זזה בזמן האחרון מעל עיני רוחי. רואה אני בדמיוני את תמונתי לאחר ארבעים או חמישים שנה, והנה – קרחה בראשי, מצחי קמוט כתפוח צלוי, עיני כהות וקהות ומתּחתֹּן כיסי-עור, שפתיים רפות וחוורות, מבלי קורט דם, פנים ירוקות כקלף, פיק ברכיים וידיים רועדות, קומה כפופה וקול צרוּד וסדוק (שניאור ביטא את דבריו אלה בשפתיים אדומות ובקול נעים, מלא ליח וכוח). לצֵל צִלו של צלמִי היום, למפלצת הויָתי, לחורבת-אדם, יגישו המעריצים, החוביים והשוטים, מכתבי-תהלה על גוילים מצוירים, שבהם ירוממו את שאר-רוחי במליצות נבובות ורקובות, לגועל נפשי. אוז, ככלות כוחי ומוחי, יחוגו את יובלי הספרותי. בעטרת שיבתי יקלעו פרקי כבוד ריק, ואז תגשנה לי גם עלמות צעירות זרי-שושנים, – לעזאזל כל אלה! יקחם אופל! למה יהיוּ לי אז כל אלה? ואם לא יִכְבּה בזקנתי זיק שכלי האחרון, אקרא אז למכבדַי: מי ביקש זאת מידכם, מנוּולים! סורו מעל עינַי טפשים! יבלעכם השאול, כקורח בשעתו! – לא נכחד ממני היום, כי אז, כאשר יִשְׁפַּל קול טחנתי, – אז יגישו לי מעריצי הצבועים את לחם-הפנים;עתה, כשיש לי שיניים בריאות ומלאות וקיבה בריאה וכוח העיכול, – עתה תחסר לי, לעיתים קרובות בפאַריז אף פת-קיבר, אף לחם-חוק. יודע אנוכי, כי אז, כאשר יִשַׁחו כל בנות שירי – ישירו לי, גם אלה המתנפלים עלי היום, מזמורי תהלה, וכאשר תוּפר אביוֹנָתי, תתאבקנה בעפר רגלי עלמות-חן, כדי ליהנות מזיו גדולתי אז ולהתחמם לאור שמי, אשר יהיה נישא על שפתי רבים.

והמשורר הצעיר, – המשורר, שקיבל מנה יפה אפיים מחסד אלהים, – התאונן לפני על רוע חייו, על קשי גורלו בפאַריז, ששם הוא לומד ומשתלם, כי הוא חי במחסור ובמצוק. שכר עבודתו הספרותית אינו מספיק גם לצרכיו היותר הכרחיים. מחמת חסרון כסף אין הוא נהנה כלל מעולם הזה. העין רואה, הלב חומד ובירת צרפת מלאה תענוגים ומחמדים, – וכיסו ריק. נפשו אומרת שירה והמוח עסוק בדאגות קטנות של יום יום.

הפסקה קצרה. על פנינו עברו אַבטומובּילים יפים אחדים, שנשמעו מהם שירי עליזים ושחוק נשים צעירות;והמשורר התעורר עוד פעם ויקרא בכוח: – נשבעתי, – ואתה עדי! – אם לא יקום לי גואל, אם לא יעמוד לי רווח בעודני חי וצעיר, אם לא אזכה בגורל, – שכחתי, שאין בידי אף שטר אחד של גורלות, – אז אשבר עטי לרסיסים, אחנק בת-שירתי, אשלח את הספרות הקבצנית לכל שֵׁדי-שחת ואהיה לסוחר ומוכר, לסולל מסילות חדשות מתחת לארץ או מתחת לכיפת השמים, אהיה לממציא מכונות חדשות, – אהיה למה שאהיה, למה שיש בכוח כשרונותי להיות, אם אך אוכל להרויח כסף רב, אם אך ייפתח לי מקור לעושר, אם אך אוכל להפַּדות מחיים דלים כאלה, שאני חי עתה. האח, כמה רעב וצמא אנוכי לחיים מלאים, לחיים רחבים ואדירים. נמאסה עלי עליית חדרי הצר בפאַריז, שאיננה טובה מלול תרנגולים. היו עלי לתועבה חיי נזיר ופרוּש, שׂבעתי קינות ואנחות. אם אין אני יכול להיות כינור לעמנו, לא אהיה גם תּנים לבכות ענוּתו. מה לעם נבל ולמשוררים מלאים חיים ותאוות החיים? נַקרנים, קבּרנים דרושים לו;הֶספּדים ותפלת קַדיש דרושים לו, ולא שירי עוז, או שירי אביב;סליחות ותחינות דרושות לו, ולא שירי אהבה…

עבר ליל, האיר השחר, והמשורר נתמלא עוד פעם רוח עוז וחדוֹה;פלַט ארסו ורָווח לו. המשורר הגדול השתובב, התהולל כילד קטן. גם בעולמו הפנימי גז הליל, עלה השחר, שחר העלומים, שחר היצירה; ושניאור חיקה באמנות רבה קול גור-כלב נובח, יללת החתול, געיית הפרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות;המשורר היה מלא רצון ונחת מחיקוייו ותנועותיו אלה.

ובשובנו הביתה, דרך רחובות בּרלין הנמים, חיקה שניאור בחריצות רבה ומיוחדת את הליכותיהם, העיויותיהם, קולם, דיבורם ותנועותיהם האופיות של סופרים שונים, של מנדלי מוכר ספרים, של נחום סוקולוב, של דוד פרישמאַן, של מ. ספּקטור ושל אחרים.

ובטוח אני, שבשוב המשורר לחדרו, לא עלה על מיטתו לישון, כי-אם ישב וכתב אחד משיריו הנפלאים. שיר-זעם, או שיר-אהבה, – מי יודע?

אחרי ליל הטיול הזה עם שניאור התעמקתי והתעצבתי לחשוב מחשבות על-אודות גורלם של המשוררים העברים הצעירים בכלל ועל-אודות גורלו ועתידותיו של שניאור בפרט. ראיתי לפני משורר עברי צעיר מלא חלומות גדולים ודמיונות נשגבים, – צעיר, שעל-פי מזגו, כשרונותיו, כוחות נפשו וסערות רוחו נוצר לגדולות. נדמה לי, כי הכרתי בו גם ניצוצות של גאוניות מתפרצת-על. ובן-הנשר הזה שאף לבנות לו קן בתוך ספרות ענייה, בתוך תחום צר ומוגבל. ראיתי, כי המשורר הצעיר, כביר הרוח, פורץ גדרי עולמם של משוררינו, שהיו לנו עד כה. הוא דש בעקביו יסודות ומסורות, שהנחילוהו דורות ראשונים. ידעתי כי ימחוק את הגבולים, שגבלו קדמונים וגם אחרונים, את הגבולים, שהוא נתון בהם רק לפי שעה. אולם – אנה ישאהו רוחו העז? לאיזה גובה יתנשא בכנפי דמיונו החי? לאיזה מרחב, לאיזה עומק יגיע כשרונו? האם רק משורר בעל-כשרון הוא, או גם זיקי גאוניות בוערים בקרבו? ואולי הוא-הוא גאון השירה העברית, שעינינו כלוֹת אליו? והשירים, שכתב שניאור עד עתה, מה הם? האם הם הציונים הראשונים, אשר הציב על דרך התפתחותו הפיוטית, האם רק התחלה ונסיון-הכוחות הם, ואולי יעזוב את דרכו זו, אשר בחר בה או נדחה אליה בשגגה, והוא יסול לו מסילה חדשה? הכבר מצא, או עוד מבקש הוא את דרכו, דרך השירה העברית-האנושית? איזו מתנה גנוזה לו עוד בשבילנו באוצרות-רוחו? האם ישיר לנו עוד את שיר-הגאולה, גאולתו של העברי וגאולתו של האדם? – עוד אז ידעתי, כי שניאור המשורר נושא בנפשו פנימה עולם מיוחד לו, עולם, ששולטים בו חוקי יופי וחוקי טוב ורע מיוחדים לו לבדו. ידעתי, כי לא להוסיף על המשוררים הראשונים הוא בא, יען תלמיד מַמְרֶה הוא להם, כי-אם שיר חדש ישיר לנו אבל מה יהיה טיבו של החדש הזה? ומה הן סגולותיו של אותו היופי, של אותו הטוב, של אותו השחרור, הצפונות במעמקי נפשו, שלא באו עוד לידי בילוי מלא? –

שאלות כאלה וכיוצא בהן שאלתי אז, לפני תשע שנים, את נפשי, בנוגע לעתידותיו של שניאור, שראיתיו והכרתיו עוד בימי תסיסתו הרוחנית, בימי שלַכתו ויבמי פריחתו וגידוּלוֹ, בימי יאושו הנורא ובימי תקוותיו הגדולות.

תשובות על שאלותי אלה ביקשתי בזמן האחרון במהדורה החדשה של שירי שניאור.

לפני מונח ספר ה“שירים ופואימות” של ז. שניאור, אשר הוציאה החברה “מוריה” באודיסה ימים אחדים לפני מלחמת-עולם זו ¹. קראתי את השירים האלה פעמים רבות. קראתי אותם לסרוגין. לא יכולתי לקרוא אותם בבת-אחת. אחרי קריאה של שעה מועטה הייתי צריך בכל פעם להניח את הספר מידי. די היה דף אחד מהשירים “בהרים”, וביחוד מהשיר “מנגינות ישראל”, לעורר את כל נימי נפשי המסותרות, את כל געגועי רוחי, הצפונים מתחת ל“סף-הכרתי”, את כל שאיפותי ומחשבותי, בתור אדם ובתור עברי, הנרדמות בין קמטי מוחי. וכיון שהתעוררו כל הדברים האלה במעמקי הוייתי הפנימית, שוב לא יכולתי להשאר במעגל הקסמים העצומים של המשורר. אחרי כל קריאה קצרה בספר השירים של שניאור ביקשתי להיוָתר לבדי עם נפשי, לבל תהיה לשלל לרב-אשפים זה. ובכל פעם אשר קראתי אחת הפּואימות בספר זה הרגשתי, כי עומד אני פנים אל פנים עם ענק כביר-כוח, שׂר החלומות והדמיונות, אשר לא היה עוד כמוהו בין עזי-הרוח, בין הבונים והמחריבים של תקופתנו אנו ושל התקופות הקודמות לה. – – –

ב

שירתו של שניאור, ביחוד שירתו של השנים האחרונות, – היא שירת הברק, שירת הרעם, ואתה שומע בה, אם אוזן לך, הד-הרים. משקל שירו הוא “כפלח כיף-איתן נתק, מתחבט ונופל ברגזה: הך-הך… שחוק אכזרי מדרדר וחרוק שִׁנֵי-סלע איומות”.

שניאור הוא גדול ועז בתור משורר ובתור חוזה. אולם האמן שבו פחות במעלה. שניאור אינו שואף מדעת ובכוונה לצורה אמנותית לגזירת-ספיר, לתבנית קצובה ולבניין צפוי מראש, כביאַליק, שהוא גם בנאי מצוין בשירתו. משקל שירתו של שניאור הוא כגלי-ים בשעת סופה וסערה, גלים עולים ויורדים, עולים ומתעצמים ומתרוממים ומתפרצים ללב השמים ומשתברים לרסיסי קצף זועף; גלים, אשר יקלעונו בין נבכי תהומות ובין מרומי-על. בכל זאת אתה מוצא גם בגלי-סער אלה קמטים סימטריים וספוֹגיים.

בת-שירתו של שניאור אינה מנהמת כיונה, כי-אם צורחת כנשר, וגם מעופה – מעוף נשר. שירתו איננה רכה וענוגה, – גם הרוך שבה יש בו מוצק מיוחד במינו, – אינה מלטפת ואינה עוגבת, כי-אם מעוררת, דוחפת, קוראת לחיים חדשים ותובעת את עלבונו של האדם דל-החושים ואת עלבונם של כל החיים. – – –

ובתאֵר שניאור, בן-ההרים, את שירתן של בנות-ההרים, הוא מתאר גם את שירתו הוא:

ומה-להן חיים ומה-להן מות!

גם זה וגם זה הנם שירה.

ומה-זה צחוק רוה וזעקה בשבילן? –

מחרוזת בנות-קולות ענוגה.

מחוץ לכל טוב ולכל רעה בנות-הרי, –

ולערכי החיים החורים. ²

                        (“בהרים”, פרק ג': “בנות-הרים”).

לא את הטוב המוקבל והמוסכם, לא את היופי של ילדי שפל מבקש המשורר, כי-אם את הרם והנישא, את הכוח והתפארת שבגבורה. על-כן טוב לו למשורר המוות, אם יש בו מהֵדה והודה של שירת-עולמים, מחיים מלאים שממון, הכנעה ושפלות.

וכוחה של שירתו הוא כוח המורד, כוח המתקומם ומתפרץ מבית-כלאו, זה העולם המסתפק במועט, ואינו מקבל שום מרות בשעה שהוא שואף לעולם של יצירות חדשות, של אנושות חדשה, של יופי חדש ושל מרום חדש, יותר נעלה ויותר נשגב מכל שבעת הרקיעים הידועים לנו על-פי המסורה. וכוח פראי זה מתפרץ בשטף יצירתו ובעיָם רוחו, גם למַגר אלהים אדירים מכיסא-מלכותם ולהושיב עליו אלהים יותר אדירים ויותר צעירים. בצלמו ובדמותו-הוא ברא לו המשורר אלהים חדשים. חוצפה פיוטית זו יש בה מעין מלכות בלי תָגָא. אחות היא שירה זו לבכוֹר-שטן, לסַמאֵל. יש שהמשורר מתגאה ומתהדר יותר מדי בקרבתו אל אשמדאי, מלך השדים, המקטרג על העולם כולו. ואין זה אלא בקשת-אלהים בצורה חדשה;אין זה אלא “מעשה להכעיס” של נשמת שַׁדי, נשמה גדולה, האצוּלה מתחת כסא-כבוד, הכועסת על אביה, מחוללה ויוצרה, שהדיחהּ לקרן אפלה, לעמק הבכא, בין נפשות קטנות ודלות.

גם ח.נ. בּיאַליק מטיח דברים כלפי מעלה בשוררו:

שמים! בּקשו רחמים עלי!

אם יש בכם אֵל ולאֵל בכם נתיב –

ואני לא מצאתיו –

                        (ח.נ. ביאַליק “על השחיטה”)

– – – בּיאַליק קובל על הקדוש-ברוך-הוא, על אלהי אבות, יען כי נתן את עמוֹ למשיסה, יען כי ראה מה שראה בעיר-ההרגה, ו“השכינה עיפת-צער ויגעת-כח”. פי המשורר מלא דברים קשים נגד ההנהגה העליונה, ואין משורר נתפס על צערו, צער האומה, שעיפה נפשה להורגים.

אולם שניאור קורא: “ירא האדם. חלל כל העולם נתרוקן במות אלהים. כחול החלל בקיץ ואפור בחורף, אך ריק הוא, ותמיד הוא מפחיד מאין אלהים”. והוא רואה “אלים מתים”, יען –

התרבות עם כל תשואותיה, עשנה, ברקיה,

לא תך בסנורים את עיני הבדידות הקמות.

                        (“על חוף הסינה”).

לא רק צערה של האומה העברית, כי-אם צערו של כל האדם, של כל הבריאה, והבדידות של כל העולם ממלאים את לבו של המשורר. הוא, אמנם, אינו כופר באלהי האלהים, באבי הבריאה, כי-אם באותם האלים, האלילים, אשר בראו ואשר בדו להם בני האדם, בני התרבות, בני הכרך, בני דור החשמל והקיטור, – האלים האלה מתים “ואורבה הבדידות מסביב, הבדידות הגדולה”. – – – המשורר מדמה את האדם בן זמננו, אשר “אטם את אזניו מלחישות התורות המתות” ל“ילד הנהבל את שממות הבית, בשעת בין-השמשות”:

יצאו אבותיו והוא נשאר יחידי וקטן;

וגדול הבית ודומם, מחוירים הכתלים

וזעומים הצללים בפנה.

אין קול, אין הברה… אפילו השעון הישן

האריך לשונו החלוד וחדל לקשקש.

צועק הילד – ובת-קול מחקה את קולו.

נבט במראה התלויה ורואה את צלמו:

צל מוזר בבאר-האפלולית, עינים עגולות,

חור ורועד אז יצעד אט-אט אחורנית

וקטן אצבעותיו בפיהו;

נתקל בדלת ונמלט החוצה, החוצה,

נס אל חבריו הקטנים ומשקע את פחדו

בין כלי-שעשועים של עץ ובלביבות של עפר;

ואולם בסתר עוד יפעם לבבו הקטן:

אי אבא, אי אמא? הוי, מתי ישובו הביתה?…

                        (“על חוף הסינה”)

– – – שניאור הוא לא משורר הרגש, – הרגש כמו שניבּלוהו וניוולוהו הגמדים, הבּכיינים ובעלי האנחה והאנקה שבקרב המשוררים, – כי-אִם משורר הרצון, הרצון הכביר, אבי היצירה העולמית.

עוד לא נוצרה היד שתשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עוני!

ובכל אשר יכוף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי.

                        (“משירי הנביא”).

אין הדמעה מצויה בין ריסי עיניה של בת-שירתו, כי משוררנו זה אינו בא לרכך את החיים, להנעים את המרירות שבהם, להמתיק את החוקים הקשים ולנחם אותנו בימי אֶבלנו על האבידות הקטנות והיסורים הפעוטים. לא להשלים ולפַשר עם הסתירות והניגודים שבחיים הוא בא, ולא גם לכסות על ערוותם ונוולותם; להפך, הוא מגלה לנו תהומות חדשים בכל רחבי היצירה, בכל מעמקי ההויה של האדם ושל העולם. ואינו בא אלא לרומם את החיים, להגבירם ולהעמיקם ולבקש להם תיקון על-ידי השירה.

בת-שירתו לא תקרא: “שמים, בקשו רחמים עלי!” הוא אינו מתחנן לא לאיש ולא לאל. הוא מבליט תמיד, ומשתדל להבליט, את צד הגברוּת שברוח יצירתו. לפעמים הבלטה יתירה זו היא גם שלא במקומה, כאילו חושש המשורר, שמא יחשדוהו במורך-לב.

אוטו וַיינינְגֶר ³אומר: “כל יוצר, כל אמן מורכב הוא מאשה ומגבר, ממוליד ומקבל”. בשניאור המשורר גָבר הגבר:

מכל לבב ברזל עוד קשה זה שירי

ובטח בו אחתור ללבבות בכוחי.

                        (“משירי הנביא”)

בת-שירתו קוראת תמיד: היו קשים, היו גברים!

אחרי המבול של דמעות, אשר הציפו עלינו משוררינו מהנוסח הידוע, ואחרי אנחותיהם ואנקותיהם, שעלו לאזנינו כאוֹב מארץ, אחרי שכבר היו לנו תּנים לרוב לבכות את ענוּתנו, ואחרי שכבר נשברו כל כינוריהם וניתקו כל מיתריהם, – עונג-רוח הוא לפעמים לשמוע את שירי המורד הגדול במלכות שירתנו, אותם השירים, המלאים עזות ונצחונות.

ג.

יש דמיון רב בין המשורר שניאור ובין הפַּסָל אוגוסט רוֹדין (המפסל היותר גדול אחר מיכל-אנג’ילו). זה האחרון לא היה מעבד את פסליו בכל פרטיהם וחלקיהם, כי-אם חוטב מתוך האבן את הקוים הראשיים והאופיים, כל זמן שרוח היצירה שוֹרה עליו וחושיו הפנימיים ערים ומלאים מרץ. אולם כיון שנסתלקה מעליו רוח זו (רגעי היצירה הפנימית וההסתכלות המרוכזה אינם מתמידים זמן רב, כי יש בהם מעין הברקת הברק ומעין התפוצצות של חומר מתלקח), אין הוא מטפל הרבה בגמר המלאכה ובהחלקת השרטוטים. כן הוא גם שניאור. כל-זמן שרוח היצירה בוערת וסוערת בו, כל-זמן שאוזנו הפנימית מחודדת בו ועינו הפיוטית מרחיקה ומעמיקה לראות, הוא משורר, מזמר, חוזה ומנבא. ומכיון שבא הדבר לקישוטים, ליִפּוּי הפרטים, לחריטת הקוים ולפטורי-ציצים, מיד הוא מניח את שירתו, שהשתפכה מקרב נפשו כלַבּת-אש ממעמקי הר-יוקד. כיון ששקעה האש הנוזלת, קפאה והתגבשה לאבני-חן יקרות, אז ישוב אליהן, לפעמים, המשורר בפִצירה-פִים ללטוש בהן זָויות ומגבלות דקות מן הדקות.

השפה העברית, בכל עושרה, צבעיה וגווניה, בכל זהרה וחומה, גוברת לפעמים אצל בּיאליק על שירתו. יצירתו הלשונית והסגנונית, – ואל תהא יצירה זו קלה בעיניכם! – מתאבקת לפעמי ברוחו עם יצירתו הפיוטית, ולא תמיד האחרונה מנצחת. לא כן שניאור. רגשותיו ורעיונותיו גוברים על השפה, לפעמים הוא גם מתעמר בה. נכנס הוא לגבולים ומתרומם לגבהים כאלה, ששם אין השפה העברית מספקת לו כל-צרכה, אז בחָזְקה יַרְדֶנָה לָסור למשמעתו. וזה כוחו של יוצר כשניאור: השפה נשמעת לו, לפעמים על-כרחה, והיא מוציאה בשבילו קולות וצלילים כמעט ככל הדרוש לו, ומשוררנו זה אינו מסתפק במועט. ואם יש לנו אוזן בוחנת להקשיב בכל שירה את המשקל של מוזיקה ידועה, אז נשמע, אז נרגיש בשירתו של שניאור את הד הסערה, הצרורה במוזיקה של ריכאַרד וואַגנר. – – –

שירי-האהבה נותנים לנו מפתח נאמן ללבו של המשורר, לסתרי כשרונו ולמצפוני מזגו. שירי-האהבה אוצרים בקרבם כל סודותיה ותעלומותיה של נפש המשורר.

בּיאַליק משורר תמיד על האהבה כשכבר עברה. געגועים יש לו עליה, סוד כמוס היא לו, כוכב תועה, חלוֹם עובר. חידת החידות היא לו האהבה. “אומרים, אהבה יש בעולם, – מה זאת אהבה?”.

בּיאַליק המשורר קורא לאהובתו:

הכניסיני תחת כנפך,

והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן תפלותי הנדחות.

                        (“הכניסיני”)

כמה הכנעה, הכנעת הגוף והנפש, יש בזה! המשורר מִתְרַצֶה ומתפייס עם גורלו. אם אין היא יכולה להיות אהובתו, תהיה-נא לו אם או אחות. אם אין הוא יכול להתענג על האהבה, אם אין הוא יודע מה היא, אז חביבים עליו גם יסוריה.

צניעות זו, געגועים אלה אנו שומעים גם בקריאתו אל אהובתו:

לב עוד לי – דביר חזון, קן החלומות,

וכאבי עצור שם, יגון-הקודש,

ומלאך טהור עמי – דמות דיוקנך,

החופף עוד כחסד-אל על ראשי

ולוחש ברכה, רותת ומתאפּק,

כדמעת-אם חשאית על נר שבת

בדממת הקדושה השאננה.

                        ח.נ. ביאַליק: (“הולכת את מעמי”).

בּיאליק הוא משורר רומאַנטי בשירי-האהבה שלו. הוא פוגש אותה בחורשה, בין צאלים, בעת אשר “קרני שמש האחרונות קרנו בין העלים”, והיא –

והיא נעלמה ויעלמו

אתה עקבותיה;

אך עיניה ירדפוני

תמיד, – הה, עיניה!

                        (“עיניה”).

חורשה, צאלים, קרני שמש האחרונות וה“עינים” (כמובן מראש: שתי עיניה – שתי גחלים!) – פזמון ישן נושן, רק בּיאַליק שפך עליו חן השפה העברית וקסם הניב הנעים והנמרץ גם יחד.

את הרומאַנטיות העברית של בּיאַליק, במדרגתה היותר טהורה ונשגבה, אנו מוצאים בשירו “מכתב קטן לי כתבה”. הוא שב מאחרי אהובתו, יען –

זכּה אַת מהיוֹת לי חברת,

קדושה אַת משבת עמי;

אַת היי לי אל ומלאך,

לך אתפלל ואֶעבדך;

אַת היי לי זכרון קודש,

זרחי לי באור החמה,

רמזי לי מכוכב מרום.

האהבה בשירי ביאליק היא אהבת הרוחות, אהבת הנפשות. חיי-בשרים וחמדת-הגוויות רק מחללים את קודשתה, מטמאים את טהרתה. האהבה היא אידיאַל, שכל רוממותו היא בזה, שאין משיגים אותו. אם יהיה האידיאַל למציאות, אז יהיה גם לחולין. אם אין האהובה יכולה להיות לו לאם או לאחות, אז יתפלל לה, כי תהיה לו למלאך, לאל. ובכלל מרבה הוא בתפלות ובתחינות לפני אהובת-לבו. קדושה היא לו ואין הוא חודר למצפוני נפשה, אין הוא מבקש את הערמומיות שבאשה ואין הוא חושדה כלל, שמא אינה אלא לילית, שהתלבשה בדמות מלאך. בּיאַליק המשורר, המחונן בחושים בריאים ורעננים והמרגיש את המציאות הגסה בכל כיעורה ונוולותה, בכל תהומותיה ונבכיה, רוחני הוא, – הייתי אומר: אוירי הוא, – באהבתו. רוח ולא בשר היא לו האהבה. ואם ירדה פעם ממרום שאיפותיה והתגָאלה בחֶמדת בְּשָׂרים, אז מתאונן המשורר באנחה:

וברגע קטן של תענוג, של אושר וגיל, עלי חרב

עולם מלא… מה גדול המחיר שנתתי בבשרך!

                        (“העינים הרעבות האלה”).

השכינה העברית שוֹרה על שירי האהבה של בּיאַליק. פרי תרבות עתיקה הם, (אותה התרבות, שפתגמה היה: “איזהו גבור? – הכובש את יצרו!”), בכל אופן התרבות שאחרי “שיר השירים”.

לא כן שניאור. בן-זמננו הוא, ראשון לדורות הבאים. מבקש הוא פתרונים לחידת האהבה, מבקש הוא את תיקונו באשה. מתוַדה הוא לאהובתו, ילדה חיוורה כי חיבּק חֵיק נכריה:

יוֹנת-תום! הן תדעי: גויָה לי ונשמה.

הנשמה לאלהים היא – והגויה לעזאזל;

האמיני, שתיהן צמאות ומבקשות את תקונן –באשה…

                        (ז. שניאור “ודוי”)

שניוּת זו לא עברית היא. אהבה טהורה ונשמה טהורה מקדשות ומטהרות גם את הגוייה ⁴.

המשורר שניאור מתקומם נגד התרבות, נגד המסורה העתיקה ונגד כל כבליהן וגדריהן;מתרומם הוא כסער נגד אבק הדורות, נגד הצניעות העשויתה, או היתירה, נגד הצביעות בכל צורותיה ונגד פרישוּת מדרך-הארץ, שהוא רואה בה “חטא האדם לבריאה הורָתו” והוא קורא:

לב אשה לגבר והם בושים, מתחפּשים

ומחכים, למה הם מחכים?

ברוכה לי תהיי, את פראוּת חפשיה

של תקופת מדבריות ויערים!

עת נָדה בת-חוה ערומה ושזופה

ובקשה את דודה בהרים.

ברוכה לי תהיי, את פראות שעברה,

וארור הנמוס וכבליו!

                        (“ליל חשק”)

כשהמשורר נער (כשכתב את שירו “ליל חשק” היה כבן עשרים ⁵או עוד פחות מזה) ובת-שירתו מתפרצת מכל גדריה וסייגיה, הוא אומר דברי זמר כאלה. האוזן, ששמעה את שירי “החבוקים” של גדול המשוררים הצרפתים בזמננו, יאַן רישפּין, לא תהא סולדת גם בשיר הנזכּר. אולם האוזן העברית, האמוני עלי “שירי תפארת” ושירי מהללאל ⁶(ושלא הסכינה גם לשירי עמנואל הרוֹמי), בודאי שתהא סובלת ונפגמת מהפראות החופשית של השיר “ליל חשק”, – פראות, העורגת ל“הזיות חדשות, חדשות”;פראות, השואפת ליופי וחלומות;פראות, שאין כל כשרון כביר נקי ממנה, פראות המלוה כצל את הבונים ומחריבים עולמות, ביחוד בשנות המעבר, בשנות ההסתערות וההתפרצות (מה שהלועזים קוראים בשם “שְׂטוּרם-אונד-דראַנג-פֶרְיודֶה”).

שניאור המשורר יודע את חליפות רוחה ותמורותיה של האהבה, את ניקוּרי הנפש התלויים בה, את מרידותיה ותעתועיה:

רקוד אהבה רקדנו;

אהבתיה עת כי שנאה,

ושנאתיה עת אהבה;

כה חוללנו חמש שנה.

                                                                                     ***

בלעדיה – עבד נרצע,

מלך גא ועריץ – אתה.

קנאת-אש ונשיקות נושכות

ומשטמה על לא-דבר;

עתה אדע כי אהבנו,

ואיני קובל על שעבר…

                        (“עתה אדע כי אהבתי”).

ביאליק מתעטף בטלית שכולה תכלת ומתפלל לאהובתו תפלה של לחש, תפלה המלאה ציורי-קודש (“נר של שבת”, “אחותי כלה” וכדומה);אולם שונה היא תפלתו של שניאור:

הוי, אלי, גא ונבון, למה עזבתני?

חזקני ואמצני נא הפעם!

                                                                                     ***

כמו על קבר פעור אני עומד אל מטתה.

על בוץ הכר פורח פרג שפתים-מתוקות: –

הוי, אלי, עז ונבון, בידך נא אפולה,

ואל – בזרועות-שיש אלה החבוקות!…

                        (“תפלה”).

– – – אין בּיאַליק יוגע ומרגיש את תאות-הניצוח, השוררת בין נפשות הגבר והאשה, – נפשות, הבולעות ופולטות חליפות זו את זו, הנמשכות זו לזו ודוחות זו את זו. כל הנפתולים והניגודים האלה, ועוד הרבה יותר, גלויים וידועים לשניאור המשורר. בת-שירתו, קלת-הכנפיים ומרובת-הצבעים, מזוינה בקרני-הרגשה דקות, והן חודרות ללב האשה ואין נעלם ואין נסתר מנגדן:

ואני לעגתי תמיד לה – לאשה,

אשר אין זכרון לה ואין לה עבר;

אשר לבה וחלומה פורחים לפני שכבה

ואחרי קומה אין לה דבר.

ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה,

העוטה שמלת-משי סודית ולוחשת;

קום, גל וקרע השמלה והנה כל הפתרון,

לדג הפז אין סנפיר ולחנם כל הרשת!…

ואני באהבי ואחביא שעיר קטן

ברקמות שיר וקנאה ואנחות;

לחשתי: “הנני עבד…” ואהיה תמיד מלך,

והיא… היא – שפחה בין השפחות.

                        (“תפלה”)

– – – בשיריו אלה רק פשע אחד בין האהבה בתענוגיה ובין המוות עם כל בּלָהותיו, כי אחות היא האהבה למוות. יושב הוא המשורר בעשב “ולצדו חולמת הנאוה” ובעוד ידו “נמשכת ללקט את אשרו עם גרגירי שדה ראשונים” והנה צפּורֶת

צונחת מאחד הטרפים;

נפלה גוססת ותגוע לעיני

בגלי-הצמה היפים.

עיני רעיתי לא ראו מאומה,

היא חכתה חולמת לדברי;

לא ידעה, כי רופף זה עתה העולם,

כי חור הגן מעברי.

התדעי? – לחשתי ברעב שפתים

ואנער מכתפי שערה, –

התדעי? שערך כמראה שלכת –

צהובה וכמושה וקרה

היא חרדה, הרימה את ראשה, והנה

מתוך יצוריה המלאים

צופה בי שלדה וחורק לי שניו,

וחורי-גלגלתו מה-תמהים!

התדעי? הן מוֹת נמות שנינו, הן נמות…

הוספתי ואלעג בזדון,

ואולם לרעיון המביש הרגלנו,

ככלבים אל מקל האדון

                        (“פעם בגן”)

בשיר נפלא זה אתה שומע, אתה מרגיש את הד לבו של האדם בן-דורנו, הרועד מפני האפסות המוחלטת, גם בשעה שהוא מלא שכרון האהבה. רעידת-נפש זו אתה מרגיש בכל ציורי גי די-מופּאַסאַן ושאַרל בּוֹדלר וברוב שירי אַלפרד דה-מיסה. הצייר הגדול אַרנולד בֶקְלין, אשר תאר את תמונת עצמו, בהיותו במיטב שנותיו ובהחזיקו את לוח-הצבעים ומכחול בידו, עם שלדו העומד מאחוריו כפוף על גבו וכינור בידו לנגן לו שיר-המוות, סטרינדבּרג, בספר “האהבה” שלו, הופמאַנסטהאַל בחזיונותיו, אַרתּור שניצלר בסיפורו “המוות” וז. שניאור, – כולם שאבו ממקור יצירה אחד. כולם שואפים לחיים יותר מלאים, לאושר יותר גדול, לאהבה יותר רוממה, לטיפּוס של אשה יותר נעלה, ועל-כן הם רואים את “התכלת, הירק וצללים מתרפקים, פרפרים ונגהות עליזים” רק –

"כמזימות לפתות אביוני-הרוח,

עכברים רעבים ופזיזים".

נזר הבריאה ואביון הרוח! האמנם?

ניו-יורק, תשרי, תרע"ח.

דמויות

מאת

ראובן בריינין

---

הגאון

מאת

ראובן בריינין

לא רב, אב-בית-דין, לא ראש-ישיבה, פּרנס הדור; לא עסקן בצרכי הציבור במובן הרגיל ולא “שר וגדול בישראל” היה, כי אם גאון. זה שמו וזה זכרו בפי העם ובלבו. לא הוא בעצמו נטל לו את הכינוי הזה; לא רבנים, סופרים או אחת הקהילות עטרוהו בעטרת-כבוד זו, כי אם כל העם מגדול ועד קטן. שם “גאון” סתם, בלי שם לוַאי אחר, ניתן רק לרבנו אליהו בן רבי שלמה זלמן מווילנא. אחד הוא ואין שני לו.

על ידי רבנו אליהו מווילנא נקבע בלב כל מפלגות עמנו וגם בשפתו המדוברת השם “גאון”, ומוּשגו קיבל צורה חדשה, נדיבה ומזהירה. ו“גאון” בשפת עמנו המדוברת, וגם בשפת הספרות הרבנית של התקופות המאוחרות, שעברו עלינו אחרי הסתלקותו של רבנו אליהו, פּירושו: איש שכולו מוח, חריף שבחריפים, בקי שבבקיאים, בעל תפיסה מהירה ונפלאה, בעל זכרון חזק ונעלה, איש אשר שאָר רוח לו.

למשַחק על הבימה, למנַצח במנגינות, לאמן בכינור, לגדול בציור, בפּיסול או בשירה לא יכַנה היהודי, אחד העם, גם בשעת התפּעלותו, בשם “גאון”, כי “גאון” סתם משמעו גם חסיד, צדיק, קדוש וטהור.

רק מאה שנה עברו אחרי מות הגאון, ובכל זאת ייראו חייו בעינינו עתה כאגדה, אגדה שבאגדות, כי כל-כך יפים, כל-כך נשגבים הם. הן קרוב הוא לנו בערך גם במקום וגם בזמן, קרוב הוא לנו בארחות חייו, חיי בני אדם פּשוטים, תנאיהם ומסיבותיהם, ובכל זאת ייראה בעינינו כיצור מעולם אחר, מעולם רחוק מאתנו וגבוה מעלינו. רבינו אליהו היה גאון בלי משרה, בלי פּקידות, בלי תּו וציון.

תולדותיו של הגאון מווילנא, תולדות מבוררות ונחקרות כל-צרכן, לא נכתבו עד היום. גאוניוּת עברית זו – הייתי מוסיף: גאוניות גלותית זו – תתן עוד חומר רב לחוקרי-הנפש, לסופרי-התולדות של הדורות הבאים. ואין כל ספק כי כל דור ודור, כל חוקר וחוקר יגלה בה צד חדש, נקודה-מאירה אחרת.

אולם גם אם נדע את מקרי-חייו החיצוניים של הגאון, מאורעותיו, עינוייו, מלחמותיו, נצחונותיו ואת כל אשר סבל מידי גורלו, לא נוכל לפתור בעזרתם את חידת חייו הזכים והנפלאים בפשטותם, ברוממותם והדרם גם יחד.

תולדותיו של הגאון אינן נותנות בידינו את המפתח למכונת מחשבתו הנסתרה.

גם אם נדע בדיוק פּרטים אמיתיים – ולוּא גם נגיע לסיכומם הכולל – מחייו של הגאון בבית הוריו, בחדר מלמדו, בבית מדרשו, וגם בהיותו נודד בגולה, – גם אָז לא נוכל לגלות את מקור גאוניותו וגדלותו הרוחנית; גם אז לא נוכל להשיג את תולדות התפּתחותו המוסרית, שהיתה מיוחדת במינה. הגאוניות האמיתית בכללה איננה תולדת המאורעות החיצוניים, הגלויים לעין, כי לפעמים קרובות היא מתגלית לנו בכל תוקפה גם למרות הסביבה ומַעמדי-החיים ובניגוד גמור לידוע-ומקובל.

* * *

הגאון מווילנא לא נהנה מעולם אף במידה על שהיא מקנייני-העולם החומריים ולא גם מהבלי הכבוד והפּרסום; מעולם לא היו לו “טענות ומענות”, או איזו תרעומת על בני עמו, בני עירו ועדתו, או על קרוביו ומקורביו. מעולם לא חשב, כי יש לו זכות כל-שהיא לדרוש מאחיו, בני עמו, כסף או כבוד במחיר גאוניותו. הוא היה בורח מכל שרָרוֹת ונשיאוּת כבורח מפּני הנגף והקֶטב. הוא היה איש בלי שום דרישות ותביעות מאחרים.

הגאון העניק לנו מאוצרו הרוחני לתלמידיו ועל ידיהם לכל העם. בכל זאת אל עלתה מעולם על דעתו, כי נותן הוא דבר-מה לבני עמו, דבר שהוא מחייב הכרה ותודה. הוא היה מאור הגולה, מבלי אשר ידע, כי אורו הפּנימי מבהיק, כאשר לא תדע גם אבן חן שהיא נוצצת. הגאון לא נהנה מעולם, כאמור, מהחיים המצויים, השכיחים, מחיי “העולם הזה”, אף הנאה קלה שבקלות, – עם כל זה לא נשא נפשו לחיי “העולם הבא”. שגוּר היה בפיו: “אליהו יכול לעבוד לאלוהים גם בלי עולם הבא”.

* * *

זכרון הגאון מווילנא חרות עמוק בלב אומתנו ושמו נישא על כל שפה בקרב היהודים החרדים, גם כיום, מבלי אשר שיעֵר בחייו, כי יוכל להיות כזאת ומבלי אשר הרגיש בנפשו, כי גם היה-תהיה כזאת. לא אוהביו ומעריציו, לא תנאים מיוחדים, לא איזו דחיפה מבחוץ הרימו את הגאון, נשאוהו עד לשמים, כי אם גאוניותו האמיתית, חסידותו הטהורה, פּנימיותו העמוקה שָתו עליו נזר-אלהים; הן, רק הן, העתיקו את צורתו הרוחנית ממסגרת המקום והזמן. מכונת-המאור של גאוניותו לא עבדה מתוך רעש וחריקת גלגלים, כי אם שפכה בנחת ובנעימה אור רב על כל היושבים במחשכים והוגים בתורה. הגאון היה נחבא בקרן-זוית, בירכתי בית-המדרש, בארבע אמות של הלכה – ומשם, מ“סתר-המדרגה”, האיר לכל בני הגולה באור רוחו, ויָצת את אש החסידות בלב בחירי הדור.

הגאון היה עניו, שפל-רוח, מתון ואיש שקט. בכל זאת הסב מהפּכה עיקרית בארחות הלימוד של בני דורו והדורות הבאים אחריו. הוא הורה סדר חדש בדרכי התלמוד¹, הוא הסב מהפכה גם במחשבותיהם של התלמודיים ובהתייחסותם לחכמות העולם, הוא שיוה הוד והדר מיוחד במינו על חיי בני עמו הרוחניים והמוסריים.

הגאון לא היה “מחבר” במובנו המקובל בספרותנו. ולא לבד שלא הדפּיס כל ספר בחייו, כי אם גם לא גילה את דעותיו והגיונותיו, פּסקי הלכותיו ומסקנותיו בצורת מכתבים, אגרות, או “שאלות ותשובות” לגדולי הדור; כל מה שכתב ולא כתב אלא בשביל עצמו, בסגנון של הערות קצרות, על שולי הספרים אשר הגה בהם יום ולילה. כל הערה היתה עולם מלא, כל דיבור ודיבור עמוק וחדש. הערותיו כוללות דיוקים חודרים ונוקבים עד תהום העניינים, רמיזות דקות וחדות, תיקוני-נוסחאות וגירסאות, הסרת שיבושים וטעיות-הדפוס על ידי השוָאת המקורים ועל ידי מופתים ברורים.

הגאון היה הראשון אשר סלל את הדרך לביקורת המדעית והאמיתית בספרותנו העתיקה.² הוא היה מבקר וחוקר עמוק מעצמו. הוא היה אמן בלי כלים: חסרו לו השפות והידיעות הדרושות לביקורת מדעית. גאוניותו, יושר הגיונו ושקידתו הנפלאה היו ממלאים לו מקום מכשירי-הביקורת החיצוניים. על ידי רמזים קצרים ודקים מאוד הניח הגאון מקום למבקרי הספרות התלמודית, בדורות הבאים אחריו, להתגדר בו. ריבוי דברים, הסבּרה מיותרה, אריכות תְפֵלה, דרשנות ופלפּלנות – לא זו אומנותו ולא זאת תכונתו. הוא רשם בהערותיו רק את התמצית שבתמצית מעיוּניו ההגיוניים העמוקים בכל אשר למד. הצורה הנאה, הסגנון הפּשוט שכלול הדברים – לא זה הוא כוחה של הגאוניות הרבנית, כי היא מבקשת בכל דבר רק את התוך, הגרעין, הנקודה העיקרית. הקליפּה, הייפּוי החיצוני, המכשירים והתפאוּרים – דברים טפלים הם, שאין הגאון מטפּל בהם. “פרי ולא פרחים” – זה היה משא נפשו. מחשבתו של הגאון היתה כמַעיין הנובע ולא הספיקה לו השעה לכתוב אף חלק קטן מחידושיו ועיוניו בכל חדרי התורה. אחרי עבוֹר עליו ארבעים שנה כתב גם את הערותיו הקצרות במסירת קולמוס לידי תלמידיו³.

אנחנו, בני הדורות הבאים אחריו, כמעריציו בדורו-הוא, הננו מרימים את ערכו של הגאון על כל תהילה לא רק בשביל הדברים אשר השאיר לנו בכתב, כי אם הרבה יֶתר על אוצרות הרוח ומכמני הגאוניות, אשר היו צפונים בקרבו עמוק עמוק. אנחנו מרגישים כי הגאון כתב ושייר בקולמוסו הרבה יותר. רק ניצוצות אחדים נתזו משלהבת-יָה זו. רק נטפים אחדים הגיעו אלינו ממַעיין נובע זה.– – –

הגאון היה מתנהג בכל ארחות חייו החיצוניים כאחד מבני האדם הפּשוטים שבדורו, ומעולם לא פֵּרש עצמו מן הציבור הגדול. מעולם לא ביקש להבּדל מאחיו העניים ולקבוע לו מדור מיוחד. בכל דרכי לימודו ואפני מחשבתו היה מתנגד ניגוד גמור ועצום לפּלפּול התלמודי, להשערות וסברות שאין להם יסוד מוצק. הפּשט הפּשוט, ההגיון האנושי הבריא, הַהַדְרָגה השכלית, בהירות המחשבה וצלילות הדעת – זו היתה תכונתו הרוחנית. זרה היתה לרוחו הסודיות המעורפלה, ולא סבל את הקפיצות הפּתאומיות בדרכי העיון והמחשבה. תמיד התנגד לכרכורים ונפתולים של השכל העקום, או של הדמיון הנלהב והמלהיב. ואין כל פּלא אם חסידי חב“ד ראו בו את מתנגדם היותר עצום. בשיחותיהם ובאגדותיהם יצויר הגאון כאדם קר ויבש, בלי שמץ של רגש ובלי שום כשרון להתפּעלות והתלהבות. על כן ראו בו את אויבם המתנַכל לנפש החסידות. אולם על צד האמת היה הגאון בעצמו מתעמק בלימודי ה”זוהר", “ספר היצירה” והקבלה העיונית, אך זוהר שכלו החזק לא הועם מעולם, והגיונו הישר והחד לא קהה גם במקצוע זה⁴.

צניעותו, ענוותו, טוב-לבו ונדיבות-רוחו לא ידעו דוגמתם. ברוך שפּינוזה, אם נמשילהו אל הגאון, היה גאה וקשה-לב. הוא, הגאון, לא היה כלל מסוגל מטבעו להבין ולהשיג דבר-מה מקורת-רוחו של שפּינוזה, שבעונג מיוחד היה משליך זבובים לרשת השְֹמָמית למען תבלעם חיים, כי המחזה הזה, פּרפּורי הגסיסה של הנבלעים, היה מבדח את דעתו. הענוה והצניעות של שפּינוזה באו ממוחו, מהפילוסופיה המיוחדה שלו; ושל הגאון – באו מלבו, ממעמקי נפשו, מעצם מהות תכונתו.

מנוחת רוחו של שפינוזה לא הושגה אלא אחרי עמל רב. ואולי היתה מנוחה זו רק מלאכותית, כי השפּעות שונות ומתנגדות זו לזו, של רבותיו העברים ושל רבותיו הנוצרים, חתרו חתירה עמוקה בנפשו ויעשו בה קרעים, לוּ גם נסתרים מהכרתו. לא כן מנוחת נפשו של הגאון – היא היתה פּנימית ואמיתית עד היסוד. שום שניוּת ושום חצאיוּת לא היו ברוחו. הכל היה בו אחד, הכל היה בו שלם. כמובן: עד כמה שיש לדבר על אחדות ושלימות בנפשו של בשר-ודם, בנפשו של בן-תמותה.

שפּינוזה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, לא היו לבו ועטו תמיד שוים, בכתבו את מכתביו למעריציו השרים והרוזנים מקרב הנוצרים. כי השתמש לפעמים במכתביו אלה בלשון – כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמור – ערומים, או – אדבר בלשון נקיה, – בלשון הדיפלומטיה הדקה. לא כן הגאון, היהודי הפּשוט, שלא יצא שמו בקרב הגויים. הוא לא ויתר, בכל ימי חייו, מדעותיו וממידותיו אף כחוט השֹערה. מעולם לא ידע, לא בדבריו ולא במעשיו, שום נטייה ופנייה, ולא כיוון מעולם אל הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל דיפּלומטיה, אף בצורתה היותר נקייה והיותר נדיבה, זרה היתה לרוחו. הוא היה תמיד גם כלפּי-חוץ מה שהיה באמת בפנים. הוא היה מה שהיה באמת. פּיו ולבו, תוכו וברוֹ, יחסו לגדולים ולקטנים היו תמיד שוים.

בתכונת שפּינוזה היה חלק ידוע של חיקוי, אולי חיקוי שלא-מדעת ושלא בכוונה. ואלו הגאון מווילנא היה, כמעט בכל דבר ובכל מעשה, כולו מקוריי: – טוֹפס ראשון. רשמי השפּעת מורים, המתנגדים זה לזה ברוחם, בדעותיהם ואמונותיהם, – לא תמצאו בנפשו. מתוכו גדל וצמח.

* * *

הגאון נולד ביום השלישי לשבוע, ראשון לחג הפּסח בשנת הת“פּ לפ”ג בעיר קטנה סילץ. הוא היה בכור לאביו רבי שלמה זלמן מווילנא. ובכור זה היה לפי עדותם של בני-דורו ומקומו “ילד יפה-תואר וטוב-רואי”. גוף זך ונשמה זכה, שזיוועם עלה יפה. תורה מפואָרה בכלי מפואָר.

הגאוניות העברית היתה מתלבשת לעתים לא רחוקות, גם בגולה, גם בתוך העוני והדחקות, בצורה יפה ומהודרה. בני דורו של הגאון העידו עליו, כי פּניו הפיקו “זיו נהורא כפני מלאך אלהים”. עני מדוכא היה כל ימי חייו וסבל עם בני ביתו מחסור ולחץ, רעב וקור, נדודים וטלטולים⁵, אולם למרות כל פּגעיו ותלאותיו, לא הועם זיו-פּניו המיוחד עד נשימתו האחרונה. זה כוחו של היופי הפּנימי, הרוחני, המוסרי אשר לפי דברי גיטה הוא בורא לו גם יופי חיצוני, גם צורה נאה. בחינת “חכמת אָדם תאיר פּניו”.

הילד למד תורה מפּי מלמדו רק עד השנה השביעית לימי חייו. מהשנה השמינית הוסיף הילד לקח מעצמו, והיה מתפּלפּל ומתווכח, בהלכה ובאגדה, עם רבנים גדולים.

“בהיותו שש שנים וחצי דרש בבית-הכנסת חילוק אשר למדו אביו”; “בהיותו בן תשע שנים היו ידיו רב לו במקרא, במשנה, בגמרא, בפּוסקים, בשאלות ותשובות, מפרשי הקדמונים ואחרונים”.

“בהיותו בן עשר שנים למד כל חלקי הזוהר, ספר פּרד”ס וכתבי האר“י ז”ל; בהיותו בן אחת-עשרה שנה אָז כל תהלה לעומתו מגרעת…"; “בהיותו בן שתים-עשרה שנה לא נודע כי באו כל שבע החכמות בקרבו בתכלית הדקות והאמת”; “בהיותו בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד קבל תקף חסידותו ופרישותו כתועפת ראם לו. מי כמוהו מורה פּנים חדשות בהלכות ואגדות”⁶.

זוהי שפת כותב תולדותיו, שאינה אלא שפת האגדה, המלאה גוזמאות והפרזות העוברות כל גבול.

נַכּו את הגוזמאות המזרחיות ותמצאו, כי לאמיתו של דבר הצטיין רבנו אליהו להפליא גם בילדותו. הוא היה ילד-גאון, קטן-גדול, ילד דורש ברבים ומתפּלפּל עם “אדירי התורה, ארזי הלבנון”, ילד מתעמק בלימודי הנגלה וגם הנסתר, משחיז את מוחו הרך בלימודי ש"ס ופּוסקים ומשביע את נפשו הרעבה בקבלה ובסתרי תורה – ילד מטיפּוס נפלא כזה, שהמציאות מגיעה בו עד הגבול הקיצוני של האגדה הבּדוּיה, אל תבקשו בקרב העמים האחרים, כי לא תמצאוהו. ילד כזה הוא צמח הגלות. – – –

* * *

בני דורו של הגאון היו רחוקים בארצו מכל ידיעת לשון נכריה, מכל מדע וחכמה. היהודים השתמשו בכל צרכי חייהם בשפה היהודית-האשכנזית. את השפה הפּולנית, שהיתה אז השפה התרבותית, שפת-העם אשר ישבו בקרבו, לא שמעו. והשפה העברית, שהשתמשו בה בכל צרכי הרוח והדת, בענייני הקהלות ובענייני הקדּושה, – שפתנו זו היתה אז מגומגמה ומסורסה. הפּלפּול הנפתל שרר בבית-המדרש, בשוק ובכל פּינות החיים. עיקום-השכל, עיוות-ההגיון במידה גדושה כזו לא היו עוד בקרב עמנו גם בתקופות-החושך. השפּעתם של תלמידי שבתי-צבי עשתה עוד שַֹמות במַחשך, ותאכַל במסתרים כְּסָס מנפש ועד לב.

גם הרבנים וגם הגדולים בישראל, היו חסרים אז ידיעה הגונה בחכמת הלשון העברית ויפנו עורף גם לספרי החכמה הכתובים או מתורגמים עברית בידי חכמי ישראל של דורות הביניים. ובדור אומלל כזה התפּרצה גאוניותו של רבנו אליהו עוד בימי נעוריו מהמסגרת הצרה, מהקרן החשכה אשר בה היה כלוּא רוח ישראל בליטא ותשאף לאור, לדעת. עוד בילדותו היתה מִשנת הגאון סדורה וצרופה בכוּר ההגיון הישר. כמעט עוד בשנות נערותו מצא נתיבה סלולה בערבוביה הנוראה של הספרות התלמודית. עוד באביב חייו למד את חכמת הדקדוק ויעשה חיל בחכמת הלשון העברית. עוד בנערותו למד בעיון רב ספרי תכונה, הנדסה ולימודיוֹת אחרות האצורות בספרות העברית המקורית ובמתורגמה משפת ערב⁷.

בגאוניותו של רבנו התבטאה גאוניותו של עמנו בכלל. הגאוניות השואפת, בכל הזמנים ובכל המקומות, להחלץ ממסגרתה הצרה ולסגל לה את הטוב והאור, העומק והרוחב אשר בקרב התרבות של האנושות המתקדמת. שגור היה בפי הגאון: “כי כפי שיחסר לו לאדם ידיעת שערי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה יָדוֹת בחכמת התורה” – פּתגמו זה היה השאוֹר בתסיסה הרוחנית, אשר החלה בימים ההם בקרב בית ישראל.– – –

* * *

כוח זכרונו של הגאון היה ממש כ“בור סוּד שאינו מאבד טפּה”, ולא עליו יצדקו דברי החוקר אקסניר ( Exner ) האומר: “איזהו חכם מכל אדם, זה ששכח יותר מכל אדם”. אילו הורשה לי לדבּר בסגנון של “שבירת האוזן” על דבר כוח זכרונו, הייתי אומר: מוחו של הגאון מווילנא נמשל לארגז מלא קופסות וזויות. פּה, בקופסה זו, מונח כל הש"ס עם כל “נושאי כליו”, ושם – בזוית אחרת גנוזים ואצורים כל המדרשים, פּה התוספתא ושם הסִפְרי. וכל הקופסות הללו היו ערוכות וסדורות במשטר מדויק כבבית-מרקחת. בתוך ערבוביה עולמית – סדר נפלא שכזה!

גאוניותו של רבנו אליהו לא היתה של אחד החוזים והנביאים. רוח השירה והחזיון לא פּעמה בו. יד הדמיון החוזה לא נחה עליו. גאוניותו היתה של מהנדס ושל בעל הגיון בגוֹבה מוּבן המלה. אין כל ספק שאילו למד בבתי-מדרשיהם, כי אז היה בודאי לאחד מחוקרי הטבע היותר גדולים בדורו.

הגאון ביקש בכל לימודיו ותורתו את האמת הברורה, ולא נשא פּנים לפּוסקים, גם לראשונים וקדמונים, אם רק עיוותו את השכל הישר ויחללו את כבוד ההגיון האנושי⁸.

אולם בארחות חייו ובהנהגתו היום-יומית קיבל עליו בנפש חפצה את כל החוּמרות והסייגים הרבים (גם אלה אשר נלחם נגדם בעיוּן), אשר היו לו למקור תענוגי הרוח. מעוף הנשר וזחילת הרָתוק בנחושתיים! חופש הביקורת בעיון ומשמעת קיצונית במעשה!

ובכל זאת, ואחרי כל אלה, לא היה הגאון איש קר ויבש, כמו שמתארים אותו משוררי החסידוּת, כי רגשות קודש היו בוערים בלבו. עבודת מוחו ההגיונית לא היתה, לפעמים, נקייה גם משירת הלב.

עם כל צלילות דעתו, עומק הגיונו ובהירות שכלו הבוחן ובודק, עם כל השתקעותו בלימודי הנגלה לא נמנע, לפעמים, מלהתענג גם על לימודי הזוהר והקבלה. באחת מזויות נפשו הנסתרות היה, אולי, נרדם גם חוזה.

הגאון היה הוגה בתורה יומם ולילה, דברים כפשוטם וכמשמעם, בלי שום התרשלות וליאות הרוח אף כהרף עין⁹. תשוקתו הפּנימית לעבודה שכלית, עבודת-המוח, היתה תמידית ובלתי נפסקת. מעולם לא היתה צריכה לשום מעורר מלאכותי מבחוץ. גאוניותו נגלתה לא ניצוצות-ניצוצות, ברקים-ברקים, כי אם כשלהבת-יה אשר אשהּ תוּקד לא תדעך אף רגע, אומץ גאוניותו לא נתמעט ולא נחלש עד יום מותו, בהיותו בן שבעים ושבע.

הגאוניות בכללה, גם אם אין בה סימני שגעון או זרות ותהפּוכות – הנה יש בה לרוב, על כל פּנים, שעות של חולשה רוחנית, של ירידה, אם לא אפיסת הכוחות, רגעי ליקוי ולֶטארְגִיה פּנימית. לא כן היתה גאוניותו של רבנו אליהו. גאוניותו היתה תמיד בריאה במידה היותר אפשרית, תמיד מזהירה ומאירה, בלי רגעי ירידה או הפסקה, בלי פּגימות וקלקולים.

אם נמשיל את חיי הגאון מווילנא לחיי הפילוסוף שלמה מיימון בן דורו ובן-ארצו, או-אז נבין ונשיג את שלימותם, תמימותם ואחדותם של חיי הראשון. רגעי חולין לא היו בהם כלל, דבר שקשה למצוא בתולדות חיי הגאונים של אומות העולם.

הגאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלימודים ועיונים שונים מבלי אשר קרא מעולם קריאָה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת השכל, מבלי אשר סח מעולם שיחות חולין, ומה גם, חלילה, דברים בטלים. גם חוקר הטבע דאַרוין היה קורא בכל יום סיפּורים המושכים את הלב והדמיון, למען תת מנוחה למוחו העיף מעבודת המחשבה החוקרת ובוחנת; גם שר-הצבא מוֹלטְקֶה היה קורא בעצם ימי המלחמה עם צרפת, גם לפני נצחון סדאן, בסיפּורי דיקנס, למען יבַדח דעתו וירגיע רוחו. אולם הגאון לא היה לו מעולם כל צורך בשעשועי הרוח ובמנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו נדודים, בהיותו צעיר לימים, ולמרות סבלו עד זקנה-ושיבה מַחסור נורא¹⁰. הוא היה ממעט בשינה עוד הרבה יותר מנַפּוליאון הראשון. תלמידיו של הגאון העידו עליו כי רק שתי שעות, וגם שעות אלה לא היו רצופות, היה ישן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר מוחו זך וצלול, בריא וספוֹגי עד נשימתו האחרונה. אחד מפּלאי הרוח. דברי הגאון וכל תשובותיו לשואליו, גם לתלמידיו המקורבים, היו תמיד קצרים ומצומצמים, נמרצים, ברורים ומוחלטים, והיו פּועלים על אנשי סביבתו כ“סוללה חשמלית” עזה.

אם נתבונן על האורגניזציה הרוחנית, – שהיתה דקה בתכלית הדקוּת ויחד עם זה גם מוצקה ואמיצה, – של הגאון ואם נשים לבנו כראוי לאופן חייו המיוחדים והנעלים, שהיו מיוחדים ונעלים בכל פּרקיהם, אז צריכים אנו להודות, גם אם נקמץ מאוד בתארים וכינויים, כי היה אדם עילאָה. הגאון היה “אדם העליון” לא במובנו של ניצשה, כי-אם במובן יותר רם ונישא, במובן יותר זך ויותר קדוש.

הפילוסוף-המשורר אומר: כל פּעולותיה של האנושות צריכות להיות מכוונות רק למטרה אחת: להוליד מתי מספּר אנשים גדולים – רק זאת ולא אחרת היא תעודתה¹¹. ארנסט רנאן הקדימו ברעיון זה, באמרו: “תכליתם של כל מעשי האנושות היא, בסך הכל, להביא אנשים גדולים לעולם. ההצלה תבוא לעולם רק על ידי אנשים גדולים.”¹²

הגאון בכל היותו “אדם העליון”, בכל היותו דומה, לפי לשון בני-דורו, ל“למלאך ד' צבאות”, היה תמיד בעיניו-הוא כאחד העם, נפש אחת מישראל. מעולם לא התייחס אל ההמון הגדול כאל חומר-אנושי לתכליתו-הוא, כאילו נברא העולם רק בשבילו. גאוניותו לא דרשה כי יכרעו-בֶּרך, כי יתרפּסו, ייכּנעו לפניה; מעולם לא שאפה לבגדי ארגמן, לעטרת-דפנים, לקטורת-לבוֹנה, כי גאוניות עברית זו היתה, בעצם מהותה, פּשוטה, צנועה וחסוּדה. נוֹי מִצְוָה, עונג תורה, עומק חכמה היו מלהיבים וממלאים את רוחו של רבנו אליהו עד אֶפס מקום לשום תאוה גסה או דקה, לשום הרהור רע ולשום נטיה מגוּנה.

* * *

מה שמפליא בחיי הגאון ומה שמתנגד ניגוד גמור לתכונת רוחו ולמידותיו התרוּמיות היתה התייחסותו הקשה לחסידים וחסידוּת. כאשר ניסה הרב שניאור זלמן מלאדי, בלִווייתו של רבי מנחם מנדיל¹³ (מהתלמידים הראשונים של “המגיד”) לבוא אל הגאון לווילנא ולהתוַכח אתו, למען הוכיח לו את צדקתה של החסידות החב"דית, שאיננה מתנגדת, חלילה, ליסודי תורתנו, תורת הנגלה, ולעיקרי דתנו, כי-אם להפך, היא, החסידוּת, מַטלת בהם נשמת חיים, – נעל הגאון בפניהם את הדלת פּעמיים, ולא רצה בשום אופן לקבל את פּניהם. כאשר נתפּשטה אחרי כן השמועה בקהל החסידים, כי הגאון התחרט על רדפו את החסידים, ערך זה האחרון מכתב לכל הקהלות שבמדינות ליטא, רוסיה-הלבנה ופולניה (בראש חודש סיון, תקנ"ו) להוכיח לבני עמו שלא שינה את דעתו ואת גזר-דינו בנוגע לחסידים. ואַף כי המכתב הזה נתאשר על-ידי “דייני צדק” שבווילנא בטרם נמסר לשליחים, בכל זאת קשה לי כיום להאמין, כי המכתב הזה היה כתוב כולו בידי הגאון עצמו, ולא חלו בו ידי תלמידיו, אשר מסר להם דבריו לפרסם אותם בקהל.

וזה לשון המכתב כמו שנתפּרסם בדפוס:

“הנה שמעתי דבּת רבים, קול ענוֹת חרוּפין וגדופין אנכי שומע, שהכת אנשי רשע ובליעל המכנים עצמם בשם חסידים, המתפּרצים מפני אדוניהם, אביהם שבשמים, מתפּארים וינאמו נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה, ושכעת אני מסכים לכל מעשיהם, וכי זו הדרך שלהם – הדרך הישרה. ובדבר זה המה מצודדים רבים מבני עמנו נפשות אשר לא תצודינה. ועל כי אני חושש פּן ואולי יהיו אנשים אשר יתנו מקום לדבריהם, על כן אני מודיע נאמנה, שחס ושלום לא יתלו בוּקי-סריקי. לא תהיה כזאת בישראל, ועל משמרתי אעמודה, כמאז כן גם עתה. ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נוגע יראת השם בלבבו, מוטל עליו להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות, ולהכניעם עד שיד ישראל מגעת, כי עונם טמון בחבם, וכי קשים המה לישראל כספּחת…”

קשה לי להעלות על הדעת, כי הגאון כתב בידיו-הוא את המלים “להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות”. בכל אופן, הפּרק הזה, מלחמת הגאון בחסידות בכלל ובהרב שניאור זלמן בעל ה“תניא” בפרט, צריך עדיין לתעודות ולבירורים חדשים. כי גם בפרק הזה, אף כי בזמן האחרון טיפּלו בו חוקרי תולדותינו, עדיין האגדה מרובה על ההיסטוריה.

* * *

הגאוניות הוודאית של רבנו אליהו לא בּראָה ערכים מוסריים חדשים, לא העמיקה ולא העשירה את תוכני הויית האדם, לא גילתה אופקים חדשים בשמי המחשבה האנושית ולא מצאה חדשות בטבע העולם ובכוחות הנפש. גאוניות זו נגלתה במסגרת מקומית וזמנית כזו, שלא היתה יכולה להיות פוריה ומביאה רוח חדש במחנה ישראל, כי היא היתה לכל היותר רק מבשרת בוא תקופה חדשה בקרב בני עמנו. גאוניות זו נחנקה במסגרתה הצרה ובצורתה השמרנית, אולם גם בהֵחָנקה נשאר בה גרעין בריא ונפלא.

י“ט תשרי תרנ”ח (מאה שנה לפטירת הגאון), ברלין.

---

משה שטיינשניידר

מאת

ראובן בריינין

חכם איטלקי ידוע היה אומר: חיה בנקיון רוח ועבוד את עבודתך בחריצות ובזריזות, כאילו זה יומך האחרון, ואתה עתיד בערב ליתן דין-וחשבון על כל מעשיך. אולם החל עבודתך, כאילו בטוח אתה, שעוד מאה שנה תחיה.

זו היתה מידת-חייו של משה שטיינשניידר. גם בעברו את גבול התשעים לא הניח את עטו מידו ולא הפסיק את עבודתו המדעית. ועבודתו היתה תמיד, גם בשנות נעוריו, מזורזת, כאילו לא נשאר לו לחיות אלא יום אחד. חייו ורוחו היו תמיד טהורים, כאילו היה נכון בכל יום למות ולתת דין-וחשבון על כל מעשיו. גם בהיותו בן תשעים אָסף יום-יום חוֹמר חדש, ציוּנים ורשימות מכתבי-יד ומספרים עתיקים בשביל חיבוריו המדעיים החדשים שהכין לדפוס. וכל זה עשה ביישוב-הדעת ובסבלנות מיוחדה, כאילו היה בטוח, שיחיה ויעבוד עוד תשעים שנה, לכל הפּחות. ובמלאת לו תשעים ואחת שנה בא האָדון הגדול ובעל העיניים שאין, שאין החי יכול להסתר מהן, ויחטוף את העט מידו הרועדת, את העט, שהעבידוֹ יותר משבעים שנה. מלאך-המוות שגם הוא זריז ומהיר במלאכתו, התנהג במידת הרחמים ובסבלנות רבה אֶת החכם הישיש הזה שכבר תש כוחו ונס לחו. המתין לו המוות בכל יום, שיבוא אליו מעצמו. אולם בראות הוד-מלכותו, כי הזקן מתרשל לצעוד לקראתו והוא “בושש לרדת מן ההר”, בהיותו שקוע בעבודתו אין לו פּנאי למות, על כן הטריח מלך-בלהות את עצמו ויקחנו מעם מזבח-אלהים, זה שולחן תורתו. והטירחה לא היתה מרובה, כי הגוף היה קטן, דל ורזה – גל עצמות יבשות. גופו של החוקר שטיינשניידר היה, על-פּי בניינו וגיזרתו, כשל אחד יהודי-הגיטו, הממיתים את עצמם באהלה של תורה. גוף זה היה מדור רעוע לנשמה גדולה ועשירה, נשמת אחד היהודים והאנשים הגדולים מדורות ימי-הביניים. ובשנים האחרונות לימי חייו נמשל גופו לכלי חרס הנשבר, אך נשמתו נשארה כבירה ורעננה. והיא שעמדה לגוף הזקן והמדולדל להאריך קיומו על הארץ עד יותר מתשעים שנה.

כעשר שנים, שנות חייו האחרונות, ידעתי את משה שטיינשניידר (מעולם לא הוסיף לחתימת שמו זה את תואריו “דוקטור”, או “פרופיסור”) ואת חייו. במשך שנים אחדות הייתי ממשחרי פּניו בביתו, או בחדר-עבודתו בספרייה הקיסרית. ומדי בואי אליו הייתי נהנה הנאה רוחנית מהערותיו החריפות בענייני ספרות, מבקיאותו המפליאה, שלא ידעתי דוגמתה, משיחותיו, שהיו מתובלות בדברי תורה וחכמה, ומחידודיו השנונים שהיו עוקצים ואינם מכאיבים, מאירים ואינם מַמאירים.

בתוך החיים הסוערים וההומים של ברלין היה חדר-עבודתו של שטיינשניידר כאי בודד ושליו בלב ים זועף, כמצודת –הרוח בשדה מלחמת החיים החומריים. ההליכה לביתו של שטיינשניידר היתה לי בכל פּעם כמין נסיעה רוחנית לעולמם של חכמינו בדורות-הביניים. ובכל פּעם שהייתי נכנס אל חדרו, והחוקר הזקן היה צועד לקראתי, מסביר פּניו בשלוותו הבהירה, שלוה פילוסופית, ומודיע לי אותות חיבתו (חיבה זו היתה נעימה אך לא מתוקה, זכה אך לא רכה), מיד הייתי מרגיש בקרבתו נשימתו של עולם אחר, שהוא, שטיינשניידר, היה אחד משרידיו היותר אחרונים והיותר מצוינים. ואולי היה השריד האחרון של אותו העולם, אשר מת אתו יחד. בשטיינשניידר ראיתי ציור חי ובולט של צונץ ואברהם גייגר, של צורתם הרוחנית שנדמה להם בכמה דברים ונבדל מהם בכמה דברים, שהיה גדול מהם בכשרונות ויתרונות ידועים, וגם קטן מהם ביתרונות וכשרונות אחרים. בכל אופן היה אחיהם ברוח, ושלושתם היו בני גזע אחד, גזע חזק ומוצק.

דירתו של שטיינשניידר, שדר בה עשרות בשנים, היתה על יד התיאטרון “שילר”. רק פּסיעות אחדות. ומה רב היה המרחק ביניהם. שם – מלכות המסוה, כחל וסרק, קלעים ולפנים מן הקלעים, רדיפה אחרי הרושם האוחז עיניים ואוזניים. ופה, בדירתו של שטיינשניידר, – צורה כמות שהיא, בלי צל של מסיכה, שבה מתחפשים גם רבים מאנשי-המדע, למען עשות רושם. פּה לא היה מורגש אף ריח של קרן-הפוּך. בחברתם של הספרים נשם הזקן ברווחה, והוקיר את רגליו מכל בית זר. שטיינשניידר היה יודע רק דרך אחת בברלין: מדירתו לביבליותיקה הקיסרית, וגם זאת רק פּעם בשבוע, בכל יום רביעי בצהריים. ומדי לכתו ברחוב היה נושא אתו עולמו המיוחד, ולא הרגישו האנשים, העוברים על פּניו בחפּזון, כי את אחד מפּלאי ברלין, אחד הפּלאים האחרונים של שנות המאָה הי"ט, הם רואים, עיניהם ראו רק יהודי קטן וכפוף.

כשבעים שנה עבד שטיינשניידר את עבודתו המדעית בשדה חכמת ישראל, וגם בהיותו קרוב לתשעים לא כהתה רוחו לא ניטל עוקץ חידודיו, לא פגה חריפות שיחתו ולא נחלש כוח זכרונו הנפלא. יותר משבעים שנה היה שקוע בעבודתו, עבודה קשה ותמה, ולא ידע מעולם שום ליאות. הוא בעצמו סלל לו דרכו בחיים ובמדע, ואַף בשנות רעב ומחסור לא פסק ממשנתו ומעבודתו ולא נואש אף לרגע. עוד דור אחד ויישַמעו הדברים האלה כאגדה רחוקה, כמין ספּור-בַּדים. הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות, וחברתן התמידית, כפי שנראה, אינה מקפּחת ואינה מקצרת חיי האָדם. קשה לעבוד עבודה בלתי-פּוסקת בקרב אנשים חיים, במשך של שבעים שנה. יש שהשנאה, הקנאה והנקמה של אנשים חיים מוציאות גם את הענק, אשר כוח ברזל לו, מן העולם. אולם במלכות האותיות המתות, רחוק מהבלי-העולם, אין הגוף נפגע ואין הנשמה לוקה כל-כך מהרה. שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על-ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלימות בדברי ימי עמנו וספרותו. האותיות המתות, המתגוללות בקברי הביבליותיקות העתיקות, לא המיתו בקרבו את רוחו החי ולא החלישו בו את חוש המציאות, חוש שהיה ער בו עד יומו האחרון. יושב-אהלים זה ידע את החיים, ידע את האנשים עם כל רפיונותיהם ועם כל מגמותיהם, אך רחוק היה מהם ומהמונם. בהלצה שנונה אחת היה מבטל ביטול גמור את כל אלה.

חדר העבודה של שטיינשניידר היה מלא ספרים וכתבי-יד, מכורכים בכריכות פּשוטות ועניות¹. הרהיטים: שולחן פּשוט עם מכשירי-כתיבה, שיוּרי דור שלפני מַתן הקולטורה, וכסאות אחדים אחדים קשים. חדרו של איזה פועל עני בברלין היה יותר מקושט. אילו היה לנו עָם חי באמת, היו משאירים את כל הנמצא בחדר-עבודתו של החוקר המנוח, את החפצים כמו שהם, במוזיאון עברי לזכרון לדורות הבאים, למען יראו בעיניהם את מסגרת העבודה, אם הוּרשה לדברר כן, של חכם יהודי בימינו, בקהילה העברית היותר עשירה.

פּעמים רבות מצאתי את שטיינשניידר בחדרו, כשהוא יושב כפוף ומעיין באיזה כתב-יד מטושטש בעזרת זכוכית מגדלת והוא מתעמק בזה, כאילו עתיד להבּרא מעבודה זו עולם מלא וחי. פּעם אחת שאלתיו: הגידה-נא לי, רבי, האם אינך מרגיש לפעמים גועל-נפש, או מין רגש של חרטה על זה, שהנך עמל שעות שלימות ורצופות, או ימים וחודשים, למען גלוֹת או בָּרֵר איזה פּרט לא-חשוב, השייך לחיי אחד המחַברים הבטלנים, שכתב דברי שטות על איזה עניין פּעוט, אשר כל זכותו היא רק זו, שהיה חי לפני מאָה שנה? האם אין לבך נוקפך על זה, שהנך יגע ימים ולילות למצוא את החסר באיזה כתב-יד מטושטש, בעוד אשר כתב-היד כולו אינו אלא קובץ של פּטפּוטים בעלמא? האם אינך מרגיש בכל זה ביזבוז של כוחות רוחניים כבירים לשוא? – על זה השיבני שטיינשניידר: בעיני החוקר יקר לפעמים איזה שבר כלי-חרס, איזה סכין ישן שהעלה חלודה וכדומה מכל הכלים הנאים, פּרי תרבותנו עתה. ויש אשר חוקר-הטבע מבזבז זמנו וכוחותיו לחקור גופו ותכונתו של איזה יתוש. אָמנם יתוש זה, כשהוא לעצמו, אין לו ערך מיוחד; סיר-חרס זה אינו שוה כלום; כתב-יד זה שאנוכי מנקר בו, כשהוא לעצמו, אין לו חשיבות מיוחדה. אך יש אשר על-ידי החקירה בקטנות כאלה הננו עוזרים לגלות את סודות הטבע, או את רוחה של אחת הקולטורות הקדמוניות. העבודה המדעית היא אמנם מלאכה לא כל-כך נקייה ולא תמיד נעימה: היא דורשת לחטט ולנקר לפעמים גם “במקומות של טינופת”; היא דורשת שימת-לב מיוחדה גם לקטנות, לפרטים, לפעוטות, לעובדות ומעשים בודדים, שאין אתה יודע מראש איזה מהם חשובים ביותר, או אם הם בכלל חשובים. המשורר רשאי להתרומם מעל חוג הארץ, מעל הספירה הכהה של המציאות, מעל חוג המעשים הפּעוטים, ולחיות ולנשום בעולמו הוא, עולם שכולו דמיון.

לא כן איש המדע: הוא אסור בכבלים אל קטנות. מלאכתו יבשה, אַך נחוצה. בלעדיה אי-אפשר להתרומם למדרגת ההכללה. ואילו הייתי כיום בן עשרים, הייתי בוחר עוד הפּעם במלאכה זו, שאני עוסק בה אתה, בהיותי קרוב לתשעים. לכל אחד ואחד יש עונג שלו. החיטוט והניקור בכתבי-יד ישנים, ולוּ גם של סופרים לא-גדולים, הוא העונג שלי. לכל אחד ואחד בימינו יש “ספּורט” שלו. חקירותיו הן הספּורט שלי. בלעדיו לא הייתי יכול לחיות כלל. ואילו היה עלי לחיות עוד תשעים שנה, הייתי מוסיף להתעסק בהבלים אלה.

---

הפּרופסור המנוח משה לַצַרוס הגיד לי לפני עשרים שנה באחת משיחותיו אתי: “יוכל היות, ששטיינשניידר הוא מלומד גדול, אך זה ברור לי, שהחוש הפּסיכולוגי, הדרוש להבנתה של ההיסטוריה והספרות, חסר לו לגמרי. מרוב האילנות לא יראה את הדר היער. אין אני מוצא נחת-רוח בחברתו, הנני נחנק בספירת-הקטנות שלו”. המשפּט הזה היה קשה יותר מדי, אולם גם בעיני אני היה אָז שטיינשניידר (בטרם ידעתי את ספרו הענקי על דבר התרגומים העברים בדורות הביניים) רק מלקט חרוץ, רק ביבליוגראף יבש, שכמוּת עבודתו ולא אֵיכותה מפליאָה, רק גדול במלכות הקטנות. אולם אחרי אשר הכרתי מקרוב את שטיינשניידר, מהותו העשירה ואישיותו המזהירה, החילותי להביט גם על ספריו ועבודתו בעין אחרת. ספרים ידועים הביאוני בחַיַי למחבריהם, אולם שטיינשניידר הביאני לספריו. בספריו אי-אפשר לקרוא קריאָה רצופה, כמו שהננו קוראים בספרי פילוסוף או סופר-הדורות, מתחילתם ועד סופם. בספרי שטיינשניידר מעיינים, מבקשים, מחפּשים רק אלה, העוסקים באיזה מקצוע של חכמת ישראל, או בקורות הקולטורה הכללית. בספריו הננו קוראים לא בשעה שאָנו רוצים, כי אם בשעה שאָנו צריכים. בשעה שאָנו מתקשים בבירור איזה עניין מדעי. בידי שטיינשניידר היו מסורים כל המפתחות של אוצרות המדע העברי בדורות-הביניים. בלא עזרתם של מפתחותיו אי-אפשר כלל להכנס לפני ולפנים בהיכל חכמת ישראל.

שטיינשניידר בעצמו היה אומר: “אין אני כותב אלא בשביל שלושה או ארבעה קוראים”. בעצמו של דבר לא היו לו “קוראים” בהוראָתה של מלה זו הרגילה, כלל וכלל. אין קוראים הערות וציוּנים יבשים (ובחוג זה התכנס רוב עבודתו המדעית). אולם כל קהל העוסקים בתולדות התפּתחותה של הספרות העברית, או בהתפּתחותן של חכמת הרפואָה וההנדסה בשנות הביניים, יהיו החוקרים הללו עברים או נוצרים, הם מקוראיו, מתלמידיו של שטיינשניידר. זה האחרון, בתור איש-מדע, שנא את ההשערות הפּורחות באויר; חוקר מופתי זה היה מדייק בכל דיבור ודיבור ובוחר בכל לשון קצרה ומצומצמה. מה שהיה הכלל של “דין פּרוטה כדין מאה” לחכמינו הקדמונים בדיני ממונות, היה כלל לשטיינשניידר בחקירותיו הביבליוגראפיות. אפילו פּרט קל שבקלים היה חשוב בעיניו, ומגרגרי-חול קטנים, שאת כל אחד מהם ברר, בחן, חקר וצרף, – בנה היכל מדעי רם ונישא. הרעיון העיקרי והמרכזי של כל עבודת שטיינשניידר המדעית הוא זה: הספרות העברית בדורות הביניים היתה מושפּעה מהקולטורה האנושית הכללית, והראשונה חזרה והשפּיעה על זו האחרונה. הספרות העברית אינה איפוא איבר מדולדל וקרוע מעל ספרות-העולם, כי אם אחת מחוליותיה, אחד מאיבריה החיים, האחוזים וקשורים בה קישור אורגאני. שטיינשניידר, בתור איש-המדע, לא קטיגור ולא סניגור היה, כי אם חוקר, המבקש את האמת בשביל האמת. ב“אָמנות בשביל אָמנות” לא הודה אָמנם, אַך הודה ב“חכמה בשביל חכמה”.

---

החוקר וילהלם אוסטוואלד² הוכיח באחד ממאמריו, כי החכמה באַנגליה התפּתחה ונתעשרה לא על-ידי פּרופסורים, פּקידי המדע הרשמיים, כי-אם דוקא על-ידי מלומדים פּרטיים. לא כן באַשכנז. בארץ זו היה הרוב היותר גדול של בוני היכל החכמה מורי הקתדרה. ושטיינשניידר היה אחד המעטים, היותר מעטים, שבנה את היכל החכמה בתור מלומד פּרטי. את הקתדרה מנעו ממנו, יען כי יהודי היה, ועוד יותר – יען כי ברח ממנה ובחר בארבע אמותיו של חדר-עבודתו (את התואר “פּרופסור” נתנו לשטיינשניידר, במלאת לו שמונים שנה, רק לאות של כבוד). בחדרו זה היה חופשי-בדעותיו, וחקירתו המדעית לא היתה תלויה בתנאים, מעמדים ואנשים, שהיו זרים לרוחו. הוא ידע שנים רבות גם מחסור ועוני, אַך לידי ביטול תורה ועבודה לא בא. שנים רבות התפּרנס מעבודת ההוראָה בבית-ספר לילדוֹת ישראל בברלין. עובדה זו היא מצבה מעציבה לחיינו באַרצות הגולה. כמה וַתרנוּת ופזרנות בחיינו הרוחניים מצד זה, אם למורה לילדות קטנות הננו בוחרים בחכם גדול, בענק מדעי, שידיעותיו היו מספּיקות לעשרות אחדות של פרופסורים בבתי-מדרש-מדעים גבוהים. וכמה קמצָנות וכִילוּת, מאידך גיסא, שאָנו בוחרים לרבנים או לפּרופסורים באנשים, שהיו צריכים להיות מצד ידיעותיהם בחכמת-ישראל לא יותר ממורים לילדות קטנות.

שטיינשניידר היה קורא בעיתונים רק את הטלגראמות. הוא ביקש בהן רק את שלדם של המעשים, העובדות והמאורעות. הפּולמוס המדיני, המאמרים הראשיים וכל מיני פּרפּראות של העתונים היו בעיניו פטפּוטים בעלמא, שאין ראוי לאבד על קריאָתם אף רגע אחד. בשחוק הבא מתוך אנחה היה מזכיר, כי בשנות עמידתו היה גם הוא זמן-מה מודיע חדשות בעתונים. בשעות-הפנאי הקצרות היה בוחר לקריאת-עונג ספרים פילוסופיים ומדעיים של חכמי דור ודור הגדולים. הוא היה אחד ממעריצי שיטת “האחדות” של היקל³. בהיותו קרוב לשמונים החל ללמוד ולהתעמק בחכמת ההנדסה הגבוהה, למען תהיה לו ידיעה זו לעזר בחקירת ספרי החשבון והמדע של חכמי ישראל בדורות הביניים⁴. וכמה אנרגיה רוחנית היתה דרושה לעבודה כזו לזקן שכזה!

שטיינשניידר היה בקיא בספרי המליצה והשיר של גדולי המשוררים, אשר לעמים עתיקים וחדשים; ממשוררי ישראל ופרי רוחם ידע גם את היותר קטנים שבהם. לפעמים היה אוהב ללגלג על המליצות המשונות ועל השירים הגרועים, שהיה מביא דוגמאות מהם על-פּה. אל הכל היה מתייחס בכובד-ראש, אם גם לא בלי צל של לצון. את מרירות משפּטו הקשה על חזיונות ידועים ומשונים בספרותנו היה ממתיק ומרכך על-ידי חיבתו היתרה לכל הכתוב עברית. הוא היה לועג למרחיבי הלשון, העוברים כל גבול וחוטאים בחידושיהם המשונים לרוח השפה העברית. ברוב הספרים של הביבליו תיקה הפּרטית אשר לשטיינשניידר היו הערות וציונים, שנעשו בידו בשעת הקריאָה, והוא היה קורא גם בספרים היותר חדשים של ספרותנו. גם בכרכי “השלח” ולוחות “אַחיאָסף” ראיתי את הערותיו וציוניו. בשולי מאמרי על אודות הפרופסור צבי שפּירא, שנדפּס באחד מכרכי “השלח”, מצאתי הערות יקרות בדבר “משנת המדות”, רשומות בכתב ידו של שטיינשניידר.

הייתי רואה את שטיינשניידר בשעת עבודתו בביבליותיקה הקיסרית: מטפּחתו האדומה מבצבצת מתוך כיס בגדו, ראשו היה חבוש כיפה שחורה קטנה ובידו קרן טַבַק להריח, והוא מחפּש בזריזות בין הספרים, שהיו צְבורים ערימות, ערימות על שולחן עבודתו, עושה ציונים ורושם מלים בוֹדדות על גזרי נייר ומניחם בנרתיקים שונים. ואת עבודתו זו היה מפסיק פּעם בפעם על ידי התשובות המדויקות, שהיה נותן לפּונים אליו בשאלות על-אודות ספרים וכתבי-יד. חבריו הנוצרים הצעירים, שעבדו אתו במחיצתו זו היו לועגים לעג מסותר ליהודי הקטן הזה, שהיה מלא תנועה וחיים. אולם חבריו הפּרופסורים והמלומדים הישישים, שעבדו בביבליותיקה הקיסרית, במחלקת לשונות-שֵם, היו כולם מתייחסים אליו בכבוד רב ובחיבה מיוחדה, וכל הדבר הקשה היו מביאים אליו. כולם ידעו, כי היהודי הקטן הזה הוא אדם גדול והביבליוגראף היותר מצוין של שנות המאָה התשע-עשרה.

על-פּי צוָאתו של שטיינשניידר שרפו את גופו המת בהאמבורג, בבַית העשוי לזה. שריפת גוף, ונשמה קיימת.

---

משה לאצארוס

מאת

ראובן בריינין

משֶׁה לַצַּרוּס / ראובן בריינין

בסוף חודש אלול, שנת תרנ"ו, קראני הפּרופ. דר. משה לאַצאַרוס אל אחוזתו שינפלד, אשר אצל לייפּציג, לגור אתו בביתו ובחברתו שבועות אחדים. לא סרבתי לגדוֹל ואֵלך אליו. אוהב אני את הספרים המתים, אבל יותר מהם את האנשים החיים, ביחוד את אלה מהם, אשר חיו הרבה, חשבו הרבה, הגו דעות הרבה, פעלו הרבה, כתבו הרבה והעמידו תלמידים הרבה. ואם לא יהיה לכם מוזר הדבר, – הנה אגיד לכם, קוראים נכבדים, כי אוהב אני גם את האנשים, אשר שגו וטעו הרבה בחייהם, אם אך שגיאותיהם וטעויותיהם היו גדולות ורבות-ערך, אם אך האנשים האלה עצמם גדולים הם. אחד האנשים הגדולים האלה, שאני אוהבם, – הוא לאַצאַרוס. חייו כל-כך עשירים ועמוקים, חוג דעותיו, מחשבותיו, רגשותיו ופעולותיו כל-כך רחב, כל-כך מלא קסם, עד כי לקח את לבי ויצודד את נפשי כחזיון רם ונשגב.

שבועות אחדים ישבתי בבית לאַצאַרוס ובחברתו. וכל אותם הימים לא זזה ידי מתוך ידו. הוא דבר אתי על גוי ועל אדם יחד, הוא סיפר לי על אדות חייו בכל תקופותיהם, על אדות חבריו, חכמי-דורו, יחסם אליו, אל היהדות ואל היהודים. דבריו היו ברורים, נאים ומדויקים. הרבה למדתי מספריו, ועוד יותר משיחותיו המלאות עניין. ובכל ערב וערב הייתי רושם בספר-זכרונותי את תוכן שיחותינו ולפעמים גם את דבריו מלה במלה. עונג גדול היה לי להתבונן אל תנועות הנפש של יוצר חכמת-נפש-העמים. חלק ממה שרשמתי אז בספרי, דברים כהוָייתם, הנני מוסר פה לקוראים. עומדים אנחנו על מפתן תקופה חדשה בישראל ובעמים, ולא למוֹתָר יהיה להשקיף על-פני פַרְנְסֵי התקופה החולפת.

                                                                          ***

משה לאַצאַרוס נולד ביום כ“ב אלול, תקפ”ד (15 ספטמבר, 1824), בעיר הקטנה Filehne מחוז פּוזן. העיר הזאת היתה עד שנת 1792 תחת ממשלת פולין של הנסיך סאפּיהאַ ואחרי-כן נספחה לפרוסיה. בשנת 1806 לוקחה עוד הפעם מפרוסיא, ובשנת 1815 הושבה אליה עוד הפעם. מעֵבר מזה לנהר פיליהנה ידברו אשכנזית ומעבר מזה – פּולנית, ובעיר עצמה מתהלכות השפה האשכנזית והפּולנית גם יחד. מספר יושבי העיר הזאת היה בימי ילדותו של לאַצאַרוס שלושה אלפים נפש. מהם אלף יהודים, אלף פּרוטסטאנטים ואלף קתּולים. קורות העיר וערבוב לשונותיה העירו בלב הילד לאַצאַרוס, שהיה נוטה מטבעו לחשוב מחשבות, שאלות שונות, שיצאו מגבול עולמו הקטן. אביו, אהרן יהודה לאַצאַרוס, שהיה סוחר נכבד ומופלג בתורה, היה גם בקי בספר-החוקים של פּרוסיה, בדיני ממונות וקנסות, וידע היטב את שפת אשכנז הן בכתב והן בדיבור. הוא היה כותב בעד בני עירו, שלא שמעו את השפה האשכנזית, מכתבי-בקשה וקובלנה לבתי-הערכאות והדינים שלהם, והוא היה גם סניגור ומליץ-יושר לאחיו העניים וגם האמידים בלי כל שכר. המיוחסים שבדור ההוא, אם היו לומדים את כתבם ולשונם של העמים, אשר ישבו בתוכם, היו לומדים אותם לא על-מנת לעשותם “קרדום לחפּור בהם”, כי-אם להושיע בהם לאחיהם, אשר לא ידעו כתב ולשון לועזיים. אהרן לאַצאַרוס היה אפּוטרופּוס לשלושים ושניים בתי-אבות, ולפי דברי בנו הפרופסור, היה גם טוען מצוין בבתי-דיניהם. כל יהודי-תלמוּדי הוא, במידה ידועה, גם טוען מצוין על-פּי גזֵרת שׂכְלו ואפְנֵי היקשָׁיו.

לאַצאַרוס, כפילוסוף זקן וכאיש אשר רבות ראה בחייו, מספר את כל אשר עבר עליו, את כל תולדותיו, בלי כל התפעלות והתרגשות, אך קשה עליו להתאפק ולהיות קמצן ברגשותיו בשעה שהוא מדבר על אביו ובשעה שהוא מתאר את חינוכו העברי וימי ילדותו ונעוריו, שעברו עליו בארבע-אַמות של תורה ויראת- אלהים. הקוים היותר בהירים ובולטים במפת-זכרונותיו, אם הורשה לי להשתמש במבטא זה, הם הדברים הנוגעים ליהדותו, נשמת-נשמתו.

בבוקר בהיר אחד הלכנו, אני והפילוסוף, לטייל בגנו. לאַצאַרוס התעכב אצלך כל אילן ואילן, אצל כל שיח ושיח ויספר לי את קורותיו של כל אחד מהם. הוא ידע את גנו ומלואו, הוא אהב גם את האזוב, גם את החרולים והחסיל, הזבובים והיתושים שבגנו, – הכל היו לו למופת ולדוגמה לבאר על-ידם את רעיונותיו המופשטים. לאַצאַרוס אוהב לטפל בגנו ולעזור לגנן במלאכת הרכבת הענפים וברִפְאוּת הנטיעים החולים. הוא הולך ומטייל אתי, בבוקר ההוא באחת השדרות, ואני שומע ומאזין לשיחתו הציורית ולהגיוני רוחי. פתאום נפסק חוט מִדְבָּרוֹ הנאוֶה: מרחוק נשמעו קולות בודדים של נגינה עצובה, של שיר-תוגה. רגעים אחדים החרשנו ואין איש מאתנו דובר דבר. הבינותי, כי שתיקת הפילוסוף היא הרת מחשבות או זכרונות. אנוכי לא חיללתיה באמרי פי. אולם הזקן, אשר קמטים עמוקים נקווּ על מצחו היפה, התעורר בעצמו כמו מתרדמה. עיניו הפיצו זיקי שמחה ופניו נהרו. “קול הנגינה העצובה, – החל לאַצאַרוס לספר לי, – הזכירני את ימי ילדותי, את קול ניגון הגמרא. הקול העצוב הזה נרשם עמוק במוחי משנת הארבע לימי חיי, ועד היום הנני שומע את ההד בכל בתי נפשי. הנני זוכר, כי בהיותי ילד קטן, שלא עברו עליו חמש שנים, היה בא בלילות החורף אל ביתנו אחד משְׁכֵני אבי ללמוד אתו שעור בגמרא; ובטרם יאיר הבוקר, – ואני עודני אחוז בחבלי השינה, מתעדן ומתפנק במיטתי תחת המכסה החם, – היה ניגש אלי השכן, חברו של אבי, ובידיו הקרות היה מוציאני מהכרים, מחביאני תחת כנפי אדרתו ומתנועע אתי על הגמרא הפתוחה לפניו. אני יושב בין זרועותיו כמעט בעיניים עצומות ומאזין לניגון העצוב, היוצא מפי אבי ושכנוֹ. אף דבר אחד, אף מלה אחת לא הבינותי מכל אשר שמעתי, אך הניגון של הגמרא, ששמעתי בכל לילה ולילה בעצם הדומיה, השוררת בכל פינות הבית, היה משתפך בכל חדרי רוחי, אשר החל להתפקח, ונבלע היטב בכל אברי. מני אז עברו כששים ושבע שנה, ועד היום, כאשר יגיע לאזני קול נעים ועצוב, יעורר בזכרוני את קול ניגון הגמרא, ותמונות שונות, מלאות קסם ושירה, עוברות לפני במחזה”.

הפילוסוף דיבר הפעם כמשורר וכחוזה חזיונות.

כשרונו הדרשני של לאַצאַרוס התגלה בו בפעם הראשונה בהיותו ילד בן שש; ומעשה שהיה כך היה: עוד בהיותו ילד אהב את הפרחים ואת גנת אביו, ובלכתו שם פעם לשוח מצא בין הערוגות חתול מת, ויספידהו בדברים מלאים מהתלות. הספדן-הילד התנכר באמנות הדבור. שומעיו נבאו לו עתידות ונבואתם התקיימה. הדבר הזה הזכירני מה שמספר לודוויג בירנה, כי אחד מבני גילו הקטנים היה מקצץ את זנבי כל החתולים אשר ברחובם, וינבא לו, כי סופו להיות מנתח גדול. וגם נבואתו נתקיימה.

כעבור על הילד לאַצאַרוס השנה השביעית לימי חייו, הביאהו אביו לחדר מלַמד-דַרְדְקִי. עוד בטרם ידע הילד קרוא עברית כבר היו שגורים בפיו פרקים אחדים מן המִשְׁנָה, אשר שמעם מפי אחיו הבכור. שנה שלימה למד הילד משה בחדר מלמדו ולא ידע לקרוא נכונה, הדבר הזה היה לפּלא בעיני הוריו, אשר ידעו, כי בנם זה מצטיין בכוח זכרון נפלא. בדקו את הילד ומצאו כי הוא מרחיק-ראות (Weitsichtig) ואיננו מבחין היטב בין צורות האותיות אשר לפניו. כאשר החל הילד להשתמש במשקפיים, למד קרוא עברית כראוי במשך שבועיים ימים.

בהיותו בן שמונה שנים נסעה אתו אמו לרבי עקיבא אֵיגר ¹, לפוֹזן, למען יברכהו. הרושם, שעשה רבי עקיבא על הילד, נשאר בנפשו כל ימי חייו. לאַצאַרוס אמר לי: “הנני מובטח, כי איגר בודאי לא כיוון ברכתו, שאהיה מה שנהייתי בחיי באמת, ואילו היה רואה אותי בשעת קלקלתי: בשעה שאני דורש מעל הקתּדרא שלהם, אין כל ספק, כי היה בוכה ומצטער על כי בנו של תלמידו החביב בא לידי-כך. אבל-בכל זאת לא היתה ברכתו לבטלה, ואם יש הבדל ביני ובין שאר הפרופסורים העברים, הועילה לזה, במידה ידועה, השפעתו של גאון ישראל זה על דמיוני הרך.” צורתו נקבעה כלכ כך עמוק בלבבי, עד כי בהיותי, בשנת 1881 בניצא, והלכתי לטייל עם הפרופסור היהודי ג., ויעבור על פנינו איש אחד, ואכיר בסקירה ראשונה בפני הנפגש, כי מזרעו של רבי עקיבא איגר הוא. אחר כל התוודע אלי האיש הזה, ויוודע לי, כי הוא מורה לחכמת הניתוח בהאוניברסיטה באודסה ושמו בּרנשטיין, בן-בנו של הגאון איגר.

בהיות לאַצאַרוס בן תשע שנים נתנהו אביו לבית-הספר, שנוסד אז בעירו מטעם הממשלה. הוא ואחיו היו התלמידים העברים הראשונים בבית- אולפנא זה, ויהיו למופת ליתר בני לומדי התורה והאדוקים בדת. מלבד הלימודים הכוללים שמע לאַצאַרוס, בשעותיו הפנויות מלימודי בית-הספר, לקח גם בלימודי המקרא והמשנה מפי דודו, שהיה מַשכיל ומורה בָּחוּן.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ב שנה יצא מבית-הספר ויבוא אל בית-המדרש לשמוע את שיעורי אביו בתלמוד, אשר קרא לפני שמונה-עשָׂר בחוּרים. הבחורים האלה ועוד ארבעה מישיבות אחרות היו אוכלים בכל יום רביעי-בשבוע על שולחן אביו, והילד משה התענג על פלפוליהם בהוָיות דאבַּיי ורָבָא ובמילי דעלמא. בימים ההם היו אמו ואֵם אמו נשי-החיל, אשר ניהלו את מסחר אביו, ותכלכלנה את בני-הבית. אביו היה עוסק רק בעריכת פּנקסי-המסחר ואיננו מתערב בענייני המסחר עצמם, כי הקדיש את עתותיו לתורה ולטובתן של הבריות, ורק כשנזדמן לידן עסק מיוחד, הדורש עיון וחריפות, היה הוא העושה והעסקן. אביו מינה לבנו זה אחד הבחורים המופלגים מתלמידיו, למען יעזור לו להכין בכל יום שיעור בגמרא. כעבור זמן ידוע קנה לו לאַצאַרוס חבר חדש, והחבר הזה היה בחור משכיל, שידע היטב את השפה האשכנזית. חברו זה היה אוהב ספרים, ומפני שאין ידו משגת לקנותם, היה מעתיק מהם דפים שלמים בכתב נקי, למען יהיו המקומות המצוינים, שמצא בהם, מצויים בידו. הוא העתיק את ספר הדקדוק של גזֶנִיוס ² מראשיתו ועד סופו בלי הֶעַדֵר דבר; כן העתיק פרקים שלמים מספרי השכלה, ביחוד ספרי מליצה ושיר, הכתובים עברית. לאַצאַרוס הראה לי קונטרסים אחדים, הכתובים בכתב גס וברור, מהעתקותיו של אותו הבחור, אשר נשמרו בידיו של הפילוסוף כסגולה יקרה. “ראה נא. – אמר לי לאַצאַרוס, – עד היכן הגיעה סבלנותם של המשכילים הראשונים, אשר לא חשכו נפשם מכל עמל ועבודה בגלל איזו מליצה נאה”.

בעזרת הבחור-המשכיל הזה החל לאַצאַרוס לקרוא בספרי גיטה, שילר, הַרדֶר, לסינג ושקספּיר בתרגומו האשכנזי. הספרים האלה לא היו שכיחים כלל בפיליהנה, לא בבתי יחידים ולא בידי מוכרי-ספרים, ויבואו לידי הנער במקרה: אחד מבני עירו עבד שנים אחדות בברלין בבית מתקן מורי-שעות [שַעָן] ויקנה שם חלקים בודדים מספרים אשכנזים שונים, ובשובו לפיליהנה יסד שם כעין ביבליותיקה להַשְׁאָלת ספרים במחיר. את הספרים הקרועים היה נותן לנער לאַצאַרוס (שהיה אומן-יד) לכרכם, וזה האחרון היה קורא בהם עם חברו.

המאורע הקטן הזה הזכרני, כי גם חכם-הטבע פאראדיי, שהיה עוזר לכורך-ספרים בימי בחרותו, קנה את ראשית ידיעותיו בספרים, שניתנו על ידו לכריכה.

גיטה לא לקח את לב הנער לאַצאַרוס. לא מקרה הוא, כי הסופרים והחכמים העברים באשכנז, כמו בארצות האחרות, ביכרו תמיד בבחרותם וגם בזקנותם את שילר על גיטה. עולמו של זה האחרון רחוק מעולמו של ישראל כרחוק כוכב נוגה מהארץ.

“אפרים לסינג, – ספר לי לאַצאַרוס, – היה חביב עלי מיום שהחילותי לקרוא בספרות האשכנזית. עוד בימי עלומי קראתי בעונג רב את כל אשר יצא מעֵט האדם הגדול הזה. ואין כל פלא בזה. על-פי חריפות שכלו, הגיונו הבריא ודעתו הצלולה קרוב הוא לסינג אל הרוח התלמודי. קרוב הוא אל הרוח העברי עוד גם בזה: הוא ביכר תמיד את התוכן על הצורה החיצונית”.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ג שנה עבר פעם אחת עם אביו דרך הכפר גייטייך, הסמוכה לעירם, ויתבונן, כי בתיהם של האכרים האשכנזיים בנויים היטב וגגיהם מכוסים רעפים. לפני הבתים נטועים אילנות וזרוע ירק דשא, ובכל נקיון וטהרה. אולם בתיהם של האכרים הפולנים, אשר בכפר מכוסים תבן ובכל זויותהם וחצרותיהם טיט ורפש. האכרים האשכנזים לבושים בגדים נקיים ושלמים, האכרים הפולנים לבושים בגדים קרועים ובלתי נקיים. אלה מדברים אשכנזית ואלה - מדברים פולנית. אז שאל הנער את נפשו: מדוע יבדלו האכרים האלה, היושבים בכפר אחד, בטיבם באורחותיהם ובלשונם? מדוע? הנער לא מצא תשובה ויבוש לשאול את פי הזקנים כי יבארו לו את סיבת ההבדל הזה, לבל ילעגו לו ולשאלותיו. “גם לא האמנתי, - אמר לאַצאַרוס, - כי ידעו לענות על שאלה כזו. ובכפר זה נולד בי הרעיון הראשון של חכמת-נפש-העמים ( פּעלקע- פּסיכאָלאָגיע), ומני אז היה הוא השליט על כל יתר רעיונותי”.

לאַצאַרוס הצטיין מילדותו בכוח זכרון נפלא. בהיותו בן תשע שנים בא אחד המגידים המצוינים לעיר מולדתו וידרוש דרשה ארוכה ומסובכה, אשר ידע על-פה, ויבוא הנער לביתו ויחזור לפני אביו על כל הדרשה מראשיתה ועד סופה, ושם היה גם המגיד בעצמו, ויהיה הדבר הזה לפלא בעיניו. בדבּרי עם לאַצאַרוס חזר לפני על מקומות רבים מהדרשה ההיא, אשר שמָעָה זה יותר מששים שנה. הוא חיקה גם את קול ניגונו של המגיד. ואני, בעָצְמי את עיני, נדמה לי, כי שומע אנוכי את אחד המגידים דורש מעל הבימה בעיר מולדתי, ולולא בֵּאֵר את הפסוקים בשפה האשכנזית (הוא שכח את השפה היהודית המדוברת), כי אז היתה טעות חושַי שלמה. לאַצאַרוס הפליאני פעם-בפעם בכוח זכרונו. התפלאתי, יען כי לא הורגלתי לראות אצל חכמים חריפים ובעלי שכל חד ודק כוח זכרון חזק ונפלא כזה. הגאונים ממינו המיוחד של לאַצאַרוס לא הצטיינו מעולם בכוח-הנפש הזה. על-פי-רוב מתפרנסים וגדלים הכוחות הנפשיים של האדם זה על חשבונו של זה.

וכוח-זכרונו של לאַצאַרוס איננו מצומצם ומוגבל בחוג-צר, כי גם רשמי הצבעים ומראה-המקומות, אשר יראה בסקירה אחת, ייקלטו היטב במוחו וייאצרו שם שנים רבות בכל פרטיהם. כוח זכרונו של לאַצאַרוס הוא גם מדעי, גם אמנותי. והא לכם שתי דוגמאות קטנות, אשר שמעתי מפיו: הוא ראה בסקירה קלה אחת שטר- גורלות בידי גיסו. כעבור חצי שנה שאלהו זה האחרון, איזה מספר היה כתוב על השטר, ויגד לאַצאַרוס את המספר, שהיה בן חמש אותיות, ולא שגה. שתי פעמים הראה לאַצאַרוס לעגלונו ברומא את הדרך הנכונה, לבל יובילנו בדרך ארוכה אחרי שיש קצרה ממנה. ולאַצאַרוס לא טעה, אף כי התגורר אז ברומא רק ימים אחדים. זאת היא טביעת-עין של תלמיד חכם, אשר בה התפארו קדמונינו, וגם לאַצאַרוס מתפאר בכשרונו זה.

כאשר עברו על לאַצאַרוס י“ג שנה החל להביא בעצמו את לחמו: הוא נמנה לעורך ספרי-החשבונות של אחד סוחרי היערות, והיה עורך ומסדר את לוחות-החשבונות על-פי שיטה מיוחדה אשר בָּדָא מלבו. בשעותיו הפנויות מעבודתו זאת היה מלמד לבני עשירי העיר ולבנות ה”ישוב" מסביבת פיליהנה, שהיו באות העירה ללמוד, את השפה האשכנזית ועריכת ספרי החשבון. בלילה היה לומד בסתר, בחדרי חדרים, את “מורה הנבוכים”, ה“כוזרי” וה“עיקרים”. לאַצאַרוס הצטיין מנערותו בכשרון ההסברה וההטעמה בלימודיו, כי נוצר להיות מורה לרבים. ואף כי היה הוגה-דעות וחושב מחשבות מנעוריו, בכל-זאת לא חסר לו חוש-המציאות; מעודו היה איש “אשר יחוּבּר אל החיים”. גם שיקספּיר היה מנעוריו איש-מעשה בשוק החיים, עסקן וסוחר, בלי כל תערובת של הזיה. אמנם יש אשר באיש אחד תשכונה שתי נפשות, או נפשות רבות, ונפשות אלו שונות זו מזו ולפעמים גם מתנגדות זו לזו. גם הנפש הגדולה והמאוחדת אינה אלא קבוצת כוחות רבים ושונים, אשר במקרים ידועים ישלוט אחד בכל ויבלע את הכל, עד אשר ישובו וימרדו בו וישליטו עליהם את אחד הכוחות הנכנעים עד אשר יגיע גם זמנו לרדת, וחוזר חלילה. בכל פעם יראה האדם לפנינו בצורה רוחנית אחרת. גם לאַצאַרוס התראה בעיני בכל ימי התבונני אליו בצורות רוחניות שונות. פעם אחת נראה בעיני כפיטן ופעם כחוקר, פעם כמאמין ודבק במסורה ופעם כחוקר ופילוסוף, החפשי בדעותיו; פעם כאיש הרוח ופעם כאיש המעשה. אבל כל הצורות האלה לא התנגדו זו לזו, כי-אם התאחדו לצורה אחת כללית, אשר רוח הנדיבות והאצילות מרחפת עליה. אם עונג הוא להתבונן על יופי בשרים, עוד יותר גדול העונג להתבונן על נפש יפה. ולאַצאַרוס הוא בעל נפש יפה ועדינה בכל צורותיה השונות. אנכי ראיתי את הנפש הזאת אחרי אשר השתלמו בה כל חלקיה, אחרי אשר עשתה את חשבונה, אחרי אשר התרחקה משאון התבל ומהבליה.

מהשנה השש-עשרה עד השמונה-עשרה לימי חייו התגורר לאַצאַרוס בעיר פּוזן, ויעבוד בשתי השנים האלה בתור עורך ספרי-החשבונות בבית-מסחר-המכולת של קורנפלד, גיסו של רבי עקיבא איגר. בלילה, ככלות רגל מן השוק, היה לומד עם בעל בית-מסחרו שיעור בגמרא וב“חיי אדם”. היחס המיוחד של הבעלים למשרתיהם הוא קו מצוין בתכונת התקופה ההיא. ומדי שובו אל חדרו היה לאַצאַרוס מאחר לשבת עד השעה השלישית אחר חצות הלילה וקורא בעיון את ספרי שפּינוזא ובן-מנחם ³, וגם ספרי פילוסופים אחרים. בן-מנחם היה בעת ההיא האידיאַל שלו, אחרי כי גם הוא היה משרת בבית-מסחר ופילוסוף בביתו. לאַצאַרוס חפץ ללכת בדרכיו ולהיות כמוהו. רק בדבּרי אֶת לאַצאַרוס על בן-מנחם הבינותי ברור את גודל השפעתו של זה האחרון על בני דורו והדור הבא אחריו בארץ אשכנז, וביחוד על אלה הצעירים מבני ישראל ששאפו לחכמה. לא רק בספריו, כי-אם הרבה יתר באומץ שאיפתו אל החכמה היה בן-מנחם למופת לבני ארצו ועמו. השפעתו של זה האחרון על לאַצאַרוס בימי נעוריו לא חדלה ולא נחלשה גם בימי עמידתו וזקנתו. כשהנני מתבונן היטב אל חיי לאַצאַרוס ותכונתו, הנני מוצא בהם קוים רבים מחיי בן-מנחם ותכונתו. וזה הראשון היה לי כעין באור ופרוש חי על זה האחרון. שניהם היו אנשים, אשר התרוממו למדרגה גבוהה מאוד בחברה בכוח נפשם ובאומץ מגמתם וביחוד על-ידי כשרונם להתחבר אל החיים ולהלוֹך עם אנשים. וכשרון זה אַל יהא קל בעיניכם. עתידותיו של האדם תלויים בו לפעמים. שניהם, בן-מנחם ולאַצאַרוס, היו מעורבים עם הבריות מכל המינים והמפלגות. מעבר מזה התהלכו את השרים והרוזנים ועם גדולי חכמי דורם, ומהעבר השני לא הפסיקו את יחסם הקרוב לבני עמם היראים והחרדים; מעבר מזה הם פילוסופים ומהעבר השני הם אדוקים באמונתם, האמונה הישראלית. שניהם לא נתקו מעל אדמת המציאות הממשית, גם בהגביהם לעוף בחקירותיהם למעלה. אולם טיפוסו של בן-מנחם הזדכך, התעדן ונתעלה בצורתו הרוחנית של לאַצאַרוס. מתחילה היו דברי לאַצאַרוס על אדות בן-מנחם מוזרים בעיני. אנוכי, כבן דור אחר וכבן ארץ אחרת, התפלאתי על דבר התהלה והכבוד, אשר יפזר לאַצאַרוס לבן-מנחם בשתי דרשותיו, הנדפסות בספרו Treu und Frei וכן בשיחותיו הפרטיות; אנוכי שופט את בן-מנחם על-פי ספריו, דרכיו והליכותיו, מעשיו ומנהגיו הגלויים, כאיש העומד מרחוק, בזמן ובמקום, לכן הנני רואה בו את מעלותיו וחסרונותיו, גוֹדלוֹ וגם קטנוּתו, אורותיו וגם צלליו. אולם נפשו של לאַצאַרוס קשורה בנפשו של בן-מנחם בחוטים נסתרים רבים. דברים רבים, שאירעו לבן-מנחם, אירעו ללאַצאַרוס. הכבוד, אשר יחלק לאַצאַרוס לבן-מנחם, הוא גם כבודו. ובראותי את לאַצאַרוס ובדבּרי אתו, הנני רואה גם פרצופו הרוחני של בן-מנחם והנני שומע את הד דבריו.

עובדי אלילים היו אבותינו ועובדי אלילים הננו גם אנחנו. ולא אנחנו, בני האדם הפשוטים, בלבד, כי-אם גם פילוסופים כלאַצאַרוס יוצרים להם אלילים ומשתחוים להם, ליצירי-דמיונם. זה גורלנו, גורל המין האנושי. בן-מנחם, שהיה כאלהים בעיני בני דורו והדור הבא אחריו, הוא כאליל בעינינו אָנו. ואין כל ספק כי האלהים החדשים, אשר מקרוב-באו, אשר להם ישתחוו עתה בני עמנו בארץ-מולדתי, גם הם יהיו עוד בטרם יעבור דור אחד, כפֶסל-ומסֵכה בעיני המבקשים להם אלהים או אלילים חדשים.

אך אשובה-נא לספר את תולדותיו של לאַצאַרוס ומהלך התפתחותו השכלית והמוסרית, כפי אשר שמעתי מפיו. בפוזן שמע לאַצאַרוס לקח בתלמוד, במשך שנה שלימה, מפי אחיו הבכור, אלעזר, מי שהיה בסוף ימיו ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי. אביהם היה פַשְׁטָן, וידרוש מבניו, כי יירדו רק לעוֹמק הפְשַׁט הפשוט של התלמוד, אולם אלעזר לאַצאַרוס היה גם חריף, ויִתחַדד את אחיו הצעיר בהלָכה בחריפות רבה.

העבודה הקשה, עבודת הגוף והרוח, אשר עבד לאַצאַרוס בפוזן ביום ובלילה, הכשילה את כוחותיו ותפילהו למשכב. כאשר קם מחָליוֹ יעץ לו הרופא לבחוֹר אחת משתיים: להיות סוחר או מלומד, יען כי העבודה הכפולה, בבית-המסחר ובאוהל התורה, לא לפי כוחו היא. לאַצאַרוס עזב את המסחר ויבחר בחכמה.

בהיותו בן שמונה-עשרה שנה הלך לאַצאַרוס לאחיו לזאָנדירסהויזן ויביא אתו מעט כסף, אשר קימץ משכר עבודתו בבית קורנפלד. – – – בימים ההם החל משה לאַצאַרוס לקרוא את הספרות העברית החדשה. בעיר זאָנדירסהויזן ראה לראשונה את ה“מאספים” וה“כרם חמד” ויקרא בהם בחשק רב. לאַצאַרוס קרא לפנַי על-פה אחדים מהשירים העברים, שנשארו בזכרונו מהימים ההם. ביחוּד מצאו חן בעיניו “שירי תפארת” של נפתלי הירץ ויזל. מזאָנדירסהויזן הלך לאַצאַרוס לעיר בּריהם. הוא גר אז בבית דודו בפרוַר העיר (כי בתוך העיר עצמה אסרו על היהודים ישיבת-קבע), אשר החזיק שם חנות בסתר. אחד המטיפים הנוצרים של העיר הזאת הורהו שפת יון ורומי וגם חכמת החשבון, והוא הורה למורהו המטיף, חלף עבודתו, את השפה העברית. מעיר בריהם, אשר ישב בה רק חצי שנה, הלך לאַצאַרוס לברוינשווייג, ויכָנס שם למחלקה הרביעית של הגימנסיה. ראש הגימניה ומוריה הכירו בתלמידם זה את כשרונותיו המצוינים ויעבירוהו מהרה ממחלקה למחלקה, עד כי גמר את חוק למודיו במשך שנה ותשעה חדשים, תחת אשר היה עליו לבקר את הגימנסיה, לפי החוק שהיה קבוע לכל התלמידים, עוד חמש שנים. במשך הימים, אשר למד בגימנסיה, למד בכל יום שתי שעות גמרא בבית הרב של עדת ברוינשווייג, והעדה הספיקה את כל צרכיו ותמלא את מחסוריו. עוד בשבת לאַצאַרוס על ספסל הגימנסיה היה נודע בין חבריו כדרשן מצוין, ובמות אחד התלמידים הנוצרים היה לאַצאַרוס מספידו. כאשר גמר זה האחרון את חק לימודיו בהגימנסיה בחרו בו חבריו לשאת את מדברותיו באולם-הבית הגדול, אשר התאספו בו קהל האזרחים ראש הגימנסיה ומוריה, פקידים גבוהים וגם המיניסטר מברויגשווייג. ככלות ל. את דבריו אמר לו המיניסטר " אדוני לאַצאַרוס מהיום הזה הנך אזרח בברויגשווייג". ראש הגימנסיה הודה לתלמידו זה על דבריו ויאמר לו בפני קהל ועדה, כי יכבדהו ויאהבהו וגם יסלח לו עוון מולדתו. סגולה מיוחדה היתה ללאַצאַרוס מימי נעוריו, לצודד נפשות כל מכיריו ויודעיו. כוח סגולתו זו לא רפה גם בימי זקנתו ושיבתו. אפשר להתנגד בכל עוז לדעותיו והשקפותיו, אך אין יכולת להשתחרר מחבלי הקסם, אשר יאחז בהם את נפש המדבר אתו.

מברוינשווייג הלך לאַצאַרוס לברלין. רעיו ומוקיריו נתנו לו כסף להוצאות הדרך ולצרכיו בעת הראשונה בעיר הבירה. יהודי ברוינשווייג התפארו בתלמיד זה ולא חסו על ממונם. לאַצאַרוס נכנס למחלקת הפילוסופיה של האוניברסיטה הברלינית. עוד לפני בואו לברלין כבר התוַדע ליום-טוב ליפמאן צונץ בווֹלפנבּיטל. צונץ היה בא בימי הקיץ לשבת בעיר הזאת, אשר בימי נעוריו למד בישיבתה וגם בבית הגימנסיה שלה, ובכל אותן השנים, שלמד לאַצאַרוס בברוינשווייג, היה נקרא פעם בפעם אל צוּנץ מדי בואו לווֹלפנבּיטל. הבדל גדול היה ביניהם בשָׁנִים, בכל זאת נקשרו נפשותיהם זו בזו. “צונץ, – אמר לי לאַצאַרוס, – היה איש שמח בחלקו, שפתו מלאה חידודים ושנינות ודעתו היתה תמיד מבודחת עליו, חברתו היתה נעימה וגם מועילה לי מאוד”. בבוא לאַצאַרוס לברלין היה נכנס ויוצא בבית צונץ מכירו מאז. אלעזר לאַצאַרוס. – גם הוא למד בעת ההיא את חכמת הפילוסופיה באוניברסיטה הבּרלינית, – שהיה מלמדו של הרב יחיאל מיכל זַקְש בגמרא ופוסקים ⁴, הציג את אחיו הצעיר, משה, לפני זה האחרון. זקש, שהיה בעל נפש פיוטית ויהודי נלהב, הכיר במשה מהסקירה הראשונה את יתרון רוחו, ויקרבהו בכל לבבו. גם לאַצאַרוס הצעיר שאף להיות רב בישראל, ובראשית בואו לברלין שעשע הרעיון הזה את נפשו. זקש, בתום רוחו, טוהר נפשו, בענְוָתו היתירה ובאהבתו החזקה לאֶחיו וליהדות, היה לו למופת. עוד היום יזכיר לאַצאַרוס את הרב והמטיף זקש ברגש-קודש; עוד היום יראה בו את חותם תכנית הרבנות במדרגתה העליונה. כאשר חגגה עדת ישראל בברלין, ביום השלישי לחודש פברואר, שנת 1862 את חג חצי היובל למשמרתו, היה לאַצאַרוס ראש המדברים (דרשתו זו נדפסה בספרו Treu und Frei), ויזכור לו ידידות נעוריו. זקש נטע בלב ידידו הצעיר את האהבה לפיוטים העברים, ואהבתו זו לא נחלשה עד היום. בבית הרב זקש התודע לאַצאַרוס לחכמים רבים, וביניהם גם לדוד קאַסיל. בחצי שנה הראשונה להיותו בברלין הגיש ל. למורי האוניברסיטה מאמר פילוסופי גדול על-דבר הצדקה. האוניברסיטה קצבה לו בעד עבודתו זו פרס שנתי⁵

בשנת 1848, בהיות עוד לאַצאַרוס תלמיד בית מדרש המדעים, שלח מאמר של ביקורת על קונטרס מדיני של הפרופסור בּראנדס מברסלוי למה“ע המדיני Bürgerwähr-Zeitung שהיה כלי-מבטאם של דורשי זכויות העם. עורך מכה”ע הזה, שר הצבא מאַססוֹן, קרא אליו את לאַצאַרוס ויבקשהו להיות עוזרו הקבוע. כעבור ימים מועטים מסרו לידי לאַצאַרוס את עריכת מה"ע הזה, ויעסוק בעבודתו זו ארבעה חודשים, עד אשר חדל העתון לצאת. ובימים ההם היה לאַצאַרוס מבקר את כל האסיפות המדיניות של הדמוקראטים והליבראלים. אולם הוא היה רק עֵד ראייה ושמיעה של המאורעות המדיניים בשנת 1848, ולא לקח כל חלק במרד עצמו. “שכלי, – אמר לי לאַצאַרוס, –היה כבר מבושל כל-צרכו. לא בחַיל ולא בכוח, כי-אם ברוח, – זה היה פתגמי מיום עמדי על דעתי”. לאַצאַרוס הוא שונא מטבעו לכל המהפכות החברתיות והמדיניות הנעשות בכוח האגרוף והנשק.

בשנת 1848 בא לברלין אנגלי צעיר-לימים ובידו מכתב ללאַצאַרוס מאת אחד מידידיו בלונדון. האנגלי ביקש את לאַצאַרוס, כי יורהו את השפה האשכנזית ולימודי הפילוסופיה. האחרון נאות לזה, וישכרו שניהם דירה אחת. מפי תלמידו האַנגלי למד לאַצאַרוס את השפה האַנגלית מהאלפא-ביתא, ויעש בה חיל במשך זמן קצר.

באותה השנה היה לאַצאַרוס יוצא ונכנס בבית מורו, ק. וו. הייזע. אשת הפרופסור הזה היתה בת-ישראל, שהמירה את דתה. היא היתה חכמנית, פקחית, ופיה מלא תמיד מהתלות וחידודים יהודיים. בנם, המסַפר הגדול פאול הייזע ⁶, איחד בקרבו את תכונותיהם וסגולותיהם הרוחניות של האב ושל האם. שניהם, פּאול הייזע ולאַצאַרוס, היו מתלמידי הייזע האָב, ויתהלכו ברעוּת. זה האחרון היה מורה לחכמת הלשונות באוניברסיטה הברלינית, ולאַצאַרוס תלמידו היה בא פעם-בפעם אל ביתו לשאול את פיו שאלות שונות במקצוע הנוגע להתפתחות השפות. הפרופסור היה רושם בכתביו דברי תלמידו זה, דבר בשם אומרו (בכל מקום, שנאמר בספרי ק. וו. הייזע הנדפסים: כן אמר L. או LZ. כוונתו: לאַצאַרוס). גם שטיינטהאַל היה יוצא ונכנס בבית הייזע ומתוַכח אתו בענייני חקירת הלשון. המורה הזקן היה מספר ללאַצאַרוס פעם בפעם ע“ד הערותיו ומחשבותיו המדעיות של שטיינטהאַל; והיה כאשר התנגד אליהן זה האחרון בכל תוקף שכלו המזהיר, היה הפרופסור מוסר את תשובותיו החריפות של לאַצאַרוס לשטיינהאַל, כי שניהם היו מבקרים את מורם זה כל אחד ביום מיוחד או בשעה מיוחדת ולא היו מזדמנים בביתו כאחד. פעם אחת אמר הייזע אל לאַצאַרוס: רב לי להיות סרסור בינך הד”ר שטיינטהאַל; לך-נא אל ביתו והתוַדע אליו, כי הלא צעיר אתה ממנו לימים; ואם תדברו פנים אל פנים הלא אז תוכלו לברר את דעותיכם והשקפותיכם ולהיוָכח עם מי מכם הצדק. אולם עלי להזהירך מראש, כי ידוע-תדע איך להתהלך עם הד"ר שטיינטהאַל, יען כי מפחד הוא מפני אנשים זרים לו והוא אוהב את הבדידות, ובכלל אינו מתנהג על פי הנימוסים הנהוגים ומקובלים בחברת צעירים-לימים המבקשים חיים או כבוד. לאַצאַרוס שמע לעצת מורו וילך להתוַדע אל שטיינטהאַל. זה האחרון גר אז בעליה קטנה ומספר ספריו הנמצאים בגבולו זה היה מעט מאוד, והדבר היה לפלא בעיני ל. ; “אולם אחרי כן נודע לי, – הגיד לי לאַצאַרוס, – כי שטיינטהאַל לא יאהב בכלל להגות בספרים רבים”. שטיינטהאַל היה אוהב לחשוב מחשבות בעצמו, מבלי למלאות את מוחו במחשבות שחשבו אחרים ⁷

כבוא לאַצאַרוס אל שטיינטהאַל מצא את זה האחרון כשהוא עסוק בכתיבת ספרו “Die sprachwissenshaft Wilhelms von Humboldt u. die Hegel’sche Philosophie” [“חקר-הלשון לוילהלם הומבולדט והפילוסופיה ההגלית”]. שטיינטהאַל התאמץ בספרו זה לבטל את הפילוסופיה של הֶגל ולברר את דעותיו של וילהלם הומבּוֹלדט. אחרי שנודעו ללאַצאַרוס משיחותיו של המחַבר תמצית ספרו החדש והרעיון המבריח אותו מן הקצה אל הקצה, הגיד לו, כי אמנם הצדק אתו בהכחישו את שיטת הגל, יען כי על פי שיטה זו אין עוד מקום להתפתחות חכמת-הלשונות, אבל שוגה הוא בחשבו, כי אחרי אשר סתר (…) את הפילוסופיה של הגל אין עוד כל מקום לפילוסופיה אחרת. מַהלך רעיונותיו של שטיינטהאל היה כזה: הגל אומר, כי המחשבות, ההיסטוריה והמציאות הולכות ומתפתחות בהדרגה עד ש“הרוח המוחלט” (אַבּסולוטר גייסט") מכיר את עצמו, ואולם בחשבֵנו, כי ה“הרוח המוחלט” כבר הכיר את עצמו בשיטת הגל, – אם כן, לפי שיטה זו, הלא כבר הושגה המטרה ואין עוד כל מקום להתפתחות; ואחרי שרואים אנו, כי ההתפתחות וההשתלמות בעולם המחשבות והמציאות עדיין לא חדלו, הלא מוּכח מזה, כי כוזבת שיטת הגל וכל יסוד אין לה. ובעת ההיא נעֵר שטיינטהאַל את ידיו מכל פילוסופיה בכלל. ובהיוָדע ללאַצאַרוס מהלך מחשבותיו של החוקר הצעיר הזה, אמר לו בהתלהבות: דוקא כעת, אחרי אשר ביטלת את שיטת הגל, מַתחֶלת הפילוסופיה האמיתית, והיא הנוֹסָדה על חכמת הנפש; כלומר, אותה הפילוסופיה החוקרת, איך יתהווּ, יתפתחו וישתלשלו הרעיונות והמושגים. קאַנט אמנם רמז בספריו על החכמה הזאת, אולם יען שלא היה מעולם חוקר בחכמת-הנפש (פּסיכולוג) במלוא מובן המלה, לא היה בכוחו לפתח כראוי את הרעיון, אשר רק רמז עליו בדברים מעטים זעיר שם זעיר שם. דברי לאַצאַרוס היו כהתגלוּת חדשה, כאור מבריק במוחו של שטיינטהאַל. מחשבותיו של שטיינטהאַל קיבלו דחיפה עצומה מכוּונה לצד חדש. לאַצאַרוס ביקש את חברו החדש, כי יבוא גם הוא אל ביתו לבקרהו; אולם שטיינטהאַל היה מסרב בעת הראשונה ולא אָבָה ללכת לחברו, כי גם את קרוביו העשירים בברלין לא היה מבקר, ובורח מפניהם כמפני יתר הבריות. דודה זקנה ועיוורת היתה לשטיינטהאַל בברלין, אשה צנועה וחסוּדה ועבריה נאמנה לעמה ולאלהיה, אשר את ביתה היה מבקר לעתים קרובות, ורק אִתה היה מדבר הרבה ומספר לה בהתגלוּת לב עניינים שונים.

בבית הפרופסור הייזע היו שטיינטהאַל ולאַצאַרוס, אחרי אשר התוודעו, נפגשים זה אל זה. פּאול הייזע הבן היה אז צעיר לימים, יפה-תואר, רב-הכשרון, משורר ומליץ, ואוהב נאמן לשני תלמידי אביו היהודים. השפעתם המוסרית של לאַצאַרוס ושטיינטהאַל על התכונה הפיוטית של המשורר הנוצרי ניכרת עוד היום. אשת הפרופסור הייזע, – אשר גם אחרי המירה דתה לא פג רוחה העברי, – לא סבלה, בעת הראשונה, את שטיינטהאַל, יען כי דבריו היו תמיד קצרים מאוד ויבשים יתר מדי. לאַצאַרוס תאר לפָנַי פעם אחת את סגנון השיחה המצויה בין שטיינטהאַל ובין אשת הייזה.

– התשתה טה, אדוני שטיינטהאַל? – שואלת המטרונית הייזע.

– לא! – משיב שטיינטהאַל רק מלה אחת, ועיניו נטויות כמקדם לאיזו נקודה רחוקה, או הוא מעיין בספר.

– אולי רעֵב אתה, אדוני הדוקטור? בוא-נא וטעום מכל אשר תאוֶה נפשך: בשר, דגים, ביצים, חמאה; אולי אם תסעד את לבבך וסר מעליך רוחך הזועף, – מפטפטת גברת הבית בנעימה.

– אמנם רעב אנכי, – משיב החוקר הצעיר בקצרה.

פעם אחת ביקשה אשת הייזע – שהיתה אוהבת לדבר על אדות היהדות ולספר זכרונות נעוריה בהיותה בבית אביה היהודי, – את שטיינטהאַל לבאר לה עניינים אחדים הנוגעים ליום-כפּור.

שטיינטהאַל שתק. הוא הגה באיזה עניין מדעי.

– בוא-נא אתי, – שסעה הגברת את שתיקת החוקר, – אל חדר-האורחים, ושם נשתה כולנו חמין, ושם גם תאֹבֶה בחיבתך להשיב על שאלותי.

– לא אלך, – ענה שטיינטהאַל בפנים נזעמים.

– מדוע?

– יען כי חפץ אנוכי הפעם לטייל מעט בגן.

בתוך כדי דיבורם נכנס לאַצאַרוס, ותשאלהו אשת הייזע, אם ילך לחדר-האורחים לשתות בחברתה כוס חמין.

– רב תודות לך, גברתי, – ענה לאצארוס, – בחפץ נפש אשתה ספל קהוה.

– אם כן, – אמר שטיינטהאַל, – אלך גם אני עמכם לשתות כוס חמין.

שטיינטהאַל היה מתרחק כל ימי חייו משיחות חולין, מדברים-בטלים, מווכוחי הטרקלין, לכן נמנע מִבוֹא בדברים עם אשת הייזה בעניינים “העומדים ברומו של עולם” ולעשותם לחומר קל ורך. אולם כשמעו, כי גם לאַצאַרוס יבוא אל חדר-האורחים להיות בין המסובים אל שולחן-הטה, אז ידע, כי השיחות לא תהיינה עוד בטלות, ויֵאות להִלווֹת אל המשוחחים. דרכי שטיינטהאַל אלה העליבו בעת הראשונה את אשת הייזע, טובת הנימוס ודקת-הרגש, עד אשר בּאֵר לה בעלה את תכונתו המיוחדה של המלומד הצעיר, שאיננו מתנהג על-פי הנימוס המקובל ב“חברה”, אז ידעה גם היא לעַרוֹך את האדם המצוין הזה, אשר פיו ולבו היו תמיד שוים בכל, והוא היה רחוק תכלית הריחוק גם מאבק חנוּפה.

אחרי מות הפרופסור הייזע מצאו בצוואתו כתוב, כי אחרי מותו ימסרו את כל כתביו אל ידי שטיינטהאַל, למען יסַדרם לדפוס. חפצו זה נעשה.

בשנת 1849 נתנו ללאַצאַרוס את התואר דוקטור באוניברסיטה הברלינית. נושא הדסרטאציה שלו היה אחד העניינים בתורת היופי. ימים אחדים אחרי קבלו את התואר דוקטור החל לכתוב את מאמרו: “על-דבר האפשרות ליסד חכמת-נפש-העמים ורעיונותיה”. ששה-עשר יום רצופים היה עסוק בכתיבת מאמרו זה, ויהי כאשר שָׂמוֹ במעטפה ויכתוב עליה את הכתובת של מערכת מכה"ע אשר לו נועד, נפל העט מידו ויפול למשכב, כי מחלת קדחת-העצבים תקפתהו. עוד בכל ימי כתבו את מאמרו זה הרגיש, כי כוחותיו יעזבוהו מעוצם עבודתו הרוחנית, אַך מרוב תשוקתו לכַלות המאמר הזה, שבו הניח אבן-פינה למחקריו הבאים, התגבר על מחלת גופו ולא הרפה מעבודתו אף רגע. ממשלת הרוח על הגוף, השתעבדות כל הכוחות והכשרונות למחשבה גדולה אחת, – זה סודה של כל יצירה רוחנית נשגבה.

באותה שנה, שבה היה לאַצאַרוס לדוקטור, נשא את אשתו הראשונה. בכל יום-ששי בערב היה מקבל בביתו את רעיו ומכיריו המקורבים ומזמינם לסעודה. בין קרואיו התמידיים היו: שטיינטהאַל, פאול הייזע, פרידריך אֶגֶרְס ⁸, המסַפר ברטולד אויאֶרבאַך (בימי שבְתו בברלין) ועוד חכמים וסופרים מצוינים אחרים. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר ערבי-שבתותיו: "כשהיה פאול הייזע מאחר לפעמים לבוא אל ביתי בליל-שבת ומוצא כבר מסביב לשולחני את כל חבורת הסופרים, היה שואלני בדאגה: לאַצַארוס חביבי, האם קידשת על היין ולא חיכית לקראת בואי? צר לי מאוד. ואנוכי הייתי מקדש את השבת לעיני כל האסיפה אשר רבים מחבריה היו נוצרים⁹ פעם אחת בא לברלין הפרופסור יעקב באַרנייס בן החכם באַרנייס מהמבּורג ויתאכסן בבית הפרופסור ק. וו. הייזע; אולם הוא בּאַרנייס היה נזהר מאד ממאכלות אסורים ולא טעם מאומה בבית האושפיזין שלו, ויבוא בכל יום אל ביתי לאכול איתי לחם על שולחני. ויהי בבוא אלי בּאַרנייס בליל שבת, בשעה שחבורת הסופרים היו מסובים לשולחני, קדש את השבת על כוס יין, ויטול את ידיו, כאשר עשיתי אני ושטיינטהאַל, לעיני כל הנאספים, שרובם היו נוצרים. אחרי ארוחת ערב ברכנו שלושתנו, בזימון. בצאת בּאַרנייס מביתי הריק את צלחת בגדו ויתן על יד פאןל הייזע את כל הנמצא בה. למען לא ישא משא ביום השבת. "ראו נא , יקירי, - פנה באַרנייס אל החבורה הראותו באצבעו על פאול הייזע, - זהו “השבת-גוי” שלי, וכאשר אזכה לשבת בגן-עדן עם כל הצדיקים והחסידים, אז אכניס למחיצתי גם את “השבת-גוי” הזה.

כיום לא אדע אף בית אחד בברלין, – הנני מדבר על בתי משכילי הדור, – אשר נשתמר בו פיוטו המיוחד של יום השבת; לא אדע אף בית ישראל אחד בברלין, אשר בעליו לא יבוֹשו במנהגי אבותיהם (אם גם בסתר לבבם יש להם געגועים עליהם) בשעה שמכיריהם הנוצרים יושבים במסבתם. עוד מעט ויהיו הסיפורים על-דבר קדושת יום השבת בעיני היהודי המערבי כאגדה מארץ הקדם. מעולם רחוק וזר להם. אודה ואֵבוש, כי גם אני, בשבתי בארץ-מולדתי, היתה קדוּשת-השבת למשא עלי, – עתה יש לי געגועים עליה. מסביב לי אין שבת ויום-טוב. שס"ה ימים של חול, של פרוזה יבשה, של משא ומתן, של חקירה צנומה ופילוסופיה קרה, – אלה הם חיינו במַערָבָא.

אחרי חתונתו ישב לאַצאַרוס בביתו בברלין ויתעמק במחקריו במקצוע חכמת-נפש-העמים. הוא לא רצה לקבל עליו כל משרה. הרב יחיאל מיכל זק“ש היה אז מבאֵי ביתו, ושטיינטהאַל התקרב על-ידם אל היהדות. בשנת 1854 נוסד בעזרת לאַצאַרוס חוג סופרים וחכמים, זקנים וגם צעירים, והוא היה ביניהם היהודי יחידי. החבורה הזאת החלה להוציא לאור הוספה ספרותית שבועית למכה”ע “קוּנסטבּלאַט”. האחריות הספרותית לפני הקהל היתה מוטלת על כל הסופרים יחד, אשר גם אחד מהם לא חתם את שמו מתחת למאמריו. בכל עת התאספם יחד חילקו ביניהם את העבודה הספרותית, איש איש לפי כשרנותיו וידיעותיו. לאַצאַרוס כתב במ“ע זה הרבה מאמרים, בלי חתימת שמו, על-דבר סופרים אשכנזים שונים. מצוין הוא מאמרו על אדות המספר גוטפריד קלר. כן כתב במ”ע זה מאמרים על-דבר שקספּיר והיינה, המצוינים בסקירה-נפשית חדה. בקראי בהם עתה, הנני מוצא בין שורותיהם את הפסיכולוג הגדול ואת היהודי התלמודי. בימי עבודתו במ“ע זה גילה כשרונות מצוינים בין הסופרים האשכנזים, אשר קהל הקוראים והמבקרים עברו עליהם בשתיקה גמורה ואיש לא שם אליהם לב. כל הסופרים, שעבדו במה”ע הנזכר, היו בעלי כשרונות, וביותר – בעלי ידיעות רבות ועמוקות, אך חוש-הביקורת החד היה חסר להם, והחוש הזה היה סגולתו המיוחדה של לאַצאַרוס, אשר נתחנך על ברכי התלמוד. כל הקורא בשום-לב את תולדות הספרויות המערביות ייוָכח, כי היהודים היו תמיד מן הראשונים אשר הרגישו את הרוחות החדשות המנשבות בעולם השירה והזמרה; הם היו מן הראשונים אשר גלו את כשרונות הסופרים האמיתים, בעת אשר איש לא הכירם. מצד אחד הננו דבקים בכל נפשנו במסורה, ומצד שני הנו החלוצים הראשונים בכל תנועה מדעית וספרותית. אילו נכחד התלמוד מאירופה היו צריכים, לשם תועלת החכמה והספרות, להביאו מקצה הארץ ולשמור את רוחו. הרוח הזה שמר פעמים רבות את המדע והספרות של המערב מרקבון. רוח-בער כזה דרוש עוד גם היום. בעוד אשר מצד אחד גלה לאַצאַרוס כשרונות ורעיונות בסופרים צעירים שלא חשדום בזה, כתב מהצד השני מאמרים במה"ע הנזכר על-דבר מחזור התפילות לראש השנה ויום-כיפור ויטעים את היופי המיוחד ורגש הקודש שבהם, מאמריו על דבר המחזור, בתרגומו האשכנזי והפיוי של מיכל זקש ועל-דבר הספר “דיע גאָטטעסדיענסטליכען פאָרטרסגע” של צונץ גלו לפני הקוראים הנוצרים עולם חדש.

בשנת 1859 החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עִתו “צייטשריפט פיר פלקרפּסיכולוגי אונד שפראַכוויססנשאַפט” בעזרת גיסו שטיינטהאַל וגדולי חכמי הדור. באותה שנה הציעו לפני לאַצאַרוס שתי משרות: אחת בברלין, בתור ראש בית-הספר למורים, אשר לפני זה היה צונץ מנהלו, ואחת בתור ראש-גימנסיה בעיר סמוכה לברונשווייג; אולם לאַצאַרוס לא קיבל אף אחת משתי המשרות האלה, יען כי, – כן אמר לי, – נפשו חשקה בחכמה ולא רצה לפזר כוחותיו הרוחניים על כל אותן הקטנות הקשורות במשרות כאלה. באותה עת עצמה החליטו הפרופסורים של האוניברסיטה בברן לקרוא אליהם את לאַצאַרוס ולתת לו קתּדרה בחברתם, והוא לא ידע מאומה. ומעשה שהיה כך היה: בברן היתה חבורת פרופיסורים קטנה אשר היו מתאספים יחד לקרוא ספרי חכמה ולדון עליהם. ויהי כאשר קראו את הספר Das Leben der Seele של לאַצאַרוס, מצא חן בעיניהם עד מאד ויחזו לו עתידות גדולות בעולם המדעים. ובשנת 1859 כאשר החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עתו המדעי הנ"ל, הגידו הפרופיסורים האלה איש לרעהו: זה האיש אשר לו נאה קתּדרה בברן, יען כי במקום זה יושבים ארבעה עמים שונים וימצא לו כר נרחב במקצוע חכמת-נפש-האומות. הפרופיסורים מלאו את ידי אחד מהם, שנסע לברלין, להתראות פנים עם לאַצאַרוס, “למען יתהה על קנקנו” ויראה בעיניו, אם ראוי הוא האיש הזה, שלא שמש עוד בכהונת מורה לרבים, למשרת מורה בבית מדרש מדעים גבוה. הפרופסור בא בדברים עם לאַצאַרוס, וכאשר הגיד לו כי חבריו מלאו את ידו להציע לפניו לקבל משרת מורה בהאוניברסיטה שבברן, ענה אותו, כי ימלך בראשונה באשתו ואחר-כך ילך לברן לראות הכל בעיניו, ואז ידע איך להחליט דבר.

לאַצאַרוס שמח על ההצעה הזאת אחרי אשר עזב את מחשבתו על-דבר כיסא-הרבנות, נשא נפשו אל הקתּדרא, “להפיץ מַעינותיו חוּצָה”. עוד בשנת 1856 החל לקרוא בביתו שיעורים בפילוסופיה לפני שמונה-עשר אנשים, הם חבריו, אשר עבדו אתו במה“ע הספרותי הנ”ל, ולפני אחדים ממכריהם. כל שומעיו אלה היו אנשים, שגמרו את חוק-לימודיהם בבית-מדרש גבוה, וכולם זקנים ממנו לימים. ביניהם היו גם בעלי כשרונות ספרותיים מצוינים, ואחדים מהם היו מפורסמים בספרות האשכנזית. שנה שלימה קרא לפניהם את שעוריו, שתי פעמים בשבוע, בתולדות הפילוסופיה. ביחוד עמד בשעוריו אלה על תורת אפלטון האידיאַלית. אפלטון הוא אחד מן הפילוסופים היותר חביבים על לאַצאַרוס, המתנגד מעודו לתורת בעלי-החומר הראשונים והאחרונים. אחרי השיעורים היו תלמידיו אלה מציעים לפניו שאלות שונות בפילוסופיה, והוא משיב לכל אחד מהם. שיעוריו אלה היו לו כעין הכנה והקדמה לעבודתו לעתיד בתור פרופסור. עוד שנים אחדות לפני הקראו לברן היה קורא פעם בפעם לפני סוחרים צעירים מאמרים על-דבר הספרות הכללית ועל-דבר סופרים ידועים שונים. “ויותר מאשר למדתי, - אמר לי לאַצאַרוס, - את הסוחרים, למדתי אני מהם, כי בבואי אל חברתם הקשבתי אל שיחותים, ויכוחיהם משפטיהם, משאם ומתנם.” ומה נחוץ לפעמים להפילוסוף לרדת משמי עיוניו הדקים למישור החיים והמונם! - באביב שנת 1859 הלך לאַצאַרוס לבֶּרְן ויתוַדע שם אל מורי האוניברסיטה ויתבונן אל תנאי המקום ויחליט להשתקע שם. ובחורף של השנה ההיא קראה אותו הממשלה השווייצית לקבל משרַת פרופסור באותה האוניברסיטה. באביב שנת 1860 הלך לאַצאַרוס עם רעייתו לגור בברן, ויחל לקרוא שם את שיעוריו בפילוסופיה. בשתי השנים הראשונות נחשב לאַצאַרוס כפרופסור שלא מן-המנין. כמעט לא היה אף תלמיד אחד באוניברסיטה הברנית, יהיה מאיזו מחלקה שיהיה, שלא בא לשמוע את שיעוריו בפילוסופיה ובחכמת-הנפש, בתורת היופי והמוסר. צחוּת לשונו, כוח שפתו, הסברתו, ברק שכלו, רוחב ידיעותיו השונות והקסם המיוחד השפוך על כל עַצְמוּתו – קנו לו את לבב כל השומעים, אשר היו בני ארצות ומדינות שונות. בשנת 1862 שלחה הממשלה תעודה ללאַצאַרוס, כי נבחר להיות פרופסור מן-המניין. בשנת 1863 בחרו בו כל הפרופסורים, בהסכם הממשלה, להיות דֶקַן (זקן) האוניברסיטה, ובשנת 1864 (היא השנה האחרונה לשבתו בברן) נמנה למנהיגה (רֶקטור). הוא היה באותה שנה לדקן ורקטור כאחד, למרות הנהוג והמקובל בבתי מדרשי-המדעים וגם נגד חפצו, רק מפני שכן הטילו עליו חבריו, אשר הכירו את ערכו. ובעת ההיא, שנת 1864, שפכו הישועים את ממשלתם על ארץ שווייץ וישתדלו בנכליהם ומזימותיהם, כי ישללו מן היהודים את שיווי-זכויותיהם. היהודים היושבים בגליל Oron שבשווייציה, – מספרם היה ארבעת אלפים, – היו רובם סוחרי בהמות דקות וגסות ומַלוים כסף ברבית לעם-הארץ, ויהיו למטרה לחיצי לשון “השחורים”, אשר כילו בָּם עֶבְרָתם. ויהי ביום אשר בחרו בלאַצאַרוס למנהיג האוניברסיטה בברן, קם מליץ-יושר אחד ליהודים בבית-מחוקקי-העם ויוציא מכיסו גליון אחד של מכ“ע ויגיד להאסיפה כדברים האלה: “פה, במה”ע, הננו קורא, כי אתמול נבחר יהודי לרקטור באוניברסיטה שבברן; והנה ראו-נא, אתם אומרים, כי היהודים מסוגלים המה רק ל”סחר ומכר" ולתת כסף ברבית; תבוא אשכנז ותטפח על פניכם. כאשר אך נתנו שם שיווי-זכוּיות ליהודים היו הרבה מהם לאנשים רמי-המעלה, אשר אשכנז תתפאר בהם. אילו נתנו גם אנחנו ליהודינו שיווי זכויות מכבר הימים, לא היה עלינו להביא עתה יהודי פרוסי להיות רקטור בבית-מדרש המדעים שבברן".

לאַצאַרוס לא התערב, כל ימי היותו פרופסור בברן, בעניני המפלגות המדיניות. הוא לא נטה לאחד הצדדים ולא הראה פנים מסבירות לכיתה או סיעה אחת יותר מלחברתה. הוא נשא ונתן עם רעיו ומכיריו רק בעניינים מדעיים ולא בעניינים מדיניים. “בלכתי לברן, – הגיד לי פעם אחת לאַצאַרוס, – לא היתה מטרתי להורות בִּינָה לאחרים בלבד, כי-אם, עוד הרבה יותר, ללמוד בעצמי ולהשלים את ידיעותי בחכמת נפש-העמים. בשווייציה התבוננתי מקרוב אל האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים, אל דעותיהם ומעשיהם. עוד זאת, כי חפצתי לגור שנים אחדות בארץ רפובליקנית ולהיות חפשי בחקירותי”.

חמש שנים וחצי קרא לאַצאַרוס את שיעוריו באוניברסיטה שבברן. בכל זמן וזמן (סֶמֶסְטֶר) היה קורא לפני תלמידיו על עניין מדעי אחר, ולא חזר על שיעוריו הראשונים, כאשר יעשו רבים מהמורים, אשר ישובו פעם-בפעם לקרוא לפני תלמידיהם את אשר כבר קראו וחזרו-וקראו. לאַצאַרוס היה הראשון בין המורים באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתדרא “על-דבר השימוש בחכמת-הנפש בענייני הרפואה”. לתכלית זו היה קורא לפני התלמידים, הלומדים את חכמת-הרפואה, את הגליונות החדשים של מה"ע לענייני רפואה ומעורר להם על מקרים מצוינים במקצוע זה. הוא היה מבאר לפניהם את השגיאות הפסיכולוגיות, אשר נכשלו בהן הרופאים במקרים ידועים, או, להפך, מראה להם את חוקי הפסיכולוגיה, אשר על פיהם התנהגו הרופאים (או צריכים היו להתנהג) במקרים ההם. כן היה קורא לפניהם את שיעוריו “על-דבר השימוש בחוקי הגיון בענייני הרפואה”; וגם לתכלית זו היה קורא לפני תלמידיו מעל ספרי-העתים לחכמת הרפואה ושואלם, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם בא הרופא פלוני במקרים ידועים למסקנה כזו וכזו, איזו הם חוקי ההגיון שהניעו את הרופא אלמוני לתת לחולה רפואה זו ולחולה זה רפואה אחרת, ואם היטיבו הרופאים להשתמש בחוקים האלה, או שגו בהחלטותיהם. כל הרופאים אמנם, כשהם מרפאים את החולה מגיעים להחלטותיהם על-פי חקי הגיון קבועים, גם אם לא למדו ולא ידעו מעולם את תורת ההגיון כפי אשר ילמדוה מעל לקתּדרה, כמו שאדם מעכל בקיבתו את המזון גם אם לא למד חקי הפזיולוגיה. אבל אינו דומה רופא אשר חקי ההגיון ברורים בידו והוא יודע להשתמש בהם כראוי, להרופא שאין לו כל ידיעה מדויקת בזה.

לאַצאַרוס קרא זמנים אחדים את שיעוריו בתורת ההגיון גם לפני התלמידים הלומדים את תורת המשפטים. לתכלית זו היה קורא לפניהם פסק דינם של שופטים שונים על חוטא אחד, שעמד לפני שלושה בתי-דינים הגבוהים זה מזה. אחרי-כן היה שואל את תלמידיו, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם גזר כל אחד מהשופטים האלה את דינו, ומי מהם שגה בשיקול-דעתו ונטה מההגיון הבריא ¹⁰. “אנוכי באתי לאוניברסיטה בברן, – אמר לי לאַצאַרוס. – לא לחנך ולגדל פסיכולוגים, כי-אם לעזור לתלמידים העתידים להיות רופאים או שופטים וכדומה, להשתמש בכללי חכמת-הנפש וההגיון כראוי. לתלמיד בעצמו קשה עד-מאוד למצוא את המעבר מתורת-הנפש אל המקצוע המיוחד שהוא עובד בו. לרגל שיעורי אלה קראתי הרבה במקצוע חכמת הרפואה. בה עברתי בעיון על תשעה כרכים גדולים בתורת הפתּולוגיה, וכן על ספרי רפואה אחרים. מלבד זאת הייתי נושא ונותן הרבה עם מורים לחכמת הרפואה ועם רופאים מומחים ושואל מפיהם דברים שלא עמדתי עליהם בעצמי. כן קראתי הרבה במקצוע תורת-המשפטים ובאתי במשא-ומתן מדעי עם יודעי דת ודין מצוינים”.

לאַצאַרוס היה הפרופסור הראשון באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתּדרא (בברן) על “הספירה המוסרית” (מוִראַל-סטאַטיסטיק), כלומר על-דבר החוקים הקבועים השוררים בעולם המעשים המוסריים, אשר בסקירה ראשונה ייראה הדבר, כאילו הם נעשים ברצון חפשי ¹¹). לאַצאַרוס לא התנגד בשיעוריו ל“בחירה החפשית” של הפרט, אדרבה, הוא חיזק את יסודותיה, אבל ביקש ומצא את חשבּון הספירות במעשי הכלל, במעשי עם שלם, בארצות ובמדינות שונות.

בשנת 1863 לקח לאַצאַרוס חלק באסיפה של חכמי הספירוֹת [הסטאטיסטיקה], אשר באו לבּרן מכל הארצות הנאורות, ובדבּרו עם יועץ הממשלה, הירמאַן, מי שהיה ראש לשכת-הספירות בבאווריה, על-דבר מספר החטאים בקרב היהודים בארצות שונות, הודה לו זה האחרון, כי מיום התעסקו בלוחות-הספירה של היהודים נוכח, כי רוב החטאים והפשעים של העם הזה נובעים מתוך החוקים המיוחדים אשר שמו עליו העמים, ורבים מהחטאים האלה ייראו רק לעין שטחית כחטאים. לשמוע את השעורים שקרא לאַצאַרוס על-דבר השקפותיהם של העמים השונים על חכמת-החרשים ומלאכת-המחשבת ועל דבר “הספירה-המוסרית” - היו באים מלבד התלמידים גם צירי ממלכות שונות, שישבו בבערן. בין השומעים הקבועים האלה היו: הציר מווירטמבּרג פאָן שפּצעמבּערג, הציר הרוסי בּודבּרג, הציר האוסטרי ומזכירו, הציר האיטלקי וכן ראש לשכת-הספירות בבערן ושלושת עוזריו, ואחרים מקרב הדיפלומטים. רבים משומעיו אלה היו מלוים אותו לביתו, למען יוסיף לבאר ולהסביר להם מה שקרא בשיעוריו מעל הקתּדרה.

בכל ימי שֶׁבת לאַצאַרוס בברן היו רבים מהדיפּלומטים של המדינות השונות, היושבים בעיר הזאת, יועצי ממשלת שווייץ, מוריה ומאוריה, חכמיה וחוקריה, באים אל ביתו בימים קבועים בשבוע. שיחתו המדעית, שכלו המזהיר, גאוניותו ופשטותו היו כאבני-חן המושכות את כל הלבבות. לא היה ענין מדעי או ספרותי אשר לא דברו ולא דנו עליו בחוג זה. ובתוך כל השיחות האלה, מרובות הצדדים והגוונים, היו מצלצלות פעם-בפעם גם המלים: “היהודים” ו“היהדות”. מתחילה לא נעמו המלים האלה לחִכָּם המפונק של אחדים מבני החבורה הזאת, אך לאט-לאט התרגלו, תחת השפעתו העצומה של לאַצאַרוס, למצוא בהן טעם ולתת כבוד ותהלה גם ליהודים וגם ליהדות. לאַצאַרוס, אשר התגאה תמיד ביהדותו, היה לפלא בעיני צירי הממשלות, אשר לא הורגלו לראות בארצם יהודים כאלה. דבריו הנמרצים והיפים על היהדות, אשר השמיע תמיד בחוג רעיו, הביאו מהפכה בלב בוזיה. רעיו של לאַצאַרוס הכירו בביתו עוד שני יהודים גדולים את שטיינטהאַל ואת יו"ט ליפּמאַן צונץ. בימי שבת לאַצאַרוס בבערן בא אליו שטיינטהאַל שלוש פעמים לבקרו וישב אתו בכל פעם שבועות אחדים ויותר. מורי האוניברסיטה בבערן התוודעו אל שטיינטהאַל בבית לאַצאַרוס ויהנו מאד מחכמתו, התפלאו לראות, כי גם החוקר הגדול הזה, אשר סלל מסלה חדשה בחכמת הלשונות, הוא יהודי תמים, נאמן בכל לבבו ונפשו לעמו ולאלוהיו, יהודי צנוע וענו מאין כמוהו.

בשנת 1863 קבל לאַצאַרוס מכתב מצונץ, כי יש ברצונו ללכת לעיר פּאַרמה שבאיטליא, למען יראה בעיניו את אלף כתבי-היד הגנוזים שם, אולם קשה עליו לעבור בדרך ארבעה ימים רצופים. צונץ היה אז כבר בן ס"ט שנה. ויבקשהו לאַצאַרוס לבוא לאיו לבערן ולנוח בביתו שבוע ימים, ומשם ילך לפּאַרמה. צונץ היה לפי דברי ל., דמוקראט על-פי דעותיו והליכותיו “מכף רגלו ועד קדקודו”. ומסיבה זו לא פנה אל שר השכלת העם בברלין, כי יתן על-ידו מכתב המלצה לראש הביביליוטיקה בפארמה, למען יראה לו את כל גנזיה. אולם בשבת צונץ אצל לאַצאַרוס בבערן התודע אל חכמיה וביניהם גם אל פרופסור שפּרינגר (מחבר הספר הגדול “חיי מוחמד”), ועל פי בקשת ל. נתן זה האחרון על-יד צונץ מכתב-מליצה לחברו, הפילוסוף והחוקר בלשונות המזרחיות פרופסור מאַמיאַני (Maniani) שהיה בעת ההיא שר השכלת העם באיטליא, וגם הוא היה חפשי בדעותיו. המיניסטר קבל את צונץ בכבוד גדול ויתן לו מכתב לגיסו, ראש הביבליותיקה בפארמה, וזה האחרון עזר לצונץ לשכור לו מעון על-יד בית-עקד-הספרים, ויתן לו, כיוצא מן הכלל, כתבי יד שונים לביתו למען יעתיק מהם כל הדרוש לו.

ועל-ידי שהיה לאַצאַרוס אהוב להדיפּלומטים בבערן, והמה יוצאים ונכנסים בביתו, התרומם ערכו גם בעיני הממשלה השוויצאַרית ובעיני חבריו המורים בהאוניברסיטה; כי על-ידי צירי הממשלות, שהיו באים אל שיעוריו, התרומם ערך בית-מדרש-המדעים הבערני בארצות אירופה.

בשנת 1866, כאשר שב לאַצאַרוס מברן לברלין, מינוהו למורה הפילוסופיה באַקדמיה ללימודי תכסיסי-מלחמה. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר המינוי הזה: “וַעד של חמישה חברים, אשר מִשְׂרָתם היא להציע לפני המלך את האנשים, הראויים, לפי דעתם, להבחר למורים באַקדמיה הצבאית, התיעצו על אדותי, אם ראוי אנוכי למשרה זו. חברי הועד הם שלושה גנרלים ושניים מאצילי העם. הראשונים רצו שלושתם בבחירתי, והאחרונים שניהם התנגדו לה, יען כי יהודי אנוכי. ויהי כאשר הציע הגנרל פון אֶטצֶל, ראש האַקדמיה, את החלטת הועד לפני המלך וילהלם הראשון, שאלהו טעמם של המתנגדים לבחירתי, ויען: כי יהודי אנוכי, ולא טוב הדבר, כי יאציל יהודי מרוחו על בני מרום-הארץ הלומדים באַקדמיה. ויאמר המלך: אם אין כל מניעה אחרת לבחירת לאַצאַרוס זולת מה שיהודי הוא, אז אין בכך כלום – ויאשר תיכף בחתימת ידו את בחירתי”.

לאַצאַרוס קרא את שיעוריו באַקדמיה במקצוע חכמת ההגיון, חכמת-הנפש והפילוסופיה. הוא השתדל לתת לתלמידיו מושגים ברורים והשקפה נכונה על-דבר הסיבות, אשר הניעו את בני-האדם בזמנים שונים להתפלסף ועל-דבר מהותה ותכונתה של הפילוסופיה עצמה, אופן התפתחותה ושיטותיה השונות. הוא קרא שנים אחדות שיעורים באַקדמיה גם על-דבר השקפותיה של הפילוסופיה על דברי ימי האדם ותולדותיו. הגנראל פּויקֶר, ראש המפקחים על ענייני הלימודים בקרב הצבא, רצה לתת ללאַצאַרוס את הקתדרא לדברי-הימים באקדמיה. אולם לאצארוס לא רצה בשום אופן לקבל עליו משרה זו, באמרו, כי איננו מומחה לדבר ואיננו מסוגל מטבעו להתאבק בעפר בתי האַרכיון השונים וללקוט “עצמות יבשות”.

כמעט באותה עת עצמה שבא ל. לברלין, התישב גם רעו פאָן שפּיצעמבּרג (מי שהיה ציר ווירטמבּרג בּבּערן) ועל-ידו התודע והתרועע גם לחותנו המיניסטר בּילר מווירטמבּרג, אשר הזמינו פעמים רבות לאחזתו לדבר אתו “בענינים העומדים ברומו של עולם”. הציר השוויצאַרי, היושב בברלין וכן דיפלומטים אחרים, שרים ורוזנים הקרובים למלכות, היו מבאי ביתו של לאַצאַרוס בברלין וגם באחוזתו שענעפעלד אשר אצל לייפּציג.

יורש העצר פרידריך היה בא לפעמים בשנות 1867–8, אל האקדמיה לשמוע את שעורי לאַצאַרוס בפילוסופיה. פרידריך לא היה מודיע מתחילה לפקידי האַקדמיה על-דבר בואו, לבל יעשו הכנות לקבלת פניו. והיה מדי בואו אל האַקדמיה, וישב על אחד הספסלים בשורות האחרונות, בין פקידי-הצבא התלמידים. לאַצאַרוס לא היה מפסיק בגללו את שעורו ונושא את מדברותיו הלאה באותו סגנון ובאותו הקול, שהיה רגיל לדבר בכל שיעוריו, בלי כל הבדל. פעם אחת בא פרידריך אל שעורו של לאַצאַרוס והוא קרא אז על אודות סוקרטס והפילוסופיה שלו, וימצאו הדברים כל-כך חן בעיני יורש העצר, עד כי בא אל האקדמיה גם ביום המחרת לשמוע את סוף השעור. כאשר שמעה וויקטוריא, אשת יורש העצר, את כל התהלות, שפוזרו בחצר המלך להפרופיסור החדש, אשר קסם מדברותיו הפליאו את לב השומעים, בקשה גם היא לבוא אל האַקדמיה לשמוע את שעוריו בחכמת הנפש, אולם בעלה אסר עליה דבר זה, כי זהו נגד נמוס החצר כי לא הרי אשכנז כהרי אנגליא. אז בקש יורש העצר את לאַצאַרוס כי יקרא בארמונו שיעורים בענין מדעי לפניו ולפני מקורביו הוגים-דעות, למען תוכל גם רעיתו לשבת בין הבאים, ובזה ימלא חפצה מכבר. במשך חודש אחד קרא לאַצאַרוס את שעוריו, פעמים בשבוע, בארמון יורש העצר, על דבר תורת-היופי וחוקיה. לאַצאַרוס היה נכנס ויוצא בחצר פרידריך, אשר קרא את ספריו וגם את החוברות של ה“צייטשריפט פיר פעלקערפּסיכאָלאָגיע אונד שפּראַכוויססנשאַפט”, שהוציא ביחד עם שטיינטהאַל. באחת משיחותיו עם ל. העיר יורש העצר הערות שונות על-דבר מאמרים שונים במה“ע הנזכר, ומהם היה ניכר כי קרא את הדברים בעיון. בכל עת, אשר עשה פרידריך משתה גדול, היה לאַצאַרוס תמיד אחד הקרואים, ובן המלך מראה לו בפומבי אותות כבוד ורעות, ובזה הראה לכל כי האַנטישמיות שנואה עליו. אחרי אשר קרא יורש העצר את קונטרסו של לאַצאַרוס ¹² Was heisst national אשר מצא חן בעיניו, הגיד לז. פרידלענדער: כל עוד יהיה לכם היהודים, מנהיג רוחני כלאַצאַרוס ייטב לכם כל הימים. " בשיעורי אשר קראתי בארמונו של פרידריך, - הגיד לי ל., - וכן בשיחותי הפרטיות אתו ואל רואי פניו, לא לבד שלא כחדתי את יהדותי תחת לשוני, כי-אם גם הטעמתיה תמיד במידה הדרושה ובזמן ובמקום הדרוש”.

בשנת 1869 הלך לאַצאַרוס למרחץ-הים שֶׁוֶנינגֶן הסמוך לעיר האַאַג. אז הודיע המיניסטר פוֹן בּילֶר מווירטמבּרג לרעוּתו, המלכה מהולאנד בתו של המלך מווירטמבּרג, כי ידידו לאַצאַרוס, שהוא איש מצוין ונפלא במינו, נסע להולאנד לנוח מעבודתו. ותזמין המלכה את לאַצאַרוס לסעודת-הצהריים ותשלח אחריו את מרכבתה להביאו אל ארמונה בהאַאַג. בין הקרואים אל שולחן המלכה היו גם ראש האַקדמיה המדעית בפאריז, יוליוס מוֹהל, ואחד שרי-המלוכה מאַנגליה. כאשר ראתה המלכה, כי לאַצאַרוס מתגאה ביהדותו, קדאה אותו לחדר- עבודתה ותאמר לו כדברים האלה: הפעם אראה לך את הסגולה היותר יקרה אשר בארמוני, ולא אֶשגה אם אומר, כי סגולתי זאת תקח את לבך הרבה יותר מכל הסגולות שראית בחצרי; ובדברה את הדברים האלה הראתה באצבעה על תמונה עתיקה, תמונת ברוך שפּינוזא, מצוירה בצבעי-שמן. כאשר נודע לראשי עדת ישראל בהאַאַג, כי לאַצאַרוס קרוא אל המלכה לארמונה, ויבואו לקדם את פניו בבית-מלונו, ובין הבאים היה הרב ומנהלי מוסדות הצדקה.

לאַצאַרוס התפאר לפנַי פעמים רבות, כי כשם שהיה ביתו פתוח לרווחה לגדולי עם-הארץ ולחכמי דורו, כן היה קרוב בכל עת לרבנים ולתלמידי החכמים מארצות שונות, אשר פנו אליו הן בעסקי הכלל והן בענייניהם הפרטיים. ולמען סַמן לי את תכונת האחרונים ואת אופן יחסו אליהם, סיפר לי מאורע קטן מצוין במינו. בימי היותו מורה באַקדמיה לתכסיסי-מלחמה בא לביתו רב אחד מעיר סמוכה לקובנה, אשר חָלה את עֵיניו. בידי הרב היה מכתב-מליצה ללאַצאַרוס, אשר בו העידו על גודלו בתורה וביראת שמים, וילך אתו לאַצאַרוס אל רופא מומחה למחלוֹת-עיניים. הרופא בדק את עיני הרב ויחליט, כי דרוש לעשות בהן ניתוח, ואם לא, סופו להתעוור. הכסף, שצריך היה לשלם לרופא בעד הניתוח ובעד כלכלת החולה בבית-החולים שלו, עלה לסך שש מאות מארק, ובידי הרב לא היתה אף פרוטה אחת. ויתן לאצארוס על ידו מכתב-מליצה להרב א. גייגר ולאחד העשירים, כי יתנו לו את הסך הדרוש. אולם הרב מאן ללכת אל האנשים ההם, באמרו, כי איננו “שנורר” ולא ידפוק על דלתות זרים, ויטיל אימה על לאַצאַרוס, שאם לא יתן לו הוא את הסך שש מאות מארק, אז ימהר וישוב לעירו, ואם ניחא ללאַצאַרוס, ניחא גם לו, להרב, כי ישאר עיוור כל ימי חייו.

אז הלך לאַצאַרוס אל מכיריו ויאסוף שש מאות מארק וימהר ללכת למעון הרב לבשר לו את הבשורה, אך הרב לא היה במעונו, ועל שאלתו, איפה הוא, ענוּהו, כי הוא יושב בכל יום מבוקר עד ערב בבית איש אחד, ורק בלילה הוא שב לאכסניא שלו. כאשר בא הרב ביום המחרת ללאַצאַרוס, שאלהו זה:

– בבית מי אתה יושב כל הימים?

– בבית איש פלוני! – ענה הרב.

– מי הוא ומה מעשהו? – שאל לאַצאַרוס.

– מאומה לא יעשה ואיננו מאומה.

– ובכל זאת, מה מלאכתו?

– כלומר… רצוני לאמור, הוא סתם איש.

– ומה אתה עושה בבית האיש הזה כל הימים?

– מה אני עושה שם? אין אני עושה כלום, בלתי אם אשר אוֹכל ואֶשתה שם. הנני יושב כל היום בבית איש פלוני, יען כי טוב לי לשבת שם מלשבת בחדרי הצר והאפל שבאכסניא שלי.

– ואיפה התוַדעת אל האיש הזה? האם קרובך הוא או מכירך מכבר?

– איפה התוַדעתי? גם זו שאלה! מאליו מובן, כי בבית-התפלה התוַדעתי אליו, והוא לא קרוב ולא גואל לי, כי-אם יהודי ככל היהודים.

אחרי אשר עשו לרב ניתוח בעיניו וירָפא, שלחוהו הרופאים לקארלסבּאד, וַילַוֵהו האיש פְלוֹני אל התחנה ויתן על ידו שלושה מארק. הרב סיפר זאת ללאַצאַרוס.

– ואתה לקחת מידי איש זר לך את הכסף? – שאלהו לאַצאַרוס.

– לקחתי.

– ואתה הלא אמרת, כי חלילה לך לקבל צדקה מידי זרים?

– אנוס הייתי לקבל את השקל מידי פלוני, לבַל אַלבּין את פניו חלילה. יודע אנוכי, כי עשיתי לו נחת רוח בזה שקיבלתי את השקל מידו. לא כן העשירים…

ללאַצאַרוס נודע אחרי-כן, כי זה האיש פלוני, אשר הרב היה סמוך על שולחנו כל ימי שבתו בברלין, הוא עצמו עני המתפרנס מ“קצבה”.

“עניים כאלה, – הגיד לי לאַצאַרוס, – נמצאים רק בישראל ואין דוגמתם בין כל האומות. לוא סיפרתי לאחד מרעַי הנוצרים, כי הרב הטיל עלי אימה, שאם לא אתן לו את הסך הדרוש לו, אז ימהר וישוב לביתו, ואם לי ניחא, ניחא גם לו, כי יסתַמֵא בשתי עיניו; לוא סיפרתי לאחד מרעי הנוצרים על-דבר העני, אשר יחפש תלמידי-חכמים, למען יאכילם על שולחנו ולמען יתן להם נדבה, אז בודאי היו דברי תמוהים ובלתי מובנים להם. כל העולם היהודי המיוחד הזה אינו ידוע להם כלל”.

– – – לאַצאַרוס ספר לי הרבה על אודות רעו, המספר הגדול ב. אויערבּאַך. והנני מביא פה מרשימותיו איזה מן הדברים, אשר לא נודעו עוד בקהל, שהם מציינים תכונת שני הרעים האלה. לאַצאַרוס התודע אל המספר בשנת 1853 בלייפּציג. וכך היה הדבר: המספר הנוצרי הנריך קעניג¹³ הגיד פעם אחת ללאַצאַרוס: אם חפץ אתה להתודע אל אויערבּאַך איש-הרוח וגדל-הדעה הנני להביאו אליך, ובודאי תמצא בו חפץ רב. עברו ימים מועטים ויבוא ל. ל. לבקר את קעניג בביתו בלייפּציג, וימצא שם את אויערבּאַך ויתודעו זה לזה. שיחתם הראשונה היתה אדות הספור “שפּינוזה” של זה האחרון. השיחה היתה נלהבה מתובלה בחידודים ומלאה חריפות. קעניג ישב מרחוק ויט אוזן לדברי רעיו אלה, ויתפלא על חרפות הוויכוח שביניהם, על מהירות השגתם על קלות תפיסתם ועל מעוף שכלם המזהיר. כתם הוויכוח הגיד להם קעניג כדברים האלה: "רואה אני מדבריכם, כי אחים אתם והנכם קרובים זה לזה ברוח הרבה יותר מאשר כל אחד מכם קרוב אלי, אף כי בפעם ראשונה הנכם מדברים היום איש אל רעהו, ואני יודע אתכם שנים משכבר הימים.

אויערבּאַך נולד ביום 28 פברואר, שנת 1812 בכפר נאַרדשטעטטען בווירטמבּרג, להורים עברים עניים. הוא היה מילדותו מלא רוח וכשרון. עד השנה השתים-עשרה לחייו למד בחדר בכפר מגורו. אחר-כך שלחוהו הוריו לבית-המדרש בעיר העכינגען, כי יעדוהו להיות רב בישראל, כעביר שתי שנים שלחוהו משם לקאַרלסרוהע ללמוד בהגימנזיום ולשמוע שיעור בתלמוד מפי הרב אליהו ווילדשטטער. בעיר הזאת למד שלוש שנים ושם הכיר, כי לא נוצר להיות רב, וילך משם בשנת 1830 לשטוטגרד, ויגמור את לימודיו במחלקות העליונות של הגימנזיום. אז נכנס אל האוניברסיטה אשר בטיבינגען וילמד את חכמת המשפטים. אך החכמה הזאת לא נתנה תשובה לשלות המתרוצצות ברוחו, ויבוא אל בתי מדרשי המדעים שבמינכן ובהיידלבּרג לשמוע לקח בחכמת הפילוסוםיה ודברי הימים. הוא היה תלמידו המובהק של ההיסטוריון המפורסם שלוסר. אולם הוא לא גמר את חק לימודיו ולא נתנו לו את התאר ד"ר, יען כי בעודנו על ספסל התלמידים הפנה את לבו לעבודת הספרות. בשנת 1836 הוציא לאור את ספרו הראשון (חוברת לא גדולה) : “דאס יודנטהום אונד די נייעסטע ליטראַטור”. בקונטרסו זה נלחם נגד המאשימים את הסופרים היהודים-אשבנזים, כל לא נאמנה רוחם את הלאומיות האשכנזית. בשנת 1837 הוציא לאור שני חלקי ספורו: “Spinoza Ein Denkerleben” . עבודתו הספרותית שללה בנעוריו את כל עיתותיו ולא הספיקה השעה בידו להעשיר ולהעמיק את אוצר ידיעותיו. העוני אלצו לכתוב ספרים ולהפוך את מיץ עצביו ללחם. במכתביו ללאַצאַרוס התאונן פעם בפעם על חסרון ידיעותיו ועל “ימי נעוריו הטבולים בדיו”.

מיום אשר התוודע לאַצאַרוס אויערבּאַך היו לרעים, וישארו כן כל ימי חייהם, אף כי אויערבּאַך היה זקן ממנו בשתים עשרה שנה. אויערבּאַך היה חבר נעים מאד בחברת רעים. בעת אשר דעתו היתה בדוחה עליו היה מחקה בחוג רעיו את קולותיהם של אנשים שונים ושל חיות ועופות. זכרונו היה מלא אניקדוטים לאין מספר, וחלק גדול מהםהיה מחיי היהודים. בטרם היה אויערבּאַך מוסר את כתבי ידו לדפוס היה קוראם לפני לאַצאַרוס אשר היה עושה בהם תיקונים שינויים, ומנסח את סגנונם, והמחבר מקבל עליו את דינו בחפץ לב. אויערבּאַך היה שולח ללאַצאַרוס את סיפוריו הנדפסים בפיליטונים של מ"ע שונים, והוא היה מבקר ומנל באיזמל בקרת חדה את כל נפשותיהם ומעיר על שגיאותיהם לפי חקי הפסיכולוגיה והציור האמנותי. כשהיה המספר מוציא את סיפוריו אלה בספרים מיוחדים, היה מתקנם ומשנם על-פי תקוניו והערותיו של לאַצאַרוס. הפילוסוף היה עומד על-גב המספר האמן ומשגיח במנוחה-מדעית ובעין בהירה על יצירתו הפיוטית, לבל תעשה מדחה. אויערבּאַך הרגיש תמיד, גם בשבתו רחוק מלאַצאַרוס את העין הפקוחה של הפילוסוף והמבקר המתבוננת ליצירתו, וכי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו ¹⁴. אשרי המספר שיש לו שופט כזה.

באחת משיחותיו של אויערבּאַך עם הנסיך מוויימאר הלל לפניו את לאַצאַרוס וספרו, “דאס לעבּען דער זעעלע”, ויביע הנסיך את רצונו לקרוא את הספר הזה. ויכתוב אויערבּאַך מכתב לל. ויבקשו לשלוח את ספרו הנזכר להנסיך מוויימאר, כי בזה יעשה לו נחת-רוח. ויען לאַצאַרוס: “מעולם לא שלחתי את ספרי לאיש בלתי נודע לי, לו יהי זה המלך בעצמו, אם לא דרשם מידי. ואם יש חפץ להנסיך בספרי, ידרשם בבית-מסחר ספרים וימצאם.” התשובה הנמרצת הזאת עשתה רושם גדול על אויערבּך והוא מודה באחד ממכתביו ללאַצאַרוס, כי ההתקרבות לחצר המושל "יש בה בלי ספק איזה מין השתעבדות מוסרית, אם גם לא כל איש מרגיש את לחץ כבליה. אשרי האיש היודע להזהר מהלכד ברשת משי זו..

למרות הדברים האלה בקש אויערבּך את קרבת “החצר”. אמנם בסתר לבו היה בז להשתעבדות המוסרית, אך בפיו היה לפעמים מתגאה בה. לא אחת התפאר בפני רעיו על קרבתו להנסיכים והנסיכות. גם הוא היה מזמר “מה-יפית” בהיכלי הדוכסים - כאשר עשו לפנים היהודים הסרסורים בחצרות האדונים, - גם אם הניגון חדש ובסגנון חדש לפי רוח העת החדשה. אוירו של “החצר” היה מחניקו ויחד עם זה גם משעשע את נפשו, נפש בן הגלות. גם לאַצאַרוס אשר דחה את הצעתו של המספר ולא שלח את ספרו להנסיך מוויימאר, - גם הפילוסוף הזה לא נמנע מלספר לי כי אחרי אשר התודע את הנסיך מוויימאר, שמח לשמוע מפיו כי הוא ובתו הנסיכה קראו בחפץ לבב את ספרו “דאס לעבּען דער זעעלע”. והיפלא איפוא, כי המון בני עמנו רואים לפעמים אותות גאולה וישועה שלמה במה שאחד המושלים לחץ את כפו של אחד היהודים?….. עקבותין של אלפים שנות גלות לא במהרה ימחו.

פעם אחת, בשובו של לאַצאַרוס מפריז לביתו, בקשהו אויערבּך (שישב אז בדרזדן), כי יסור בדרכו לקלן וגם הוא יבוא שמה ויתראו פנים: “לו הרגשת בנפשך, - יאמר במכתבו אליו, - רק חלק קטן מהשמחה הגדולה, אשר תשמח את נפש רעך המצפה לראותך ולדבר אתך, כי אז מאושר היתי בתבל. דבר ספרותי לי אליך….” כאשר נפגשו שני הרעים האלה באחד בתי-המלו שבקעלן הרצה אויערבּך בפני לאַצאַרוס תכניתו של אחד מסיפוריו הגדולים, אשר עלו במחשבתו. גבורי הסיפור הזה כפי שנבראו בדמיונו של המספר, היו כולם נודדים וגולים, פליטים ותועים בכל רחבי התבל. לאַצאַרוס אשר ידע והכיר מימי שבתו בשווייצריה את טפוסם של האנשים האלה ויתבונן מקרוב אל “מוץ-האדם” הזה, התאמץ להוכיח להמספר כי הספור שעלה בדמיונו לא יצליח, יען כי לא הבין כלל לתכונתם המיוחדת של האנשים הנודדים והגולים אשר חפץ לתאר. המספר התקצף ויתמרמר על מבקרו הקשה, וינס להציל את ספורו מדינו הקשה, אשר גזר עליו רעו זה. אולם לאַצאַרוס עמד על דעתו, כי כל הספור בדמיון כוזב יסודו ואין בו אף קורטוב של פסיכולוגיה אנושית. הדברים האחרונים העלו את חמתו של היוצר, ומעוצם כעסו שבר את מקל-תפארתו אשר בידו לחצאים; “באותו רגע, - הגיד לי לאַצאַרוס, - נשבר גם סיפורו לרסיסים, כי אחרי רגע אחד הכיר כי הצדק אתי. והספור הזה, אשר טפחו אויערבּך בדמיונו זמן רב ויאהבהו, - הספור הזה לא ראה אור”.

המבקר האמיתי אין בו ממידתה של אחות-רחמניה, אשר תניע ראשה לכ שגיונותיו ושגעונותיו של החולה הנתן על ידי; הוא ישם לאַל בלי חמלה כל יצורי-תוהו, אשר יצר האמן שבעה שנסתלקה עליו הרוח ממרום. רק תחת יד מבקר עז, אשר לא יחון את פני רעיו ואהוביו, יפרח כשרונו של אמן ומשורר. הכשרון האמיתי אינו אחד מאותם הפרחים המעונגים הנקראים בשם “אל תגע בי”, לא אהל חם דרוש לו למען יצמח, כי-אם סופות וסערות, כאז ביער. אילו היו בספרותנו העברית מקבקרים ממין זה, כי אז היו לנו גם מספרים אחרים.

פנקס קטן היה תמיד בידי אויערבּך, ואם שמע מפי המדבר עמו רעיון אשר מצא חן בעיניו, היה כותבו שם. רובי שיחותיו עם לאַצאַרוס ועם שטיינטהאַל בעיניני ספרות ומדעהיה רושם בקיצור נמרץ לזכרון בילקוטו זה. בשעה שאני קורא את סיפוריו הגדולים של אויערבּך, הנני להכיר בהם, - כך אני מאמין, - את עקבותיו של פנקסו זה. רבות מהשיחות הנאות שבסיפוריו אין להן כל ענין להסיפור עצמו ולהנפשות העושות בו, ואילו כתבם המספר כעין הערות בשולי העמודים, או לא היה כותבן כלל, לא היה מזיק בזה לספוריו, כי-אם עוד היו מרויחים מזה.

פעם אחת התנפל אויערבּך על מצע ירק דשא לרגלי לאַצאַרוס, אשר ישב באחד הספסלים בגנו. המספר בכה לפניו כילד קטן ויתאונן על אשתו, אשר השביעתהו ממרורים, ועל חייו העצובים ביתו. אויערבּך היה מגלה לאַצאַרוס את כל נגעי לבבו וסתרי רוחו, וזה האחרון מנחמו ומרגיע את סערת נפשו. אויערבּךתאר באחד ממכתביו ללאַצאַרוס את ההבדל העיקרי בין תכונתו הוא ותכונתו של רעהו זה. “אתה לאַצאַרוס חביבי, - יכתוב המספר, - הנך תמיד מסוגל לעבודת הרוח, כח-העבודה והחשק אליה לא עזבך לעולם. הנני מקנא בשלות רוחך ובמנוחתך הפנימית הנשגבה. אתה יודע גבול וחוק לכל. לא כן אנכי. יש אשר שערי הכלי-הרוח סגורים לפני איזו שבועות רצופים. יש אשר אין אני מסוגל לשום עבודה רוחנית, אף קלה שבקלות, אין אני מסוגל לכתוב אף שתים שלוש שורות; ואז יעברו הימים עלי בבטלה ובחלומות…”

על-דבר העתקת אויערבּך את ספרי שפּינוזה הגיד לי לאַצאַרוס כדברים האלה: “העתקה היא כמעט טובה. אני מדייק בלשוני ואומר: כמעט טובה, יען כי בכלל קשה מאד לתרגם את ספרי שפּינוזה, כי ישנם בספריו מלות רבות, אשר לא נדע כיום באיזה מובן השתמש בהן, יען כי הוראות רבות ושונות יש להן בשפת רומי. ומאד השכיל אויערבּך לתרגם אותן במילות אשכנזיות, שיש להן אותן ההוראות השונות עצמן, אשר גם להמילים הרומיות”.

אויערבּך השביע את לאַצאַרוס בחייו, כי יספידהו אחרי מותו. המספר ידע, כי הפילוסוף לא יפזר לו תהלות ותשבחות, אך יחלוק לו את הכבוד הראוי לו באמת. ולאַצאַרוס שמר את הבטחתו שנתן לרעו זה, ובבבוא אליו השמועה הרעה, כי אויערבּך מת, מהר לבוא מניצא, אשר ישב בה בעת ההיא, למקום הקבורה, להספיד את רעו. והנני להביא מקומות אחדים מהספדו זה והמציינים את תכונות המספיד והנספד: “.. אולי לא היה מעולם באשכנז, לא לפני אויערבּך ולא בדורו הוא משורר, אשר היה כל-כך אהוב על העם, - מגדולי המשרה והרוח ועד האנשים הפשוטים, - במשך שנים רבות; משורר, אשר כל-כך הרבו לקרוא בספריו ולהוקירם; משורר אשר ספריו היו לספרי-עם.” "אמנם היו סופרים בקרבנו, אשר יצירותיהם היו יותר נעלות, יותר נשגבות, אשר העירו בקרב חוג-קוראים לא גדול התפעלות יותר עמוקה; אבל אויערבּך הפיק רצון מעת על העם, וספריו השיבו את נפשו. רוח העם האשכנזי מדבר מתוך גרונו, ולכן גם הבינוהו העם, אשר אליו דבר. ומהי סגולתו המיוחדה, אשר בגללה אהבהו כל בני העם בכל לבבם? סגולתו זאת היא לפי דעתי, אהבתו אל העם האשכנזי. עוד לא היה פטריוט יותר טוב ויותר נאמן. יכולים אנו להגיד, כי אהבתו הנפרזת לאשכנז לא ידעה כל חוק וגבול; אהבתו לא היתה אותה אהבה, הנוסדה על השנאה לאחרים, כי-אם אותה האהבה, אשר תראה את גדלה ותקפה בזה, שהיא מתפשטת ומתרחבת¹⁵

והמספר הגדול הזה, אשר לאַצאַרוס העיד עליו בהספדו, כי היה אהוב על כל העם וכי אהבתו לאשכנז לא ידעה כל גבול, - המספר הזה הכיר בשנות חייו האחרונות, כי זר הוא להעם האשכנזי. עיניו נפקחו מעט לראות את “העבדות בתוך החירות”, לראות את המשגה הגדול, אשר שגה בכל ימי יצירתו הרוחנית; אולם בטרם נפקחו עיניו יותר, בטרם ראה את האמת בכל מלוא מאורה, נאסף אל אבותיו. מכתביו האחרונים של אויערבּך לרעיו הקרובים מגלים לנו את הטרגדיה האיומה שהיתה בנפשו בטרם נפרדה מארץ החיים.

והנני להביא בזה דברים אחדים ממכתביו אל קרל עמיל פראַנצוז, אשר כתבם בשנות 1879 - 1881, למען נראה את גדולתם וגם את קטנותם, את חכמתם וגם את סכלותם ל ראשי תקופת-ההתבוללות, בעת אשר העירום ביד חזקה מחלומם הנעים אשר חלמו שנים רבות.

באחרית השנה 1879 כתב אויערבּך אל פראַנצוז כדברים האלה: “… לבבי נשבר בקרבי! אנכי, אשר יעקב גרים הגיד לי פעם אחת: “ספריך כתובים ברוח אשכנזית גמורה, - אנכי, אשר כל ימי חיי היה לבי מלא אהבה לאשכנז, אשר בגללה סבלתי וגם נלחמתי, הם גם אני אהיה פתאום ל”זר” לה? אבל לא על נפשי לבד אני מדבר הפעם, לא אנכי הוא העיקר, כי-אם, שואל אנוכי, מה יהיה סוף הדברים? מה תהיה אחרית המשטמה והשנאה אשר הרעילו את הלבבות לבלי-חק?

באביב 1880 כתב אויערבּך: “…קשה עלי עד מאד לעבוד את עבודתי הספרותית. נבצרה העבודה ממני. השנאה לישראל שאני רואה מסביב לי, פצעה לבבי…. אבל לא רק שונאינו יפליאוני בתועבותיהם, כי-אם הרבה יתר יפליאוני הנוצרים, הדבקים בתורת החסד והרחמים, בכל-זאת יעמדו מרחוק לשברנו וישאירו לנו לבדנו את שדה המערכה, כאילו היתה המלחמה הזאת נוגעת רק ליהודים בלבד!”

בראשית שנת 1881 הוא כותב: “… אין מלים בפי להביע את יסורי רוחי. נפלתי, נפלתי מממגדל חזיונותי, משמי חלומותי נופּצתי לרסיסים.”

וכל אשר נקרא יותר את אנחותיו וקינותיו של המספר במכתביו האחרונים, כך נוכח יותר ויותר, כי הכרתו היהודית הלכה והתעוררה בו מיום ליום, כי בדעתו היה גם לכתוב ספור גדול מחיי בני עמו בשם “בן-ציון”, כי גם כתב “בזכרונותיו” פרק נאה על-דבר אמו היהודיה-הכפרית ויתארה בחיבה רבה, - אולם הוא התביש לכפור באשכנזיותו הגמורה, אשר התגאה בה כל ימי חייו. קצר כחו למצוא בנפשו, בעמו, ביהדותו את עזרתו ונחמתו, ולכן לא חדל עד רגעו האחרון לבקש את קרבת האנשים המתרחקים מעליו ולהמשך אחרי סינורה של האשכנזית המתחמקת ממנו. כאשר נפל המספר ממגדל חזיונותיו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, כי-אם התפורר לרסיסים, ויבך ויאנח, לעורר עליו חמלת האשכנזים הישרים. וכל אשר התעורר בו יותר קול היהדות פנימה, בן התאמץ להשקיתו במליצות רמות על ה“הומאַניטעט”. הטרגדיה בנפשו העמוקה והרחבה היתה איומה מאד, אבל היא מעוררת בנו רק רחמים, ולא רגשי כבוד.

אויערבּך וחבריו היהודים, גבורי תקופת ההתבוללות, - מה עז היה קסמם, זהרם באותם ימים, אשר טובי העם הוכו בסנורים, בימים אשר שכחנו או השתדלנו לשכוח, את עצמיותנו, ובחורינו וזקנינו חלמו חלומות בעולם שאינו שלהם, - אולם מה אומללים ודלים הם בעינינו הגבורים האלה בימי נפילתם! הגבור יודע לא בשעת הצלחתו, כי-אם בשעת נפילתו, היש יצור אומלל מאויערבּך הגדול בשנות חייו האחרונות, בעת אשר הרימה השנאה לישראל את ראשה, - אותה השנאה , - אשר לא חדלה להיות מיום היה ישראל לגוי, וק העורים לא ראוה. כל מכתביו מהזמן ההוא הם תלונה אחת ארוכה, תלונה של אחד החלשים והאומללים. ואומלל היה אויערבּך מפני שהחל להכיר את הטעות הגדולה של כל ימי חייו בכל בלהותיה, אולם לא מצא די און בנפשו להודות קבל עם, כי אמנם יהודי ולא אשכנזי הוא, אף כי יכתוב אשכנזית גמורה על פי ההכשר הנתּן לו בידי גרים בעצמו. והרעיון “הסורר ומורה” לא חדל מלנקר במוחו, - האין זו טרגדיה נוראה?

ולאַצאַרוס בעמדו על קבר רעו זה, אשר ידע את כל עולמו הפנימי ואת כל המהפוכות שנעשו בו עד יום מותו, - לאַצאַרוס, הפּסיכולוג הגדול הזה, מראה בהספדו רק על אשכנזיותו הגמורה והשלמה של אויערבּך, על אהבת האשכנזים להמספר ואהבת המספר לכל האשכנזים! הן לא רק אויערבּך המת היה מוטל לפניו, כי-אם תקופה שלמה, אשר גם לאַצאַרוס היה אחד מפרנסיה, ירדה קבר עם המת הזה; ולאַצאַרוס בהספדו לא רמז אף רמז קל על הגסיסה הרוחנית של המספר ותקופתו, על ההתנגשות שבין היהדות והאשכנזיות. לאַצאַרוס הספיד לא רק את רעו אויערבּך היהודי, כי-אם את המספר האשכנזי, אשר “רק שלום וברכה נשא מכל אבריו”. ולאַצאַרוס אהב אמנם בלבבו יותר את היהודי אויערבּך מן המספר האשכנזי, ומי ידע והרגיש כמותו את הטרגדיה שבנפש רעו זה! אולם האזהרה לדורות" “אל תגידו בגת” - שמה מחסום לפיו, לבל ידבר את אשר היה עליו לדבר. בקראונו את דברי ההספד הזה, ננוד למספיד ולהנספד גם יחד. לא טוב גורל האחד מגורל השני.

**** פראנץ דליטש ¹⁶ היה רֵע קרוב ללאַצאַרוס שנים רבות, וזה האחרון היה מקרבו מאוד. כאשר כתב דליטש את ספרו: Rohlings Talmudjude beleuchtet von Franz Delitzsch" " [“יהודי התלמוד נוסח-רוֹהלינג ¹⁷ – בהאָרתו של פר. דליטש”] – לא ידעו היהודים באשכנז איך ובמה להביע את תודתם למלומד הנוצרי, המגן בספריו על כבודם ולוחם בעד זכויותיהם. הם ידעו, שאם ישלחו לדליטש מתנת כסף או דבר השוה-כסף לאוֹת תודתם יפגעו בזה בכבודו, לכן נמנעו היהודים מלביע לו את תודתם על-ידי איזו מתנה. ולאַצאַרוס, שישב בעת ההיא בניצא, שלח לרֵעו זה צרור-פרחים חיים לחג הוּלדת משיחָם, ובזה הביע לו את תודתו הוא ותודת אֶחיו על מלחמתו הקשה עם צוררנו. התשורה הקטנה הזאת, אשר כיוון לאַצאַרוס לשלחה בשעת הכושר, שימחה עד-מאוד את לב החוקר הזקן. לאַצאַרוס היה שולח לדליטש פעם-בפעם סל תאנים ופרחים מגנו אשר בשנפלד, וזה האחרון משיב לו תודתו במכתבים כתובים בסגנון הרבנים וחידודיהם, – מכתבים, שיש בם הערות שונות בספרות העברית. לאַצאַרוס הילל פעמים רבות באזנַי את חכמתו הרבה ותום-רוחו של דליטש, אשר עסק גם בחקירות חכמת-הנפש לתכלית עבודתו במקצוע הספרות העברית¹⁸

                                                                        ***

כאשר נבחר לאַצאַרוס בפעם השנייה (בחודש יולי, שנת 1871) להיות ראש הסנהדרין הישראלית באויגסבורג, קיבל מכתב מאת הפרופסור יוהאן יוּזף דללינגר ( Dellinger ) אשר בו ביקשהו, כי בשובו מאויגסבורג לביתו יאבה לסור למינכן, למען יתראה אתו פנים וידברוּ “בעניינים העומדים ברומו של עולם”. דללינגר היה בעת ההיא ראש הלוחמים נגד “הקתּולים-החדשים”, המאמינים בקדושתו ואי-שגגתו של האפיפיור. על-ידי חקירותיו בתולדות האמוּנה ודתי הכנסייה התרומם דללינגר, שהיה כוהן-הדת ומורה בבית מדרש-המדעים, לשיטה דתית חפשית, אשר השליכה מעליה כבלי המסורה. לאַצאַרוס סר בדרכו מאויגסבּורג למינכן, ודללינגר שמח עד-מאוד על בואו ויאמר: “הן חיים אנחנו בתקופת התעוררות רגש האמונה בלב האדם והתנגשותם של זרמיה השונים, לכן חפצתי לשמוע מפיך, – דוקא מפיך, ולא מפי מכתבי-עתים, אשר לא אאמין בדבריהם,– מה טיבה של הכנסייה הישראלית שהתאספה בראשונה בלייפּציג (בארבעה בחודש יולי, בשנת 1869), ועתה בפעם השנייה באויגסבורג. משתוקק אנוכי לדעת, מה מגמתם של בעלי האמונה בקרב ישראל, במי ובמה אתם מאמינים ומחזיקים ועל מה אתם לוחמים ומתווכחים”. לאַצאַרוס השיב לחכם הנוצרי על כל שאלותיו ויבאר לו את מהותן ותמציתן של כל השאיפות הדתיות בישראל. אז התיעץ דללינגר עם לאַצאַרוס על-אודות ענייני מלחמתו הדתית נגד קנאי הקתּולים ועל-דבר התכסיסים, אשר יבחר במלחמתו זו. בטרם נפרדו איש מאחיו ביקש לאַצאַרוס את דללינגר, כי בדרשתו אשר ידרוש באַקדמיה של המדעים, אשר עמד בראשה, ידרוש גם נגד האַנטישמיים ועלילותיהם הנשחתות. דללינגר לא הבטיח לו דבר זה, באמרו, כי יש טעמים ונימוקים מדיניים, שאינם מרשים לו להרים בדרשתו את קולו נגד אותם הבריונים. אולם לאַצאַרוס האמין בלבבו, כי אם איש גדול ומפורסם כדללינגר, אשר דבריו היו נשמעים בעם וגם בספירות העליונות, ישמיע את דבריו בהיכל-החכמה נגד שונאינו, אז ימיתם ברוח פיו, ולכן הגיד לזה האחרון כדברים האלה: “מי יודע, אם לא הגעת לגדולתך, להיות ראש האַקדמיה למדעים, רק למען תוכל להושיע לישראל הנרדף”. כעבור ימים אחדים אחרי בוא לאַצאַרוס אל ביתו, קיבל מכתב מדללינגר, ובו רק שלוש מלים: “אֶס ווירד גֶשֶׁהֶן” [“הדבר יקום ויהיה”], בלי כל חתימה תחת המלים האלה. ודללינגר שמר את הבטחתו, אשר נתן במכתבו ללאַצאַרוס: בדרשתו, באַקדמיה, דיבר נגד האַנטישמיים בהתרגשות עצומה.

לאַצאַרוס מתמלא שמחה עוד גם היום על כי הוא היה הגורם לדרשה כזו. הפּילוסוף לא חדל להאמין, כי יש בכוחן של דרשות נאות מעל הקתּדראות, מעל הבמות בבתי-תפלותיהם, מעל עמודי מה"ע ומעל כסאות המושלים – לעקור את האַנטישמיות משרשה!

                                                                      ***

יצחק אדולף כְּרֶמִיֶה ( Cremieux ) ביקר פעמים אחדות את לאַצארוס בביתו בברלין, בבואו שמה לרגל אספת חברת כי“ח, ויתרועע אליו. גם לאַצאַרוס ביקר את כּרמיה בפאריז, וזה אשר סיפר לי אודותיו: כרמיה היה גיבּן, ומלבד החטוטרת שעל גבו היו גם פניו מכוערים. אולם קסם מיוחד היה על שפתיו, גם עיניו הגדולות הפיקו חכמה ואומץ-לב. הוא היה דברן נפלא, כלי-מבטאו היו נעלים, שפתו וסגנונו מעובדים ומלוטשים, וכוח מיוחד, שקשה היה לעמוד בפניו, היה צפון בכל דבריו ושיחותיו, אשר יצאו מקרב לבבו, לב גדול ורחב. הוא אהב להשתמש במליצות רמות ובניבים נבחרים. את חכמות-הטבע והפּילוסופיה לא ידע כלל, ומלבד השפה הצרפתית לא הבין כל שפה אחרת. השכלתו, כהשכלת רוב הצרפתים הדרומיים, היתה חד-צדדית. כרמיה היה יהודי ספרדי ו”עם-הארץ" גדול בכל הנוגע לענייני היהדות, ולא לבד שלא ידע אף מלה עברית אחת, כי-אם גם בצרפתית לא קרא מעולם על-דבר היהדות, מושגיה ומוסרה. אשתו ידעה הרבה יותר ממנו בכל הנוגע לתורת ישראל ואמונתו. אולם על-פי רגשותיו ונטיותיו היה כרמיה יהודי נלהב בכל לבבו ונפשו, ויצטער כל ימי חייו על אשר לא הספיקה לו השעה ללמוד את תורת ישראל וקורותיו. ולא הספיקה לו השעה, יען כי הוא היה מנעוּריו עמוס עבודה רבה. בשנת העשרים-ואחת לימי חייו היה כרמיה לעורך-דין, ומני אז העמיס עליו עבודה כבדה, עבודת הציבור ועבודתו לביתו, ולא היו עתותיו בידו להשלים ולהרחיב את ידיעותיו. כאשר עמד כרמיה לבחירה לבית-המחוקקים קראו מתנגדיו: “האם בן האיש, אשר בלע חיל זרים, ייבחר?” (כרמיה האָב פשט את הרגל שנים אחדות לפני זה). אז ענה כרמיה הבן: “כל מי שיש לו אל אבי תביעת כסף יגיש שטר-חובו אלי ואני אשלם לו עד הפרוטה האחרונה”. ולתכלית זו הגדיל כרמיה עוד את עבודתו ויָשם את לילותיו כימים, ובכספו, אשר הרויח מעבודתו הקשה, פרע את כל חובותיו של אביו.

כּרמיה היה איש, אשר רגש הצדק והיושר מילא את כל חדרי לבבו, ויכניע תחתיו את כל יתר רגשותיו ומחשבותיו. בשעה שדיבר בשם הרגש הזה היה קולו אדיר וחוצב להבות אש. בכל עת אשר שמע, כי באיזו ארץ שהיא נרמסות זכויות היהודים ברגל, היו השמועות מרגיזות את רוחו עד-היסוד ומעוררות את חפצו האדיר להושיע לאחיו בצרה.

                                                                       ****

לאַצאַרוס התוודע בפאריז לארנסט רֶנאַן, וזה אשר סיפר לי על-אדותיו: רנאן היה קצר-קומה וכרסני. פניו פני סנדלר מגושם, אך בשעה שהיה שוחק – והשחוק היה מצוי על שפתיו, – נתרככו רשמי פניו הגסים וחכמתו נראתה עליהם. שחוקו היה נפלא במינו והעיד תמיד על נדיבות רוחו. רנאן דיבר אֶת לאַצאַרוס בעניינים מדעיים שונים, ולעג דק ומלא פקחִיוּת היה מרחף על כל שיחותיו הנאות. פעמים רבות התראו בימי חייהם, אולם רק פעם אחת נגע רנאַן בנצחונה של אשכנז בשנת 1871. השיחה בעניין זה לא נעמה לשניהם. מובן מאליו, כי רנאַן ראה בלאַצאַרוס רק את האשכנזי ולא את היהודי. שיחתם הראשונה בדבר מלחמת אשכנז עם צרפת היתה גם האחרונה, כי מני אז עברו בשתיקה גמורה על כל העניין הרע הזה ולא שבו לדבר בו בכל שיחותיהם וויכוחיהם. לאַצאַרוס, אשר שכלו התפתח על ברכי הפילוסופיה האשכנזית, לא חשב מעולם את רנאן לפילוסוף אמיתי, שיש לו שיטה קבועה, כי-אם לסופר, שיש לו רעיונות נוצצים, שֵׂכל רחב ומזהיר. כשאני לעצמי הנני מוצא קוים משותפים רבים בתכונתם הרוחנית של לאַצאַרוס ורנאן. שניהם התעתדו בנעוריהם להיות כהני-דת ושניהם נשארו כל ימי חייהם בעלי תכונה דתית במידה ידועה, למרות כל החליפות והשינויים שנעשו בהלך-רוחם, במחשבותיהם ובחשבון-עולמם. שניהם רואים את המחשבה בתור המניע הראשי לכל הכוחות והיצירות בתבל, שניהם מתנגדים ל“הפילוסופיה החיובית”, שניהם הם סופרים נעלים, שניהם אוהבים את יפי הסגנון וזהרוֹ ושניהם מצטיינים בדַקוּת הרגש וחריפות הרעיון. ההבדל העיקרי בין לאַצאַרוס ובין רנאַן הוא, כי הראשון מאמין בדעותיו ובמחשבותיו, אשר נקבעו בלבו במשך התפתחותו הפילוסופית והמוסרית, והשני אין לו כמעט וַדאִיוּת, אבל עשיר הוא בספקות. לפי השקפת רנאַן אין הבדל בין אמת ושקר אלא במדרגה, כלומר, אין כל אמת מוחלטת. הוא מתאמץ להוכיח במקום אחד, כי טוב להוריד את הפילוסופיה מכסא שלטונה ולהושיב את הביקורת במקומה, – אותה הביקורת, אשר תַשוה דבר לדבר, תבחון, תשקול ותחקור, מבלי אשר תחייב דבר.

על-ידי רנאַן התוַדע לאַצאַרוס גם אל הפילוסוף והמבקר הגדול היפּוליט טֶן בבית אחד הפרופסורים בפאריז. כשמונה-עשר חכמי פאריז נועדו אז אל הבית הזה, וכאשר הציגו את טן לפני לאַצאַרוס, נטפל הסופר הפילוסופי הצרפתי אל הפסיכולוג היהודי-האשכנזי. טן אהב לדבר הרבה אם מצא לפניו איש, אשר יעורר בחזקה את מחשבותיו ורגשותיו ויגלה לפני עיני-רוחו אופקים חדשים בעולם המדע או האמנות; ואיש כזה מצא הפעם בלאַצאַרוס. זה האחרון, אשר קרא בעונג רב את כל ספרי טן, שמח על ההתוודעות החדשה הזאת, ויכָנסו תיכף בשיחה מדעית וידלגו מעניין לעניין. טן היה נאֶה מדַבּר כמו שהיה נאֶה כותב. ומפּני שהאורחים, אשר היו עמהם בבית הפרופסור, הפסיקו פעם-בפעם את שיחתם של שני החוקרים, לכן יצאו אלה האחרונים אל הגן, אשר על-יד הבית, וייעלמו מעין יתר הקרואים.

הלילה היה ליל קיץ יפה והגן מלא פרחים נותני ריח ניחוח, וכל המעמד הזה העיר את המיתרים היותר דקים בלב שני החוקרים האלה, האוהבים את הטבע, החיים, האמנות והמחשבה, ויתווכחו בשאלות שונות במקצוע חכמת-הנפש והפילוסופיה. מעניין לעניין באו לדַבּר על-אדות היחס שבין האם והבן. שניהם הסכימו, כי אהבת האם אל הבן היא יותר חזקה, יותר טהורה ועדינה, יותר מלאה וגלויה מאהבת האב אל בנו, מאהבת האהובה אל אוהבה, מאהבת האחות אל האח. לאַצאַרוס העיר בשיחתו זאת, כי עוד הנביא ישעיה אמר: “כאיש אשר אמו תנחמנו”. – “אמו” ולא אביו. אז תאר לפני טן את האהבה של האם העבריה אל בניה ואת סגולותיה המיוחדות. דבריו אלה עשו רושם חזק על המבקר השנון, אשר עיניו ראו יום-יום, כי קשרי המשפחה הצרפתית הולכים הלוך ורפה ואהבת האֵם הפאריזית אל בניה אין בה עוד אותו הרגש המיוחד, שעליו נסַבָּה שיחתם.

                                                                         ***

אני יושב בחדר-עבודתו של לאַצאַרוס. הוא אך כילה ללמוד את רעיתו נאהידה רות את הפרשה בחומש, שהוא לומד אתה כל בוקר. לרגליו שוכב בן-אוָז, שהוא “אהובו”, ושהוא מאכילו בידיו, מחזיקו לפעמים על ברכיו ומחליקו בחיבה יתרה. רעיתו מסדרת את כתביו, המונחים על שולחנו, ועושה עליהם ציונים בכתב-ידה היפה. לפני שולחן-הסופרים תלויות תמונותיהם של הוריו. פני הבן לאַצאַרוס דומים לפני אביו. הפנים לא יפים, אך מפיקים עוז הרוח. אנוכי התבוננתי היטב אל תמונות ההורים ועמלתי להכיר בפרצופם את אופיים המוסרי והרוחני, למען דעת איזה מרשמי פניהם ותכונתם ירש הבן, שישב עתה על כסא רך שקוע בשרעפיו. כאשר ראה לאַצאַרוס, כי מתבונן אנוכי בעין חודרת אל פני אביו המצוירים, שאלני, מה אני קורא בהם. אנוכי הגדתי לו. אז ביקש את רעיתו להביא לי צרור מִכְתבי אביו הכתובים עברית, למען אקרא בהם ואשלים בדמיוני את הציור הרוחני של האיש המצוין הזה. נאהידה רות (אשר היא הביאה סדרים באוצר ספרי בעלה ובכתביו וגליונותיו) מיהרה להביא לי את מכתבי האב ¹⁶. והנני נותן פה לפני הקוראים דוגמא מאחד המכתבים האלה, שנכתב בשנת תר“ל: “לאהובי בני אישון עיני משוש לבי ומשוש הארץ מוהר”ר משה נ”י ולזוגתו כלתי תי' ולבתי אסתר תחיה ולחתני ר' חיים שטיינטהאַל שי' ולזוגתו בתי תי‘, שלום וכט“ס. ברש”י פ’ מקץ על דברת שר המשקים…" – כל המכתב הגדול מראשו ועד סופו מלא שאלות וקושיות בתלמוד וברש“י. וכמו שהוא מתחיל תיכף אחרי “השלום וכט”ס” את המאמר “ברש”י פ' מקץ" מבלי אשר יפליט עטו אף שיחה בטלה אחת, או מבטא של חולין אחד. – כן יחתום את מכתבו הארוך תיכף אחרי הפלפול התלמודי: “אביך אוהבך…”. מכל מכתבי לאַצאַרוס-האב שקראתי, נוכחתי, כי הִתְמַנוּת בנו או חתנו לפרופסור, לדקַן, לרקטור, למורה באקדמיה לתכסיסי-מלחמה, לראש חברה זו או לראש מוסד זה, פרסומם של בניו אלה בכל העולם המדעי וכל הכבוד שהראו להם, – כל הדברים האלה לא העסיקו את מוחו ולבבו אף רגע אחד, כל אלה היו קטנות והבלי עוה“ז. אולם אם לא ידע הזקן ליַשֵׁב מקום אחד ברש”י, אם מצא קוּשיא בגמָרא שלא יכול לתרצה, אז לא מצא מנוחה בנפשו וימהר לפנות במכתביו אל בניו, אולי ירחמו עליו “ויחלצוהו מן המצר”, והיתה הרוָחה לנפשו, המתחבטת בסבכי שאלות ותמיהות וסובלת מזה צער גדול. והיה ביום אשר קיבל לאַצאַרוס הבן מכתב כזה מאביו (ומכתבים אחרים, שאין בהם משא-ומתן בהלכה או באגדה, לא היה אביו כותב לו), היה מניח את כל עבודותיו המדעיות והספרותיות, את כל עסקיו הציבוריים, ומפנה את לבו לכתוב תשובה לאביו על קושיותיו ברש“י וברשב”ם וכדומה, כדי להניח את דעתו של הזקן, אשר האמין, כי לפני משה בנו נגלו כל רזי התורה, ביחוד האגדה. האב היה קורא את בנו אלעזר הבכור (מי שהיה ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי) בשם “רב” ואת בנו משה בשם “מגיד”. בדברי הלכה היה שואל על-פי רוב את פי הראשון, ובדברי אגדה – את פי השני.

שנות חייו של לאַצאַרוס האב היו שמונים וארבע. שלושה ימים לפני מותו בא אליו לפילהנה בנו הפרופסור לבקרהו. וזה אשר סיפר לי האחרון על אדות הביקור הזה: "אבי הזקן שכב על ערש דוי נאנח. לא מַכאוֹביו הוציאו אנחותיו מלבו, כי-אם צערו הגדול שהצטער על אשר אין ביכולתו למצוא באוּר נכון לפסוּק אחד בתהלים. הפסוק הקשה ניקר במוחו והעמיק את מכאוביו. ברגע הראשון אשר ראני אבי, ביקשני בקול רועד לבאר לו את הפסוק הקשה בתהלים. ותנועותיו העידו, כי פתרון הפסוק נוגע עד נפשו. בשכבי על משכבי בלילה הוגעתי את מוחי למצוא איזה באור לפסוּק הקשה וליַשב את הזרוֹת הנמצאים בו, ובבוקר הצעתי את באורי לפני אבי, שהיה כגל של עצמות ורק עיניו הגדולות היו מאירות. החולה חשב מעט ויאמר בקול נואש: ‘דָחוּק!’ – בלילה הבא העבדתי את מוחי עבודה עוד יותר קשה ואמצא באור על הפסוק המתיַשב יותר על הלב. קיוויתי, כי הפעם ימצא באוּרי חן בעיני אבי וישַׂמח את רוחו. בבוקר מיהרתי להגיד לאבי את באורי החדש. הזקן התעמק מעט במחשבותיו ויניע את ידו הרזה ויאמר: “בני, הפעם באוּרך יותר מספיק, אבל גם הוא קצת דחוּק”. ואני הוספתי לבקש במחשבתי באור, שיספיק לאבי. ביקשתי ומצאתי. למחרת בבוקר עמדתי לפני מיטת אבי הגוסס, אשר כל עוד נשמה באפו, ורק מעיניו נשקפה השאלה: האם מצאת, בני, את הפתרון לפסוק הקשה? – הגדתי לאבי את באורי החדש. עיני הזקן אורו:

– שַפיר קָאמַרת, בני היקר!

ואחר דומית רגעים אחדים הוסיף בקול חלש מאוד:

– תודה לך, בני.

ויָמת.

מעיני נאהידה רות לאַצאַרוס, – אשר הקשיבה אל הסיפור בשבתה ממולי וידיה רוקמות מטפחת לכסות את החלות בשבת, – ירדו שתי דמעות גדולות.

ברלין, כסלו, תרנ"ז.

מֹשֶה לַצַּרוּס

(שִׂרְטוּטִים לְצוּרָתוֹ הָרוּחָנִית)

לאַצאַרוס מת; אבל הוא היה חי. הוא היה חי בשביל החכמה האנושית ובשביל חכמת עמו, אשר כה אהב; והוא יוסיף לחיות בזכרון בני עמו הקרובים והרחוקים כמו בזכרון כל העוסקים בחכמה, גם אחרי אשר נפסקו חייו הגופניים.

לאַצאַרוס היה המייסד הראשון של חכמת נפש העמים. גיסו הגדול, חיים שטיינטהאַל, שהיה אחד הבונים שעזר על ידו בשכלול החכמה הזאת, הודה בעצמו לא-אחת, כי לאַצאַרוס היה בעבודתם המשותפָה תמיד בבחינת מוליד, מעורר ומשפיע. הפסיכולוגיה של זה האחרון בעצמה נותנת עניין רב לחוקר הנפש. אמנם כל נפש ונפש, גם של האיש היותר פשוט העומד על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, יכולה להעסיק במידה ראויה את הפסיכולוגיה; אמנם בכל נפש ונפש יש רוכסי הרים, עמקים ותהומות, עליות וירידות, חידות סתומות וגלויות, אבל, אין כל ספק, כי נפשו של הפסיכולוג, החוקר לנפש העמים, היא יותר מורכבה, יותר עמוקה ויותר דקה על-פי בניינה וגיזרתה; ועל-כן היא צריכה עוד יותר להפנות אליה את לבם של החוקרים. בנפשו של לאַצאַרוס היו אפשרויות-ההתפתחות יותר מרובות ויותר עשירות. עתה, אחרי חתימת חייו הגופניים, יכולים אנו לדון על האפשרויות האלה שנעשו לוַדאיות. לא מדרגות, מדרגות, כי-אם קפיצות, קפיצות, על-ידי טיסות חזקות ורחבות, התרוממה נפשו של הפילוסוף המנוח אל נקודת הגובה שלה.

אחת האפשרויות החדשות, אשר אנו מוצאים בהתפתחותו המיוחדה של לאַצאַרוס היא, כי העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. שגוּר היה בפי הפילוסוף המנוח, בשיחותיו הפרטיות וגם באחדות מדרָשותיו הציבוריות, ככל שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וככל שהתעמק יותר בפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים. לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירוֹ להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים.

מנַער תלמודי היה לסוחר ומסוחר לפילוסוף, מפילוסוף לחוקר חכמת-הנפש, ומחוקר הנפש למורה תורת- המוסר. וכל התחומים האלה ינקו בו זה מזה: הפילוסוף שבו שאב את חריפותו מהתלמודי שהיה חי בו; ומורה המוסר שבו היה שואב מהשכל הנסיוני של הסוחר.

בהיותו בן ל“ד שנה כבר היה ראש אוניברסיטה נוצרית בשוייציה החופשית, ובהיותו בן שבעים הקדיש את עצמו רק לתורת מוסר היהדות. רגש האמונה היה חי בו בכל תקפו עד יום מותו. במַשאוֹ “איין פּסיכולוגישער בְּלִיק אין אונזֶרֶה צייט” [”השקפה פסיכולוגית על זמננו"], אשר נשא בשנת 1872, הוא אומר כדברים האלה: “הלב הוא שריר מיוחד; שונה ונבדל הוא מכל יתר האברים של הגוף, העובדים ונחים חליפות. הלב עובד בלי הפסק. מהרגע הראשון ועד האחרון של חיינו דופק הוא בקרבנו. אם נפסקה עבודתו, אז נפסקו החיים. האמונה היא הלב בחיי הרוח של העם. אם חדל הלב הזה לדפוק, – אז יבואו הרקבון, ההשחתה והכליון”.

לאַצאַרוס היה חכם החיים, אמן-הידידות ומשורר-הפילוסופיה. בכל כוחות נפשו הגדולה היה מתנגד לחמרָניוּת של הפילוסופים בני דורו. בכל אשר כתב הפילוסוף המנוח, בכל אשר דרש מעל הקתּדרא ובכל שיחותיו הפרטיות היה מטעים את השפעתם של הכוחות המוסריים גם בחיי יום יום של הפרט ושל הכלל. הֵא לכם דוגמאות אחדות: הסטטיסטיקה וחכמת הכלכלה הלאומית שתיהן יחד מבדילות בחיי האדם בין התקופה הפורייה ובין התקופה הבלתי פורייה. את התקופה הראשונה מסמנים מהשנה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה עד שנת החמשים-וחמש או שנת הששים בחיי האדם. בתקופת השנים האלה מסוגל הוא האדם לעבודה; אולם בשנות ילדותו ובשנות זקנותו הנהו רק עצם אוכל ואינו עושה, מוציא ואינו מכניס מאומה ברכוש העם. עם כל האמת הכלולה בהנחה הזאת יש בה גם חסרון גדול, יען כי היא מתייחסת אל האדם רק כאל עצם חמרי, שאין בו רוח חיים; אילו היו המדעים האמוּרים מביאים בחשבון את כוחות-הנפש, את הכוחות המוסריים, כי אז לא היו מוצאים את ההבדל גדול כל-כך. היונק, למשל, הנהו בעיני חכמי הכלכלה רק נפש אוכלת, הוא שוכב בין שדי אמו ויונק מלשד עצמותיה במידה, שאין מזונותיה, אם הם מצומצמים, יכולים למַלאות את חסרונה זה; היונק אוכל ואוכל ואינו מכניס, במובן הכלכלי, מאומה. אבל גם היונק הזה הנהו מבחינה מוסרית כוח-פורה עצום! היונק פוקח את עיניו הקטנות ומביט אל אמו בבת-צחוק על שפתיו; מה רבה הנעימות של הרגע הזה! מה טהור ומה רם העונג, הממלא את לב האם השׂבֵעה נַחת! – ולא לבד כוחותיה המוסריים של האם, כי-אם גם כוחותיה הגופניים הולכים וגדלים ומתעצמים על-ידי שביעת רצונה מאהבת ילדה, המשתעשע על ברכיה, המתגעגע עליה, ומאהבתה היא אל היצור הקטן.

ואם ימות ילד בן שלוש, אז חושבים חכמי הכלכלה את מיתתו להפסד גמור במובן האקונומי, שבועות ואולי חדשים שלמים כילכלה האם את מחלת ילדה מבלי ראות שינה בעיניה העיפות, – ולבסוף גוַע הילד ואיננו. האין זאת, מנקודת-ראות האקונומיה, אבידה שאיננה חוזרת! אמנם, ראוי להתאבל על אבידה עולמית כזו; אבל כמה גדלו, כמה התעמקו כוחותיה המוסריים של האם על-ידי אבידתה זו ועל-ידי מלחמותיה עם מחלת ילדה ומכאוביו. – את זאת לא יסְפְרו ולא ימְנו חכמי הכלכלה. – – – אל כל החזיונות הנפשיים האלה לא ישימו בעלי הספירה [הסטאטיסטיקה] לב. וכשם שהטראגדיה היא האמנות היותר גבוהה והיותר עמוקה בין כל האמנוּיות, כן הוא גם הצער בחיי הפרט והכלל הכוח היוצר של ההתעמקות הרוחנית.

ומה נאמר על הזיקנה? אין אנוכי מדבר על העובדות והנסיונות הרבים המכחישים ומבטלים את ההנחה, שאין האדם מסוגל בזיקנתו לעבודה; אין אנוכי חפץ לדבר פה על אדות אותן העבודות המיוחדות והנשגבות, שדוקא הזיקנה מוכשרת להן; אנוכי חפץ רק להעיר על ערך הזיקנה בעצמה, על חווייתה גרידא. מציאותם של האנשים הזקנים, גם חייהם לבד, אם גם לא יעשו שום עבודה, כבר רכוש גדול הוא בחיי המשפחה ובחיי העמים… ההשגחה, הרוצה בהצלחתן של אומות ידועות, נותנת היא חיים ארוכים, ימי זיקנה ושֵׂיבה, לאנשיהן הגדולים, לבחירי בניהן; זקני תלמידי-חכמים הם ברכת העם ואושרו, לא רק על-ידי הטובות והגדולות, שהם יוצרים בערוֹב חלדם, בעַרְבית חייהם, כי-אם גם על-ידי זה, שהם מקבלים מבני-הנעורים. והם מקבלים מבני-הנעורים: תודה וברכה, הכרה והערצה מלאות רגש, בלי שמץ קנאה ושנאה.

ויראת הכבוד. – אותו המס, שבני הנעורים משלמים לזקנים-הגדולים, – הוא כוח מוסרי, אשר עֶרכו בחיי האומה הוא יותר רב ויותר יקר מכל הערכים האקונומיים.

לאַצאַרוס בעצמו היה זקן כזה, אשר גם מציאותו לבדה, גם בימי שִׁבְתו בדד בחדר עבודתו, הגדילה את הרכוש הרוחני של האומה העברית. ניצשה אומר בספרו “מעֵבר לטוב ולרע”: “יש אנשים, שהוייתם לבדה היא גדולה ונעלה מכל יצירותיהם הרוחניות”.

לאַצאַרוס היה אחד האנשים האלה, שמעטים המה בכל דור ובכל אומה.

עוד בימי שבתי בווינא החלפתי מכתבים את המנוח, אך זה רק שבע שנים ואיזה חדשים אשר התודעתי אליו לראשונה פנים-אל-פנים בברלין, מקום מגורו אז, ולעולם לא אשכח את השעה הגדולה, אשר בה ראיתי בפעם הראשונה את הפילוסוף העברי, אשר בה נגלה לפני אחד הטפוסים היותר שלמים והיותר מבהיקים של אומתי.

לאַצאַרוס גר אז בביתו הישן ברחוב דורוטיה, רק צעדים אחדים מהאוניברסיטה. אנכי בקרתיו באותם הימים, אשר פרש את-עצמו מעבודת-הצבור הרחבה, ויתרחק גם מרעיו הרבים. זאת היתה בשנה הראשונה לבואו בברית הנשואים עם הסופרת נאהידה רמי, אשר נתגיירה. רבים מאוהביו, וביניהם גם גיסו המנוח שטיינטהאַל, לא יכלו לסלוח לו נשואיו אלו. לאַצאַרוס קבלני בכל אותות החבה הלבבית. אין אני יודע אף אחד בין כל גדולינו, או גם בין האנשים המצויים והשכיחים, אם רק יש להם איזו תביעה שהיא לבני עמם, שיש לדמותם אל המנוח במה שנוגע לאמנות-הידידות שלו ולהתגלות חבתו, שהיתה מלאה קסם מיוחד. קלסתר פניו, שנדמו לפני אחד האבות של כתבי-הקודש, כמו שתאר אותם אַלבּרט דירר, ושיחתו המזהירה והמלאה יחד עם זה חום ועומק, שירה ופילוסופיה, לקחו את לבבי מהרגע הראשון להתודעי אליו. כל הכלים והרהיטים בבית שבתו היו ירושת “הימים הראשונים והטובים”; מורגש היה באויר ביתו, כי מנוחה ושלום, אהבה ושלוה שוררים בו. לאַצאַרוס דבר על החוזים העברים, על הנבואה העברית ביחוד על המקונן הגדול; הוא דבר גם על חוזי עם ועם, על הפילוסופים והפילוסופיה. רוחו היה מלא מכל אלה, ובחפץ לבב, בתשוקה יתרה, פזר את אוצרות רוחו. הותּרנות היתה אחת ממדותיו; אף טפה אחת של מרירות לא נזרקה מפיו נגד מי שיהיה; אף צל קל לא חלף על מצחו בדברו. עיניו, שהיו שוחקות בשחוק נעים, הפיקו טוב לבו ורוממות רוחו. רק צעדים אחדים היו מביתו לראשי הומיות ברלין, אך חדרי-שבתו היו נוה שאנן ומקלט לפילוסופית החיים; וכל אשר התקרבתי יותר אל המנוח, כל אשר הוספתי לראותו בשעות עבודתו ובשעות מנוחתו, בברלין ובאחוזתו שענעפעלד, סמוך ללייפּציג, בשעות אשרו ובשעות בדידותו, כן הוספתי לאהוב אותו ולהכיר את גדלותו הפנימית והאמתית, אשר לא עזבתהו עד רגע פטירתו מעולם-הקטנות.

ברלין, ניסן, תרס"ג.

---

הרמן כהן

מאת

ראובן בריינין

א

נפלא הדבר, כי פרידריך ניצשה, שכל-כך רחוק הוא, שכל-כך מתנגד הוא (ביחוד בתורתו, תורת שינוי הערכין של המוסר) להשקפת-עולמה של היהדות; ניצשה, שראה במוסר הנביאים את “מוסר-העבדים”, המתנגד ל“מוסר-האדונים”, – דוקא הפילוסוף הזה ודעותיו, שהשירה מרובה בהן על המחשבה, מצאו להם מעריצים בקרב סופרינו ומשוררינו, בני הדור ההולך. והרמן כהן, שבו מצאה הפילוסופיה של אמונת האחדות את ביטויה המלא והנאמן לכל עומקה ורוחבה; הרמן כהן, שהניח, על-ידי ספרי נביאינו ופתגמי המוסר של חכמי התלמוד, אבן-פּינה לבניין חדש של התרבות האנושית לעתיד לבוא, – גאוננו הפילוסוף הזה כמעט שלא השפּיע עוד על ספרותנו העברית ועל מחשבתנו הלאומית החדשה. ד“ר דוד ניימארק, ד”ר יעקב קלאצקין וד"ר נ. סירקין, שהתחממו לאורו של הרמן כהן ונהנו מחכמתו, גם הם ניסו להכניס לספרותנו העברית רק קטעים מרעיונותיו על-דבר היהדות וניצוצות בודדים משלהבת מחשבתו הגדולה. אף ספר אחד מספרי הרמן כהן על היהדות ¹ עדיין לא תורגם לעברית.

החזיון הזה אומר: דרשני!

בדור הכפירה הקרה, היאוש המר והנמהר, היה הרמן כהן היהודי מבצר לאמונה בהוראתה העליונה, אותה האמונה המעוררת את הרוחות לתקן עולם במלכות הצדק העולמי. בדוֹר ששללו מהמוסר את כל הודוֹ ויופיו ודרשו: איזהו גבור – הנותן שלטון גמור ליצרו ולשרירות-לבו למען חיוֹת “חיים מלאים”, בדוֹר ששיעבדו את הרוח – או שכּיחשו במציאותו – לגוף, לחומר, ואת מקור המחשבה ביקשו בקיבה, בא כהן ועטר למוסר של מחוקקנו הגדול ושל נביאינו וחוזינו הראשונים, עטרת מלכות. בדור שירדה אמונת היהדות מעל כיסא מלכותה, וגדולי המחשבה שבקרבנו, הכותבים לועזית או גם עברית, – או שעברו עליה בשתיקה, מבלי הרגיש עלבונה, או שזילזלו בה לגמרי; בדור שכל גדולי ספרותנו היו להוטים וכרוכים אחרי הפילוסופים הנכרים, הכופרים או המואסים בתורת היהדות, – יצירתנו הלאומית היותר גדולה והיותר מקורית, – הנה קם בקרבנו ענק פילוסופי, שבנה מקדש רם ונישא לאמונה באל יחיד ומיוחד, ושהרים את אמונת האחדות למרום תעודתה: לכוחו משפּיע, שאינו פוסק לעולם, על חיי האָדם ועל סדרי החברה והמדינה. מיום שהיו פילוסופים בקרבנו לא נמצא, אולי, אף אחד מהם, שעמד ברשות עצמו ושירד לעומקו של הרעיון הראשי, המרכזי, אשר ביהדות העתיקה, כאשר עשה זאת הפילוסוף המנוח הרמן כהן.

הפרופסור המנוח הרמן כהן היה אחד הפילוסופים היותר גדולים והיותר מקוריים באשכנז של היום. את ספריו לא כתב בעד הרבים והמרובים יותר מדי. למען הבין את דבריו דרוש לדעת את הטרמינולוגיה (המונחים הפילוסופיים) של עמנואל קאנט. אגב יש להעיר: הרמן כהן עמד בראש חוקרי קאנט, מבאריו ומפרשיו, ובמקצוע זה לא היה חוקר באשכנז, אשר התחָרה אתו. המנוח היה בעל סגנון פילוסופי מיוחד במינו. הוא ידע והרגיש אָמנם את היופי שבלשון, אך מתרחק היה תמיד משטחיות, ועל כן גם מביטויים, מדרכי-לשון ומאפני-סגנון, שהשתמשו בהם אחרים לדרכי-מחשבה ואפני-הרגשה אחרים, שלא התגַוונו ולא התפָּרטו בדַקוּתם כל-צרכם. הקושי שבלשונו מונח במחשבתו העמוקה והחדשה.

בכל עומק הגיונו ובכל דקות הנחותיו של הרמאן כהן, הנה יש יחס ישר לפילוסופיה שלו אל החיים המעשיים, אל חיי הפּרט והכלל, ביחוד – אל הכלל. וזוהי מעלתה הגדולה של תורתו העיונית, כי לא רק עיונית היא, כי-אם גם תורת-חיים היא.

את התייחסותו של הרמן כהן – שגדולה השפּעתו הרוחנית על רבים מחכמי-החברה החדשים – אל הסוציאליוּת אָנו מוצאים בהקדמתו הגדולה (היא מכילה יותר ממאה דפים) לספר הגדול והמפורסם בכל עולם המדע של אלברט לאנגה “תולדות החמרנות” [“המאטריאליזם”], וב“אחרית דבר”, שכתב לספר זה, שיצא זה לא כבר במהדורה השביעית.

השקפותיו של הרמן כהן על יסוֹדי המחקר שונות הן לגמרי מהשקפותיו של לאנגה. זה האחרון מבקש את שרשי היסודות האמורים באורגאניזאציה (המבנה, המִסְדר) הגופנית והנפשית של האָדם, בעוד שהרמן כהן חושב, שהאורגאניזציה של האָדם רק בנפש יסודה, וניתנה עניין רק לחוקרי הנפש והרוח. ואת חידות הנפש ומסתריה, גילוייה וחזיונותיה אי-אפשר כלל לפתור ולבאר על-ידי תחבולותיו של המדע החיובי והדייקני, בעזרת סכין-המנַתחים ומאֹזני הכימיה. ב“אמצעים ומכשירים מיתודיים” אי-אפשר בשום אופן להפריד את מהותו הרוחנית של האדם ליסודותיה וחלקיה הראשיים.

והרמאן כהן מודה ב“אחרית-דבר” לספר הנזכר, שמחזיק הוא בתורה הסוציאלית. דרכי מחשבתו הפילוסופית ומהותו המוסרית מובילים אותו ישר אל הסוציאליוּת. אולם הסוציאליות שלו דורשת בכל תוקף לוותר לגמרי על יסודותיה המקובלים של החמרנות (המאטריאליוּת) הארצית. היסודות החומריים, דרכי ההגשמה הגסים, היוצאים ובאים רק משאלת המחיָה וכלכלה, מההגיון הפּשוט של הקיבה, אם אפשר לומר כן, – כל הדברים האלה רק מזלזלים את ערכה הגדול של תורת-החברה ומפחיתים את מהותה ותעודתה. הסוציאליות היא רק שאלת הצדק המוחלט והיושר העולמי, שמצאו את ביטוים המלא והנשגב באמרות נביאינו.

עוד זאת: הרמן כהן הוא מתנגד גמור, קשה ועז, לכפירה-באלהים, בכל צורותיה העתיקות והחדשות. בכל חקירותיו הוא מטעים ראשית-לכל את אמונתו באלהים, אלהי הצדק והמשפּט. ולולא אמונה זו, אין כל יסוד ושורש למוסר בחיי החברה, כמו בחיי הפּרט, ואין כל תקוה להשלמת המין האנושי ולרוּם תעודתו, היוצאת מחוץ לגדר הטבע חסר-המוסר. בעוד אשר קארל מארקס מחייב את הכפירה באלהים, והוא מתנגד בכל עוז לרגש האמונה בכל מַראותיה ולבושיה. באחד ממאמריו אומר מארקס: כל עוד אשר הפּועלים יאמינו באלהים, כל עוד אשר לא יחדלו מהַאמין בשכר ועונש, לא ילחמו כראוי בשביל השגת קנייני העולם הזה, העולם הממשי. הכוהנים וראשי הדת ינחמו אותם, את גזוּלי הנכסים החמריים, כי שכרם לא יקופּח בעולם הבא.

ממש ההפך מזה כותב הרמן כהן: “הכפירה באלהים תהרוס את גגו של בנין החברה הסוציאלי, והחמרנות תחתור חתירה עמוקה מתחת לאשיותיו. ובנין רעוע כזה, בלי אשיות ובלי גג, הוא חורבה ולא נוה-שאננים.”

האמונה באלהים, אומר הפילוסוף העברי, היא גולת-הכותרת של המוסר, של תורת-המידות. האמונה באלהים מחייבת, כי הצדק והטוב ינצחו סוף-סוף נצחון עולמים, והתקוה בנצחון כזה כבר אמונה היא.

הסוציאליוּת – זו המטרוניתא, שאחרים יחדו לה מדור קר בתוך נוֵה-הכפירה ושלילת-הרוח הגמורה, – הסוציאליוּת, ברוּם הוראָתה, לפי דברי הרמן כהן, אינה אלא בעיקרה-ושורשה הרעיון המוסרי של השיתוף, של האחוה והאחדות. ושתפנות זו אינה אלא אותו הרעיון של חברה אנושית מסודָרה במשפּט ויושר, חברה שהיא בנויה גם על יסודותיו של ההגיון והשכל הטהור, חברה שיש בה מקום נאמן להתפּתחותה המלאה והבריאה של האישיות. אישיות (אינדיבידואליות) חופשית זו, שעליה מנבאים ואותה דורשים כל הפילוסופים והמשוררים בני התקופה החדשה (ביחוד מאכס שטירנר, ניצשה, טולסטוי, אליזה ריקליו, קרפּוטקין, וולט ווהיטמאַן ואחרים), – אישיות זו, שבשבילה הם נכונים להקריב את חיי החברה, – אישיות זו יש לה, לפי דעת כהן, מקום להתפּתחות מתוקנה רק בתוך חיי חברה סוציאלית, הבנויה על יסודות הצדק והמשפּט. בלי חיי חברה כאלה תיהפך האישיות הנכספה הזאת לאליל עריץ או לדמיון-שוא מַתעה.

הפילוסוף המוסרי הרמן כהן, שבנה לו לעצמו שיטה מיוחדה בתורת ההכרה ובתורת-המידות, חוקרנו זה, שברא לו השקפת-עולם מיוחדה, מבקש תמיד סמך לדבריו והנחותיו בדברי נביאינו וחכמינו הקדמונים, ויחד עם זה איזה “כמו שנאמר” גם בספרי קאנט. המשען האחרון לפילוסופיה שלו היא תמיד תורתו של הפילוסוף מקניגסברג. כהן ייהד, כמעט על-כרחה, את תורתו של קאַנט. הפילוסופיה של ברוך שפּינוזה היתה תמיד בעיני כהן, כמו בעיני שד"ל, כבת מַמזרת לפילוסופיה של היהדות, בת הקָמה באִמה. תורת שפּינוזה, הפּאנתיאוּת, כלומר: האלהים הוא הטבע, והטבע הוא האלהים, – תורה זו היא הניגוד הגמור לתורתו של כהן, המלמדת אותנו את האלהים הבורא, אלהים חיים, אלהי האמת והצדק, – אמת וצדק שאין בטבע.

קשה הוא, כפי הנראה, לפילוסוף העברי של מארבורג לצייר בנפשו, שיש “זכות קיום” כל שהיא לאיזה רעיון פילוסופי, בכל מקצוע שהוא, אם לא ניצנץ מתחילה במוחו של עמנואל קאנט. ואם “לא בפירוש אִיתִמר – מִכְלָלָא איתמר”. את הרעיון הסוציאלי מוצא הרמן כהן בה“צווי המוחלט” של קאַנט – שאינו ידוע כל-כך לרבים בצורתו הראשונה, וזה לשונו: “נהַג באופן כזה, שהאנושיות, הן באישיותך-שלך והן באישיותו של כל אחד זולתך, תשמש לך גם כתכלית-לעצמה, ולא כאמצעי בלבד”.

“הסוציאליות מיוסדה במשפּט ויש לה זכות הקיום כל זמן שהיא מתבססת על האידאַליות (הרוחניות) של המוסר, ודוקא האידיאליות (לא החמרניות) של המוסר היא היא אשר בראה ואשר יסדה את הסוציאליות”.

הרמן כהן יסד את בית-המדרש של תלמידי קאַנט החדשים (ניאו-קאנטיאנים) והוא עמד כל ימי חייו בראשו. המצוינים שבין התלמידים האלה, המושפּעים מתורת רבם, הפילוסוף העברי, לוחמים כיום בכל כלי נשק-המדע נגד תורת החומר ותולדותיה. תלמידיו “מסיחים את דעתם – לפי ביטויו של כהן – מן הדיבורים המפוצצים ושואפים לחקור רק את מהות הדברים”.

ודי לקרוא בשם תלמידיו – החוקרים שטוידינגר, קארל פארלנדר ושטאמלר. מטרת חקירתם המדעית, אשר לא תדע כל משוֹא-פנים לא לראשונים ולא לאחרונים, הוא לאַחד את תורת קאנט, אשר ניצח והכריע בקרבו את אריסטו ואת הפילוסופיה של תקופת-הביניים, עם תורת קארל מאַרקס, אשר הורה דרך לפילוסופיה החברתית של העתיד. הרמן כהן בעצמו קורא בספרו “תורת-המידות של הרצון הטהור” לקארל מארקס בשם “שליח אלהי ההיסטוריה” ובזה הוא מעמיד את מחבר ה“קאַפּיטאַל”, שלא בא אלא כדי להרוס את יסודות החברה הישנה, כמעט במדרגה אחת עם משה-רבּנו ועם יתר נביאינו.

האמונה במשיחיות הנבואית היא ה“אני-מאמין” של הרמן כהן. האמונה החזקה בנצחון הצדק והיושר, בביאתה של החברה האנושית, שלא יהיו בה עושקים ועשוקים, רומסים ונרמסים, גוזזים וגזוזים, – אמונה זו מחַיה את כל דברי הפילוסוף הזה, שהוא בקי גם בספרותנו העתיקה, בספרות התלמודית, כאשר הוכיח זאת במאמרי הביקורת שלו, שכתב לפני שנים אחדות על ה“אתיקה של היהדות” לפּרופסור משה לַצַרוס, שנדפסו בירחון לחכמת היהדות של פרנקל ² בברסלוי.

הגובה המוסרי של הרמן כהן והשקפותיו האידיאליות אינם לפי רוחם של הסוציאליים הרשמיים, שהחמרנות והכפירה באלהים היו לעיקרי אמונתם הפּנימית (כמו שהפילוסופיה של היהדות אשר בָּרא כהן אינה לפי רוחם של רוב הפילוסופים הנוצרים, שעוברים עליה בשתיקה או מתנגדים לה בהחלט גמור). אולם חוקרי-החברה החופשים-בדעותיהם באמת ואינם נשבעים לדגלה של איזו מפלגה או סיעה, יודעים להוקיר את גרעיני האמת המדעית והמוסרית, הפזורים בספריו ומאמריו של הפילוסוף העברי. והצֶמַח הזה יעשה קֶמַח.

וכשאני קורא את הדברים השנונים והמרים של המתנגדים לאידיאליות הקיצונית של הרמן כהן, הנני מעלה בזכרוני את הדברים של היינריך היינה: “בשנות הביניים היה הכל מיוסד על אמונת-הדם, ובתקופתנו-אָנו הכל מיוסד על אמונת-הכסף. האמונה של הראשונים לא היתה אלא אמונת-הבל, אולם האמונה של תקופתנו היא האֲנִיוּת הענייה. את אמונתם של הראשונים הורס השכל, ואת האמונה החדשה יהרוס ולא-יחמול הרגש”.

רגש מוסרי כזה, ההורס בלי חמלה, שכוחו חזק מדינאמיט, – רגש כזה צפון בתורתו של הרמן כהן, שנפטר לפני ימים אחדים.

ב

שאלת האמונה והמוסר עומדת במרכזה של הפילוסופיה אשר להרמן כהן.

האמונה והמוסר – שתי המלים האלה יש להן תביעה לסַמן מושג אחד, הוראָה אחת. אולם על-ידי צירוף המלים למושג אחד נעשית אחדותה של התרבות האנושית לחידה נפלאה, הדורשת פּתרונים עמוקים.

והרמן כהן לא נלאה מעולם לבקש את הפּתרונים האלה.

והדברים צריכים בירור.

האמונה פּירושה מוסר, מידות,תרבות (הלא כך מפרשים רבים הן המאמינים וגם מן הפילוסופים את הוראָתה העיקרית של המלה אמונה ); אבל, זוהי השאלה, האם האמונה ( מה שהלועזים קוראים בשם “ריליגיון”) אינה אך-ורק מוסר, כלומר הַשבָּחת המידות ותקון עולמי של האָדם? האם אין מוסר גם מחוץ לגדרה, מחוץ לעולמה של האמונה?

במלים יותר פּשוטות ובהסברה יותר קרובה אל החיים יכולים אָנו לנַסח שאלה זו באופן כזה: האם האמונה, כשהיא לעצמה, מחייבת את המוסר, כלומר: האם המאמין באלהים באמונה שלימה מחויב הוא, על-פי עצם מהותו, להיות אָדם מוסרי בכל ארחות חייו? או: הכופר בעיקר, כלומר, מי שאינו מודה במציאותו של בורא יחיד ומיוחד, המנהיג את עולמו ומשגיח על כל יצוריו, – האם כופר כזה אינו יכול להיות, על-פי עצם מהותו הנפשית, אָדם מוסרי, בכל רוחבה ועומקה של מלה זו? אינו יכול, יען כי מחוץ לגבול האמונה אין מוסר, אין הכרח פּנימי להיות מוסרי? האם הוראתה העליונה והצרופה של המלה מוסר היא באמת רק אמונה?

על מדוכה זו ישבו המאמינים-החוקרים והחוקרים המאמינים (וגם החוקרים שאינם מאמינים כלל) מיום אשר החל האָדם לחשוב מחשבות ולשאול: מה למעלה ומה למטה? מה לפנים, מה לאחור, ומה גם באמצע, בתווך?

שאלת היחס, בכל צירופיו ופירודיו, העסיקה מאָז ומעולם את נוטעי התרבות, את מחנכי האנושות, את המחוקקים, את דגולי המחשבה והשירה. שאלת האמונה והמוסר ויחסם ההדדי היתה תמיד הקוטב הראשי של כל מדעי-הרוח.

והפילוסוף העברי שלנו, בטרם שהוא עונה על השאלות הללו, המטרידות את מוחו של כל אדם חושב ומרגיש, נוקב ויורד בחקירתו הדקה-שבדקה עד התהום של אותם המושגים הצפונים במלות אמונה ומוסר. אי-אפשר לקבוע את היחס המשותף ואי-אפשר להשיב כהלכה על השאלות האמורות, מבלי להגדיר תחילה את מושגי האמונה והמוסר. הרמן כהן אומר: “…לא תמיד הצדק הוא במקום הכוח. אולם אין על הצדק (דאַס רֶכט) כשהוא לעצמו לדרוש, כי יכירוהו בתור כוח. הכוח, השלטון והתוקף, אשר יסודתם בעבר, מבקשים את זכות- קיומם בירושת הדורות, ודי להם בזה. אבל הצדק אין לו להשען על מה שהיה, כי-אם על מה שיהיה. לא העבר, כי-אם דוקא העתיד מצדיק את הצדק. על זה האחרון לשאוף ולדאוג לתאור התרבות המוסרית בעתיד. והדין נותן, שגם האמונה, בה במדה שהיא החלק הבונה של התרבות, צריכה לבקש את יסודות קיומה בהוכחות, ראיות והנחות חדשות. האמונה צריכה להוָלד בכל פּעם מחדש.” (הרמן כהן, רליגיון אונד זיטטליכקייט", – “דת ומוסר” – ברלין 1907).

לא זה כוחה של האמונה כי זקֵנה היא והשֵׂיבָה עטרת-תפארת לה, ואין לנו לבקש את זכות קיומה בזה, שיש לה מסורת עתיקה, בת אלפי שנה. על האמונה לחדש את פּניה, כי כוח-עלומים לה, כוח בלתי-פּוסק. מַעינה נובע תמיד ובלתי-שָׁאוּב. האמונה של הרמן כהן יונקת ומתפּרנסת ברווחה מכל הגבולים והתחומים של המדעים, ההולכים ומשתלמים ומתרחבים ומתעמקים, ושורשיה תמיד רעננים. (…) זכות-אָבות בלבד אינה מספּיקה. יש לה, להאמונה, יחוס עצמה. חיה היא ופורחת בלב הפילוסוף העברי. והעברי שבו אינו מסתפּק במועט. הוא אומר במקום אחד: אמונת האחדות רק-זה החלה את מלחמתה. ומלחמה זו צריכה להיות, והיא גם תהיה, לא רק מלחמת-הגנה, כי-אם הרבה יתר מלחמת-תנופה, מלחמת האמת נגד השקר, מלחמת החיים נגד המוות, מלחמת הרָאוי נגד המָצוי.

ג

גיטה אומר: “תכלית החיים הם החיים עצמם”. זוהי השקפה לא-עברית. על-פּי הרמן כהן תכליתם של החיים היא מחוץ לחיים, כלומר: תכלית זו איננה נובעת מתוך החיים עצמם, מתוך טבע חיי הבשר, חיי החומר, החיים המציאותיים. את התכלית של החיים בורא לו האָדם בעצמו, כל אָדם ואָדם על-פי כוחות רוחו ויכולתו המוסרית. המוסר איננו פּרי רגש עיוֵר, פּרי נטייה טבעית, המכוּונָה לקיום המין ולהַשבּחתו (לפי תורתם של בעלי ההתפּתחות מבית-מדרשם של דארווין, ספּנסר ודומיהם). אין זוכים במוּסר מן ההפקר ואין גם ערכו רב, אם הוא, המוסר, מתנחֵל בירושה; כי המוסר הוא העולם הראוי, שיש להשיגו, אם שואפים אליו מדעת ותבונה, אם שאיפה זו היא חיה באמת והיא מתחדשת ומתעמקת בנפשו של האָדם, שהוא בורא (בּורֵא ולא יורש) לו בעצמו, בכוחות רוחו, בדעתו ובהגיונו, בכל כוחות היצירה הפּנימית שלו, עולם מיוחד, את העולם המוסרי, שהוא גבוה מעל הטבע ועומד מחוצה לו.

בטבע ובמציאות הנני כמו שהנני, אבל רוצה אני, שואף אני להיות יותר טוב ויותר נעלה משהנני באמת. ה“אני” הרוחני שלי מתקומם נגד ה“אני” המציאותי שלי, הנני שואף להיות אחר משהנני. יש לי תעודה בחיים, אני יצרתיה ברוחי. והיא גם מתנגדת לתנאי-קיומי, שאני נתון בהם, אולם אני שואף אליה, אף כי רחוקה היא ממני.

כל עוד שלא הורגלנו ללשונו וסגנונו הפילוסופי של הרמן כהן ייראה בעינינו, כאילו הוא מיתאפיזי ומכוסה ערפל, כאילו אין לו שום יסוד ושורש במציאות ובטבע החיים עצמם. אולם אם כבר הורגלנו לדרכי מחשבתו המיוחדים ולאופן הגיונו וביטוייו המתאימים לו, אז ניוָכח מהרה, כי דבריו מיוסדים כל-צרכם, וגם ברורים הם למדי, כי רחוק הוא מסודיוּת וממושגים ערפּליים, שאינם נתפסים היטב במוחנו. עמוק הוא פילוסופנו זה, אך לא כהה. ויש אשר מופתיו והוכחותיו כמעט הנדסיים הם. ובאמת, הרמן כהן היה מתעסק הרבה בתורת ההנדסה העליונה ובחכמות הטבע החיוביות, ומהן הוא בא לתורת-המוסר שלו, שהיא אחד ממדעי הרוח.

הרמן כהן מתעמק מחקירת מושגי ה“מקום” ו“הזמן”. יוצא הוא מתוך קאנט, מפרש ומסביר דרך אגב את המקומות הסתומים בספרי רבו זה, והוא בא לידי מסקנות אחרות, מסקנות היהדות הטהורה.

ה“נצח”, לפיהן, אינו התמדה נצחית, אינו קפאון-ההויה, אלא התחדשות בלתי-פוסקת, רצון פועל ומהוֶה, והוא שייך למושגי המוסר, ולא למושגי הטבע. הרצון החי, השואף והיוצר, הוא-הוא העתיד, הוא-הוא הנצח. בלי עתיד אין רצון ובלי רצון אין עתיד. יצרו של האָדם קונה לו עולמו בשעה אחת, הוא נולד עם השעה ומת עם השעה. חייו של היצר הם לעולם מצומצמים ומוגבלים, ובזה גם כוחו. אין הוא יודע את הנצח. אך אין קץ ואין סוף להִרָצון. (…) שלשלת שאיפותיו, הכמוסות והגלויות, איננה נפסקת לעולם, כי תנועתו נצחית ועבודתו נצחית, וזו היא גם ישותו. המוסר של האדם הוא פּרי רצונו החי. הרגש המוסרי שבאדם שואף תמיד לשלימות. ממדרגה למדרגה הוא מתרומם ותמיד נגלים לפניו אופקים חדשים. תמיד יש לפניו מופת חי, והוא האלהים. אמונה זו היא אִמוֹ של המוסר, של השאיפה הנצחית לשלימות. אין הטבע יודעת את דרכי המוסר. אין אָנו למדים צניעות מחתול, וכדומה. אין הטבע יודעת רַחם וחנינה, כמו שאין היא יודעת ענוָה ובושה. רק למשורר, רק לאמן הורשה לראות דברים ומידות מעין אלה בטבע. לראות בה את הרהורי לבו, דמיונותיו ושגיונותיו. המוסר ומושגיו הם בּריָה חדשה נתוֹספת על הטבע. המוסר הוא העולם שבּרא לו האָדם החושב מחשבות וההוגה דעות בעצמו. לא מכוֹנה הוא האָדם וגם לא חיה הוא האָדם. אין חטאת-אבות רובצת עלינו ואין זוהמת הנחש נמשכת בכל הדורות. החיים אינם גם לא צער ולא חטא. כל אלה הדברים וכל אלה הציורים שבחרו בהם לא רק מאמינים סתם, כי-אם גם פילוסופים ידועים, לא משלנו, – כל אלה הציורים הם רק עלבון גמור לבריאָה ולאָדם. המוסר, לפי כהן, איננו מציאות גמורה, עומדת-וקיימת. אבל המוסר איננו גם דבר שהוא אי-אפשר בטבע ובמציאות, יען כי על-ידי האָדם המוסרי, השואף לצדק עולמים וליושר מוחלט, הוא, המוסר, הולך ומתגשם בחיים, הולך וכובש לו את המציאות, את חיי החברה. אין לו למוסר אָמנם צורה קבועה לעולמים, אבל הוא שואף לתקן ולשכלל את הצורות הפּגומות של חיי האָדם, של חיי החברה ושל כל האנושות. אין שלימות גמורה למוסר, אבל הוא שואף תמיד להשתלמות. “אין לו הגשמה, אבל התגשמות יש לו, אין כוח טֶבַע לו, אבל כוח הַטְבָּעָה יש לו” (לשון הד"ר יעקב קלצקין). אין המוסר בא בירושה ואיננו נחלת דורות קדומים, כי הוא יצירה חיה, יצירה חדשה של כל אָדם מוסרי ושל כל דור ודור.

בראשית ימי הסתיו של שנת תרע"ד שמעתי בברלין את שיעוריו של הפילוסוף המנוח בבית-המדרש הגבוה לחכמת היהדות. הפילוסוף הזקן, בעל הראש היפה, קרא אָז את שיעוריו, שאולי היו אָז מן היותר אחרונים לימי חייו, בקול צלול וברגש נמרץ. שיעוריו היו על-דבר האמונה באלהים ועל-דבר הרעיונות היסודיים של היהדות. ואף כי פעמים לאין-מספר כתב ונאם על-דבר העניינים האלה, בכל-זאת היו בכל פּעם כחדשים. ניכר היה, כי דבריו אלה אינם רק פּרי המוח והמחשבה, כי-אם תמצית חייו וכל מהותו הפּנימית.

---

גיאורג ברנדס

מאת

ראובן בריינין

גיאורג ברנדס הוא המבקר היותר מפורסם עתה בכל אירופה וגם בארץ-החדשה. כל הספרות-העולמית, שהוא בקי בה באופן שקשה למצוא דוגמתו, היא שדה ביקוֹרתוֹ. קראתי את ברנדס בשם מבקר, זה הוא כינויו הספרותי המצוי בפי כּוֹל, אולם באמת השם “מבקר”, בהוראתו השגורה והמקובלת, אינו הולם, אינו מקיף את חוג-עבודתו, אינו מביע ואינו מציין כראוי את מהותו הספרותית. ברנדס אינו לועס את גרעיני הספרים שהוא מטפּל בהם, למען הגישם אל פּי הנהנים בצורה שהיא נוחה לבליעה ועיכּול. הוא אינו גם סרסור העומד ומתַוֵך בין האמנים ובין הקהל. תכונתו היא פּורייה יתר מדי להסתפק בתפקידו של איש הביניים. גם איננו שופט המושיב את הסופרים על ספסל הנאשמים ודורש דין וחשבון מידם בעד כל עווֹן קל, בעד כל מִשגה ומִדחה ברנדס הוא תלמידו של איפוליט טֶן¹, אבל הוא לא קיבל מרבו זה את מיטת-סדום המדעית, שבה היה מניח את הסופרים המבוקרים על-ידו למתחם, לרַקְעָם ולמודדם, או לקצץ את רגליהם. טן בתור מבקר היה לוקח את מכשיריו וכלי אומנותו מאוצרות המדעים החיוביים. בלי שׂכּין-המנתחים לא עשה פּסיעה. הוא היה יותר איש-המדע, חוקר, פילוסוף. ברנדס תלמידו הוא יותר אמן, איש ההרגשה. בבואו לדבר על אחד הסופרים לא יבקש כלים ומכשירים בבית נשק המדעים, למען סַגף וענוֹת בהם את היוצר. ברנדס חונן מאת הטבע בקרני מישוש של ביקורת דקים בתכלית הדַקוּת, החודרות לִפְנַי ולִפְנִים ביצירתו של האמן, במקום אשר לא יגיע שכין-המנתחים, ואם יגיע הוא קורע את הרשת הדקה והיפה אשר בהרכבתה הפּנימית. ביקורתו של ברנדס היא אמנות העומדת ברשות עצמה, אמנות יפה וחיה. הסופרים והספרים, “אנשים ומעשים” הם רק חומר לאָמנות זו.

ההרגשה היהודית הטביעה את חותמה על כל מה שכתב ברנדס שלא בידיעתו ומבלי אשר התכוון לזה מעולם. והדבר הזה מובן מאליו. אחרת לא היתה יכולה להיות. בעלי התכונות העשירות, אשר עולמם הפּנימי מורכב מכל היסודות האנושיים, אשר נפשם רכת-ההרגשה נוחה לקבל את כל הרשמים ולעבדם באופן מיוחד לה, – אנשים כאלה אין שייכותם למולדתם מתגלה אלא בספירות העליונות של המחשבה והרגש, בתופעות עצמיוּתם היותר שלימות והיותר יפות. על כן, כל מה שכשרונו של הסופר הוא יותר חזק ויותר מקורי, בה במידה גם סגולותיה הגזעיות של נשמתו מתגלות ונשקפות באופן היותר בהיר בכל יצירותיו. ההתגלוּת הזאת הולכת ונעשית מאליה, לפעמים גם נגד רצון הסופר ולמרות התאמצותו להכחיד מה שאין להכחיד, אלא על ידי חניקתו של עצם הכשרון.

אצל ברנדס נתגלו הסגולות הלאומיות בכשרונו המצוין להבין בהבנה עמוקה ולחוש בחוש דק את יצירותיו של רוח האָדם בהתגשמו בקולטורות שונות ובאומות שונות. עינו תמיד בהירה, סקירתו חדה ורוחו תמיד עֵר להשיג את מהותם הפּנימית של כל הזרמים הספרותיים, של כל התנועות הקולטוריות הרחוקות והשונות זו מזו. אם כותב הוא על אדות שקספּיר ודיקנס או על אדות ויקטור הוגו וזולא, על אדות גיטה והופּטמַן, על איבסן ויעקובסן או על דאנטה וד’אנונציו – הוא חודר תמיד לעולמו הפּנימי של אותו הסופר שהוא מתארו, והוא משיג את סגולותיו המיוחדות לו לבדו. הוא רואה תמיד מבעד קליפּת השפה את הגרעין, ובתוך הגרעין הוא מגלה תמיד את הנקודה היותר פּורייה. ברנדס הוא חופשי מכל עיוורון רוחני, מכל נטייה לצד אחד ומכל קיצוניות, דברים שלא יכלו להשתחרר מהם המבקרים היותר גדולים בנוגע ליצירות ספרותיות של אומה זרה ובפרט אם היא שנואָה להם. כנפי רוחו תמיד קלות, תמיד חפשיות בכל ספירות המחשבה והרגש. טיסתו תמיד בטוחה בכל אזורי הספרות של כל אומה ולשון.

ברנדס יודע ומכיר את כוחה והשפּעתה של הלאומיות בכלל, ועל כן הוא אומר במחברתו על דבר הלאומיות, כי חשבונם של הסוציאַלדמוקראטים בלתי מדויק, יען כי הם מזלזלים בגורם הלאומי. אולם הוא בעצמו, אַף כי השתחרר מהמסוֹרה היהודית בכל צורותיה ומדרגותיה – לכל הפּחות הוא בעצמו חושב כן ומאמין בזה, – בכל זאת לא עלתה בידו להיות דֶני גמור, אַף כי הוא מטעים פעם בפעם את דנִיוּתוֹ. הוא לא עברי ולא דני. במחצית הראשונה הוא מודה, במחצית השנייה איננו מודה. המסורה של עמו אשר על ברכיו נולד – – –התנדפה מכל נקבי עורו-הספרותי, והמסורה הדנית לא נבלעה בקרבו אף במקצת, כי על כן מסורה היא. ובהיותו חופשי מכל מסורה ובעל שֵׂכל עברי² במידה גבוהה (את השכל העברי ירשו גם אלה, אשר בָּזו ליִקְהָת עַמָם, כמו קארל מארקס ואחרים) נקל לו להתרומם מעל ריבות לאומים ולהתייחס במידה אחת אל כל זרמי הספרות העולמית. שיווי-זכויות היהודים במַערָבָא המית, למיצער טישטש, כמה מעלות טובות של האומה העברית, אבל הוא גם הועיל במידה מרובה להתפּתחותם של כמה כשרונות ויתרונות של אותה האומה עצמה, אשר בהיותה סגורה ומובדלה בתחום צר, הם נחנקים בעיבורם. האמנסיפּציה היא שהולידה סופרים כברנדס, אשר כמה-וכמה סגולות של השכל העברי, היוצר גם בשעה שהוא מסַרְסֵר והשואף למרחבים גדולים גם בשעה שהוא נתון בחוג צר, נתגלו בהם בכל יופים ותוקפּם, באופן שלא ראינו כמוהו לפני מתן הזכויות.

אולם בהיותו חסר הרגשה לאומית עמוקה לא הצליח ברנדס מעולם להשיג כראוי את התכונות-הלאומיות המיוחדות במינן. ציוריו-הספרותיים אשר כתב על אדות הסופרים הטיפּוסיים, שבהם התגלה רוח אומתם, הם חלשים, בלתי מלאים ואינם נקיים במידה ידועה מצְדָדִיוּת. מסוג זה הם מאמריו על אדות טולסטוי, פּושקין, מיצקביץ' ואחרים. מצוינים ונעלים הם ביחוד מאמריו על אדות אותם הסופרים, אשר מביעים את המחשבות של תקופתם ולא של אומתם, ועוד יותר על אדות הסופרים והחושבים אשר מבשרים את התקופות הבאות, אשר מנבּאים לחיים המתבקשים להיולד ולאנושות שעוד לא נולדה, כמו פרידריך ניצשה והנריק איבסן. על זה האחרון השפּיע ברנדס במאמרים על-אדותיו במידה כל כך מרובה, כפי שלא השפּיע עוד כל מבקר על משורר ממדרגה ראשונה.

ברנדס שהוא כל כך מסוגל להבין לרוחו של כל סופר, לחוש בנפשו את כל סגולותיה וקסמיה של כל יצירה אמנותית, אינו עומד תחת השפעתו של אַף אחד מן החוזים. הוא תמיד לבדו הוא: עצמיותו חפשית בכל עת ונמצאת ברשות עצמה המלאה. הוא לוקח מכל האומות ומכל הקולטורות את היותר יקר, היותר טוב ומעבד את כל זה לפי חוקי נפשו המיוחדים, עד כי יהיו לקניינו הפּנימי. הוא לוקח, כּאָמור, מכל הקולטורות, אבל הרבה אינו לוקח. המעט שהוא לוקח היא התמצית שבתמצית, היפה שביפה. וגם במידה זו ניכּרים היטב הקוים היסודיים של התכונה הלאומית-עברית.

ברנדס סוקר בעינו הבּהירה את כל זרמי החיים והספרות, את כל צורות היצירה והחזיון ונפשו אינה מתחלקת בו לכמה נפשות, להבת אִשו הפּנימית אינה מתחלקת לכמה ניצוצות. הוא מוצא בכל הצורות והזרמים השונים חוט אחד המבריח את כולם, מחשבה אחת המחיה את כולם. הסופרים הגדולים של כל האומות והלשונות הם כמשפּחה אחת גדולה בעיניו, אשר בניה קשורים ואחוזים יחד בקירבה רוחנית, אף אם גדלו והתפּתחו בתנאים חברתיים ותרבותיים שונים. גם בויקטור הוגוֹ – זה הצרפתי האמיתי פּאַר אֶקְסֶלַנס, גם בפְיוֹדור דוסטויבסקי – זה הסלאבי הטיפּוסי – הוא מציין ומעתיק אל השורה הראשונה רק את הקוים האנושיים הכוללים ומבליע בם את הקוים הלאומיים והגזעיים. בדעות ובהשקפות-עולם של תקופות שונות ועמים שונים הוא רואה את התגלותו של רוח אחד המשותף לכל האנושות, הוא מוצא את מקור מחשבה הגדולה והעיקרית, אשר ממנו נובעים כל נחלי הרעיונות וההגיונות.

עוד סגולה אחת לאומית יהודית עמוקה הנני מוצא בהשקפתו של ברנדס על העולם והיא – האופּטימיות: אמונתו החזקה בעתידותיה של האנושות ודביקוּתו העצומה בחיים בכלל. ההשקפה האופּטימית של כתבי-קדשנו, של כל החוזים העברים, התורה של “ובחרת בחיים” – נמסרו תמיד בירושה לטובי החושבים והפילוסופים העברים; בספרות האירופּית היו הם תמיד המגינים היותר נלהבים של ההשקפות בחיוביות על החיים ועל העתיד.

רחוב-היהודים – אף אם ייראה הדבר תמוה מסקירה ראשונה – הוא-הוא שהועיל עוד לחזק ולהשריש את הסגולה הלאומית הזאת – האופּטימיות, בלב שוכניו. ומהם התנחלה במדרגתה העליונה לבניהם המשוחררים. תנאי החיים המרים והקשים של רחוב-היהודים, אשר היו מכוונים להחניק את עליצות החיים ואת הדביקות- בהם, אותם התנאים עצמם הולידו חזון ניגודי: אמונה לוהטת בעתידות טובות, חפץ אדיר לחיות על אַף כל המעצורים והמכשולים, וקשיות-עורף של תשוקה בלי כל גבול להעמיק את החיים, להרבות ולהרחיב את מקורותיהם.

האהבה העצומה אל החיים והאמונה העמוקה בקדמת האנושות נושמות מכל מאמרי ברנדס. אהבה זו ואמונה זו הן-הן נשמת יצירתו הרוחנית. מכל היצירות הספרותיות של האומות והתקופות בעלות מגמות שונות הוא מרים על נס את כל המסוגל לחיים. בתשוקה יתירה הוא מציין את כל זרעי היצירה האמנותית המַפרים את כוחות החיים והמעשירים את תוכנם. עם כל זה השקפתו תמיד צלולה, פּקחית וממשית. ערפּילי הדמיון המטושטש ואֵדי הסודיוּת והמסתורין לא העיבו מעולם את סקירתו הביקורתית. האידיאַליוּת שלו יש לה תמיד יסוד ממשי, ואין בה אף שמץ של הזיה, והממשיות שבתכונתו יש לה נשמה אידיאַלית. וזאת הלא היא הסגולה העיקרית של נשמת האומה העברית, כמו שהיא טבועה בטיפּוסיה הנורמאליים והשלמים. וזה הוא גם סוד קיומם של היהודים והיהדות.

ברנדס היה תמיד מגן לסופרים הצעירים הטירונים, אם מצא בהם כשרון. ואם אַך היה בהם כשרון אשר ביקש, הוא גילה אותו. חושו הספרותי לא הטעהו מעולם. ואם מצא את הכשרון של הסופר הטירוני והאמין בו, אָז היה לאחד ממבאריו ומפרשיו. אָז נלחם את מלחמתו בפני המתנפּלים עליו. הוא היה מחנך ומגדל סופרים צעירים אשר הראָה להם במה כוחם גדול ומה מגרעותיהם ורפיונותיהם. רבים הם הסופרים אשר יצא שמם לתהלה בארצות המערב ואשר נתחבבו על הקהל הגדול הודות למאמרים, אשר כתב ברנדס על-אדותם. מה שהיה רסקין לציירים הצעירים באנגליה, היה ברנדס לסופרים הצעירים בדניה. הוא מצא באוצרו מלים טובות, דברי שבח ותהלה גם למשורר הצרפתי פּוֹל וֶרְלֶן (Paul Verlaine) בעת אשר רוב המבקרים שמוּהו לשחוק, בראותם בשירתו רק את פּרי מחלת השגעון והשִׁכְּרות לא הכירו בו את כשרונו הגאוני. הכשרון המיוחד להכיר את האָמן בהיות כנפי שירתו רפות עדיין ולהרגיש את “חסד האלהים” במקום שאחרים אינם מרגישים מאומה, – כשרון זה, אף כי הוא נובע בעצם ממקור תכונתו הפּיוטית של ברנדס, הנוחה לקבל ולקלוט אל קרבה רשמי-אמנות מכל המינים והסוגים והערה לכל חזיונות היצירה, בכל זאת הנה גם יהדותו של המבקר משתתפת בזה, אם גם בלי יודעים, במידה ידועה. תכונתו האישית איננה סיבה מספקת לביאור כשרונו האָמור.

הסופרים היהודים, הכותבים לועזית, היו תמיד מן החלוצים הראשונים באירופּה, אשר יצאו לצדד בזכותם של כל החזיונות הספרותיים ולהגן עליהם בכל חום נפשם. יש בין סופרי תולדות הספרות העולמית, אשר מודים, כי רבים מגאוני הספרות נגלו ונתפּרסמו, במקרים רבים, לראשונה על ידי יהודים. גאוניותו של גיטה נגלתה לראשונה על ידי העבריה רחל ואַרִנְהַגֶן. גאוניותו של פרידריך ניצשה וגדלותו נגלו לראשונה על ידי גיאורג ברנדס. גם האחרון שבגדולי החוזים של האומה האשכנזית, גרהרד האוּפּטמן, חייב להודות על פּרסומו בעולם לסופרים ובימאים יהודים. ערוּת ההקשבה המרוכזה לכל החזיונות החדשים בספרות ובחיים יסודה בתכונתו הנפשית של היהודי המשוחרר. סופר יהודי כזה, בכל היותו רחוק ומתכוון להתרחק מכל מסורות העבר ומכל התופעות של רוח עמו הלאומי, אין ביכלתו להיות כולו חדוּר, מושפּע ומוקסם מרוחו ומיצירתו של עם זר לנפשו. במעמקי רוחו יש נימין מנמנמות השואפות ליקיצה, אך קצרה יד אדירי הספרות של זמננו לעוררן; יש אולי במחבואי-רוחו של הסופר היהודי המשוחרר תביעות מיוחדות, תביעות בלתי ברורות ומוּכרות לו לעצמו, שאין ביד כל גאוני הספרות המפורסמים כיום לספקן במלואָן. על כן הוא מבקש ומחפש תמיד אלהים חדשים, גילויים חדשים, מלות חדשות וחזיונות חדשים. הישנים אינם מספיקים, אולי יספיקו החדשים.

עלינו להודות, כי מאמריו וספריו של ברנדס גרמו שֶׁפְּרִי רוחם של רבים מהמשוררים והוגי דעות חדשות היו לקנינו של כל העולם התרבותי. שאלות ההויה היותר מורכבות והיותר מסובכות, חידות החיים היותר עמוקות, כן גם תביעותיה האסטתיות היותר יפות של נפש האָדם בזמננו מוסברות, מוטעמות ומבוארות בהרצאתו של ברנדס. במאמר לא גדול הוא נותן לנו את תמציתו של שופּנהויאר; בפרקים לא גדולים אחדים הוא מוסר לנו את תורת לאסאל, והכל ברור ויפה. ועל כל מה שהוא, ברנדס, כותב משוך חוט של חן מיוחד. דבריו, – גם בשעה שהוא מטפּל בחידות הפילוסופיה ושאלות המוסר והיופי, – הם כל כך פּשוטים וצלולים עד שכמעט אי-אפשר לבלי להבינם, לבלי לבלוע אותם בנעימה. ברנדס כותב בעד הקהל האירופּי הגדול; קוראיו הם בכל הארצות הנאורות ובקרב כל המפלגות. בקנאָה יתרה הוא לוחם על הרחבת ההשכלה הכללית. הוא בעצמו נושא תמיד לפּידים בידו להאיר לכל יושבי חושך גם בארצות האור. במאמרו על ארנסט רֶנַן הוא זורק כלאחר-יד את חִצֵי מַהתלתו השנונה והדקה; רוחו של המבקר היהודי התקומם נגד אצילותו האינטלקטואלית של הצרפתי הגדול והפּקח הפּאריזי, שהיה מתנגד גמור להשכלת-העם הכללית. וגם בזה נגלתה, בלי ספק, במידה ידועה, אחת הסגולות של האומה העברית. לא לבד אצילות-הדם, כי אם גם יַחְסַנות-ההשכלה היתה מוזרה לעם העברי מאָז ומעולם. בחירי בניו היו מתאמצים תמיד להסביר כל דבר תורה וחכמה לפני ההמון הגדול ולעשותו לקניין הרבים. כתב החרטומים וסגנונם, בכל צורותיו ומראותיו, ממצרים ועד הנה, לא ידעה האומה העברית מיום היותה. הסברת המדעים והפילוסופיה בתקופה החדשה חייבת תודה לסופרים היהודים בלשונות נכריות. עבודתו הספרותית של ברנדס עשתה את תפקידה של אותה הסרסרות-היהודית המתווכת בין העמים ומקרבת את הקולטורות השונות זו לזו. בהסבירו, בהטעימו ובבארו את פּרי רוחם של סופרי-המופת אשר לעמים שונים, הוא מקרב את אלה האחרונים זה לזה. בהראותו כי גאוני הרוח של העמים השונים טבועים בחותמה של מחשבה גדולה אחת, שכל אחד מהם מביעהּ ומלבישהּ בצורה אחרת, וכי כולם משועבדים לאותם חוקי ההתפּתחות עצמם, הוא מחזק בזה את האגודה הרוחנית של המשפּחה האנושית.

בכל אוֹבּיֶקטיביותו של ברנדס ובכל התאמצותו לבלי תת חופש יותר מדי לרגשות גזעו העברי, הנה אין הדבר הזה מצליח בידו תמיד. בשעה שהוא בא לתאר את הסופרים והעסקנים המדיניים מזרע עמו, אָז יש אשר רגשות מולדתו משתחררים אצלו במידה ידועה.

ברנדס מתאר, למשל, את מולטקה, בבל, ספנסר, אנדרסן בצבעים נאמנים, אולם הנך רואה ומרגיש, כי כל הטיפוסים האלה הרחוקים והשונים מעסיקים רק את מוחו ומעניינים רק את האָמן חד-הראִייה שבו. אבל בציורים אשר נתן לנו מביקונספילד, מפרדינאנד לאסאל ומברתולד אוירבאַך הננו מוצאים את כל האָדם ואת כל היהודי שבברנדס. תיכף ניכר כי האנשים האלה קרובים לו ברוח, קרובים לו על פּי מולדתם, על כן גם הבנתו אותם יתר עמוקה, יתר אמיתית. הוא לא רק מבין אותם, כי אם גם מרגיש אותם. בתאָרו את אופיו של ביקונספילד הוא כותב: “מלחמתו שנלחם נגד חבריו על כבוד עמו, אשר על ברכיו נולד, השאירה אחריה את רישומיה העמוקים בכל ימי חייו ותטביע את חותמה על מהלך מחשבותיו של העתיד להיות ראש המיניסטרים באנגליה. עוד בשבתו על ספסל בית-הספר נודע לו כי בן עם זר הוא בארץ מולדתו, עוד אָז נגלה לפניו התהום העמוק, שהבדיל בימים ההם בין העברי ובין האנגלי. מעל דפי סיפּוריו נשמעת מחאָה נמרצת נגד העוול החברתי הנורא הזה. בכל סיפּוריו הוא מתאמץ להשיב את כבוד אומתו המחולל, ולהטעים בשפה ברורה את כל מפעליו ההיסטוריים הגדולים של העם העברי, את כל זכויותיו בפני הנצרות. השקפתו המקורית, אַף שאיננה כלל מדעית, על היסוד השֵׁמִי והיסוד האריי ועל תפקידם ומקומם של שני היסודות האלה בהיסטוריה של העבר ושל התקופה החדשה, – השקפתו זאת נשתרשה ועובּדה תחת השפּעת רשמי ילדותו. היסוד השמי הוא בעיניו אותה ההכללה, אותה השקפת-העולם השלימה, אשר בכוחה והשפּעתה אירעו כל המאורעות וכל המעשים ההיסטוריים הגדולים, המניעים את האנושות קדימה”.

בכרקטריסטיקה של אוירבאַך ניכרת אָמנם במקומות ידועים אירוניה דקה על המספּר הגדול. אבל בכל שורה ושורה הננו מרגישים אהבת-אחים, אחים הרחוקים בדעותיהם ואפני חייהם, אבל הקרובים איש לרעהו בקרבת המשפּחה. לאסאל של ברנדס הוא היותר שלם ויותר מצוין בגאוניותו. מכל הכותבים על אדות פרדיננד לאַסאַל לא נמצא אף סופר אחד אשר הבין לתאר אותו בכל קומתו המוסרית, בכל גבורתו השכלית ובכל יופיו הרוחני כאשר עשה זאת ברנדס.

בעת אשר כל המבקרים הגדולים באירופּה חשבו את “טַנְקְרֶד” ליצירה היותר חלשה והיותר גרועה בין כל סיפּורי ביקונספילד, חשב ברנדס אחרת. זה האחרון אומר: “טַנְקְרֶד, המוקדש להגנת האומה העברית מצד הדת ומצד ההיסטוריה, הוא הסיפור היותר מקורי והיותר מצוין בין כל סיפּורי ביקונספילד… הרעיון שהודיע זה האחרון לכל העולם על אדות יחוסה הרם ותעודתה הגבוהה של האומה העברית העיד על אומץ לבו ועוז רוחו. ביקונספילד היה אָז אחד הטוֹרים [השמרנים] באנגליה וכמה היה יכול להפסיד ולהזיק לנפשו על ידי גילוי דעתו זו”.

בראשית שנת 1895 שאלתי את ברנדס במכתבי אליו על דבר יחסו לאומה העברית ועל דבר תולדות חייו, וזה אשר ענני³: "הנני מביע לך את תודתי המיוחדת על חפצך לתת מושג לקוראיך מפּרי רוחי. אולם לא נקל יהיה לך דבר זה, יען כי לא הרבו לתרגם אותי מהשפה הדנית לשפה האשכנזית⁴. וגם זה המעט שהעתיקו אשכנזית, עשו זאת תמיד על פּי ההוצאות הראשונות והישנות, בלי רשיוני ונגד רצוני והסכמתי. כן היה עם ספרי “הויפּטשטראמונגן”, בהוצאָתו של ברסדורף, אשר הזיקה להוצאָתי-אני את הספר הזה בשפה האשכנזית. ודבר זה אירע גם לספרי אדות פרדיננד לאסאל, אשר העתיקו אותו אשכנזית מרשימה-חטופה בשפה הדנית שנדפּסה לפני עשרים שנה…

על אדות דניאל דירונדה, על ספרי ברתולד אוירבאַך וברוך שפּינוזה לא כתבתי מאומה. על אדות אוירבאַך בעצמו כתבתי קטע של ציור ספרותי אשר תמצא בו, כמו שאני חושב, ענין וחפץ. ציורי זה, שרוב תכנו הוא זכרונות מחיי המספּר, נדפּס בקובצי הדני “Menesker og Voerker”.

כתבתי ספרים מיוחדים על אדות פרדיננד לאסאל ודיזראעלי, ומלבד זה כתבתי בעניינם עבריים אחרים. כן הדפּסתי זה לא כבר במה“ע Tilskuern מאמרים על אדות “איוב” ו”שיר השירים", אשר יתורגמו בלי ספק במהרה לשפה האשכנזית.

קשה לי להגיד במה חייב אני תודה ליהדות. אַף כי נולדתי על ברכי הורים עברים אַך מעולם לא נתנו לי חנוך עברי, ומעולם לא הלכתי להתפּלל לבית-הכנסת. אולם מולדתי העברית היתה הסיבה לזה שהרגשתי את עצמי עוד בימי ילדוּתי כיוצא מן הכלל, כעומד מחוץ למחנה, אַף אם בשנות לימודי בבית-הספר נמחו עקבותיה של האנטישמיות בדניה, עד בלי היות לה כמעט שארית.

היהדות בתור דת ואמונה רחוקה ממני, אך מאמין אני באמונה חזקה באומץ רוחה ושאיפתה הנמרצת של האומה העברית, באומץ רוחה אשר התפּתח לרגל הרדיפות והשמדות. התפּתחות האנרגיה של האומה העברית מימות האמנסיפּציה היא לפי דעתי נפלאָה ואין אני מוצא דוגמתה…"

גיאורג ברנדס חושב את עצמו, והוא מטעים דבר זה כפעם בפעם, כבן נאמן לדניה. אולם דניה חשבה עד הנה את בנה זה, אשר הגדיל את כבודה באירופּה ואשר נלחם באומץ נפש מאֵין כמוהו, על קנייניה הרוחניים, לבן חורג וכאם חורגת התהלכה אתו. עוד בהיות ברנדס בן עשרים וחמש שנים כבר בחרוהו לפּרופסור באוניברסיטה (לקרוא שיעורים על דבר הספרות העולמית), אַך את הקתדרא לא נתנו לו, ורק בשנה זו, כאשר חנגו את שנת הששים להולדתו, כיבדוהו בתואר של פרופסור, אבל רק בתואר ולא בקתדרא עצמה. שמו של ברנדס מפורסם באירופה הרבה יותר משמם של כל הפרופסורים אשר בדניה יחד, ועל דבר זה הוא חייב להודות לכשרונו הספרותי ולא לארץ-מולדתו. בשנים האחרונות התקרב ברנדס יותר אל אומתו אשר ממעיה יצא. כיהודי נלהב נלחם בעד זכויותיהם של היהודים אשר ברומניה. עוד פסיעה אחת… והתנועה אל תחיית האומה העברית לא רחוקה.

ברלין, י"ז בחודש אבגוסט, 1902.

---

מכס נורדוי

מאת

ראובן בריינין

הארי, כשהוא נפצע קשה ביער, משמיע רק שאגה אחת איומה; אחרי כן הוא מסתלק, מסתחב, בהיותו זב דם, הצדה, מתחבא, בלי אנקות וזעקות, באיזו מאורה, באיזו חורשה, במקום אין עוברים ואין רואים, ושם – הוא גוסס בפצעיו האנושים, גוסס בלי העויות, ומתקרב אל קצו, קץ כל בשר, בהיותו עוד מלא גאה וגאון.

כך היה גוסס וכך מת הארי שבחבורתנו – שמחה מאיר (המכונה מאַכס) נורדוי.

מתוך עוני, מתוך דחקות, באיזו דירה צרה, בקומה חמישית, – מאורת אדם, בבירת-העולם, – עזוב, כמעט נשכח מלב, ופּצוע ברוחו, נסתלק מאתנו האָדם הגדול, היהודי הגדול.

לפני שנתיים בדיוק כתבתי על אדות נורדוי את המאמר “הסבא הגדול – והטראגדיה היהודית”¹, ובו אָמרתי:

"לפני יותר מעשר שנים הציגו בפאריז, ואחרי כן גם בערים אחרות, מחזה (שכתב הדראמאטורגן הנודע מוריס דונה², אחד מחברי האקדמיה הצרפתית) מחיי ההוֹוה. בין הנפשות, שהועלו על הבימה, היה יהודי זקן, שקהל הרואים הכיר בו את צורתו של מאכס נורדוי. נורדוי היה בעיני סופר-החזיונות הנזכר סמל היהודי המודרני עם מעלותיו, ועוד יותר – עם פּגימותיו וחסרונותיו. היהדות החדשה השואפת לשחרור ולגאולה, – אותה היהדות המלאה סתירות וניגדים פּנימיים, נצטלמה במוחו של הדראמאטורגן בצורתו של נורדוי.

לפני כחמש-עשרה שנה כתב אחד החוקרים בצרפת ספר על דבר “הרוח היהודי” וסימניו המובהקים. וגם המחבר הזה הקדיש פרק מיוחד לנורדוי. חוקר-הנפש הזה רואה בחכם-עמנו זה יהודי טיפוסי, שרוח עמו ותכונת נפשו מצאו בו את הביטוי היותר מלא, היותר חד וחריף.

נורדוי היה (מיום אשר התוַדע אל אֶחיו) בעיני העולם הנכרי לסמל היהודי המודרני, לצורה כוללת, לצביון לאומי.

בזמן האחרון היה מאכס נורדוי סמל מובהק לטרגדיה הלאומית שלנו. מעת שהחלה מלחמת העולם, משנת 1914, הוא שבע נדודים ורוגז. כארבעים שנה התגורר בפּאריז, ורבים מגדולי צרפת היו מידידיו וממוקיריו, ומהם גם מבאֵי ביתו. והנה אך פּרצה המלחמה – שׂמוּהו במשמר בין הגרמנים הזרים הנאסרים. ורק בהשתדלותו של אחד משרי-צרפת הגבוהים, שהכיר במקרה את נורדוי בתוך הנאסרים, עשו אתו חסד ונתנו לו את הרשיון לעזוב במשך עשרים וארבע שעות את גבולותיה של מדינת צרפת ולִגְלוֹת עם בני-ביתו למדינת ספרד. את הונו, פּרי עבודתו הספרותית, ואת כל קנייניו, מטלטליו, ספריו ורהיטי ביתו החרימו לממשלה. יותר מחמש שנים חי נורדוי במאַדריד, בהיותו נקי מכל נכסיו, והוא ובני-ביתו טעמו את מרירות הגלות, גלות בתוך גלות (אגב, גם בשבתו בספרד ובסבלו שם עוני ומחסור עשה הרבה לטובת עמו ולקִדְמַת הציונות).

מיום שהחלה מלחמת העולם נוכח נורדוי, האזרח הגדול של ספרות-העולם, שאין לו לא רק מולדת בגולה, כי אם גם מקלט-לילה בטוח. הוא הרגיש כי זר ונכרי הוא בארצות המערב, שלמען התפּתחותן התרבותית והמוסרית הקדיש רוב שנותיו וכוחותיו.

נורדוי נולד בבודאפּשט, בהונגריה, ושם עברו גם ימי עלומיו. אולם ההונגרים החביבים, ה“ידידים הנאמנים” ליהודים בני ארצם, חשבוהו תמיד לצרפתי; והצרפתים הביטו על הסופר הגדול כעל גרמני נלהב, שהקדיש את גאוניותו לספרותו של עם-חֶרְמָם. והגרמנים, שבשפתם כתב נורדוי והעשירהּ ובספרותם עבד והרחיבהּ, – הגרמנים הביטו עליו כעל יהודי, כעל צרפתי, כעל ציוני שנפשו מוזרה להם. ובימי המלחמה, מעת שנתפרסמה הכרזת באַלפור, ראוהו האשכנזים בתור ידידהּ ומעריצהּ של אנגליה השנואה להם תכלית שנאה. כל אחת הארצות הנלחמות חשדה בנורדוי, שהוא אויבה והנהו אוהב את הארץ והעם הנלחמים בה עד-דכא.

ונורדוי הנהו באמת אויב ושונא לא לאחד העמים, כי אם לכל השקרים המוסכמים והבלתי-מוסכמים באשר הם שם, אויב לכל מיני עריצות ואכזריות, והנהו אוהב להאמת, הצדק והמשפּט.

הסופר הגדול והיהודי הגדול נשאר בכל גדלותו הרוחנית ולא זז אף כחוט-השערה מנקודת-גובהו האנושית-מוסרית גם בימי גלותו המרה ובימי עוֹניוֹ המרודים.

על ידי השתדלות נמרצה, תכופה וארוכה מצד חיים וייצמן נתנה הממשלה האנגלית, בקץ החורף שעבר, את רשיונה לנורדוי לבוא ממדריד לונדונה.

נורדוי היה היוצר של הפּרוגראמה הבאַזילית, בכל זאת היה חשוד בעיני האנגלים על גרמניוּת, שבאמת-לאמיתה היא מתנגדת לרוחו, למהותו הפּנימית, למזגו ולהשקפת-עולמו. וגם בשבתו בזמן האחרון בלונדון הרגיש את עצמו בגולה. האנגלים כיבדוהו – וחשדוהו. הוא ידע, כי הבולשת החשאית נותנת בו עֵין השגחתה היתירה. והסבא הגדול לא נשא פּנים גם לשרי אנגליה, ויגביה את תביעתו כלפיה ויזהיר על הדיפּלומאטיה שלה.

ירחי שבְתּוֹ של נורדוי בלונדון, בקיץ שחלף, ועמדתו בוועידה הציונית, הם פּרק מיוחד, מלא צער ויגון, שאין עִניינוֹ בכאן.

אחרי השתדלויות שונות התירה הממשלה הצרפתית לנורדוי לשוב פּאַריזה לבני-ביתו, שהם אזרחי צרפת. ימים מועטים אחרי שובו לשם חלָה במחלה עזה ומסוּכנה, וכבר דאגו לחייו של הסבא, והנה – עוד לא ירד מעל ערש-דויו, וכבר הרימו האנטישמיים בצרפת קול צווחה והַתרָאָה נגדו. ואנו קוראים בטלגראמה מלונדון את הידיעה המרגיזה הבאה: “האנטישמיים בצרפת החלו בתעמולה נגד הד”ר מאכס נורדוי, אשר שב לפני שבועות אחדים לפּאַריז לגור שם. האנטישמיים דורשים, כי יגרשו את נורדוי מגבולות צרפת, יען כי מרגל גרמני הנהו, ואם הממשלה לא תגרשהו, אָז ישתמשו הם בידם החזקה.

"אלה תולדות הטראגדיה היהודית! זוהי שֵׂיבָתו של היהודי הגדול, של הלוחם בעד הצדק העולמי ושל יוצר התוכנית הציונית.

"לפני כעשרים שנה, כאשר הציבו מצבה על קברו של היינריך היינה בפּאַריז, היה נורדוי המספּיד הראשי, בין יתר דבריו קרא המספּיד: האגדה מספרת, ששבע ערים בארץ יון התווכחו ביניהן, וכל אחת מהן טענה, כי לה הכבוד והגדולה, יען כי בה נולד המשורר הוֹמר. אולם בנוגע להיינה הננו שומעים יום-יום את ההפך מזה: כל אחת הארצות וכל אחד העמים קוראים: לא לנו הוא. הצרפתים אומרים: גרמני הוא, והגרמנים – יהודי הוא. והיהודים – לא לנו, לא לנו!

"המספּיד והנספּד – גורל אחד היה להם. אולם ההבדל הוא בזה: נורדוי הוא שלנו, שלנו בכל לבו ונפשו, כי הוא שב אלינו בתשובה שלמה, ולתחיתנו הלאומית הקדיש את עשרים וחמש שנות חייו האחרונות. לנו ולתקומתנו הקדיש את גאוניותו ואת כל מרצו – ובו הלא אנו מתגאים באמת.

“על כן חובה לאומית היא עתה להביא את הסבא הגדול בכבוד רב לארצו ולבנות לו בית על הר הצופים, כי צופה היה לעמו מיום עלותו על הבימה הציונית בבאזיליאה, זה קרוב לרבע מאה שנה – – –”³.

התשובה אשר נתנו הציונים של כל העולם, אשר נתן העם העברי, על שאלתי זו, – היתה שלילית. כלומר, לא נתנו כל תשובה. לא שמו גם לב לזה. זהו חטא לאומי, אשר לעולם לא יכופר ולא יכוּבָּס.

ד"ר מאכס (שמחה מאיר) נורדוי, היה אחד הסופרים המצוינים וחריפים בספרות האשכנזית, מיום אשר ירד הסופר בּוֹגוּמיל גוֹלץ⁴ מעל במת הספרות, לא קם סופר כנורדוי אשר ילחום בכל כך עוז ותוקף עם תהפּוכות דורנו, ואשר בחֶבלוֹ נפל פּרסום רב כזה. ספריו הגדולים של נורדוי תורגמו לכל השפות החיות, והם הולכים ונדפסים מהדורה אחרי מהדורה. הסופרים האירופּיים הצעירים, יוצאי האסכולות החדשות, אלה המביטים על העולם מבעד ערפל ואוהבים בכל את הכֵּהוּת ואת הסודיות, הם אינם אוהבים את נורדוי, אשר ההגיוניות, הבהירות והצלילות מבריחות את כל מפעליו הספרותיים מן הקצה אל הקצה.. גם הנשים המפונקות, או המתפנקות, אינן להוטות כל כך אחרי ספריו. עוז מחשבתו ההגיונית, תוקף דעתו המסקנתית, צבא מוֹפְתיו המדעיים, משפּטו החרוץ והמוחלט וגובה תביעתו המוסרית מן העולם דוחים מעליו את לב הקוראות, המבקשות קריאה נוחה, נעימה וקלה. המורים מעל הקתדראות, כהני החכמה העמוקה והכבדה, וכל אלה החופרים במַחשך, בנקרות המדע, – כל אלה החרטומים, כבדי העין וכבדי הפּה והעט, מביטים מגבוה על נורדוי המסביר והממתיק את רזי החכמה בשביל הקהל הגדול⁵. כיון שאיש המדע כותב בשפה ברורה ויפה, או כיון שהחוקר הוא גם מספּר או עתונאי, כבר חושדים במדָעִיותו. ההתלבטות הלשונית וחסרון הרגשת היופי היו לסימן של חכמה עמוקה ויסודית.

למרות כל אלה רק מעטים הם כיום הסופרים, שאינם מודים בהשפעתם המרובה של ספרי נורדוי על המחשבה המערבית, על ההכרה ההגיונית של דורנו.

נורדוי הוא סופר יחיד במינו ונפלא באהבתו אל האמת ההגיונית. את עבודתו המדעית והספרותית הקדיש לשאלותיה הראשיות של התרבות האנושית בכלל, של התרבות ברוחב היקפה ועומק יסודותיה, ולא שם את לבו, – עד היותו לציוני, – לעמו ולמולדתו בפרט.

כמעט איש לא ידע עד שנת תרנ"ו, כי הסופר נורדוי הוא יהודי. הוא, אמנם, לא כיחד זאת מעולם, אבל גם לא נשא זאת על שפתיו.

איך נעשה נורדוי לציוני, מי או מה הולידו את המהפּכה העמוקה בנפשו של הסופר הזה, שהיה רחוק מהיהודים והיהדות תכלית הריחוק, כי יתייצב בשורה הראשונה של הלוחמים בעד תקומת עמנו? ביקשתי לדעת את תולדותיו, את חינוכו וגידולו בבית הוריו, בתקוותי למצוא בהם את הפּתרון לחידה הנפשית הזאת. לשוא היה עמלי, כי בכל ספרי האגְרוֹנות (לֶקְסיקונים) ובכתבי-העתים בשפות שונות, אשר מצאתי בהם מאמרים על אדות נורדוי, לא נאמר בהם, בנוגע לתולדותיו, אלא בקיצור, “נורדוי נולד ביום העשרים ותשעה לחודש יולי, בשנת 1849, בבודאַפּשט”. ורק באחדים מהם נאמר גם, כי אביו היה יהודי מלומד. אולם בנוגע ליהדותו של הסופר וכן בנוגע ללימודים אשר קנה לו בילדוּתו ובנערוּתו, כולם עוברים הם על הדברים האלה בשתיקה גמורה.

חודשים אחדים לפני הקונגרס הציוני הראשון פּניתי במכתבי אל הד"ר נורדוי ואבקשהו, כי יספּר לי על דבר הוריו ועל אופן חינוכו בשנות נעוריו. הוא מילא בחיבה מיוחדה את בקשתי זאת. ואני נותן פּה תרגום מאחד ממכתביו אלי מפּאריז, מיום 16 ביוני שנת 1896, בנדון זה: "…בני משפּחתי מצד אבי היו ספרדים; אבותי התגוררו לאחרונה בעיר שיגוביה ( Segovia ) בספרד ומשם נתגרשו. בני משפּחתי קבעו, אחרי הגירוש הזה, את מקום מושבם בטוניס, במשך של שלושה דורות; משם הלכו ונדדו לתורכיה, וישתקעו בארץ זו במשך של ארבעה דורות. בסוף המאה השבע-עשרה נקרא אחד מאבותי לקרוטושין במחוז פּוזן, להיות נאמן (רינדאַנט) בעדת ישראל של העיר הזאת. ומהעת ההיא, זה כשתי מאות שנה, נשארה המשרה הזאת בקרב בני משפַחתי כירושת אבות וכנחלת-קדומים, ההולכת ונמסרת מדור לדור, מאָב לבן. גם כיום הזה נושא עליו אחד מדודַי מִשְׂרַת מזכיר לעדת-ישראל בקרוטושין.

"אבי נולד בקרוטושין בשנת 1799 ושמו היה גבריאל בן עוזר בן שמחה נאמן וכינוּיו זידפעלד (את הכינוי הזה בחר לו אבי-זקני, בשעה שנגזרה גזירה על היהודים בפּוזן לקבל עליהם כינויי-משפּחה). אחיו הבכור של אבי-זקני בחר לו את הכינוי “וויענער”. את הכינוי “נורדוי” בחרתי לי אנוכי בעצמי, בהיותי נער בן שש-עשרה שנה, בהסכמת אבי וברשיון הממשלה.

“אבי, בהיותו נער, למד תורה בישיבת ליסא, במחוז פּוזן, ויהי אחרי כן לתלמיד חריף ואהוב לבעל ה”חוות דעת"; ומידי הגאון הזה קיבל אבי את התואר “רב”.

“מורה מורנו הרב רבי גבריאל בן החבר רב עוזר (אלה היו תאריו) שנא את הרבנות, ולא חפץ להורות ולָדִין, להכשיר ולהטריף בתור רב באחת הקהלות, כי אם בחר בעבודת מורה ומחנך לילדי ישראל, אחרי אשר שמע אבי בלמודים באוניברסיטאות של ברלין ושל ברסלוי, לוּקח בתור מורה לבית הרב רבי ש”י ראפּופּורט בפּראג, ומשם לבית משפחת הרב רבי משה סופר בפּרסבורג. מבית החת“ם סופר נקרא אבי בתור מורה ומדריך לבית פישהוף באלטופן ( Altofen ). חכם המדינה ד”ר אדולף פישהוֹף היה תלמידו וחניכו האחרון של אבי.

"מספרי אבי אקרא לפניך: א) ‘יסוד שפת עבר’ (דקדוק לשון עברית). ההוצאה הראשונה נדפסה בפּראג בשנת 1831, ואחרי כן יצאו מספר זה מהדורות רבות ושונות. ב) העתקה אשכנזית מספר ‘קהלת’ עם הערות תולדיות ופילוסופיות. ג) ‘לקוטי פּרחים’. שני הספרים האחרונים נדפסו בפּראג בשנת 1850. ד) שירים רבים בשפת עבר, מקוריים וגם מתורגמים משפת אשכנז, אשר נדפסו ב’בכורי העתים'.

"אבי, מלבד שהיה בקי בחדרי התורה וסופר עברי ממדרגה העליונה, היו ידיו רב-לו גם בשפות ומדעים. הוא ידע ידיעה עמוקה את השפות הקלאסיות, את השפה הצרפתית והאיטלקית. הוא כתב שירים וחזיונות גם בשפה האשכנזית. אחד מחזיונותיו (דראמה) בשם ‘מַתילדה דוגלאס’ נדפס, ואם זכרוני לא יטעני, הנה גם הוצג על אחת הבימות.

"אחרי כל אלה היה אבי עני מדוכא בכל ימי חייו, וכל ידיעותיו הרבות במקצועות שונים לא הועילו לו. הוא מת בחודש אפריל שנת 1872 בשנת השבעים ושלש לימי חייו⁶.

“אמי רוזליה (שרה) לבית נלקין היא בת ריגה. היא נולדה בשנת 1813. לאָשרי אמי עודנה חיה, והיא יושבת אתי בביתי בפּאריז. אבי היה שומר מצוה וחרד על כל מנהגי ישראל במלוא מובן המלה, והיה משתדל לחנך גם אותי ברוחו, להיות זהיר ומדקדק במעשים טובים ובמצוות כיהודי נאמן לאלהיו ולעמו. למדתי בנעורי תנ”ך, דקדוק שפת עבר וגמרא. כאשר נעשיתי בר-מצוה, הייתי מעוטף ומוכתר בטלית ותפלין. בחג הפּסח הייתי מקיים את הסדרים כהלכתם; בחג האָסיף הייתי מקיים את המצוה לֵישב בסוכה. כן צמתי והתעניתי בימי הצומות והתַענִיות, כאשר גם שָמחתי בשמחת-תורה. הנך רואה, איפוא, כי שנות נעורי עברו עלי בתורה ובמצוה, כשנות נער יהודי בבית יראים וחרדים. אולם אבי, בכל היותו קשור ודבוק ביהדות המסורתית, היה הוגה-דעות חפשי ברוחו. לכן לא הניח מכשולים על דרך התפּתחותי הרוחנית. במעשה הייתי צריך להיות ולחיות ככל היהודים ולהתנהג כמוהם, אבל איש לא שם מַעצור לשכלי לחקור ולדרוש ככל העולה על רוחי.

"במלאת לי חמש-עשרה שנה עזבתי את ארחות חיי היהודים ואת לימודי התורה. היהדות היתה לי מעתה רק זכרון, בכל אופן זכרון נעים. הפואיסיה של שנות ילדותי, חלומותי והזיותי משנות נעורי עשו כעין מסגרת-אור לזכרון הערב הזה.

"ומאז כבר הרגשתי את עצמי כאשכנזי, ורק אשכנזי. חברי ורֵעַי, ידידי ומכרי, מורַי ומְאורי היו מעתה רק אריים, נכרים, ולא עברים. ואין כל ספק, שהייתי מגיע בשיטת ההתבוללות, שאחזתי בה למעשה, עד המסקנה האחרונה, הקיצונית, – שהייתי מגיע אולי עד מקום אשר משם לא ישובו, לולֵי שהייתי מתעב בכל נפשי, מצד אחד, את השקר והכחש לקבל דת, שאין אני מאמין בה, ומצד השני נכמרו נחומי על אמי, לבל אמרר את חייה, בעזבי את דת אבותי, ולבל אחלל את זכרון כבוד אבי החרות עמוק בלבי.

"וכן נשארתי משנת השש-עשרה עד שנות הארבעים לימי חיי בלי כל קישור וחיבור אל היהדות. על פּי דעותי, השקפותי ורגשותי הרגשתי את עצמי כאשכנזי לאומי מכף רגלי ועד קדקדי. רגש מולדתי-אני נרדם בי כל אותן השנים, עד כי דמיתי, שכבר מת הוא בקרבי, וגם עקבותיו נמחו מעל לוח לבבי. בעיותיה של הקולטורה האנושית בכלל בלעו את חיי רוחי ולבבי, עד כי אפֶס מקום לגעגועֵי הילדוּת ולזכרונות הנוער.

“האנטישמיות היא-היא אשר פּקחה את עיני לשוב אל יהדותי אשר שכחתיה. השנאה אלינו היא אשר למדתני לאהוב את עמנו. משנה לשנה תגדל בי התלהבותי לעמי, תרֶב בי גאותי, שאני מתגאה במולדתי. עתה הנני יודע, כי אח אני לכל בני ישראל. כאשר הדפּיס ידידי היקר את ספרו “מדינת היהודים”, והוא ורעי האהוב השני זנגביל דרשו מידי, כי אהיה לעזר לעובדים וללוחמים בעד תחיית ישראל וארצו, הנני מקריב מאז את כוחותי המועטים וכל אשר בי על מזבח הרעיון הזה, אשר לקח את כל לבי ולכל בו חיי רוחי…”

כמדומה לי, שבמכתבו זה של נורדוי יש למצוא מפתח לפתרון חידתו הנפשית. החינוך היהודי בבית הוריו וירושת הדורות, דורות של לומדי תורה ועסקנים ציבוריים, הם-הם שהשיבו את הסופר הגדול לעמו, אחרי אשר נקרע מעליו יותר מרבע מאה שנה.

עתה הנני שב לספּר את תולדות נורדוי ולתאר בקיצור מהות עבודתו הספרותית.

עוד בהיות נורדוי נער היתה לו תשוקה מיוחדה ללמוד את חכמת הרפואָה. תשוקה זו באה לו בירושה מאבותיו הספרדיים, אשר נתנו, בדורות הביניים, את היתרון לחכמת-הרפואה המעשית על פּני יתר החכמות. הורי נורדוי היו, כאמור במכתבו אלי, עניים מדוכאים. על כן היה אָנוס ללחום בעצמו את מלחמת קיומו, החומרי והרוחני, עוד מימי נעוריו. למען יהיה ביכלתו להכנס לאוניברסיטה ולשלם שם את שׂכר השיעורים במחלקה המדיצינית, ולמען יהי ביכלתו לכלכל גם את כל מחסוריו וצרכיו ההכרחיים, צרכי הגוף וצרכי הרוח, החל לעבוד, בהיותו נער בן שש-עשרה שנה, בעתונים יומיים. עוד לא נמלאו לו שמונה-עשרה שנה, והוא כבר נמנה לעוזר קבוע במערכת של העתון היומי Pester Lloyd. בשנת 1870 יצא נורדוי לרשות עצמו: הוא יסד שבועון בשם “אונגאַריאשה איללוסטרירטה צייטונג”.

בשנות למודיו באוניברסיטה ראה נורדוי עמל, וסבל מחסור לא-מעט, היום היה לו לעבודה עתונאית וספרותית, עבודה קשה עד-מאוד, והלילה – לעבודת שיעוריו בחכמת-הרפואה. ביום היו ידיו מלוכלכות בדיו, ובלילה – בשָׁפֹיר ושִׁלְיָה. הוא היה מתמיד גדול בלימודים ושקידתו היתה עצומה לבלי-חוק. בריאותו המוצקה כברזל עמדה לו. בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים התנהג בצניעות, בתום וענוה, למרות כשרונותיו המזהירים והמפליאים. הוא ידע את חסכון הזמן. לא היה מבזבז אף רגע אחד לבטלה. כל מעשיו ולימודיו היו בסדר, במשטר, במתינות ויישוב-הדעת.

בשנת 1872 קיבל באוניברסיטה אשר בפסט תעודת דוקטור לחכמת-הרפואה.

עוד מראשית צעדיו על שדה הספרות העתונית נראה בו כשרון רב ומיוחד במינו… רוחו הנוח להתלהב ולהתפּעל מכל מאורע וחזיון, כשרונו לנתח כל עניין לחלקיו, סקירתו החדה החודרת לתוך כל דבר ועניין, מהירות תפיסתו, עומק שכלו וקַלוּת עטו הם-הם שעמדו לו לבצר עמדתו בעתונות היומית של אותו הדור, מבלי אשר היה לו כל צורך במכתבי-המלצה ובסוככים ומגינים.

יש בעלי כשרונות, ביחוד בין המשוררים, אשר יצירתם הפּיוטית של ימי שחרותם היא גם היותר מוצלחה והיותר רמה ונישאָה, אשר לגוֹבהה לא יתנשאו עוד כל ימי חייהם. לא כן היה נורדוי. הוא לא היה בימי נעוריו משורר ופייטן (רק כעבור עשרות שנים צמחה ברוחו הנטייה גם לשירה ופּיוט, שנגלתה ביחוד בספרות ה“אגדות”, שהקדיש לבתו היחידה). לא על-ידי התרוממות הרוח ועל-ידי השפּעה ממרום (מה שאנו קוראים בלע"ז “אינטואיציה”) כתב מה שכתב בבחרותו. הוא היה, פשוט, עובד-ספרותי בנעוריו, עובד חרוץ ובעל כשרונות נעלים. הוא כתב בשביל הלחם, בשביל שתהיה ביכולתו לשלם שכר לימודיו וגם להיות לעזר להוריו. לכן לא היה כל ערך מיוחד למאמריו מן הימים ההם. נורדוי כתב אז בעד הרגע, ואת תעודתו זאת מילא באופן היותר טוב. אולם כחלוף הרגע ונשכח גם מה שכתב.

אגב: נורדוי היה בבחרותו אחד מהטופסים הראשונים של העתונאי היהודי בשפות הלועזיוֹת: מהיר ההשגה, זריז, זרזיר-העט, חסר-צורה מובהקה, נוח להסתגל ולהתרשם, חסר שורשים עמוקים באיזו קרקע, חסר סביבה בריאה, סופר שעֵטו בכּוֹל ועט כּוֹל בו.

אחרי אשר גמר נורדוי את חוק לימודיו לא חפץ “לפתוח את חנותו” תיכף ומיד וליהנות מפּרי עמלו בתור רופא-חולים מוסמך, כאשר יעשו רוב הצעירים הסובלים מחסור בימי לימודיהם, ועיניהם נשואות אל היום אשר יתנו על ידם תעודת-רופא ויוכלו גם הם לשׂבּוע מפּרי אומנותם.

נורדוי זה שבעשרות שנות חייו האחרונות היה כבד-תנועה, ובשום אופן לא יכלו להניעו לעבור את ים האוקיינוס, היה בנעוריו אחוז בולמוס הנסיעה. בתור בעל מזג רותח שאף “לחבוק זרועות עולם”. הוא שאף לראות בעיניו את דרכי העמים, חייהם, תרבותם, מנהגיהם, אופיים ויצירותיהם האמנותיות. ברצונו היה להשלים את לימודיו העיוניים והמחקריים על-ידי נסיונות ממשיים. דמי “הנודד הנצחי” נזלו בעורקיו גם הוא.

שש שנים רצופות נדד נורדוי מארץ לארץ, ממדינה למדינה, מבירה לבירה ומעיר לעיר. הוא עבר את ארץ אשכנז לאורכה ולרוחבה, משם נסע לארץ רוסיה ומרוסיה – לדנמאַרק, משם לשבדיה, לאיסלאנד; מאיסלאנד, הפּינה הנדחה בארצות הצפון, עבר לאנגליה, לצרפת, לבלגיה, ומשם לאיטליה ולספרד, אשר משם גרשו, לפני מאות שנה, את אבותיו.

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה משך זמן ידוע, התוַדע שם לחכמים וסופרים, לאמנים ולנושאי משרות רמות, ויָשׂם את עינו הבהירה על פּרי העבודה והתרבות של עם ועם, על בתי-מדרש החכמה, על בתי אוסף סגולות עתיקות וחדשות למקצועותיהם, על בתי-המשחק ובתי-המחוקקים שלכל ארץ וארץ.

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה זוית, ויקבע שם את מושבו בתור רופא-חולים, והוא שב גם אל עבודתו הספרותית. באותה שנה הוציא לאור שני חלקים מספרו Studien und Bilder aus dem Milliarden Lande. (“מחקרים וציורים מארץ המיליארדים”). בספרו זה תאר את החיים הכלכליים והחומריים של פּאַריז לכל צדדיהם. כן אנו מוצאים בספרו זה ציורים נעלים מדרכי חינוך הילדים בבירת צרפת, מחיי בני הנעורים העשירים ומחיי הספירות הגבוהות של החברה. דבריו החריפים על אדות פּרי השכרון והזימה בחיי הצרפתים, וכן דבריו על אדות מצב האשה בחיים החברתיים של פּאריז, עשו אז רושם על לבות הקוראים בכל ארצות אירופה. ספרו זה היה הראשון אשר פּירסם את שמו בספרות העולם. שתי שנים רצופות ישב נורדוי בבודאפּשט וירפא חולים ויכתוב ספרים. אולם צר היה מקום שבתו זה לרוחו השואף לחדשות ולשלימות⁷. בשנת 1880 העתיק נורדוי את מושבו לפּאריז וישתקע שם בתור רופא חולים, על-פי רוב למחלות הרוח והנפש. בזמן הראשון לשבתו בפּאַריז, הוציא לאור את ספרו: " Paris Unter der dritten Republik" (“פאריז בימי הרפובליקה השלישית”) וכן את ספרו “מכתבים נבחרים מפּאריז”, שהיו כעין מלואים לספרוֹ הראשון. במכתביו מפּאריז תאר נורדוי את בירת צרפת של אותם הימים. התמונות שנתן לנו בספרו זה מגאמביטה, מגארוו, מאמיל זולא ומאלפונס דודה, היו מצויינות עד למאד. הוא, אמנם, לא תפס היטב את השרטוטים הדקים שבעצמיותם הרוחנית של כל אחד מגדולי צרפת ההם, אבל הוא הכיר בסקירה חדה את הקוים היסודיים שבתכונתם. נורדוי לא שם לבו כראוי לחוקים החימיים, אם יש לאמור כן, של נפש גדולי צרפת, אבל הוא חדר היטב לחוקים המיכניים של אופיים המיוחד. אמת-מידה מוסרית ורוחנית היתה בידי נורדוי ובה מדד את כל אחד ואחד מהם. אם אחד ממנהיגי המדינה או הסופרים והמשוררים הצרפתיים לא התאים למידתו זו, הרי זה היה פסול בעיניו, בטל ומבוטל. בבואו לשפּוט על גדולי עם ועם, ברא לו נורדוי בדמיונו טיפוס אידיאלי, והיה אם הגדול, שעליו הוא דן, מתרחק ונוטה מטיפוסו הרוחני והמוסרי הזה (שהיה לו מעין: “כזה ראה וקדש!”), אז לית דין בר-נש. נורדוי לא היה מרגיש, או לא היה רוצה להרגיש, את הטוב והיפה שבכל אחד מהטיפוסים הרוחניים, וחסרון זה מורגש ברוב-ספריו.

את פּרסומו היותר גדול השיג נורדוי בעולם הספרות על-ידי ספרו “השקרים המוסכמים” (Die Conventionellen Luegen der Cultur-menshheit). ספרו זה, אשר במשך זמן קצר נדפסו ממנו יותר מעשרים מהדורות, הטיל בזמנו רעש גדול בספרות האירופית. בספרו זה גילה נורדוי בלי-רחם את השקרים, בכל צורותיהם היסודיות, המונחים בעצם הקולטורה, בחיי המשפחה, בדת ואמונה⁸, בחיי הנישואים ובקניין היחיד ואת התהפוכות אשר בהם. נורדוי קורא תגר לא רק על פּרטים ומצבים ידועים בחיינו החברתיים והמוסריים, כי אם לופת את העמודים התיכונים, אשר כל הקולטורה האירופית נשענת עליהם. הוא כופר בעיקרה, הוא מושיב על ספסל הנאשמים את כל המעמדות ואת כל החיים של בני דורנו ומלמד עליהם קטיגוריה נוראה. דינו הקשה מתוח על כֹּול. “מנא מנא תקל ופרסין!” זוהי קריאתו ואזהרתו של נורדוי, אשר הוא קורא למדינות אירופה. הוא רואה את עולמנו הבנוי על יסודותיה של הקולטורה המערבית כמפרפר בין החיים והמוות, והוא מנבא, כי גם עליו יבוא קץ וכליון חרוץ, כאשר הקיץ הקץ על העולם העתיק, לפני אלפים שנה⁹.

נורדוי העתונאי השנון נתגלה בספרו הנזכר בתור מוכיח קשה לבני דורו, מוכיח נלהב ומר. השקפתו רחבה וסקירתו חדה נוקבת ויורדת עד תהום הדברים, שהוא נוגע בהם. הוא מרגיש, כי הארץ רועדת תחת יושביה, כי פוֹר-יתפּוררו אָשיות התבל והוא עומד ומזכיר עווֹן, מייסר ומוכיח. שפתו מזהירה, עשירה ומלאה עוז וביטויים חריפים. סגנונו זורם כזרם מים כבירים הנופלים מעל ראש סלע לתהום עמוק, ובמלחמתו עם השקרים המקובלים, אשר מלוא כל הארץ סרחונם ורַעלָם, הנהו חמוש בכלי-נשק חדשים, הלקוחים מאוצרות החכמה והמדע – בכל פעם הוא בוחר לו נשק אחר, כל אחד יותר מסוכן מחברו. אולם לפעמים, תוך כדי גבורת רוחו, הוא בא לנַגח חומות ברזל בקורי עכביש, ולגַדע בריחי נחושת בגבעולי קש. הנביא ואיש-המדע שבו לא נשתחררו עוד בימים ההם מהעתונאי, ה“מרעיש עולמות” שבו.

נורדוי היה אָז בעצם ימי “הסערה וההתקפה”. מצד אחד אָנו מכירים כבר בספרו האמור את סימני יהדותו, יהדות שלא מדעת ושלא ברצון, ואת ירושת גזעו האצורה בכל תאי מוחו. אמנם, יהדות שלילית, היהדות המנפצת את אלילי הגויים מבלי אשר יהיו לה עוד אלהים אדירים, אלהי האמת המוחלטה והצדק המוחלט. רק סופר יהודי, שמילא כרסו בתרבות המערב, היה יכול לכתוב בימים ההם (בשנת 1884) בסגנון כזה על השקרים המוסכמים, האוכלים את אירופּה מנפש ועד בשר. ומצד השני, אותו הסופר עצמו, שהוא מלא מרוח הנביאים ומהפּאתוס המוסרי שלהם, הנה בדבּרוֹ ב“שקרים המוסכמים” בפּרק מיוחד, על ערכם של כתבי-הקודש, הוא משפּילם ומחללם באופן נורא. הוא מחליט בלשון של וַדאות, כי הקודש שהאנושות התרבותית מוצאת בתנ“ך, אינו אלא שקר מוסכם שצריך ללחום נגדו למען האמת¹⁰. לאמיתו של דבר לא הכיר ולא הרגיש אז את האמיתוֹת התולְדִיוֹת ואת הנפשיוּת הנשגבה האצורות בתנ”ך, כך לא הרגיש את הרוח המוסרי הנושב בין שורותיו ואת כל ההוד העליון ורוח אלהים המרחפים על כל סיפּורי המקרא.

נורדוי מונה את כל השקרים הגלויים והנסתרים שבחברה התרבותית. הוא איננו מתיאש. להיפך, הוא הנהו אופטימי גמור. בפּרק האחרון של “השקרים המוסכמים” אומר נורדוי: “עתידה האנושות להתרומם ולעלות מעלה-מעלה ולא לרדת מַטה-מטה; ההתפתחות מביאה את חברת האדם לידי השתלמות המידות הטובות ולידי נדיבות הרוח, ולא לידי שפלות ופחיתוּת, כאשר יחליטו המוציאים עליה דיבּה… קצרי-הראות וטובי-הלב המאמינים, כי האנושות מתקרבת והולכת אל מצב של חיי הבהמה, כי היא הולכת ונסוגה אָחור אל הפראות והבערות, – יהיו-נא בטוחים, כי היה לא תהיה כזאת”. והוא מסיים את ספרו הנזכר בדברים הבאים: “האנושות, שהיא כיום מושג מופשט, מלה ריקה, עתידה להיות עובדה ממשית. מה מאושרים יהיו בני הדורות הבאים, כי באחרית הימים תזרח שמש צדקה על כל בני-האדם, אשר יהיו כאחים ויהנו מזיו האמת והדעת, החופש והטוב!”

הד"ר אדולף יילינק¹¹ אומר בספרו Der jüdische Stamm (“הגזע היהודי”): האופּטימיות והפּסימיות אינן תוצאות המחשבה, כי אם, על-פי רוב, סגולות נפש העם הינן, – סגולות אשר תתעַצֵמנה או תֶחְלַשנה לפי השפעת התנאים האקלימיים והאַרציים.

כשאנו רואים את האופּטימיות הקיצונית, העוברת כחוט-השני בכל השקפותיו של נורדוי על עתידה של האנושות, למרות התמרמרותו העזה על כל אשר הוא רואה מסביב לו, למעלה ולמטה, הננו נוטים להאמין כי אופּטימיות זו ירושת אבות היא, סגולת עמנו מאז ומעולם.

כל גדולי הפילוסופים של העמים, העתיקים והחדשים, השונים זה מזה בדעותיהם ונטיותיהם, מצאו כל אחד ואחד מהם מחזיקים וגם מעריצים, אם מעט ואם הרבה, בקרב החוקרים העברים. לא היתה דעה פילוסופית ממדרגה ראשונה, אשר לא מצאה הד קרוב או רחוק, או, לכל הפּחות, אַסְמַכְתָא בקרב היהדות העולמית. היוצא מכלל זה היה הפילוסוף האשכנזי ארתור שופנהויר. המחשבה העברית, – גם באלה המקרים שאין היא מכירה את עצמה כי עברית היא, – אינה יכולה לקלוט את הפּסימיות הקיצונית של אותו הפּילוסוף. עצם מהותה של היהדות, על פי תכונתה המקורית, הוא בניגוד גמור להשקפת-עולמו של שופנהויר וחבריו, הקרובים לו ברוחם.

ונורדוי, אשר גם תוכחתו הנמרצה גם אמונתו החזקה בטוֹב טבועות בחותם רוח נביאינו וחוזינו, נלחם תמיד – גם באותה תקופת חייו שהיה מסיח את דעתו מהיהדות – בכל תוֹקף ועוֹז בפסימיות של שופנהויר וחבריו.

הסיסמה המדעית והספרותית של נורדוי היתה תמיד: “ובָחַרתָ בחיים!”

בספרו “פַּרַדוֹכּסים” ניסה נורדוי, בפרק “אופּטימיות או פּסימיות?” לחזק את השקפתו האופּטימית על יסודות מדעיים ופילוסופיים. הפּרק הזה מלא עשירות רוחנית. רעיונותיו מקוריים ומוסברים בבהירות מיוחדה. רוח החריפות התלמודית מרחפת על כל ראיותיו והוכחותיו. הנני מביא בזה קטעים אחדים מן הפרק האמור:

“נצייר-נא בדמיוננו, כי תולעי-הרקבון יודעים להתפּלסף. האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאוד! מנקודת-ראותם הם יהיו כל התיקונים, כל הסדרים והכֵּלים הבאים לנקות את האויר ולהשבית את החלאָה והזוהמה דברים נוראים, משחיתים ומחַבּלים, דברים שהם פּורעים את המוסר עד לתועֵבה. המטאטא ומַטלית-השפשוף, החמצן הממית והמים הרותחים ייחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים-בנפש, אשר עשו יד-אחת להשמיד ולכַלוֹת את כל הדברים, שהיו יכולים להיות להם למזון ולמחיָה. בעצם הִתעלסָם באהָבים ייזָרקו עליהם פּתאום נטפי מִחְמֶצת חריפה, והיתה תשואתם העליזה למחולות-המוות, וגורל אחד לחַידק צדיק ולחַידק רשע, – שניהם מתהוללים ומשתוללים, והיו כלא-היו. אבל הלא אותם הדברים המביאים את היצורים הקטנים ליאוש ומרָה-שחורה, – אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב”.

“לא, ועוד הפּעם לא. הפילוסופיה הפּסימית איננה עומדת בפני הביקורת האמיתית. הפּסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל של צביעות, אינה אלא התאוננות על קוצר רוח המַשיג ועל עוֹמק המושג. האדם רוצה להבין את סדר העולם ואת רוח החיה הנוהגת בו, אולם דבר זה נבצר ממנו, על כן הוא מתלונן עליהם ונותן בהם דופי. כן ישליך פּרא האדם את תיבת-המַנגינוֹת בהיותו מלא חימה, אחרי אשר עמל לשוא להשיג את תכונתה ומנגנונה של תיבת-פּלא זו. האדם חושב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל פסיעה ופסיעה אנוס הוא להוָכח, כי רק אֶנוֹש-אָנוּש הוא וממשלתו לא רבּה היא; על כן יִרגַז, ואת רוחו הרעה הוא עושה לשיטה ולתורה אשר יקראנה בשם “פּסימיות”. הילד המושיט ידו אל הלְבָנה להורידו אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, הנה גם הוא פילוסוף פּסימי – שלא מדעת. אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש.”

“מלבד הפּסימיוּת המדעית, אשר לא תנִיא את לב הדבקים בה משמוח בחייהם, יש עוד פּסימיות מעשית, אשר פּי העם יקראנה בשם “מרה-שחורה”. פּסימיות זו אינה מעמדת את חזיונות העולם והחיים במשפּט, ואין היא מביאה ראיות ומופתים להצדיק את רוֹע גזר דינה, שהיא גוזרת על הקיום, אין לה לא שיטה ולא תורה. פּסימיות זו אינה מנסה את כוחה לבאר מדוע היא מואסת ובוֹחלת בעולם ובחיים. התבל ומלואָה מעוררים בה רק גועל נפש ורעיוני הרס ואבדון. את הפּסימיות מהמין הזה אי-אפשר לבטל ו”לַענות את כַּחְשָׁה בפניה" על-ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי-אם לנתחה לחלקיה ולהתבונן אליהם. פּסימיות זו הוא החזיון המלַוה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה. שנים רבות בטרם יובא חולה כזה אל בית-המשוגעים, שוכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו. באחד מחלקי כלי המחשבה – מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוֹך וגדול. חולה כזה רואה בכל רגע את מפּלתו הפנימית והריסוּתו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה מבליע את כל חושיו ואוסרַהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המוסתרה, עד כי לא יוכל לשים לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים. מובן הדבר כי במוח כזה משתקף העולם כבעַיִן עיוורת: כלֵיל אופל וצלמוות. כל המשוררים הגדולים של הצער העולמי היו מדוכאי-הגוּף. לָנאוּ מת בשגעונו; ליאופּרדי היה חולה באחת ממחלות-המין, הידועות היטב לרופאי חולי-הנפש; היינה היה רק אז לנכא-רוח כאשר הגיעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו. ביירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטות יחשבוה לסימן של גאוניות, אבל רופאי-הנפש רואים בה אותותיה של מחלת הרוח. הפּסימיות הזאת, אשר בראתה זוג של נאהבים היא סופקת כפּיה, ובבוקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סיבה, תבכה בלי הפוגה ותמאֵן להנחם, – פסימיות כזו מחלה ארורה ומגוּנה היא. כל הבריא בגופו וברוחו יָקוּץ בה.

"ועוד יש מין “מרה-שחורה”, שהיא אינה אלא עשויה וצבועה. הכסילים מתהדרים ומתקשטים בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על-ידה ייחשבו לאצילי הרוח וייבּדלו מהאספסוף. יש אנשים נַעוֵי-פנים אשר חוורון-המחשבה מוצא חן בעיניהם כחוורון הפּנים. והאנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יִגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם, כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עָדוּ עליהם. המה נאנחים וקוראים: “הכל הבל!” למען יאמינו, כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי.

"אנכי קראתי את הפּסימיות בשם “אחד משבעת פּלאי התבל”, ובזה רציתי להגיד, כי הפּסימיות היא נצחון רוח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של אדם להלביש את הטבע, למרות מַדיה היא, בגדים ככל העולה על רוחו, כאשר יידע האדם להכריח, בעזרת המספָּריים ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ ועליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ושל בנייני בעלי שתי-הרַגליים, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם. ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע המתנוצצת בשלל צבעי פּרחיה ובשפעת גווני שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאַת נשמה ואנקת חללים בזמרת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמיעה באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותן. הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיות, כלומר: אהבת החיים והדביקוּת בהם. וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פּנת הויתנו ועַצְמוּתנו, ורק בכלוֹת החיים יִכלֶה גם הוא."

הבאתי את הקטעים האלה מהשקפתו של נורדוי על הטוב והרע בעולם, למען הוכיח באותיותיו המחכימות עד כמה הוא מלא אופּטימיות ושמחת החיים. מדָעִיותו ושירתו מכוּונות תמיד כלפי שמש החיים. את ההשקפה המאירה והבריאה הזאת אנו מוצאים, בצורות שונות, בכל ספריו מימי שחרותו עד ערוֹב חלדו. את אמונתו החזקה, שהוא מנסה בכל פעם לְיַסְדָה על מדעים שונים, מדעי הטבע ומדעי הרוח, על נצחון החיים, נצחון הטוב והאור, – אמונתו זו המבוססה כל צרכה, היא העדות היותר נאמנה והיותר יסודית על יהדותו הגזעית, שמתחילה היתה שלא מדעת וסופה בהכרה ובדעת, של יהודי המגין בכל כוחותיו המדעיים והפּיוטיים על מורשת-דורות.

הספר “פַּרַדוכּסים” הנזכר (נדפּס בפעם הראשונה בשנת 1885 ואחרי כן יצא במהדורות רבות ושונות) הוא כמלוּאים לספרו “השקרים המוסכמים”, וגם הוא עשה רושם על קהל הקוראים באירופה.

ה“פּרדוכסים” של נורדוי הם קבוצת מאמרים שונים. ואם גם לא תמיד אנו מסכימים למסקנותיו האחרונות, בכל זאת אנו קוראים את מאמריו אלה בעונג רב. ההגיון הבריא, הדעה הצלולה, הידיעה העמוקה בחכמת הטבע וחכמת הנפש, ההסתכלות המקורית והחדה, השפה הנמרצה והברורה עשו את המאמרים האלה לאבני-חן.

הספר “פּרדוכסים” יש לו ערך מיוחד בעינינו לא רק מצד יחוסו של המחבר, שהוא עתה “נורדוי שלנו”, כי אם משום שהוא מעשיר את הקוראים במחשבות והגיונות, והוא מלמדם לעמוד ברשות שׂכְלָם עצמם.

במאמרו “הלאומיות” (“פּרדוכסים” חלק שני, פרק י"א)¹² מבקש נורדוי פתרון לשאלה: מה היא הלאומיות? והוא משיב על זה: לא הדם, לא הגזע, לא התולדה, לא החוקים ולא המשפּטים הם יסוד הלאומיות, כי כל זה הוא רק הבל! – רק השפה היא יסודה וסודה של הלאומיות. “רק השפה – אומר נורדוי – נותנת לאדם את לאומיותו, רק היא מקשרת אותו בנפש אומתו. מה רב כוחה של השפּעת השפה על עצמיותו של האדם! השפה היא הלוקחת את החלק היותר גדול ביצירת תכונתו המיוחדה של האדם, במחשבותיו ורגשותיו; השפה היא הנותנת ליחיד את השקפותיו ואָפני מחשבותיו של העם, אשר יצר את השפה, הִרְחיבה והֶאדירה ויבטא בה את התנועות היותר דקות וכמוסות אשר בחיי רוחו ואת הסגולות היתר צפוּנות שבדמיונותיו ורגשותיו; השפה עושה את העם ליורשם הרוחני של כל משורריו וחושביו, של כל מוריו ומאַשְׁריו; השפה, על-ידי השפעת הכללית שהיא משפּיעה על כל אישי האומה הדוברים וההוגים בה, היא מַשְׁוָה אותם, במידה ידועה, ברגשותיהם ובמעשיהם ומטביעה בהם חותם מיוחד; השפה היא האדם; השפה היא המוסרת לאדם את רובי חזיונות התבל היותר חשובים, והיא הכלי הראשי אשר על ידו יפעל האדם על התבל אשר מחוצה לו; רק אחד מרבוא רבבה חושב את מחשבותיו-הוא על פי דרכו ורוחו הוא! אולם ההמון הגדול חושב את אותן המחשבות, אשר כבר חשבו אבותיו ואבות אבותיו לפניו אשר קיבלן מהם על-ידי השפה, על כן השפה היא הקשר היֶתר-חזק אשר בידו לקשור את נפש האנשים זה בזה. האחים שאינם מדברים בשפה אחת משותפָה להם רחוקים הם זה מזה הרבה יותר משני אנשים, שהם זרים איש לרעהו, ואשר אם יפגשו זה את זה בפעם הראשונה הם שואלים איש לרעהו לשלומם בשפת האֵם”. אין ספק, כי השפה היא אמנם גורם עצום ביצירות הלאומיות, אבל יש עוד גורמים אחרים, והם יותר עצומים. ההתבוללות האשכנזית, אשר נורדוי היה שקוע בה בעת כתבוֹ את הדברים המובאים, היא אשר עיורה את עיניו.

בשנת 1893 הוציא נורדוי את ספרו Entartung (“התנוונוּת”) בשני חלקים גדולים (המחזיקים כאלף עמודים). ספרו זה, שיצא במהדורות תכופות זו אחרי זו ונעתק מיד ללשונות רבות, הקים סערה בעולם הספרות.

נורדוי העמיד את הספרות של סוף-המאה ( Fin de Siecle ) ואת האמנות שלה לפני כסא ביקורתו ויִמְתַּח עליהן דין קשב. הוא מוצא בסיפּורי זולא, בחזיונות איבסן, בפילוסופיית פרידריך ניצשה, בשיטת טולסטוי פּריצת מוסר, השחתת דרך, שגעון ודעות נבוכות, שאינן אלא פרי מחלת הרוח. הוא השליך את העטרות מעל ראשי מלכי הספרות האירופית וירמסן ברגליו. באזמל חד ודק הוא מנתח את יצירי הספרות והאמנות של גדולי התקופה, והוא מבקש בהם את יסודותיהם הנפשיים והחיוניים. הוא הפך את מקדש-הספרות לבית-חולים ויחלק את הסופרים והחוזים על פּי מחלותיהם וידביק על מצחו של כל אחד מהם שם מחלתו בשפת רוֹמי. הוא רואה בַּכֹּל קלקול טעם, בולמוס התאוות,ליקוּי השכל וחולשת הרצון.

בבואו לבקר את הסופרים המפורסמים שבאירופה ולנתח את יצירותיהם, בוחר הוא לו כלי ניתוח וביקורת ממקצועות שונים במדע, כדי להראות ולהוכיח, כי פרי רוחם מסוכן הוא לחברה האנושית כסם-מוות. הוא שופך את לעגו המר, בסגנונו החריף המיוחד לו, על אותם המספּרים הצעירים בצרפת ועל מחַקיהם בשאר הארצות, המבקשים רק את היופי, רק את הצורה הנאה, בהאמינם, כי במקום שהצורה נאה ומחוטבה שם אין התוכן, יהיה מה שיהיה, יכול להיות מכוער, נבזה ונמאס. נורדוי מתנגד, בכל כוח הוכחותיו, לאלה המספּרים והאמנים, שהכניסו ב“אני מאמין” שלהם את העיקר: האמנות תכלית היא בפני עצמה, ואין לה תכלית אחרת מחוצה לה; היופי עומד גבוה מהמוסר והצדק, והיכולת להשיג ולחוש את היופי בכל עומקו ודַקוּתו היא הנקודה היותר עליונה בהתפתחותו של האדם; הרגשת הצבעים והגוונים וצללי-צלליהם המרומזים היא יותר נעלה מהרגשת המשפט והיושר.

הרעיון העיקרי העובר כחוט-השָׁני בכל הספר “אֶנטאַרטונג” הוא, כי תכלית האמנות הוא המוסר והחוק, שהם תכליתם האמיתית של כל מעשי בני האדם, כי אין יופי בלי מוסר. המוסר (אֶתיקה) והיופי (אסתטיקה) דבר אחד הם על-פי מהותם הפנימית.

אלה הסופרים המתארים בעונג מיוחד את הזימה והפשע בכל נפתוליהם ושחיתותיהם, כחוטאים ופושעים גמורים הם בעיני נורדוי. כדי להוכיח זאת ב“אותות ומופתים”, הוא משתמש בתורת רבּוֹ צֵ’יזַרֶה לוֹמְבְּרוֹזו¹³ ששירטט את הקוים המיוחדים של ה“פּושע מבטן” ואת הסימנים המובהקים המשותפים לגאוניות ולמחלת הרוח.

המלחמה העתיקה אשר קראה היהדות, על-ידי נביאיה וחוזיה, בשם המוסר והמשפט, בעובדי אלילי היופי, בבעל ובעשתורת, – מלחמה זו נתחדשה על-ידי נורדוי בצורה ספרותית.

הננו יודעים לכבד את הרגש המוסרי המפעם בכל הספר “אֶנטאַרטונג”, אבל האמת דורשת מאתנו להגיד, כי שנאתו הכבושה לספרות המודרנית עיוורה את עיניו, לבל יראה ולבל ירגיש את הקוים הדקים של האמנות החדשה ושל השירה החדשה, שאינן נתפּסות במלקחיים של הגיון בריא ושל מדעי הטבע. בכל יצירה אמנותית גדולה יש מלבד פְּשַט גם רמז וסוד. חסרה לו, לנורדוי, צניעות המבטא. כולו “מפרק הרים ומשבר סלעים”, אך ה“דממה הדקה” בלתי מצויה אצלו. אין הוא מבדיל בין הסופרים והאמנים של התקופה החדשה הבדלים דקים; אין הוא רוצה להכיר את האישיות המיוחדה של כל אחד מהם ואת זכותה של האישיות להתבטא על פּי דרכה היא. כולם שוים בעיניו, כולם חולי-רוח, כולם פּושעים וחוטאים הם. הסופר הצרפתי מוריס בּאַרס¹⁴, אשר כל עין בלתי-משוחדה מגלה בסיפּוריו וציוריו שרטוטים דקים וביטויים החודרים לתוך סתרי הנפש, גם הוא רק משוגע וחסר-דעה, פּושע וחוטא הנהו בעיני נורדוי. הקסם הרב השפוך על פּני חזיונותיו של מוריס מטרלינק אינו לוקח את לבו, והוא מוצא בהם פּטפּוט ילדים והזיות משונות.

כלי ביקורתו וניתוחו רבים ושנוּנים הם. דוגמאות ומְשָׁלים מכל ספרי-המופת ערוכים ושמורים בזכרונו, והוא יודע להשתמש בהם לחזק את סתירתו.

בפרק Der Ibsenismus, בספרו “אֶנטאַרטונג” מתנפּל נורדוי בחימה שפוכה על המבקר גיאורג בּרַנדֶס על אשר הגזים את ערכם של הסופרים המודרניים, וביניהם את ערכו האמיתי של הנריק איבסן. הפּולמוס הספרותי שבין נורדוי וברנדס (ושניהם בחרו ביטויים גסים מאוד במלחמתם איש ברעהו שאינם לפי כבודם, כאשר היו עושים לפָנים הרבנים, המתנגדים והחסידים, במלחמתם לשם-שמַים), – פולמוס זה הבליט את שני הטיפוסים המובהקים והקיצוניים של המבקרים היהודים בספרות העולם, של החסיד האָדוק, המלא “דביקות” בדברו על סופרי התקופה של עם ועם, ושל המתנגד בעל “מוח הברזל” שניפץ את אלילי הדור. ברנדס הוא תלמידם או חברם של היפוליט טן, של רנאן, של אנאטול פראנס, של ניצשה ויתר כופרי הדור ובעלי הסָפק. נורדוי למד בבית-מדרשם של אפּלטון, ברוך שפּינוזה, משה לאצארוס וצ’יזרה לומברוזו. הוא אהב את מוריו אלה ושמם היה נישא תמיד בפיו. ברנדס הראה תמיד סימני הכנעה, כמעט התרפּסות, לפני היהודי בן-הנַגר מנצרת (אף אם לא הודה מעולם במשיחויותו או אלהותו)¹⁵. ונורדוי הראה תמיד (אף בטרם שנעשה ציוני) פּנים זועפות ונזעמות להוֹזה בעל הפּנים החוורים הזה, שראה בו רק את חולה-הרוח. ברנדס בתור מבקר נוטה חסד ומראה לפעמים גם חיבה יתירה לאותם הסופרים הדקדאנטים, המרגישים הנאה מיוחדה לטפל בזוהמת החטא ולהשפיל את כבוד האדם ולחלל את קדשי הרוח. נורדוי מתח תמיד את דינו הקשה על אותם הסופרים, אשר מכל ציוריהם, חזיונותיהם וסיפוריהם מבצבץ ועולה הרעיון, כי בקרב כל אדם, גם היותר תרבותי, מתנמנמת איזו חיה-רעה, איה שֵׁד נורא, ואין, בכלל, צדיק בארץ; על אותם הסופרים העמלים לתאר רק את הצד הרע, השחור והמגונה שבאדם, שקללת ירושת הדורות רובצת עליו ואין בכוחו להשתחרר מירושתו זו ולהיטיב את דרכיו, כי על ידי זה עוזרים אותם הסופרים להכניע ולשעבד עוד יותר את רוחו של האדם החפשי לבחור בטוב ולִמְאוֹס ברע. השקפת-עולמה של היהדות: הַבָּא לְטַהֵר מסייעין אותו, וכי ביד כל איש להגיע למעלת משה רבנו. – השקפה זו היא חלק מעצמיוּתו הספרותית של נורדוי.

בהיות נורדוי לציוני החל להתעניין בספרות העברית החדשה. הוא ביקש למצוא בה לא רק את הד החיים החדשים של התנועה הציונית, כי אם גם את הרעיונות המקוריים שהולידו תנועה זו, שראה בה, כחברו הרצל, את הנסיון האחרון לראות עם חי, ככל העמים, היושב על אדמתו, עומד ברשות עצמו ויוצר ערכים תרבותיים ששורשם בספרות החוקית והנבואית, וענפיהם הפוֹריים משתרעים על כל מקצועות חיי החברה, המדע, הספרות, והאָמנות.

הלימודים העברים שרכש לו, במידה ידועה, בבית אביו עד השנה החמש-עשרה לימי חייו, ושכבר הסיח את דעתו מהם ונדמה לו כי כבר שכחם, – הנה הלימודים האלה חזרו ונעורו בקרבו, בשובו אל עמו ואל תקוותיו, והם אשר עמדו לו להבין את אשר הוא קורא בספר עברי (אם התעניין משום-מה לקרוא בו). החוש החריף של בלשנותו והרגשתו הספרותית, – שהיתה חדה ומפותחה בו באופן מפליא עוד משנות עלומיו, – עזרו לו לתפוס את הרושם הכללי של הספרות העברית החדשה ואת זרמיה השונים.

ומעניין הוא לשמוע את סקירתו של נורדוי על הספרות העברית:

"…כאשר הציע לפָנַי ידידי וחברי-לעט, הסופר ראובן בריינין, בפעם הראשונה לתרגם את ה’פּרדוכסים' עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוהה וכמעט זרה בעיני. כמעט יראתי להעלות את הרעיון על לבבי כי את ספרי זה יגישו לקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ראוי הוא ספרי זה באמת להיות מזון רוחני לרבבות ולמאות רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה סופר עברי?¹⁶

לא יָרֵאתי, חלילה, כי אחי בני עמי יושבי הַתְּחוּם לא יבינו לדברַי ולמחשבותי. יודע אנוכי יותר מדי, עד כמה גבוהה התפּתחותם הרוחנית ועד כמה מוכשרים הם לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולמצוא נתיבות בין הרי הפּלפּול התלולים, לא יקשה עליו לחדור אל עומקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום היתה סיבה אחרת. אנוכי שאַלתי את נפשי: איך תפעל החליפה הפּתאומית של חוג ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלימודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יכניסו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתייחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים ניגוד גמור לאותם הדרכים שהורגלו בהם? האמונה נשענת על הקבּלה והמסורה, וראיותיה והוכחותיה הנה: “כמה שנאמר” ו“כמה שכתוב”; ואני כופר באסמכתאות שאינן עומדות בפני כסא המשפט של הדעת. התלמודיים

בעלי ההלכה, הסברא והאגדה, לוקחים את אחד המקראות, או אחת הסוגיות החמורות בגמרא, ומפלפּלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כך מיישבים אותם, או רק חושבים כי הם עושים זאת, – ומיישרים את מַעקשיהם. גם אנוכי מגלה סתירות בדברים מדעיים המסורים לנו, גם אנוכי מבקש למצוא את הכוונה הנכונה המתיישבת על הדעת, אבל דרך הגיוני-אני הוא אחר לגמרי: אנוכי מבקש ביותר לגלות את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדַבּק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחבּרן על כרחן.

אבל די היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות, להניח את דעתי ולהחליש את פּקפּוקי. ראיתי כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית היא המקור היחידי של השכלתם, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר ניתנו להם ספרים על-דבר תולדות האדם הקדמון ועל-דבר תורת ההתפתחות של דרווין, על אדות תורת הכלכלה של קארל מארכס ועל-דבר תורת הנפש והחיים. ולא זו בלבד, אלא גם סיפורים טבעיים, ריאליים ועוד יותר פּורנוגראפיים, המלאים ניבול-פה, המציאו לקוראים העבריים, דברים שאולי צרכם איננו כל-כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדיהם. ואם מעט היו כל אלה, הנה גם את הפּטפּוטים הערפִּליים של ניצשה, המשוגע האומלל, אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבולבל ומטורף, וישים קץ לה רק אחרי אשר הועם בו זיק שכלו האחרון, ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוללות, אשר בעיני שיכּוֹרֵי ההשכלה, שהתפרצו מבתי-הישיבה, הם נראים כ“המלה האחרונה” של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסוֹדיים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתירה, כאילו השמיעו תורה חדשה וינַבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מָלְאָה מכל המינים והיא חילונית לכל דבר, נחַמתי ואמרתי בלבבי: לא נורא הדבר אם גם יבואו ה’פּרדוכסים' שלי ויתפסו בה קרן-זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לסלוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחילה להיות כלי-תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קודש היא השפה העברית בעינינו, על כן נוטים אנו, על-פי רגש טבעי, להאזין ולהקשיב ביראת הכבוד אל כל אשר תאמר לנו, ולקבל בלי בחינה וביקורת את כל הגה היוצא מפּיה. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפּת השפה מַחְנֶקת את גרעינו של הרעיון הצפון בה, ובקדושתה וכבודה החופפים עליה היא מגינה על זה האחרון, לבל תחלל אותו עין הביקורת בסקירת הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפּלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְהָה את חודה של המחשבה ומחנכת מעט-מעט דור של אמני הזכרון, החוזרים על פטפוטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כוונתם ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא מטמטם את רוחו.

טוב איפוא הדבר, כי ינטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב איפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה. על-ידי זה ייוָלד החשד המועיל בלב הקוראים העברים גם בדברים, שהם קוראים “שחור על גבי לבן” בשפה העברית, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מובעים הם בשפת ישעיה, איוב ונעים זמירות ישראל. על-ידי זה ילמד גם הקורא העברי לבלי וַתֵר על זכות האדם העליונה, היא הביקורת החופשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשיטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה הונביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקודש, יכולה היא להיות אוֹמנת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלָפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קודש תהיה לנו על-ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קודש על-ידי הדעות וההשכלה שהיא מרביצה בקרב אחינו, קודש בתור מורה-דרך לעם העברי העולה מהעָבר אל ההוֹוה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והדמיונות אל עולם המציאות; מעולם הגהגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. השפה העברית לא היתה מעולם יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להכין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מַתחֶלת להתווֹתה לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה על הפרק שאלות רבות העומדות ומחכות לפתרון: שאלות הכלכלה המדינית, שאלות המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה תהיינה לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף-נא ללמוד כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמד אותנו. במוח העברי יש די מקום לדעת הכפולה הזאת. נהיה-נא גם להַבָּא עם-כהנים בכל הנוגע לטהרת המידות, לארחות המוסר הגבוה, לנקיון הלה והנפש, אבל נהיה-נא יחד עם זה עם העומד על מרום פּסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אַל יהיה זר לנו, – נאמר נא בסגנון המשורר הרומי. נלמוד-נא הכל, אם גם בשביל זה שנוכל אחרי כן להשליך מדעת אחרי גֵוונו דברים אחדים ולהַבזותם בעינינו".¹⁷

ניו-יורק, בחודש טבת, תרפּ"ג.

נוספות

שעות אחדות רצופות שוחחתי היום עם מאכס נורדוי בעניינים שונים. אגב שיחתו בשאלות העם העברי העומדות על הפּרק נגע בפרובלימה של המוות. חפצתי לשמוע את השקפתו על אדות השארת-הנפש, והסיבותי את שיחתי לנושא זה. כפי הנראה חשב הסבא הגדול בשנותיו האחרונות הרבה על המוות והאלמוות, ובחפץ לבבו נענה להערותי בנוגע לחידה נצחית זו. זרם שיחתו התפּרץ. והנני רושם בפנקסי את תמצית השקפתו על המוות, ואני מתאמץ למסור דבריו כּהוָיָתם, אף אם בקיצור נמרץ.

פּיקח ופיכח הוא נורדוי יותר מדַי במה שנוגע לשאלת המוות.

“כופר אני באַלמוות, בכל אופן במושג האַלמוות המקובל. מת האדם – ואיננו. במוֹת הגוף ימות גם הרוח – וחדל ה”אני" לעולם. סופו של כל אדם – יהיה גורלו מה שיהיה – אפס ותוהו. כל החקירות והפלפולים הפילוסופיים על אדות חיי הרוח, חיי הנפש, – אם בצורה זו או בצורה אחרת, – גם אחרי מוֹת הגוף ואחרי הפרדו ליסודותיו, אינם אלא הבל ואונָאת עצמנו. כיון שמת הגוף, פּרחה גם נשמתו, פּרחה הכרתו לנצח-נצחים, חדלה אישיותו והויָתו לעד."

ונורדוי חושב, כי האפס המוחלט הבא עם המוות הוא אך לטובתנו. אילו היה רוחנו בן אלמוות, היינו סובלים מזה יסורים גדולים. נניח לרגע – קרא נורדוי – כי רוחנו חי לעד וה“אני” שלנו (כלומר: זכרונותינו, רגשותינו, געגועינו והכרתנו) אינו פוסק עם מוֹת הגוף, אז הלא כעבור מאה או מאתיים שנה אחרי מותנו, הולכים ונֶאסָפים וכָלִים כל אותם האנשים, כל אותם חזיונות החיים וענייניהם, אשר רוחנו היה דבוק בהם, וכל החיים, בני-האדם ומעשיהם ועלילותיהם, כבר יהיו זרים ומוזרים לנו וגם רחוקים מאִתָנו, עד כי סוף-סוף ה“אני” שלנו ישונה בהכרח והיה לאחֵר לגמרי, ולא דבר לחלוטין מאותו ה“אני” היקר לנו מכּל, כל עוד אשר אנו חיים, ושכל-כך קשה לנו הפּרידה מעליו.

עוד זאת: אם גם אחרי מותנו לא יחדל ה“אני” שלנו להמשיך את קיומו באיזה אופן, באיזו ספירה רחוקה הנעלָמה מאתנו כיום, ורוחנו אשר יוסיף להתקיים, אם גם בקיום הבלתי-מובן לנו כיום, והוא ירגיש ויידע ויכיר הכל, – אז הלא יסבול ויעוּנה לבלי קץ, בראותו כי הנפשות החיות התלויות בו והוא בָהֶן נצרכות אליו, בעוד שהוא, הרוח, אין לאל-ידו להושיען ולחלצן מן המיצר. הבנים נתונים בצרה והרוח החי של אביהם המת יודע ומרגיש זאת, אך קצרה יכולתו לבוא לעזרתם, כי חדלה ממנו כל פּעולה. חיי רוח כאלה בלי כל פּעולה, בלי כל התגַלוּת במעשים מוחשיים, – חיי רוח כאלה טוב מהם המוות. ואם נאֹמַר, כי ה“אני” המסוים שלנו אמנם חדל עם מוֹת הגוף, אבל הרוח שב למקורו, לאלהי הרוחות, והתבולל בהרוּח הכללי של העולם, בהבִּינָה העליונה של האוניברסום, – הלא גם אז חָדַלנו מִהיוֹת, אחרי שאישיותנו הפּרטית, שרַק היא יקרה לנו ורק בנצחיותה-היא אנו חפצים, כבר נכחדה כליל. סוף מסקנתו של נורדוי: "אין לפחוֹד מפניה מוות. כל מי שראה פעם ושתיים, ומה-גם אם פעמים רבות (כמוני הרופא), את גסיסתו ויציאת נשמתו של האדם, כבר חדל מִפְּחוֹד מפני הפְּטירה מהעולם הזה. בשעה האחרונה אין הגוסס מרגיש בצערוֹ ובמַכאובֵי בשרו, ורוחו הולך ונרדם והוא ישן שנת הנצח, אחרי אשר עיף הוא מטרדות החיים והעולם. בן הדעת העליונה אינו ירא את המוות כשהוא לעצמו, כי אם קשה עליו הפרידה מהנפשות האהובות עליו, או מעל העבודה שלא נמלָא חוּקהּ, שעדיין לא נגמרה. הוא יודע, כי המוות בלי עִתו יגרום צער והפסד לכל הנפשות התלויות בו והנצרכות לעזרתו וכי תעודת חייו, עבודה המוטלת עליו, תיפסק בטרם השלים את הניטל עליו. אולם משיִזְקַן האדם, כוחותיו יעזבוהו, והוא כבר השלים את חוק חייו, הלוך-ילך מעולמנו בלי רגשי צער וגם בלב מלא מנוחה. עבר יום העבודה וכבר אין צורך בו – ויישן שְׁנַת המָוות. בניו ואוהביו יבכו מעט ומהרה יתנחמו, וישובו לחיות על-פּי דרכם הם – עד אשר יגיע גם סופם.

פּשטן הוא נורדוי יותר מדי. הוא השליך מעליו את סבל הירושה של הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, שהרבו והעמיקו לחקור בסודות המוות ושלאחר המוות.

ובמוחי מנקרת שאלה אחרת: כמעט חוצפּה היא מצדנו לחשוב את עצמנו ראויים להשארת הנפש, כי מה הם מעשינו הגדולים, מה הם נצחונותינו הכבירים כי נהיה ראויים בשבילם לחיי נצח? עוד זאת: וכי כדאי הוא ה“אני” הפּעוט שלנו, עם כל ערכיו הפּנימים הדלים, כי נחפּוץ להמשיך את קיומו לנצח-נצחים?

מן היומן, לונדון, 12 ביולי 1920.

---

---

ד"ר נתן בירנבוים

מאת

ראובן בריינין

ד"ר נתן בירנבוים/ ראובן בריינין

¹

הוא נפל. בחירתו לפּאַרלאַמנט נכשלה באַשמת ה“שלאַכטיצ’ים” הפּולנים, והיהודים המעטים שמכרו כבוד עמם. ובירנבוים הוא היהודי היותר טיפּוסי, היהודי היותר מובהק ומצוין בין יהודי אוסטריה. לד"ר נ. בירנבוים התוַדעתי זה קרוב לשש עשרה שנה בווינא. בימי השבוע הראשון להתיישבי בעיר וינא התרוֹעעתי לבירנבוים, והחילותי לעבוד בלי שכר בעתונו “זֶלְבּסטאֶמאַנסיפּאַציוֹן” עבודה קבועה שנמשכה שנים אחדות. בכל יום ויום הייתי נפגש אתו פעמים אחדות. במשך שנים אחדות עבדנו יחד עבודה ציונית. ואָנוכי הכרתיו ולמדתיו לדעת מקרוב, וכמדומה לי שחדרתי לפני-ולפנים בחדרי נפשו.

בירנבוים נולד בווינא (בשנת תר"ך) על ברכי הורים ילידי גאליציה. הוא גמר את חוק-לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה בווינא. בהתוַדעי אליו בווינא היה עוזר לעורך-דין ועורך העתון הציוני “זלבסטאֶמאַנסיפּאציון”. עוד בהיותו סטודנט נהיה לציוני והיה אחד ממייסדי החברה האקדמית “קדימה”, ועוד בהיותו סטודנט נתמנה לעורך העתון הנזכר, שמספּר חותמיו לא רב היה, אך השפּעתו על הצעירים, ביחוד על תלמידי בתי-מדרשי המדעים הגבוהים, היתה עצומה. העתון הנזכר היה אָז היחיד והמיוחד בשפה האַשכנזית שהטיף לציון וללאומיות. בהתודעי לד"ר נ. בירנבוים היה כאיש-פּלא בעיני: אַדבוקַט צעיר שנולד, חונך וגודל בווינא והוא יותר קרוב בכל נטיותיו, דעותיו ושאיפותיו הגלויות והסמויות – – – ליהודים המזרחיים מאשר ליהודי המערב. מלאכתו בלשכה של עורך-דין היתה לו כמשא כבד. הוא היה אָז, בראשית התוודעותי אליו, כשנה אחרי חתונתו. הוא נשא בת וינא, שהוריה היו גם כן ילידי גאליציה, בלי נדוניה. פּרנסתו היתה דלה ומועטה, ותמיד מיום הכרתיו סבל מחסרון כסף לצרכי ביתו, תמיד היה מסובל בחובות.

בירנבוים ידע מעט מן המעט עברית. כלומר: עם-הארץ פּשוט וגס לא היה, ובעזרתי התמידית במשך השנים שהייתי קרוב אליו הוסיף לקנות דעת השפה העברית והעניינים הנוגעים ליהדות, והוא שאַף תמיד לדעת זאת. בשנת 1892 החל בעזרתי להוציא לאור בשפה האַשכנזית מכתבים ללימוד השפה העברית בתור שפה חיה, לדיבור ולכתב. חוברות אחדות יצאו מן המכתבים ההם ונפסקו, אַף כי נמצאו להם מנויים באוסטריה ובאַשכנז. בכלל חסרה לבירנבוים מידת ההתמדה. דברים רבים החל, וההתחלה היתה תמיד מתוך התלהבות, אַך מהרה היה מצטנן ועובר אל עבודה אַחרת, ועוד הפּעם בהתפּעלות ובאופּטימיות עד שהמירה בעבודה חדשה.

יסדתי בשנת 1892 עם בירנבוים חברה “שפה ברורה” בווינא בשביל הדיבור העברי וכדי ללמד לתלמידי האוניברסיטה את השפה העברית. בירנבוים היה הראש, ואני המזכיר של החברה, אשר התקיימה במשך חורף אחד, ואחרי כן נתבטלה באַשמתו. בירנבוים שאַף מיום הכירי אותו לגדולות. מסגרת עבודתו היתה תמיד צרה לו. אַך מצבו החמרי וחוסר סבלנותו ואִי ידעוֹ להתהלך עם הבריות היו לו למכשול. מיום עמדו על דעתו היה לו סגנון אַשכנזי מיוחד להביע בו את מחשבותיו או הרגשותיו. ותמיד היה מן המבקשים נתיבות חדשות לרוחו, אַף כי אחז זמן-מה באיזו דעה היה ממש קנאי קיצוני, והיה נוח להתרגז אם התנגדו לו אַף בדבר היותר קל, ולא היה זהיר מעולם בלשונו מלפגוע פּגיעה גסה בכבוד מתנגדיו, אף אם לא היתה להם כל פּנייה עצמית. אַך כעבור זמן-מה היה עובר בעצמו, – ותמיד גרמו לזה על פּי רוב סיבות חיצוניות שהשפּיעו על נפשו ושינו הלך-רוחו ונטיותיו הפּנימיות, – לקצה אַחר, להשקפה חדשה המרחפת באַויר, לאיזו נטייה חברתית שהיתה זרה לרוחו, ואָז היה מתנגד בכל עוז ובכל קצף-חרונו לאוחזים ודבקים בדעה או בהשקפה שאתמול היה לה בעצמו עבד-נשבּע.

אולם בין כל מכירי שהיו לי בווינא, בין המשכילים והסופרים והמלומדים, – ומספּרם היה לא מעט, – היה נ. בירנבוים היחיד והמיוחד ששאַף תמיד לחדור אל נפש האומה העברית באמת, ושהביט על עצמו כעל חושֵׁב-בּוֹסֶר, כל איש לא-גמור, שעליו עוד ללמוד ולהכיר לדעת את הדברים והנושאים, שהוא מדבר עליהם, שהוא הוגה ומטפּל בהם. הוא התאמץ ללמוד את השפה העברית, לקרוא ולהבין את “היד החזקה” של הרמב“ם. הוא יגע גם ללמוד ולהבין את הז’ארגון, בראותו ובהרגישו בו חלק מנפשם של יהודי המזרח ומהקולטורה שלהם. ובמשך שתים עשרה השנים האחרונות נתגלגלה נפשו של בירנבוים בגלגולים רבים ושונים. הוא גם אָחז את החבל בשני ראשיו. ביקש, בחן, שאַף, קיוה, היה קרוב למטרות שונות, וסוף סוף מאומה לא השיג, מאומה לא מצא. תקותו האחרונה,תקותו החזקה היתה כי ייבחר הפּעם על-ידי יהודי גאליציה לפּארלאמנט האוסטרי. את שארית כוחותיו חגר, מתח את קשת האנרגיה הרוחנית שלו. הוא נדד מעיר לעיר, הטיף מעל בימות בתי-הכנסיות וישפּיע על ההמונים, וגם רכש רבבות רבים מאחיו. ורבים מן הלאומיים, רבים מן הצעירים ממעריציו, רבים ממכיריו ומחסידיו הישנים והחדשים נלחמו בעד בחירתו בכל תוקף וגם הביאו קרבנות. ונדמה כי השעה שיחקה לו; נדמה כי קרוב, קרוב מאוד, היה למטרתו: לתפוס את המקום הראוי לו בחברה, להיות מליץ לאחיו, לעבוד בשדה רחב ולהגאל גם מעניוֹ. רק כפשע היה בינו ובין מטרתו (ובודאי בנה ארמונות-אויר חדשים בדמיונו), והנה גם הפּעם נפל: הפּילוהו, דחפוהו אחורנית. שונאי ישראל ניצחוהו על-ידי מעשי אלימות ומדוחי-שוא. גם מתי-מספּר מאחיו מכרוהו, מכרוהו בנזיד עדשים. אין מזל לאיש זה, ואין מזל ללאומיות העברית באוסטריה. בירנבוים הוא-הוא האיש שהיה ראוי ומסוגל להיות לפה ולמגן על הלאומיות העברית ולהיות בחירם של יהודי גאליציה. טראגדיה מעציבה הם חיי בירנבוים. הוא היה תמיד מן השואפים, ותמיד מן הנחשלים; תמיד מן הקופצים-בראש, ותמיד מן הנדחפים לשורה האחרונה. ומעולם לא תפס את המקום בספרות או בחברה, שהיה ראוי על פי כשרונותיו לעמוד שם. תמיד שאַף לגדולות, ותמיד עסק וטיפל בקטנות. רק הפּעם בימי מלחמת הבחירות עסק ב”מעשה משחרר" והועמד בשדה-המערכה של החיים, וגם עתה נדחף לאָחור, בעוד שאחרים, שאינם מגיעים אַף לקרסוליו, עלו מעלה, והם יהיו מראשי המדַברים. ועדיין הוא, בירנבוים מקוה ולוחם. ידיו לא רפו. ואולי גם ינצח, אף כי הנני מסופּק בזה עד-מאוד. הפּסיכולוגיה של ה“הצלחה” עוד לא נחקרה, עוד לא נתבססה על יסודות מדעיים מוצקים, ובכל זאת יש להניח כי דבר-מה חסר לו לבירנבוים שיצליח. והחסרון מונח, אם אין אני שוגה, בו בעצמו. אולי מפּני שהוא רודף כל ימיו אחרי ההצלחה. ובת-שובבה זו זה דרכה לברוח מפּני הרודף אחריה, בכל אופי מפּני הרודף אחריה ואיננו יודע איך ומתי רודפים. ואולי עניותו גורמת. ועניותו היא צעקנית וקולנית יתר מדי. ומי יודע אם לא יעזבוהו עתה גם אוהביו ומעריציו, חסידיו ותלמידיו, אחרי אשר לא הצליח. בימינו כורעים ברך רק לפני ההצלחה, אם גם הכורעים יודעים במחיר מה נקנתה, ואם גם מכרו בעדה יתרונות הנפש, יושר, צדק ומשפט.

כשעלה כוכבו של הרצל היה בירנבוים ממתנגדיו היותר חזקים. בפה ובכתב נלחם נגדו. בקונגרס הציוני הראשון האמין בירנבוים כי יתפוס את המקום היותר חשוב; יען כי הוא היה אבי הציוניות, אבי הלאומיות העברית באוסטריה. תקותו בגדה בו. הוא לא נבחר אל הועד הפּועל של הציונים כאשר חפץ וכאשר האמין. אחרים שלא היה להם “עבר” ושלא היו להם “מעשים טובים” נבחרו. ואותו, את בירנבוים, מינו למזכיר לשכת הציונים בשכר שקבעו לו. הוא שנא בלבבו את הרצל. בירנבוים האמין שהרצל גזל את עטרתו. הוא, בירנבוים, עבד כמה וכמה שנים בתור סופר ובתור אַגיטטור לרעיון הציוני, לרעיון התחיה, והביא לו, כפי שהאמין, קרבנות רבים, ועתה בא הרצל, אך-מִתְמוֹל, איש שידע מעט מאוד את היהודים והיהדות, ועמד בראש התנועה, והכל משתחוים לפניו ול“מרבה המשרה (של הרצל) אין קץ”. ובירנבוים, תחת לעבוד עבודה חיובית, תחת להכיר את יתרונו של הרצל – היה לנרגן, מלא קנאה ושנאָה לזה האחרון. “מאחורי הגדר” הקים בין סטודנטים אומללים חבורה קטנה ודלה של מתנגדים להרצל, והאמין בתמימותו כי יפּילהו. הרצל התייחס אליו בחיבה, אך החזיקוֹ במרחק ידוע מעליו, כי לא אָהב אותו ולא האמין בו ובכשרונותיו. והרצל ידע אֶל מה שואף בירנבוים: אל המשרה והשלטון. וכעבור שנה אחרי היות בירנבוים מזכיר בשכר, הדיח אותו הרצל ממשמרתו. כלומר: הסב כי בירנבוים יבקש בעצמו פּטורין ממשמרתו. – – – ובירנבוים החל מעט מעט לכפּור בציוניות, בנחיצותה ובאפשרות הגשמתה. הוא נשאַר לאומי, לאומי קיצוני, אך לאומי סוציאלי, ציוני בלי ציון. ה“בונד” ברוסיה היה לו מעתה לאידיאַל. מקודם היה בירנבוים ממעריצי השפה והספרות העברית, שחשב רק אותה לשפה הלאומית שלנו. ואחרי שחדל להיות ציוני נהיה למעריץ הז’ארגון, והחל לבקש וגם למצוא בו יופי, עוז, חן והדר. הוא יסד זו אחרי זו אגודות קטנות עם פּרוגרמות מורכבות ובלתי ברורות ומסוימות, אגודות שהיו מתקיימות חודשים אחדים ומתפּרדות. ושנים אחדות עבד בעתונים יהודים-אַשכנזיים שונים, והדפּיס בהם מאמרים פּובליציסטיים, ומהם גם יפים ומקוריים. אַך ברובם שורר הפּלפּול המחודד, ההתחכמות היתירה. אך באחדים מהם הכניס באמת מחשבות לאומיות, שיש לשים אליהן לב. ומחשבתו הלאומית, הקולטורית, עשירה בצבעים ובגוונים, אם גם לא עמוקה היא בתוכנה.

מן היומן. 9 ביולי 1907.

---

מרדכי בן מתתיהו אנטוקולסקי

מאת

ראובן בריינין

ביום הרביעי לחורש תמוז נאסף אל עמיו הפַּסָל הגדול מרדכי אנטוקולסקי. אילו היה המנוח צדיק, היינו יכולים להתנחם בפתגם של חכמינו: ״עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר״. הצדיקים הם טיפּוס קבוע באומתנו. הללו מהם נובלים והללו צומחים. לא כֵן פַּסָל. זאת היתה בִּריאָה חדשה בישראל. גם השם פסל חדש הוא. עד השנים האחרונות לא היה בספרותנו גם שם קבוע ומיוחד לחוטב צִלָמים ופִסלָים ¹. בשפה היהודית-האשכנזית המדוברת בפי מיליוני אחינו אין עוד גם כיום שם מיוחד לחכמת־חרשים זו. הנני בטוח שהשם ״סקוּלפּטור״ שסופרי האידית משתמשים בו בלתי מובן לרוב הקוראים בשפה זו, והשאר מתרגמים להם את הוראת המלה הזאת בשפתם הם: ״עושה אִישוֹנים, אלילוֹנים, צַעצועים־שַעשועים״.

ההמון העברי, חובשי בית־המדרש והבטלנים מכל הסוגים, אם שמעו את שם אַנטוקולסקי גם בחייו, לא ידעו ולא הבינו במה קנה את עולמו ופרסומו, לא ידעו ולא הבינו את טיב עבודתו ומהותה. הם ידעו רק אחת: יהודי זה הוא קרוב למַלכות, הוא מרויח כסף רב, וזאת העיקר, יען כי אומן־יד מופלא במינו הוא ו״שֵׁדים באצבעותיו״. אלה הם המושגים של רוב העם העברי על אדות אחד מבניו הגדולים, אחד גאוני האמנות שמספּרם בכל האנושות מעט הוא מאוד.

ונפלא הוא הדבר, כי בני העם אשר בתורתו נאמר כי בצלאל חרש־האבן־והעץ היה מלא ״רוח־אלהים״, בני העם אשר אלהיו בעצמו ובכבודו היה הפּסל הראשון, כי עשה את האָדם בצלמו כדמותו, ואשר ציוה למשה עבדו לפַֹסֵל לו שני לוחות הברית למען יכתוב עליהם את עשרת־הדברות - האם לא נפלא הוא הדבר, כי דוקא רוב בני העם הזה משפּילים כיום את האָמנות שיש בה ״רוח אלהים״ למדרגת מלאכה ועבודה גסה, אשר אם מַתן שׂכָרה בצדה והיא מפרנסת את בעליה בתווח הרי היא פּרנסה ככל ה״פּרנסות״, ואם היא איננה מעשירה את בעליה הרי היא גרועה ופחותה גם ממלאכת הסרסרות והשדכנות כשהן מחַיות את בעליהן.

ועוד יותר נפלא הוא הדבר, כי דוקא על ברכי עם הגולה, דוקא ב״ירושלים דליטא״, שעשיית הפּסלים והצִלָמים היתה נחשבת שם לעווֹן גדול לחילול חודש, לשֶׁקֶץ ותועבה, — דוקא שם נולד היוצר הגדול שמעטים כמוהו בכל אירופּה הנאורה. האנושות הנאורה, שאִם איננה עשירה אבל גם בלתי ענייה היא ביותר בכל מיני כשרונות וגאוניוּת, רָשָׁה ודַלה היא במה שנוגע לכשרונות של פַּסלים גדולים. מימוֹת מיכל אנג׳לו עד ימינו — הפסלים הגדולים, אשר ידעו להטיל נשמה חיה בחמר ובאבן, היו רק מעטים מאוד, רק אחדים. ואנטוקולסקי העברי הוא אחד היותר גדולים ביניהם. בכל ארץ אשכנז, למשל, העומדת על מדרגה כל כך גבוהה בסולם ההתפתחות התרבותית, לא היה ואין גם כיום אף פסל אחד, אשר יִשִׁוה בגדלו ובמקוריותו לאנטוקולסקי.

                                    *

שלושה שותפים היו בגאוניותו של אַנטוקולסקי: עמוֹ, העם הרוסי והעם הצרפתי. עמוֹ נתן לגאוניוּתו את גרעינה הפּנימי, את נשמת־נשמתה. בלי הגרעין הזה ובלי הנשמה הזאת לא היתה יכולה להיות למה שהיתה. העם הרוסי נתן לה את תנאי הגידול והצמיחה בימי התפּתחותה. העם הצרפתי נתן לה את הברק, הזיו וההוד. אולם אף אחת הרוחות של שלושה העמים האלה שהשתתפו ביצירתה לא התבטאָה כל צרכה ובמלואָה בפרי חרטו של הפּסל הגדול. תולדות ההשתתפות המורכבה הזאת היו ליקרים ופגימות בנשמת גאוניוּתו, את האחדות השלימה לא השיגה מעולם. אחדות זו היא מנת חלקם של האמנים, אשר לא עגבו על קולטורות ועמים זרים לתחם. על כן נפלגו תמיד מבקריו, — על הטובים והישרים שבהם הנני מדבר, — לשני מחנות. אלה מהם ראו בקוצר חוּג־מבטם רק את הקרעים והסדקים שבכשרונו, רק את החסרונות ואת המגרעות שביצירותיו וגם הטובים והמצוינים שבפסליו היו בעיניהם כמַמזְרֵי־האמנות. ואלה מהם, ביחוד סִטַסוֹב ², ראו רק את מעלותיה ויתרונותיה של הגאוניות הזאת מבלי אשר ראו והרגישו את פּנימותיה. גאוניותו של אַנטוקולסקי היתה בעלת תהוֹמות צמֵאים לתוכן מלא. אולם את התוכן המלא הזה לא מצאָה כל ימי חייה. דברי ימי הרוסים וגיבוריהם הלאומיים לא יכלו לשְׁבִּיר את צמאונה של הגאוניות העברית, אשר לא מצאָה את סיפּוקה בגבולות מולדתה.

                        *

מרדכי בן מתתיהו אנטוקולסקי נולד בכ״ה כסלו ת״ר ³ בווילנא. הוריו היו מוזגי יי״ש עניים, הדיוטים ונעדרים מכל כשרון מיוחד. גידולו-וחינוכו של מרדכי הקטן לא נבדל במאומה מחינוכם־וגידולם של יתר בני העניים בימים ההם ובמקומות האלה. בתולדותיו אשר כתב אנטוקולסקי, בירחון הרוסי ״המבַשׂר האירוֹפּי״ (בשנת 1887 ) לא סיפּר לנו מאומה מרשמי ילדותו ומכל אשר עבר עליו בשנות נַערוּתו שבווילנא. והסיפּורים שסיפּרו אחרים על אדות תקופת חייו זאת ריח האגדה נודף מהם. הם חוברו אחרי כבר נתפּרסם שמו של האָמן. מכל הסיפּורים אשר נדפּסו, בחייו ואחרימותו על אדות ילדותו ושנות נערותו שבווילנא יכולים אָנו להציל רק אמתו אמת אחד: תשוקה יתרה ועזה היתה בלב הילד מרדכי לצייר בגחלים על כל מה שבא לידו ולחרות באיזמל ציורים ותמונות בכל חומר רך או קשה ⁴. הפרס הראשון שקיבל מידי הוריו ומוריו בעד נסיונותיו הראשונים בשדה האמנות היו מכות לחי ומריטת שׂער. כפי הנראה לא הצטיין הילד בלימודי החדר היבשים ויתנוהו הוריו עַל יַד רוקם פּתילים למען ילמד את מלאכתו. אולם אָמנות זו שאין בה כל חכמה לא לקחה את לב הנער ויתרשל בה. אָז נתנוהו הוריו ללמוד את מלאכת פּתוחי־עץ בהוָנכחם כי אוּמן־יד הוא ויש תקוה כי יִראה ברכה בפרנסה כזו. אך דעתו של הנער לא נתקררה גם במלאכה זו. גם אדוניו אשר בביתו עבד, רָדָה בו בפרך. ויבקש תנחומים לנפשו במלאכת הפּיסול והחיטוב, שעסק בה בהֵחָבֵא, ככל אשר השיגה ידו בשעות המעטות בשבוע הפּנויות מעבודתו. אחרי זמן לא רב עזב את בעליו ואת בית מלאכתו, ברצותו להיות חופשי לנפשו. אז החלו לו ימי התסיסה הפּנימית, ימי השאיפות הבלתי ברורות. נפש היוצר העפּילה לעלות מעמק השִׁכיחוּת ההָרָה. נפש האָמן הרגישה את עצמה שבויה ואסורה ותתפּרץ לכסא מלכותה בממשלת היופי. הנער מרדכי עמד על פרשת הדרכים ולא ידע במה כוחו גדול. אמנים לא ראָה בקרב אחיו, כי הוא היה הראשון בקרב יהודי רוסיה אשר בחר באמנות, הוא היה הצִיר אשר בישר את התקופה החדשה, תקופת־האמנות, בישראל. הוא השתוקק לאור, מדע, לחופש. ויהיה בהתוַדעו בימים ההם אל תלמידי בית־מדרש הרבנים אשר בעיר

מולדתו, נולד בלבו החפץ לבוא גם הוא אל הבית הזה, למען יקנה לו שם דעת ולמען יוכל ללכת הלאָה בדרך זו. כי בית מדרש הרבנים היה אָז לצעירי בני ישראל כעין מַעבָרה מן החדר או הישיבה האוניברסיטה. עת ידועה הכין הנער את עצמו בלימודים הדרושים בבית מדרש הרבנים, ותלמידי הבית הזה שהכירו את נשמתו היתירה היו לו לעזר בדבר זה ⁵. בצמאון של ספוֹג יבש בלע את הספרים החדשים שבאו לידו, אַך את ראשית הלימודים היבשים היה לו קשה לעַכל. כוח־יצירתו דחפהו לעבר אחר. הוא בא לבית מלאכה של פִּסלֵי קדושי הנוצרים. פסלים לא היו אָז בווילנא. כשתי שנים עסק בעבודה זו, והאיקונין שיצאו מידו היו מצוינים במלאכתם. אנטוקולסקי אהב מנעוריו את השירה והזמרה והיה רץ לשמוע את תפילותיהם של החזנים המצוינים. בשפתיו היה מחקה את ניגוני החזן של בית־הכנסת הגדול: ״כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר״, ובידו היה מפסל מגזרי־עץ את האיקונין. נער עברי, אשר הורגל מילדותו לחזור על הפסוק ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו״ ולוקוק רקיקה חטופה מדי עברו על בית־תפלה של הקתולים, — נער עברי כזה, של שנות החמשים מהמאָה שעברה למִספָּרם, כי יהין לעסוק בגלוי במלאכת האיקונים הקדושים של הנוצרים, היה צריך להיות בעל רצון כביר, אשר רב כוחו לשבר את כבלי המסורת בפעם אחת. ובזה היה. אם בחר אנטוקולסקי בנערותו במלאכה זו, אשר הטביעה את חותמה על יצירתו האמנותית גם בשנות בגרותו ועמידתו, לא בו היה האָשם. אשמים היו אז המשכילים והנאורים בווילנא אשר לא שׂמו לבם לנערים עניים בעלי כשרון ממדרגת אנטוקולסקי. הן שמו של זה האחרון נתפרסם בעיר מולדתו בתור אמן חרש עוד בטרם יצא מתוכה ויהיה לפלא בעיני הנוצרים, אשר ראו פרי עבודתו. ובכל זאת לא נמצא אף אחד ממטיפי ההשכלה בימים ההם, אשר הפנה את דעתו ולבו לנער אנטוקולסקי להיות לו לעזר בחומר וברוח, למען ימצא את דרכו אל האקדמיה בתור אמן עברי. לנערים היודעים היטב את דקדוק השפה העברית, ומה גם אם ידעו לכתוב מליצות ושירים, עוד היו אז מהלכים בין המשכילים העברים, כמו אד״ם הכהן, מ.א. גינזבורג וחבריהם, אבל לנערים כאנטוקולסקי, שלא היה משכיל מהסוג המצוי אז, לא היה אף אחד מכהני ההשכלה אשר היה מקרב אותם, ואשר הכיר בהם את ״רוח אלהים״ הפּועם בקרבם. אָמנם המנוח שמואל יוסף פין, שהיה אחד מחשובי ווילנא ואחד מראשי המשכילים שבדור ההוא, קרא את הנער אנטוקולסקי לביתו ״לתִהוֹת על קנקנו״ וגם חפץ להיות לו לעזיר, אך רֶוַח והצלה עמד ל U ממקים אחר: אשת שר הפּלך הווילנאי, אשר ראתה עבודתו, הושיטה לו יד עזרה ותשלחהו לפטרבורג ללמוד שם את חכמת הפּיסול באקדמיה. היא גם נתנה לו מכתב מליצה לאחת מרֵעוֹתיה, בַרוֹנית עשירה בעיר הבירה. כל אלי מאחינו העשירים ורבי־ההשפעה המתפארים עתה בשמו של אנטוקולסקי היו צריכים לקרוא בבושת־פּנים את מכתבו הידוע של האמן הגדול, אשר הדפּיס בשנות התשעים למאָה העברה במה״ע ״נֹובוֹסטי״ שבו הוא מתוַדה ומתנצל לפני אזרחי הארץ ואומר: ״הראשון אשר בא לעזרתי היה איש רוסי… שמי נתפּרסם וגם חיי נצלו ממוות גם כן על ידי אשה רוסית…״ בפרק מתולדותיו אשר כתב האמן המנוח ב״המבשר האירופּי״ מספּר זה האחרון, כי הראשון אשר זרע בלבו את זרע היופי היה ג״כ איש רוסי, מהנדס, שהיה בא אל בית־המרזח של הוריו לשתות יי״ש ולהתפּלמס אתו. ״השיכּור־הפילוסוף״ הזה היה בעל תכונה פּיוטית והיה מספּר לנער החולם אגדות יפות לעורר ולהלהיב את אהבתו לאמנות, שהיתה נטועה בו מלידה. אין כל ספק כי אַנטוקולסקי ומיכה יוסף לבנזון לא היו היחידים, אשר התעורר בקרבם רוח השירה והיצירה בימים ההם, ימי ביכורי ההשכלה בתחום־המושב, אבל להם נמצאו אפּוטרופּסים, להם עזרו המקרים כי יִגָלה כשרונם, ומי יודע כמה בעלי כשרונות עברים ממדרגתם הם, או אולי ממדרגה יותר גבוהה, נבלו, מבלי אשר יידע איש מהויָתם ומבלי אשר יידעו אולי בעצמם כי רוח אלהים מפעמת בקרבם, יען כי לא נמצא להם אחות תומכת, כאשר נמצאָה למיכ״ל (היא אחותו הצעירה) וכאשר נמצאָה לאַנטוקולסקי מבנות נכר, אשר האמינה בגאוניותו ותפתח לפניו שערי היכל האמנות ושערי גן החיים.

                                   *

בהיות אַנטוקולסקי בן כ״ב שנה נכנס (בשנת תרכ״ב) לאקדמיה, למיות אשר חסרו לו הידיעות במלאכת הציור, כי הוא ידע רק פיסול העץ. מכתבה של חברתית ע. פּתח לפניו את שערי האקדמיה הכבדים. על תקופת חייו זאת, תקופת ההתהוות וההשתלמות הפּנימית של האמן, תקופת המלחמה הקשה בעד הקיום החומרי והאמנותי, תקופת הודאיות והספקות, העליות והירידות של נפש היוצר, — על תקופה זו יש לכתוב הרבה, בפרט שאַנטוקולסקי בעצמו הכין לנו חומר לתאור תקופת חייו זאת (באבטוביוגרפיה הרוסית שלו), אבל אין מטרתי פּה לכתוב את תולדותיו, כי אם לתת רשימה־מקוצרה מחייו ויצירתו האמנותית בקויה היסודיים. בפטרבורג מצא לו אַנטוקולסקי תומכים ותמיכה, אך לא במידה מספּקת. תביעותיו מהאמנות היו מרובות, אך מן החיים — מועטות מאוד, וגם אותם לא יכול להספּיק בשנים הראשונות בלי זלזול כבודו ובלי התדפּק על דלתות עשירינו. האקדמיה, אשר כל כך שאף אליה ואשר חשָׁבָהּ למקדש האומנות, לא יכלה תַת מזון מספּיק לרעבון נפשו. את אשר ביקש לא מצאבה ואת אשר מצא — לא ביקש. רוב התלמידים עסקו באולמי האקדמיה במלאכת הַעתָקות מעל מסיכות של גיפּסוס. אולם אַנטוקולסקי — — — לא מצא קורת רוח בהַעתקות ובחיקויים. גאוניותו היתה כצפור דרור שאיננה מקבלת מָרוּת, היא שאפה להתלבש בצורות אמנותיות חיות ומקוריות. הצורות, הפּסלים, הקבוצות, המסיכות והצִלָמים אשר ראָה על כל פּסיעה ופסיעה באקדמיה היו זרים לרוחו. לא להרבות את מספּרם של אלילי־האָמנות המתים היתה מגמתו, לא לחזור על חלומם של האָפנים הראשונים היה חפצו, כי אם לחלום את חלומותיו־הוא. הוא נשא נפשו לבנות בעצמו מקדש אמנות לא למושגים והרהורים מתים, כי אם לרעיונות ומחשבות, לרגשות וגעגועים חיים.

— — — בקהל התלמידים, אשר ידיהם עשו מה שכבר עשו אחרים לפניהם באופן יותר טוב ומוצלח, אשר לבבותיהם חשו מה שכבר חשו אחרים בהרגשה יותר עמוקה ואשר עיניהם ראו רק מה שכבר ראו קדמונים אשר סקירתם היתה יותר חדה, — בקהל התלמידים האלה היה אנטוקולסקי התלמיד העברי בודד. חבריו לא הבינו לרוחו. נדמה להם כי העברי הטיפּוסי הזה דוחק את רגליהם ומטיל צנינים בעיניהם. אולם הוא — זה המורד בממשלת היופי — לא שׂם לבו אל חבריו ועקיצותיהם. צר אָמנם היה לו המקום, אשר הקצו לו חבריו על ״קצה הספסל שאצל הפּתח״, אבל הוא הרגיש את המרחב שבנפשו. אנטוקולסקי זה, שהיה בעל נפש כל כך רכה, ירש מעַמו את קשיוֹ. קשי ערפּו היה של איזה עברי קנאי מדורות הקדמונים. עינויים רבים היה עליו לסבול בהיותו תלמיד האקדמיה, עינויים אשר לא ידעָם בן עם אחר אם גם לא יגיע בכשרונו עד קרסוליו (…) מימינו ומשמאלו ראָה יום יום את צעירי בני עמו המבקשים הצלתם בטבילה. אולם הוא עמד בנסיון, שלא עמדו בו חניכי בית־המדרש הישן, המשורר בשפת אבותינו קונסטנטין שפּירא והמלומד העברי ס. ועוד טובים וגדולים מהם. הוא הלך ישר דרכו; חשבונות ופשרות לא עשה בנפשו. — — —

את מוריו באקדמיה הרומית לא זכר אַנטקולסקי לטוב, כי לא לבד שלא למד מהם מאומה, כי אם עוד בעמל רב עלה בידו להשתחרר מעול הכבלים, אשר ניסו לאסור בהם את רוחו. גאוניותו הטבעית של התלמיד העברי לא היתה יתומה עזובה הניטָה שִכְמָה לסבול כל עוֹל אשר ישימו עליה ידי זרים, עד כי תַחָנק. בּעלים היו לה, והוא רצונו החזק של האָמן הצעיר בעצמו. אנטוקולסקי לא היה כְפוי טובָה. הוא שילם את מס הכבוד הראוי לשני מוריו, הפּרופ' רימָרס והפַּסל פּימינוב, שנבדלו לטובה מיתר המורים חבריהם.

בחודשים הראשונים לבוא אַנטוקולסקי אל האקדמיה היה אָנוס, יען כי הקיצבה שקיבל לא הספּיקה גם לצרכיו היותר הכרחיים, — לבקש לו עבודה להשׂתּכר בה. הוא בעצמו מספּר בתולדותיו, כי בחפץ לב לקח בבית־חרושת צעצועי־כדורים לַחרות עליהם אותוֹת המִסְפָּר. בעד עבודה אשר עבד ששה ימים רצופים ושלושה לילות, עד אשי נָקף עור ידיו, קיבל חמישה רובּלים. אם לא מצא לו שכר עבודה, וקשה וכמעט אי־אפשר היה למצוא, היה אנוס התלמיד הצעיר לפנות אל חסדם של נדיבי עמו. לא בלי בדיחוּת־דעת מספּר אַנטוקולסקי בתולדותיו אשר אשר שָּׂבעה נפשו בימי עָניוֹ, בלמדוֹ באקדמיה, מהבטחותיהם ועצותיהם של עשירי ישראל בעיר חבירה: ״הדבר היה שעות אחדות אחר חצות היום, וכל אוכל לא בא אל פּי; ואני מטפּס ועולה בברכיים כושלות במעלות הבית הידועות לי מכבר. כוח לא היה בי לעמוד על רגלי ונכון הייתי ליפּול בכל רגע. שעה ארכה עמדתי מאחורי הדלת, ולא עָרַבתי את לבי למשוך בכף־הפעמון, אך אחרי מלחמה פנימית תפשתי בה ואמשכנה בכוח. ויהי כאשר שמעו אָזנַי את קול צלצול הפּעמון אחזַתני רעָדה. נדמה לי כאלו ניתר לבי ממקומו, ואקרא בקול מוזר: ״אין לי חפץ בזה!״ ובמרוצה ירדתי מעל המעלות, כאלו צררני רוח בכנפיו. כאשר עמדו רגלי בחוץ חשתי כי אבן כבדה נגולה מעל לבי. שאפתי רוח לוָחה אך נפשי לא שבה עוד למנוחתה. חשתי את הלמות רקותי כהולֶם פַּעם. לאָן אני הולך? שאלתי ביאושי את נפשי. האם לא אחת היא לך אנה תלך, היש מטרה לדרכך? שמעתי את תשובתי הפּנימית. ובאמת אחת היתה לי אָנה ללכת, ומבלי מטרה נדדתי בחוצות כתועה. פּתאום עמדתי על מקומי ורגש גיל שטפני: נזכרי כי יש לי עוד שעון־זהב, הוא שארית הפּליטה מקנייני הדלים שהיו לי בטרם בואי לעיר הבירה…״

בימי היותו תלמיד האקדמיה התוַדע אנטוקולסקי והתרוֹעע לרֶפִּין (הוא הצייר הרוסי היותר גדול) שעבד עמו במחיצה אחת. על ידי רפּין התוַדע אַנטוקולסקי עוד לרוסים צעירים אחדים, מהם חכמים וסופרים. והם עוררו בקרבו המון שאלות וחידות. אנטוקולסקי ביקש תשובה על שאלות נפשו בספרים מכל המינים. היו ימים אשר שאל את נפשו השאלה הישנה:

למי אני עמל? למי יש תועלת ממשית ביופי? מה הוא היופי? מה היא האָמנות אמיתית? האם יש צורך בה? ועוד שאלות כאלה. הימים ההם ימי פּיסַרֶב ⁶ ורוב הצעירים הלומדים בבתי מדרש המדעים הגבוהים, אשר השתחוו לפני המדעים החיוּביים, ענו על כל השאלות האלה תשובה אחת כללית: הבֶל היא האמנות ואין בה תועלת״. כמעט פּתגם שָׁגור, שקיבל נוסחא קבועה, היה בפי טובי הצעירים ההם: ״טוב זוג נעליים מכל ציורי רפאַל וחזיונותיו של שקספּיר״. ההתייחסות השלילית הזאת אל האמנות, אשר מצא אַנטוקולסקי בקרב רֵעיו הצעירים, כמעט שהחלישה בקרבו את החשק לעבוד באקדמיה ולהשתלם במלאכת הפּיסול. רק האָמנים הבינוניים, האמנים־הקופים, מלאים וַדאיוּת והמה שמחים תמיד בחלקם ובעבודתם, והם בטוחים כי כל מה שהם עושים בודאי טוב הוא, בודאי יש בו תועלת, והָא ראָיה כי כן עשו האמנים של הדורות הקדמונים ושל האחרונים. לא כן האמן־היוצר. יש רגעים בחייו שהוא חושב את כל בִּריאוֹתיו לילדי אֶפס ותוהו ואז יִנָחם על כל מעשיו. יוצר־היוצרים בעצמו התעצב אל לבו ויִנָחם על כי עשה את האָדם בארץ. רגעי הספקות והיאושים, הנדנודים והפּקפּוקים הפּנימיים, שהם ממיתים לגמרי את כשרון העבודה והיצירה בלבות הבינונים, הרגעים האלה עצמם מַפרים ומַרבים את כוחות היצירה וכשרון העבודה בלבות הנבחרים. כל העולמות הולכים ונבראים מתוהו ובוהו בלבו, והאָמן־היוצר שבו שלא ידע אם להיות או לחדול, — יצא כמנצח ממלחמתו הפּנימית. הוא הכיר כי לא בבחירה חופשית נעשה לאָמן, כי אם בהכרח פּנימי החזק מכּל. הוא הרגיש עמוק בלבבו את נשמת עולם היופי, ומפּניו נָסו כל צללי המלים. אָז שב לעבוד בתשוקה יתירה. פּרי עבודתו בימים ההם היוּ ״החייט העברי״, ״הכילָי העברי״ ו״האנוסים״.

                               *

״מחייט העברי״ (או כמו שהוא ידוע בשמו הרוסי ״וֶצֶ’רני טרוּד סטאַריקאֹ״ — מלאכת עַרבוֹ של זקן״) הוא פּסל־עץ. את האוריגינל לא ראיתי, אבל לפני מונַחת תמונה מדויקת מועתָקה ממנו. ככל אשר אני מוסיף להסתכל בה כן תגדל התפּעלותי. כמדומה לי שאף המבקרים המעריצים את אַנטוקולסקי, כסופר הרוסי סטאסוב, לא חָלקו לפּסל זה את כל ההתפּעלות הראויה לו. אני מסתכל בתמונה זו ורואה לפני חייט עברי, מטיפּוסי תחום־המושב המצויים, שהוציא את ראשו מן החלון לעַיִל חוט בקוֹפה של מחט. החייט הוא יהודי זקן מהדור הישן. יהודים־חייטים כאלה תפגשו גם כיום בערי־התחום, כיפה קטנה מכסה את ראשו ההולך ומתחַדד למעלה. מצחו שופע ומתחב למטה וקמטים חרותים בו. מצח זה אינו חסר רשמי אצילות רוחנית.

המחשבה המסתתרת מאחרי מצח כזה איננה יכולה להיות עצלה יָתר מדי. משני צדעי הפנים יורדות שתי פּאות בלתי ארוכות יָתר מדי גם בלתי קצרות, ו״טלית קטן״ מכסה את חזהו. זקן בלתי ארוך ומסובך אבל מקיף את הלסתות השקועות. אלה הם הסימנים החיצוניים של החייט ״העברי״. הנך מסתכל בפניו, הנך מביט אל ידו האחת האוחזת במחט ואל ידו השנייה האוחזת בחוט — והידיים מה צנומות! — ומיד הנד מרגיש בצעת של הפּועל התמים הזה, אשר עיניו כַהו מרוב התאמצות וידיו רועדות מחמת חלישוּת, זיקנה קפצה עליו, ולא דבר נקל היא לו להכניס חוט אל נקבוֹ של המחט, בפרט אם ירד היום לַערו­ב. העיניים אינן רואות עוד היטב, וגם הידיים בלתי נשמעות. ובשעת מעשה מחשבותיו נקראות מעל פניו: עברו הימים הטובים, העיניים היו בהירות והיד שלוחה וחרוצה כציר נאמן. רבונו של עולם, אַל תשליכני לעת זיקנה, עד יום מותי תפרנסני מידך הרחבה ואל תצריכני לידי מתנת בשר־ודם. ומה אני שואל מעמך, אבי שבשמים, זוּנֵני מיגיע כּפַּי הכָּשֵׁר והיָשר. והלא לפניך, אדון כל החסָדים, גלוי וידוע שאין אני דורש ממך הרבה. מוֹתרות אינני מבקש, רק פּת לחם לאכול וחתיכת בגד ללבוש. הַביטו אל פּני החייט ותראו ותיוכחו כי לא לבד העיניים כי אם גם החוטם והשפתיים, כל מיתר וכל עורק שבהם מכוּונים אל העבודה הזאת: העלאת החוט בנקבו של המחט. הוא הוציא את ראשו מן החלון כדי לחדד את ראִייתו. כפי הנראה אין הוא מאמין שאור עיניו הולך וכבה; הוא האמין כי רק בחדרו שורר חושך, אבל שם, בחוץ, תראינה עיניו היטב הדברים אשר לפניו. והנה גם שם בהוציאו את ראשו מן החלון, היו עיניו כמו מכוסות בתבלול או במסך ערפל, ואין החוט קולע אל המטרה. הנני מסתכל בפרוטומה של החייט העברי, ואני קורא בפניו כעין לעג נסתר. הוא כאילו לועג לנפשו ואומר בלבו: גם זה עניין לעַיַל חוט בנקבו של מחט, גם זה דבר! אף צל של יאוש לא תמצאו ברשמי פניו. כל עורק שבהם מביע בטחון חזק. בטוח הוא, כי אלהים לא יטול, חלילה, את מאור עיניו. לב מי לא יתמלא רחמים למראה פּני החייט היהודי הזה, אשר מכל עמלו בכל ימי חייו אין לו אלא כותונת לעורו, ואם לא יעבוד גם בלילה אָז גם פּת לחם יבש לאכול לא תהיה לו. ״החייט היהודי״ היה כעין התקוממות מצדו של אַנטוקולסקי נגד הסקולפּטורה הרוסית המקובלה בימים ההם. לא נסיך, לא גיבור, לא שליט בחר לו אַנטוקולסקי הפּעם לנושא, לא מעמד נשגב, לא ״שעה גדולה״ ביקש, כי אם חייט־יהודי פשוט

שבפּשטות, דל־בשר ורע המַראה, והשעה אשר בחר היא שעת עבודה שכיחה. זה היה שינוי ערכי הסקולפּטורה. רק מעטים ראו והבינו כמה אמת, אמת חיים ואמת האמנות, יש בפסל האָמור. המורים לימדו את אנטוקולסקי אחת והוא יצר — אחרת; הוא ראה באקדמיה הפּטרבורגית, אשר למד בה, רק פּסלי גבורים ואלילים, פּסלי משל ודמיון, והוא חרת באבן את צורתו של בעל_מלאכה יהודי. העיניים הבלתי משוחדות כבר ראו ביצירתו הראשונה של אנטוקולסקי התחלה של סקולפּטורה חדשה, דמדומי אמנות חופשית המשתחררת מן המסורה העתיקה. הספרות העברית גם לא חשבה אָז לבקש לה חומר מחיי בעלי־המלאכות המצויים והשכיחים ברחוב היהודי. בעל המלאכה, הפּועל, העובד העני לא נישא אָז על כל שפה, ודעת־הקהל לא טיפּלה בו כל כך כבימינו עתה, ואנטוקולסקי שבחר לו לנושא דוקא את ״החיים היהודי״ לא היה מושפּע איפוא מאחרים. כל המסתכל ב״חייט היהודי״ רואה כי עוניו, צערו ומעמדו נגעו עד נפשו של היוצר. תיכף ניכר כי באהבה גדולה חרת פּרוטומה זו, וכי צורך פּנימי היה לו לתת ביטוי מלא לרגשות לבבו לאחיו העניים, אשר מקרבם יצא — בצורה חיה. מצד הסקולפּטורה הטהורה יש מעלה יתירה לפסלו של ״החייט היהודי״, כי הוא מראה לנו את יפי הפּואֶסיה המיוחדה אשר באדם העובד, ודוקא בשעת עבודתו. — — — מעמד הגוף אשר בו מתבטא ומתרכז מצב ידוע של נפש האָדם. גופו של האָדם ותנועותיו וזעזועיו החיצוניים יש להם ערך בעיני אנטוקולסקי רק באותה מידה שהם מביעים ומבליטים איזה רעיון ומחשבה ידועה. מבּחינה זו נשאר אַנטוקולסקי בכל יצירותיו הסקולפּטוריות, מ״החייט העני״ עד ״שפינוזה״, מ״הכילַי״ עד ״פּטר הגדול״, מ״העלמה שלא מעלמא הדין״ עד ״מפיסתופל״, — עברי מארץ העברים. על כן קראו מבקרי אמנות ידועים לאנטוקולסקי בשם הפַּסל־הפילוסוף. פּסליו מושכים ביופיים והודם לא רק את העיניים, כי הם מעוררים גם את המחשבה. ישנם בין מבקרי האמנות הגדולים באירופה, כמו הָרמַן באַהר ⁷ וריכארד מוטהר, האומרים שאין הם דורשים מהיצירה האמנותית אלא רק לשעשע את לבם בחִנָה, רק להזין את עיניהם ביופיה ולבדח את דעתם בטהרתה. אם היצירה האמנותית דורשת מהרוצים ליהַנות מזיוהּ ותוכנהּ גם עיוּן מרוכז ויגיעת כלי־מחשבה, אָז יחשבו לה המבקרים מהסוג האָמור דבר זה לחסרון ומגרעת. הם אומרים: עבודת המוח הבאָה לרגל ההסתכלות ביצירה אמנותית מעכבת את העונג הפּנימי הטהור ובדיחוּתו של הלב.

אַשרֵיהם! הם מסתפּקים במועט. אנוכי אינני מסתפק בזה. אנוכי דורש מהיצירה האמנותית מלבד יופיה, חנה וצורתה הנעימה, כי תעורר גם את מחשבתי, כי תגביר בי את כוחות החיים, כי תתן לי את היכוֹלת להיות שותף ביצירת היוצר: להרגיש ולחיות בנפשי את כל התהליך של יצירתו, מתחילת הריונה עד התרקמותה בצורה שבאָה לעולם, להשלים בדמיוני את אשר החסיר היוצר, אבל רמז לנו ברמיזה דקה את החסר. אני דורש מהיצירה האמנותית, כי תרוממני מן החזיון הפּרטי שהיא מַגְשמת אל מקור החזיונות ואל החוקים הפּנימיים השולטים בהם. רובי יצירותיו של אנטוקולסקי (ביהוד: ״החייט היהודי״, ״שפּינוזה״, ״מפיסתופל״, ״סוקראטס לפני מותו ״איוואַן האיום״) מספּקות במידה ידועה חלק מתביעות הללו.

                                   *

בימי לימודיו של אנטוקולסקי באקדמיה לאמנות יצר את רוב פסליו מחיי אחיו היהודים, החיים אשר היה אָז קרוב להם ברוחו. בשנת 864 1 חרת אַנטוקולסקי בשן־פיל את תבניתו של ״הכילי המונה מעות״ (גם את ״הכילי״ עשה בצלמו של יהודי). ״פּני הכילי מפיקים רק רגש אחד, הוא אהבת הבצע, ונראה כאיש אשר לב אין לו ולא יידע רַחם. תואר פּניו ומלבושיו לא בדויים הם מן הלב, כי אם נעתקים הם מן החיים. ועל כן עושה התבנית הזאת רושם בנפש רוֹאיה״ (זוהי דעתו של גדול מבקרי האמנות ברוסיה של הימים ההם, סטַסוב, בירחון ״המבשר האירופּי״).

אנוכי לא ראיתי בעינַי את עצם הפּסל האָמור. אולם ככל אשר אני יכול לשפּוט על פי התמונה הפוטוגראפית המונחת לפנַי גרוע הוא הפּסל הזה לאין ערוֹך מאָחיו הבכור ״החייט״. אולם האקדמיה הפּטרבורגית לא כן חשבה. היא כיבדה את אנטוקולסקי באות של כסף ממדרגה ראשונה בעד הכילי היהודי. חוץ מזה זכה אַנטוקולסקי בגללו בפרס התמיכה אשר שֵׁם הקיסר נקרא עליה.

אני חושב כי ״הכילי היהודי״ המונה את מעותיו בזהירות יתירה ובהתרכזות כל מחשבותיו ותשוקותיו על דף השולחן, הכילי היהודי שאין לו בעולמו אלא המטבעות המזומנות אשר לפניו, היה מובן ומושג יותר למורים שבאקדמיה מהחייט היהודי, סמל היהודי הנהנה מיגיע כפּו, אשר כל מַעייניו במלאכתו.

פני ״הכילי היהודי״ אינם טיפוסיים כלל, לפי השקפתי והרגשתי אני.

באותה עת עצמה הציג אַנטוקולסקי עוד פּסל אחד עשוי שעוָה, והוא: ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״.

הנער העני הוא רעֵב ללחם, כי לא לשובע יאׂכלֵהו בביתוֹ. תשוקתו לטעום מן התפוחים הנמכרים בידי הנשים בשוק, מן התפּוחים אשר הם תאַוה לעניים וכל כך טובים ומתוקים למאכל, — תשוקתו זאת אינה נותנץ מנוחה לנפשו הרעבה והיא מַזֶלת את רירו מפּיו הפּעור. אולם בכיסו אין אַף פּרוטה אחת ואין כל תחבולה להשיגה. מה יעשה הילד הרעב שלא יחטא? בודאי הוא חוטא. בשוטטו בחוצות התבונן כי אחת התגרניות הזקנות, היושבת בשוק ועל ידן סלים מלאים תפּוחים, מנמנמת, ניגש בלאט אל סַלה והוא משתמש בשעת הכושר ובלב חרד ובפיק ברכיים הוא גונב תפוחים. באָזניו עוד מצלצל ה״לאַו׳ הנורא של ״לא תגנוב״׳ אשר למד זה לפני רגע בחדר מלַמדו; הוא יורע היטב, כי עבירה גדולה היא לגנוב, אבל הוא איננו ברשותו. רגליו וידיו הקטנות אינן נשמעות לו, והן עושות את מלאכת הגניבה כמו מאליהן למרות רצונו.

הפּסל־של־שעוה מספּר לנו בשפה עשירה ומלאה — קִטוּע [קטע] אחד מחיי ילדי העברים הלומדים בחדר בקוים כל כך בולטים ונאמנים, בהסתכלות כל כך בהירה ופשוטה, מה שלא עלה בידי הרבּה מספּרים עברים, בפרט בימי אַנטוקולסקי, לספּר בפרקים שלמים. המקרה אשר אַנטוקולסקי מספּר לנו, — על־ירי פּסלו ״תלמיד־החדר הגונב תפּוחים״, מחיי ילדינו העניים אין בו אַף צל של ליצנוּת. או בדחנות גסה, אין בו שמץ של רגשנות או של צביעת החיים. הוא מוסר לנו אחד ממחזות החיים בכל דיוקם ואמיתותם. חרטו מסר לנו רק מה שעיניו רואות, ואיך הוא מספּר! כמה אמנות, כמה אמת וחיים יש בסיפּורו זה! אני מכיר תמיד את האמן, את היוצר, על פי מידת כשרונו ויכולתו לשאוב בחפניים מלאות מיַם החיים המציאותיים.

אנטוקולסקי ידע לא רק לשאוב מהשטח העליון של ים החיים כי אם גם לצלול לתהומותיו ולחדוֹר לנבכיו. מן המחזות של החיים ההווים, של החיים המקיפים אותו מכל עֵבר, עבר אל ההיסטוריה. גם שם ביקש רק אמת וחיים. נסיונו הראשון בדרך זה, שראוי לשום אליו לב, היה לקוח עוד הפעם מחיי בני עמו. בשנת 1866 עשה אַנטוקולסקי רשימת־חומר (כשלוש אמות ארכה), אשר קרא בשם ״האנוסים״ ⁸. באבטוביוגראפיה המקוטעה שלו מספּר האמן על דבר הרשימה (אסקיז) הזאת כדברים האלה: ״אין אני זוכר איך נולד בלבי הרעיון של תוכנית הרשימה הזאת. כן נשכח מלבי מתי­ נולדה בי מחשבה זו. הנני משער כי בראשית ימי האביב היה הדבר; בתקופת מנה הזאת, אשר החיים מתעוררים בטבע, יתעורר גם בי כוח־היצירה. כמה זמן עבדתי בהכנת הרשימה הזאת, גם זה אין אני זוכר. כמדומה לי שזמן רב. בימים ההם גרתי בחדר קטן. מובן הדבר' כי צי היה לי המקום, וחסר היה לי המרחב הנחוץ לעבודה גדולה ורבת היקף. טיט ובוץ מילאו את כל פּינות חדרי, אבל מה הם כל הדברים הבלתי נעימים האלה לעומת העונג הגדול, אשר חשתי בשעות העבודה.״

אנטוקולסקי לא גמר את עבודתו זו, שהיתה צריכה לגלם ביטול נאמן לפרק חי מדברי ימי האינקביזיציה, ורק בשנות חייו האחרונות היתה עסוקה מחשבתו בשכלולה ובגמירתה. מיתתו שלא בזמנה הפסיקה את חוט מחשבתו — ורשימת ״האנוסים״ נשארה במצב העוּבּר. אנוכי לא ראיתי את עצם הרשימה, וגם לא הַעתָקה צַלְמוונית ממנה' על כן הנני מתאפּק מדַבּר עליה. אין לו למבקר אלא מה שעיניו רואות.

                                  *

הנני עושה קפיצה גדולה — ואני עובר אל הפּסל ״שפּינוזה״, אשר אנטוקולסקי היה עסוק ביצירתו חמש שנים רצופות ( 1877 —1882 ) פּעמים רבות התבוננתי על פּסל זה ועמדתי לפניו מַלא התפּעלות.

פּני שפּינוזה של אַנטוקולסקי יעידו כי מוחו חושב מחשבות נשגבות, וכל מחשבותיו מתקבצות ומתרכזות מסביב לנקודה מאירה אחת. פּני הפילוסוף העברי הזה מושכים את הלב מסקירה הראשונה, כי תויהם ושרטוטיהם כל אחד לבדו וכולם יחד מפיקים צניעות, נדיבות הרוח, תום ופשטות, פשטות שיש בה חיים, יופי וחן מיוחד. החכמה והענוה מאירות את הפּנים האלה. מצחו שאינו רחב ביותר, שערות ראשו הארוכות המפוזרות על כתפיו וכל חזותו ופרצופו מביעים הכרת כוח השכל ועז הרוח, והם טבוּעים בחותם המחשבה הבהירה והטהורה כבדולח. עיניו המכוסות מעט מעטה אפֵל מביטות למרחוק, כּמוֹ נמשכות הֵנָה אחרי שלשלת רעיונותיו ההגיוניים וההנדסיים הארוכה לאין קץ. כל התבנית הזאת, העשויה שַיש, הוא צֶלם דמותה של מנוחת הנפש בטהרתה, סמל הרוך, הנועם והשלום הפנימי.

שפּינוזה של אנטוקולסקי איננו מעולם המעשה והמפעל הגס, איננו בן העולם הזה. פילוסוף הוא בהוראתה העליונה של המלה הזאת. מחשבותיו עמוקות ושאננות, למרות כוח המרידה העצור בהן; תאווֹת הבשר וחמדות הגוף זרות לו; את הדאגות הקטנות והעינויים המצוּיים של יום יום לא יכיר ולא ידעם. הקנאָה, השנאָה ואהבת־הכבוד ידועות לו רק בתור מושגים עיוניים. בבשׂרו הוא לא חש מעולם את רעל עקיצותיהן. מעולם לא רדף אחרי העושר, אחרי הגדולה ואחרי הפּרסום, כי נעלה וגבוה הוא מעל כל התשוקות והשאיפות האלה. עולמו הפּנימי, אהבתו לתהליך המחשבי תאוָתו לניתוח הדק של הרעיונות, הסדר הישר וההגיוני, המערכה הדיוּקית בכּל, יקרים לו מכל דבר שבעולם, מכל חמדות החיים. נאמן הוא תמיד לנפשו; תוכו כִבָרוֹ ואף עולמו הפּנימי חופשי מכל לחץ חיצוני, כל שאיפתו היא שתהיינה לו שעות פּנויות ביום, למעון התמכר לעבודתו השכלית בלי מפריע. כן יהיה ברוך שפּינוזה בחייו וכן יצא מחרטו של מרדכ אנטוקולסקיי. תכניתו זו של שפינוזה היא אחת היצירות היותר יפות ונעלות שיצאו מתחת ידי הפּסלים בכלל ומתחת החרט של אנטוקולסקי בפרט. בתבניתו של הפילוסוף מאָמשטרדם צָרוּר חלק גדול מנשמת האמן היהודי ומחייו הרוחניים. יש דבר־מה המקשר את הפַּסל ליצוּרו זה גם מלבד הקירבה הלאומית, והיא — הקירבה הרוחנית. במלאכת הפֶּסל של שפּינוזה התאחרו שכל חזק ועמוק עם רגש שָׂלֵו ושאנן. התוכן והצורה מתאימים. ניכר כי המלאכה נעשתה מתוך אהבה רבה, מתוך חריצות גדולה ובאמנות נפלאָה. אנחנו רואים ומרגישים, כי האמן נמשך בכוח אחרי הפילוסוף ויאהבנו בכל נפשו הרחבה. אנטוקולסקי לא נָטה במלאכתו זו מהאמת התוֹלדית אף כחוּט השַׂערה, בכל זאת עלתה בידו לתת לנו בתבניתו של שפּינוזה דמות של איש שלם בנפשו וברוחו, של איש הרוח עם כל כשרונות־הנפש השלמים והשונים.

                                    *

בשנות השמונים של המאָה שעברה יצר אנטוקולסקי את הפּסל, העשוי באבן שיש, ״מפיסתופל״. כאשר ראיתיו בפעם הראשונה היה בעינַי כאחות היצירות הסקולפּטוריות היותר גדולות, אשר ראיתי בימי חיי. היוצר הגשים בפסלו זה את השטן בעצמו, את האשמדאי, של תקופתנו. תבניתו היא תבנית אָדם, ובזה גודלו של היוצר, אבל כמה ערמומיוּת, כמה לעג והיתול מר נשקפים משפתיו הדקות והמתעקמות מעט בקצוֹתן, כמה קרירות ובוז לכל בני האָדם מובעים בכל שרטוטי פּניו ובמבט עיניו, בכל עמדתו, או, יותר נכון, בישיבתו. כל הספקות, כל הרעל, כל כוחות־החושך שבקולטורה האירופּית נתגשמו באופן מבליט בצורה זו.

הנני חפץ להאמין ולהניח, כי מפיסתופל זה הוא יליד הרוח הנדכּא של הפַּסל הגדול בימי הפּרעות והשחיטות, אשר עשו הרוסים ביהודי דרום רוסיה, בימים אשר קרא לאוהביו וידידיו הלועזים לַעזור לעמו, — והם נאלמו דוֹם — — — מפיסתופל זה הוא מחאתו הנמרצת של יוצרו נגד שלטון הרע, נגד ״החיה הצהובה״ האירופּאית.

בארבעה לחודש תמוז שנת תרס״ב שבה תחו של מרדכי בן מתתיהו, בעצם מלחמתו עם החושך, למקור האוֹר.

ברלין י״ז באב, תרס״ב.

---

מוריס מטרלינק

מאת

ראובן בריינין

מוריס מטרלינק / ראובן בריינין

אתמול היה מטרלינק המשורר רק הפילוסוף של יחידים בודדים, אתמול היה חביב רק על עדה קטנה; היום הוא גיבור־הבמה, שקספּיר הבלגי, היום הוא מפורסם בקרב הקהל הגדול. ומחר, — הוא יודע? גיבורי־הבמה עולים ויורדים, שִׁמְשָׁם זורחת מהרה ושוקעת עוד יותר מהר. הטעם הספרותי בימינו הוא יליד הרגע והפּרסום בזמננו הוא מין קיקיון וצל עובר. — — —

בעת אשר נגלָה מטרלינק על במת־הספרות החזיונית, היתה הספרות עדיין שקועה ב״טבעיוּת״ [נאטוראַליזם]. היא היתה טרודה בהעלאת גירה של המציאות המכוערה. אז, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, נתרשם [נִסְתַמֵן] לראשונה הטיפוס החדש של השואפים אל ערפילי הנסתר, של המתגעגעים על הנעלם והסודיוּת שבמעמקי החיים הגלויים. ואז ביטא מטרלינק את ״המלה החדשה״, אז הביא לרצוּצֵי־המציאות את ה״גאולה״, אשר כה חיכו אליה. מטרלינק החוזה לקח את יצוריו לא מן המציאות הבלתי־אמצעית, לא מקרב החיים כמו שהם, כי אם ארָגם מקוּרי־דמיונו. הוא לא ביקש בחזיונותיו פּתרונים לחידות החיים, כי אם הוסיף חידות על חידות. במקום האור המלאכותי של הסופרים הטבעיים, אשר האירו רק את יבוֹשת החיים, רק את עניוּתה של המציאות ודלוּתו של היֵש, הגיה הוא, מטרלינק, על חזיונותיו אור מיוחד במינו. ובאור הדמדום הזה ניתנה למציאות ולחיים דמות בלתי ברורה ומסומָנה, וכל המעשים והאנשים כוסו בצעיף הפּיוט, הקסם והדמיון. במקום אנשים חיים ומעשים ממשיים הביא מטרלינק אל הבמה צללים ותנועות של חולמים, הנראים מבעד לערפל מטושטש. על כיסא ההגיון הקר הושיב את ההרגשה, ההרגשה־הקודמת, ובמקום החושיוּת הִשליט את הנפש. הוא תבע את עלבונה של הנפש הרכה והדקה מידי החיים הגופניים הגסים. במקום הערמומיות ועקיפי השכל המתחכם הִשליט אה התוֹם והטוהר. מטרלינק ברא בחזיונותיו אנשים־ילדים, שחייהם מונהגים ומושפּעים מן ההרגשות הנעלמות, מן הנטיות הפּנימיות והמסותרות. כמובן, לא יהיה מטרלינק, ביחוד כמו זה שהיה בתקופתו הספרותית הראשונה, לעולם נביאם ומשוררם של האנשים, אשר החוש־הציבורי, הרגש החברתי וההכרה הברורה והצלולה מפותחים ומבושלים בהם כלצרכם; אבל הוא היה נביאם ומתוּרמָנם של בעלי ההרגשה ועיפי ההגיון. אנשי־הדמדום המה הנוֹהים והנגררים אחריו. לא החיים המציאותיים, לא המעשים הגמורים ולא ההרגשות הברורות— לא הם מעסיקים את מטרלינק וממלאים את חזיונותיו, אלא היחסים האנושיים והמאורעות הנפשיים בהתחלת התהוותם והתקדמותם, במעמדם הערפִּילי. החוזה חודר אל התוהו־ובוהו שבנפש, אשר משם נובעים התאווה, החפצים והגעגועים של האדם. הוא אינו מתאר את אלה האחרונים כגמורים, אלא הוא מתארם כמו שהם בנקודת צמיחתם הראשונה. מטרלינק אינו מתאר את רגשות האהבה, הקנאָה והפּחד באותו המעמד, שבו הם כבר גלויים על ידי פּעולתם בחיים הממשיים, על ידי צורתם המרוּשַׁמָה פּחות או יותר ברור. הוא מתאר רק את השורשים והגרעינים המסתתרים בחַבּוֹאי נפש האדם, אותם הגרעינים, שמהם צומחות ההרגשות הנזכרות, שעוד לא חדרו אל ההכרה והתודעה. מטרלינק אינו שואב את החומר לחזיונותיו מבֹאֵר חיי־יום־יום, מן היֵשוּת הממשית; הוא נוקב ויורד עד קִצִבֵּי הנפש הנסתרים, אשר שם יצמחו החיים המוחשיים, הוא חופר כחוֹלֶד במחילות רוח האדם, והוא שואף כתייר לאותן גלילות הנפש, שעוד לא נתגלו על ידי החוזים העוברים בדרכים כבושות. ואין כל פּלא, אם הוא מוסר לנו את האוצרות, שהוא מוצא, באופן מיוחד לו.

עד תקופת יצירתו החדשה, כלומר עד חזיונו האחרון Monna Vanna, היו כל חזיונותיו מושפּעים מפּחד המוות. יצוריהם מרגישים את צל המוות העובר על פּניהם עוד בטרם יבוא, עוד בהיותם בריאים ושלמים. אולם אין אחד מהם עושה דבר, אין אחד מהם נוקף באצבע כדי להנצל, כדי להמלט מן המוות האורב להם. הם רק מחכים לקראתו מלאֵי פּחד נסתר.

בדוֹר, שבו אָפס כוח־המעשה החופשי והחיים הולכים ומתרוקנים מתוֹכנם הפּנימי, בדור, שבו מציבים להם בני האדם מטרות קרובות ומעלימים עיניהם מן התכלית הרחוקה, בדור, שבו מתרפס האדם לפני קומץ העובדות היבשות ונכנע לפני צרור הנסיונות הדלים, בדור, שבו גרשה הזכוכית־המַגדלת את הראִי־הפּנימית ואת התכלית המאירה של החוֹזה — בדור כזה צריך היה העולם למשורר־הנסתר, למשורר היִראָה והפּחד מפּני המוות. והוא גם בא בדמוּת מטרלינק.

מטרלינק אומר בהקדמתו לקובץ חזיונותיו: ״צל המוות חולף על כל הנפשות העושות בחזיונותי אלה. חידת החיים יכולה להפתר רק על ידי חידת אפיסוּתם. והמוות הוא כוח עיור אשר לא יידע חמלה. בשויון נפש הוא קוצר במַגלו על פּי רוב דוקא את היותר צעירים ואת הפּחות אומללים, יען כי כוח־המעשה גדול בהם מבּיָתר האנשים״. יִואת המוות מתגברת רק בדור היָרֵא את החיים. את האיש, שהוא בריא ברוחו ואוהב את החיים, מעורר זכרון המוות לעבודה יותר נמרצה, יען כי ״היום קצר והמלאכה מרובה״. האיש, היודע ומכיר את חובותיו לחיים, לבני דורו ולדורות הבאים אחריו, האיש, שאינו מאַבּד ימיו ושנותיו בבטלה, אין שעתו ודעתו פּנויות לפחד מפּני המוות. יראת־המוות מעידה על חלישות וזיקנה בִּטֵלה וריקה. ניצשה אומר: ״האיש, אשר השלים חוק חייו הפוריים, אשר פיּזר את כוחו ומוחו על מעשים ומחשבות מועילים ומַפרים ולא איבד מהם אף רסיס אחד לבטלה — איש כזה לועג למוות האורב לו, כמו שילעג האיש לגנב האורב לאון־הברזל שלו אחרי אשר כבר הריק את כל אוצרותיו, ולא נשארו בו בלתי אם הקירות הריקים.״ — — —

יצורי שני החזיונות של מטרלינק הצעיר (כבן כ״ה היה בעת אשר כתבם), כרוב יצורי חזיונותיו המאוחרים, הם ככדור המשחק בידי הכוחות הנעלמים. פּתאום הם באים אלינו. ואנחנו מכירים אותם רק אחרי אשר כבר עבר המועד. כי כולנו עיוורים ועינינו טַחו מִראוֹת את הכוח הנורא הצועד לקראתנו בצעדי ענק. אָנו יכולים רק להרגיש את הכוח־המכריע הזה. ונפלא הדבר, כי במַתנת ההרגשה הזאת חוננו לא החזקים, לא החכמים, כי אם הילדים והזקנים, העיוורים האומללים והנשים הצעירות הפּחדניות.

הניגוד הזה של הנפשות השונות, שאינן משיגות זו את זו, הוא הגרעין הפּנימי של חזיונות מטרלינק. עצמיותו המיוחדת בתור משורר־חוזה היא זו, שהוא מתאר נפשות חולות, לקויות ופגומות, ואותן הוא יודע להלביש פּיוט אגדיי. בחיבה יתירה הוא מתאר את פּגישת האנשים, שאין בהם כשרון־החיים, עם החיים הממשיים ועם האנשים הממשיים.

ובדורנו, דור הדבּרנוּת, דור הנִגלה והחיצוניוּת, צריך היה מטרלינק, פילוסוף־השתיקה, הפילוסוף של הנסתר והכוחות־העיוורים, משורר הפּנימיוּת וסניגורה של הנפש האצילית, — מטרלינק זה היה צריך למצוא לו מעריצים נלהבים בין דקי ההרגשה, שכבר שָׂבעה נפשם מלים מצלצלות וכבר קָצָה רוחם בחלק הנגלה של המציאות וביֵש המכוער.

ודקי־הרגשה כאלה מצא מטרלינק בקרב כל העמים ובקרב כל הארצות. — — —

                                                                                                   ***

מוריס מטרלינק בתור פילוסוף הוא חזיון מיוחד במינו. בעצמו של דבר לא פילוסוף הוא במובן המקובל, אלא — חכם־החיים. שיטה פילוסופית נבנית על יסודות והנחות, הגדרות וכללים. בפילוסופיה של מטרלינק אין מקום לכל אלה. מטרלינק אינו עומד ביחס ישר אל הפילוסופים הקודמים לפניו באיזו ארץ שתהיה. הפילוסופיה שלו אינה שאוּבה מספרים; היא נובעת מן הלב ומן ההסתכלות הפּנימית. — — הפילוסופיה שלו לא נבואָה בשביל הקַתדרא ולא באָה לשנות או להרוס את הערכים והעולמות הישנים,

וגם אין ברצונה לברוא עולמות חדשים; היא רוצה רק להשיב לנו את עולמנו אָנו. הפילוסופיה של מטרלינק היא מין אָמנות־החיים, חכמת־ההויה, שירת־הנפש, שהתרוממה והזדככה לפילוסופיה. באחד מציריה היא נפגשת עם הפילוסופיה־הפּיוטית של ניצשה — אף כי יש להניח, כי מטרלינק לא קרא ולא ידע את ספריו של זה האחרון, — ובאחד מציריה היא נוגעת בהשקפותיהם של חכמי ישראל על החיים, שגם אותם לא ידע. שפתו של מטרלינק בחזיונותיו הדרמתיים פּשוטה וענייה, היא דומה כמעט לשפת הילדים. לא כן בספריו הפִּרוֹזִיים. באלה האחרונים שפתו עשירה, ומלאה היא שפעת ציורים ותמונות, עד כי לפעמים קרובות מרובים ועצומים המלים והמִבְטָאים מן התוכן, שסוף סוף אינו אלא רק מרומז בהם; הקליפּה חונקת לפעמים את הגרעין הצפון בה. סדר הגיוני ודיסציפּלינה פילוסופית לא תמצאו בספריו. הרעיונות שבהם בודדים וקטועים הם. עד כי מסקירה ראשונה נראה, כאלו רק במקרה חרזה אותם יד הדמיון על חוט הפּיוט. אולם המתבונן ימצא בהם את האישיוּת הספרותית של מחוללם. קפיצות ודילוגים תמצאו אָמנם בכל ספריו הפילוסופיים, אבל מעֵין המבקר לא תיעלם גם אחדותם הפּנימית: הכל נובע בהם מנפש אחת שלימה, שֶׁזָר לה ההגיון היבש. ספרי הפילוסופיה של מטרלינק — אם הורשה לקרוא אותם בשם זה, — אינם מעשירים את אוצר מושגינו הדקים ואת אוצר מִבְטָאֵינו המלאכותיים, אלא מעמיקים את מהות חיינו ומרחיבים את גבולותיהם. הפילוסופיה של מטרלינק נותנת לא כלי־נשק חדש לשכלנו ועוז להגיוננו, אלא כוח ועצמה להויתנו הפּנימית. הפילוסופיה שלו נותנת קרני־מישוש יותר דקות ויותר מרגישות לאישיותנו, והיא מלמדת אותנו להגדיל, להעמיק ולהרחיב את יחסינו אל העולם ומלואו. מטרלינק מלמד אותנו להרגיש את כל התהומות שבחיינו, גם בחיינו היותר מצויים, להרגיש את הקודש, המרום והנשגב, שיש גם בשעות החולין, את הגַדלוּת, ההוד והתפארת, שיש גם בעניינים הקטנים והזעירים של יום יום. הוא מלמד אותנו להרגיש את כל האושר הצפון בכל קו־שמש, בכל ירק־דשא ובכל בת־צחוק תמימה, ואפילו את השירה והרוממות של השתיקה. — — —

״החכמה״ בשפת מטרלינק אינה לא סכום של ידיעות ולא איזו פילוסופיה מופשטה; ״החכמה היא רעבון הנפש ואינה פּרי־השכל״. ״ובאותה מידה שחכמתנו הולכת וגדולה, בה במידה אנו ניצלים ממזלנו העיוור״. — — ״חכם הוא לא האיש הרואה, אלא אותו האיש, שהוא מַרחיק לראות ומַרבּה לאהוב את הבריות. אולם לראות מבלי לאהוֹב הוא כמו להסתכל באישון החושך של הלילה.״ אָמנם כל המוסיף חכמה כזו הוא גם מוסיף צער עולמים, כי ״באותה מידה, שאָנו מתעמקים לרדת מעל מדרגות החיים לתהומותיהם, אָנו יורדים ונוֹקבים עד לסִתרֵיהם של המון צרות ורפיונות. אנחנו רואים אז המון נפשות נענות בלי כל שאיפה ובלי חיים אמיתיים, מפּני שהן מביטות על עצמן כעל יתירוֹת, מפּני שהן מאמינות כי שום איש לא הכירן ולא ראָן וכי אין בהן אף דבר אחד, שראוי הוא להיות אָהוב וחביב על אחרים.״ אבל אחרת לא יוּכל היוֹת/ החכם סובל הרבה יָתר מכל האָדם, יען כי יותר שלם הוא. ״לא להתעלם ולהנצל מן המכאוב מבקש החכם, אלא להמנע מן היאוש ומן כל אותם הכבלים, שהמכאוב גורר אחריו.״ האושר והאָסון של האָדם מונחים רק במושגיו וציוריו הדמיוניים. האושר והאָסון גדולים או קטנים הם, חזקים או רפים, הכל לפי אשר יחשוב אותם האָדם בעצמו. תמצית השקפתו של מטרלינק בזה מבוטאָה היטב בפתגמם של חכמינו בשנות־הביניים: ״הכסיל כורע תחת האָסון והחכם רוכב על אסונו״. — — מטרלינק מטיף לאהבת־הבריות, ואהבה זו אינה אותה האהבה הדמיונית והחולנית של הקתוֹליוּת, אלא אהבה פּוֹריָה, אהבה של אנשים חזקים, המרוממת את נפשו של האוהב והאָהוב גם יחד. ״ואָהבת לרעך כמוך!״ — אבל מי שאינו אוהב את נפשו־הוא, מי שאינו מבריאָהּ ומעמיקהּ, גם אהבתו לאחרים אינה שוה כלום. אין אָנו צריכים לשכוח, שאותה הנפש, הנותנת הרבה, לא תמיד היא גם הגדולה. נפש חזקה וגדולה לוקחת בלי־הפוגות גם מן הנפשות היותר דלות, ונפש חלשה וענייה נותנת תמיד גם ליותר עשירות; אבל אופן נתינתה של זאת האחרונה מחליש ומרפּה. ואילו בא אלהים אִתָנו חשבון, א*ז אולי היינו רואים, שיש לקיחה שהיא נתינה ויש נתינה שהיא לקיחה. יש נפש בינונית, שהיא מתחילה, לפעמים, לצמוח ולגדול דוקא מאותו היום, שבו נפגשה בנפש גדולה, אשר כבר שָׁאבה ודָלתה את כל מַעינותיה המִסְכנים עד היסוד. צריכים אנחנו להודות, כי חובת־החובות היא לא לבכות עם הבוכים ולסבול עם הסובלים: דמעות, יסורים ופצעים מביאים לנו מַרפא רק אָז, אם הם אינם מחלישים וממעיטים את כוח־חיינו. אַל נא נשכח, שהתכלית האחרונה של כל שאיפותינו ותקותנו היא — להיות שומרם־עיוורים של החיים. ורק זאת היא הוַדאיוּת היחידה, רק זה הוא הציר המוצק של המוסר האנושי. נתנו לנו את החיים; אין אנחנו יודעים מדוע ולאיזו תכלית; אבל דבר אחר ברור בעינעו, שלא נתנו לנו את החיים כדי להחלישם או לאַבדם.— — —

המוסר האמיתי צריך לנבוע מאהבה אמיתית, מאהבה־מדעת. האהבה לכל הנברָא־בצלם, לכל נפש חיה, היא נדיבותה היותר גדולה של הנפש האוהבת. אבל אין אני יכול לרומם את נפשם של אחרים, אם לא רוממתי את נפשי־אני; אין אני יכול לחוש את גדלותם של אחרים, אם אין אני מרגיש אותה הגַדלוּת בקרב נפשי־אני. באותה מידה, שאָנוכי מתרומם, גם אתם מתרוממים אתי. אולם אם כדי לאהוב אתכם אני מקצץ את כנפי אתבתי, יען כי אין כנפיים לאהבתכם־אתם, אז רק יהיה מספּר הדמעות והאנחות בעמק־הבָּכא כפליים, אבל האהבה לא תתקרב על ידי זה אל מרוֹם פּסגתה אַף פּסיעה אחת. ואהבתנו לבריות צריכה להתרומם תמיד אל אותה הנקודה־העליונה, שיש בידינו להגיע אליה. אַל לנו לאהוב מתוך חמלה, אם אָנו יכולים לאהוב מתוך אהבה; אַל לנו לסלוח מתוך טוב־לב, אם אנחנו יכולים לסלוח מתוך משפּט וצדק; אַל לנו להסתפּק בתנחומים, מקום שאנו יכולים לכבד. חובתנו היא להרים תמיד את ערכה של אהבתנו לבריות. כוס אחת של אהבה כזאת, שאנחנו שותים במרוֹם הרים, ערבה יותר גדול ממאה כוסות שאוּבות מן הבאֵרות הנשבָּרים של האהבה המצויה בעמק. — — —

תכליתה של החכמה היא להרבות את אושר־החיים. ״להיות חכם, — אומר מטרלינק, — הוא, קודם כל, ללמוד את האָמנות להיות מאושר בחיים, ויחד עם זה להשיג, שהאושר כשהוא לעצמו אין ערכו חשוב וגדולכל כך.״ — — — יש הבדל רב ועמוק בין ניצשה ובין מטרלינק, המדבר לכאורה בסגנונו של הראשון. ניצשה מביט על ההמון כעל העתקות מטושטשות של האנשים הגדולים, כעל מיפגע ושָׂטן לגאונים או כעל כלי־מלאכה בידי בחירי המין האנושי. ובדבּרו את דבריו אלה הוא קורא בנוגע לבני ההמון: ״חוֹלה זִי דָי טַייפֶל אוּנד דִי סטאטיסטיק!״ [יִקָחוּם השֵׁד והסטאטיסטיקה!״];אולם מטרלינק מכיר ומודה בכוחו ובהשפעתו של ההמון על הגאון, והוא אומר: ״כל רעיון לא יתלקח על ראש הפּסגה, אם לא ישיגו הרעיונות הפּשוטים שבעמק גובה ידוע.״ מטרלינק דורש, קודם כל, צדק ומשפּט בנוגע לכל בני האָדם, ואינו מקפּח את ערכם ואנושיותם אפילו של הבינונים ושל ההמון הגדול. מפּלתו של נאַפּוליאון, זה התערוֹבת של לא־אָדם ואָדם־העליון, היא כהכרחית בעיני מטרלינק, יען כי המלך לא נכנע לפני הצדק והמשפט.

בספרו ״המסתורין של הצדק״ שנדפּס בשנת 1901, אומר מטרלינק ברמז למשפּט־דרייפוס: ״מתפּלצים מקצה הארץ ועד קצה, אם העווּ בשגגה את משפּטו של איש אחד, אבל אָנו מביטים במנוחה על אותה השגגה, החורצת את משפטם של שלושה־רבעים מאחינו לחיי מחסור ועוני ואָנו זוקפים אותה על חשבונו של איזה כוח טמיר ורחוק מאִתנו.״

ברלין, בחודש חשון, תרס״ג.

---

מן היומן

מאת

ראובן בריינין

פרופסור אוטו וארבורג

ברלין, יום ב'. 22 באוקטובר, 1906

ביקרתיו בביתו. דיברתי אתו זמן רב. הרושם: מלומד אַשכנזי, מומחה. הוא איש הגון, במובן הבורגני, אולם מוגבל בדעותיו. – – אוצר מושגיו ורגשותיו דל מאוד. הוא עושה רושם של איש־שָׂבֵע, עומד ברשות עצמו, איש לא תלוי מעולם בדעת אַחרים. מכונת־שכלו מכוּונת אל הפּרטים, אל הדיוק, אל הקטנות. הדמיון אין לו כל שליטה עליו. כנפיים אין לו.

אוטו וארבורג עומד עתה בין ראשי הציונים. בעת האחרונה נתפּרסם שמו בין היהודים. אחרי מות הרצל דרשו רבים כי וארבורג יהיה ממלא מקומו. לזכרון הדבר הזה יחרד בשרי. וארבורג והרצל: יותר רחוקים זה מזה ממזרח ומערב. המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים. אַף כי שניהם יהודים מערביים, שניהם לא קיבלו כל חינוך עברי ושניהם בני עשירים.

ההבדל שבין היצירה ובין עבודת פּרך, בין הגאוניות ובין חוסר הכשרון – זהו בקירוּב ההבדל בין הרצל ובין וארבורג.

הפּרופסור וארבורג הוא חכם־הצמחים (בוטאניקן) – – – וגם משאו־ומתנו עם הבריות ועם הדעות, האידיאות, הוא של חכם־צמחים. אנשי־הרוח מגלים, או שואפים לגלות, נשמה בכל, בכל הסובב ומקיף אותם. ראשית לכל הם מרגישים, הם רואים את נשמת הדברים, נשמת הבריות. הנשמה היא מַפתח בידם לחידת החידות. ואנשים כוארבורג אינם מרגישים כלל את נשמת הדברים. הוא רואה בכּל רק שורשים, גזעים, ענפים, בדים, כפתור ולא גם פּרח, עלים ולא גם שושנים. מרוב העלים, הקרומים, השריגים והרהטים לא יראה את הפּרח. מוריס מטרלינק שומע את שפת הפּרחים, לחישות נשמותיהם. והפּרופסור וארבורג מוצא גם באנשים חיים ובדעות רמות רק מִסְפַּרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה וענייה, ולא יותר.

הפּרופסור וארבורג עושה עלי רושם של פּקיד עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר־לבב ושומר תפקידו בדיוק. אולם הנהו רק פּקיד. הכל מתייבש בידו, הכל מתכווץ בחוג־עבודתו. הוא מייבש פּרחים בעד האַלבום שלו והוא גם מייבש דעות ובריות. פסיכולוגיה של אנשים, רוח־הקודש, מעוף־הרוח, הסתכלות פילוסופית – כל אלה הם דברים בלתי ידועים לו. או: דברים שאין להם ערך ומחיר בעיניו, יען כי לא ידעם.

אנוכי מבין ומשיג את עולמו של וארבורג ואת טיפּוסוֹ, יסודותיו האישיים ועַצמוּתוֹ הבלתי־מורכבה. – – אולם מה שיש באדם, השייך רק לו לבדו, בודאי זר ובלתי מובן לו כלל. הוא גם לא יחשוב כי שוֹוה הוא הדבר לעמוֹל בהבנתוֹ ובהשגתוֹ.

ורחוקים ושונים אָנו זה מזה:

אני הנני פּרוֹלֵיט רוחני והוא בורגני עשיר, שגם חלק קטנטן מריבית הונו מספּיק לכל הוצאות ביתו. הוא אָסור אל מקומו, חוגו, עבודתו, להשקפותיו ודעותיו. איש־ההרגֵל, מסמר תקוע, איש־קבע. פסיעותיו באָרחות־החיים מדודות בזהירות יתירה. מאמין אָנוכי בו שעד יום מותו לא יִטה מני דרך, לא ייכשל ולא יתרומם, לא יעשה מִדחֶה גס אבל גם לא יִברָא יתוש ולא יצמיח פּרח חדש. דיים לו היתושים והפּרחים שכבר נבראו.

ואני: צפּור דרור, נודד במקום וברוח, מבקש, מחפּש, מבקר ועושה נסיונות של יצירה, שונא כבלים ומשברם. אויב להֶרגֵל וקץ תחת משא המקובל. הנני מוכשר לשגיאות ואיני מסתפּק במה שבראו אחרים. הנני נכשל על כל פּסיעה ופסיעה. נופל וקם, קם ונופל ומתאמץ עוד הפּעם לקום. הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי. אין לי כל פּרנסה קבועה, והנני יושב על אדמת נכר, עִם לָבָן גַרְתי, והנני נמצא תמיד בסביבה זרה לרוחי ולגופי, בתנאים קשים ואי־אפשריים. אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן. הנני נישא ברוח ומקולע בין גלי ים זועף. יום כי יעבור על בני ביתי בשׂוֹבע ללחם הנני מקבל כחסד המִקרה, כמתנת ההשגחה. ומיום זכרי את עצמי לא היה לי, פּשוטו כמשמעו, רגַע בלי פֶגע, שעָה בלי רעָה, ויום בלי חליפוֹת לאליפוֹת ובלי תמורוֹת ונצורוֹת. ובכל פּעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו וארבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפּוצצות פּנימית. הלב סוער והומה. וקשה עלי, אי־אפשר לגמרי, לקבל מַרוּתם בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כוארבורג.

אליאונורה דוזה

אליאונורה דוזה (1859–1924) – שחקנית־טראגית איטלקית.

ברלין, 1906

בערב יום 15 בנובמבר שנת 1906 ראיתי את אליאונורה דוזה משחקת את רבקה בחזיון “רוֹסְמֶרסִהוֹלְם” של איבסן. היא שיחקה בתיאַטרון החדש של המלך בגן־קארוֹל. לפני שש שנים ראיתיה בחזיון “ג’יוֹקונדה” של גבּריאל ד’אנונציוֹ. – –

דוזה משחקת בלי כחל ושרק. כולה כמות שהיא. הכל אמת בה ואין בה אַף צל של זיוף, אף שרטוט אחד מלאכותי. שערותיה ממש, בלי פּאָה נכרית, ופניה ממש. באמצעים חיצוניים, במכחול, בסממנים, בשערות זרות, אין היא משתמשת. ובכל זאת, או דוקא משום זה, – היא עושה רושם עמוק, רושם לא יימחה. דוזה אינה משחקת על הבימה, כי אם חיה היא את חייה המיוחדים, העצמיים. ומיני החיים שלה שונים, מרובי צבעים וגוונים, אַך חייה המקוריים הם. בכל פּעם היא אַחרת, אַך בכל זאת הינה היא, היא בעצמה. בכל תפקיד אשר היא ממלאָה על הבימה מתגלה רק אחד מצדדיה, אחד מצדדי חייה, חלק מכשרונותיה, שביבי אור משֶׁמש גאוניותה. לא את ה“גיבוֹרות”, את הנפשות של איבסן או של ד’אנונציו, היא מַצגת על הבמה, היא מַגשמת ולובשת בצורתה לפני עיני הקהל, כי אם אַחת מצורותיה המקוריות של דוזה עצמה היא מראָה לנו, ורוצה להראות לנו. היא רק נסמכת, נשענת על אחד הדראמאטורגים, היא מוצאה בהם רק נקודת אחיזה, אַך העיקר היא דוזה בעצמה. הדראמה, הטראגדיה צפונות בנפשה פּנימה, במסתרי חייה. בשחקה את “רבקה” של חזיון “רוסמרסהולם” ראיתי מה רם סולם רגשותיה – – מה מרובות המדרגות וכמה עשיר ב“מעלות ומורדות” סולם זה, מה עשירה קשת האָמנות שלה בצבעים, בבנות־צבעים, בצללים בהירים, ועד היכן מגיעים חליפות צבעיה, משחקיהם והתערבותם זה בזה.

והיא משחקת לא רק בדבריה, בתנועותיה, בלכתה ובצעדה על הבימה, כי אם גם בשתיקתה, בעמדה כנציב בלי־נוע. השתיקה יפה לה לפעמים. והמנוּחה העיפה שלה מדברת הרבה, מַטְעֶמת הרבה.

והיא משחקת בכל עצמותיה. הכל משחק ומדבר בה: עיניה, כל תוי פניה, כל עורקיה ועצביה, ומה גם ידיה. הידיים ידי דוזה. אין דוגמתן. יחידות הן במינן. הידיים האלה מביעות, מספרות, בוכות, מתעצבות, רועדות מתאוה, מטעימות “הָדֵק היטב” כל רגש, וחיות הן חיים מיוחדים, חיים עשירים. הידיים האלה, אם אפשר לומר כן, רוחניות הן, נשמה עשירה ועמוקה שוכנת בהן.

בכל גווה אין נקודה מתה, נקודה דוממת, נקודה בלי רוח. הרוח חודר, מפעפע בכל איבריה ועורקיה. הכל מתואָר, מקוּלטָר, מחונך בה. הכל פּורח בה. על כן אין היא עושה אף תנועה סְרָקִית, עקָרִית אַחת; על כן אין היא עושה אַף תנועה עוורת אַחת, אַף תנועה מקרית אַחת, שלא מדעת. הכל היא עושה מדעתה, ברצונה, וכל מה שהיא עושה על הבמה יש בו רוח ונפש. והפקחיות האמנותית הזאת, החשבון והדעת של תנועותיה אלה מזדווגים, מצטרפים עם תום, עם טבעיות, עם לא־אמצָעִיות.

דוזה לא יפה היא. יותר: כמעט מכוערת היא. כמעט אין לה גוף ו“מכשירי” הגוף של אשה. “צרור עצבים” היא. ובכל זאת מתגשם בה החן והיופי של המין היפה. לא חוט, חוט בודד, של חן מתוּח עליה, כי היא־היא בעצמה החן, החן הנשגב. הוֹד מלכות מרחף עליה. מלאָה היא קסם החלומות וכולה געגועים.

דוזה לא למדה, בתור משחקת, לא מן המשחקות הקודמות לה ולא מבנות דורה, מבית־מדרשה של אָמנות לא יצאָה. אַך היא בעצמה היתה לסמל, למופת, למייסדת אסכולה. איננה מושפּעה מאחרות, כי אם משפּיעה על אחרות. כללי אָמנות אין לה, אַך היא יוצרת, משוררת ומפייטת בעלותה על הבמה.

הרעיון המבריח שאי־אפשר להשתחרר ממנו, בראותנו את דוזה, הוא זה: אָמנות גאונית זו כעשן תנדוף, כציץ נובל יהיה גורלה. הדורות הבאים אחרינו לא יידעו ממנה מאומה; לא־מובנה, לא־מושגה תהיה בעיניהם. זה גורלה של אָמנות המשחק. חייה הם חיי רגע¹.

ומעט התבוננות אומרת: זהו גורלה המעציב לא רק של אָמנות התיאטרון, כי אם של כל אָמנות בכלל. מעט מוקדם, מעט מאוחר – הכל מת. גם הפּיוט, הפּיסול, הציור אינם בני אל־מוות. יש שירים, חזיונות, ציורים, פּסלים, שבני דורם או גם שלשלת של דורות התענגו עליהם וחשבום למרגליות היותר יקרות, לפרי־נצח, למקור תענוג ורוממות הנפש שלא ייבש לעולם. ועתה זרים הם לנפשנו, ואין להם כל ערך בעינינו.

ואולי טוב הוא ככה. גם הרגע נצח הוא. ומי או מה שחי רגע חיים אמיתיים כבר חי נצח נצחים. ומה שהיה חי לוּ גם רגע אחד לא ימות, אינו יכול למות, לעולם. מה שהיה חי לוּ רק דק אחד הולך ומשפּיע בדרכים ובאופנים שונים לנצח נצחים.

יברא לו כל דור ודור אָמנות שלו ולא יסתפּקו בירושת נצחים. יחיו יפרחו החיים. יבולו, יקמלו ועוד הפּעם יפרחו ויתחדשו.

אָמנותה של דוזה. ככל אָמנות טהורה ונעלה, מלבד העונג הנשגב שהיא ממלאת בו את כל חדרי נפשנו, עוד מעוררת בנו מחשבות, והיא מוסיפה לחיות, לפעול, להַפְרות במעמקי נפשנו, גם אחרי שנסתלקה מנגד עינינו.

מפירות ההתבוללות

ברלין, יוני 1906

הד“ר היהודי רוברט אייזלר מבקר־אמנותי, מלומד, בעל כשרונות מצוינים ומזהירים, איש־העתיד, פילוסוף, בקי בהיסטוריה של האָמנות, שהיה עתיד להמנות לפּרופסור, צעיר לימים, בן כ”ו שנה, שעיניים רבות היו נשואות אליו, נכשל בדבר עבירה: נתפּס בגניבה. בעיר אודינה, באיטליה, קרה הדבר. הוא בא שמה, לפני ימים אחדים, מהעיר רומא, שהצליח שם בחקירותיו ובדרשותיו לפני דיפּלומטים, חוקרים וסופרים ואמנים, ובידו היו מכתבי מליצה מאת שרי־ההשכלה שבאוסטריה ושבאיטליה. כל הדלתות של הביבליותיקות ובתי אוסף הסגולות העתיקות היו פּתוחות לפניו. הכומרים ופקידי הממשלה היו נכונים בכל מקום לשרת את פּניו. תיכף בבואו לאודינה סר אל הביבליותיקה של האַרכיהגמון (כי חרוץ ושקוד היה המלומד הצעיר ולא איבּד רגע לבטלה), ביבליותיקה מצוינה ומפורסמה במקורותיה. הוא חקר ודרש, העתיק ורשם שם שעות אחדות מספרים וכתבי־יד עתיקים, ובצאתו משם לאכול ארוחת הצהריים גנב כתב־יד יקר ומצוין במינו: קוֹדֶקס מהמאה החמש עשרה, סידור תפלות לאֵם־אלוהים מצוירות במיניאַטורות – – שאין ערוך למחירו. אייזלר התחפּש מקודם, לא הודה בגניבתו ויעזור לכהן המשגיח על הביבליותיקה ומשרתיו לחפש את הספר, ששלח בינתיים לווינא על־ידי הפּוסטה, עד אשר נתגלה הדבר והושם במאסר. בבית־הסוהר ניסה, שתי פּעמים, בשׂכין קטן ובשברי כלי זכוכית, לשׂים קץ לחייו, וגם בזה לא הצליח. ועתה הוא תפוס עם יתר האסירים, והוא בוכה על אָבדן הצלחתו, על קלות דעתו. זהו קיצור המעשה, שפרטיו מסופּרים בעתונים האיטלקיים והאַשכנזים.

והמוסר היוצא מן המעשה?

אייזלר הוא בן וינא. זה אומר הרבה במקרה זה. לא מקרה בודד הוא מעשה אייזלר בשנים היותר אחרונות בווינא, בין פּרחי הקולטורה המודרנית. אלה המה ניצני ההתבוללות בתקופתה האחרונה בבירת אוסטריה. גניבתו של אייזלר מתפּרשת ונדרשת בעתונות הליבראלית־היהודית בכמה פּנים. אין זו גניבה פשוטה, כי־אם פרי מחלת הבּיבּלוֹמַניה וכדומה. פּתחו את אוצר השמות המלאכותיים ולקחו משם בהקפה כמה וכמה מלים כאלה, וכל זה אינו אלא לכסות על השם הפּשוט והנורא במערומיו “גניבה”.

“המאורע” של אייזלר, אחד בעלי הכשרונות היותר מצוינים בין הצעירים, מזכיר לנו את המאורעות של הפרופסור בֶער (יהודה מומר), של אוטו ויינינגר (שהתנצר לפני אבדו את עצמו לדעת) ושל הסופר ר. שמת באִבו. וראוי להתעכב מעט על המאורעות האלה.

הפרופסור בער בן מיליונרים, חוקר הטבע, פרופסור לפיזיולוגיה בווינא, אוהב אָמנות, איש־המוֹתרות, איש מלא שאיפות. בביתו היו מתקבצים מאורי־המדע מקרוב ומרחוק, גם מיאפּאן. שמו היה גדול באמריקה, שנקרא לשם לשם “לעשוֹת נסיעה” ולקרוא שיעורים ברבים. איש צעיר לימים היה, כבן ל“ד, או עוד פחות מזה, וכבר השיג הרבה. הוא גם כתב ספרים מדעיים מזהירים. פּרספּקטיבה רחבה היתה פתוחה לפניו בחיים. הוא גם נשא אשה צעירה ויפה מאוד, משכילה, אמיצת־לב, תלמידת האוניברסיטה, בת עשירים. – – ובעודנו עומד במרום תהלתו, והנה – מַדחפה פתאומית. עמוֹד, דוֹדי בער, אל תהין לעלות ההרה, אל מרום פסגתו! איזה חוק נסתר צפון בגורלם של אלה היהודים המחליפים, או הנכונים להחליף דתם, בגורלם של אלה היהודים תאבי־הטמיעה, אחוזי בולמוס ההצלחה, של אלה היהודים ה”מעפילים ההרה" בכל מחיר, à tout prix. איזה חוק צפון, – הנני אומר, – בגורלם של היהודים או המומרים הללו, חוק המשליכם פתאום, בעצם העפלתם, אל תחתית ההר, חוק המקדיר עליהם את שמש הצהריים.

הפרופסור בער נתפש בדבר עבירה, עבירה מאוסה, אף כי “מודרנית” היא בימינו. מקודם היו, כנהוג, חשדים קלים, אחרי כן: חשדים גסים; לחישה מפה לאוזן, מלמול לא ברור; רמזים מכל המינים בעתונים שונים, ביחוד באלה שהם נזונים ומתפרנסים בחומר וברוח מן הרכילות, הדיבות, השערוריות וכל מיני הסקאנדלים החברתיים. ועוד פסיעה הלאה: כתב־האשמה של הקטיגור: הפרופסור, המיליונר בער, משתמש בנערים, בתלמידי הגימנסיה, להנאתו, לסיפוק תאותו, בקיצור: בער הוא הומו־סקסואלי. הוא היה מתעסק להנאתו במלאכת הפוטוגרפיה. אמן היה במקצוע זה ואוהב את היופי. ולשם זה היה מַפשיטם ערומים. כל זה היה מתחילה בעיני הבריות מין ספורט יפה של איש־המדע, שאינו שקוע רק בעבודתו האחת. – – אולם בכתב־האשמה של ההורים הנוגעים בדבר, שהיו קרובים, ידידים לפרופסור, אחי־הבַקבוּק, שסבאו וזללו אתו, – בכתב־האשמה גילו סודות מגוּנים מן החדר. התלחשו בחברה, שיחות פיקאנטיות, פרק בהלכות־נאוּף – – והבריות האמינו ולא האמינו. היתכן כי הפרופסור בער יעשה נבלה כזו? “ומדוע לא יתכן?” השיבו.

הרפש המוסרי הזה שייך הוא עתה ל“בני עליון” של החברה, ל“אקסֶמפְּלרים הנבחרים” של האנושות. בלאו־הכי כמעט לא סגי להיקרא בשם “אדם־העליון”, הלא גם מיכל אנג’לו, פרידריך הגדול ויש אומרים וסוברים גם גיטה הגדול ועוד למעלה מהם: גם אפלטון, היו שטופים בזימה זו: ביכרו את המין החזק על היפה. וגם אוסקאר ויילד האנגלי לא כֶלֶב היה. ומה אומר קְרַפְט־אַבִינְג, ומה כותב זה שנים רבות בעניין זה הירשפלד², הרופא המומחה למחלת־המין? והפרופסור בער הלא מבני־עליון הנהו, רודף יופי ואוחז בדרכי היוונים הגדולים שהיו שטופים במשכב־זכר. ואלה אומרים: רק קנָאים, מקַנְאִים פגעו בו. אלה הם חשבונות פרטיים. ובער מעמיד פנים של “עוֹלה תמימה”, שהיה לקרבן איזה אַדבוקט שלא יכול לסלוח לו על שלא נשא את בתו לאשה. וגם רעייתו הצעירה, התמימה והיפה של הפרופסור מאמינה בו. והיא שומרת את עקבות ה“אַדבוקט” המאשים ומתנפלת עליו ברחוב, ובשוֹט המוכן בידה היא מכה על פניו אחת ושתיים ושלוש והיא נעלמת בקפיצה מהירה אל מרכבתה. אולם “אין טומנים מַרצע בשק”. חטאתו של הפרופסור בער החלה להתברר, נמצאו עדים, הנערים הנוגעים בדבר, הוכחות וראיות. חרב המשפט היתה תלויה על פתחו של חדר העבודה והחקירה של המלומד הצעיר והמוצלח. אז החלה ההגנה מצדו של זה האחרון: הזמת העדים: הפרופסור אוהב את האמנות, אוהב את עבודת הצילום, והוא רק צילם את הנערים. החל השוחַד, שוחד ממון ושוחד דברים, נמצאו רֵעים מגינים, באה השתדלנות לשחרורו. ולבסוף הבריחה: בער ברח לארץ־החדשה: אימת הדין, פחד הסקאנדאל. ושם, באמריקה, מציעים לפיזיולוג הצעיר קתדראות, והוא קורא שם שיעורים ברבים. וכאשר האמינו קרובי בער בווינא, כי עלתה בידם להכחיש את ה“עלילה” ולהפחיד את השטן, שב הפרופסור מאמריקה לעמוד לפני שופטיו. עורך־דינו, רעייתו והוא בעצמו הגינו עליו בכל כוחם, הוצעו כל התיאוֹריות, נשמעו מלים חדשות, נמשכו אל “העניין” גברים ונשים מבני ומבנות מרום הארץ: פרופסורים, רוזנים ורוזנות. הנאשם הוציא מכיסו מגילה ארוכה, רשימה ארוכה של שמות הנשים מהספירות הגבוהות שיש בידן להוכיח כי אין לו תאוות זרות, וכי סיפק את תאוַת המין בדרך טבעי, כאורח כל הגברים הבריאים. נתגלו מעשים לא הגונים, ניתזו נטפי רפש על “גדולים” רבים ושונים. גם רעייתו של הנאשם העידה בקול רצין ויוצא מן הלב, כי בעלה מקיים את עוֹנָתו כראוי, ואין לו נטיות זרות. והנאשם טען: אם חוקר־הטבע עושה נסיון בחדרו הוא בוחן ומבקר, מצרף ומזקק פעמים לאין־ספור, בכל האופנים ובכל התחבולות את דבר הנסיון, כדי לעמוד על האמת, כדי להמלט משגיאה; ומדוע, באם הדבר נוגע לדיני נפשות, – סומכים על דברי העדים בלי חקירות ונסיונות, מאמינים לדבריהם אמונה עיוורת? המשפט נמשך ימים אחדים, וסוף סוף הכיר בית־הדין באשמתו, ויצא דינו של הפרופסור לחובה: לשבת במאסר שלושה חודשים.

אמו של הנאשם מתה תיכף לאחר פסק הדין מחמת עגמת נפש, והפרופסור יצא עם רעייתו הצעירה, עד אשר יהיה עליו לשבת בבית־הסוהר, כי בינתיים הגיש בקשת ערעור – לחוילה הנאוה שלו אשר על חוף יאור ג’יניבה, בעדן־אלהים, ששם נקבצו כל סגולות הטבע ויִקְרות האמנות. ובעוד הפרופסור עסוק בכתיבת עבודה מדעית ורעייתו עוזרת על ידו, והנה ידיעה מתפּשטת בעתונים: רעייתו של הפרופסור אבדה את עצמה לדעת בבוקר בהיר אחד בחדרה, שהיה מלא פרחים ושושנים מַתנת בעלה. והידיעה היתה לא סנסאציה כי אם אמת.

סוף דבר: הפרופסור בער ירד מעל הבמה. לוּקחה מאתו הקתדרא. וגם מהספרות המדעית נעלם, וקולו לא יישמע עוד בין החיים, והפרופסור בער נחשב עתה כמת בין החיים.

הרי לך מספּר שנַיים!

ומספר שלושה גם הוא מעציב מאוד. אני מדבר על אותו וויינינגר מחבר הספר “גֶשְׁלֶכט אונד כאַראַקטר” (“המין והאופי”). – – אוטו וויינינגר גם הוא בן וינא, בן הורים עשירים, עילוּי, נער גאון, “כוכב חדש”. ילד־פלא בקי בכל חדרי־המדע, והוא יוצר, בורא השקפות ושיטות מדעיות חדשות. והנה בגמרו את האוניברסיטה הוא ממיר את דתו, לא לשם פרנסה או בקשת כבוד, כי אם לשם אידיאה מיסטית. היהדות היא בעיניו ברורה, פּכחית ופקחית יתר מדי, אין בה אמונה המלאה סודות ומסתורין, והוא כאלה תבקש נפשו. וכשהוציא לאור את ספרו הנזכר הרעיש את העולם בחידושיו, בפלפוליו, בקיצוניותו, במה שנוגע לשנאתו והשפלתו את הנשים, בשיטתו בענין זיווג המינים. כתבו עליו חוקרים, שהוא מאַחד בקרבו את הגאוניות של קאנט ושל פרידריך ניצשה. בן כ“ג היה ויינינגר בהדפיסו את ספרו הנזכר, שכל עולם המדע שם אליו לב, ושהסב עליו את דעת הקהל הגדול ברעיונותיו ובניצוצותיו הגאוניים וגם בזָרותו המפליאה. ספר מדעי כזה, המציע שיטה חדשה והוא מלא בקיאות מפליאה בכל חדרי הספרות המדעית בענפי חכמה שונים ורחוקים זה מזה, – ספר מדעי כזה לא כתב עוד איש, עד אוטו ויינינגר, בפרק השנים האלה, כלומר בעוד לא מלאו לו כ”ג שנה, ובצאת הספר האָמור לאור הוציא לאחר זמן־מה עוד ספר אחד מלא גאוניות ומסתורין, ספר שאור וחושך משמשים בו בערבוביה, וש“צלו מרובה מחמתו”. ופּרספּקטיבה של חיים עשירים, מלאים ופורים היתה פתוחה לפני ויינינגר. הוא עמד על צד השמש ואהוב על חבריו, שכרעו והשתחוו לפניו וכ“אליל” היה בחוג משפחתו, – וכמו הפרופסור בער היה גם הוא בן יחיד להוריו, – והנה בעצם הצלחתו ופרסומו, בעצם יצירתו והפרחתו – שם קץ לחייו על־ידי כדור מקנה־רובה בהיותו בן חמש ועשרים שנה.

שלושה חודשים לפני מותו נזדמנתי אתו בפונדק אחד, וכל הלילה התוַכחתי אתו על היהדות ומהותה. הוא היה אז מלא חיים, מלא עוז־הרוח ותשוקת־היצירה, בריא ומרוכז בעבודתו, מלא תקוה, חזיונות ודמיונות. ואילו הגיד לי איש שבקרוב יאבד הצעיר הזה את עצמו לדעת – הייתי יורק בפניו.

ואת אשר לא פילל איש – בא.

מדוע איבד את עצמו לדעת, זהו סוד עדיין; לא הוברר הדבר. תיכף אחרי מותו התפשטה השמועה בין רעיו וידידיו הקרובים, כי המנוח התחיל לחוש ולהרגיש בנפשו נטייה לפֶּדֶראסטיה, והוא בהיותו בעל תכונה מוסרית נעלה חשש פּן יפול בשחת החטא, וישם קץ לחייו בטרם חטא.

אין זו, לפי השערתי, אלא בדותא בעלמא. אין זו אלא השערה רחוקה. בהיות ויינינגר שונא נשים ומשפיל את תכונת המין היפה (היהודים היו בעיניו ה“מין החלש” בקרב האנושות, על כן שנא גם אותם) “עד שאול תחתיה”, על כן נטו רבים להאמין, כי בחיי־המין שלו יש לו נטייה לגברים. ואחרי מותו החלו חוקרים, שקינאו בפרסומו וגאוניותו, לחטט ולנקר בספרו “המין והאופי”, וימצאו כי גנב מדעותיהם והשקפותיהם של החוקרים סווֹבּוֹדה³ המת ושל החוקר האַשכנזי פליס⁴, ו“ישם בכליו”: את גניבתו המדעית מסר לעולם כיצירת רוחו הוא. הוא המית את עצמו, והחוקרים הללו רגמוהו באבנים לאַחר מותו – אולם הם שתקו בחייו, כי אין החי יכול להכחיש את החי.

במוֹת וויינינגר קוּברה אתו טראגדיית־חיים מיוחדה במינה, שעודנה מכוסה צעיף ערפל. וברור הדבר ב“סוד” זה, שאיזו תולעת היתה נוססת בגאוניות זו, שרימה פּנימית אכלתו. התאבדות היתה סוף מוכרח, תולדת איזה חוק נסתר.

ומי שיש לו מוח בקדקדו ושהוא רגיל לחשוב מחשבות אינו יכול לזוז מן המקרה הזה, מבלי אשר יחשוב מחשבות מעציבות, מבלי אשר ישלב את המקרה האָמור עם אחרים הדומים לו. – – –

כל המקרים הללו, כל הטראגדיות האמורות, עברו כמעט בפרק זמן אחד, בשנים היותר אחרונות.

צא וחשוב!

וחזיונות מחיי היהודים המודרניים, מהמהדורה החדשה והאחרונה של ההתבוללות, הם גם של הפרופסור שטיין בבֶרְן ושל מבקר־התיאטרון זיגמונד יעקובסון בברלין. חזיונות שיש להם קרבת־רוח אל החזיונות הראשונים.

גם לודוויג שטיין בהתקרבו אל נקודת־הגובה שלו, במרום תהילתו, נדחף פתאום דחיפה חזקה אחורנית עד שכמעט נפזרו עצמותיו לפי־שאוֹל. בשנה זו נתפש בגניבה ספרותית. חבריו הפרופסורים הנוצרים מצאו את עווֹנו, גילו ברבים את חטאו והזכירו לו ראשונות. וביום דין הוכיחו על פּניו כי מצאו בספרו האחרון עם־הארצוּת גסה, שגם תלמיד הגימנסיה ממחלקה השלישית לא ייכשל בה. “הסוציולוג הגדול” שטיין לא ידע שגם בציר הדרומי שורר קור, והוא האמין ששם שולט החום.

ושטיין היה אנוס לעזוב את ברן בירת מושבו ואת הקתדרא שלו לחצי שנה “עד יעבור זעם”, עד אשר תשקוט המהומה שעוררו חבריו, שרצו להרחיקו מעדתם, וכל העתונות השוויצית התקוממה נגדו.

ברוּצו אל המטרה נכשל.

ומבקר התיאטרון ז. יעקובסון גם הוא, שהצטיין בכשרונותיו המזהירים, ושהיה גם הוא אחד מה“ילדים הנפלאים”, אחד מפּירות־הרוח המבשילים קודם זמנם, ושהיה גדול לא לפי ערך שנותיו במלכות הביקורת, ועתידות גדולים, שרביט ועטרה, היו נכונים לו במלכות זו, גם הוא נתפש כ“גנב במחתרת” בגניבה ספרותית, שגנב מחברו, גם כן יהודי, ושם בכליו. ובהיגלוֹת גניבתו הורחק ממחיצת הספרות, ולא זכרו לו את יתרונותיו ומעלותיו, שישנן לו באמת, עד אשר יצא ובנה במה לעצמו. אך את הכתם לא יכבּס מעליו. – – –

והוא עודנו צעיר לימים, פחות מבן שלושים שנה.

כל אלה היהודים חפצו להיות יותר משהם באמת.

על יהודים במהפכה הרוסית

מרינבַּד יום ד' 26 ביוני, 1907.

קראתי בימים אלה בעתונים רוסיים, כי סטודנט, בנו של הגביר גוֹץ'⁵, נכדו של ק. ז. ויסוצקי, נתפש בפטרבורג והוא נאשם כאחד מחברי “ההסתדרות למלחמה” של הסוציאליסטים־רבוליוציונרים. הנאשם יושב במצודת פטר-ופאבל. ידיעה קצרה זו עשתה עלי רושם עמוק ומדכא רוח. הנאשם (וכן אחיו, שגם הם נשפטו בזמנם לעבודת פרך) היה תלמידי ללימוד העברית במוסקבה. עמלי היה להריחָם באידיאלים עברים, להלהיבם ברעיון של תחיית ישראל. נערים טובים, רכים ומקשיבים היו ומחונכים ברוח הלאומית העברית. ועתה הקדישו כולם את חייהם לשחרור רוסיה, לריבולוּציה הכללית. אביהם הוא מיליונר, והם ויתרו מבחרותם על כל תפנוקי החיים, מאסו בחיים בורגניים, עזבו את קנם החם וכל מנעמי העולם ובחרו בחיי ריבוליציונרים המלאים עמל, סכנות־נפש על כל פסיעה וגלגולים בכל שבעה מדורי גיהנם.

האין זו אידיאַליוּת היותר נשגבה, האין לכרוע ברך לפני מעוּני רעיון כאלה? האין זה חזיון מרהיב נפש? האין אלה נערים גיבורי רוח?

בודאי, בודאי. אולם גבורה זו, אידיאליות זו, יש בהן טראגדיה נוראה. כל כך קרבנות בשביל מי ומה? – – הם, תלמידי, נותנים את חייהם (ומחיר יותר גבוה הלא אין) בעד התקוה הרחוקה לשחרר את רוסיה מידי עריציה. והעריצים המה התקיפים, האכזרים ולא בודדים הם. רוב הרוסים הם מבני ה“מאות-השחורות” ורק קומץ בני הנעורים העברים, ועמהם מתי־מספר צעירים רוסים אידיאליים, מתקוממים באמת, מביאים קרבנות באמת ומשליכים את חייהם ככלי אין חפץ בעד משא נפשם. ולו גם יגאלו וישחררו את רוסיה, מי יגאל וישחרר את האומה העברית, האומה היותר אומללה, היותר עשוקת־משפט, היותר נרדפה על־צוארה, אם בחירי בניה, אם גיבוריה ילכו מאתה וישכחוה. והעובדה: הם שוכחים באמת. ואם תיכָחד עַצמוּתה של האומה העברית, העומדת, כמשל התלמוד, ככבשה בין שבעים זאבים, אז לא יהיו לאנושות גיבורי רוח מזֶרע המכבים, צמאי־חופש ושונאי אלילים, אלילים בכל מובן וצורה.

הנני מתגאה בעמי ומאמין בעתידותיו על שבנים גיבורים לו כאלה (וגבורתם מפליאה, והיא כתובה בפרטי־כלים של הממשלה ושל הספרות הריבולוציונית), אולם יחד עם זה הנני בוכה לגורלה של אומָתי האומללה, על שבניה אלה, שדמה נוזל בעורקיהם והיא הורישה להם את האידיאליוּת, עוזבים אותה ואינם עובדים על הרי ישראל.

ומה תקותו בגולה, ומה המה כל החלומות והדמיונות על דבר קולטורה עברית־לאומית בגולה, אם בני גוֹץ ונכדי ק. ז. ויסוצקי שנולדו ונתחנכו בבית יהודי־לאומי עד הקצה האחרון, ואשר גם אני עמלתי לפַחַת רוח לאומי בקרב אלה על־ידי אגדות יפות, סיפורים המושכים את הלב ועל־ידי לימודים שונים, שהטעמתי אותם במובן התחיה העברית – – ובכל זאת נמשכו בזרם החיים הכלליים והתרחקו לגמרי מן היהדות, יען כי צר היה להם העולם־היהודי, יען כי הסביבה מחוץ לביתם, בתי־הספר שבהם למדו וחבריהם היו לא יהודיים.

את הרכוש היותר יקר לנו, או שהיה צריך להיות היותר יקר, את בני־הנעורים, תקות הדור הבא – איבדנו, ביזבזנו בידינו, הנני פוגש שלשום אשה עבריה, סוחרת חרוצה, אשת־חיל, אוכלת־כָּשֵׁר שבעלה הוא יהודי מהדור הישן. והיא מספרת לי על בתה הלומדת באוניברסיטה שבבֶרן כי פשוט גאונית היא, בעלת מוח חריף, ברְיָה בקריאת הרצאות. ובסוד גילתה לי, שבתה כבר ישבה שם ב“חד גדיא”⁶, ועתה היא מתגוררת בשווייץ בתעודת־מסע שלא על שמה.

על שאלָתי, לאיזו כיתה תיחשב בתה הסטודנטית, ענתה האם: בתי־תִחְיֶה היא “מֶנשֶׁוויטשקאַ”⁷ – בגאוה מסותרה.

“ובני – קרא פאבריקאנט עשיר, מיליונר־פּיקח מבּאַקוּ, שעמד לא רחוק מאתנו והוא ממכירי – ובני הוא אצלם שליח פשוט להולָכה ולהבָאה, משרת בבחינת ‘נושא עביט שופכין’ זה שבע שנים. ואני קורא לו: ‘בני’ בר־בטני, מה תהיה התכלית והסוף? אילו היית לכל הפחות אחד המנהיגים המפקדים, הגינרלים בחבריה שלהם, אבל עכשיו? בסיביריה כבר היית וברחת משם, וכל זה בשביל מה, בשביל שתתגורר בג’יניבה ותקבל ממני בכל חודש מאות רו”כּ אחדות ותהיה משרת, חַיָל פשוט, מנקה ביבין אצל בני הסנדלרים והחייטים העומדים בראש, ואתה מצוּוה לשמוע ולשרת להם, ואם תמאן אז עוד יכבדוך במנה־יפה: בכדור מקנה־רובה בקדקדך. עד מתי, עד אנה תימשך אחריהם כבהמה בבקעה? אילו למדת, לכל הפּחות, דבר־מה, אילו הוספת דעת הייתי מחריש.'

– אבא, אבא – הוא משיב, – אינך מבין בזה לגמרי כלום, והשתיקה בזה היתה נחשבת לך לחכמה.' מסתמא, צריך להיות כן."

ארתור שניצְלר

יום ד' 25 בספּטמבר, 1907, ברלין.

זה כארבע שנים התוַדעתי אליו בווינא. הוא הזמין אותי על־ידי “כרטיס פנאוּמטי” לבוא אליו. ואני כבר השתוקקתי להתודע אליו. אחרי אשר קראתי כמעט את כל פּרי רוחו ועטו, והוא נחשב בעיני לאָמן היותר גדול והיותר אמיתי בין בעלי־העט שבאוסטריה המודרנית.

באתי אל שניצלר בשעה אשר הועיד לי. ובדמיוני כבר טעמתי, בהרגשה קודמת, טעם של שעה שיש בה קורת רוח ותענוג הנפש. – – שניצלר התגורר אז (בודאי הוא עודנו מתגורר שם גם היום) בשכונה התשע־עשרה של וינא רבתי. ביתו היה חדש, מודרני – בקצה העיר, בקרן שקט ומרוּוח, במקום אילנות וריח השדה הקרוב. החדרים בדירתו לא גדולים, ורהיטים בהם חדשים ובלתי מצוינים בטעם מיוחד. קישוט הדירה רגיל ושכיח הוא בבתים כאלה, ולא גילה כל עצמיוּת מיוחדה. במסדרון הבית עומד פּסל לא גדול, העתקה מ“משה” של מיכל אנג’ילו.

שניצלר פגשני בסבר פנים יפות והובילנו אל חדר־עבודתו. חדר לא גדול, וארונות־ספרים מעֶברי הקירות, ופתח פּתוח מחדר זה אל המעקה הנשקף מול מרחב חופשי. ישבנו בחדר וגם על המעקה שעות אחדות רצופות והרבינו לדבר על הספרות, הסופרים, האָמנות ופילוסופיית החיים.

מה שהפליא אותי ביחוד בשניצלר הוא הרושם הכללי שעשה עלי והרושם הזה היה ממש ההפך ממה שקויתי, מה ששערתי מראש. על פּי כל אשר קראתי מפּרי רוחו של זה האחרון, האמנתי למצוא בו איש־החיים, שטעם יתר מדי מעץ־החיים, של סופר שיש בו ממידות הצרפתים, היהודים המתבוללים והאשכנזים הווינאים.

והמציאות טיפּחה ביד גסה על פּני דמיוני. במציאות עשה עלי שניצלר רושם של איש בריא, מתון ומיושב, מלומד שליו, עניו וצנוע, איש אשר העביר את חייו באַרבע אמות של מדע ואמנות, איש חסר התפּעלות ובעל מזג קר. ומדי הסתכלי בפניו לא יכולתי להבין ולהשיג איך חָדר איש כזה לתוך סוד האהבה הגופנית (ה“אהבה” בחזיונות שניצלר יש לה יותר הוראה גופנית, זיווּגית), לתוך “חצי־העולם”⁸ ומסתריו, שגיונותיו ועגביו. לא מצאתי באישיותו אף צל של צרפתיוּת, אף סימן קלוש של דפדוף שטחי, לא דבק בו אף ריח קל של עגבנות עליזה.

ארתור שניצלר הוא גבר יפה. אמנם תמונתו הפוטוגראפית שנתפּשטה בקרב הקהל חונפת מעט למקור, אך גם ה“מקור” כשהוא לעצמו יפה ומושך את הלב.

אָנוכי האמנתי תמיד כי שניצלר הוא רחוק מן היהודים והיהדות ת"ק פּרסה, וכבר התבולל כל־צרכו בקרב שכניו הנוצרים. אולם גם בזה שגיתי. שניצלר הטעים בשיחתו אתי את יהדותו הפּנימית. ומאוד התעניין לשמוע מפּי על תנועת התחיה בקרב צעירי המזרח⁹. והוא התעניין בזה לא בתור סופר, כי אם בתור יהודי. כל אשר סיפּרתי לו היו דברים חדשים בעיניו ולקחו את לבו. זאת ראיתי, ואין כל פּלא אם היהדות המתה, היהדות המלאכותית של יהודי המערב לא לקחה את לבו ולא העסיקה את מוחו.

ובהסתכלי בפני שניצלר שאלתי את נפשי: האם היה זה הסופר תמיד איש מנוחות ואיש מחשבות כמו שהוא עתה, או, אולי, כבר שקטו בו רוחות התאוות וסערות החיים; אולי הגיע לנקודת השובע, או אולי רק פּניו שלֵוים, ושם במעמקי נפשו תוסס, הומה דבר־מה?

אנוכי הגדתי לו במרוצת שיחתי, כי המוות תופס מקום חשוב בחזיונותיו וציוריו, ובמקצוע זה, בתאור המוות, הגסיסה, כּלוֹת החיים וקץ ההויה הפּרטית רואה אנוכי את יהדותו הפּנימית. הוא מתייחס אל המוות בכובד ראש, הוא אינו משתחרר מהרעיון של המוות המלוֶה אותו בכל מקום שהוא הולך ושהוא פּונה, ובזה אני מוצא את היהודי הנעלם. הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין יחסו של היהודי ויחסו של הנוצרי אל המוות. ובזה הסכים לי שניצלר. “המוות והאהבה הם המעניינים אותי”, – הגיד לי שניצלר, – “בתור אדם ובתור סופר יותר מכל. לגבי שני החזיונות האלה, בטלים בערכם יתר חזיונות החיים”.

“ועוד דבר אחד”, – אמרתי לשניצלר, – “מעניין אותך בתור אמן, והוא תיאור שׂחוק החיים, הבליהם, הקומדיה, החלומות, התעתועים והדמיונות הכוזבים והמכזיבים שבחיים”. וגם על זה הסכים לי שניצלר. הרופא שבשניצלר אינו בולט בו, והוא אינו משתדל כלל להבליטו. ובתכונתו שוררת הרמוניה נעימה. בשיחתו הגיד לי שהוא אוהב מאוד את ציורי צ’יחוב, והוא מוצא שהגזימו מאוד בערכו של מקסים גורקי בתור אמן. הוא נתן לי את ספרו Reigen במתנה והקדישו לי לזכרון ידידות. אחרי כן כאשר קראתי ספר זה, שהוא נפלא במינו, לא יכולתי להבין איך כתב שניצלר זה הצנוע, החושב השאנן, ספר זה, שיש בו מעין פּורנוגרפיה.

אולם אחרי התבונני בדבר מצאתי כי גם ב“רייגן” יש לו לשניצלר נטייה מוסרית, והוא עומד גבוה ונעלה מעל החומר שהוא מטפל בו. ואירוניה דקה, דקה מאוד, מרחפת על פּני כל הספר, אירוניה מהולה בעצב ובתוגה.

ובכל מה שכתב שניצלר הננו מוצאים את הקירבה, את השייכות הישרה שבין ההזדווגות, שבין האהבה של המינים ובין המוות. צל המוות מרפרף אצלו על הפּריון של החיים, והמוות שלו יש בו אם אפשר לומר כן, איזו עגבנות של חיים, אותה התרכזות החיים, התרכזות הכוחות, החפצים והמאוַיים, בטרם יִכְבּוּ, יִכְלו.

ויש ששניצלר כותב חזיון או ציור והוא מראה לנו את האנשים ומעשיהם כצללים, כשחוק הרוחות, כדמיון תעתועים. והוא צנוע בצבעיו, מפונק ואסטניס בתאור הרשמים והמראות. רשמים גסים, “מלים חזקות” וצבעים מבהיקים ודוקרים את העין הוא שונא תכלית שנאה. שניצלר היה יכול להיות, לפי דעתי וטעמי, אחד החוזים והאמנים היותר גדולים באירופּה; הוא היה יכול, על פּי מידת כוחותיו הרוחניים וכשרונותיו הפּיוטיים והציוריים, לתפוס אחד המקומות היותר חשובים בספרות־העולם. “היה יכול” אבל (פּה בא, כנהוג ה“אבל” הגדול) האתמוספירה הרוחנית, הספרותית והאמנותית של וינא גורמת להמעיט את דמותו. שניצלר הוא וינאי יותר מדי, והחוזה האמיתי הוא “אזרח העולם”, הוא אזרח בכל מקום ובכל סביבה, כמו שהוא, מצד אחר, זר בכל מקום ובכל סביבה. לפי שיכולתי לראות ולשמוע מפי שניצלר, הוא, לכאורה, אחד הבודדים בווינא, ה“בודדים” המודרניים, אבל באמת הוא קשור באלפי נימים דקות וסבוכות בחיי החברה הווינאית ובעיר מולדתו, זו, שאָביו, פּרופסור האוניברסיטה, היה בה רופא מפורסם. ארתור שניצלר סיפּר לי שאביו היה רופא מחלות הגרון. על פּתחי בית אביו היו דופקים כל משוררי ומשוררות התיאטרון המפורסמים, החולים בגרונם, והוא, הסופר, התוַדע לארטיסטים המצוינים, ביחוד מהמין היפה, עוד בימי נעוריו. מין האָדם הזה אינו חביב על המשורר שניצלר. הוא יודע יותר מדי את כל רפיונותיהם, מומיהם הרוחניים ומגרעותיהם. העיקר הוא להם “להִיראות” ולא “להיות”. אולם הוא שָאַף יותר מדי בסביבה הארטיסטית, והוא בחינת שיכור היודע את כל חסרונות היין והשכרון, ובכל זאת קשה לו להנזר מן היין, אם התרגל בו יותר מדי. לא בלי עונש מעביר המשורר חלק מחייו בסביבה שה“הבל” בה הוא “הכל”. ושניצלר הוא באמת סופר אמן, היופי הוא אחד היסודות היותר עיקריים של נשימתו הרוחנית.

ושניצלר שהוא צייר החיים העליזים, התענוגים הקלים והרפרופים על המציאות, מרחף תמיד לנגד עיניו צל המוות. הוא מתאר את כל מיני המוות; ואיך הוא מתאר! בצדק כתב עליו אחד המבקרים הגדולים: "הוא, שניצלר, מתאר את המוות, כאלו כבר היה מת בעצמו. המוות הוא לו חויה, “Ein Erlebnis”.

והאנטישמים בווינא ממררים את חייו. קשה להם לסלוח לו את הצלחתו הספרותית. כאשר קיבל שניצלר את הפּרס (כמדומה לי שקיבלוֹ פּעמים אחדות) על־שם גרילפארצר בעד חזיונותיו, פּרס שהקציבה חברה אמנותית נוצרית שנוסדה לכבוד דראמאטורג נוצרי בעיר אַנטישמית, התנפּלו עליו צוררי ישראל, ומני אז שמורה עברתם לו, ובכל פּעם אשר יזכירו שמו או שמות חזיונותיו ישפּילוהו ויגנוהו. ושניצלר, אַף כי הוא מסתיר מעין־רואים את הכאב אשר יביאו לו העקיצות והדקירות הבלתי פּוסקות של עטי־האַנטישמיים, אַך בלב פּנימה הם מזכירים לו יהדותו ויחסו לעמו ולגזעו.

עד־משבר

יום א, הושענה רבה, תרס"ח, 1907.

המשבר בחיי הולך ומתקרב. אין מוצא לכסף, והכסף דרוש עד מאוד. מרובים צרכי ביתי ודעתי הפּעם קצרה איך ואיפה להשיג. געגועי הנפש עוד יותר מרובים; הדמיון פּורש כנפיו; המחשבות מתרוצצות במוחי. ומה אדיר חפצי להחיות את ספרותנו וללחום נגד כל צוֹרריה. ויש רק עיכוב קטן אחד: חסרה הפרוטה; חסר בסיס מוצק בחיים; חסרה מנוחה כלשהיא ומאשים אנוכי בכל זה את נפשי אני: כילד קטן אנוכי במה שנוגע לדאגת החיים. דאגת מחר אין אני יודע. ובזה הנני כצפּרי השמים של האֶבנגליון, או יותר נכון, כיהודי אמיתי מבעלי הבטחון המפורסמים. כל נוצרי בזמננו במקומי ובמצבי היה מאבד את עצמו לדעת; לא היה מקוה לכל דבר. ונפלא הוא הדבר שלא דאגתי ליום־המחרת, שלא המצב החומרי הנורא מעסיק את מוחי ומטריד את רוחי, כי אם שאלות האומה העברית, קיומה החומרי והרוחני.

ושניוּת בלבבי: יודע ומכיר אנוכי שהחוב הראשון, הציווּי־המוחלט העיקרי הוא לדאוג, ראשית לכל, לקיומם של בני ביתי, ואחרי כן לקיומו של בית ישראל. וזוכר אני את דברי יל"ג באחד ממכתביו לאיש צעיר: “כל הבונה ביתו הוא בונה בית ישראל”. אבל איזו אַנַרכיוּת שולטת בי. אני אומר: רבים בנו ביתם ובית ישראל לא נבנה.

בן הגלות אנוכי, אזרח־האויר הנני, בן עניים ואין אני דבק בכל קניין. אין אני יודע חיסכון וקימוץ, בנוגע לאיבוד זמן ולאיבוד ממון. צפור דרור אנוכי ואין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, לקבל איזו מרות שתהא. פורק אני, מדעתי ושלא מדעתי, כל עוֹל. אין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, להכנע לאיזה חוק חיצוני, לאיזו משׂרָה, לאיזה ציווּי. מעולם לא הייתי לא מזכיר, לא פּקיד, לא משרת, ולא שליט. לא הייתי עד עתה שליח לאחרים, עורך נמנה מטעם אחרים, אַגיטַטוֹר מקבל שכרו. חופשי הייתי תמיד במעשי ובכל אשר כתבתי. את אשר חפצתי עשיתי, וכתבתי רק את העולה על רוחי, ורק את אשר חשבתי או הרגשתי. מורים ומחנכים לא היו לי מעולם. למדתי את אשר חפצתי ומתי שחפצתי וכמה שחפצתי ובמקום שחפצתי. מעולם לא יכולתי להיות דייקן ולהמציא לרידַקציות ליום ידוע את פּרי רוחי ועטי, כאשר הזמינו. אם בשעה שמחויב אני לכתוב נופל לידי איזה ספר מעַניין, אין אני מניחו מידי.

ובחיי שולט המקרה יותר מדי. בעוד שיודע אנוכי כי הקולטורה שואפת להמעיט, להגביל שלטון זה. כל מה שחיינו יותר מתוקנים, יותר מלאים מעשים הנעשים בדעת ותבונה, בחשבון וחסכון הזמן והכוחות, כן תתמעט, כן תֶחלַש ממשלת המקרה.

ובכל קשי חיים החומריים; בכל כובד מלחמת קיומי; עם כל דאגותי המרובות והעצומות לכלכלת בני ביתי; עם כל חוסר נקודה מוצקה, נקודה איזו שהיא, בפרנסתי ומִחיָתי, הנני משוטט תמיד בעולם הדמיונות והחזיונות, הנני שקוע ראשי ורובי בעולם היהדות המופשטת, הנני אכול הגעגועים הכמוסים והשאיפות הנעלמות, ואני חי ונושם בעולם מיוחד שיצרתי לי במוחי ולבבי. הנני מקוּסם ביום מאור השמש ובלילה מנוֹגה הסַהר. ברגע זה הנני נמשך אחרי מרקוּס אוּרליוּס, ובמשנהו – אחרי אפּלטון. בבוקר הנני הולך שבי אחרי ישעיהו הנביא, ובערב הנני רוחץ את נפשי בתורת־היופי. ובלילה מדי עלותי על משכבי מתגנבת הדאגה בלבי, הדאגה על דבר צרכי החיים ההכרחיים והחסרים, על דבר מִחיַת יום מחר. ואז הנני נופֵל בעינַי.

בגן החיות

ברלין, 12/10, 1907.

גלי ים חיי נשאוני לגן־החיות בברלין. לא חשבתי לבוא שם היום, רק המקרה הביאני לשם. ואני זה־כבר לא דרשתי בשלום הפּיל, ולא התבוננתי לתעלולי זקן־הקופים. אני אָבֵל ושרוי בצער, ומבקש בדידות, ושחוק המקרה דחפני לעולם זה המלא כל כך ערבוביה: חיות ועופות, פּרחים וערוגות בושם, בני אדם, לרוב זקנים וילדים, מקהלת מנגנים ובתי־קהוה ומזון, שורות שורות של שולחנות וכסאות לאוכלים ושותים בין השדרות. בריכות ומגדלים, ילדים רוכבים על גמלים וזוגות נעלסים באהבה. מן המקהלה ברחתי. המוסיקה היתה יפה, אולם היא עוררה בי רעיוני־עצב וגרדה באצבעות רכות את פּצעי לבבי הכמוסים. והקולות רדפו אחרי והתגרו בי. וראֵה־זה מצאתי הפּעם במקום זה ובשעה זו: פּני בני־האדם דומים לפני החיות שבגן. ראיתי בני־אָדם, שדומים יותר לפּני חיות, ויש שפּרצופיהם דומים לפני העופות, הדורסים או הנעלסים. בעין, בחוש ראיתי כי ברוב הצורות של בני האָדם, שטיילו או זללו וסבאו במקום זה, ניכּרים איזה קוים, תוים או תנועות ידועות, או קולות ושריקות וצפצופים של חיות ועופות. “אדם בצורת בהמה” לא מליצה היא, כי אם עובדה בעיני האָמן, אם הוא בעל הסתכלות פּנימית וחודרת.

הפַּסל רוֹבַּק בחזיון “כשאָנו המתים מקיצים” של איבּסן כבר עמד על זה, ובלעג מסותר היה מבליט בפרוטומות שהיה עושה מצורות בני האדם איזו בליטה אוֹפִיית של איזו חיה. ומי יודע אם חכמינו, בהעידם על שלמה המלך, שהיה מבין שיחות חיות ועופות, לא כיוונו לחיוֹת ועופות בצורות־אדם, אף כי באמת הרבה יותר נקל להבין, ומה גם להרגיש, שיחת חיות ועופות מלהבין שיחות אנשים ידועים, וגם לא ידועים. כלב קטן היה בביתי. בעת הראשונה היה חביב ילדַי ועצם שעשועָם, ומעט מעט היה גם לכלב־שעשועי אני. הוא התרגל אלי ואני התרגלתי אליו. הוא הבין את הרמיזות שלי, ואני – את הנביחות שלו. אני ידעתי את מי הוא אוהב, ואת מי הוא שונא, במה הוא בוחר ובמה הוא מוֹאס. וסופרים עסקנים ידועים, המתאַמרים במקוריות מיוּחדה, היו באים אל ביתי, ולא ידעתי מה הם סחים, אף כי דיברו אשכנזית או רוסית צחה. ובהתבונני עתה אל החיות הסגורות בכלוביהן נוכחתי כי הרבה תנועות והעויות יש להן מבני אָדם. יש להן תנועות שגורות, מצויות, שהן חוזרות עליהן. כן הוא דוב הקרח, וכן הוא הנמר, כן הוא הקוף וכן הוא הברדלס, הפּיל והזאב. וכן המה רוב בני האדם: חוזרים הם בתמידות על תנועות והעויות ידועות, על מלים ידועות, ורגשות ידועים. ורק מועטים הם אותם בני אָדם ש“סולם” רגשותיהם והרגשותיהם מורכב ממדרגות רבות ושונות, בני אדם שמרגישים בצבעים, בחצאי־צבעים ובגוונים ובניהם ובבני־בניהם; בני אדם שמספּר תנועותיהם והעויותיהם רב ועצום.

אוהב אני את החיות, ביחוד העופות, וחברתם נעימה לי. תמיד הנני לומד מהם דבר־מה. לא צניעותו של החתול, ולא ערמומיותו של השועל לוקחות את לבי. החיות של לַפוֹנטין, של לֶסינג וקרילוב, – בכלל החיות והעופות של המְשָׁלים אינם מעניינים אותי. מה שמעניין אותי בעולם הזה היא הדביקות בחיים, שפע החיים והכוחות, אִי־האמצעיות וחוסר האונאה שבעולם הזה. החיים של החיות והעופות כשהם לעצמם לוקחים את לבי. קיפּלינג ידע והכיר את החיים האלה לא כממשיל משלים ולא כחוקר, כי אם כמשורר וכמסתכל. הצייר השוידי, ברונוֹ ליליֶפוֹרס, המתגורר בעצמו ביער, הוא יודע ומרגיש היטב את החיים האלה. ציוריו שראיתי בבית־האוסף הפּרטי של טהיל בשטוקהולם ובמוזיאום של גיטבורג בשוידיה, היו לי כעין גילוי, גילוי עולם שהיה מכוסה ממני. בעולם החיות של ליליפוֹרס ראיתי אהבה, שנאה, געגועים, עוז, התעוררות וליאות. – – –

ורעיון אחד מנקר במוחי: כל זה, כל גן־החיות, הוא רק מין סוּרוֹגַט [תחליף], מין “ממלא מקום” הטבע. גן־החיות הוא הטבע בכלוב, בסוּגר. ומה מעט נהנים, מה מעט לומדים בני אדם אלה מהחיות והעופות, מהטבע בברוּאֶיה השפלים. השפלים? מי יודע מי הם השפלים? רואה אנוכי בריות, הולכי־על־שתיים, שאכזריותם, פּראיותם והעדר כל רגש יופי שבהם מרוּבּים משל ההולכים על ארבע. בחיות אין שפלוּת מדעת ואין קנאה בזויה והתפארות של הבל. ומה מעט יודעים אָנו מטבען של החיות! מבקרי הגן שמחים ונהנים אם ישליכו פּתותי סוכר לפיות הדובים או הפּילים והם חוטפים ובולעים אותם לתאבון. אולם נהניתי לראות את שמחת הילדים המתענגים על מראה החיות ועל השחוק האפשרי אתן.

פּה, בין החיות והילדים, יש קשר יותר טבעי ויותר חי. ומה מעט יודעים אנו מטבעם של החיות והעופות, למרות שבשנים האחרונות החלו חוקרים ידועים לחקור את הפּסיכולוגיה שלהם. קראתי את וואונדט במקצוע זה, והנה – רק השערות תלויות על בלימה. דומה אני שאיזה פרא־אָדם הרגיש הרבה יותר את הפּסיכולוגיה, הפסיכולוגיה המעשית, של החיות אשר הוא מתהלך אתן.

PRO DOMO SUO

יום א', 17 בנובמבר, 1907, לבוב.

רק מה שאָנו כותבים על אודות עצמנו, אם רק הדברים נובעים ממעמקי נפשנו, יש לו ערך מיוחד ויש לו המשפּט והזכות להקרא על־ידי אחרים בזמננו ואחרי זמננו. הדברים שאנו כותבים על נפשנו, על אודות חיינו ומאורעותינו הפּנימיים, אם אָנו מוסרים רק בלשוננו ובסגנוננו, – דברים כאלה יש להם ערך של “תעודה אנושית”. סוף סוף אין אנו יכולים למסור כראוי ולתאר־כמו, בלי כל זיוף ובלי “השקרים המוסכמים”, אלא רק את הרגשתנו וראייתנו אנו. ובזה ניכרת ומצוינת עצמיותנו המיוחדה. סוף סוף: יותר מכל ועמוק מכל נוגעים לנו רק אותם הדברים והעניינים שהם קרובים לנו, שהם חלק מנפשנו ושבהם מבוטא ומובע ה“אני” שלנו. סוף סוף הננו מתייחסים אל כל אשר מחוץ לנו יחס סובייקטיבי, ואָנו מודדים את כל המרחקים והשיעורים במידת ה“אני” שלנו. האני התדירי וה“אני” הארעי. מי שיש לו להגיד הרבה על נפשו ומנפשו־הוא, יש לו להגיד גם על אחרים. ומי שאין לו מה להגיד גם על נפשו הוא, לא כל שכן שאין לו מה להגיד על נפשות אחרים. העולם הוא עשיר בה־במידה שנפשנו עשירה. התולעת טוֹוה את המשי מקִרבּה פּנימה, הפּרח נותן ריחו מחביון עָלָיו, ממַעמקי כוסו, וכנורו של דוד, ככנורו של כל משורר אמיתי, היה מנגן מאליו. “משֶׁלךָ יתנו לך”, ומשלנו ההנו נותנים לאחרים. וכל מה שאין אנו נותנים משלנו אין זו מתנה, כי אם סרסרות, שליחות ולא תמיד של מצוה. המספּר, – אם הוא אך מספּר היטב ולאמיתתו, – על אודות נפשו וחייו, הוא מספּר גם על נפשות אחרים וחייהם. ואוי לו לאיש שאין לו מה לספּר על אודות נפשו הוא.

“אָדם קרוב אצל עצמו”, ואם האָדם שבספר אינו יודע ואינו מכיר את עצמו ומה שבנפשו־הוא; אם לא היטה אוזנו הרוחנית לקולו הפּנימי, אם לא התחקה כראוי על שורשי רוחו הוא, אם לא ירד למעמקי עולמו הוא– מה יודע סופר כזה לספּר על אודות אחרים ועולמם הם. – – –

כל הכותב תולדות נפשו ומאורעות רוחו־הוא כותב בשביל בני דורו ובשביל הדורות הבאים אחריו. הניתוח שהסופר עשה בנפשוֹ הוא, אם רק איזמל חד ודק בידו ואם הוא מושל ברוחו ומוריד את האיזמל עמוק עמוק – אָז הדברים שהוא כותב ימצאו תמיד קוראים אשר יקחו את לבם. וכל המכחיד את נפשו הנהו רק צַלָם, מכונה בלי נשמת חיים, לתאר את המעשים, החיים והאנשים אשר מחוץ לו. או כל מי שכותב דברים כוללים ומופשטים, מי שמביא רק את המסקנות של המדע, באיזה מקצוע שיהיה, – סופרים כאלה הולכים ונשכחים ברבות הימים. סופרים כאלה קוראים, אבל אין הולכים אחריהם שבי. צַיָדי נפשות מעולם לא היו ולא יהיו.

ותמיד אהבתי את ה“וידויים” של הסופרים, אם בעלי נפש המה, בכל אומה ולשון. בכל וידוי ספרותי, כמו בוידוי שבעל פּה, יש איזו קדושה, איזה קסם. מכל וידוי יש ללמוד הרבה.

ורק אלה הפילוסופים חיו¹⁰ לחביבי הקהל והשפּיעו על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוים הפּנימי, השתפּכות רוחם. ספריהם של שופּנהויאר ושל ניצשה הם וידויים נפשיים. את נפשם הוקיעו לעיני האנושות, וכל זה תחת מעטה הפילוסופיה. ובתור ביוֹגראף הרגשתי תמיד, כי עוול אני עושה לסופרים ולמשוררים, שאנוכי מתארם ומסַפּר חייהם. – –

בכל אמן יש צדדים שונים, והנהו מורכב מאלפי ניגודים. האמן, המשורר, הסופר הגדול הנהו אלהים וגם שטן, מלאך ושֵׁד יחד. בלבו – גן־עדן וגיהנום. לא רק שתיים, כי אם אלפי נפשות שוכנות ולוחמות בקרבו. הוא עולה ויורד, נופל וקם. הנהו מנצח ומנוצח. הנהו שואף ומתגעגע, מקוה ומתיאש. יש בו פּרחים וגם חרולים. אלפי אפשרויות של התפּתחות מתנמנמת בקרבו. רבבות יחוסים יש לו אל העולם, אל הטבע ואל האדם. הנהו גואל האנושות וגם חוטא ופושע. עוד יותר: רוצח נפשות. הסופר הגדול הוא פּזרן רוחני, וַתרָן ונותן מתנות, מתנות אשר לא יסולאו בפז, ביד רחבה, אבל יחד עם זה הוא עושק וגוזל את כל אוצרות הרוח, את כל מכמני הרעיונות והרגשות אשר צברה האנושות ברוב עמל וברוב קרבנות. הסופר הגדול מצד אחד משחרר את האנושות – או לכל הפּחות את בני עמו – ומביא גאולה לעולם או לעמו. ומצד השני הוא משעבד וגוזל את חירות המחשבה והרגש מבני האדם, או מבני עמו, וכולם משלמים לו מס. הסופר הגדול מכריח את בני האדם להיות עבדים נכנעים לו, אם ברצונם או שלא ברצונם, אם בדרך ישרה או על־ידי אלפי צינורות ואלפי סרסורים רוחניים, – ולחשוב את מחשבותיו־הוא ולהרגיש את הרגשותיו־הוא, לראות בעיניו ולשמוע באזניו, לדבר ולכתוב בסגנונו וכדומה.

אם סתם אדם הוא עולם קטן, – הנהו הסופר, האמן והמשורר – עולם גדול, עִם שמַים לרוּם ותהומות וחידות לאין מספּר. ומה אָנו הביוגראפים יכולים לספּר מחיי אָדם כזה אם הוא בעצמו לא סיפּר. הרי לפנינו ים גדול של מחשבות, ים של געגועים ויאושים, של טראגדיות וקומדיות, של עולמות אשר לא נבראו עוד ושל עולמות אשר כבר נחרבו ונקברו בלבו, ואָנו הביוגראפים הננו רק בבחינת כלבים המלקקים מעל פּני הים הזה.

הננו משרטטים קוים מקריים, חיצוניים וארעיים אחדים, ואומרים: זה כל האדם! כל האדם! מלתא זוטרתא!

אנו הביוגראפים איננו יודעים כלל, ורק משערים אנו על פּי אומדנא עוורת, מה היה חשוב ומה לא חשוב בחיי אותם האנשים שאנו מספּרים תולדותיהם. ואילו היינו שואלים את פּיהם היינו בודאי שומעים אחרת לגמרי. המעלות שאנו מוצאים בהם אינם מעלות כלל, והחסרונות – לא חסרונות.

ומִבשָׂרי חזיתי זאת.

אין איש בעולם אשר יוכל לספר תולדותי אני. וכל אשר יספּרם ישקר, כי לא את תולדותי אני יספּר. מי שאינו יודע – והזר או גם הקרוב אלי אינו יכול כלל לדעת־כמו – את כל תולדותי, את כל אשר עבר עלי ואשר עבר בקרבי, את אשר עשיתי ואת אשר חפצתי לעשות, את אשר קרה לי, ואיך השפּיע עלי מה שקרה לי; מי שאינו יודע את עינוּיַי הפּנימיים, את כל השלשלת, עם כל החוליות של צרות ויסורים, שמחתי האמיתית ואסונותי האמיתיים, את כל חבלי נפשי, וחלומותי ושאיפותי, את נצחונותי ומפלותי, את ששוני ויגוני, את צערי והעונג של צערי, את אוֹשרי והיָגון והצער שבאושרי, את אשר חפצתי להיות ואשר הנני באמת, את כל מעשי הטובים והרעים, את כל חטאי ופשעי, וגם את צִדקָתִי, את חסדי נפשי ואכזריותה, את עליות נשמתי וירידותיה, את אורותיה וצלליה, את כוחותיה, יתרונותיה וגם את רפיונותיה ומגרעותיה, את כל היופי וההוד שבנפשי וגם את כל הכיעור שבה; מי שאינו יודע – ומי יעמול כראוי לדעת זאת? – את כל המניעים הנסתרים והנעלמים שבנפשי, את כל ניצוצות האור ונטפי הארס שבה, את אשר השפּעתי על אחרים במסבתי ובסביבתי ואת אשר השפּיעו אחרים עלי, את מעשי ועלילותי החופשים והאנוסים, את אשר קיבלתי בירושה מהורים ומאבות אבותי, ואין אני עָרֵב ואחראי עליהם, ואת אשר אני מנחיל בירושה לבאים אחרי; מי שאינו יודע כל חיי החיצונים והפּנימיים עם כל החליפות והתמורות שבהם ועם כל הקבוע ומתמיד בהם – האם יוכל לתאר אותי, או לספּר על אודותי? – כל מה שיספּר על אודותי, יספּר רק איזה קטעים, פּרורים ותעתועים. ואני ונפשי נהיה נקיים מכל זה.

על כן מלה אחת אשר יספּר לי הסופר על נפשו, את אשר יספּר באמת ובתמים (ותמיד יש להבדיל ולהכיר את האמת היוצאת מן הלב), יקָרה לי מאלפי סיפּורים שאשמע על אודותיו מפּי אחרים. ומִדעתי ומחוֹשְׁבי כל זאת הנני נוטל לנפשי את החוצפּה, לכתוב ולמסור לדור דברים הנוגעים רק לנפשי.

חצי־אפיקורס

ברלין, 7 בפברואר, 1908.

אני יושב בבית־מזון בלבוב, אל שולחני ניגש יהודי כבן ארבעים וחמש, מצחו גבוה, שערותיו ארוכות ופני אציל־רוחני לו, רק תנועותיו הן של סרסור, פּחדניות, לא בטוחות, בעלות זויות, ובכל זאת נחפּזות.

“שמי הוא פּלוני בן פּלוני. רוצה אני להתודע לאדוני.”

אני מביט עליו בעין בוחנת ושותק.

הוא מדבר עברית: “רעָיתי הראשונה היתה אחרי כן לרעיתו של הסופר ר. א. ברודס בווינא, בודאי שמע אדוני את שם הסופר ברודס, והנה רעיתו הוא בווינא היתה מתחילה רעיתי אני בלבוב…”

“כן?!”

“דבר ידוע.”

“ואדוני מי הוא?”

“הנני, ברוך השם, פילוסוף, פילוסוף באמת, בלי חָכמות. האיך שַייך קַנט, שופּנהויר, זה מובן מאליו, אבל גם מִשֶׁלִי חידשתי… יש לי, תהלה להשם־יתברך, גם חידושים ושיטות משלי…”

“כן?”

“ובכן יש לי סטודנט, שם באותם המקומות, בווינא, והוא, תהלה לאל, הנהו “מאַכֶר” שלם, בִּרְיָה כִדְבָּעי, מושלם ממש, וגם בת יש לי שם, שם בווינא וגם היא ב”ה ‘מאַכֶרין’ שלימה והיא גם לומדת מוסיקה, היא מין שָׂרה בֶּרנָר, וגם אני הנני קצת ‘מאַכֶר’. בשעת הבחירות לפּרלמנט עקרתי גם אני הרים, האיך שַייך לומר הרים, אָמרתי רק לשבר את האוזן, אבל גם אני עסקתי פּה ושם…"

“באמת?!”

“שאלה? הנני, בינינו לבין עצמנו, בעיקר הדבר חצי־אפּיקורס (המדבר השפּיל את קולו והביט בעינים תועות מסביבו), בכל זאת אין אני נוהג לאכול פּה בשר ותבשילים, כי הכַּשרות אינה פּה כדבעי. מלצר! מלצר! כוס תה ותופינים תן לי…”

המלצר הגיש למדבר את האָמור.

“זה מותר לאכול גם פּה. הנני אָמנם חצי־אפיקורס, אולם בפַת-בַּגָם לא נִגאַלתי. חמורים המה בני עירי, ואין אני רוצה להתגרות בהם, כי יוציאו עלי שם רע, שאוֹכֵל אני טרפות.”

“חלילה לאדוני!”

“אדוני עושה ספרים? כן, איזה מהם קראתי, טוב, נעים, מתוק. וגם אני הנני מחבר ספרים, ספרים גדולים. הרבה הרבה ספרים חיברתי, תהלה לאל, אולם המולי”ם רשעים גמורים, אינם מדפּיסים, להכריחם אין אני יכול, יד תקיפה אין לי…"

אני מחריש ושומע, והוא מוסיף לדבר עברית: אם רוצה אדוני לקבל תענוג אמיתי, אָז אָביא לבית־מלונו את חיבורי הכתובים. יודע אנוכי מראש, כי אדוני ימצא בהם חידושים ורעיונות נפלאים…"

“לצערי טרוד אני ופנאי אין לי…”

“אי משום הָא לא אִיריא, רק שעות אחדות אגזול מאדוני, ויודע אנוכי מראש כי אדוני יביע לי תודתו על העונג שאמציא לו… רעיתי אני היתה אחרי כן רעיתו של ברודס, בודאי שמע אדוני שם הסופר הזה, הוא היה בעלה של רעיתי הראשונה.”

“כן?”

“גם שירים חיברתי. יש לי, ברוך השם, מכל המינים, ושירים כדבעי עם חרוזים ועם מליצות גבוהות, יודע אני מלאכה זו לא גרוע מהַנֵי הפִרחָחים שמעולם לא למדו דקדוק ואת התנ”ך לא ראו בעיניהם, ואנוכי הנני בעל תנ“ך מופלא, וגם בפואיזיה יש לי, ברוך השם, קצת ידיעה.”

וכאשר כילה המדבר לאכול ולשתות פּנה אלי בשפה הזַ’רְגונית: “דעם קעלנער וועט איהר מוחל זיין בעצאָהלן: צוויי גלאָז טהעע, דריי קוכן און איין סיגאַר” [למלצר תואילו לשלם, במחילת־כבודכם: שתי כוסות תה, שלושה תופינים וסיגאר אחד].

מנגן עברי

– – – הבוקר היה בהיר, האויר נעים והאָביב מבשר בואו באַלפי אותות ומופתים. ואני הולך בלוויית הרופא לבקר את בתי העניים. ומרגיש אני בושה בדבר: אני הולך אל העניים לא למען עזור להם בפועַל, כי אם למען חקור, רק לָתוּר את חייהם.

והרופא הביאני לחדרו של מנגן עברי, מנגן במַשרוקיתא (קלאַרניט) בחתונות. אָמרתי “חדרו” אַך לשבר את האוזן, רק בדרך משל ומליצה. זו היתה מערה, חור אפל וצר. זה היה כל מה שאַתם רוצים, אַך לא חדר.

ואל חדרו של ה“אַרטיסט” העברי הזה באנו אחרי אשר עברנו על פּני חצר נאלחה, שילדי יהודים עניים, בעלי פּנים לא מרוחצים ועטופי אַרבע־­כנפות עם ציציות מגואלות ומתפּזרות ברוח, רקדו והתהוללו בו, ובראותם אותנו נבהלו מפּנינו, או הביטו עלינו בתמהון ובסקרנות, כשואלים: “פּריצים” אלה מהיכן הם באים ומה להם ולשוכני חצר זו? חפצתי לשוחח מעט עם הילדים האלה ולהחליק את לחייהם, אַך כל אחד מהם בגשתי אליו נסוג אָחור, כאלו פגָעוֹ או נשכוֹ ברדלס. רק אחד מהם הרהיב עוז בנפשו ונשאר עומד על מקומו ולא נרתע לאחוריו. הוא היה מעט חצוף. ובגשתי אליו ענה על כל שאלותי כהוגן ובלי רתֵת ופחדנות. ניחשתי: יש לו לילד זה עתידות. עתיד הוא להיות יוצא­־ונכנס בקרב הבריות ולהפיק מזה תועלת. ומי­־יודע מה עוד יהיה? אולי מיליונר, או בַּרון עברי. הכל אפשר, והילד כבר יש לו מן­־המוכן די חוצפּה בשיעור המספּיק למי שמיועד להיות עתיר נכסים ו“בעל בעמיו”.

ובהכנסי אל “חדרו” של ה“כלי­זמר” העברי ראיתי תמונה נוראָה ומבהילה – – שלא ראיתי כמוה לא בדמיון, לא בספרות ולא בין הציורים של האמנים.

והנני מוסרה כפי אשר ראיתיה במציאות בלי כל הוספה: חדר צר, קירות שחורים ומגואלים. ומשני צדי החדר, זו לעומת זו, שתי מיטות שבמקום כרים וכסתות יש בהן תבן קשה. כל כלי הבית היו: שולחן צולע וכיסא אחד שבור. הרצפּה היתה לחה ומלאה רפש. האויר שם מחנק לגרון. על־­יד הכירה עמדה עקרת­־הבית מטונפה ומכוסה־­פיח ועל שתי זרועותיה תאומים, שני ילדים בני שנה, צועקים ומפרפּרים, רעבים וכואבים, ילדי עוני. בטן הילדים היתה צבה ורגליהם דקות כקני שבלים.

באחת משתי המיטות שכבה עלמה כבת שבע־עשרה חולה: רגלה צבתה; מלאה היתה פצעים. התחבושת לפצעיה היתה מגואלה. העלמה נהמה מעוצם מכאוביה ורעבונה. נהימתה התכופה והאילמת היתה של חיה רעבה ופצועה. זו היתה נהימה משונה, מעוררת ותובעת רחמים, עזר, ריפוי. במיטה השנייה התגוללו שני ילדים, שלא יכולתי להבדיל מינם, נאנחו ונאנקו: גם הם היו רעבים וחולים. אנחותיהם העידו שכבר חדלו מלקווֹת ללחם ולסמי־­מרפא. זו היתה יבבה ללא תקוה, של אפס־­אונים. שני ילדים מוכפשים בסחי התגוללו על הרצפה והיו מטפלים באיזו עבודת־­בית. על יד הפתח עמד הבן הבכור, נער כבן עשרים, מוכה שחפת – זאת הכרתי מסקירה הראשונה וזאת העיד גם הרופא המלווה אותי – הנער הזה גם הוא מנגן בחתונות. הנשיפה במשרוקיתא הזיקה לריאתו החולה, כי קצרה נשימתו. מנסה הוא כפעם־בפעם לנגן בכלי­־זמרתו, האהוב עליו, ואנוס הוא בכל פעם להניחו מידו מקוצר נשימה ומחוסר כוח.

אבי הבית המנגן, איש כבן ארבעים וחמש, אב לתשעה ילדים, גם כן מוכה שחפת, עמד עגום על יד השולחן, משרוקיתו בידו, והוא בודקה שבע בדיקות, ממששה, מחליקה והופכה לכל צד: רוצה הוא לתקנה, לכוננה ולהכשירה לנגינה. נדמה לו שלא ברֵיאָתו, כי אם בכלי זמרתו הקלקול. המשרוקיתא אשמה בזה שהקולות יוצאים ממנה סדוקים ומפוצלים.

כשנכנס הרופא עמי אל מעון זה, נשאו כל בני הבית את עיניהם אליו. נדמה להם שהרופא הביא אתו מרפא לכל תחלואיהם. נדמה להם שגם הרעבון מין מחלה הוא.

והרופא הגיד להם שאנוכי המלווה אותו הנני פרופסור (פרופסור בלשון­־ההמון – הוא שם־­תואר לרופא היותר גדול) מברלין. כששמע זאת המנגן היה מלא שמחה. הוא האמין שבבת­־אחת, ברצפט אחד, ארפּאהו מכל מכאוביו, והוא יוכל לשוב לעבודתו בחתונות ויביא לחם לבני ביתו. על כן השתדל לעורר רחמי עליו. הוא האמין כי הדבר תלוי רק ברחמים ורק ברצוני הטוב, כי בידי החיים והמוות. פרופסור מברלין – מִלְתָא זוטרתָא! והמנגן החולה פנה אלי בהכנעה רבה לספר ולתאר לי מצבו החומרי וענוּתו המוסרית: “זה איזו שנים קשה עלי לנגן בחליל; נשימתי קצרה; אין כוח לנגן. פרנסתי נתקפחה על­־ידי זה לגמרי; אמנם הרבה לא הייתי מרויח גם בהיותי בריא. החתונות בעירנו לא רבות הנה ועשירות עוד פּחות מזה; בכל זאת הרווחתי כמה שהרווחתי. אולם עתה הנני כלי שבוּר, איש לא יוצלח.”

המספר פסק דבריו מקוצר נשימה, ובאצבעו הרזה הראה לי על חזהו הצר, כמבקש רחמים והצלה.

ואחרי הפסקה לא ארוכה החל עוד הפעם: “ואין אני מנגן עוד בחתונות, ואין אני מרוויח פרוטה… וניסה בני הבכור לאחוז באומנותי־­אני, והיה לי לעזר כמעט, כי היה ממלא את מקומי בחתונות, ובני­־אומנוּתי ‘הכלי­זמרים’ נתנו לו חלק קטן מהכנסתם, אולם גם הוא חלה, וגם הוא היה אנוס להשליך את המשרוקית, ומונחת היא עתה בקרן זוית, ועוד־­מעט תעלה חלודה… איזו קללה רובצת עלינו… ואין אני יודע במה חטאתי לאלוהים, יסלח־­נא לי ולדברי, יותר מאחרים, ומדוע כילָה בנו כל חמתו ואלה הצאן מה חטאו…”

בדברו את דבריו האחרונים הראה לי בידו על ילדיו השוממים והעגומים ועיניו נתמלאו דמעות.

אשת המנגן, “עקרת הבית” עמדה, בהחזיקה על שתי זרועותיה את תאומיה, הניעה ראשה מלמעלה למטה, כמאַשרת בתנועותיה האילמות את דברי בעלה העצובים ואת התאוננותו המרה, מבלי הרהיב עוז בנפשה לדבר את דבריה היא.

עמדתי נדהם. לא היה קץ לצערי על אי­־יכולתי לעזור לבני הבית אף במעט – – אולם לא ידעתי איך להציע לפניהם תמיכה קטנה מבלי לבייש את פניהם.

ובעמדי על־­יד האם הוצאתי מטבעות אחדות מכיסי ונתתי על יד אחד הילדים, באָמרי לו: קנה לך ממתקים.

ובראות האם שנתתי כסף לילד, גערה בוֹ בנזיפה: חלילה, אל תקח כסף מידי הפרופסור!

במשכּנוֹת דלים

ווארשא, 11 במאי, 1908.

– – – הרבה למדתי מפי המציאות.

ומה שונה ונבדלה המציאות היהודית כפי היא באמת, המציאות כהוָיָתה, מאותה המציאות המתוארה בספרות העברית­־היהודית, מסַפרינו בשתי השפות האמורות אינם יודעים כלל את חיי האומה העברית. מספּרינו, ביחוד החדשים, צובעים ומשנים את קלסתר פּני חיינו.

כחמש שעות הלכתי מבית לבית, מדירה לדירה, ודיברתי, ושאלתי וחקרתי היטב מפּי העניים, מפּי הזקנים והצעירים והילדים, מפי הגברים והנשים על כל דבר ודבר אשר לקח לבי. והתשובות שקיבלתי מפי כל אחד מהם היו מעניינות עד­־מאוד, ובלתי צפויות מראש. המספר, לוּ גם אָמן ופסיכולוג, לא היה משערן מראש. לראשונה עלי להעיר שנוכחתי מכל הביקורים שלי בבתי ההמון בערים שונות, שרוח הרבולוציה והשינויים לא חדרו לתוך שדרותיה הרחבות של האומה העברית, לא נגעו גם בשטחיותן של השדרות האלה. העם העברי עודנו מחזיק בתומתו במשטר הישן. בַקָשת הפרנסה, טרדות ודאגות הקיום ההכרחי הן־­הן העומדות בראש ענייני האומה העברית. מפניהן נדחים כל יתר העניינים לשורה האחרונה ואינם תופסים מקום חשוב בחייה.

ביקרתי אחד העניים בעליית־­הגג. המעלות והמסדרונים של הבית שהוא מתגורר בו מלאים רפש, חלאה ואויר מחניק. העני ישב וגָלל פַּפּירוֹסים (הוא עובד בעד פַבריקה של פּפּירוסים), ולא הפסיק עבודתו גם בשעת שיחתו אתי. על שאֵלתי: החפץ הוא כי תהיה קונסטיטוציה ברוסיה וכי יתנו שיווי­־זכויות ליהודים, ענה: למַאי נַפקָא מינָה, אם יתנו או לא יתנו, העיקר כי יהיה מקום להרויח רוּבּל.

המשיב היה יהודי בן ל"ד שנה, עַם־­הארץ, אך לא גס, חסיד תמים, עני מדוכא כל ימי חייו. ועל שאֵלתי: היש ימים בחייו, שהוא מתגעגע על הצדיק ורוצה לנסוע אליו – ענני: בודאי ובודאי ישנם ימים בחיי, שאיזה ניצוץ מתלהב בלבבי, ונפשי נמשכת ונכספת אל הצדיק, להיות בביתו, לכל הפחות ביום־כפור. אולם מה אעשה וכסף לנסיעה אין לי. פעם אחת בחיי נסעתי אליו, יִחיֶה, ועד היום הנני חייב את השלושה רובל כסף שלויתי לצרכי נסיעה זו.

באחת החצרות נתעכבתי על יד חבורת ילדים וילדות. שוחחתי עמהם, ושאלתי את פּיהם דברים שונים. והנה מתוך החבריה של טַפְלַיָא אלה עורר את תשומת­־לבי ילד אחד כבן עשר שנה. עיניו הגדולות והחודרות וכל תנועותיו העידו על כשרונות רוחו. קרבתיו אליו ושאלתיו, אם יודע הוא “פּסוק”?

“גם זהו דבר גדול! עוד בהיותי ילד קטן “למדתי פּסוק'”, ועתה, כבר הנני לומד גמרא עם תוספות ועם מהרש”א".

והילד דיבר אלי מעט בגאוה ומעט בחוצפּה של ליצנות.

וכאשר שאלתיו דבר­־מה באותה המסכת, שהוא קָאִי בה, ענני: “לא נטלתי את ידי”.

אז קפצה ילדה כבת־­שבע מתוך “החברה ­הלבנה”, ילדה בעלת שפתיים כחולות ועין נוזלת, ותפן אל הילד הנשאל, ותאמר: “תיכף אביא לך מים לרחוץ את ידיך.” וכהרף­־עין רצה אל הקומה השלישית והביאה כד מים ותגש לילד ­הלמדן באמרה: “טול ידיך ורחץ אותן, וענה על מה שנשאלת.”

הילד רחץ את ידיו, וכאשר גמר את ה“אשר יצר” כפף את אגודלו והסביר לי בניגון תלמודי את אשר שאַלתיו. יתר הילדים פערו פיהם והיטו אוזן לשמוע את תשובת בן­ גילם.

ציוריו של גי די מופּסן

מאַריָנבאַד, 27 ביוני, 1908.

בשני הימים האחרונים קראתי רבים מציוריו של גי די מופּסן. את רובם קראתי זה מכבר הימים פּעמים אחדות. ועתה בקראי אותם מחדש גיליתי בהם כוונות, שרטוטים, תווים, צדדי ­אָמנות, מה שלא הרגשתי בהם כל צרכם בפעם הראשונה. וזהו אבן ­הבוחן של ספרי המופת: יש לקרוא אותם פעמים אחדות, ומקריאה ­חוזרת כזו יש רק להרוויח רווח רוחני. מה שמפליא אותי בציורי מופּסן היא הבהירות והפּשטות. בהירים ושקופים הם ציוריו כמי ­בדולח. קלים ונוחים הם כאַויר ההרים, ככנפי יונה וכענני ­בוקר. קריאתם היא תענוג רוחני. עוד זאת: כל ציור וציור של מופּסן מצטיין בקיצור נמרץ. אין בהם אף מלה אחת יתירה, אף שרטוט אחד עודף. אין להוסיף ולא לגרוע מהם מאומה, לחלוטין מאומה. ולא זו בלבד, אלא אף זו: בכל אחד מציוריו יש עוקץ, יש רעיון מרכזי. בקַל ועובֵר הוא תופס את הנצח. בכל נטף יש עומק הים. בכל ציור יש פּרובלמה. ציור בעלמא לא היה כותב. ומה דקה, מה חריפה ויחד עם זה ענוגה ומחוכמה היא האירוניה שלו! הוא יודע והוא רואה כל חסרונותיו, כל רפיונותיו הגלויים והנסתרים של האדם. אין נעלם ונסתר מנגד עיני בְּשָׂרו ורוחו. והגאוניות שבכשרונו הסיפורי הוא ריבוי צדדיו. ענייני יום יום, כל מעשי חולין, כל פרטי החיים המצויים כמו כל ענייני עולם הרוח והמחשבה נותנים לו חומר לציור, ומתהפכים תחת ידו למרגלית אמנותית. כל אחד מציוריו הוא יצירה אמנותית, שיש בה עולם בפני עצמו. כל אחד מציוריו הוא חי נושא את עצמו. כל מחשבות האדם, רגשותיו, דמיונותיו, תאוותיו, שגיונותיו וכל הרהוריו גלויים לפניו. וכל מה שיצא מעטו של מופּסן אינו מגלה את עבודתו הכבירה, את התיקונים והליטושים הרבים, את חבלי הלידה ויגיעת הגידול והטיפּוח. כל ציוריו עושים עלינו רושם, כאלו נולדו בנשיקה נעימה, כאלו צמחו מאליהם. צנוע הוא במכשירי­ אומנותו. אציל הוא בסגנונו, ואין בו מאומה “מהפַּרבֶני”¹¹ הספרותי. ציורו הקטן “הבּן” שווה הרבה יתר מאַלפי ספרי־­מוסר. – – בציורו זה נגע באחד הפּצעים היותר אנושים של החברה האנושית. ובעשותו זאת לא יצא מגדר האמנות, ולא הבהיק אַף צבע אחד יתר על המידה. אחד מתלמידיו היותר מובהקים הוא, לפי דעתי, הרוסי אנטון צ’יחוב. אך רק המרחק בין התלמיד והרב.

הניצוץ האחרון; בגלות אין כל תקוה

וויסְבַדֶן, י“ב תשרי, תרס”ט.

והיגון אוכל את רוחי ואינו חודל. רוצה אני לבכות - ודמעות אין. והדמעות השתקניות, המסותרות והנעצרות ארס הן לנשמה. הדקורַציה של חיי פּה, בוויסבדן, יפה ונהדרה היא. אַך חזיון חיי הפנימיים היא טראגדיה נוראה. יאושים רבים תכפוני, הממוני. הנני נואש מהרבה עניינים לאומיים. הנני משתדל לקרוא לקונגרס עברי, ואין עובד חרוץ, אין עוזרים. אין איש על מי לסמוך, ועל מי שסומכים נכשלים. וכשנכשלים אין תקוה מעודדת. אַפַּטיה נורא מורגשת בכל. - - -

העני, לוּ גם יהיה גדול שבגדולים, לא ישפּיע על בני עמנו. כאשר נגלה כוכבו של הרצל על שמי חיינו, ועוד לא נודע טיבו ומהותו בעולמנו, אז, בהיודע לקהל העברי כי קרוב הנני לאדם הנפלא הזה, - שמעתי כל הימים מפי כל יהודי שחקרני על אודות הרצל את השאלה הראשונה (ברוב המקרים היתה גם האחרונה): היש כסף לאדון זה?

אילו היה הרצל עני (הקהל העברי האמין בעוֹשרו של הרצל והפריז על מידתו), כי אז לא היה משפיע כלל, למרות גאוניות אישיותו, על הקהל העברי. כן הוא העם הזה בגלותנו המרה. ומה שרע ביותר, אין מצפה ואין רוצה בגאולה שלימה. העם העברי מבקש פרנסה ולא יותר, כי ה“פרנסה גדולה מן הגאולה”.

והרבולוציה ברוסיה השאירה אחריה בעולמנו העברי עקבות של חורבן נורא. מי שהיו אתמול רבוליוציונרים, הנה לא מעטים מהם כיום הזה או שכירי הבולשת, שוטרי חרש, מרגלים, או: בעלי יאוש, נרפּים, הולכי בטל; אנשים מיותרים. או: שיכּוֹרים, רודפי זמה, משחקים בקלפים. או: פּטפּטנים, בעלי הזיה, בעלי מסתורין, מאמינים משונים. או: גנבים ורוצחים.

ולנו הלאומיים, בעלי התחיה העברית, אין בני נעורים. ההנהגה הציונית המרכזית היא כיום ביורקְרַטית. רחוקה היא מעל העם, והעם מעליה. נוח היה שלא תיבָרֵא מאשר נבראָה. ועכשיו שנוצרה, כאילו לא נוצרה. והספרות העברית הולכת וגוססת.

היקום דור חדש?

מעצמו לא יקום דור עברי, דור של תחיה.

יש תקוה רק בארץ ישראל, אם ירבו להתיישב שמה. בגלות אין כל תקוה.

להיות או לא­להיות, זאת היא השאלה. - - -

אֵלי שבשמים, אנא אל תכַבה בי את הניצוץ האחרון!

ייסורי-גסיסה או חבלי-לידה?

פּאריס, כ' בחשון, תרס"ט. 14 בנובמבר, 1908. - - -

עשרים ואַחת שנה עבדתי עבודה בלתי פוסקת בספרות העברית (ובספרות הרוסית­־עברית והיהודית) – עתה אין מקום לעבוד. אין עבודה, אין גם שכר מועט, אין גם תקוה למצוא מקום לעבודה בקרב הספרות העברית, כי הספרות העברית בעצמה נמצאת במצב של רגעי­־גסיסה אחרונים.

אחד המשוררים הצעירים, מהיותר מצוינים שבספרותנו, כתב אלי לפני חודש ימים, שגמר בדעתו להיות גלב בישראל, והוא לומד עתה מלאכה זו. האלך אני ואלמד את מלאכת החייטים. ומה אתפור לעצמי? – תכריכים לבנים לחלומות שחורים, שאני חולם לעמי ולספרותו. – החיים מתקוממים נגדי, חולם החלומות; נגדי, החוזה הגאה. באו מים עד נפש. אין כל מקור גם למחיה דלה, גם ללחם צר ומים ­לַחץ. הנני מרגיש בדידות נוראה בעולמנו העברי. באמת: אין כל עולם עברי. ישנם רק עברים אחדים פזורים ומפורדים, עברים אחדים שהם נאנחים ובוכים באין־­רואה על שֶׁבר עמנו. והשאר - עברים­ צוענים; יהודים בוגדים בכל קנייני הלאוֹם העברי, יהודים מאַבדים את עצמם לדעת, יהודים רעבים המבקשים ככר לחם, ויהודים שׂבֵעים, שבעים יתר מדי, המבקשים מקור תַענוגים שלא שערום אבותיהם. והיהודים הללו קופאים ומתאַבּנים על שַׂקי זהב.

הספרות העברית היתה מן שלפּוחית של בורית. בן־­רגע התנוצצה, התנוססה בצבעי הקשת, ובן־­רגע התפּקעה. זה היה חלום בוקר של איזו תחיה מדומה, זו היתה “פאטה מורגַנָה” של נודד במדבר. ואני הייתי תועה בישימון, איזה דון­ קיחוט. מיטב שנותי הקרבתי לשם הזיה בעלמא. האמנתי בכל לבי כי אנו הסופרים העברים נעורר את העם העברי לתחיה, כי נילחם וגם נצלַח, כי אמנם רב הדרך עד המטרה האחרונה, אך בעזרת עבודתנו וקרבנותינו נתקרב אליה. האמנתי, קויתי, חלמתי. עתה באה שעת היאוש, שעת הכפירה, שעת היקיצה. לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי לאחר עידן ועדנים יקום דור תחיה לעמנו ויָשוב אל ספרותנו ושפתנו העברית. לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי כל העבודה היתה לא לשוא. - - -

והצעירים העברים, בני הנעורים שלנו, תלמידי בתי־מדרשי המדעים החלו להתנצר: נַסים הם מן המערכה, בוגדים בכל העבר שלנו ובכל אידיאלי העתיד שלנו. ליכלכו את דגלנו והם נמלטים למחנה האויב. ובמי האשׁם, בבנים או באָבות? במאַשרי העם, או באַנשי ­העדר?

ועובדה היא: העם העברי מתפּורר, מתפרד, מתבולל. וכל זה מה הוא? יסורי גסיסה, או חבלי לידה? סוף, או התחלה? - - -

בבית רוטשילד

פּאריס, 19 בנובמבר, 1908, חצות לילה.

אתמול בבוקר ביקרתי את אדמונד רוטשילד. ארמונו עומד בחצר. ברחוב רואים רק את החומה אשר לחצר ואת שעריה הגבוהים. בביאת הארמון ומסדרוניו עומדים עצי תמרים, פרחים וצמחים שונים ותלויות תמונות עתיקות. הברון רוטשילד עושה רושם של איש־­עצבים, אשר חליפות מהירות ברוחו. הוא ממהר לדבר, ממהר לחשוב וממהר להחליט, ביחוד אִם ההחלטה נוטה לשלילה. הוא איש אידיאַלי ומזגו טוב. הוא מצטיין במידת הרחמנות ולב חם לו. אַך יש בו גם איזו עקשנות וקרירות מיוחדה. נימוסיו של מושל רב־­חסד. יש ביכולתו לפרוש כנפיים, אך אין ביכולתו לעוּף. כפי הנראה שמע בחייו דברי אמת רק מעט מאוד. הברון מתעב חנופה ודברי חלקות, אך אין הוא סובל לשמוע גם את האמת הערומה ואינו נוח לשמוע את ההפך מהמקובל עליו. הוא מאמין לאיש שיחו ואינו מאמין; מאמין לאיש, אם כבר מצא מסילות בלבו או בחצרו; מאמין שכל האנשים הבאים אליו רוצים ליהנות מכספו ומשתדלים להפיק תועלת ממשרתם אצלו; מאמין שאין אחד מהם טוב הרבה מחבירו. ואינו מאמין כי ישנם בישראל, או באדם, אנשי רוח באמת, אנשים שהאידיאל יקר בעיניהם מחייהם, ומכל הון דעלמא. הברון אינו יודע את החיים ואת בני האדם. הוא רואה את החיים ואת בני האדם מבעד מחיצות רבות. הוא רואה הכל מגבוה ומרחוק. הוא יודע מספרים, שורות, עמודים של מספּרים; הוא יודע יחסים, צירופים ונימוסים של החברה, אך אינו יודע את החיים ואת בני האדם, ואין לו כל חפץ לדעת זאת.

הברון אדמונד רוטשילד הוא יהודי טוב ומחזיק הוא בשלשלת המסוֹרה אשר למשפחתו. והנהו גם צרפתי טוב. יהדותו עמוקה, וגם צרפתיות יש לה שורשים, אם גם לא עמוקים. הברון מתרחק, ביחוד מימי ה“עניין” של דרייפוס, מהחברה הנוצרית. הוא אינו אוהב את הגויים. אינו קוראָם לביתו לסעוד על שולחנו ואינו הולך לסעודותיהם ולמשתאותיהם. כך הגיד לי בעצמו. אם יזמין לביתו ולשולחנו כעשרים או כחמישה­־עשר איש הרי זה חזיון יקר. עם היהודים שיש להם רק מיליונים אחדים, לא­ עליהם, אינו בא במגע ומשא חברתי, אינו מקרב אותם, כי הוא חושב לו זאת לפחיתות כבוד.

הברון בוכה לפעמים כשהוא מדבר על ארץ ישראל, או כשהוא שומע דברים טובים על היישוב שם, בארץ אבות. יש אשר הברון מבקש נדבר מאשתו בשביל מוסדות ידועים בארץ ישראל, והיא מתחילה מסרבת ומונעת ולבסוף מתְרַצָה.

מכל משפחת רוטשילד בפאריס הנהו, אדמונד, היחידי המסור בכל לבו ליהדות וליהודים, עוד הרבה יתר מאשר הנהו חושב ומאמין בעצמו. על היהודים העשירים בפאריס הנהו מביט כעל שְׁנוֹרֶרִים, אשר בכל ענייני צדקה עברית הם סומכים עליו, כי הוא יתן והם יקפצו ידיהם.

אדמונד רוטשילד אינו משחק בקלפים ואינו מחזיק אורוות לסוסים המתחרים במרוץ. הוא מבקר ביום­־טוב ובימים­ נוראים את בית התפלה, זכרון צדוֹק כֹהן¹² יקר לו מאוד וכמעט קדוש הוא בעיניו.

הברון יש בו ממידות מושלים, ויודע הוא כי יש בידו להכריע מאזני הפוליטיקה, וכי מושלים, שרים ונסיכים צריכים לו, והם פונים לעזרתו; אך יחד עם זה הנהו יהודי­־גלותי טיפוסי.

הפסיכולוגיה הרוטשילדית מיוחדה היא במינה: יש בה הרכָּבָה זרה ומשונה של ניגודים והפכים שונים, שהם עולים למזיגה אחת.

יש בו, באדמונד רוטשילד, יהירות וגם צניעות וענוה. יהירותו היא צניעותו וצניעותו היא גאוָתו. הוא מאמין בכל דברי המדבר אתו, ואינו מאמין מאומה. עושה הוא רושם של נצר מגזע עתיק, עתיק מאוד. ויחד עם זה דיָם רגעים אחדים להיות בחברתו, למען הכיר כי יש בו ממידתן של עוֹללות­־האדם, של נמוּשות­־הדוֹרות. ניכרים בו סימני הטראגדיה של האדם המרגיש בעצמו שהוא, לכאורה, כל­־יכול ובאמת אינו יכול מאומה.

ורוטשילד, כפי הנראה, מכיר בסתר נפשו שכל מה שהוא נותן לאחרים בתור נדבה וצדקה, - הוא נותן לריק. ואם נתן לאיש או למוסד ציבורי פּעם אחת, אז סופו לתת ולתת, והשַק הנָקוב, כפי שאומר המָשל, לא יִמָלא.

אדמונד רוטשילד מפזר כספּו לבני עמו לעשרות מיליונים. הכל פונים אליו מכל תפוצות הגולה, וברכה לא ראה בפזרנותו. מאומה לא הוטב, מאומה לא נִתְקַן; העם לא נעזר, וגם הפרטים המקבלים חסדו לא נושעו. ואף על פי שהשלים בלבו עם הרעיון המר שבחסד לא יוָשע עם, שבנדבתו לא יעשה גדולות, בכל זאת הוא נותן ונותן וידו פּשוטה לתת ולתת, יען כי לא­ לתת אינו יכול, יען שהוא מכיר שבלי נדבתו, בלי פזרנותו יוּרע עוד המצב, יִשפַּל עוד העם ויגדל האָסון.

והרחמנות העברית חיה בלבבו וברוחו. והוא הסמל של נדיב עברי בתקופת ההון והעבודה. טיפוס כזה, נדיבות ורחמנות כזו לא תמצאו אף קצתן אצל נדיבי אומות העולם. אדמונד רוטשילד הוא אחד מבחירי האומה העברית. בו נתגשמו חלקים מנפשה של האומה העברית.

ומתפלא אני על אחת: מהיכן הוא שואב יהדותו ואהבתו לעמו. מסביב הוא רואה ופוגש או צרפתים גמורים או יהודים שכבר שכחו את עמם וניתקו את שלשלת המסורה, יהודים מבקשי תענוגות ורודפי זימה. האַטמוספירה שהוא חי בה רחוקה היא, לכאורה, מכל דבר המזכיר את היהדות והעניוּת, ובכל זאת לבו מסור תמיד לעמו וליהדות. אם הכסף כקַש יחָשב לו, הלא את זמנו היקר לו הוא מבזבז לעמו.

רוטשילד לא עורר בי רגשי כבוד או הכנעה, אך לא עורר בי גם רגשי בוז. גם זה לא קוויתי, ולא שעַרתי מראש. השקפתו על ארץ ישראל היא כך: “כעת שואלים, מי ומי, אַיָם ואיפה המה היהודים, יהודים אמיתים הראויים לכבוד. והנה החילותי ביישוב ארץ ישראל בתקוָתי, כי במשך חמשים שנה, או אולי מעט יותר, יקָבצו, יתיישבו שמה מאות אלפים יהודים, אשר יחיו שם ויתפתחו כיהודים גמורים. והם יהיו כמצבה חיה, כעֵד נאמן, כי יש עם עברי בעולם ולא נהיה לחרפה בגויים. הגויים יראו ויֵבושו. מה יהיו אחרי כן, לא אדע כיום. אולי יש תקוה כי העברים יעמדו סוף־­סוף בארץ ישראל ברשות עצמם, ותִבָּנה מדינה יהודית. היום מוקדמת העֵת לדבר על אדות זה. אולם גם ה”אולי" הזה שוה המיליונים שלי, אשר אני משקיע בארץ ישראל, ארץ אבותינו."

אהבתו של הברון לארץ ישראל אמיתית ועמוקה, והוא משקיע ברעיון זה כוחות וזמן הרבה. על הציונים הוא אומר: הם באים אלי בעצות, ותכלית כוונת דבריהם: אָנו חכמים ממך. לך הכסף ולנו הדעה. אנו יודעים מה ואיך לעשות ולך יש כסף, תן לנו כסף ונדע מה לעשות. אולם [אם] במקום עצות יבואו אלי בכסף, ואדע כי לא פּטפּטנים הם כי ­אם אנשי ­מעשה. הם מתאספים ומרבים לדבר על דבר כסף, כלומר הם מראים שוֹבָר על אוצרי.

וגם אֶת מזכירו הפרטי של רוטשילד, את הפרופסור ווֹרְמְסֶר, דיברתי יותר משעה. ווֹרמסר הוא איש ישר, אך בלי כל צבע מיוחד. איש משכיל, אך מוגבל, איש נימוסי, אך קריר, איש לא בלי לב, אך בכל אופן לבו לא רחב.

אין חפץ במחשבות גדולות

לונדון, כ“ה כסלו, תרס”ט.

בעברי את הים מדיֶפּ בדרכי ללונדון, והים היה זועף ורותח, ואנית ­הקיטור היתה מקולעת בין הגלים, ולפני עינַי נגלו אופקים רחבים ונראו רק מים ושמים, אז באו מחשבות רציניות בלבי. אז נראו לי הבלי העולם הזה בצביונם ובהויָתם האמיתית. הכל, כל החי, כל החושב, היו כה קטנים, כה פעוטים בעיני. - - צריך להתקרב אל הטבע, צריך לברוח מן הבירה ולהתרחק מכל רמש האדם הרומש על האדמה למען התייחס אל החיים לא כילד, לא כילד תמים, או כילד הולל, פוחז וריק. איך יש לעשות קטנות ועוד לשמוח בזה, אם יש עולם של גדולות, אם מעשים כבירים מחכים לקראתנו, צופים אלינו וקוראים לנו מכל עֵבר ופינה. איך יש לחשוב מחשבות פעוטות, אם מחשבה אחת גדולה קרובה כל כך אלינו, והיא קוראת לנו כל היום: התאחדו, התעוררו לחיים חדשים, אל תשקעו בבוץ הקטנות, במחקרי העַצלות ובנבכי השִׂפלות, היו יוצרים, יוצרי חיים חדשים, ארץ חדשה ושמים חדשים.

והנה לא רק הקטנים זוחלים ורומשים בעולמנו, כי אם גם “גדולינו”. דיברתי ודיברתי עם נורדוי בפאריס, והנה גם הוא אובד ­עצות ואין­ אונים. יש לו מחשבות, אך אין לו מחשבה אחת גדולה. הוא חושב, אך רעיון אין לו. וגם נפשו קרועה ופצועה, וגם הוא שקוע עד צוארו בסתירות והפכים. אומר כך וחושב אחרת, ועושה אחרת ממה שהוא אומר וממה שהוא חושב. וגם הוא אחד שרידי דור הגלות.

שאלתי את פּי נַרצִיס לעווען, שהוא ראש כי“ח בפאריס וראש היק”א, את נרציס לעווען ידידה נעוריו של כְרֶמְיֶה המתאמר גם הוא להיות “יהודי גדול” – שאלתיו מה היא המחשבה הגדולה שלו, או של כי“ח ושל יק”א? ותשובתו היתה ריקה וראויה לרחמנות. הוא מעלה גֵרָה פרַזוֹת פעוטות, שהיו להן מהלכים בימי הווסד החברה “כל ישראל חברים”: להושיע לבני עמנו בארצות החושך על־­ידי מאמרים בעתונים, על־­ידי תמיכת כסף. לעווען הוא זקן טוב, שהיה יכול להיות “דוד” מצוין לחלק מגדנות לילדים, אך הוא עומד בראש שני המוסדים הציבוריים היותר גדולים בישראל, ובאוצרו הרוחני אין אַף מחשבה אחת ששָׁויה פרוטה. - - -

והדירקטור של היק“א מאירסון, הפילוסוף הנודע, השיב לי בפירוש על שאֵלתי: מה היא מחשבתו הגדולה, או מחשבת יק”א הגדולה לעמנו? האם החליפו את דִנָרי המחשבה של הברון הִירְש להושיע לעם ישראל לפרוטות קטנות? על זה השיבני מאירסון: אין אנו מחויבים כלל להיות בעלי מחשבה גדולה, ולא לב שאין לנו מחשבה גדולה, אלא גם אין לנו חפץ בה, כי היא מַזקת ואין היא מועילה בשום דבר. - - -

האנס הרצל

לונדון, 23 בדצמבר, 1908.

לבי התחמץ בקרבי אתמול. הדמעות שמו מחנק לגרוני ועוד היום אין אני יכול להרגיע את סערת נפשי.

בהסח הדעת, על פי מקרה, מבלי­ משים ראיתי דבר נורא, הייתי עד לחזיון תוגה שדיכא את נפשי ומָחץ את לבבי.

וזה הדבר:

באתי אתמול לבית­ מסחרו של יסף קאָווען¹³ (כהן), שהוא אחד הדירקטורים של הבנק העברי ואחד “המנהיגים” של הציונות “המדינית” (שאותו שלח וולפסוֹן במלאָכות פוליטית ודיפּלומטית לקושטא החדשה). יודע אנוכי את יוסף קאָווען זה שנים רבות מהקונגרסים הציוניים, מהקונפרנציות, מהפגישות אתו בערים אחרות (כמו: אנטוורפּן, וינא, אחרי מות הרצל). ותמיד ידעתי שהנהו איש קטן, שעלה לגדולה מסיבה בלתי מובנה וידועה לי. אולם “אם רוצה אתה לדעת את המשורר לך נא אל ארצו”, ולא המשורר דוקא.

והנה בבואי היום לבית­־מסחרו של “המנהיג הציוני” (ש"ר מַכס נורדוי הציע באחד העתונים לבחור בו לממלא ­מקום הרצל) כבר נפל בי רוחי. ראיתי את קובן מנצח על מלאכתו, מלאכת החייטוּת, כי בית־­מסחרו הוא בית­־מסחר לחולצות של נשים. משרתיו ומשרתותיו הם חייטים וחייטוֹת, והוא, קובן, מושל בממלכת החולצות. ובהכנסי לחדרו הצר של קובן נגלה לעיני בצורתו האמיתית, צורך חייט כהלכתו ובפּסיכולוגיה שלו. וכמו שיש פּסיכולוגיה בורגנית, אצילית, אינטלקטואַלית וכדומה, כן בלי כל ספק, ישנה גם פסיכולוגיה חַייטִית מיוחדת במינה. החייט יוצא במַחטו לא רק אל השוק, לא רק אל בית עבודתו, כי אם גם אל הפּוליטיקה ואל העסקנות הציבורית או הלאומית. אם הוא עוסק בזה.

אין אדם עוסק כל ימיו במכירתן ותפירתן של בִּלוּזוֹת לנשים ואין אדם נושם כל ימיו אוירו של בית העבודה לחולצות נשים מבלי אשר יהיה מושפע בנפשו ורוחו, במחשבותיו, אם יש לו כאלה, וברגשותיו – מכל זה. וקובן אינו חייט פשוט, כי אם חייט אנגלי, חייט עשיר, חייט שהיה לבעל בית־­מסחר, חייט השואף לתפוס מקום בין העובדים לטובת התחיה הלאומית, בין בוני המדינה העברית, וגם הוא, החייט, מעמיד פנים של קרירות אנגלית ומתלבש בצורה של מנהיג, של גדול. הרצל היה מקבל את פּנַי בביתו כאָח ורֵע, וקובן קיבלני כאלו היה לא “ממשפחת התופרים”, כי אם מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, ואני אחד מקטני נתיניו.

הדבר, קבלת הפנים, עשה עלי רושם כל־­כך רע ומכאיב נפש, עד כי לא ישבתי על הכיסא ואמרתי לקובן שממהר אני לעבודתי ואין אני יכול להשאר בחדרו.

והנה תוך כדי דיבור הציג לפני את הַנְס הרצל, בנו ­יחידו של יוצר הציוניות המדינית, וכמעט שכשלו ברכַּי.

נורא היה המראה:

ברגע הכנסי אל המכתבה של קובן ראיתי כי נער בן שבע־­עשרה עומד בזוית החדר ופניו עגומות. לא שמתי אליו לבי. דמיתי כי הוא אחד הנערים, שבא לקובן לבקש עזרתו ותמיכתו באיזה דבר.

אך כאשר הסיבותי את פּני להַנס הרצל, הכרתיו. בפעם האחרונה ראיתיו בביתו בווינא ימים אחדים אחרי מות אביו, והרביתי לדבר עם הילד. עברו מני אז כארבע שנים וחצי ואני כמעט שלא הכרתיו כלל. כן שוּנו פניו. ידעתי את הַנְס הילד בהיותו בבית הוריו החיים וכמה יפה ונחמד היה אז. עיניו היו יפות מאוד והבריקו ונוצצו בעליזות החיים והפיקו אושר הילדות השלֵיוָה והנעימה. וכמה היה אז חביב, מלא חן ורוך. והרצל הביט אליו תמיד באהבה רבה, בגאון ותקוה.

זה היה לא­ מכבר, כמדומה רק אתמול.

והנה אני רואה בחור בן שבע­־עשרה בריא ואיתן בגופו, אך ברק עיניו, הודו ויופיו נגוזו ועברו. גם זֵכר אין להם על פניו. מבנה גווֹ חסון, אך קומתו בלתי זקופה וישרה, עומד הוא חרישית בזוית המַכתבה של החייט, האפוטרופוס שלו, במין אימה ויראָה, ופניו פּני יתום עזוב ושומם, יתום מבלי אָב ואֵם, כי שניהם מתו עליו.

בנו של הרצל, של הרצל המלך העברי שרק העטרה לא הוּשְׂמה עליו, אשר היה שעשוע להוריו ותקוותם לימים הבאים, עומד עתה תחת חסותו ואפוטרופסות של חייט מתאָנְגל, של "כלומר־­ציוני. ופָנָה הודוֹ, פָּנָה זיווֹ של הילד.

האפּוֹטרופּסות של קובן הטביעה את חותמה על פני הילד ורוחו. נכנסתי בשיחה עם הַנס הרצל, שרחמי נכמרו עליו. ותשובותיו על שאלותי ניתנו כמו מתוך בושה, בהכנעה, בקרירות ובקיצור. אנגלי הוא יותר מיהודי.

“כמה עליך, שאלתיו, ללמוד עוד בבית מדרשך?”

“עוד שנה וחצי.”

“ומה אתה חושב ללמוד אחרי אשר תגמור חוק לימודך בקולג'?”

“רוצה אני ללמוד שפות חדשות.”

“ומה שאיפתך בחיים, מה הנך רוצה להיות אחרי כן?”

“חפץ אני להכנס לפקידות הממשלה האנגלית, כלומר: להיות אחד הפקידים של הממשלה האַנגלית.”

“כלומר?”

“להיות מתורגמן.”

נוקמת הטבע מבחירי בניה, שאין היא נותנת להם בנים כמוהם. האדם הגדול מקרה הוא, כעין זכִיָה בגורל, פּרט היוצא מן הכלל. אך לא כלל וחוק. “אותו ואת בנו” אינו נוהג בגדולים.

ואחרי אשר נתנה הטבע סגולותיה ואוצרותיה, שאָצרה מדורות רבים, ליצירת איש כתיאודור הרצל, הולכים כוחותיה ומתדלדלים ומתרוששים, ואין הם מספּיקים לברוא תיכף אכסֶמפְּלַר מצוין במהדורה שנייה, משנה לגאון, או “פַּתְשֶׁגן” הגדול.

ונורא היה סופו של הרצל, שהקריב את חייו לעמו ולעתידותיו, שהעיר את רוח התחיה בלבות רבים מאחיו הצעירים. הוא מת בחציו ימיו, בניו עזב לאנחות ולצרות, כי גם אמם מתה עליהם אחרי מות אביהם.

דומה כאלו ההשגחה עונשת עונש קשה את הגדול, את הבחיר, את האדם­ עילאָה, את היהודי הגדול המקריב נפשו, פּשוטו­ כמשמעו, בעד עמו ותחיתו.

רוֹקר¹⁴

לונדון ב' בטבת, תרס"ט.

אמש השתתפתי בנשף המסיכות של האנַרכיסטים היהודים בלונדון והציגו לפני את מנהיגם, מורם־­ורבם רוֹקֶר. שעות אחדות רצופות שוחחתי אתו, והוא עשה עלי רושם יותר טוב מכל האנַרכיסטים שפגשתי בימי חיי.

רוֹקר הוא גוי, נוצרי, אשכנזי, בן ארץ הרהיין, ושנותיו כארבעים, או אולי יותר מעט. הוא עושה רושם של איש בריא מאוד בגופו וברוחו. פניו ועיניו מפיקים טוב לב, אולם השפם העב שעל שפתו העליונה יש בו כעין ניגוד לעיניו הרכות.

הוא בעל קומה בינונית ומבנה גווֹ חזק. הנהו בעל גוף מלא וכפתיו רחבות. קולו יפה, זך וצלול והוא דבּרן מצוין, בלי השתדלות לעשות רושם. דבּרן טבעי ואיש מעניין הוא.

הוא גוי, שאין בלבו אף קורטוב של דם יהודי ובבחרותו גם לא ראה ולא פגש את היהודים. וביותו לאנַרכיסט מלומד ומצוין, למד את הז’ארגון היהודי לקרוא ולכתוב בו והנהו כיום עורך של שבועון אידי­ אנַרכיסטי. כבר העתיק והדפיס כמה ספרים גדולים משפות שונות (כי הוא יודע שפות רבות חיות על בּוּריָן) לאידיש. הוא העתיק מספרי קרוֹפּוטקין הגדולים ומספרי אליזֶה ריקליו לאידיש ומסופרים אנרכיסטיים מלומדים אחרים. ועתה תירגם את הספר “אַלזוֹ שפּראַך צאראטהורסטא” [“כה אמר צרתוסטרא”] של ניצשה לז’ארגון.

רוֹקר הגיד לי, שהוא למד כמאה וחמשים מלים עבריות לכתוב אותן כהלכתן, מלים הדרושות לו לז’ארגון שהוא משתמש בו בעתונו ובספריו. בפיו הוא מדבר אשכנזית נקייה ויפה ועשירה מאוד. הוא הגיד לי שבנאומיו לפני הקהל האנרכיסטי היהודי הוא משתמש בשפה אשכנזית קלה מתובלה במלים יהודיות ולפעמים גם עבריות. הוא התנצל לפנַי: “יש אָמנם ביכולתי לכתוב אידית, אך קשה עלי הדיבור בשפה זו. ביחוד קשה זה לאשכנזי מלידה ומבטן”. – – רעייתו של רוֹקר היא יהודיה בת יֵראים וחרֵדים.

דיברתי אתו שעות אחדות על דבר השיטות השונות וההשקפות השונות של האנַרכיזם. דבריו היו ברורים, וניכר שבָּקי גדול הוא בספרות האנַרכיסטית ברוב השפות האירופיות, כי הוא שומע לשונות רבות. רוקר הגוי היה “האנַרכיסט היהודי” הראשון שמצאתי אצלו ידיעות עמוקות ורחבות בתורת האנַרכיוּת. הוא אינו, אמנם, מחַדש חדושים ומגלה נסתרות, אך הוא מסביר יפה.

את מַקס שטירנר הוא מרומם על כול, וחושב אותו לפילוסוף היותר גדול של המאה העברה, שלצערו עדיין לא הכירוּ והוקירו אותו רוב החכמים והפילוסופים, כמו שהוא ראוי לזה.

חבריו האנרכיסטים היהודים חובבים מאוד את רוֹקר והם קוראים אותו בפניו בשם “רבי”. ובאמת בהתבונני אל היחס אשר בין האנרכיסטים היהודים בלונדון ובין מורם ומנהיגם רוֹקר האשכנזי הנוצרי, מצאתי באמת יחס של חסידים לרבם, לצדיקם. אולם הוא, רוֹקר, מתייחס אל חסידיו לא כרבי, כי אם כידיד וחבר.

עם לבן גרתי

ברלין, יום ג' כ“ב בניסן, תרס”ט.

יום קשה היה לי. זכוֹר ­אזכּרנו שנים רבות. עם לָבָן גַרְתִּי. בתוך הגרמנים הנני יושב. בתוך שכונה ארכי־­גרמנית, פּרוסית, הנני גר. והנני סובל מזה הרבה. תנאי הפוזיציה, הבולשת, קשים יתר מדי. ודעות­ קדומות שוררות נגד היהודי, ובפרט נגד היהודי הרוסי. מביטים עליו כעל מורד, כעל פּורק­־עוֹל וכעל בר­נש הנכון להפוך את קערת הסדרים על פּיה. והיום בדו עלי בלבול רע, ורק במנוחת רוחי עלתה בידי להסיר מעלי בפוליציה את האשמה הכוזבת ולכַבּס אותי מעווֹן שלא עוויתי. –

ההכנות לקונגרס הקולטורי, יציר־­רוחי, מתקדמות לאַט לאַט. אבל חדלתי מהאמין בגדוֹלוֹת שיביא הקונגרס הזה. שויון הנפש השורר עתה בעולמנו העברי נורא הוא. אין מצפים ואין ממתינים לשום דבר. השלימו עם המציאות השפלה. האלילים שצמחו ברוסיה בשנים האחרונות זה אחרי זה התפּוצצו, נתבטלו. היו לאַל. לא אלילים היו אלה כי אם אלילונים. הרעיון הציוני היה עד השנה האחרונה דמיון, חלום. עתה היה למציאות, עתה יש להוציאו מכוח אל הפּועל. עתה נפתחו השערים. בעבודה הציונית אין לנו עתה צורך בחולמי חלומות, כי אם באנשי מעשה ועבודה – ואינם. השעה הגדולה מצאה דור של ננסים. בעבודה הקולטורית יש לנו עתה דוקא צורך בחולמי חלומות, בחוזי חזיונות – וגם הם אינם. בספרותנו יש לנו עתה צורך בבונים ונוטעים – אולם לשוא אָנו מבקשים אותם. נשאתי עיני אל ההרים ואל העמקים – ואין איש. ומה שחסר לנו בכל מקצוע, שאָנו פּונים, הם אנשים שיש להם אופי קבוע.

חשבון-הנפש

מונטריאול, תענית ­אסתר אור ליום י“ד אדר תרע”א. 11 פברואר, 1914.

ליל הולדתי. הנני נותן דין­־וחשבון לנפשי. הנני צופה דרך חיי, הנני מנסה לסכם עבודתי ושאיפותי, הנני משוה רצוני ליכולתי, הנני מביט לאָחור וחודר לעתיד, ואני מוצא כי יד נסתרה מושלת בגורלי.

ומצטער אני מאוד על שעזבתי זה שנים אחדות – כלומר: על שאָנוס הייתי לעזוב – עבודתי בספרות העברית. וגם זה מה שאני כותב עברית אין אני מַדפּיס.

זה שתי שנים הנני מצמצם את כל עבודתי הספרותית רק בה“קענעדער אָדלער”. כותב אני יום־­יום יהודית מאמרים שונים ומהם הרבה שיש להם, לפי דעתי, ערך ספרותי באמת. ומיום שאני עורך את ה“אָדלער” כתבתי בו כשבע מאות מאמרים ספרותיים ודיברתי בו על גוי ואָדם, על כל שאלות היום והשעה, על הסופרים והספרות, על כל ענייני היהודים והיהדות, על חירוּת החיים ותנועות החברה והמדע, כתבתי במשך שתי השנים האלה רשימות, זכרונות, סקירות, בדיקות וכדומה, וכל זה לא שוה לי, יען כי כתובים הם כל דברי אלה ביהודית ולא בעברית. – – –

ובסתרי נפשי קַצְתּי בעבודה ציבורית כזו. ומבקש אני לשוב אל עבודתי בספרות העברית. ונדר נדרתי בלבי לחַדש ולהַעצים עבודתי העברית מעתה והלאָה כי היא נשמת נשמתי.

הפרופסור יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי והד"ר חיים ז’יטלובסקי¹⁵

מונטריאל, 20 באפּריל, 1914.

היום התייצב לפנַי הפרופסור ד"ר יצחק אייזיק הורוויץ (הנודע בשמו הספרותי יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי). הוא בא הנה לקרוא שלשה שיעורים ביהודית. הוא עושה רושם של בעל־­בית בריא, של סוחר אָמיד וחשוב. חסון הוא כאלון ודיבורו היהודי קשה וחותך כאיזמל קהה. מסקירה הראשונה ניכר שאיש ישר הוא, שאינו מתחפּש ואינו מבקש לעשות רושם על אחרים.

אין בו אַף אבק ­בלוֹף. חוט אצילות בלתי­־מזויף מתוח עליו. דמוקראט פּשוט הוא בלי פּרחי תכֵלת. היהודי הליטאי ניכר בו בכּל ואמריקה לא מחקה מצורתו הרוחנית הזאת אַף שרטוט אחד. גם הד"ר חיים ז’יטלובסקי הוא יהוד ליטאי בכּל, בכל תנועותיו, הליכותיו ובדיבורו.

שני יהודים ליטאיים טיפּוסיים ומצוינים.

ובכל זאת יש הבדל גדול ביניהם, אַף כי שניהם עוסקים בעבודה ציבורית במקצוע אחד וכמעט בזוית אַחת, וגם שאיפותיהם הכלליות מכוּונות כמעט למטרה אַחת.

לא הרי זה כהרי זה.

ד"ר חיים ז’יטלובסק הוא חריף השכל, בעל מוח חושב מחשבות פילוסופיות, שגם הפּלפּול התלמודי של בית־­המדרש בלתי זר לו. ואייזיק הורוויץ אינו אלא איש המדע. בהגדרתי זו אָמנם עוד לא מדדתי שיעורן של מדעיוּתו ותכונתה.

ז’יטלובסקי הוא נואם יהודי מצוין. - - לשון צחה, קול נעים – כל מכשירים הדיבור וכל מעלות כלי המבטא, - הכל יש לו. ועל כל מה שהוא מדבר, אם על עניינים חשובים או על עניינים שכיחים, לשונו שוטפת והמלים מצויות אצלו. את הכל הוא מסביר בתכלית ההסברה. את הכל הוא לועס לפתיתים דקים שבדקים, את הכל – אפילו את המתובל כבר – הוא מתבל, מפלפּל ומוֹלח. והלצות יהודיות שגורות תמיד בפיו.

וד"ר אייזיק הורוויץ איננו מצטיין בכשרון הדיבור. קולו גס מעט ולשונו בלתי צחה ותמיד הוא מתלבט במלים ונוקָש בשינונו. אַך הוא מדבר תמיד אל העניין ומכַוון לנקודה ידועה שֶׁשָׂם לו לנושא הרצאָתו. - - -

ז’יטלובסקי יש שהוא נוטה בנאומיו או בהרצאותיו לצדדין ועושה קפנדריות, מעַקם לפעמים את העניינים ומסרס מעט את המושגים למען יתנוצץ בביטויים חדשים או בדעות מקוריות.

והורוויץ אינו עושה בהרצאותיו קפיצות וב“דרך המלך” הוא מתנועע אל מטרתו, בשחר בדעה מיושבה.

הורוויץ הוא אילן ששורשיו מרובים וענפיו חוורים ומועטים. וז’יטלובסקי הוא אילן שענפיו רחבים ודשנים.

מונטריאל, 22 באַפּריל, 1914.

היום ביקרני הפּרופסור ד"ר אייזיק הורוויץ וישב בתוך חוג משפּחתי שעות אחדות. שיחתו יבשה אַך מדויקה. אחרי אשר דיבר כרבע שעה הובררה לי תכונתו: תכונת טיסמן בחזיונו של איבּסן “הֶדַה גַבְּלֶר”, אדם בינוני וישר. בעל­ מלאכה מדעי נעדר כוח היצירה.

המקצוע שלו: חכמת­ הספירה (סטאטיסטיק) ומשאו־­ומתנו התמידי עם מספּרים הטביע על רוחו חותם מיוחד. בכּל הוא מבקש מספּרים.

הוא סיפּר לי כי בהיותו סטודנט ברוסיה שלחוהו לסיביריה בגלל חטא ­מדיני ובשובו משם גמר את חוֹק לימודו באוניברסיטה הפּטרבורגית במחלקת­ המשפּטים. זה כעשרים ושלוש שנה שהוא מתגורר באמריקה. לפני עשר שנים היה פּרופסור לסטטיסטיקה במכללה של שיקאגו. אחרי­כן עבד שנים מעטות במיניסטריון לעבודה הציבורית שבוואשינגטון. בימי הרבולוציה הרוסית שב לרוסיה ונבחר שם לציר הדוּמה הראשונה, אַך הממשלה פסלה את בחירתו. כיום הנהו עוזר קבוע בירחונים רוסיים ומזמן לזמן הוא משתתף גם בעתונות היהודית. בשנים האחרונות היה הפרקליט של אגודת החייטים בניו־­יורק ומלחמתו עם מנהיגי היוניון של החייטים הלא היא כתובה על גליונות כל עתוני אמריקה של החורף העבר. חודשים אחדים היה גיבור­־היום.

ד"ר הורוויץ נולד בווילנא וחונך במינק. יחסו ליהדות הוא קר. בעצם תכונתו נשאר יהודי־­רוסי ואחד מן המתבוללים. אולם עבודתו הציבורית בשנים האחרונות בתוך אגודת החייטים העברית קרבתהו להמון היהודי, והנהו דמוקראט יהודי.

עודני חי

מונטריאל, 17 במאי, 1914.

עודני חי – למה ומדוע?

לאָן?

לא חדלתי מלשאול ומלחקור, לא נלאיתי לבקש תשובה על שאלותי אלה, למרות מה שהנני נסחף בתוך זרם החיים החברתיים, למרות מה שהנני שקוע ראשי ורובי בעבודות שונות ובעניינים מרובים, קטנים ופעוטים, למרות שהייתי לעסקן ציבורי – עודני עומד ושואל ותוהה: לאָן כל אלה?

ותשובה אין.

הימצאו? היהיו הבאים אחרינו יותר מאושרים ממנו?

או אולי: הבאים אחרינו יחדלו גם לשאול, גם לבקש, ולא יכו קדקדם בקיר ברזל?

וגלגל החיים חוזר ומתנועע בלי הרף והוא דוחף וסוחף, ואני תָחוּב בין יָדוֹתיו ומתנועע עם כל החיים, עם כל הנושמים…

יש רגע של אונאָה עצמית, של טעות בחשבון הנפש ואני מרמה את עצמי ואומר: אני הוא, ולא אַחר, הדוחף, אני רוצה, אני יכול, אני מניע, אני היוצר את החיים שלי: ברצותי אני מרחיבם וברצותי אני מקצרם.

הגרזן מתפּאר על מניפו, המוץ – על הרוח אשר ישאנו בכנפיו.

ויש רגע של גילוי עיניים ואני נופל ואומר:

הנני רק כדור ביד משחקת בי, הנני עולה והנני יורד ואין אני יודע מתי אני עולה ומתי אני יורד, הנני מקפּץ ומדלג על־כרחי.

האֶסַק שמים או ארד לתהום, למעמקי שחַת? היש שמים, היש שחק מלְבַּר, או רק מִלְגַו? כלומר: היש שמים מחוץ, או אולי רק בי המה, בי השמים ובי השחת והתהום?

למדתי, קראתי, חשבתי ואין אני יודע מאומה.

"דאַ שטיי איך נוּן, איך אַרמר טהוֹר

אונד בין זוֹ קלוג אַלס ווי צופוֹר!"

הָלאָה מוידוּיוֹ זה של פאַוסט לא צעדנו. הננו כולנו שוטים כמו שהיינו. מאומה לא למדנו. כל העמל היה לשוא.

הנני קורא את ספרי הפילוסופיה של ברגסון; הוא משַכּר את רוחי, מעורר בי כל כוחותי הפּנימיים.

"דא שטיי איך וכו': “וכך אעמוד כאן, פּתי מסכּן, / לא חכם יותר מאשר קודם־לכן” (מתוך "פאוּסט לגיתה).

ואני חושב מעט ומתעכב לרגע ושואל את נפשי:

המצאת בברגסון את “אבן־החכמים”, המצאת פּתרון לחידת חייך? - -

ברגסון בונה מגדל רם על האינטואיציה – הערת הרוח? – אולם לא הגיד לנו אינטואיציה זו מה היא, מה פּירושה הנכון?

כאשר יצאתי מבית־המדרש הישן עזבתי את המיסטיקה, סודות הקבלה, את המטאפיזיקה הכהה, נתתי להן גט־פּטורין. הייתי כמו מתרונן מיין.

ועתה הנני מחזיר את גרושתי.

הייתי למטאפיזיקן, למיסטיקן, למקוּבל בנוסח חדש ומחודש. הנני קורא את ברגסון – ועוסק בתיקוּן בתי תלמוד־תורה…

הנני צולל במעמקי חקירות ועיוּנים דקים־שבדקים – ועורך את ה“קענעדער אָדלער” – סולמי מוצב בשמים וראשו מגיע אַרצה.

הנני טובל בפילוסופיה של רודוֹלף אייקֶן¹⁶ – ושֶרץ בידי. שרץ החיים השכיחים. שרץ החיים של יום־יום, של עסקן ציבורי בנוסח רגיל.

שרץ – אולי נשר בידי?

עוד הפּעם הדמיון מתעתע.

משחק מלים.

במזל מאדים

מונטריאל, 16 באוגוסט, 1914. שעה שתיים אחר חצות הלילה.

מיום שחלה המלחמה באירופּה הננו קרועים מעל אַחינו שמעבר לים. אין אָנו יודעים מאומה, לחלוטין מאומה, מהנעשה עתה בקרב העולם היהודי מחוץ לאַמריקה.

נפסקו כל החוטים, כל הנימים שבינינו ובין אַחינו שמעבר לים. אין אָנו מקבלים מאירופּה לא עתונים, לא מכתבים ולא אַף טלגראמות, אַף לא טלגראמות של אלחוט, אין איש בא אלינו משם. חדלו המטיפים, הנואמים והסופרים הבאים אלינו משם. אין יוצא מאמריקה לאירופּה ואין בא משם.

ועתה מעניין הדבר לראות ולהווכח איזה רעיון חדש מקורי, איזו מלה חדשה, איזו סיסמה, איזו קריאָה־לעם תִברָא אמריקה היהודית, אותה אמריקה המובדלת עתה ועומדת ברשותה מבלי קַבֵּל בשעה זו השפּעה מאירופּה. מבלי התפּרנס ממזונותיה הרוחניים. - - -

לצערי עמדו אַחינו באמריקה מִלֶדת איזה רעיון. המלחמה באירופה וצָרַת אַחינו שם העירו בלבות אחינו פּה רק דאגות לכיסם, רק דאגות וחששות על דבר היוֹקר, ועל דבר שלום הוריהם או בניהם, אחיהם או אַחיותיהם שם, אַך אין באַמריקה אַף יהודי אחד – לכל הפּחות אין אני יודע ואין אני שומע על יהודי כזה – אשר ירגיש את האָסון הגדול של אחינו באירופּה בשעה זו בכל היקפו, בכל תולדותיו ותולדות תולדותיו, אף יהודי אחד אשר ירגיש את שבר עמנו בכל עומקו ובכל תוצאותיו הישרות והנגררות אחריהן.

ובכל העולם אין עתה אַף אָדם גדול אחד – כאשר היה לֶב טולסטוי בשעתו ובדורו – אשר ידבר אל כל אירופּה ואשר ימצא אוזניים קשובות. - -

הפילוסוף אַנרי ברגסון מצדיק את הצרפתים במלחמתם ומשניא עליהם את האַשכנזים. הצרפתים הם, לפי תוכן דבריו, סולת נקייה והאַשכנזים – סוּבּין גסים, הראשונים – מלאכים והאחרונים חמורים, ולא כחמורו של רבי פּנחס בן יאיר, הראשונים צדיקים, והאחרונים – רשעים.

גם ז’וֹרז' קלמַנסו¹⁷, זה הפּקח והחריף, מבטל את האַשכנזים ותרבותם כעפרא דארעא ומרומם את הצרפתים עד לשמים.

החוזה­־חזיונות והמשורר המדעי האַנגלי וולס (שכתב את הסיפּור הידוע “מלחמת העולמות”) שופך קיתון של בוז וכלימה על ראש האַשכנזים וקושר עטרות לראש האַנגלים.

הפּרופסור בהארווארד מינסטרברג (ספק נוצרי, ספק יהודי) אומר שירות ותשבחות לאַשכנזים וקורא את מלחמת האַשכנזים בכל העולם מלחמת­־מצוה, כי רק האַשכנזים צדיקים וכל העולם כולו רשעים.

לא רְאִי זה כראי זה (כי שונים הם כל הסופרים וכל החכמים האלה בדעותיהם והשקפותיהם על העולם), אַך הצד השוה שבהם – שכולם, כל האַריים וכל היהודים שהתבוללו בתוכם, אחוזי בולמוס המלחמה, כולם צוֹעים ברוב כוחם זה לנגד זה, וכולם אין בכוחם להתרומם על זמנם ודורם, על הדעות וההשקפות של בני אַרצם. או שהם יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, מפּני שהם מוגי­־לב וחסים על חייהם או על ממונם. אַך אין אחד מהם מגיד לעַמוֹ פִּשעו ולבני אַרצו את חטאתם.

יוצאים למלחמה – ייצאו! מובילים את הבחורים לטבח – יובילום. מחריבים ארצות, - ערים וכפרים, מחריבים אוצרות הקולטורה – יחריבו. מכבים את כל שמשות ההשכלה ומקדירים את כל הכוכבים המאירים – יכבו!

ובאים חכמי הדור, סופריו ומשורריו ומסכימים לזה, לא רק מסכימים אַך גם מעוררים לזה.

הפילוסופיה, השירה, הספרות, האָמנות היו לרקחות ולטבחות לאלילת־­המלחמה, הכליון והאבדון.

הקולטורה מִקבּרת עתה בעליה, ובעליה מקברים אותה.

קוֹל בלגיה

מונטריאל, 28 בספּטמבר, 1914.

ביום 24 לחודש ספּטמבר הייתי באסיפה הגדולה לרגל הופעת חבורת הבלגיים שבאו הנה לתַנות צרת אַרצם ולעורר רחמים עליה לפני בני קַנַדה. כל שרי קנדה באו אל האסיפה וישבו­־ראש. בין הבלגיים אשר באו הנה ונאמו לפני הקהל הגדול היה שר­־המשפטים, מנהיג המפלגה הליבראלית היימאן, ומנהיג הסוציאליסטים, ועתה שר הפּנים, ואנדרְוולְדֶה¹⁸.

בין הנואמים היו שר חיל­־הים הקנדי, אַנגלי כהלכה, דבריו היו ברורים, פּשוטים ומנומסים במידה ידועה ובלי העויות משונות. הוא הביע את הרעיון כי אַנגליה לוחמת על הצדק והיושר, כי היא יצאָה למלחמה להגן על בלגיה העלובה מידי האַשכנזים. - -

משלו לא הגיד מאומה. הד דעת הממשלה האנגלית נשמע מפּיו, קול העם דיבר מגרונו. ומה שהגיד – הגיד ברור ופשוט. תביעות מיוחדות לא היו לו.

יותר מכל עשה רושם בנאומו הפּרופסור מונְפטיט, בן פּאריס, שהוא מורה לספרות באוניברסיטה “לבֶל” דפּה.

הוא המטיר זיקי אש עשויה, והזיקים התפּוצצו בקול רעש והתנוצצו בכל הצבעים והגוונים. מליצותיו וניביו היו יפים ומבריקים, אַך לא יותר. תוכן לא היה בנאומו. - - רק המטיר פַּחים וגפרית על ראש האַשכנזים “הפּראים”. הוא עשה מספֵּד מר על בלגיה היתומה אשר נפלה בידי אב־­חורג: וילהלם השני. והוא תבע את זכותה של בלגיה, שבגין מוריס מטרלינק, בן אַרצה, ראויה היא לעמוד במקום גדולים ולתפוס מקום בראש.

תביעה כזו כי יחוסו על מדינה שלימה ויעמדו לימינה, רק יען כי סופר ידוע נולד בה, - תביעה כזו יכולה להשמע רק מפּי גוי. ואשרי אומות­־העולם שיודעות הן ערכם האמיתי של סופריהן, כי כדאית היא מדינה שלימה שיבואו כל העמים הישרים לעזרתה בשביל סופר גדול אחד שהקימה ונתנה לכל העולם כולו.

לבני עמנו אין כל תביעה לאומות­־העולם, כי יתנו לנו שיווי זכויות וזכות הקיום בתור אומה, כחטיבה שלימה, יען כי יש לה גם כיום סופרים ומשוררים והוגים ואָמנים גדולים.

אין אָנו טוענים כלל כי לא יגזלו את האור מעינינו, יען כי היינו לאור גויים.

ואוי לנו על שהננו ענָוִים ושתקנים יותר מדאי.

בכליון עיניים חכיתי לנאומו של ואנדרוולדה, אשר קראתי את דבריו הנדפּסים וקראתי הרבה גם מה שכתבו אחרים על אודותיו.

והנה הוא עולה על הבימה:

ואנדרוולדה: קומתו גבוהה מבינונית. פּניו וביחוד זקנו מזכירים את פּני אמיל זולא בהיותו כבן חמשים, אולם פּני זולא היו יותר רוחניים. פּני ואנדרוולדה מעידים על רוב שׂוֹבע, ולולא ידעתי מי הוא הנואם, כי­ אָז יכולתי להאמין שאיזה בעל בית־­עבודה עשיר או אָמיד עומד על הבימה. ובראשו קרחה, וזה עושה רושם לא נעים. כשאנוכי שומע נואם מצוין ובראשו קרחה הנני עוצם תמיד את עיני לבל אסתכל בפניו, כי מילדותי שׂורטת הקרחה שרטֶת בנפשי, וקשה לי עד היום להתאפּק ולהבליג על הרגשתי המוזרה הזאת.

הפראַק וכל תלבושתו הלמו את גופו של ואנדרוולדה הסוציאַליסט, כאילו היה מיניסטר מלידה ומבטן.

קולו החזק לא נעים. יש בו דבר־­מה הנותן טעמו או בן­־בנו של טעם צליל מתכת או צליל של כלי־­עץ. דבריו אינם שוטפים מפּיו, כי אם יוצאים דחופים בכוח ולפעמים גם מבוהלים.

ובשעה שהוא מדבר הוא מניע את ידיו, רגליו וכל גופו. את כל דיבור ודיבור היוצא מפּיו הוא מלוה בתנועות חזקות ושונות, ולפעמים קרובות לא יפות כלל.

תוכן נאומו היה יותר מלא ומנופה משל חבריו. נאומו לא הצטיין במאומה, ולגבי גודל העניין אשר דיבר עליו (המלחמה ומפּלת בלגיה באַשמת האַשכנזים) היה עני וחוור, אַך אחרי אשר שמענו את הנואמים הקודמים לו היתה בעיני גם עניוּת זו כעשירות רוחנית.

ואנדרוולדה לא חרף כיתר חבריו את העם האַשכנזי, להפך, הוא הודה בגדולתו ובתרבותו, כי אם שפך את כל חמתו על הקיסר וילהלם השני ועל המיליטאריזמוס של האַשכנזים, וניבא לשניהם אחרית רעה.

אני חולם בהקיץ

ניו־­יורק, 6 בפברואר, 1917.

שעה אחת­־עשרה וחצי קודם הצהריים.

עליתי אתמול על משכבי בשעה מושְׁכָּמָה, בשעה אחת אחרי חצות הלילה, וקמתי היום בשעה מושכּמה, בשעה שבע בבוקר, השלג הלבן והזך נוצץ בגן אשר ממול חלונות חדר­־עבודתי. מרחוק הנני רואה את קשת הגשר הגדול שעל ההודסון. בכל חדרי ביתי לא יישָׁמע קול איש. רעייתי עודנה ישנה. בני הצעיר, יוסף, נסע למורד­־העיר. צר היה לי לאבד את הבוקר היפה בכתיבה. ואטייל בחדרי, קראתי פּרשיות אחדות בנביאים, קראת את שירי היינה באַשכנזית, קראתי מעט את הסיפּור ה“בודנברוֹקים” של תומאס מאַן, דיפדפתי בספר־­לימוד לבוטאניקה, קראתי פּרק בספר “ביקורת התבונה הצרופה” של עמנואל קאנט, נשקפתי בעד חלונות חדרי אל הגן, ראיתי אנשים זוחלים, ילדים רצים, הבטתי אל הרחוב וֶבְּסְטֶר וראיתי טראמים ואוטומובילים רצים ומובילים אנשים זרים לי לרחובות נעלמים מעינַי. שם מרחוק הומים החיים, חיי ניו־יורק, חיי עובדים, חיים בלתי מובנים לי ובלתי חביבים עלי. שם ברחובות רועשים, עובדים, לוחמים אנשים על קיומם, או על הגדלת אוצרותיהם, ובחדרי – שקט ודממה, ואני חולם בהקיץ. חלמתי בהיותי ילד, נער, בחור צעיר לימים, בשנות עמידתי, ואני חולם גם עתה, בקרבי לשנות זקנה. אותו החלום ואותן חידות החיים, שהיו לי אָז הם גם עתה. ולא לבד שלא נפתרו אף במקצת, אלא החלום נסתבך ונתערפּל עוד יותר ויותר, והחידות נתרבּו ונתעמקו, ופתרון – אין. ולא כתבתי עוד את חלום לבי, חלום חיי, על הגליון וטמון הוא עוד בחוּבי, וקבור הוא עוד במעמקי נפשי, חושש אני לספּר חלומי באוזני אנשים זרים לי, שמא ישחקו וילעגו לי, שמא לא יבינוני, שמא לא יקראוני. על כן הנני דוחה את סיפּורי זה, הנני אורגו עוד בדמיוני. עוד אוצרי הוא. אולי אוצר דל, אוצר ריק, אבל לי יקר הוא, ואם יקדימני המות, אָז ימות אתי גם חלום חיי וזכר לא יהיה לו… “לעשות נקמה בגויים”. ואולי יביאו רווח והצלה לעם הרוסי, ותחת רע ישלמו טוב. הכל אפשר. וקשה לנבּא מראש. –

יעקב פ. אדלר

מונטריאל, 20 באוגוסט, 1914. שעה עשר וחצי בלילה.

לפני שבוע ימים ביקרני השחקן היהודי יעקב פ. אַדלר. הוא ישב בחדר­־עבודתי שעות אחדות רצופות. כן הוא עושה בכל פּעם מדי בואו למונטריאל. הסתכלתי בקנקנו: זקן בלי כל השכלה; בוּר גמור והדיוט שלם. לא חונך, לא למד, לא קרא מעולם בשום ספר ולא התעניין מעולם בשום דבר מלבד התיאַטרון. זה שלושים ושש שנה הוא משחק על הבימה היהודית וכבר קיבל את התואַר “מלך הבימה היהודית”, אַמריקה הדמוקראטית, שלא שׂמה עליה מלך לעולם, מלאָה היא בכל מיני מלכים ומלכות ובמלכי המלכים מסוג זה. - - -

על הבימה היהודית הנה יעקב פּ. אַדלר הוא באמת מלך ושליט, ולוֹ נאה ולו יאה כינוי זה ועטרת זו הולמתו.

בכל פּעם שישב אדלר זה בחברתי עשה עלי רושם של בעל רגש והנבה. למרות מה שהכול רואים בו רק אָדם גס ואַחרים גם אָדם רע וקמצן, הנני רואה בו, למרות בערותו, אָמן מלידה. אין ספק בלבי שלאָדם זה היה לפנים לב, ובל זה היה גם ניצוץ של שירה אַמיתית, ואין ספק שבתנאים אחרים היה יכול יעקב פּ. אַדלר להיות אחד השחקנים המצוינים בעולם, כי הטבע חנן אותו בסגולות יקרות הדרושות לשחקן גדול ובורא טיפּוסים חיים. - - -

יעקב פּ. אַדלר הוא אחד מן העם, יותר נכון: אחד מן ההמון הגדול, אבל יתרונו שנשמה בקרבו. ונשמה זו אינה מתעוררת לתחייה אלא על הבימה, או כשהוא יושב במסיבת אנשים שהוא מעריצם ומכיר ביתרונם.

ועושה הוא רושם של ילד, ילד לא רק עם כל חסרונותיו, בקלוּת דעתו ובהתעוררותו הפּזיזה, אַך גם במעלותיו של ילד חביב ומתחטא לפני הדבקים בו.

במסיבתי הוא מתוַדה תמיד על שגיאותיו וחטאותיו. בקרבתי הוא תמיד כמתגעגע על עולם אבוד לו, על שלא היה למה שהיה צריך להיות. בקרבתי הוא כאילו נמצא בכוּר מצרף ומנקה, הסיגים נופלים מעליו והשיריים המעטים הפּעוטים של הטוב, של הרוך והעידון אשר עוד השאירו בקרבו החיים המנוּולים שבסביבת השחקנים היהודים, - שיוּר זה הוא המותח עליו בעיני חוט של חן. לא הכל החריבה בו הסביבה הגסה והזולה. יש בו אָמנם הרבה פּסולת, אך גם גרעיני זהב הנני מוצא בו.

את הטוב שבו הנני מקבל בעין יפה, ואת הרע שבו אין אני רוצה לקבל ולא לדעת. - - -

בתוככי אמריקה

ניו־­יורק, 6 בינואר, 1921. שעה חמש לפנות ערב.

יום בהיר ויפה. אין שלג. רק רוח קרה מנשבת. לא עבדתי היום עד שעה זו שום עבודה ספרותית. לפני רגעים אחדים שבתי מטבוּר העיר. בּיליתי שם חמש שעות בעניינים ציבוריים שונים. היתה לי ישיבה עם הגביר ישראל מ“ץ ועם הסניגור י. שפריירגן בדבר מכתביו של א. בן־­יהודה אלינו. זה האחרון הפציר בנו כי את התשורה העממית (עשרת אלפים דולארים), שאני וי. מ”ץ אָספנו בעדו, ושלחנוה לאוצר ­הלאומי לירושלים והפקדנו ועד של אַרבעה לבְנות לא. בן־­יהודה בית בתור “מתנת העברים באמריקה” (מלבד מה שמסרנו לידו כאַלפּיים דולארים במזומנים), - כי את התשורה הזאת נמסור לידו, לצרכי ביתו וגופו. אנחנו כבר החלטנו שאין לנו הרשות “לשַנוֹת מצדקה לצדקה”, וכי כל המשתתפים בתשורה זו, כי"ד מאות עברים, נתנו את תשורתם רק בשביל בית ולא בשביל דבר אחר, ואת החלטתנו זו הודענו על ידי טלגראמה לבן־יהודה. - - -

קרח וקור באטמוספרה היהודית של אַמריקה. קפאון בכל. אין שביב אור ואין אַף מעט חום. העסקים רעים. היהודים שנתעשרו בשנות המלחמה ואחריה איבּדו בחודשים האחרונים את כספּם. ומפּני זה נפסקו ודָלִלו מעיינות העזרה והצדקה. ועניינים ציבוריים ולאומיים רבים גוססים. אולם בפינה אחת של חיי היהודים בניו־­יורק יש תנועה וחום: בשכונת החסידים הפּולנים. רביים, צדיקים, נכָדים, מזֶרַע הריז’ינאי באים הנה ואַלפי חסידים פוגשים אותם בנמל. עושים להם קבלת־­פּנים בבתי המלון היותר עשירים: “קול רנה באָהלי צדיקים”. בואו של הרבי מדרוהביטש הוא עתה המאורע היותר גדול בחיי היהודים של ניו­־יורק. כל העתונים היהודים מקדישים עמודים שלמים למאורע זה, כאילו היה היותר חשוב בעולמנו. והקוראים בולעים כל מלה בצמאון. ועתונאים יהודיים מן הנקראים פּה בשם “רדיקאלים” מתחסדים, מגזימים ומפריזים. וצריך להעיר כי אַלפי החסידים, - אומרים שמספּרם היה חמישה אלפים, שבאו לקבל את פּני הרבי מדרוהביטש, ומשפּחת הסַדֵגוֹרים, - הזדקרו מכיסם גליונות ה“פורברטס” הסוציאליסטי. רוב החסידים האלה מחַללים שַבּת, מגלחים זקנם ונסחבו בזרם החיים האַמריקאים, אַך עם כל זה נשארו, כפי הנראה, חסידים ואדוקים ב“רבּיים”. אין אף סופר עברי אחד בקרבנו, שיש לו קהל מעריצים ואדוקים כמו לאחד הרביים “מזרע הקדושים”. - - -

בשבוע זה הדפּסתי בהט“ב¹⁹ שני מאמרים ארוכים נגד כל השיטה המזיקה של ההסתדרות הציונית באַמריקה, ויצאתי עוד הפעם בדברים חריפים נגד בראנדייס²⁰ ומשרתיו. הגינותי על הפועלים הסוציאַליסטיים שבארץ ישראל, והוכחתי קשה את העורך של העתון האמור, את גדליה בּוּבּליק. יודע אנוכי מראש כי מאמרי אלה כמו הקודמים יזיקו לי ולמצבי החומרי ונקם יקחו ממני הַנֵי בִּרְיונֵי, אבל קשה ואי­־אפשר לי לשתוק ולחנוק בקרבי את האמת. אבל בזמן האחרון הנני יחידי בשדה המערכה. נָדַמו, שׂמו יד לפיהם גם אויבי ההסתדרות הציונית האמריקאית ומבקריה. העתונים היהודיים תלו מנעול על פיהם. הבטיחו, כפי הנראה, לעתונאים דבר־­מה, על הפרישה והשתיקה. אין כל ספק כי יש בזה שוחַד דברים. אבל. בכל אופן, אין העניין כשר כל­כך. גם העתון היומי “די צייט” של פועלי־­ציון שלפני זמן מה נלחם במנהיגי הציונות האמריקאית ולא חיפה על האמת המרה, הנה בחודש האחרון הוא עובר בשתיקה על כל מעשי ההסתדרות, וגם על חוסר מעשיה. בודאי יש בזה פּוליטיקה, יש בזה כוונה לא כל­כך טהורה, יש תקוה, כפי הנראה, לציונים הרדיקאלים כי שכרם לא יקופח אחריו – והתנפלו. עתה בודאי דורשת הפוליטיקה הפּועצי”ת לשתוק – ושותקים. סמאל מימיני, סמאל משמאלי. הפוליטיקנוּת האמריקאית אוכלת מבַשׂר ועד נפש גם בשורות היהודים המתאמרים להיות “חרדים ויראים”. ואני כאשר אבדתי – אבדתי. שוב אין לי תקנה. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה לעולם פוליטיקני.

שעה שתיים אחר חצות הלילה.

בשלושה הימים האחרונים עבדתי עבודה קשה ובלתי פוסקת. ביום שלישי ליאנואר כתבתי שלושה מאמרים גדולים, שניים באידית ואחד בעברית. ביום רביעי ליאנואר סידרתי את גליון ה“תורן” (וכנהוג היה עלי לתקן ולסגנן את המאמרים של עוזרי שמסרתי לדפוס, והתיקונים האלה שלפעמים קרובות היא כתיבת אותם המאמרים מחדש, כדי לעשות ממאמרים חסרי הגיון, חסרי שפה וסגנון, או חסרי טעם ודעה מאמרים שיש בהם טעם והגיון פנימי, מאמרים שיש להם שפה וסגנון) וכתבתי שני מאמרים עברים. ביום ובערב העבר כתבתי מאמר ראשי ארוך בעד גליון ה“תורן” של שבוע זה (“העתונות העברית באמריקה”) ומאמר ארוך באידית על דבר הסופר א. ח. רוזנברג בעל “אוצר השמות”. אמש ישבתי ראש בועד היובל של א. ח. רוזנברג במרכז עברי, וישיבה זו גזלה ממני כשש שעות עם הנסיעה הלוך ושוב. ובשובי אמש מן הישיבה בשעה אחת וחצי אחר חצות הלילה ישבתי אל שולחני לעבוד עבודתי עד אחר השעה הרביעית אחר חצות הלילה. – הנני מרגיש את עצמי בשעה זו עיף ויגע. נשאַבתי. אבל אין אני רוצה עוד לעלות על מיטתי לישון. אילו היו בחדרי עתה אנשים מעניינים הייתי חפץ לדבר אתם, לספר להם עניינים שונים ולהתווכח על מאורעות העולם הגדולים. עם בני יוסף הנני סח שיחות ארוכות. יש לו דעה משלו וחופשי הוא מדעות ­קדומות, ואיננו משועבד למוחותיהם של אחרים. צעיר מעניין, חד וחריף, ונחבא אל הכלים.

שד­־העבודה (ואולי: מלאך?) אַחז שוב הפעם בערפּי מיום ששַבְתי מבופַלוֹ, זה יותר מחמישה שבועות. היום ביקרני המשורר ב. סילקינר. הוא אינו מדבר עמדי אלא על אודות שקספּיר. זה כשנתיים הוא מתרגם את ה“מַקבֵט” לעברית בעד הוצאת א. י. שטיבל. ותמיד הוא מגלה דיוקים, פּלפּולים ודרשות ב“מקבט” זה. והנהו מתפעל דוקא מהמקומות המצויים בחזיונות שקספּיר ודוקא את המקומות הנפלאים אין הוא מרגיש. סוף סוף הנהו מלמד. וגם שקספּיר שלו הוא כמו שהינוֹ מצטייר במוחו ומצטלם במושגיו של מלמד ספרותי. ביום הנהו סילקינר מלמד ב“תלמוד­־תורה”, שנבחר שם למנהל, לילדי ישראל תפלות וברכות על תפוחי­־אדמה ועל הרַעם, ובערב הוא לומד שקספּיר ומתרגמו. זוהי אמריקה היהודית! חציו סופר וחציו מלמד בבית תלמוד־­תורה ונכנע לפני גַבּאים גסי־רוח; חציו רופא וחציו מלמד או סוחר ומוכר בתים וקרקעות; חציו אינז’ינר וחציו מלמד או חזן ומסַדר­ קידושין; חציו אמן, צייר, פסל, וחציו משרת בבית משתה, עוזר להדחת כלי האכילה, או מנקה בית־­המבשלות. חציו רבי, צדיק, נכד, לוקח פדיונות ונותן “סגולות” לעקרות וחציו סוחר ועוסק בעסקים בלתי כשרים ומהודרים כל­כך. אלה הם טיפּוסים מצויים בניו־­יורק היהודית. אני מכיר אותם פּנים אל פּנים ומקרוב. האויר בחוץ עדיין יפה וחם, אף כי ששי לחודש יאנואר הוא. זכרתי את הקור הנורא בקאנאדה, ולא הייתי חפץ, וגם לא הייתי יכול, לסבול את החורף במונטריאול, בעיר שישבתי ישיבת קבע ארבע שנים וששה חודשים.

אין אני יכול מטבעי להיות סטאטיסט

ניו­יורק, 2 באפריל, 1921.

אתמול ביקרתי את המשרד העממי שנוסד לפי שעה לקבלת פני הד"ר חיים ווייצמאן ובני לווייתו. העוסקים במשרד הזה, והעורכים את קבלת­־הפנים לווייצמאן בשם יהודי אמריקה, מחוברים ממתנגדי ההנהגה הציונית הרשמית. בהתבונני אל העסקנים העממיים האלה, ובחודרי לרוחם, עשו עלי רושם מדכא רוח. כנופיה של קופצים בראש. בין “הקופצים” האלה ראיתי את הסופר־הסוחר, הנואם־­העסקן נ. עקס, שהריח בכל העניין הזה ציד. עוד אתמול עמד לצדם של ברַנדייס, פליקס פרנקפורט²¹, סטיפן ווייז²² ויעקב די האאז²³, שונאיו ורודפיו של ווייצמאן ומתנגדיה של ההסתדרות הציונית העולמית. עד הוועידה הציונית בלונדון (בחודש יולי שנת 1920) היה נ. עקס ממתנגדיה העצומים של ההנהגה הציונית באמריקה. והנה בלונדון נעשה בן­־לילה מחונפיה ותומכיה. – – –

בשעה שאני כותב דברי אלה נוהרים רבבות יהודים לקבל את פני הד"ר ווייצמאן ובני לווייתו שבאו היום בבוקר באנית “רוטֶרדַם” לניו־­יורק, ומפני קדושת יום השבת נשארו כל היום באניה ורק בערב יצאו, ובצאתם אל החוף יקדמו רבבות יהודים את פניהם. אני הנני אחד מהמאה שנבחרו מאת ראש העיר של ניו­־יורק השופט היילן, לברך את המשלחת הציונית בשם יהודי אמריקה. אולם בחרתי להשאר העֶרב בביתי ולבלתי לרוץ אחר מרכבת הנצחון של ווייצמאן. אין אני יכול מטבעי להיות “סטאטיסט” ולדחוק את עצמי במקום שההמונים עומדים צפופים. - - אילו היה בא ווייצמאן או אחד מבני לווייתו כשהוא במצב מדוכא, והקהל הגדול היה עומד מרחוק, כי אז הייתי הראשון לקדם את פניו ולעמוד לימינו. עכשיו שהכול רצים והכול דוחקים את עצמם במקום המחזה, בתוך הרחובות שיעבור בהם ווייצמאן, אין טוב לי אלא לשבת יחידי בביתי (ובאמת הנני היום יחידי בביתי) ולקרוא בספר, ביחוד כשיש לי כיום ספרים חדשים ומצוינים במינם. –

מנהיגים שסרחו

ניו­־יורק, 2 באפריל, 1921. שעה שתים וחצי אחרי חצות הלילה.

…אתמול הייתי בלשכת ה“תורן”, במשרד הציוני שבשדרה החמשית, ונוכחתי כי רבה המהומה והמבוכה בקרב מנהיגי הציונות הרשמית. ביקורם של ווייצמאן ובני לווייתו בילבל את דעתם. רואים הם, מנהיגי הציונות, כי הציונים הם נגדם, בהגינם על “קרן­־היסוד” שנואַת ­נפשם, רואים הם כי יהודי ניו­יורק עורכים קבלת־פנים מלכותית לווייצמאן על אפם ועל חמתם ונטרפה דעתם עליהם. האמן­־האמינו ראשי הציונות האמריקאית כי יכשילו את ווייצמאן בבואו הנה, כי ימעיטו פה את דמותו ויחלישו את כוחו. בחפצם היה לקבל את פני ווייצמאן ובני לווייתו בצנעה ובלי כל רעש ולהפילו ברשתם. והנה ביאתה של משלחת הציונות העולמית הטילה רעש גדול במחנה יהודי אמריקה, מנהיגינו רואים כי קשה יהיה להתפשר עם ווייצמאן ובני לווייתו בדבר “קרן־­היסוד” ויתר תביעותיהם. הם באו בין­־המצרים ונהפך עליהם הגלגל. הם, מנהיגי הציונות האמריקאית, אנוסים לעשות בעצמם פרסום לווייצמאן ולחלק לו כבוד רב, בעוד שהם שונאים אותו ומבקשים לחתור חתירה מתחת לציונות העולמית שהיא לאוּמית ותרבותית. טעו האמריקאים הגדולים בחשבונם ולא הרחיקו ראות. נסתבכו מנהיגי הציונות האמריקאית (שהציונות היתה להם לפוליטיקה אמריקאית, ושבסתר לבבם נשארו אחדים מהם מתבוללים ויראים הם את התנועה הלאומית והתרבותית בארצות הגולה, ונוסף לזה הם שונאים את היהודים הרוסים ומתקנאים במנהיגיהם שעלו לגדולה) ברשת שארגו בעצמם ואינם יודעים איך להמלט על נפשם ולבלי חלל את כבודם. בעקשנות עיוורת מתנכלים הם לבטל את העם, את שורות הציונים הרחבות, את ההגיון הבריא והשכל הישר רק למען ינצחו. מביטים הם בבוז על הציונים ועל ההמונים היהודיים. פעמים לאין­־מספר החליפו את שיטותיהם ותכסיסיהם הציוניים, נואלו ונכשלו פעם בפעם וכל תחבולותיהם היו קורי עכביש. העובדות הממשיות מטפחות יום יום על פניהם, והם עדיין לא שבו מטעותם. להפך: מעמיקים הם לשגות ולחטוא לנפש הציוניות, ומדחי אל דחי יתמוטטו וימעדו. הרסו את אשר בנו בעצמם. אחת בפה ואחת בלב ידברו. - - -

וה“תורן” החודשי (שההסתדרות הציונית היא המו"ל שלו) הוא יתום, הוא הפקר. אין לו מנהל, אין לו בעלים. ואין אני יודע אל מי לפנות בדבר ענייניו החומריים, בדבר גודלו הכמותי, בדבר הנהלתו החומרית. ואני בהיותי אחרי מחלתי חלש ואין האונים לא החילותי עוד לערוך את החוברת הראשונה ואין חומר ספרותי בידי. ואין דואג לזה ואין מתעניין בדבר. תצא החוברת או לא תצא – אחת היא להם. יבואו חותמים, לא יבואו, אין הדבר הזה נוגע למשרד הציוני ולראשיו. הפקרות פלילית כזו אין דוגמתה. - -

עם המשלחת הציונית

ניו-יורק, 5 באפריל, 1921. שעה חמש אחר הצהריים.

היום בבוקר בשעה תשע ביקרתי את חיים ווייצמאן, ראש ההסתדרות הציונית העולמית, ואת מנחם אוסישקין. הפגישה היתה חמה. הרבינו לדבר על התכסיס בנוגע למנהיגי הציונות באמריקה המתנגדים לציונות הלאומית בכלל ול“קרן היסוד” בפרט. ווייצמאן בטוח בנצחונו. אוסישקין הגיד לי שאין עם מי להלחם, כי הצד שכנגד (כלומר: המנהיגים האחדים של הציונות האמריקאית), הוא חלש ומרגיש את עצמו מנוצח. וצר לו על שאין עם מי להלחם. פני ווייצמאן עייפים מאוד, אך מלא הוא מרץ רוחני. פּיקח הוא וכבוד מלכים שנתנו לו בניו-יורק לא הגיס את דעתו ולא בילבל את מוחו אף במקצת. יודע הוא את ערכן של ההפגנות הציבוריות ואיך הן נעשות. התוַדעתי בבית-המלון “קומדור” עם הפרופסור אלברט איינשטיין בעל ה“תיאוריה הרלטיבית”. הוא עשה עלי רושם טוב. פניו מעניינים. פני משורר וחושב. איננו אדם-הטרקלין. בּטלן הוא במקצת בהנהגתו. איננו מדקדק בדקדוקי-עניוּת. תיכף נראה שבחדרי נפשו נארגים דברים גדולים, שהם יסודות חייו. והנהגתו החיצונית פשוטה, עממית, בלי אבק פוליטיקה, ואין היא נוגעת כלל אל עולמו הפנימי. צנוע הוא באמת ורגש היופי שולט בו. אין הוא מפלגתי כלל ואיננו גם לאומי במובן שלנו, כי אם אדם הגון ויהודי בלי שמץ של זיוף. הוא בא, התקרב אל הציונות, התעניין באוניברסיטה העברית בלי שום תיאוריות והנחות מוקדמות, בלי מלחמות פנימיות, אך הרגש העברי שבו, רגש היושר והצדק, הביאוהו למחננו. האנטישמיות, שגם הוא סבל ממנה הרבה, העירה, הציתה בו את הניצוץ של היהודי. נסעתי בשעה עשר וחצי קודם-הצהריים עם המשלחת הציונית (ווייצמאן, אוסישקין, אלברט איינשטיין, ד“ר מוסנזון וד”ר ש. לוין) ל“סיטי הול” (לעירייה) ששם ערכו לה קבלת פנים נהדרה. עשרות אלפים יהודים נתקבצו מסביב לבית העיר עם דגלים אמריקנים ועברים בידם. זה היה מחזה לאומי גדול והפגנה יפה, ראשונה בקורות יהודי אמריקה. הפרטים מתוארים בעתונים. - - -

פּני איינשטיין

שעה שלוש אחר חצות הלילה.

מנקר דבר־מה במוחי – ואין לי ביטוי בעד זה. פניו והנהגתו של הפרופסור אלברט איינשטיין העירו בי מיתרים נסתרים, העירו בי מחשבות, שאלות, ספקות והרהורים שונים. אם כן, זהו איינשטיין, היוצר הגדול של התורה הרלטיבית, זהו האדם שנתן לנו ציור חדש של העולם (האוניברסום) ושהביא מהפכה עיקרית במושגינו על דבר ה“זמן” וה“מקום”! פניו פני יהודי של בית־המדרש, של אחד מאתנו. כמה אצילות נסוכה על פניו! פני יהודי רוחני טיפוסי. ונפלא הדבר שפניו מעידים רק על רוך, על הרגשה עמוקה, על פיזור הנפש ועל אירוניה ידועה הבאה מתוך יסורים פנימיים. ואין פניו מעידים כלל על קשי מלחמת המחשבה, על ייסורי עבודת המוֹח הבוקע שחקים ומשנה את מערכות העולם. אין בפניו של איינשטיין אף זכר לאותה הרצינות היבשה והקרה של המלומד הגרמני או האנגלו־סאכסי.

איזה צער פנימי, צער מהול בבת־צחוק נעימה וקלה, שפוך על פני איינשטיין הדַש בעקביו את נימוסי העולם המזויף. פנים מאירים, מקרינים, בלי מסיכה, בלי מסוה, פני יהודי רוחני שאי-אפשר לעבור עליו ברחוב מבלי הסתכל בו. יש בו, באיינשטיין, דבר-מה משל ילד גדול, משל אדם מרחף בעולמות העליונים, של משורר ובעל דמיונות וחלומות, יותר משיש בו משל מלומד העוסק בספרים, בחוקים קבועים, משל דייקן מדעי המוצא את הסוף בה“אין-סוף”. אין בפניו ובהליכותיו של אלברט איינשטיין אף צל של איזו גסות-הרוח או של גסות הגוף. הן אין כל ספק שאיינשטיין ירד תהומות המחשבה ועלה שחקים, וכל זה, כפי הנראה, עשה בלי התאמצות יתירה; טס ולא טיפס, התרומם ולא זחל מעולם. ואולי ראיתי את פניו בשעה של התרוקנות הגאוניות, - - ויש לו, אולי, (או בודאי), פנים אחרים לגמרי בשעה שהוא יוצר, בשעה שהוא סותר ומורד במלכות המקובל המדעי, במלכותו של ניוטון. אז אולי יש לו גם עיניים אחרות, לא עיני חוזה ומהַתל כי אם עיני נשר טורף החש אל טרפו. זה כארבע-עשרה שעות עברו מעת אשר ראיתי את פני אלברט איינשטיין, והפנים האלה מרחפים מול עיני רוחי. כמדומה לי שאני רואה אותו, גם עתה בשבתי בדד בחדרי בדומית הלילה, גם בעיני־בּשָׂרי. כמדומה לי שלעולם לא אשכח את פני איינשטיין. כל־כך נחרתו בדמיוני. והפנים האלה חדו לי חידה עמוקה המטרידה את כל ישותי. הפנים האלה נעשו לי לסמל, סמל צער האומה וצער המחשבה…

פגישות

ניו־יורק, 8 באפריל, 1921. שעה שבע בערב.

שעמום. בדד אני בכל חדרי דירתי. ערב שבת עם חשיכה. ואני מתגעגע על שבת קודש, על מעט קדושה, על מעט מנוחת הנפש – ואין זכר, ואין סימן לזה. מסביב לי חולין שבחולין. נכחדה הקדושה מחיי היהודים באמריקה, ואולי כך הוא גם בארצות אחרות. – ואני הנני היום חולה יותר ברוחי מאשר בגופי, אף כי גופי עדיין לא שב לבריאותו השכיחה.

אתמול ביקרתי את ווייצמאן ואת אוסישקין. הראשון הגיד לי: מנהיגי הציונות האמריקאית, שהוא מתוָעד אתם יום יום שעות אחדות, אין להם לא פּרינציפּים, לא פּלַטפורמה, לא איזה אידיאַל ולא איזו שאיפה ברורה, לא הגיון ולא רגש לאומי. אין עם מי לדבר ואין עם מי להלחם. כל חכמתם וגבורתם הן בעקיפים פּארלאמנטריים. ואוסישקין אומר לי: אין המנהיגים הללו יודעים את ה“אלף” של הציונות, אין להם לא המאה ולא הדעה, ואסון הם לתחיה הלאומית.

ביקרתי את הגאון אלברט איינשטיין בחדרו. יש לו בבית המלון “קומדור” רק חדר אחד בשבילו ובשביל אשתו. על השולחן עמדו זרי פּרחים חיים, פּרחים גדולים וגבוהים בעציצי גביש. איינשטיין עמד כנדהם באמצע החדר, והגיד לי: “הנני מבולבל מכל השאון והמבוכה אשר פה, באים ויוצאים, מבקרים סתם, דיליגאציות, מעריצים של זה ושל זה וכדומה. לא, אין אני מסוגל לעכל את כל אלה”.

השתתפתי משעה אחת עד השעה השלישית בארוחת-הצהריים שנתנו העתונאים הציוניים לווייצמאן באחד האולמים של המלון “קומדור”. כארבעים עתונאים באו לסעודה זו מרוב העתונים היומיים שבניו־יורק ופילדלפיה. השתתפו בארוחה זו מלבד ווייצמאן גם מנחם אוסישקין, ד“ר שמריה לוין וד”ר בן ציון מוסנזון.

אנוכי הייתי הנואם הראשון והראשי לכבודו של ווייצמאן, שהירבה לשוחח אתי בשבתי על ידוֹ. הערותיו על אנשים ועניינים היו מחוכמות וחריפות. מלבדי נאמו בקיצור עוד כחמישה עתונאים. נאומו של חיים ווייצמאן, ביהודית, שהשיב לעתונאים, היה מצוין בטאקט, בענוה, ברגש ובדברים הקולעים אל השׂערה. את תיאודור הרצל המשיל לנשר ואת עצמו לחיל פשוט שבא אל המערכה להלחם את מלחמת עמו. בתור יהודי פּינסקאי, הגיד ווייצמאן, הוא מבין גם את שפת תנועת האגודל ומשיכת הכתפיים של היהודי. - -

אוסישקין נאם עברית. שפתו העברית מלאה שגיאות וקלקולים, אבל יש בה תוכן, יש אופי ושאיפה ברורה בנאומיו. הד"ר א. קוראלניק²⁴, שהיה בין המסובים, לא נאם, רק התנודד ממקום למקום, גיחך, התלבט הנה והנה והרגיש את עצמו כעל חתונה זרה. –

בערב משעה שבע וחצי עד חצות הלילה השתתפתי בישיבת הועד העממי (בן מאה חברים, צירי ההסתדרויות היהודיות) תחת נשיאותו של השופט הַרְטְמַן. דנו על דבר הנשף לכבוד המשלחת הציונית שהועד עורך להם בבית-הצבא (אַרמוֹרי) הגדול שברחוב כ"ה. רוב חברי הועד הם יהודים פשוטים והדיוטים. ראש-המדברים היה השופט הַרְטְמַן, היושב-ראש של האורדֶר (המיסדר) היהודי היותר גדול באמריקה “ברית אברהם”. הרטמן לא היה עד עתה לא לאומי ולא ציוני, וגם היום אין הוא יודע מי הם האורחים הציונים, אבל פוליטיקני חרוץ הוא ומתחרה עם השופט מק²⁵, ראש הציונים באמריקה.

יוֹמני

ניו־יורק, 8 באפריל, 1921. חצות הלילה.

מעכתי את הערב בלי כלום. קראתי מעט, השתעממתי הרבה. מיום שקמתי מעל ערש־דוי לא עלתה עוד בידי לכתוב ביומני אף שורה אחת עברית כהוגן. לא הצליח בידי אף ניב אחד. נעתקו מפי עֵטי המלים הדרושות. אני יודע זאת. ואין אני מיַגע את מוחי לבחור במלים וניבים, ללטוש אותם ולסדרם באופן ספרותי. אני עושה ביומני רק ציוּנים, רק זכר לרשמי חיי וחיי הסביבה. אני מכין בזה רק חומר (ערימות חול, אבני גיר, שְׁבָבים ויתדות) לספרים שיש בדעתי לכתוב בשביל הדפוס. אין הכתוב ביומני זה ספרות, כי אם קטעי מציאות. הנני נוקט, בכל מה שאני כותב בקונטרס זה, בלישנא ראשונה. אני נותן חופש גמור למחשבתי, לרגשותי ולרשמי נפשי. זהו ספר בשבילי. אין אני מתקשט בבגדי השפה ואין אני מבקש לה כְלֵי מילַת. לוקח אני ממלתחת בגדַי השפה מכל המזדמן לידי ברגע הראשון. ביומני זה אצורים רק פּרפּורי נפשי, פרכוסי לבי. - - -

אחדש ערכי חיי!

ניו־יורק, 9 באפריל, 1921. חצות היום.

הרגשתי היום הוטבה מעט. גלי חיי הפּנימיים מתנשאים מעט. מתעורר בי חשק לעבודה וגם למלחמה נגד מחבלי תחייתנו. אמש היה ליל סגריר, האויר היה לח וספוג ערפל. המראות הנשקפים מתוך חלונות חדרי הראו לי אמש פנים נוגים וגם מכוערים. נדמה לי כי כל העולם שרוי בכעוּר וביאוש. היום חדל הגשם הדק והטורד, ויש מעט שמש, ואני רואה מתוך חלונות חדרי את דשא הגן והאילנות, שכבר יש להם פטוטרות ירוקות. כבר צומחים העלים. הגיע תור האביב. אך האביב של ניו­־יורק אין לו סימני ילדוּת, או סימני לידה וצמיחה. הסתיו פה יותר נעים. - - -

עוד לא החילותי עבודתי הספרותית. פשוט שערוריה. ואשמים בזה הם הספרים החדשים והמצוינים שקיבלתי בזמן האחרון מבתי רבקה בווינא. הנני שקוע בזמן האחרון בקריאה. הקריאה היתה לי לשכרון רוחני. הנני דוחה את הכתיבה משעה לשעה ומיום ליום, יען כי קשה לי להניח את הספרים, שאני קורא בהם, מידי. – הנני קרוב לזיקנה וגם לילדות חדשה. הנני שואף להוולד עוד הפעם (בלידה רוחנית הכתוב מדבר), להוולד בצורה חדשה. אני המוליד ואני הילד, אני האב ואני הבן. נשמתה הגדולה והטהורה של בתי המתה, מרים, נתגלגלה בי וחיה היא בקודש קדשים של רוחי. אך נשמה זו עדיין כמוסה בי. עוד לא באה לידי גילוי. רק לרגעים רחוקים היא לוחשת לי ומדליקה בי חשק של חיים חדשים, חיים יותר עמוקים, יותר טהורים. עדיין זוחל אני על הארץ, מתאבק בעפר ומתאנח תחת כובד מנהגי חיי הישנים, הקודמים. אבל ישנם רגעים בחיי עתה שאני מרגיש שכנפיים, כנפי נשר, צומחות לי. כּי עוד מעט ואתרומם ואינשא לספירה רוחנית יותר גבוהה וטהורה, כי עוד מעט ואשליך מעלי, מעל מהותי הפנימית, את הקליפה הקשה, הישנה, ואחדש את נעורי ואת ערכי חיי. האם רק דמיון כוזב הוא? נמאס עלַי לחיות כמו שחייתי עד עתה. אין אני יכול לסבול את הסביבה המקיפה אותי. כל אשר כתבתי בחיי עד עתה כמו זר, כמו דבר רחוק ממני נחשב לי כיום. מהותי לא נתגלתה לא במעשי ולא בכתבי הנדפסים. ואני בעצמי עוד לא עמדתי על מהותי הפּנימית. ואני יושב בגולה, רגלי עומדות בעמק (ואולי בבצה?), אך עיני נשואות אל ההרים, אל מרום פּסגת ההרים. ואני שואל: מאין יבוא עזרי? יש שאני חושב כי בערוֹב חלדי יזרח לי אור חדש, יזרח לי מחדרי נפשי האור הגנוז. אך חולשת גופי בזמן האחרון מעכבת את לידתי הפּנימית. אהבתי העזה לבני ביתי, ליוצאי חלצי, אוסרת אותי בכבלים וחונקת את שאיפותי. יש לי עליות פנימיות, אבל מרובות מהן הירידות, היאושים. הנני מכיר את מך ערכי. יש לי עוד כוח במידה ידועה להתנגד אל הרע, אל המכוער, אל השפל והנבזה; אבל חסר­־אונים אנוכי לעשות גדולות, לעשות טוב במידה מרובה. סוף סוף הנני רק איש הספר. איש העיון ולא איש המעשה, ולא יוצר של ערכים חדשים. הנני עוד בן דורי, דור המַעבר הנני קרוב אל הקו הקיצוני של הגבול. הנני כבר מרגיש את נשימתו, את קרבתו של העולם החדש המתהוה מעבר לגבול. אך אין כוח ההחלטה לעשות קפיצה ולעבור את הגבול. הנני תוהה על הראשונות, אך אין כוח להשתחרר מהן. הנני איש מלחמה, אך העסק של המלחמה בעצמו, של המלחמה עם מחַבלי עמי, מחַבלי רוחנו ומַשחיתֵי תחייתנו, - העסק הזה כשהוא לעצמו מתועב בעיני. ואין אני מרגיש את עצמי בריא ומרוצה מנפשי, אלא כשאנוכי יושב בודד בחדרי והנני מוקף ספרים טובים. כמה קשים חבלי לידה, ואני באתי עד המַשבר וכוח אין להוולד…

אמש חשבתי כל הערב. למה אני כותב ביומני? רק מעשי ילדוּת יש בזה. כבר נצטברו בארונותי כמה עשרות קונטרסים עבים מספר זכרונותי, מספר־­יומי. הזמן שביליתי בכתיבתם היה מספיק לי לכתוב עשרים ספרים חדשים בשביל הדפוס. הייתי אולי מעשיר על־­ידם את הספרות העברית. במקום זה אני טומן את משא נפשי בספרי יומי, ואני מרבה לכתוב בהם הבלים שונים ולרשום דברים קטנים הנוגעים רק לי בעצמי. ואת האמת שבלבי אני מקבר בקונטרסי אלה שלעולם לא יודפסו. במקום לפרסם בציבור את מחשבותי ורגשותי המתעוררים בקרבי יום יום לרגל המאורעות הגדולים ולמראה כל הנעשה בעולם היהודי, במקום מלחמה גלויה הנני מתרכז, הנני מגלה את האמת ביומני, שאין איש רואה ואין איש יודע על­ אודותיו. ומי יודע איפה יתגלגלו כתבי־­יד אלה, ספרייה קטנה זו, לאַחר מותי! כיון שספרי זכרונותי אלה שמורים בדירתי בארונות עץ שאינם בטוחים משריפה ומגניבה. עוד זאת: מכיון שאין אני כותב ביומני אלא בשביל עצמי אין אני מכשיר את דברי לדפוס, ואני מערבב דברים גדולים בקטנים, ענייני עצמי בענייני העולם, דברים שהם ראויים ודרושים להכתב ולהאצר בשביל הדורות הבאים, למען יהיה להם מושג חי מבני דורי אני, בדברים שאולי אין להם חשיבות מיוחדה, או שום חשיבות, בשביל הדורות הבאים. - - -

הקרע בציונות האמריקנית

ניו־­יורק, 10 באפריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

היום, אחר הצהריים, הייתי בתיאטרון מטרופולין (בית הזמרה) לקבלת פני הד“ר חיים ווייצמאן, אַלברט איינשטיין ובני לווייתם. ההסתדרות הציונית באמריקה ערכה קבלת­־פנים זו. הבית היה מלא בכל עליותיו ולשכותיו וגם כל הבימה. לואיס ד. ברַנדייס לא בא וגם הד”ר סטיפן ווייז היה נעדר. הקהל קיבל את ווייצמאן באובַצְיָה ממושכה וסוערת. כולם עמדו על רגליהם והניפו דגלי ציון. נשמעו בכל פּינות הבית הגדול הקריאות: “הידד!” “הוּרַיי!” באותות תרועה כאלה עוד לא פגשו בניו־­יורק שום אורח, יהודי או נוצרי. ובכל זאת הרגשתי (ויש לי בזה הרגשה חדה ובלתי כוזבת) כי ההתלהבות הזאת ברובה ובראשה היתה חיצונית, אם הורשה לומר כן, כמעט עשויה, מכוּונה ואולי גם קרה. הייתי אומר: התלהבות זו באה מן הראש ולא מן הלב. חרדת­־הקודש למראה פּני גיבור העם שהשיג את ההחלטה בסַן­רֵימוֹ, חסרה. לא נראו דמעות בעיני הציונים. לא נזדעזעה הנשמה העברית. לא חשתי את הנשמה היתירה, נשמת השבת והיום­־טוב, בקרב הקהל הגדול. כמדומה לי שמסדרי קבלת־­פּנים זו, מנהיגי הציונות האמריקאית, היו אשמים בזה. מראש ומתחילה כיוונו להמעיט את דמותה וערכה של קבלת פּני המשלחת הציונית העולמית ולקפּח את גדולתם האמיתית של ווייצמאן ושל אַלברט איינשטיין. ואחרי שמֶק, ראש ההסתדרות הציונית באמריקה, בא מישיבת הוַעד הפּועל עם המשלחת הציונית, אחרי שנִבְעָה הפּרץ ביניהם ונעשה הקרע, שלא יתאחה עוד, היה מורגש בחלל האויר של המטרופולין כי לב מנהיגי הציונות האמריקאית בַּל עִמָם. היה מורגש היטב, כמעט לכל הציונים, כי קבלת־פּנים זו מצד המנהיגים האמריקאים אינה אלא אנוסה, אינה אלא על אַפּם­־וחמתם. מק שפּתח את החגיגה בנאום ריק ודל, בנאום חיוור וקר, שלא היו לו לא צורה ולא תוכן, - מק השופט, מק המנהיג (שנעשה בטעות לאחד ממנהיגי האומה האומללה) עשה הפּעם רושם מדכא. נתגלה המלך במערומיו, בקלונו. אחר מק נאם השופט ליהמן, יהודי עשיר. בתשעים ותשעה אחוזים הנהו יהודי אמריקני­־גרמני (המטעים יותר מדי את האמריקניות שבו ומסתיר את היהודי הגרמני הבולט מתוכו כל­־צרכו לנגד רצונו, ורק באחוז אחד הנהו יהודי ואולי פּחות גם מאָחוז אחד), שג’ימס רוטשילד, שהיה קרוא אל שולחנו בהיותו בניו־­יורק, משך אותו אל העבודה הציונית, כלומר: קיבל את הבטחתו שיעבור עבודה מעשית בשביל בניינה של ציון למען היהודים הנשחטים והנרדפים על צוארם באוקראינה ובפולניה. והנאום שלו היה נבוב. הוא הודה במקצת מן המקצת בצורך העבודה המעשית בעד ציון, והטעים הטעמה יתירה את נאמנותו לאמריקה.

ופניו של ליהמאן המיליונר אינם מביעים כלום. לא אף צל צלו של הצער היהודי. אחרי ליהמאן נאם הד"ר בן ציון מוסינזון ביהודית. נאום קצר שהיו בו מקומות אחדים יפים וגם חזקים, אך ברובו היה בלתי מוצלח ובלתי מכוּון לתכליתו ולשעתו. נאם שמריה לוין ביהודית. סיפּר מעשיה (כבר שמעתיה מפיו פעמים רבות), הביא אגדה שדְרָשָׁה כדרכו וזרק את האמת המרה בפני מנהיגי הציונות האמריקאית. ויותר משדרש דרשה הוכיח. והמוכיח הלם אותו הפעם. במקומות אחדים התרומם לגובה מוסרי. והפעם נאם בלי חשק, כמעט נגד רצונו. ניכר היה כי לבו היה עליו דוָי ונפשו מלאה תרועת מלחמה נגד מנהיגי הציונות האמריקאית. הקהל לא הריע הפעם לקראתו. ובגמרו את נאומו (שהיה ברובו מצוין ונלהב וספוג צער לאומי וגאון לאומי גם יחד), היתה האובַציה רפויה מאוד. תשומת הלב היתה מכוונה כלפּי ווייצמאן. נאם מנחם אוסישקין בעברית. שפתו היתה ענייה ובלתי מדוקדקה, אך נאומו בכלל עמד על גובה ידוע. אוסישקין השמיע דברי אמת. הקהל קיבל את פּניו בכבוד רב. הריעו לקראתו. חבל על שהקהל אינו מבקש את האמת ואין הוא חפץ בה כלל. הקהל חפץ בסנסציה לשעה עד אשר תבוא אחרת. הנאום היותר מצוין והיותר רציני – קריאה אל העם העברי, - היה של חיים ווייצמאן. דבריו היו מנויים ושקולים, בלי מליצות ובלי עיטורים. אולם נאומו הפעם לא היה מהמצוינים שלו. שמעתי מפּיו נאומים יותר רציניים ויותר נעלים. ווייצמאן דיבר בנחת ובקול כמעט נמוך. ניכר היה כי דבריו יוצאים מן הלב ומן המוח. רושם לא טוב עשה עלי טיולו של ווייצמאן על הבימה בשעת נאומו – מעשה אמריקה. אין אני יכול לצייר בנפשי את הרצל, את נורדוי או את ישראל זאנגוויל כשהם מטיילים על הבימה בשעת נאומיהם. ווייצמאן בכלל גדל והתרומם בשנים האחרונות. פניו מביעים את צער האומה וכובד האחריות המוטלת עליו. לואיס מארשאל חצב להבות אש בנאומו הראשון באסיפה ציונית. הוא דיבר על האחריות המוסרית המוטלת על עמנו לבנות את ביתו בציון. הוא דרש שלום במחנה הציוני: “אוי למי שמטיל מחלוקת בקרב שורות הציונים!” קרא מארשאל. אבל אין שלום, אמר אלוה, לשוטים ולבוגדים ברעיון הלאומי שבציונות, אין שלום למעכבי תחיית האומה ותחיית תרבותנו. מק ודי האַאַז וחבריהם המועטים שהיו לבוגדים ברעיוננו הגדול, הם בוגדים קטני המוח וצרי העין. לעשות שלום עם חבריה זו היא בגידה בציונות העולמית, היא הריסה של בנייננו הלאומי. אחרי האסיפה הגיד לי ווייצמאן שהוא לא יוותר אף כחוט­־השערה לצד­־שכנגד השואף לעקור את הכל. אוסישקין אמר לי: ברַנדייס התנהג עם המשלחת הציונית כסנדלר. אלברט איינשטיין לא נאם הפּעם; הוא הרגיש את עצמו על הבימה, בשעה שהריעו לקראתו, כאילו הוא ישב על מחָטים.

עם הפרופסור ה. ווֹלפסון

[בלי תאריך]

היום קודם הצהריים ביקר אותי הפּרופסור ה. ווֹלפסון מהאוניברסיטה בהַרווארד. הוא ישב בחדרי יותר משתי שעות. דיברנו על התלמידים העברים של האוניברסיטה האמורה ועל דבר שאיפותיהם. וולפסון הגיד לי שיש בין התלמידים האמורים כעשרים מילידי אמריקה היודעים עברית ולאחדים מהם יש גם כשרונות ספרותיים. מה­מאוד הייתי חפץ לראות בעינַי סופר או משורר עברי שנולד באמריקה. ואותו יום שאזכה לראותו בעיני ושאמצא כי ראוי הוא להקרא בשם “סופר עברי”, - אותו יום יהיה חג לי, אחד הימים היותר גדולים בחיי. - - -

בתוך שיחתו הגיד לי ווֹלפסון: “הנני מאמין רק ביחידים בודדים, בגדולי האומה העברית, באותם הנקראים בשם ‘שתדלנים’, רק השתדלנים הללו יכולים לעשות דבר לטובת אומתנו, ואין אני מאמין בדמוקראטיוּת היהודית בענייני עמנו אנו. הדמוקראטיוּת היהודית בעניינינו הפּנימיים הוא מושג מזויף, יען שאין לנו פּארלאמנט ולדמוקראטים שלנו אין ייפוי­־כוח להכריע ברוב שלהם. הדמוקראטיוּת בגלות היא חסרת־­אונים ואיננה אלא צליל ריק”.

התנגדתי לדעתו זו. הראיתי לו כי הוא שוגה וטועה מראשו ועד סופו. ופלא הוא בעינַי, שוולפסון בעל המוח החריף, שהוא עומד בעניינים מדעיים ברשות עצמו, וולפסון הבוחן ובודק באבוקת שׂכלו את סבל ירושת המדע והפילוסופיה, כי וולפסון זה שהוא בן יהודי עני ובן­־העם שעל ברכיו חונך, וולפסון בן הישיבה ונקי הדעת, כי דוקא הוא נגרר בדעותיו בנוגע לפּרובלימה היהודית אחרי השקפות מוטעות ונושנות של גסי­־הרוח, והוא, וולפסון, רואה גדולים במקום שנמצאים גמדים. סוף־­סוף גם וולפסון הישר (כמעט הייתי אומר: “הצדיק והתמים”) מתבטל בפני העשירים ובפני בעלי התואר והכינוי, בפני אלה שתופסים מקום גבוה בחברת­־האַמריקאים. ואין הוא מרגיש את נשמת האומה החיה, אין הוא מרגיש את המהפכה העמוקה שנעשתה בחיינו. סוף־­סוף ספג גם הוא את אוירה של האוניברסיטה ההארווארדית. לא לחנם הסתופף בין כתליה זה שתים­־עשרה שנים. - - -

עוּגה צרה

הערב הלכתי בלווייתם של ד“ר י.ל. מַגנס ורעייתו ושלום אַש ורעייתו ל”קוּפּר יוניוֹן" לשמוע את הויכוח בין ו. מֶדם²⁶ ובין ולאדק²⁷ (שני הנואמים היותר מצוינים בקרב מפלגת הפועלים היהודים). הויכוח היה על דבר הציונות, כלומר: איך צריכים הפּועלים הסוציאליסטיים להתייחס אל התנועה הציונית. האולם היה מלא עד אפס מקום. הטכניקה של הויכוח מצוינה. שניהם היטיבו והתחכמו להתווכח. אך שניהם היו שטחיים ובאנאליים. הויכוח היה מלא עקיצות, “מקומות כלליים” ופראזות ריקות, משָׁלים וסיסמאות. ולדימיר מדם לא למד ולא שכח מאומה במשך י“ח השנים האחרונות. שנאתו לציונות עוברת כל גבול. זוהי שנאה עיוורת ועקשנית. ומנהל ה”פורברטס“, ולַדֶק, ניסה ללמד זכות על התנועה הציונית ולהטעים את רגשותיו העבריים. דברי מדם, פּרי מוח מוגבל, היו ברורים כל­צרכם. הוא דיבר מה שהוא חושב ומרגיש, שנאתו לציונות היא אמיתית, על כן היה רוב הקהל, הפועלים וקוראי ה”פורברטס", על צדו. מדם לא התרומם מעל הקהל אַף זרת אחת. הוא עג לו עוגה צרה וממנה לא זז ובה הצליח. כסהרורי טיפס על הגגות ועל המקומות המסוכנים ולא נכשל. בבטחון גמור עבר על פני תהומות המחשבה, מבלי דעת ומבלי הרגיש כי תהומות עמוקים מתחת לרגליו, וזיז כל­שהוא הצדה היה יכול להפּילו שאולה.

אך הוא, מדם, לא זז הצדה. סהרורי במלוא מובן המלאה. ולַדֶק (המכונה בשם “לאסאל הרוסי”) היה אמנם חד וחלק וגם דעתו היא יותר רחבה ויותר ספוֹגית מדעתו של ו. מדם, אַך הוא, ולאדק, נלכד ברשת הנחותיו ודבריו עצמו, שבמקומות אחדים היו מזהירים, יען כי הוא הגן על הציונות שאין הוא מאמין בה. בכל רגע ורגע הטעים בדבריו, שאיננו ציוני ואין הוא מאמין באפשרות התגשמותה של הציונות ובכל זאת הראה לה את חיבתו. דבריו היפים לכשעצמם היו מלאים סתירות: בעד הציונות וגם נגדה, חלום יפה היא, אבל רק חלום, אמונת־­שוא אבל צריך לכבדה. הצד השוה שבשני המתווכחים: שניהם עוורים הם לראות את זהרה של הציונות. שניהם חרשים לשמוע את בשׂורת החופש והגאולה של הציונות, והבשורה הזאת לא רק לבני עמנו היא באה, אבל לכל האנושות. שניהם אינם מרגישים את הרבולוציה היסודית שברעיון הציוני. ושניהם, ולַדֶק ומֶדם, אף כי יהודים הם בסתר לבבם, מתביישים ביהדות הגלויה והמלאה וחושבים אותה – למרות לחישות הלב – לעוון, לחטא הירושה, ועל כל פּנים לדבר שמצניעים אותו בסתר הנפש. בכל אופן ולַדק הוא יותר יהודי, יותר עברי ממֶדם. ולאדק למד בחדר ויודע עברית. שניהם הם פּרי הרחוב היהודי ושניהם נחשלו בהשכלתם. עמדו בחצי או בראשית הדרך ולא התרוממו עם רוח הזמן. –

איברים מדולדלים

28 באַפּריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

– – – הסנסַציה של ווייצמאן­־איינשטיין הולכת ומתמעטת, פוחתת והולכת. – מעתה תעשה סנסַציה זו הקפה בערי־­השדה של אמריקה. – האידישיסטים, כלומ מתי־­מספּר מהסופרים ביהודית והלוחמים על שלטונה של האידית, הרימו עוד הפעם מלחמה על העברית, על הקנאות העברית בארץ ישראל. ז’יטלובסקי הגיע במאמריו נגד העברית עד לשנאה גמורה. ואוכלי העברית האחרים, - כמו פוֹרנברג, ווֹהלינר, אֶלבה וש. ניגר, - הגיעו במלחמתם נגד העברית עד המדרגה היותר גבוהה של התנגדות עיוורת… וההמונים הרחבים אינם חובבים כלל את האידית. אם לומדים הם פורתא אנגלית, ולוּ גם מסורסת, אז מתביישים הם בחוץ בשפתם היהודית. בכלל, ריב הלשונות אינו מעסיק את מוחם. לא יידעו גם מציאותו של ריב זה. שקועים הם בענייניהם­ הם החומריים והמשפּחתיים. כל הסערה היא בצלוחית של מים. הנה חג הפסח, חג החירות, חג האביב, חג “שיר השירים”, והיהודים בברונקס שקועים גם בימים האלה בחולין שבחולין, ואינם יודעים כי חולין הוא. הנני רואה יום יום את בני הנעורים של יהודי ניו־­יורק, את אלה העומדים בערב בקרנות הרחובות, הנני מתבונן אל ילדי ישראל המתהוללים בחוץ, ואני רואה כי לא לנו הם. הם אינם יודעים מאומה מהיהדות ואינם חושבים כלל עליה. אמריקנים גסים הם ממדרגה השלישית, אין כל קשר ביניהם ובין עמנו, ביניהם ובין אמונת ישראל, ביניהם ובין תרבות ישראל ומידות ישראל. לחנם, בלי תכלית ומטרה, בלי טעם ונימוק יהיה עליהם לסבול בעד היהדות מידי צוררינו. ניתקה שלשלת המסורה. ההורים קוראים את ה“פורברטס”, והבנים והבנות אינם קוראים אף שורה אחת לא ביהודית, לא בעברית ולא בספרות האנגלית־­היהודית. אם יש אחרית ותקוה לעם ישראל אז רק בארץ ישראל. אֶמֶת ישָׁנה יש לי באוצר מחשבותי, וחדשה היא לי עתה בכל יום: רק שארית ישראל, רק הגזע יישאר. העלים נושרים יום יום מעֵצֵנו. לא לנו וגם לא להם הם אלה הבנים. הנם איברים מדולדלים, רק ספּחת… יהודים בוַדאי שאינם. וגם ההורים האורתודוכסים אינם מצטערים על זה. גם חנויותיהם פּתוחות בשבתות ומועדים. אין שבת ואין חג עברי באַמריקה. ואלה “שומרי השבת” היתה להם שמירה זו למין שלט בשביל עסק, וגם השבת שלהם יבשה ומלאָה חולין, והמוֹעד שלהם אינו אלא חול.

איינשטיין על תורת היחסוּת

שעה שלוש וחצי אַחר חצות הלילה.

שמעתי היום בערב את שיעורו של הפּרופסור אַלברט איינשטיין, שנשא באולם הגדול של חברת האינז’נרים. הוא קרא את שיעורו בגרמנית. את עיקרה של שיטתו, תורת־היחסות, הבינותי, אף כי לא עמדתי על פּרטיה ועל כל הוכחותיה ומופתיה. הבינותי את החידוש שבתורה זו בנוגע למושגי הזמן והמקום. ישבתי בשורה הראשונה על צד הבימה ויכולתי להקשיב לכל משפט ולכל מלה שיצא מפי איינשטיין שדיבר בקול לא חזק. הוא קרא את שיעורו במשך של שמונים מינוטים [דקות]. אחרי­כן הציעו לפניו מתוך הקהל שאלות והוא ענה עליהן בקיצור נמרץ, בבטחון ולגופו של עניין. ניסו לקפחו בהלכה ולא הצליחו, כי הרס על­־נקלה את ההתנגדות המגומגמה. איינשטיין קרא את שיעורו בעל­־פּה בקרירות הרוח, בקול מונוטוני ובצמצום של מלים בלי הקדמות ובלי שום הסברה. הטון והסגנון שלו היו כאלו לא חידש מאומה ולא הזכיר אף פּעם אַחת את השם “אנוכי”. “על פּי תורת­־היחסות הוא כך וכך. מחויב להיות כך וכך”, אבל לא משום שאנוכי, כלומר איינשטיין, גילה או חידש איזה דבר בעצמו. במקום ה“אנוכי” הוא משתמש במלים “על פּי תורת־­היחסות”. איינשטיין לא ביטל שום איש­־מדע, לא השפּיל בדבריו שום שיטה מדעית, כי­־אם אָמר: בתורתם של גליליי וניוטון יש סתירה כזו וכזו, לפי ההנחות והאַכסיומות של תורת־האור, הפיסיקה והמכַניקה אי­־אפשר לבאר ביאור מספּיק חזיונות ידועים. שום התלהבות לא היתה מורגשת בדבריו, שום הטעמה בחידושה של תורתו לא נשמעה מפּיו ואַף צל של התנשאות או של נצחון לא היה בשיעורו. ענָוָה טבעית, מדעיוּת אמיתי וזהירות יתירה בכל דיבור ודיבור. הוא משתמש בביטויים כאלה: יש להניח, יש לשער, יש לומר וכדומה. שיעורו היה בבחינת מדע טהור, מדע בלי שמץ של רתוריקה, בלי שום קישוט ונוי. הכל היה בנוי על הנסיון, על הדיוק, על הוַדאיוּת האפשרית, על חוקי הפיסיקה והמכניקה, על ההנדסה הגבוהה. אַף השערה אחת מהשערותיו לא היתה פּורחת באויר. ואַף כי כל התורה של איינשטיין היא פּרי מוח יוצר, פּרי דמיון מדעי נשגב, בכל זאת נשמע שיעורו כמסקנה יבשה, כמסקנה הגיונית והכרחית היוצאת מהמדע הנתון. אף פּעם אַחת לא נשמע בשיעורו הטון של “קַבְּלו דעתי!” או “הַזניחו דעת אחרים!”, כי אם על פּי המספּרים המדויקים ועל פּי מסקנותיו ההנדסיות של מינק ובסקי והוכחותיו הפיסיקַליות של מיקלסון הננו מוכרחים להסכים עם “תורת היחסוּת”, והרי לכם כתוב לבן על גבי שחור: צורות הנדסיות וחשבון פּשוט. אינשטיין חוזר פּעם אַחר פּעם על זה: “נו, הלא הדבר ברור, הלא הדבר מובן, כי…” – והכל מבוסס – וחסל.

“גם אני מסכּים”

ניו­־יורק, 30 באַפריל, 1921. שעה שתיים וחצי אַחר חצות הלילה.

הייתי היום בערב באולם־­המהנדסים לשמוע את שיעורו השני של אַלברט איינשטיין. הרצאָתו השנייה נמשכה כשעה וחצי. גם הערב הרצה בנחת ובקול שוה. הוכיח את הפּגימות בשיטתם של גליליי וניוטון, ביטל והכחיד לגמרי את תורת­־המדידה של אבקלידס. בתוך יתר דבריו הניח כי העולם הגדול – אוניברסום – הוא במצב סטאטי, כי תנועת הכוכבים היא כאין לעומת מהירות התנועה של קרני האור… “אין הטבע, כפי הנראה, מבכר תנועה אחת על פּני חברתה”, במקום אחד משיעורו החליט כי הכל מתנועע בטבע. בסוף שיעורו נגע איינשטיין בשאלה: היש סוף לעולם? לפי תורת­־היחסות שלו יש להניח כי אָמנם יש קץ למקומו של העולם, כי בחלל שאין גופים שם אין מקום (מרחב) ומחוץ, מעבר לגבול הכוכבים שאנו רואים, אחרי כי אין שם חומר אין שם גם מקום. אמנם גם ההנחה כי אין סוף לעולם, גם היא אינה מתנגדת להגיון. על־­ידי אקספּרימנטים, על־­ידי מדידות ובחינות אין להוכיח את סופו או את האין־­סוף של העולם. בתוך יתר דבריו ביטא איינשטיין רעיון כזה: קשה לקבל את הדעה כי בראשית ברא אלהים את הגיאומטריה, כלומר חלל ריק, מקום (מרחב) ובתוך החלל הריק הניח את החומרים, הגופים. איינשטיין מסר בשני שיעוריו, אמש והיום, את ראשי­־הפּרקים מתורת־­היחסות שלו, הוא דיבר רק למלומדים, למהנדסים וחכמי הפיסיקה והמכניקה. לפי שיכלו לראות לא היה אַף אחד בין כל קהל השומעים שהבין את שיעוריו, מתחילתם ועד סופם. את המסקנות האחרונות של החשבון הדיפרנציאלי בלע בנעימה ודרך־­אגב כאילו היו כל המסקנות האלה ברורות וידועות לכל השומעים. הוא טיפס על ראשי ההרים של המדעים החיוביים, של המסקנות האחרונות בפיסיקה, מכניקה, אַסטרונומיה וההנדסה האַנאַליטית ודילג מפסגה לפסגה בקלות ובמהירות כזיק חשמלי. דברים רבים משיעורו הבינותי במידה ידועה, אם אין אני שוגה, ודברים רבים בשיעוריו היו סתומים וחתומים לי, כמו שהיו חתומים גם לחכמי­־הטבע והמהנדסים שישבו באולם המהנדסים. בהַתִימו את שיעורו ב“תורת היחסות”, שהוא גם האחרון, הציעו לפניו מתוֹך הקהל שאלות. השואלים התעכבו על דברים פעוטים, ביקשו תשובה על שאלות שלא העידו על חכמת בעליהן, ואיינשטיין השיב תיכף לכל השואלים בבקיאות עצומה בכל ענפי המדע שעליהם נוסדה תורתו. בתשובותיו נגלתה חריפותו היהודית וגאוניות רוחו. “מינֵיה ובֵיה” היו תשובותיו, ולא בייש את פּני שואליו, גם אם נואלו בשאלותיהם ונכשלו בדבריהם מחסרון ידיעה. בסבלנות, בנחת ובנעימה השיב לכל שואליו. שילם לכל נושיו בזהב טהור. אחד מתוך הקהל שאלהו: אם יש תקוה כי המכניקה תוכל להפיק תועלת ממשית על ידי שימושה ב“תורת­־היחסוּת” שלו. על זה השיב איינשטיין: לחנוָנים, המוכרים בצלים ותפּוחי­־אדמה, אין צורך במאזנַיים כימיים. לרוב האנשים תספּיק גם תורתו של ניוטון, אף אם לא דָק כל צרכו בחלקים של מאָה מיליונים מרֶגע או ממילימטר; תורת ­היחסות היא פינֶסית, כלומר בעד אלה שמדקדקים בְּדַק מן הדק ואין דעתם מתיישבת עליהם כל זמן שהם מגלים בשיטתו של ניוטון איזו פּגימה היותר מינימלית שבמינימלית. במקומות שונים משיעוריו כבש איינשטיין בת­־צחוק קלה על שפתיו, בדברו על הנחות מדעיות ידועות של גדולי המדע שנראו לו כל­כך מגוחכות עד שראויות הן לשחוק, אבל לא הוציא אַף מלה אַחת של גנאי או של ביטול מגבוה על מי שיהיה. במקומות אחדים משיעוריו היה מרוצה מדברי עצמו, וזה ניתן להכיר רק מהניצוצות שהתלקחו בעיניו והאירו את פּניו החיוורים והעייפים. גם היום נתגלתה צניעותו המדעית וענוותו. כששאַל אותו אחד מן הקהל, מי הוא אבי תורת­־היחסות (יען כי איינשטיין השתמש בשיעוריו בביטוי “תורת־היחסות מחליטה” במקום “לפי דעתי” או “אני מחליט”)? – על זה ענה איינשטיין בפשטות ובלי צל של גאוה: “אני!” – בצאתי מן האולם הגיד לי חיים ז’יטלובסקי בעברית: “גם אני מסכים שאיינטשיין הוא פּרופסור גדול”.

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו־­יורק רושם עמוק

ניו­־יורק, 4 במאי, 1921. שעה אַחת אחר חצות הלילה.

היום, משעה 11 קודם הצהריים עד שעה אַחת וחצי ישבתי ראש בישיבת חובבי עברית, שהשתתף בה גם מנחם אוסישקין, באחד מאולמי הקהלה. דנו על המצב הקשה של התנועה העברית באַרצות הברית ויטכסו עצות במה להחיותה ולהרימה. כעשרים איש באו אל הישיבה, וביניהם גם הד“ר ניסן טורוב, ברגין, שמרלר, ד”ר שפר, הסניגור פרידלאנד, הסופר ש.ב. מקסימון והמשורר ש. גינזבורג, המהנדס י. גינזבורג והמורה־הסופר פרישברג, ומרת גראבלסקי ואורליאנס. אוסישקין דרש רק תמיכה של ארבעת אלפים בעד חצי שנה של ה“שלוח” ותמיכה בעד העתון היומי ה“ארץ”, היוצא לאור בירושלים. יתר ענייני העבודה העברית, כפי הנראה, לא הטרידו את מוחו ביותר. הוא דרש את שלו. אנוכי הוכחתי לו כי אין הוא יודע מאומה על דבר תנאי הקיום באַמריקה היהודית ומה הן הסיבות המעכבות בעד העבודה העברית. הוא הודיע כי לחורף הבא ישלח לאַמריקה עברים אחדים מארץ ישראל לאַרגן את העברים באמריקה ולעורר תנועה עברית חזקה, ואוסישקין אינו יודע כי אורחים שאינם יודעים את תנאי המקום, שהם זרים במדינה זו ולא קנו בה שם גדול ולא רכשו מקודם את הלבבות והנפשות, אין בידם להשפּיע על יהודי אַמריקה ולייסד פּה דבר של קיימא. בישיבה האמורה קיבלה עליה מרת בת שבע גרַבלסקי להמציא סך של אַרבעת אלפים בעד “השלוח”. אם לא תשיג כסף מאחרים תתן היא בעצמה את כל הסך האָמור. החלטנו לקרוא עשרה עברים מבעלי היכולת וההשפּעה לישיבה מיוחדה, למען ינדבו סך מסוים, כעשרת אלפים, בשביל התחלת עבודה חדשה לטובת התנועה העברית.

היום נדפּס מאמרי “אין גרויסן טומעל” ב“טאַגבלאַט”. במאמרי זה הבעתי באופן נמרץ ובסגנון חריף, על­־ידי משפּטים קצרים ופתגמים דינמיים, את השקפתי על מנהיגי הציונות של השדרה החמשית²⁸ ועל כל אלה הרצים אחרי מרכבת המַלְאָכות הציונית שבאָה מאירופה ומארץ ישראל, על הבוגדים בשני המחנות, על המסבירים פּנים לכאן ולכאן, ועל פּקידי לשכת “קרן היסוד” שנהפּכו בן־­לילה משונאי יהודית ועברית ומשונאי המון­־העם לאוהבי אידית ועברית ולעממיים. ביטלתי את ה“מתהפּכים כחומר חותם” ואת הפּוסחים על שתי השעיפּים. - - ומאמרי זה עשה רושם רב בשני המחנות הציונים הצוררים זה לזה ונלחמים זה בזה. טילפנו אלי מלשכת “קרן היסוד” והביעו את השתוממותם על מאמרי שמצאו בו ביקורת קשה על פּקידיהם, בעוד שהם יודעים שאני הנני כל זמן בעד “קרן היסוד”. - - טילפנו אלי מרדאקציות שונות ושאלו נגד מי היו מכוונים דברי במאמרי הנזכר. בכל מקום שנפגשתי היום עם ציונים, ובכל המוסדות הציבוריים שביקרתי היום, דיברו אתי על דבר מאמרי האָמור. קהל הקוראים הרגיש במאמרי את האמת הערומה, והקהל מחכה זאת תמיד לשמוע מפּי, כי אין אני יכול לכתוב אַחרת. ומאמרי הנזכר עורר עלי חמתם של שני המחנות יחד. דחיתי מעל פּני את שניהם, יען כי לשניהם הגדתי את האמת. וזה דרכי תמיד שאני בידי – יותר נכון: בעֵטי ובפי, - מקפּח את מצבי החומרי, יען כי קשה לי להבליג על האמת שבלבבי ולדבר או לכתוב דברים למען מצוא חן בעיני האנשים שהשעה משחקת להם ובעיני התקיפים. אין אני מבקש לא כסף ולא כבוד, לא משרה ולא מקום בכותל המזרח. ולא רק שאין אני מבקש כל אלה הדברים, אבל אני משתדל לאַבד גם מה שנותנים לי.

א. שמרלר, ראש ה“ועד להוצאת כל ספרי בריינין” הביע לי היום את תמהונו, שאני מעכב את עבודתם ומפסיק בידי את אשר החלו לטובת הוצאַת ספרי, כי אני מבטל בלבי את כל חברי הועד שהם ממעריצַי. וזהו אמת. במקום ובשעה שנשקפת איזו טובת הנאָה חומרית או רוחנית בשבילי, הנני בא ומבטל את הדבר באופן שגם שונאי לא יעשו כזאת. - - אולי יש בי נטייה להיות במצור ובמצוק, ואין אני סובל את ההתנשאות ומצב ה“מנוחה והנחלה”. חביבים עלי יסורי האמת.

הערב הודיעו לי על־­ידי הטלפון מהמערכת של ה“מורגן ז’ורנל” כי בין הנהרגים ביפו נמצא הסופר העברי י.ח. ברנר. הידיעה הזאת פלחה את לבי כחץ שנון. זה הישר בסופרים, זה האיש האידיאַלי והנפש הטהורה נפל חלל! נדהמתי לשמוע בשורה רעה זו. מיהרתי להודיע זאת על־­ידי הטלפון למנחם אוסישקין. הוא שמע זאת בלי כל התרגשות, כאלו הודעתיו דבר טפל. - - -

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו־­יורק רושם עמוק. התפּלאתי לשמוע כי גם הציונים, וביניהם גם מנחם אוסישקין, מדברים על זה במנוחת נפש ובקרירות רוח. אומרים: לא פּוגרומים הם, כי אם מלחמת היהוּדים בערבים, או הערבים ביהודים. כזה וכזה תאכל החרב. לא בלי שפיכת דמים נירש את ארצנו. מימרא יפה, אולי יש בזה בגרוּת לאומית אבל – הלא דם אַחים נשפּך והמתים לא יקומו לתחיה. נקל להתנחם אם אחרים נופלים כלל.

שתיקה אנוּסה

ניו­־יורק, 13 במאי, 1921. שעה שמונה בערב.

שעמום. תפלים המה חיי בזמן האחרון. עבודתי הספרותית מועטה ובלתי חשובה. - - צריך אנוכי לדחיפה עצומה מבחוץ או מבפנים למען אעקר ממעגל ההרגלים הנושנים, למען אצא מגדרי ולמען ייפתח בי מַעיין חתום כזה. למרות רצוני ולמרות התנגדותי הפּנימית משפּיעים עלי בהכרח החיים היהודיים (חיים בלתי יפים ביותר) של ניו­־יורק רבתי עִם שאונם והמונם. ושוב התעוררו בי געגועים על ארצות רחוקות. - - הייתי חפץ להקדיש לכל הפּחות שנה תמימה רק ליצירת רוחי, מבלי בזבז אַף רגע לשום עבודה ציבורית וליתר הבלי העולם הזה. הייתי חפץ לחיות, לסבול ולהֵעָנות רק בשביל טיפוח יצירתי וגידולה. פּה, בניו־­יורק, אי­־אפשר הדבר. – – אמנם יש דבר גדול בעולמי והוא שחרורו של עמי, והוא – הציונות, התחיה הלאומית בכל משמעוּיוֹתיה והוראותיה. אבל קשה, וגם אי­־אפשר, לצאת כיום למערכה וללחום על הגאולה והשחרור ולבלי התלכלך ברפש המפלגות והכיתות שבמחנה הציונים. אין עתונים באַמריקה שיש להגיד בהם את כל האמת בלשון ברורה וגלויה. – – והכיעור והשקר והחנופה ואהבת הבצע מלאים עתה את כל חללו של העולם הציוני באמריקה. הנני מחכה לשעת כוֹשֶׁרֶת, להזדמנות ראויה לגלות את האמת שבלבי, כאשר עשיתי עד הזמן האחרון, מבלי שנרתעתי מהתוצאות ומהעונש הכרוכים בזה. - - שתיקתי לפי שעה אנוסה. יודע אנוכי שברגע זה אם אצא עם האמת שלי אל הקהל אקלקל הרבה ולא אועיל אַף במשהו, יען שמתנגד אנוכי גם למנהיגי הצינות האמריקאית וגם לעד הפּועל של הציונות העולמית, ויען ששני הצדדים ראויים למלקות. שניהם חטאו והֶעווּ, תעו והתעו את הרבים. – – –

האדם היערי

לייקבוד, 2 ביאנואר 1924

יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיוּן להתוודעותי עם “האָדם היערי”, כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים­־עשרה שנה) ביערות המדינה.

קדוש וטהור הוא. זה האָדם היותר מעניין שגיליתי באַמריקה. ויען שיש בדעתי לכתוב עליו בפרוטרוט אַרבעה מאמרים במה"ע “היום” היהודי על כן אמָנע לעת עתה מכתוב דבר²⁹ בקונטרסי זה. ועלי רק להגיד פּה בקיצור: אָכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות, יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים (זה י"ב שנה שלא לבש כתונת על בשרו) אברהם קלוגמאן. בכל הסביבה כינוהו בשם “משוגע”, ואיש לא התעניין בו. אנוכי הנני הראשון שגיליתי בו אָדם נפלא, חושב וירא־­שמים, שיש לו השקפת־­עולם משלו, שהוא חי על פּיה. ורצונו כל­כך חזק עד שהיה יכול לייסד כת חדשה, או גם דת חדשה.

פּגשתי היום בתחנת־­מסילת­־הברזל את הסופר האידי משה נאדיר, ואספּר לו על דבר “האָדם היערי” שגיליתי בלייקבוד, ויען נאדיר ויאמר: היו שָׁנים שגם אני חלמתי ושאַפתי להיות טְרֶמפּ, אך טרמפּ דֵי לוּקְס…

חמישה־­עשר ביאנואר, 1924.

– – – ביום 15 בינואר, כאשר נדפס הפּרק השני ממאמרי (בה“טאָג”) על דבר האדם־היערי, “הנזיר הקדוש”, נתקבלה ידיעה בה“טאָג” כי הנזיר, אברהם קלוגמאן, נהרג על־­ידי רכבת נוסעת על פּסי מסילת־הברזל בלכתו רגלי בערב ביער. הוא נהרג ביום ב' (14 ליאנואר) דוקא באותו יום שנדפּס הפּרק הראשון ממאמרי על־­אודותיו. הידיעה הזאת שבישרו לי על­־ידי טלפון ממערכת ה“טאָג” הבהילתני והחרידתני עד־­היסוד. - -

כי ימי האדם המוזר שגיליתי במקרה, כביכול, עברו בחושך. אף מלה אחת לא נדפסה מעולם על־­אודותיו. איש לא שם אליו לב. בשתים־עשרה השנים האחרונות שהיה חי כנזיר, חשבוהו, אלה שפּגשוהו, למשוגע, לחסר־­דעה. בכל אופן: לאיש שאינו מן היישוב, לבטלן, לעני נודד, לאדם זר ומשונה. והנה כאשר גיליתיו, כאשר ציירתיו לפני הקהל, כיד הדמיון הטובה עלי, בתור חושב מחשבות, בתור נזיר החיים, קדוש וטהור - - בתור אדם­־מסתורי, - והנה רק נדפּס הפּרק הראשון ממאמרי, שיש בהם גם אמת וגם דמיון, והוא גם לא ידע, כי דבר­־מה יודפּס על־­אודותיו, הנה באותו יום הרגתו הרכּבת. ואחרי שהפרק הראשון ממאמרי הנזכר נדפס בה“טאָג”, כבר נתפּרסם שמו, כי מאמרי עשה רעש והעיר את הלבבות, ומיתתו עשתה רושם על כל הסביבה היהודית בניו־­ג’רסי. לולא נהרג באותו יום, כי אז היה נעשה בלי ספק, על־­ידי מאמרי, לאיש־­אגדי, לקדוש שהיו באים אליו לאלפים, אל היער, או אל בתי־­המדרשות, ששם היה לן לפעמים, להתחנן לפניו כי יתפלל בעדם. וכל שהיה מתרחק ומתחבא יותר מעין הבריות, בה־­במידה היו מחפּשים אותו, אחרי שפרסמתיו בתור אחד מבני­־העליה שפרש מהעולם־­הזה והיה לאיש קדוש ודבק באלהים. אילו נשאר בחיים, אחרי ארבעה המאמרים שהדפסתי על­־אודותיו במשך ארבעה ימים רצופים, כי אז היתה אַחַת משתי אלה: או שהיה נעשה למרות רצונו לראש כיתה דתית חדשה בישראל, למין “בעל שם טוב” וכדומה, או שהיו סוף־­סוף מנַוולים אותו ומחזירים אותו אל החיים הרגילים, הטמאים והמלאים ערמומיות גסות ודקות. לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם. כל קוראי ה“טאָג” החלו, מיום שנדפס פּרקי הראשון על־­אודותיו, להתעניין באיש־­הפּלא שגיליתיו והוצאתי מפּיו גם מלים, למרות שעם אחרים היה שותק שתיקה עקשנית. ועל כן נראתה מיתתו הפּתאומית כאות ופלא. - - גליונות ה“טאָג” שבהם נדפּסו מאמרי, עברו מיד ליד. שוחחו בקבוצות­־קבוצות על דבר מאמרי ועל הנזיר הנפטר. זה היה המאורע של היום. באמריקה המלאָה חולין, טומאה ו“עסקים” גיליתי פּתאום יהודי נזיר, קדוש וטהור, המתגורר ביערות וכל הימים הוא מתפּלל, הוגה בספרים קדושים, מתענה בתעניות וסגופי הגוף, ויחד עם זה הוא פילוסוף וחכם­־החיים! נזדעזעה אמריקה היהודית, ותתן לי הודָיָה על שאני עמל ויגע לגלות את נצוצות הקדושה הפּזורים וקבורים בקרב מ“ט שערי טומאָה ו”ביזנס". –

ביום ד' 16 בינואר בבוקר קראו לי על־­ידי טלפון מעיר פריהוֹלד, במדינת נ.ג'., לבוא שם להספּיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו. וכעבור שעה בא אלי איש צעיר לימים, מי שהיה פּועל וסוציאליסט ועתה בעל בית חרושת של מי סוֹדָה, מפריהוֹלד, לבקש אותי לנסוע אתו לעירו לקבורתו של האדם־היערי (“וואַלד מענטש”³⁰, כמו שכיניתיו במאמרי), כי כך הוא רצונה ובקשתה של קהלת־­פריהוֹלד. ואף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי על שולחן־­כתיבתי, התגברתי על רפיוני, ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות אחדות ארכה הנסיעה במסילת־­הברזל לשם. אנוכי הייתי כל הדרך במצב־­רוח מדוכא מאוד. סופו המר והמשונה של האדם־­היערי שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שויתר ברצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פּרוטה אחת, אף אִם הפצירו בו לקבל שְׁקָלים, - המוות שחטפוֹ פּתאום בלכתו בדרך, פּרש גם עלי צלו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר הזה איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאים. בן לווייתי הצעיר, אחד מן “עסקני הכלל” בפריהוֹלד, סיפּר לי כל הדרך על הנעשה בקהלה הקטנה והדלה של עירו (שיושבים בה מאות אחדות של יהודים), כי דוקא הצעירים הרדיקאלים הם מחזיקי היהדות בעירו, והם־­הם המחנכים את תלמידי התלמוד­־תורה ברוח היהדות. “על­־ידי מה אתם מחנכים אותם ברוח היהדות?” – שאלתי את בן לווייתי, ששימש אותי, למרות רצונו, כעבד את רבו. ותשובתו היתה: “על־­ידי שאָנו, הצעירים הרדיקאלים, מקריאים לפניהם ציורי אברהם רייזין, סיפּורי שלום אש ושלום עליכם”.

באנו לפריהוֹלד אחרי השעה השנייה וסרנו ישר אל בית­־הכנסת, ששם שכב ההרוג בחדר מן הצד. גשם סוחף ירד ארצה בזעם ועלטה בחוצות. בבית־­הכנסת ישבו גברים ונשים, שעשו עלי רושם של תושבי ערים קטנות בתחום­־המושב, בצורתם שידעתי לפני כחצי מאה שנה, וְאָנוּ ואָבְלו, ומהם גם בכו באמת. בן לווייתי הגיד לי, שלולא מאמרי ב“טאָג”, לא היה איש שם לב להרוג ועתה יצאה מחלוקת בין הערים הסמוכות לפריהולד, כל אחת מהן טוענת ותובעת, כי יקברו את הקדוש בשדה־­קבורתה, כי לה הזכות, וגם דין­־תורה היה ביניהן ופסקו כי יִכרו את הקבר בגבול שבין בית־­העלמין של יהודי פריהולד ובין בית­־הקברות של יהודי ליקבוד, באופן שחצי הקבר לאורכו יהיה בבית­־העלמין של יהודי פריהולד, והחצי השני בשל יהודי ליקבוד. בבית­־הכנסת מצאתי יהודים מכל הערים הסמוכות, שבאו מעצמם וששולחו מחֲבָרוֹת שונות ללווֹת את המת. כל אחד מהם סיפּר לי עובדות שונות וסיפּורי מעשיות על אודות קדושתו, נזירותו ופרישותו של ההרוג אברהם קלוגמאַן. הם ידעו את זה כשתים­־עשרה שנים, מעת אשר החל להתגורר ביערות ניו־­ג’רסי – ולסור לפעמים לבתי־­כנסיות של הערים הקטנות וללון שם לפעמים, אולם חשבוהו בבערותם, לפי הודאת עצמם, לחסר־­דעה, למסכן אומלל ומשוגע, שאין לו צרכי הגוף ושאינו יודע צורת מטבע. אך אחרי שקראו את מאמרי ב“טאָג” נפקחו עיניהם לדעת וגם להאמין, שאמנם איש קדוש וצדיק היה. באותה שעה באו לבית־הכנסת גם בתו של ההרוג ובעלה. לרגל מאמרי נגלה הדבר, כי לנזיר היו בנים ובנות בניו­־יורק וגם ברוסיה (תשעה במספּרם) וגם אב זקן, שמחמת זקנוּתו לא יכול לבוא אל קבורת בנו. כאשר גילו לפנַי את גוויית המת שהיה לבוש בבגדיו הקרועים, וראיתי את רגלו הכרותה ואת הפּצעים בגופו ובראשו, כי המסע שעבר עליו חתך ממנו חצי רגל, בחיתוך אלכסוני, ומחמת נפילתו על פּסי הברזל נפצע קדקדו – המראה היה נורא וחותך את הנשמה. אולם פּניו היו מפיקים הוד ואימה, הוד מלכות ואימת מוות. גם לובן גופו וחיתוך אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. פּתחו לפני את השק, או הצרור, שמצאו על יד הנהרג. בצרור זה היו טמונים כל חפציו וקנייניו, ואלה הם: מסכת סנהדרין, ה“תניא” של רבי שניאור זלמן, חמשה חומשי תורה עם פּירוש רש“י ו”ספר הברית" של רבי פּנחס ו“סדור”, טלית ותפלין, ולא יותר. לא נמצאוּ בצרור אף לא כתונת אחת, או זוג פוזמקאות, כי הוא לא לבשן על בשרו בשתים־­עשרה השנים האחרונות. – הביאו את הארון של קרשים פּשוטים וזולים עם המת אל בית התפלה, מהחדר אשר שכב שם, ואנוכי הספּדתיו ותארתי את ערך האבידה. גם הרב מליקבוד הספּיד את הקדוש, אף כי לא ידע ערכו. הספּדו היה סתם דרשה. היהודים שהתאספו בבית־­הכנסת לשמוע את ההספּדים וללווֹת את המת, עשו עלי רושם של כפריים, יהודים מגושמים ועמי­־הארצות שקודם מַתן התרבות. הנני בטוח כי הקהל הזה לא הבין להספּדי, אף כי דברי היו פּשוטים וברורים מאוד, ומה שהבינו היה רק זה, כי המת המוטל לפניהם היה קדוש וצדיק – ויבכו.

הגבאי של חברה­־קדישא בפריהולד הוא טַבָּח, יהודי ראַדיקאַלי, בן בלי דת, שכבר נדד בארצות שונות ועתה הוא עסקן ציבורי, וירבה להכנע לפנַי, יען כי עתונאי אנוכי.

סיפרו לי כי הנפטר היה בא לפעמים מן היער אל בית־הכנסת בפריהוֹלד ליום השבת, והיה עושה שַבָתוֹ חול, כלומר: סעודתו היתה לחם שחור ומים קרים. כשהיו מזמינים אותו לאחד הבתים לסעוד סעודות שבת לא היה מקבל הזמנה זו, יען כי הגסוּת העם­־הארצית של היהודים האלה היתה מעוררת בו גועל נפש. וכשהיה הנזיר הזה מאחר לשבת בלילה ולהגות בתורה, היה הגבאי מתרעם על שה“שנורר” מבזבז אור החשמל במידה מרובה.

הסתכלתי בפני המת, שלפני ימים אחדים הרביתי אתו שיחה בעברית, ובאָמרו אלי בהמשך העניין שדיבר עליו: “הוא מפרפר בין החיים והשאָר”, שאלתיו: “מה כונתך בה”שאָר“, האם רצית לומר: “מפרפר בין החיים והמוות?” והנזיר ענה לי: אסור להוציא דבר מגונה מפּינו, על כן אמרתי ו”השאָר".

בשתים­־עשרה שנים האחרונות הכין את עצמו ליום המוות, מיעט את דמו וחלבו, עינה את גופו בסגופים ותעניות, החסיר שינה מעיניו ואוכל מבטנו, כדי להגביר את נפשו ולהחליש את גופו, למען יהיה שללו של המוות, אם יקדם פּניו, מעט מאוד. ובכל זאת ירא לבטא את המלה מוות. ונפלא הדבר, כי המוות קידם את פּניו פּתאום בלי אשר הספּיק לומר וידוי. - - -

אחרי הקבורה סרתי עם המנהל, הוא גם המורה של התלמוד­־תורה בפריהולד, בחור חביב ועברי נלהב (אגב סיפר לי, כי יום אחד לפני מיתתו התאכסן הנזיר בבית־­הכנסת וסיפּר לו, למורה, כי נפגש את ראובן בריינין, ושיחתו של זה היתה לו מאורע גדול וחשוב מאוד בחייו, כי כל ימיו התגעגע עלי, לראות אותי ולדבר אתי). ועם הצעיר שהביאני לפריהולד הלכתי אל בית הגבאי של התלמוד־תורה, לשתות שם כוס טה (כל אותו היום לא הבאתי אוכל אל פּי, לא יכולתי לאכול, לבלוע אַף פּת לחם, בשעה שהמת היה מוטל בסחבותיו המטונפות בדם ורפש ולא הובא לקבורה).

הגבאי הוא סוחר בגרוטאות, בשברי כלי­־ברזל. פּניו – פּני עגלון פולני, גלוח ורק שפם קשה ודוקר על שפתו העליונה, בגדיו בגדי גוי פּולני מן הפּקידים הכפריים הקטנים. כשנכנסתי אל הבית מיד חנקו אותי ריחות רעים, סרחון חריף. הכניסה היא דרך חדר־­המבשלות. הביאוני אל ה“טרקלין”, והטרקלין מלא רפש וטינופת, גללי ילדים קטנים, הכלים והחפצים של הטרקלין ישנים, שבורים ומלאים סחי. השעה היתה השביעית בערב - ואור־החשמל היה עמום ובקמצנות רבה. אשת־­הגבאי, כבת ארבעים, עקרת הבית – פּניה מפוחמים, שערותיה סבוכות כשערותיה של מכשפה זקנה באגדות, שמלתה־­לעוֹרה מגואלה, בלויה ותלויה מלפנים ומאָחור, שפתה היהודית גסה וענייה, רצוצה ושבורה. שתי עלמות, בנות הגבאי, בלתי מכוערות, בראותן את הצעירים שנכנסו אתי אל ביתן, החלו להתייפּות, להתגנדר – הרושם שעשו עלי, על־­ידי זה היה נורא, והגבאי, אביהן, הוא יהודי עשיר, ויש לו שני אוטומובילים, לצרכי גופו הוא. - -

בשעה 1/2 7 בערב עזבתי את פריהולד ואסע בחזרה לניו­־יורק. ארבעה צעירים, והמורה העברי בתוכם, ליווּני ברכבת חצי הדרך, ויעתירו עלי שיחתם ויכריחוני לענות על שאלות נבערות. הרגשתי כי מרחקי עולמות מבדילים ביני ובין בני לווייתי. לא, אינני איש־­עממי. לולא הסקרנות הפּסיכולוגית לא הייתי סח עם בריות כאלה אף מלה אחת. אכן פּיקח היה הנזיר, שבחר לגור ביערות ולא לשכון בבתים מגואלים, בחומר ורוח, של מיני יהודים כגבאי התלמוד־­תורה בפריהולד.

בשובי לניו­־יורק בשעת תשע וחצי בערב שכרתי אוטומוביל ונסעתי ישר לישיבת הועד של הקונגרס היהודי בבית־­המדרש החופשי החדש, שבנה הד“ר סטיפן ווייז בעד הסמינר שלו, ושנפתח לפני שבועות אחדים. בניין מצוין, בנוי פּנימה בסגנון ישן וברוח מודרנית. נפגשתי בעלותי לקומה, ששם נתקיימה הישיבה באולם גדול ויפה, עם הד”ר ווייז, ויובילני דרך אולמים וחדרים שונים, עם פּסוקים חצובים באבן, להראות לי תפארת הבית שהוציאו על בניינו ארבע מאוד אלף דולארים. אל אותה הישיבה באו שלושה ראשי הקונגרס היהודי של קאנאדה, ה“פּני” של מונטריאל. הדיליגַציה הקאנאדית באָה אלינו בדבר ההגירה היהודית לאותה ארץ. כשלושים וחמשה איש באו אל הישיבה, וביניהם ראשי הסתדרויות שונות. שאלת השאלות, באותה הישיבה, היתה, כמובן, שאלת הכסף, מאיִן יימצא? כתום הישיבה, אחרי חצות הלילה, הלכתי עם הד"ר א. קוראַלניק שהיה נוכח באותה ישיבה בתור ראש האגודה האוקראינית ועם עוד איזה עסקנים ציבוריים, אל בית־­קהוה ברחוב ברודבי. בספּרי להם על דבר הנזיר וקבורתו, קרא קוראלניק: “הנזיר שלך משוגע היה ואינו מעניין אותי”. שבתי הביתה בשעה אַרבע לפני אור הבוקר.

רצון החיים³¹

השנים חלפו־­עברו כמו חלום, נגוזו.

השרוי אני בחלום או בהקיץ? אין בידי דבר של ודאי, כל מה שחייתי, חָוִיתי, כל מה שסברתי שהוא מציאות, ממשות, כל סבלותי הקשים, כל תענוגי, מצוּקתי ואושרי – הכל דומה עלי, היה חלום. חלום בתוך חלום. כל מה שנראה בעינַי אי­־אז חשוב ובעל־­ערך, הוא בעיני היום בגדר חלום והזיה, עננים פורחים.

כלום זָקַנתי? לעתים דומה עלי, שעדיין צעיר­־לימים אני. לא חייתי את מלוא החיים, ורעננות יש בי, ונכונות להתנסות בנסיונות. אני מתכנן עכשיו עבודות חדשות. כביכול, אני בראשית דרכי. לפנַי אופקים חדשים, אפשרויות ותמורות לא ידעתים. עד עתה היו חיי בגדר נסיון וניסוי. תעיתי מרוב חיפושי­־דרך, המוּם ומְהוּמָם מן העולם עתיר האידיאות, התקוות והאשליות. רק עתה אני נכון לעמל הרציני, למאבקים קשים ומרים. הכל מסביבי טובל עכשיו באור רך ושרטוטי העצמים ברורים ובהירים. ההכנות נסתיימו ובא העיקר, המשַוֶה לחיים את משמעותם.

לפעמים דומה עלי, שזקנתי, זקנתי מאוד, עבר עלי הרבה; חיי היו שזורים בחיי עמי, משא­כבד, מורשה של אלפים בשנים רובץ על שכמי. לא ידעתי נעורים מה הם, תמיד בָּגוּר וכבד־­ראש, ועודני נער כבר האזנתי לקולות, לצו­לבי, לקריאתם של דורות וזמנים עברו.

זָקַנתי? נדמה לי, שהנוער היהודי בימינו זקן בלא עת. צעיר אולי בגוף, אבל זקן ושבור ברוחו. הבחורים בימינו עייפים, מיואשים עוד לפני שהעיזו, ייחלו והסתכנו. הם אדישים ומדוכאים, בטרם שהלהיבתם האמונה. מחושבים, בעלי חכמה מעשית בטרם חלמו וביזבזו כוחות ועלומים. הם נטולי חִיוּת ומעוף, אש פנימית, רומנטיקה ודמיון.

זקנתי? לא, לא השנים מזקינות. הרי זה דבר של מוֹתרוֹת לחוש עצמו זקן בטרם עת. “בטרם עת” – ומתי העת להיכנע לזיקה הקופצת ובאה? לא, אין שעה אחת לכול. זהו עניין אישי בהחלט. יש שנולדו זקנים, ויש שנתברכו בתור­־עלומים חדש.

כלום יוכל אדם לָחוש עצמו זקן, כאשר העולם רוצה להצעיר דוקא? כלום אפשר להיות זקן, כאשר החיים רק מתחילים להיות מעניינים, רב­גוניים, ועתירי־צלילים? כאשר מעשי­־יצירה רבים מצפים לגואלם, כאשר העבודה הגדולה לפניך, והחיים כה מקסימים? רק עתה יצא המדע להיאבק בזיקנה. גם האמנות, הספרות החלו להסתער על מושגי הזיקנה שאבד עליהם הכלח. כבר נתחמים גבולות חדשים, ארוכים יותר לחיי­־האדם. נמתחים ומתארכים עוד ועוד. ואלו קו־­הגבול, מבחינה מדעית, אין לו קץ. חזרה למתושלח – מנסרת בחלל העולם הקריאה החדשה. אנשי מדע רציניים טוענים, שמהבּחינה הפיזיולוגית והפסיכולוגית לא מן־­הנמנע הוא שהמוות יוּבס ביום מן הימים. העובדה, שאנשים מתים ואיש לא הצליח לחמוק מן המוות, עדיין אינה הוכחה, שאנשים סופם למוּת ואין לנַצח את המוות. עוד לפני זמן קצר היו קשרי­־השיחה למרחקים בעזרת חוטי חשמל בלבד, כלום היתה זו הוכחה, שאנשים לעולם לא יוכלו לשוחח זה עם זה בלי תיווך החוטים? ראדיום אינה התגלית המדעית האחרונה. לאמיתו של דבר, אין מוות ביקום, יש רק חיים בחילופי צורה. והמוות הוא צורה אחת מצורות החיים.

קרוב לודאי, שהברוּאים החיוניים־­עירניים ביותר בעולמנו יהיו חשובים כמתים בעינֵי היצורים העילאיים שבכוכבים המרוחקים. לפי שהחיים בכוכבים המרוחקים הם תוססים, לוהבים, מהירי­־תנועה ואינטנסיביים לאין­־ערוך מחיינו אנו. בהשוואה לחיים שם הרי מידת החיוניות שלנו אינה אלא דומיית־­מוות.

זרם הזמן, צעדי­־הענק של המדע החדש והאמנות החדשה נוטים לצד החיים הארוכים, לחיי­־נצח. מה איפוא נתנגד לזרם זה, ולגילויי הספרות והאמנות החדשים, ונכריז את עצמנו זקנים מחמת נוחות­־שבשיגרה. מוטב ונסתייע ברצוננו החזק לצעוד עם המדע החדש של החיים.

אֶלן קֵיי³² כותבת באחת ממסותיה: “להזדקן – הוא הרגֵל רע אך לא הכרח”.

כן, להכריז את עצמו זקן, להניח את הנשק, להיכנע – הוא הרגל רע. אך אינוֹ באופנה עוד.

קרובה השעה לבוא, כאשר עמוד־­השחר החדש יפציע אורו לאנושות. הוא מנסר בחלל העולם, בוקעות קרניים חיוורות ראשונות של איילת­־השחר שציפינו לה עת רבה כל­כך – ואנו נפרוש לישון, לישון מחמת זיקנה, בשעה כה יפה, היפה מכל השעות?!

עז הרצון לברך את פני השחר הנכסף, ומי אנוֹש ויעיז בשעה מופלאה זו להסתלק לפוש ולנמנם, רק משום שטרחו לשכנענו כי זקנים אנו. לא היו דברים מעולם! מה זקן, מי זקן – רוּחך אך זה ניעורה, אתה חש כי יפים החיים. כה חזק הצמאון לחיים, רק עכשיו עמדת על משמעותם ומשמעות היצירה.

בושה וכלימה היא, אוילות, שאין למעלה הימנה, להיכנע לזיקנה השוממת, דלת־הצבעים וכהת­־הגוונים – להיכנע ללא קרב. על הזיקנה, על חולשת­־הזיקנה יש לערוך מלחמה.

יפה הוא סתיו, רענן וגדוש­־צבעים. גם לחורף קסם משלו, צחה ועזיזה נשימתו של החורף; כל עונות השנה כולן, כתקופות בחיי האדם, יש להן מעלות, יופי שלהן, ספורט שלהן. יש גם ספורט­־חורף.

ילד שכב בצל האילן, שקוע בהרהורים ושוקט. עבר שם אדם קשיש ושאל את הילד ההוזה, השוכב בלי נוע: “מה אתה עושה!” “איני עושה כלום!” השיבו הילד. “לא־כלום?” חזר ושאל הקשיש. “לא כלום!” שָׁנה הילד. “לא נכון”, אמר לו הזקן, “אָכן אתה עושה משהו, אתה מתבגר והולך!”

כנגד רצוננו אנו מזדקנים – מרגע לרגע, משנייה לשנייה, אולם אין זה אלא שאנו שבעי־­ימים. מוסיפים שָׁנִים. רב־­שָׁנים אין פירושו זקן. היות זקן משמע לחוש עצמו זקן, לחוש את הזיקנה כמשא.

כשאתה מוסיף שנים, בהגיעך אל שנות­־השבעים, אתה חש בערכו של הזמן יותר מבכל עת אחרת.

הנעורים מבזבזים את זמנם מתוך קלות־­דעת, ללא תכלית וללא­־שחר – אפשר זה יתרונם, האלוהי שבנעורים. אין הם מקפידים, אינם מקמצים בכוחות ובזמן. אך משהגעת לגיל העמידה אתה עומד על ערכה של כל שעה ושעה: יש קונה עולמו בשעה אחת, פירושו של דבר, אתה קונה עולם שלם בשעה אחת אפשר לחיות נֶצח בשנִיה אחת. אבל צריך לדעת לעשות זאת.

ככלות הכל אתה מגיע למסקנה, שלא זה העיקר – כמה את חי, אלא כיצד אתה חי ולשם מה אתה חי.

לא כמה הֶארַכתָ ימיך, אלא מה עשית בהם, במה העשרת את חייך.

בחינות

מאת

ראובן בריינין

---

החופש האישי והחופש הלאומי

מאת

ראובן בריינין

רבים ושונים הם הזרמים בחיינו החדשים, אך זרם אחד עליון בולע את כל הזרמים התחתונים, והוא הרעיון החברתי והלאומי, כלומר, השאיפה העצומה להרים את הלאום – ועל-ידי זה את כל האנושות – למדרגה יותר גבוהה. שאיפה זו אינה מכוונה להמעיט פּה ושם את מידת העוני, או להמתיק את מרירוּת המחסור, כי-אם לשָׁרֵש את העוני והעבדות, לבל יהי להם גם זכר.

יחדל אביון (במובן האישי והלאומי) מקרב הארץ! – זוהי תורתנו החדשה.

והכתוב מדבר לא רק על נכסי החומר, כי-אם גם על נכסי הרוח, על קנייניה ופרותיה של התרבות הגבוהה. לא רק לעמים ידועים, לא רק למפלגות ידועות, לא רק ליחידי סגולה, לאצילי הלֵידה או המַטבע, כי-אם לכל אָדם צריך להיות חלק בהם. הכול צריכים ליהנות מנכסי הרוח, ועל-ידי זה לא לבד שלא יתמעטו ולא יתדלדלו, כי-אם, להפך, עוד יתרבו, יתעמקו, וישתכללו.

ומטרה זו היא הנותנת לתקופתנו ותנועוֹתיה את כוח ההתרכזות וההכרחיוּת, למרות כל שינויי זרמיהן, נטיותיהן ושאיפותיהן הגלויות והנסתרות. במטרה זו מתאַחדים, כמו בנקודת שריפה, כל קוי המחשבה המודרנית. מטרה זו טובעת חותם מוסרי מיוחד על-פּני תקופתנו, ונותנת לה כוחות-מניעים מיוחדים.

נקודת-הכובד של ההויה הרוחנית בזמננו אנו היא לא האמונה, לא ההשכלה הפּנימית של האדם, כי-אם העבודה החברתית הלאומית. עבודה זו, בכל חילופי צורותיה והשפּעותיה הישרות והקַפַּנְדְרִיות, מביאה בלב בני-האדם את הכרת האחדות וההשתתפות, אם במובן הלאומי או האנושי. עבודה זו מגבירה את רגש האחריות המוסרית, בכל הוראותיה, בלבוֹת בני-האדם, גם כשהם נלחמים זה בזה. כיום מרגיש היחיד – במובן האישי והלאומי – את העוני והעבדות של חבירו בהרגשה יותר ישרה ויותר עמוקה. והרגשה זו אינה, כפי שהיתה לפנים, עקָרה, אינה רק פּיוטית או דתית, כי-אם מביאה היא את בעליה לידי מעשים פּוריים במידה ובמרץ, שלא ידעום הדורות הקודמים, לטובתם של אחרים, לטובת הכלל. עבודה זו היא כיום חובתו – חובה שיש בה לרבים מעין קדושה דתית – של האחד, וזכותו ותביעתו של השני.

הכוח המוסרי של הרעיון החברתי מחַיה כיום גם את הספרות, הפילוסופיה והאָמנות. בדורות הקודמים היו המשוררים למורי האנושות על-ידי שנתנו לה ביצירותיהם אידיאלים רמים ורחוקים. כיום הננו דורשים מהמשוררים, כי יביאו בלבנו את הכרת המציאות הממשית, כי יתנו לנו להרגיש את נשמת המעשים, כי יגלו לפנינו את צללי חיינו האנושיים, החברתיים והלאומיים, יסוריהם, פּגעיהם, מלחמותיהם ומפּלותיהם, למען יעוררו על-ידי ציוריהם את רגש ההשתתפות בצרותיהם הממשיות של בני האדם, צרות שיש בידינו לשרשן ולבעֵר אחריהן.

בימִינוֹ נֵבל ובשמאלו חרב – כך אנו מציירים בנפשנו את המשורר האמיתי של תקופתנו.

גם הפילוסופיה יורדת בימינו משמֵי ערָבות, פּניה החוורים מתמלאים דמֵי החיים, וגם היא מבקשת להגביר בלבות בני האדם את רגש הערבות וההשתתפות, וגם היא מעוררת לעבודה חברתית, לשיכלוּל צורתו של הלאום – ועל-ידי-כּך צורתה של כל האנושות, – ולהתעצמות כוחותיה הפוריים.

וגם האָמנות, למרות היותה קלת-כנפיים ובת-חורין על-פּי טבעה ומהותה, אינה יכולה עוד להשתחרר מחובותיה ותעודותיה של העבודה החברתית והלאומית. ברצונה או שלא ברצונה, מדעתה ושלא מדעתה, מקבלת האָמנות השפּעה מהשאיפה השולטת בתקופתנו ויונקת היא, על-ידי צינוֹרים שונים, גלויים וסמויים מן העין, מהרעיון החברתי והלאומי, גם בזמן שהיא מתנגדת לו. עוד ארנסט רֵינאן אמר: “גם הלוחם נגד זמנו לוקח הוא, גם שלא מדעתו, את כלי נשקו מאוצרות זמנו”.

תורת המוסר של ימינו היתה לתורת החברה והלאום. תורה זו אינה עוסקת כיום רק בחשבונות הנפש של היחיד, כי-אם נטויה היא ביותר כלפּי המציאות הפּוריה, כלפּי המעשים המוחשיים, כלפי גורלו של הכלל. תורת המוסר של ימינו מכוּונה כלפי החינוך של דורות בריאים, שׂבֵעים ומאושרים.

אולם בתוך החיים המודרניים מורגש גם ניגוד עז לַשאיפה החברתית. ביחד עם הרעיון החברתי, שולט בימינו גם רעיון מתנגד לו: רעיון ההשתחררות וההתפּתחות המלאה של האישיות.

אם בדורות הקודמים היה נחשב הפּרט, האדם היחיד, רק בתור איבר של הגוף החברתי, רק בתור אַחת החוליות של שרשרת הקיבוץ, הנה נחשב הוא, האָדם, בימינו כעולם מלא בפני עצמו. אם בשנות–הביניים היו חיי הפּרט ומנהגיו, צרכיו וסיפּוקם מסודרים וקבועים רק לפי צרכי הקיבוץ ותועלתו, האמיתית או המדומה, הנה בימינו נהפּך הסדר: החברה אינה אלא קיבוץ מסודר ומאורגן של יחידים בעלי חפץ ורצון. הקולטורה של החברה אינה אלא הסך-הכולל של קנייני הרוח אשר לפרטים. מפּני הוד מלכותה של “האישיות הקדושה” נתבטלו ונשתכחו דחיות מוסריות ידועות, שלא היתה החברה בדורות הקודמים יכולה להתקיים בלעדיהן. זכוּיותיה, תביעותיה וערכיה הפּנימיים של האישיות, השואפת לחיים מלאים ברשות עצמה, היו הגורמים לביטולם של מנהגי ציבור קבועים. המסורה נתלשה או נתבטלה לגמרָה, לסדרי החברה הישנה אבדה קדושתם, ובני-הסמכא של אתמול ירדו מגדולתם. קשה לו לאדם המודרני לקבל עליו נימוסים שנוצרו למענו בידי אחרים בדורות שקדמו לו, חוקים ונימוסים שאינם נובעים מצרכיו וממושגיו הוא ושלא השתתף בעצמו ביצירתם. האָדם המודרני הֵחל לחוש את הכוחות המולידים, הרבים והעשירים, הטמוּרים בנפשו, ברצונו הוא. ואם בכל-זאת שולט בימינו הרעיון החברתי והלאומי ומכניע, במידה ידועה, את כל יתר זרמי חיינו, אין סיבת הדבר מתבארת אלא על-ידי הכרתם, שלפעמים היא עמומה, – של בני-האדם, כי רק בקרב לאום עומד ברשות עצמו, ורק בקרב חברה מסודרה ומתוקנה כל-צרכה, ניתנה האפשרות להתפּתחותה המלאה והחופשית של האישיות.

והשאיפה להתעצמותה ולהשתחררותה של האישיות איננה שלילה, במובן המוסרי, כי-אם חיוב. לא “לאו”, כי-אם “הן” היא אומרת לחיים הלאומיים, החברתיים והתרבותיים. התפּתחותה החופשית של האישיות מעַשֶׂרת את החיים הלאומיים והחברתיים, נותנת להם תכנים חדשים ודְחִיות מוסריות במידה מרובה. החיים הלאומיים והחברתיים נעשים על-ידי האישיות החזקה יותר ישרים ויותר אמיתיים. מעשיו של היחיד הם באופן כזה לא של מכונה בלי רוח חיים, כי-אם של יוצר בדעת ומחשבה, ברגש וחפץ. בחברה כזו ובקרב חיי לאום כאלה מתפּתח החופש לא רק במובן המדיני והחברתי, כי-אם גם בכל היחסים שבין אָדם לחברו, שבין הורים לילדיהם, שבין המין האחד לשני. ובמקום שיש חופש בלי צֵל של עבדות, שם גם פּורחת האמת, שם תמצא גם את היופי, ההוד והתפארת. החוקים והנימוסים של עם חופשי ותרבותי שיוֹצרים להם בני-אדם ברצונם-הם, בעזרת מחשבתם והרגשתם הפּנימית, הם חזקים וחודרים אל החיים החברתיים הרבה יותר מכל החוקים והנימוסים, שהוטלו על בני-האדם מבחוץ, באוֹנס וכפייה.

האישיות החופשית והמוסרית עתידה להיות נשמת החברה העברית, אם נשוב לחיות בארץ אבותינו בתור עם העומד ברשות עצמו וגורלו בידו. האישיות הרוחנית איננה צורה גמורה, פּרי בּשֵׁל ועצם שכבר פּסק כוח התפתחותו הפּנימית, כי-אם כוח בורא ומתאר, משנה ומתקן, הורס ובונה ומטביע את חליפות צורותיו על החומר המת. ערכיה הפּנימיים אינם קבועים, כי-אם נוזלים ושוטפים, ובמרוצתם המלאה חיים הם מוסיפים כוח ויופי, אמת והוד. בחברה, שהאישיות משתמשת בזכויותיה ובאוצרותיה הפנימיים, שם גם המדעים והאמנות חודרים יותר לפנימיותם ונשמתם של הדברים; שם יש גם לרגע הבודד והחולף ערך יותר קיים ונצחי; שם מקבלים החיים ערך יותר רם ושם הם מושפעים רק על-ידי החוק הפּנימי של האישיות החופשית. האדם הוא שם אדון ועבד רק לעצמו. כמובן, מדבר הפּרק על אותה האישיות החופשית במשמעותה הנכונה והצודקת. אישיות חופשית כזו מודה ומכירה גם בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר לחברתה. חופשיוּתה האמיתית והצודקת אשר לאישיות של האחד מחייבת, על-פי עצם טבעה, גם סייגים וגדרים ידועים, לבלתי שְׁלוֹל את חופש האישיות של השני. ולרעיון הצדק והמשפּט העולמי בחברה כזו, שכבר התקינו שם בני-האדם את עצמם בפרוזדור ההשתלמות עד הגיעם לטרקלין, ששם צדיקים יושבים ונהנים מזיו החופש בלי כל עמל ובלי כל מלחמה, - אמנם עוד רב הדרך.

ואם יגיע האדם בזמן מן הזמנים לקץ הדרך, למרום התעודה, לפסגת החופש האישי, החברתי והלאומי, אז יחל האדם החופשי מלחמתו באיתני הטבע, ואז יציב לו עוד הפעם מטרות רחוקות ויברא לו תעודות חדשות. ועד אז עלינו לעבור שלוש תחנות ראשיות בדרך התפתחותנו הקולטורית: חופש אישי, חופש לאומי וחופש אנושי. ומי שאינו הולך בדרך זו מחיל אל חיל – יורד הוא מדחי אל דחי.

החופש האישי, הבריא והרענן, מגביר את תביעותיה וזכויותיה של האישיות-הלאומית. האישיות הפּרטית אינה יכולה להיות שקועה זמן רב בחוגה הצר ובענייניה הפּעוטים, היא מתרוממת למדרגת ההרגשה וההשגה, התביעות והזכויות של החופש הלאומי. במאה השמונה-עשרה היה המושג המופשט של “האנושות” טובע את חותמו בכּל ושולט על המחשבה והרגש של החושבים והאמנים, הסופרים והמשוררים. זו היתה אנושות סתם, מין בְּלִיל אנשים. באה המאה התשע-עשרה וגילתה המון יצירות אינדיבידואליוֹת, וגם עזרה להתפתחותן ולהתבדלותן. ובה-במידה שנתעשרו החיים הכלליים על-ידי ריבוי הצורות, שפעת הצבעים והגוונים של הלאומים השונים, באותה מידה נולדו מזה ניגודים עצומים לשאיפות האנוכיות, הפּעוטות והדלות, של היחידים, הפּרטים. האדם המודרני החֵל להרגיש ולהכיר, כי אין אישיותו הפרטית יכולה להיות חופשית במלואה אלא על-ידי החופש הלאומי. החופש הלאומי שומר ומגין על הקוים היסודיים ועל ערכו הראשי של חופש האישיות. האישיות הלאומית היה-תהיה לגשר ולמַעבּרה בין רגשות היחיד וחוג-ענייניו המצומצם ובין רגשות הציבור ומטרות הכלל. וגשר זה נטוי על יסודות מוצקים בנפשו של האדם, ודוקא של אותו האדם, אשר הכיר והרגיש את כוחו של החופש האישי. החופש של האישיות הלאומית, במידה שהיא מכירה ומודה בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר ללאומים אחרים, – חופש כזה הוא גורם ראשי לחינוכו המוסרי של האדם המודרני. להעלים עין מזרם החיים הנובע ממקור החופש של האישיות הלאומית – אינו אלא עוורון רוחני.

אין לכחש, שיש אמנם נקודות ידועות של פרידה בין השאיפה האישית ובין השאיפה הלאומית, אולם שתי השאיפות הנמרצות האלה נפגשות בימינו, בכל אופן, בנקודה ראשית אחת, שהיא העיקרית: בהרמת-רוח האדם וערכו, בשיכלול חייו החומריים והמוסריים. אולם גם בנקודה ראשית זו צפון במַעמקים ניגוד עצום שיש בו סכנה להתפּתחותו החופשית של האדם. וניגוד זה עצור בתכונתה של העבודה בצורתה החדשה, שגם היא אינה אלא מכוּוָנה לטובתו ולרווחתו של האדם. הדברים צריכים בּיאוּר.

העבודה שהאדם בוחר בה בתור תחבולה להשגת מטרתו, סיפוק צרכיו, מַתחילה להיות חביבה עליו כשהיא בפני עצמה. בה-במידה שהאדם הולך ומתקשר בעבודתו ומשקיע בה כוחותיו וכשרונותיו, באותה מידה היא מתחילה להיות תכלית בפני עצמה ומביאה בלב בעליה נחת-רוח. וכיון שהגיע האדם למדרגה זו, הרי הוא הולך ומשתעבד מעט מעט, מבלי גם אשר יכיר בזה, לתעודותיה וחובותיה של עבודתו. העבודה הולכת ונעשית עיקר, והאדם “נזר הבריאה”, רק טָפֵל לה. וכל שהעבודה היא יותר פּוריה, כן היא בולעת יותר ויותר את כל האדם. העבודה הכבירה משחררת אמנם את האדם מאָנוכיות פּעוטה, אבל יחד עם זה היא גם מטשטשת ומוחקת את צורת אישיותו ומגבילה את היקפה המוסרי.

ותקופתנו היא תקופת עבודה שלא היתה כמוה. העבודה בצורתה החדשה דורשת התרכזותם של כל כוחות האדם. החוטים המקשרים אותנו בעבודתנו, אשר ענייניה הולכים ומתרבים כיום, הולכים ותופשים אותנו ברשתם הדקה והחזקה, ואנחנו נאחזים ונלכדים בה, כמעט שלא מדעתנו ורצוננו החופשי. החיים המודרניים מצטיינים ברצינות מיוחדה, שלא היתה ידועה כלל לדורות הראשונים. שרירות הרצון, הצלחת המקרה, תקוַת ההזדמנות הפתאומית הולכות ונכחדות מפני עָצמַת יד-הברזל של חוק הדברים, שאנו מטפלים בהם, מפני הכרחיות חוקי המכונה, קביעוּת סדרי העבודה ומשטר העניינים המשתעבדים אליהם. ואולם, אִם מצד אחד דמותו של האדם החופשי הולכת ומתמעטת, הנה מצד השני רוכש לו האדם המודרני בעזרת המכונה – גְבִרתוֹ – גם אַדנוּת ותקיפות: הוא רוכש לו את הטבע וסולל לו מסילה חדשה אל חיים חדשים, שבהם תהיה לו המכונה רק שפחה, רק כלי-שרת להגיע על-ידיה למטרות יותר גבוהות ויותר רחוקות. וגם היום, בתוך עצם שעבודו של האדם למוטוֹת הברזל ולממלכת הקיטור והחשמל, הריהו כבר מרגיש גַדלוּת וחשיבות מיוחדה: הוא מכיר את חובותיו ותעודותיו שגדלו יחד עם עבודתו העצומה. בשריקות הקיטור, ברעם הגלגלים ובשקשוק מוטות הברזל שומע האדם המודרני שירה חדשה, בשׂוֹרת הגאולה, הגאולה החיצונית והפּנימית, הגאולה האישית והלאומית.

העבודה בצורתה החדשה, בהַרְכָּבותיה הענקיות, מעוררת את האדם היחידי, העלול להשתקע במעמקי אישיות מופרזה וחולנית ולהתרחק מחובותיו החברתיות, - ומלמדת אותו תורת הִלֵל: “כשאני לעצמי מה אני”. העבודה בצורתה החדשה לימדה את האדם, שהאמין יותר מדי בכוחותיו ובהרחבת גבולות יכולתו, כי אינו אלא חסר-אונים וחדל-מרץ, בשעה שהוא פורש מעל הציבור. אין העבודה מצליחה בימינו בלי השתתפות הכוחות, הרצונות והפעולות. בפני העבודה הענקית של הכוחות המשותפים מרגיש גם בעל היחידוּת היותר קיצונית, מה מִצְעָר ודל הוא.

אולם העבודה הענקית בכוחות משותפים עוצרת בקרבה סכנה גם לאישיות הבריאה, שבלעדיה אין ביכולתו של האדם להיות מאושר באמת. העבודה בצורתה החדשה הולכת יום-יום ומסתעפת ומתחלקת לסעיפים ולפּרטים דקים מן הדקים, והסתעפות זו חוסמת את העובד בגבול היותר צר, מסתירה מעיניו את את האופק הרחב והחופשי של עבודתו; וסוף סוף גם מחשבתו הולכת ומצטמצמת בזוית צרה זו. פועל כזה הולך ונעשה, על-פּי טבע עבודתו, ליתד קטנה ובלתי-חשובה במכונה גדולה ומרובת-ההרכבה. באופן זה אין הוא יכול למצוא קרות-רוח בעבודתו, זרה היא לרוחו, כי גם את תכליתה לא ידע. וכן הולכת התקשרותו בעצם עבודתו ונחלשת. אדישותו, ועוד יותר שנאתו, לעבודתו הולכת ומתגברת, כוחות יצירתו הפּנימית הולכים ונפסקים וגוֹועים.

חזקה היא שאיפתו של האדם המודרני להתפתחות אישיותו; רוצה הוא ליהנות מחייו הפּנימיים, מרשמי נפשו ומחזיונות רוחו. אולם העבודה מעכבת. אין העבודה בצורתה החדשה יכולה להעשיר את נפש העובד, להרחיב ולהעמיקה על-ידי רשמים מן החוץ. מהירותה, תכיפותה ועצם זִרְמָה של העבודה אינם נותנים לנפש המטפּלת בה את היכולת לקלוט ולספוג, לעבד ולעכל כל-צרכו אפילו חלק קטן מן אותם הרשמים, שהיא מביאה אליו מן החוץ. באופן זה: גם הרשמים היותר חזקים לא יכו שורש בנפש העובד. והנפש הולכת ומתדלדלת, למרות השאיפה העצומה של הדור להַעשירָה, להַרבות את כוחותיה ואפשרויות התפתחותה.

והעבודה, שעל-פּי טבעה ומהותה היתה יכולה וצריכה לאחד ולשתף את כוחות בני-האדם, נהפכה במַצבה כיום מברכה לקללה. העבודה בצורתה החדשה הֶעצימה את מלחמת-הקיום, את התנגשות הכוחות והתלקחות התאוות והתשוקות. וכל אלה הדברים מנַוולים את צורתו של האדם, מַקְהים את רגשותיו ומַשחיזים את מוחו בהמצאת תחבולות המכוונות להספקת צרכים שפלים. - - -

ובתוך הזרמים העזים של ים החיים הכלליים מקולעת גם אניתנו הקטנה: שואפת היא לחופים קרובים ורחוקים: לזכויות לאומיות ואנושיות. התמצא אניתנו את דרכה, התפלס לה נתיב בין הזרמים הכלליים השוטפים במרוצתם, האם לא תשכח את החופים הרחוקים מפני הקרובים? התשובות על השאלות הללו שתבוֹאנה מאליהן, מבלי אשר יִתְנן עמנו בעצמו, יכולות להיות שליליות. אם לא יקומו קברניטים לספינתנו המטורפת, אז מי יודע אם לא תאבד דרכה בים החיים הכלליים.

ואַיָם איפוא הֵמָה הקברניטים היודעים להבדיל בין האוצרות היקרים הטמונים בחיק אניתנו, המְקולעת בין צורי מכשול, ובין המַשא העודֵף, הגורם לה רק סכנה, למען יֵדעו מה ראוי לשמור ולהציל, אם גם בחרף נפש ובהבאת קרבנות רבים, ומה ראוי להשליך אל הים הזועף בעוד-מועד, בטרם שקרבה הסכנה והיה רכושנו הרוחני לפּליטה. - - -

אַפּריל 1905, פּטרסבורג.

---

מכתבי ביקורת

מאת

ראובן בריינין

מכתבי ביקורת / ראובן בריינין

א.

גזירה נגזרה עלי מטעם המערכת של “הצופה” להיות מבקר סופרים וספרים במחיצתה. עבודה זו אמנם לא נעימה עלי, כי נקל לשבור חבית ולשמור את יינה, נקל להלוך על גחלים לוחשות ולבְלִי הִכָווֹת, מאשר לנעוץ קָנֶה בקן-נמלים, - בנמלי הספרות הכתוב מדבר, - ולהמלט שלם מחמַת הנושכים והמזעזעים הקטנים; אבל אין מסרבים לגדולים. וגזירה שנגזרה עלי הנני מוכן לקבל באהבה, אותה ואת יסוריה. אין כל ספק, כי בעיני רבים מן הסופרים העברים הנני, בתור מבקר, שהוא מבקש נגעים ומומים ביצורי הספרות, ובתור בוחן ובודק סתרי הנפש היוצרת, כפושע מִבֶטן. אבל לא יהא חלקי גרוע מחלקם של יתר “פושעי ישראל”, שאף-על-פי שחטאו וחוטאים, בכל-זאת לא יחדלו מלהיות יהודים. ובתור יהודי הלא הורגלתי מיום צאתי לאור העולם לגזירות עוד יותר קשות וחמורות מגזירת “הצופה”. וגם זאת: בתור מבקר הנה כבר התקשה והתעבּה עוֹרי ואיני מרגיש עוד בדקירות מחט; יעקצוהו ולא ייעָקץ. זה חלקי וזה גורלי להיות עֵטי בּכּל ועֵט כּל בי. מגורלו לא ינוס האדם, לוּ גם מבקר הוא. גורלו של האדם הוא למעלה מביקורת.

ובכן, אני מתחיל, בנטילת רשות מכבודכם, רבותי. בטרם שאבוא לדבר על הסופרים ועל הספרים תרשוני להקדים דברים אחדים.

רק הקדמה קצרה.

רוצה הייתי להמתיק מעט את מרירותה של גזירת “הצופה”, רוצה הייתי להקל מעט את כובד איכותה של עבודתי ולהמעיט את כמותה; על-כן אילו ניתּנה לי היכולת, הייתי רוצה לעשות כמעשה הכליף עוֹמר, נשמתו עדן, - הייתי מתאמץ לשרוף את בתי עֵקד-הספרים ולבעֵר אחרי “הנקודות השחורות” בכל מקום שהן נמצאות; הייתי משאיר לפליטה ממדורת האש הגדולה רק את הקוֹרָן שלי, את ספר הספרים, האהוב וחביב עלי, ובו הייתי מוצא את כל החכמות והידיעות, את כל השירות והמליצות, שכתבו מאות דורות לפניו ושעתידים לכתוב ולחדש הדורות הבאים אחרינו. על ספרי זה הייתי גומר בכל יום את ההַלֵל ומפזר עליו כל פסוקי-הזמרה והתהלה, השגורים בפי. מלאכה כזאת היתה בודאי נקייה וקלה. אבל, בעווֹנותי, מה שהיה אפשר לכַּליף עוֹמר במאה השביעית, אי-אפשר למבקר במאה העשרים, לוּ גם יקומו לעזרתי כל ניניו ונכדיו של אותו המושל וכל איש, אשר נתגלגל בו ניצוץ מנשמתו. הן מערכת “הצופה” גזרה עלי להיות מבקרם לא רק של הסופרים והספרים העברים, כי-אם גם של הספרות הכללית, העולמית.

ובימינו אין כל עצה ותחבולה להנצל ממבול הספרים. בתקופתנו הולכים ומתרבים הכותבים והמדפיסים, כותב מי שיש לו כשרון ועוד יותר מי שאין לו אף צל של כשרון; כותב מי שלמד וקרא מעט ועוד יותר מי שלא למד ולא קרא מאומה; כותבים כתיבה של חובה וגם של רשות, כתיבה בשביל הלחם או בשביל מעט כבוד וגם לשם כתיבה בעלמא, שלא יישאר הנייר חלק. בימינו כותבים ומדפיסים אנשים בריאים וישרים, ועוד יותר – אנשים, אשר מקומם הראוי להם הוא בבית-האסורים או בבית-המשוגעים.

אילו גזר עלי “הצופה” לכתוב רק השקפות כלליות וסתמיות על הספרות העולמית, הייתי עוד יכול לעמוד בגזירתו זו. אם הדבר נוגע אל הספרות בכלל, בהוראתה המופשטה, ולא אל סופרים וספרים ידועים ומפורטים, אז אין העבודה קשה כלל. הכל הולך למישרים, כאילו “משוחה הדרך בחמאה”; במקצוע זה יש להשתמש בדיבורים כוללים, בפתגמים שגורים, במבטאים קבועים, ואם אינם עניין לכאן, - תֵן אותם לכאן. למה הדבר דומה, - לרצען, התופר נעליים סתם, לא לפי מידתן של רגליים ידועות, רק בעד החנות; והיה, אם הנעל קצרה או צרה, ארוכה או רחבה לרגל זו, אז מכוונת היא לרגל אחרת. משיחות וטיולים ספרותיים כלליים כאלה לא ילמד הקורא מאומה, ומאומה לא יישאר במוחו או בלבו. ולפי דעתי הענייה, כל מאמר, כל פרק, שאינו מַרבה ואינו מַפרה את רכושו הרוחני של הקורא, כל מאמר או שיחה, שאינם מעוררים את הנימים הגלויות והנסתרות שבלב האדם, או שאינם מסלסלים ומפנקים את רגש היופי שבקרבו, - אינם ראויים להקרא, ואז גם חטא הוא לקרוא בהם. לכתוב ולכתוב ולבלי היות נקרא, - היש להסופר יסורים וצער יותר גדולים מאלה? יַסרני, אלהים, בכל אשר תייסר, אך מצרה כזו תחלצני ותצילני.

גם אני מסכים לדברי אבי-המבקרים באשכנז, אפרים לסינג: טוב לסופר להיות בין הנקראים ואינם מהוללים בפי שום איש, מלהִמָנות בין הסופרים, המהוּללים בפי כל ואין איש קורא דבריהם.

נשאר לי איפוא לקיים את גזירת “הצופה” כהלכתה: לשפוט ולבקר רק סופרים וספרים ידועים ונקובים, שאי-אפשר להפטר מהם בניבים סתם ובמבטאים כוללים. את הסופרים והספרים אבחר בכל פעם מבין אומה אחרת ומקרב ספרות אחרת למען יִגָלו לפני הקורא בכל פעם טיפוסים חדשים ושונים ואותם חלקי היצירה הספרותית, שהיו נסתרים עד-כה מעיני רוחו, למען יקלוט אל קרבו מחשבות חדשות, רגשות חדשים ומושגים חדשים או ישנים בצורה חדשה. מחובתי זו אמנם לא אנסה להשתמט, אבל אני מוסר מודעה מראש, שאין אני חושב לי כלל לחובה לקרוא בתור “משקיף הספרות” את כל היוצא מתחת מַכבש הדפוס, כל אשר יובא אל שוק-הספרים ולא גם כל אשר ישלחו אלי לביקורת; ואין אני חושב לי לחובה להרצות לפני הקוראים על אדות אותם הספרים והסופרים, שאין הדיבור על אדותיהם מרחיב את הדעת, מעמיק את ההרגשה ומרחיק את חוג הראות. יש מהם, מהסופרים והספרים, שאינם שוים אף איבוד רגע אחד, אף טיפות-דיו אחת. יש סופרים שמאושרים הם אם יזכו לשמוע גם גערה או נזיפה מפי המבקרים, למען ייוָדע, לכל-הפחות, כי יש בעולם איזה “בּובּצ’ינסקי או דובּצ’ינסקי”¹ וכדומה. לא כמוּת הקריאה היא העיקר כי-אם איכותה. הקריאה סתם, - אומר חכם אחד, - היא יִראַת האדם להשאר יחידי עם רעיונותיו הוא. קריאה מרובה בכל ספר הבא ליד היא עדות נאמנה, כי אין לקורא מסוג זה מוח מוליד ונובע; כי טוב לו תשעה קבּים משל אחרים מקַב משלו; בעוד אשר לאיש חושב מחשבות והוגה דעות טוב לו גרגר קטן משלו מתשעים ותשעה קבים משל אחרים. על כן הנני חושב לי לאחת מחובותי הראשיות בתור “משקיף הספרות” להעיר את הקוראים על כל ספר מצוין וספר מקורי, למען יבואו אלה ויירשו את מקומם של ספרי הבל ורעוּת רוח.

הפילוסוף דיהרינג אומר במקום אחד, כי חייב הוא תודה ליוצרו על שנעשה במיטב ימיו לעיוור, כי בזכות זו לא קרא את הסופרים והפילוסופים ממדרגה השנייה ומה-גם מהמין הפחוּת. וכשם שמתפלל כל יהודי לאלהיו, כי יצילהו משָׁכֵן רע ומפֶגע רע, כך היה צריך להתפלל כל אדם כָּשֵׁר לקונֵהו, כי יצילהו מספר רע, המטמטם את המוח והלב. כל אדם בריא מרגיש באכילת תפוחים רקובים ובשתיית מים סרוחים, אבל אין רוב בני האדם מרגישים בקריאת דעות רקובות ובּלויות, ולפעמים הם בולעים אותן גם לתיאבון. אדם מקלקל את קיבתו והוא חש את כאֵבה ופונה לעזרת רופא וסמי-מרפא, אבל אדם מקלקל את רוחו, מבלבל את מוחו ואין הוא חש במחלתו; לפעמים קרובות הוא גם מתגאה בה, ובקשיוּת עורפו הוא מתחמק ומשתמט מרופאי-הרוח, הבאים לעזרתו; ואם אלה האחרונים נאמנים לתעודתם, אז רגוֹם-ירגמו אותם באבנים, יחרימום וינַדום. קשה לו לאדם בינוני להפרד מאיוַלתו ומדעותיו הנפסדות כפרידת הנפש מן הגוף. על-כן אמרו חכמים: גדולה עקירת דעה רקובה אחת מנטיעת עשר חדשות.

וכשם שאני חושב לאסון גדול קריאת ספרים רעים, כך אני חושב לאושר גדול הקריאה בספרים טובים ומצוינים, - באותם הספרים, שהם כתבי-הקודש של האנושות המשכילה; באותם הספרים, שהקריאה בהם צריכה להחָשב למאורע בחיי האדם. טורגנייב כותב באחד ממכתביו לרעיו הצרפתים: “ירא אנוכי, שאמיל זולא לא קרא את שקספיר”. אין אני יודע, אם כל הקוראים יבינו פירושה של יראה זו, כי מה היא כל החרדה, אם זולא לא קרא את שקספיר? לא כן הוא הדבר בעיני יוצר-אמן כטורגנייב: מי שלא קרא את שקספּיר, הרי הוא כאיש שלא ראה בעיניו מאוֹרוֹת השמים; הרי הוא בבחינת פרא קודֶם מַתן-תרבות, וכאומלל שלא נהנה מימיו מפלאי היצירה הרוחנית.

ובאמת, כל מי שקורא את הספרים המצוינים שבדור, אם הוא קורא ויודע ומרגיש מה שהוא קורא, אין לו כל צורך לקרוא כל אותם אלפי הספרים, שכתבום עקרי-הרוח, שאינם אלא, באופן היותר טוב, - “העלאת גֵרָה”. - - -

ב.

הקול יפה לבּשָׂמים. גם הספרים הטובים, - או: דוקא הספרים הטובים, - צריכים, כי יכריזו עליהם; כי ישימו אליהם לב. הסופר השַׁפְרָן הגדול, ראַסקין האַנגלי, בדבּרו על אדות ערך הספרים בחיי בני האדם, הוא אומר: שווּ בנפשכם, כי לא רחוק מכם עומד המלך בכבודו ובעצמו ונושא את אמרותיו, האם לא תפקחו עיניכם לראות היטב את פניו? האם לא תטו אוזניכם להקשיב גם מרחוק, לכל הפחות, את קולו? האם לא תתאמצו לחטוף, לקלוט איזו אמרה ממדבּרותיו, או, לכל-הפחות, הגה אחד, מלה אחת? אם תינתן לכם האפשרות להיות סמוך לחדר המיניסטרים בעת דבּרם גם בענייני חול, האם לא תבקשו סדק, חור המנעול, למען הקשב דיבור בודד, קרוע וקטוע; בעוד אשר בחדרכם, כל-כך סמוך אליכם, עומדים סדורים מַלכי הרוח, סופרי המופת, והמה נכונים לפתוח את פיהם בכל עת שאתם רוצים ולהשמיע לכם את מבחרי הגיונותיהם. כל-כך הם קרובים אליכם, בארונותיכם עומדים ידידים נאמנים כאלה, ידידים מלומדי-נסיון, גלויי-עינים, פקחים, חוזים, דקי הרגש ויפי הטעם, חכמים ואמנים, והמָה נשכָּחים מלבּכם כמֵת.

ואני, עבדכם, זאת תהיה תעודתי ב“הצופה”, - להחיות את המתים הגדולים, הנשכחים מן הלב, ולהעירכם על הספרים ועל הסופרים החיים, המתבקשים להכנס אל הלב, ולתפוס בו מקום; על אלה המחשבות הגדולות והדעות הפוריות, המתבקשות להיולד, המתבקשות לראות אור החיים ואין איש שם אליהן לב. פעם אדבר על אדות סופרים וספרים שלהם, ואז רק על אדות הטובים והמתוקנים שבהם; ופעם אטייל ארוכות או קצרות על פני הסופרים והספרים משלנו, ואז גם על הרעים והגרועים שבהם אדבר, אם תהיה השעה צריכה לכך, למען תלמדו להבחין ולהבדיל בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין נאה למגונה. פעמים אהיה בעזרכם לבקש את הכשרון האמיתי בין סופרינו החיים, למען הרימָם על-נס ולמען פַרסם את מַרגליותיהם, אם תימצאנה כאלה באוצרם. ופעם אעיר את סופרינו על יתרונותיהם ומעלותיהם וגם על חסרונותיהם ומגרעותיהם. יש אשר אנסה בפרקים הבאים של “הסופרים והספרים” להביא בסך-הכל מה יש לנו ומה יחסר לנו; ויש אשר אבקש חיבור וקשר בין הספרים והחיים, בין חזיונות הספרות וחזיונותיהן של תנועות החברה. יש אשר אנתח את רגשותי ורעיונותי, שהתעוררו בקרבי תוך כדי קריאת איזה ספר, ויש אשר אדבר רק על תוכנו ויחסו לספרים אחרים.

אסוּרים לא אשים על ידַי-אני, ולא כבלים על רוחכם-אתם. נטייל בגן הספרות ונתעכב על-יד כל עץ פורח, כל אילן מיצל, ועל יד כל שושנה יפה ופרח נעים, ולפעמים נשהה גם על יד קוצים וברקנים, למען היוָכח, עד כמה המה מזיקים ומכאיבים.

ואם חפצים אתם לדעת, קוראים יקרים, איך אני מצייר בנפשי את הטיפוס האידיאַלי של “המשקיף הספרותי”, אשר אליו אני נושא את נפשי, הרי לפניכם שרטוטים אחדים:

הוא אינו לומד, כלומר, אינו לוקח ידיעות מן הספרים וטומנם במוחו, כמו בקופסה, כי-אם מזין ומפרנס בלי הרף את מחשבתו ורגשותיו והוא מהפך את אוצרות החכמה והספרות, שהוא בולע מן החוץ, לדמו-ובשרו. אין הוא עולה בהדרגה, כי-אם מתרומם על-ידי טיסות רחבות; במקום רגליים כנפיים לו.

אין אתם רואים ואין אתם יכולים לראות את צמיחתו הפנימית, על-כן הנכם חושבים, כי הוא פוסח על מדרגות רבות בבת-אחת.

הוא תמיד רעב וצמא למזונות רוחניים. הוא בולע במהירות וקלוּת מיוחדה את תוצאות חקירותיהם ועבודותיהם של חכמים וחוקרים, לא ייוָדע, כי באו אל קרבּוֹ, כי אחרי שבאו אל קרבּוֹ - שלו הן, דמו ובשרו. מכל נגיעה רוחנית ביוצרים ויצירות מכל המינים הוא מתעשר. הקו היסודי בתכונתו הספרותית: פריה-ורביה של המחשבה שאינה פוסקת כל ימי חייו. הוא אינו מזדקן לעולם. תמיד הוא צעיר ותמיד הוא מסוגל לקבל רשמים ולעכלם; כוח עיכולו אינו מתקלקל לעולם.

משקיף כזה נושא את קוראיו הלאה, הלאה. והם בעצמם אינם מרגישים זאת. אתם חונקים ורומסים את גרעיני הקציר הבא, והוא מַפרה ומרבה ואותם. אתם משתחוים וכורעים לפני אלילים קטנים, והוא מנפץ אותם לרסיסים. לכם יש רק אפשרות אחת ודרך אחד להתפתח, ולו – אפשרוּיות רבות ודרכים שונים.

יודע אנוכי, מה רב המרחק ביני ובין “המשקיף הספרותי”, שבּראתי בדמיוני, - אבל הטיפוס האידיאַלי הזה יהיה לי תמיד למופת, ואליו אשאף.

ברלין, 1902.

---

ההומור והסאַטירה בספרותנו החדשה

מאת

ראובן בריינין

פעם אחת התלוצץ המנוח, פרופסור משה שטיינשניידר, באוזנַי על המלה החדשה “רצינות”, שהכניס אליעזר בן-יהודה לספרותנו הצעירה, ושאלתיו באותו מעמד: איך יתרגם הוא את המלה האשכנזית “אֶרְנְסט” לעברית? שטיינשניידר חיפש ובדק בכל חדרי הלשון העברית לתקופותיה העתיקות והחדשות, ומאומה לא עלתה בידו. אחרי התבוננות ועיון בדבר זה, הגיד לי הזקן והגדול שבחכמי ישראל בדור ההוא כדברים האלה: אותו המעמד הנפשי, שהאשכנזי מציין בשם “ארנסט”, היה המעמד הטבעי, התדירי והמצוי אצל רוב בני אומתנו עד התקופה האחרונה, על-כן לא הרגישו המדברים והכותבים עברית שום צורך מיוחד לברוא מלה מכוּונה לתרגומו של מושג זה. פזיזות, קלות-דעת, בדיחות, עליזות, דיצה וחדוה, – בכל אלה המלים, אשר יש להוסיף עליהן כהנה וכהנה, שהירבו להשתמש בהן בספרותנו אחרי חתימתה של תקופה כתבי-הקודש, היו מסמנים מַעמדי-נפש ומעלות-רוח בלתי שכיחים ומצויים אצלנו. העליזות הבריאה והשאננה, שמחת החיים ואהבתם נשקפות אמנם מתוך ספרי חוזינו הראשונים, אבל אין זכר בהם לאותה ה“בדיחות שלפני התליָה” (“גאַלגֶן-הומוֹר”), אשר סיגלה לה האומה העברית בגולה.

ונפלא הוא הדבר, כי כל אותם עוקצי-הדיבור, כל אותם המהתלות והחידודים השנונים, העוברים מפה לפה בשוק חיינו ובבתי-מדרשנו, אין להם כמעט זכר בספרות העברית החדשה, כי במקצוע זה לקויה ופגומה היא מאין כמוה. המֶלח הסְדוֹמית, הפלפלים החריפים, העוקצים החדים, הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש, כל אותן הסגולות המיוחדות, אשר הכניסו הסופרים היהודים לתוך ספרות העולם, יקרות-המציאות הן בספרותנו החדשה. המושגים “הומור וסאַטירה” הם עד היום בבחינת גרים וזרים בלשוננו העברית. אפשר עוד ליהֵד את צורתם החיצונית, אולם קשה עד-מאוד למצוא באוצרות לשוננו הלאומית מלים, שיש בידן לתרגם בדיוק את כוונתן.

מכל הסופרים העברים, שקמו לנו במאת השנים האחרונות, יכולים אנו להורות רק על יצחק ארטר ויצחק קאַמינר, כעל בעלי הסאַטירה הטיפוסיים, ועל מנדלי מוכר-ספרים, שלום-עליכם (בתרגומו העברי), דוד פרישמאַן וא.ל. לווינסקי, כעל בעלי ההומור היהודי היותר מצוינים בספרותנו החדשה.

על-אודות ההבדל העיקרי שבין ההומור ובין הסאַטירה ועל-אדות גדרם ומהותם בכלל הואַלתי להגיד בזה דברים אחדים.

*

הסאַטירה וההומור הם אח ואחות, שתי שבּלים עולות בקנה אחד. מי מהם נולד ראשונה? יש להניח, כי הסאַטירה נולדה ראשונה, בעת יותר קדומה, יען כי היא פחות נימוסית ויותר פראית, יען כי כלי-נשקה יותר גסים ויותר כבדים. הסאַטירה היא – לא לגנאי ייחשב לה הדבר – על-פי-רוב עיוורת באחת מעיניה וחיגרת באחת מרגליה. על-כן תמלא גם את תפקידה רק לחצאין: תכאיב ולא תחבוֹש, תמחַץ ולא תרפא.

ההומור מרחף ומרפרף על-פני חזיונות החיים ורואה אותם מכל הצדדים בעיניו השוחקות והבהירות, בעוד אשר אחותו הבכירה, הסאַטירה, שוקעת וטובעת בתוך שטף החיים, מבלי יכולת להתרומם עליו למעלה מִזֶרת אחת. ההומור עוקץ, אולם יחד עם זה הוא גם מסלסל ומפנק, הוא נושך וגם נושק, ממית ומחיה, והוא מזמין רפואתו קודם למַכתו. חִציו דקים וחודרים ומפעפעים בכל חדרי הנפש, אך אין בהם חמַת-פתָנים. הסאַטירה, – זו הבתולה הזקנה, – מלאה רגשי שנאה, קנאה ונקמה, בעוד אשר ההומור, אחיה הצעיר, מלא רק היתולים ולעג. עם הסופר בעל-ההומור שוחקים אנו יחד מטוב לב, אף כי אנו שוחקים על חסרונותינו ומומינו אנו. השחוק של ההומור מבריא, כי הוא מבדח את הדעת ומרחיבה. לא כן הסאַטירה: היא מַרגזת את עצבינו ומעוררת בנו משטמה ודמעות-קצף. הסאַטירה לועגת לאֵידֶנו, בעוד אשר ההומור עוזר לנו להנצל ולהחלץ ממצוקותינו. ההומור נובע ממקור האהבה והחמלה, בעוד אשר הסאַטירה באה, על-פי-רוב, מתוך כעס ורוגז. ההומור הוא פרי התרבות המבושלה, נחלת העמים הנאורים, בעוד אשר אנו יכולים לגלות את עקבותיה של הסאַטירה גם בקרב הספרויות של העמים, העומדים על מדרגת-התפתחות נמוכה. ההומור הוא כלי-זינו של האדם-האדון, של המושל והמנצח בחיים, והסאַטירה היא כלי-זינו של האדם–העבד, של האדם המנוּצח והמוכרע. ההומור בצורתו העליונה הוא סימן מובהק לשפעת אונים ולעתרת כוחות החיים, בעוד אשר הסאַטירה היא ברוב המקרים אות לקצף אין-אונים. את ההומור יכולים אנו להגשים בדמות עלם רענן, עליז ושמח, אשר כוחו במתניו ובשיניו הצוהלות. הסאַטירה תיגָלה אלינו לפעמים קרובות בצורת זקנה, אשר כבר עמדה מִלֶדת וגם שיניים בפיה אין לה, רק קצף על שפתיה הירוקות והכמושות.

*

הסופרים בעלי-ההומור היותר מצוינים בספרות העולם הם: שקספיר, ראַבּליי הצרפתי וסרוואַנטס. ההומור של זה האחרון בסיפורו “דון קישוט” הוא היותר בָּשֵל והיותר טיפוסי במינו. ההומור ממין זה אינו מעורר בנו רק שחוק, המועיל לעיכול הקיבה, כי-אם מעורר בנו גם מחשבות והגיונות. שחוק זה הוא של אדם-העליון, הרואה מנקודה גבוהה שבאופק רחב וטהור את כל הצדדים המעוררים שחוק של אותו הדבר, אשר הוא מסתכל בו, של אותה ההויה, אשר הוא מתבונן אליה. בהומור כזה יש לפעמים גם טעם של מרירות פקחית, ובהד שחוקו תשמע גם אנחה עמוקה. מעין זה הוא גם ההומור של הלצים בחזיונותיו של מולייר.

ההומור בצורתו החדשה, המודרנית, הוא יותר נוח, כי הוא מפשר ועושה שלום בין הניגודים וההפכים שבחיים ובכל מעמקי ההויה. ההומור בצורתו החדשה מתרומם לאותה נקודת-ההשקפה הגבוהה והחופשית, אשר ממנה ייראו כל המַעקשים וההדורים שבציור-הצַלמון כמישור שוה. הסאַטירה המודרנית, – בספרות העולם הכתוב מדבר, – עוקרת והורסת, מורדת ומתפרצת; וההומור שוחק ושופט מגבוה. הסאַטירה מתנגדת ומתעקשת; פתגמיה: “אין שלום לרשעים! יקוב הדין את ההר! יחזור העולם לתוהו ובוהו!” – כי היא יודעת רק את מידת הדין, ולא גם את מידת הרחמים, שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה. אולם ההומור אינו מבדיל בין רשעים לצדיקים, בין טובים לרעים. בכולם הוא מוצא רפיונות, חסרונות וצדדים מגוּחכים, וכולם מעוררים בו שחוק; ובשחוק זה יש פילוסופיה ידועה, פילוסופית החיים. הסאַטירה מוצאת בכל תהומות החיים רק אבק-שריפה וחומרים מפוצצים, בעוד אשר ההומור מוצא בהם גם כר וכסת למנוחה. הסאַטירה בלבושה החדש היא סיומה של תקופה ואין היא פותחת לפנינו דרכים חדשים ואפשרוּיות חדשות.

בעל-הסאַטירה הוא מטבעו מר-נפש, אם פילוסוף הוא, ואחד המתקוממים והמורדים, אם הוא עוסק בענייני החיים, אם הוא שקוע בעולם המעשה. למלחמה נולד. והמלחמה היא יסוד חייו. ההומור בצורתו החדשה, - כמו שאנו מוצאים אותו ביחוד אצל הסופרים האמריקאיים מאַרק טוויין ואוליבר הארפורד, – יש אשר הוא משתרע על מרבדים, לבוש בכסות-שינה, ובשׂבעו הוא מתלוצץ ומבדח את דעת השׂבעים. ההומור ממין זה, מין שהוא פחות-המדרגה, מתלוצץ בנחת והרחבה על אותם הימים, אשר בהם האמין בתומו באידיאַלים רמים, במשפט וצדק, על אותם הימים, אשר קיבתו היתה ריקה ונפשו מלאה. ההומור החדש הוא בימינו אחד הקרואים אל משתה-החיים, ובשבתו על כוס יין מלאה הוא מבדח את שכניו הזוללים-וסובאים, החוטפים וגונבים מן השולחן המלא דשן, והוא מתנהג עם כל המסובים בנימוס ודרך-ארץ, לא יעוה פניו ולא ישלח לשונו, כמו שהיה עושה בימים מקדם. ואם סוף-סוף יִשׂבַּע את חברת שכניו, בני-בקבוקו, עד לגועל-נפש, אז ישלם גמול לנפשו העיפה מהוללות המשתה: בשבתו בדד ישחק וילעג לכל המסובים ולכל שכניו.

הסאַטירה איננה מתפרנסת ברווחה והרחבה גם בימינו, ומן ההפקר איננה זוכה. שחוקה ולעגה באים מתוך רעב ומתוך נדודים. ליצנותה אינה מבדחת ומשעשעת את דעת החברים והשכֵנים, כי היא מרגיזה את הרוחות ומַרתחת את הדם; כל הגה היוצא מפיה בורא לה אויב, וכל חץ מאשפתה מקים לה צורר. ההומור מוכשר, על-פי טבע ברייתו, לאריכות ימים ושנים, אם אך לא יִשמַן ולא יֶעבֶה יותר מדי. אולם ימי הסאַטירה קצרים הם; היא אוכלת את בשרה ונפשה; ועלינו להיות אסירי תודה לה, אם בימי חייה הקצרים תעלה בידה לשָׁרֵש לוּ גם איוולת אחת, לעקור מכרם חיינו לוּ רק קוץ אחד. ההומור יבוא אלינו לפעמים קרובות כמלאך, הגואל אותנו מהתפארות-שוא ומהתנשאות מזויפה; הוא מכניס מעט חולין בקדשנו, ולפעמים הוא מסיר את העטרה מעל ראשנו וחובש לו מצנפת-כסילים. אולם הסאַטירה בצורתה המודרנית יש אשר תבוא אלינו בחרב וחנית ובכל כלי-משחית לשבר ולנפץ את אלילינו הקטנים והגדולים. סאַטירה כזו היא המלאך הגואל אותנו מיד הרֶשע, העריצות והאכזריות.

הראשון, אשר הכניס את ההומור לתוך ספרותנו, הוא ש. י. אַבּרמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים). ההומור שלו הוא, ככל הדברים שנבראו בין-השמשות של גלותנו, מעורב מיסודות שונים, ויש בו גם בלבול-לשונות ובלבול-גבולים. ההומור של מנדלי מוכר-ספרים כולל בקרבו גם סאַטירה מרה וחריפה, אולם מרירותה וחריפותה של זו נמתקות ומתובלות על-ידי בשׂמים נעימים של הפקחות היהודית. אין בהומור שלו אותה העליזות השאננה, אותה בדיחות-הדעת היחסנית, שאינה נקנית אלא באצילות מיוחדה, המתרחקת מעל ההמון הגס. אולם דוקא משום זה מורגשת בה נשמת-החיים במידה מרובה ובמדרגה גבוהה.

ההומור האירופי בצורתו החדשה מתרחק על-פי טבעו מן הקצוות. בוחר הוא את שביל-הזהב ובצידי דרכים לא תפגשוהו. על-כן אין בו לא קרירות ולא חמימות יתירה. לא כן ההומור היהודי של מנדלי. הוא חוֹתה גחלים על ראשי הקוראים ושוחק בעקימת שפתיים וחוטם. הוא קורע את המסוה מעל פניהם ומראה להם בעצמם את דמותם המכוערת ושוחק על מעשה-שטן זה. ובשחוק זה אנו שומעים את הד לעגו של היהודי, שנתהפך מבן-מלך לכלב רעב, בן-מלך שהוא מרגיש ויודע, כי בעוֹניו ובנדודיו הנוראים הוא עושה מעשים, המעוררים שחוק ובוז, וגם הוא בעצמו שוחק מתוך דמעות עם כל הלועגים לו.

להומור של מנדלי מוכר-ספרים לא התרומם המסַפר ישראל זנגביל אף ב“מלך הקבצנים”. ההומור היהודי של זנגביל אינו נובע מתוך עצם חיינו, כי-אם לקוח הוא מאוצר זכרונו, משיחות-זקנים, מסיפורי-מעשיות ומספרי-הלצה. זנגביל שמע בילדותו הלצות וחידודים מפי בני הגיטו, וגם מתוך ספרים אסף אל ילקוטו מהתלות שנונות ואניקדוטות מפולפלות, המתהלכות ברחוב-היהודים, והכניסן אחרי-כן כתוּמָן אל סיפוריו וציוריו כעין תבלין. המספר שבזנגביל לחוד, והמתלוצץ, בעל-ההומור, לחוד. לא כן מנדלי מוכר-ספרים. זה האחרון אינו משתמש בהלצות וחידודים, הלקוחים בהקפה מ“הנשמע והנִדְבָּר” ברחוב ובשוק היהודי; ההומור שלו נובע מתוך עומקי חיינו הגלותיים. המספר והמתלוצץ מאוחדים ומורכבים בו הַרכָּבָה כימית. את ההלצות והחידודים של הרחוב לא תמצאו בסיפורי-מעשיותיו, אבל כל מה שהוא מספר הוא מספר בבדיחות-הדעת היהודית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה. הלצותיו הן הלצות חיינו עצמם.

שלום-עליכם היה הראשון, אשר על-ידו נתגלה לנו ההומור היהודי, העממי, בכל מעלותיו ויתרונותיו. מקור ההומור של שלום-עליכם הוא נקי, כמַעיין זך, מכל תערובת זרה. ונובע הוא הומור זה מתוך עצם חיינו הגלותיים. צלול ושקוף הוא ואין בו אף זכר לרפש וטיט-חוצות. ההומור של שלום-עליכם הוא מתנת-אלהים, אלהי החסד והרחמים, - האלהים, היושב בשמים ושוחק לאִוַלתם של בני-האדם, יצירי כַפָּיו. ההומור של שלום-עליכם הוא לפעמים גם מלא חן ושירה, בדיחות-הדעת והשתפכות-הנפש היהודית. שלום-עליכם הוא בעל עין בהירה ובעל אוזן פקוחה, ולעולם אינו כועס ואינו מתמרמר על מי-שהוא. על-כן ההומור שלו הוא נעים וקל, כקַוֵי השמש וכריחות האביב, נוח למקום ונוח לבריות. שלום-עליכם הוא דוֹד חביב ואהוב על הקטנים ואח טוב ומיטיב לגדולים. אורח יקר הוא, כאליהו הנביא של האגדה, בביתו של כל יהודי. ההומור של שלום-עליכם הוא יצירה עליזה של פילוסוף-החיים, של אוהב-החיים; ומעולם לא שחק שלום-עליכם מתוך כוָנה ספרותית מיוחדת, כי-אם מתוך הכרח פנימי. השחוק הוא טבעו, ואחרת לא יוכל.

שורשי ההומור של שלום-עליכם יונקים מתוך מַעמקי הנפש היהודית, והוא נעשה שליחו של מַזלנו בגלוּת לנַחם את אבֵלי עמנו, השרויים בצער ונושמים מתוך עוני ודחקות. ואת שליחותו זאת הוא עושה בנחת-רוח, מתוך אהבה וחיבה לכל בריותיו של המקום, כי לכך הוא נוצר.

ועליית נשמה היתה לו להומור היהודי של שלום-עליכם על-ידי התרגום העברי. י. ד. בּרקוביץ כבר תירגם חלקים אחדים מכתביו של שלום-עליכם, ובזה העשיר את הספרות העברית בחלק ההומור הבריא והנקי מיסודות זרים לו, – אותו החלק, שהיה חסר לגמרי בספרות העברית. ההומור היהודי היה בידי המתרגם, שהוא בעצמו מחונן בכשרון הומורי, להומור עברי.

המתרגם, המושל באוצרות לשוננו, מצא בהרגשתו הספרותית הדקה את הסגנון העברי היותר מכוּון להומור של שלום-עליכם; וההומור של זה האחרון נזדכך ונתגבש בעברית.

*

ההומור של דוד פרישמאַן עוקץ ונושך יותר מדי ואינו נקי מן הסאַטירה המלאה ארס. ההומור שלו מורכב וממוזג מן היסוד המערבי ומן היסוד המזרחי גם יחד; ולפעמים קרובות היסוד הראשון גובר על האחרון. ההומור של פרישמאַן אינו מוגבל ומצומצם בקרן-זוית אחת, ואופקים רחבים פתוחים לפניו; אבל פרישמאַן מתעמר בכשרונו ההומורי, שנעשה לו לפעמים להרגל רע, ויש שהוא רודה בו גם בפרך. - - -

פרישמאַן הפיליטוניסטן (כי גם רשימותיו אינן אלא פיליטונים) יודע בכל-זאת להשתמש בהומור שלו – במָקום שמיעוטו יפה וריבּוּיו רע, – כאמן נאמן, במידה הדרושה; אבל פרישמאַן המבקר נכנע תמיד תחת יד ההומור שלו, השלוּח פרא, ובמקום ביקורת הוא כותב מאמר, שחֶציוֹ הומור וחציו סאַטירה.

*

ההומור העברי של א. ל. לווינסקי מושפע הוא ברובו מחיי הגלות, משפת הגלות וממנהגי הגלות; ויען כי לווינסקי בעצמו כבר נשתחרר מן החיים האלה והתרומם עליהם, על-כן הוא רואה אותם בעינו הצלולה מכל צדדיהם, עם כל פגימותיהם, ליקוייהם וצלליהם. ההומור של לווינסקי מקפץ ומדלג חופשי מהר לעמק, מעמק לתהום, מפחַת לפח ומפח לשוּחה ומשוחה לגבע, מדירת -המרתף של העני לעלייתו המרווחה של העשיר, ומשם לחדר-עבודתו של הסופר ושל העסקן הלאומי. צפור-דרור הוא ההומור שלו ומרוּת אינו מקבל, בעוד אשר ההומור של שלום-עליכם שומר את חוקיו הפנימיים ואינו עובר את גבולותיו הטבעיים.

על ההומור של מנדלי ושל פרישמאַן שפוכים במקומות רבים חן השירה וקסם של יופי מיוחד, אולם ההומור של לווינסקי פרוֹזי הוא, בהיר הוא וגם עליז מאוד. חציו שנונים ועפים כברקים אל כל צד ועבר. ההומור של לווינסקי הוא כזרם שוטף, אשר יגרוף ויסחוֹב את כל אשר יפגוש בדרכו. זה הוא יתרונו, אבל גם חסרונו.

---

על הסגנון

מאת

ראובן בריינין

חייב הוא כל סופר, המכבד את עצמו ואת דבריו, לדעת הוראתה האמיתית של כל מלה, שהוא משתמש בה, תולדותיה וגלגוליה, מוצאה ומקורה, את הוראתה העיקרית, השורשית, היסודית ואת הוראותיה הצדדיות והמסתעפות מגזעה; את טעמה של כל מלה ואת בנות טעמה לשבח ולפגָם.

הסופר, שאינו שוקל וטורח, שאינו בוחן ובודק גנזי נסתרותיה של כל מלה ומלה בשפה, שהוא כותב בה, – סופר כזה לא יצליח בסגנונו, ולעולם לא יביע-כמוֹ את רעיונו בכל בנות צבעיו וגווניו. אם יש לנו המשפט לדרוש מהחנוָני, שלא ימכור לנו קלָא-אילָן במקום תכֵלת, פסולת במקום סוֹלֶת, – מדוע לא נדרוש כזאת מהסופר, מהמורה לרַבּים?

גם בשפה העברית, כבכל שפה ושפה, ישנן מלים יפות, חלקות ונעימות ללשון המדבר, לעט הכותב, לאוזן השומע ולחיך הקורא. וישנן מלים מכוערות, כביכול, או פגומות, שהן עושות שרֶטת בלשון ובאוזן, ישנן מלים חיות וישנן מלים מתות. יש גם מלים גוססות. על הסופר, השומר נפש סגנונו, להתרחק מהאחרונות ככל האפשר. ישנן גם באוצר לשוננו מלים ברורות, שקופות וצלולות כל-צרכן, וישנן מלים מטושטשות וכהות, סתומות ואטומות. אוזן מפותחה תבחן מלים כאלה. ישנן מלים חדות וחריפות, וישנן – קהות, שניטל ברבות הימים עוקצן. ישנן מלים קלות ונוחות, בנות הברה אחת או שתיים, וישנן – כבדות וקשות. יש מלים ממוּחָיוֹת, מלאות גרעינים, שגם קליפתן רכה, ויש מלים, שהן חלולות וריקות מכל תוך, שכבר פרחה נשמתן. דרושה אמנות מיוחדת וכמעט כשרון גאוני להכשיר לשימוש השפה גם את המלים הנפסלות בה, כדי שלא ילך לאיבוד אף חלק קל מעוֹשרה וכדי שלא להשחית את הודה. בממלכת השפה הננו, לפעמים, עדים לחזיון תחיית-המתים.

יש גם קרבת-נפשות, או אַחוות-הגוף, בין מלים ידועות, והן נמשכות זו לזו כמו מאליהן, ויש מלים שהן שנואות זו לזו ואינן מזדווגות לעולם בפיו או בעטו של נקי-הלשון. וכל הכופה את חיבורן, הרי זה מאנֵס את השפה ועוכר נפשה.

ישנן מלים מיוחסות, רמות ונשגבות: אצילות ורוזנות הן במשפחת השפה וחוט של חן מיוחד מתוח עליהן, וישנן גם מלים הדיוטיות וגסות, אסופות ושׂתוּקוֹת. יש מלים כשרות, שהורתן ולידתן בקדושה, ויש מלים מָמזֵרות לא יבואו בקְהַל בעלי סגנון יפה. מהמין האחרון אנו מוצאים בפי הסופרים הנוהגים קלות-ראש בשימוש השפה, הרכוש הלאומי. ישנן מלים, שצורתן כבר נפסלה ונתמעכה מרוב התַשמיש בהן, על-כן אין הן אומרות כלום. ויש מלים עתיקות, בנות אלפי שנה, שצורתן עדיין לא נמחקה, והן חדשות ומבריקות כביום בּרייתן וטְביעָתן במצרף הלשון. אשרי העט, היודע להשתמש בהן במידה הראויה.

ישנן מלים גם בשפתנו העברית, כבכל שפה קדומה, שכבר תש כחן להביע את המושג כל-צרכו, ויש מלים, שהן חזקות עוד כיום וקולן כרעם בגלגל. יש מלים, שהן צריכות לגופן, ויש מלים, שאינן באות אלא לשבר את האוזן, או רק למלאות את הגליון, שלא יישאר חלק. יש מלים קצרות ויש ארוכות. מיעוטן יפה וריבּוין רע. יש מלים שגורות בפינו, או בעֵטנו, ואנו משתמשים בהן מרוב רגילוּת בכל שעה, בכל שיחה, בכל מאמר ובכל מכתב, לצורך ושלא לצורך, כי מצויות הן בפינו ובעטנו גם מבלי מחשבה קודמת; וישנן מלים, שהן נגלות לנו פתאום, שהן נזרקות לפינו או לעטנו כנבואה קטנה בחֶסד הרגע, רק לעת מצוֹא, בשעת התעוררות הרוח והשראת השכינה של היצירה הפנימית. מלים כאלה תבְרוֹקנה כברק – והכל מואר, גם תהומות המחשבה וגם מַחשַכּי המציאות.

יש לכל סופר, כמו שיש לכל נואם ומטיף, מלים אהובות וחביבות עליו, והוא מרבה להשתמש בהן במתכוון ושלא במתכוון; וישנן מלים ידועות לכל סופר וסופר, שהוא מתרחק מהן מדעת ושלא מדעת. מלים כאלה, ממין הראשון וממין האחרון, יכולות לתת לנו מפתח נאמן לנפשו וליצירתו של המשורר והסופר. המלים הללו, שהסופר מצוי אצלן יותר מדי, או שהוא נוהג בהן פרישוּת, פותחות שער למחקר חדש בתורת הסגנון והנפש.

רוב המלים, שאנו משתמשים בהן בפה או בכתב, באות לנו בירושה. הננו לוקחים לצרכינו מן המוכן והמזומן מכבר הדורות באוצרות הלשון, ואנו זוכים מן ההפקר. אולם יש מלים וביטויים, שאנו, ביחוד הסופרים, יוצרים, מחדשים, מניחים, מטביעים בעצמנו, שהם חלק מנשמתנו, והם מציינים את תכונתנו, נטיותינו, ואופן השימוש בהם הוא קניין נפשנו. אשרי הסופר, הבורא מלים וביטויים, שהיו לקניין הרבים ושהֶעשיר בהם את לשון עמו; אשרי הסופר, שהלביש בגדים יפים לנשמות-המחשבה הערומות כמדתן.

כל סופר משדך ומזווג את המלים והניבים על-פי דרכו, על-פי טעמו ומדרגת השכלתו. יש סופר, שאינו בקי במלאכת שדכנות-הלשון, ואם הוא מזווג מלים חדשות אין זיווּגן עולה יפה. ההבדל העיקרי בין סופר לסופר, – הכתוב מדבר גם בסופרים בעלי מדרגה אחת בכשרון ובהשכלה, – הוא באופן צירוף המלים, באופן הרכבת הניבים ובאופן שימוש אוצרות הלשון. יש הבדל דק ועמוק בין סגנוני הסופרים גם באופן שימוש המלים במוקדם ובמאוחר, בקימוץ ובפזרנות, בסוד הצמצום וההרחבה.

ויש עוד נקודות-השקפה אחרות בנוגע לשימוש הלשון וסגנון השפה.

מי הוא המחוקק את חוקי השפה, חוקי ברזל, לָעַד, – חוקים, אשר על כל אחד ואחד מאתנו לשמור אותם בכל פרטיהם ודקדוקיהם? השפה היא יצירה חופשית, שאינה משתעבדת לחוקים וסְיָגים, שעשו אחרים וקדמונים. רעיונותינו נזקקים רק ללשוננו אנו, שיש לה חוקיה הפנימיים, ואין הם יכולים להיתרגם כל-צרכם בסגנון, שבּדו אחרים מלבם, – אחרים, שמחשבותיהם והרגשותיהם שונות ומשונות משלנו.

מי הוא הגוזֵר, שדָרוש לעבּד, ללטוש ולחוג במחוגה את השפה ולָשׂוּם כבלים על ילדי רוחנו החופשים? מי הוא האומר, שדרוש לכתוב ולמחוק, למחוק ולכתוב ולסנן כל מבטא וניב? אולי דוקא הנכתב בלי כל עיבוד וליטוש, בלי יגיעה יתירה, הוא-הוא דוקא הטוב והנכון, והיא-היא דוקא האמת הפנימית. אולי דוקא הרעיון, הנולד בנשיקה ובלי חבלי-לידה קשים יותר מדי, הוא ילד-רוחנו הטבעי, המלא חיים ובריאות? הילד, הבא לעולם בעזרת הצבת של המיילד, לא נקי ממוּם, שברון או פחֶתת.

הפסיעה הכבדה של הפיל אינה יפה ואינה עומדת במדרגה יותר גבוהה מריצת האיל ומהריקוד הקל הנעים. הסופר, המקמט את מצחו והמקשה ללדת, אולי לא ייטיב לכתוב מהסופר המהיר, אשר נר אלהים דולק בקרבו. התולעת, הזוחלת במתינות רבה, הלא אין לה רשות להתגאות על הנשר, אשר בטיסה אחת יתרומם ויגבּיה לעוּף תחת שמי תכלת.

למי מאתנו הסופרים יש המשפט והרשות לחוקק חוקים לאחרים, אם אך יש להם כשרון ודעת השפה לעומקה ולרוחבה: כך וכך צריכים לכתוב, כך כך רשאים להשתמש בשפה, כך וכך אסור ופסול.

אולי: כך וכך אני חושב והוגה, כך וכך אני מרגיש, – כך וכך, ולא באופן אחר, הנני מקבל את הרשמים מחוץ ומבפנים, על-כן כך וכך אני כותב ורשאי לכתוב. בממשלת השפה אין בולשת, שוטרים ופקידים. הספרות היא כנסייה חופשית, ורצונו הפנימי של הסופר זה כבודו של הסופר וזה חוּקו. “בּת יִתְרוֹ מי התיר לך?” – מי התיר לי להשתמש בשפה העברית כך וכך? אמנם, שום איש לא נתן לי הֶיתּר על זה, אבל אנוכי בעצמי נטלתי לי רשות והנני מתיר לעצמי לכתוב כמו שאני כותב, אם גם אחרים, יהיו מי שיהיו, אינם כותבים כך. הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם השעה, הרגע. ברגע זה הנני משתמש בסגולות שפתנו באופן זה וסגנוני הוא כזה וכזה, וברגע השני, בבוא איזה שינוי דק ברוחי, איזו נטייה חדשה בזרם רגשותי, אשתמש בשפתנו באופן אחר וגם סגנוני יהיה אחר.

אם ברגע זה התלבשו ילדי מחשבתי בלויי סחבות, – אין לעשות. רע גורלם. לא שיחקה להם השעה. אין להם מזל. ברגע השני נולדו רעיונַי בבגדי ארגמן, בבגדי מלכות, – מה נעים גורלם! אך מי יאמר לנו, איזה מהם בגדי מלכות ואיזה מהם בלויי סחבות? בכל אופן יש זכות הקיום גם לאלה ולאלה, וסוף סוף לא הבגד הוא העיקר, כי-אם העצם המִתלַבּש. יש עלמה לובשת בגדים פשוטים ואיננה מקושטת תכשיטים, והיא יותר יפה מבת-מלכה עדויה באבני שוהם.

אם מה שכתבתי עתה לא מצא חן בעיני ואבוא לתקן את שפתי, למחוק מלה זו ולכתוב תחתיה מלה אחרת, אם אבוא להחליף ניבי זה בנאה הימנו, אם אבוא להקדים את המאוחר ולאַחֵר את המוקדם, אז הלא אכתוב דבר חדש לגמרי, ואני ממית את ילדי-רוחי ברגע זה וגוזר עליהם כליון לעולם. והלא יש קונה עולמו גם ברגע אחד. ומי יאמר לנו, איזה הוא הרגע?

יש לנו חֵרֶם דרַבֵּנו גרשום בנוגע לריבוי נשים, אך הלא אין לנו כל חרם בנוגע לריבוי סגנונים. והלא יכול אני להשתמש בסגנונים שונים, הכל לפי צורך הרעיון ולפי תביעותיה הפנימיות של ההרגשה בשעה שאני כותב. ואני בטוח, שאם גם אגרש את סגנוני הראשון, אהבת נעורי, לא יוריד עליו המזבח דמעות ואלהי הספרות יכפר על עווֹני זה.

התורה הטילה עונש על העבד הכפוּת לבעליו, ואם בשביעית לא ייצא חופשי, כי אמור-יאמר: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”, ורָצְעו את אזנו במַרצע, ועבָדוֹ לעולם.

אני לא אהבתי מעודי את סגנוני, את אזני לא רָצַעתי במרצע, ומדוע אעבדנו לעולם?

הנני למרוד בסגנוני העברי, הנני לשבור את כבלי העבדות, כבלי ההרגל הספרותי מעל רוחי ומעל עטי, למען אצא חופשי במרחב, למען אבחור בסגנון, אשר ימצא חן בעיני, פעם בזה ופעם באחר. הלא אינני שבוי ברשותו של סגנון אחד.

לא טוב היוֹת לָבוש כל ימינו ולילותינו בחלוּק אחד, ולא טוב מזה להלביש את כל רעיונותינו ורגשותינו תמיד בכתונת אחת, לוּ גם של פסים, או של משי דק.

הנעל לפי הרֶגל, והסגנון לפי התוכן. רעיוני הלך הלוך וגדל, הלוך והתפתח והתרחב, וסגנוני, מלבושו, כבר קצר, כבר צר הוא מהָכילוֹ, והמַתְפּוֹרֶת כבר מתבקעת ומתפרדת.

ניסיתי להיות חופשי מסגנוני, ניסיתי הפעם למרוד בו, – ולא עלתה בידי. לא כל השוחק על הכבלים כבר חופשי הוא. נלחמתי בסגנוני בכלי נשקו עצמו. יוסי הכה את יוסי.

---

שרטוטים לשוניים

מאת

ראובן בריינין

קודש וחול הם סימניה המיוחדים של הספרות העברית מיום היוֹתה עד היום הזה.

המושג קודש תופס בה מקום חשוב: כתבי-קודש, לשון-הקודש, גוי קדוש, ארץ הקדושה וכדומה. החיים מקודשים גם במותר, ומוסיפים מן הקודש אל החול. הספרים שאין להם קדושה מיוחדה נקראים בשם: ספרים חיצוניים, או: ספרי-חול. בלשון ההמון נקראים הם: ספרים טְרֵפים-ופְסולים.

הקודש והחול מתנגשים ולפעמים גם מתגוששים בספרותנו. בגבולותיה ותחומיה הם יונקים זה מזה וגם בולעים זה את זה.

הקוֹדש והחול בספרותנו, כשהם נפגשים בגבול צר וחד כחודו של מחט, אז או שהם מגבירים זה את זה, או שהם מחלישים זה את זה. ויש גם שהם מִשְׁתַּנים מזה לזה: הקודש נעשה חול והחול נעשה קודש, ולפעמים גם קודש-קדשים. דוגמה מוֹפתית: שיר השירים. הספרות הקַבָּלִית והחסידית עשירה היא בדוגמאות כאלה.

המעבר מן הקודש אל החול ולהפך יש לו, בספרותנו, מדרגות שונות מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, בחינת סולם מוּצב ארצָה וראשו מגיע השמַימָה.

                                   ***

הספרות העברית באלפי שנות קיומה מתנועעת ומתלבטת בין שני הצירים האלה: בין קודש וחול. פּעם היא נמשכת ונעתקת לציר אחד, ופעם – לציר-שכנגד. בין שני הצירים האלה יש להכיר בספרותנו, בכל תקופותיה ושכבותיה, שני זרמים: הכלָליוּת (האוניברסאליות) והלאומיות.

בכל ספרותנו, מהעתיקה עד היותר חדשה, אתה מוצא שני יסודות עיקריים: הלכה ואגדה. חייב אדם מישראל לעשות או להתנהג כך וכך! אָסור לאדם מישראל לעשות או להתנהג כזה וכזה. אלה הם דברים קבועים במסמרות. יִקוֹב הדין את ההר. אין ויתור אף כּמְלוֹא נימָה. עשֵׂה! או: לא תעשֶׂה!

יש אגדות דמיוניות, ספוֹגִיות, ציורים רוחניים בלבושים לשוניים, חלָקים ומְהוּדָקים: בת-קול יוצאת מהר חורֵב ומנַהמת כיוֹנה…

גם הסופרים והמשוררים העברים שבתקופתנו, יש מהם נוטים לבעלי-ההלכה, ויש מהם נוטים לבעלי-האגדה; ההלכה והאגדה בצורתן של ימינו. ויש שבסופר אחד נפגשים ומתמזגים שני היסודות האלה במידה מרובה או פחותה.

פּרד"ס – אלה הם ארבעה הטיפּוסים היותר מצויים בין סופרינו, מאז ועד היום. יש לנו סופרים פּשטנים, דרשנים, בעלי רמז ובעלי סוד. ויש שבסופר עברי אחד נפגשים ומתבוללים הטיפּוסים האלה, והם מתרוצצים בנפשו ובסגנונו: קצת הוא פַּשטָן, מקצתו דַרשָׁן וגומר. סופרים בעלי ארבעה פּרצופים כאלה אינם חזיון יקר בספרותנו.

                                    ***

“להשכין יפִיפוּתו של יֶפת באהלי שֵׁם”, – הפּתגם הזה טעון בדיקה וביקורת.

אי-אפשר להשכין את היופי של יפת באהלי שם. אין היופי הזה נקלט היטב באהלי שֵׁם, וצר הוא האוהל מהָכִיל היופי הזר ורחב-המושג. אין זיווּגם של שני היסודות האלה, שם ויפת, עולה יפה. אהלי שם יש להם יופי משלהם והיופי של יפת, של יוָן, שמשתדלים להכניסו באהלי שם, היא זמורת זָר, הַרכָּבה מלאכותית, מין בשאֵינוֹ מינו.

יפיפותו של יפת באהלי שם – זוהי פּשרנות, זוהי חצאִיוּת. אם אין באהלי שם יופי משלהם, של שֵׁם, אז אין להשכין בהם יופי זר, נכרי. היופי איננו סחורה שמביאים אותה מן החוץ לאיזו אכסניה, שהיא חוזרת עליה.

היופי הוא חלק אורגאני, שאם אינו צומח מתוך-תוכו של רוח העם עצמו אינו אלא דופי. היופי אינו אלא ההתאמה, ההרמוניה, של חלקי הגוף או של חלקי הרוח. היופי אינו אלא נשמת-נשמתו של הדבר עצמו, ואין להעתיקו ולהסיעו ממקום למקום, מהיכל לאוהל. מושג ה“גלגול” או “עקירת דירה”, אינו חל עליו. כל דבר ודבר, כל היכל וכל אוהל, יש לו חִנו ויופיו המיוחד לו לבדו.

ההשתדלות להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם – בזה יש ניווּל, ירידה, מין: חֶציוֹ לָכם וחציו לנו.

במקום יופי לקוח בהקָפה מאחרים, ראוי להוציא, להבליט את היופי המיוחד השוכן בזויות נסתרות באהלי שם עצמם. צריך לגלות את עתֻרֶת התפארת הסמויה שָׁם מן העין הפּשוטה. צריך להוציא את היופי מנרתיקו המכוער.

“אָמנות לשם אָמנות” הוא מושג זר לספרות העברית המקורית. אָמנות לשם אָמנות היא עבודת אלילים. האָמנות העברית יש בה משום עבודת אלהים, אלהי האמת והצדק.

זה אֵלי ואַנוֵהו!

הנוי הוא בשביל אלהים. כמובן שיש לכל אחד, על-פּי מדרגת השכלתו ותרבותו הפּנימית, ועל-פּי שורש נשמתו, מושג מאלהים מיוחד לו לבדו.

נוֹי בשביל נוי – זוהי עבודה זרה.

המחַברים העברים הקדמונים מתחילים את הקדמותיהם לספריהם בנתינת שבח והודיה לבורא עולם. אם אין אלהים בלב הסופר, המשורר, האמן; אם אין אידיאל נישא, אז יצירתו – הבל ואפס.

                                    ***

השפה העברית, מלבד שהיא, ככל שפה אחרת, כלי-ביטוי למחשבה, לכל צרכי הרוח והגוף, - הנה היא בעצמה קודש. היא לבוש, גוף – וגם רוח, גבֶרת הרוחות. גדולי עמנו בדורות הקדומים צימצמו בה, בשפה העברית, את כל כוונות היצירה, את כל סודות הבריאה, את כל הכוח החיוני של רוח עמנו. הסופרים היו סופרים-ומונים את האותיות. היעדרה של אות אחת, של הברה קלה, היה יכול להחריב את כל העולם. רבותינו הביעו את הערצתם האין-סופית ללשוננו, ללשון העברית בעצמה, בזה שהיו בטוחים ומבטיחים כי אין המלאכים זקוקים ללשון אחרת זולת העברית.

גם הצמחים והפּרחים אומרים שירה לרבונו של העולם רק בעברית, בפּסוקים מן המוכן בכתבי-הקודש. בָּרִי היה להם, לגדולי אומתנו, כי אין השושנה יכולה להיות זקוקה ללשון אחרת זולת העברית. החבצלת נושמת ושואפת בשפת שיר השירים הנודפת ריח פּרחי-השדה.

שְׁמע¹ – בכל לשון שאתה שומע זהו ויתוּר, זוהי פּשָׁרה עם הטמיעה. שפת הלַחש, שפת התפלה, השפה הנפשית בין האדם ואלהיו יכולה להיות רק אחת.

השֵׁם העברי אינו רק מסַמן את העצם, את הדבר, וקובע את אופיו, כי-אם בוראו, יוצרו ונופֵח בו נשמת חיים.

ספרותנו היא בבחינת ארץ-מולדתנו הרוחנית. תולדותיה – הגיאוגראפיה שלה. עלינו לציין בספרותנו את הריה, סלעיה ופּסגותיה, את ימיה, נהריה ונחליה, בקעותיה ותהומותיה. אתה מוצא בה, בספרותנו, גם את ים המלח (הים המת), כמו שאתה מגלה בה נופים יפים, מישורים רחבים, אופקים גבוהים. אגב, גם מדבריות ויערות קדומים אינם חסרים בה.

יש בה, בספרותנו, גם היכל-טוֹעִין ופרדסים תלויים-באויר.

תולדות ספרותנו היא הגיאוגראפיה שלה.

דוֹק ותמצָא. - - -

                           ***

הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם גם התקופה. הסגנון הוא לא רק אופן השימוש בשפה, לא רק אופן השליטה בה, באוצרותיה וברוחה, לא רק סידור המלים ובחירתן, יצירת הפּסוקים ואופן הטעמתם והרכבתם, לא רק אופן שליבת המשפּטים, לא רק הנח והנע, החי והמת, הדוֹמם והצומח בלשון הסופר, כי-אם גם, וביחוד, אופן ההרצאה בכלל, הריתמוס הכללי. סגנונו של הסופר מתבטא ברוח הכללי שהוא שופך על דבריו, על כל שורה ושורה וגם על מה שבין-השיטין. הסגנון הוא נשמת הדברים. סגנונו המיוחד של הסופר מתגלה גם בזה: מה הוא מקדים ומה הוא מאחֵר, מה לו עיקר ומה לו טפֵל, במה הוא מאריך, ובמה – מקצר, במה ואיך הוא פּותח, במה ואיך הוא מסיים. לא רק אופן הזדווגותם של המלים והפּסוקים, כי-אם גם אופן הזדווגותם של הרעיונות וההגיונות שייך לסגנונו של הסופר. מסגנונו של הסופר הננו מכירים עד כמה הוא עבד לשפה ועד כמה הוא אדון לה ומושל בה כנפשו. סגנונו של הסופר מתבטא גם באופן שתיקתו: לכל סופר וסופר יש דברים שהוא עובר עליהם בשתיקה גמורה. ודוקא שתיקה זו מספּרת לנו הרבה. אהבתו או שנאתו של הסופר למלים ולניבים ידועים מַטביעות חותמן על סגנונו.

בכל תקופה ותקופה ישנן מלים וישנם ביטויים שלמים שהם חביבים על רוב הסופרים, גם על אלה שהם שונים ונבדלים זה מזה בכשרונותיהם, בידיעותיהם ובסגנונם. יש סגנון שחותם היצירה החופשית, חותמו של רוח הקודש (אינטואיציה) טבוּע עליו, ויש סגנון שחותם המלאכה טבוע עליו וריח הזיעה נודף ממנו.

סופר שאין להכירו, גם בלי חתימת שמוֹ, על-פּי מספּר שורות היוצאות מעֵטו, אינו ראוי לשמוֹ.

יש להבדיל הבדלה גמורה בין סופרים מאריכים ובין סופרים מקַצרים. בספרותנו יש למצוא טיפּוסים קיצוניים משני אלה המינים. אריכות כזו וקיצור נמרץ כזה שאָנו פּוגשים בספרותנו אין למצוא בשום ספרות אחרת. ויש בינינו, הסופרים העברים, גם טיפּוסים מעורבים: מאריכים לבלי דַי במקום שאין כל צורך, והם טוחנים קמח טחוּן רק בשביל שחביבה עליהם מלאכת הטחינה (כלומר: הכתיבה) כשהיא לעצמה, אותם הסופרים עצמם מקצרים, כמו מקוֹצר נשימה, מדלגים ומחסירים חוליות שלימות בשלשלת רַעיונם, במקום שהיה ראוי להסביר ולהאריך מעט.

הרבה מידות בסגנון ובשפה:

יש סגנון שהוא מצטיין בשפה שִׁלְדִית. הסופר מוסר על-ידה רק את שלד רעיונו, רק את גרעיני מחשבתו. ויש סופרים שהם משתמשים בשפה שרירית. יש לה שלד, שרירים מוצקים וגם צוֹמת הגידים, אך עצבים, עורקי ההרגשה, קרני-המישוש הדקות חסרים לה. ויש סגנון שהוא מצטיין בשפה הנוחה להזדעזע מכל נשיבת רוח קלה, מכל מגע שטחי של איזה הרהור חולף, - אך אין בה לא שרירים ולא עצמות. יש סגנון צמחוני שהוא חיור וחולני, ויש סגנון מלא דם אָדום, כביכול. יש סגנון שמֵן ודָשֵן וצָבֶה יותר מדי, עד שהוא מעכב את הקריאה ומתעַבּה מרוב שמנוניתו, כמו שיש שפה עסיסית נוטפת דבש, או שפה תפֵלה מבלי מֶלח – גם זו רעה חולָה. יש שפה שקופה ובהירה כבדולח וגם את המושגים והרעיונות היותר עמוקים, היותר מורכבים, היא מוסרת בדיוק רב, מבלי שיוכל הקורא לטעות בכוונתו של הסופר. ויש שפה – שהיתה בימינו למוֹדה, שהיא פּרי מוֹח בלתי-מסודר – שהיא עוטה ערפל גם על המושגים היותר פּשוטים וצלולים. - - -

יש סופרים שמתחילים כל דבר מ“בראשית”, מתחילים בכַד ואינם יודעים לסַיים אף בחָבית.

יש שפה כבדה ומגומגמה, מפּני שרעיון חדש תוסס בלב הסופר, והוא עוד לא מצא באוצר הלשוני המקובל והמָסור מדור לדור את הניבים, שיש ביכולתם להביע את החדש המתהווה, המִתרַקם במעמקי נשמתו, על כן מתקַשה הוא בלשונו. מנסה הוא לברוא ביטויים חדשים, מבלי אשר יש לו הכשרון לזה, מנסה הוא לעשות צירופים חדשים מדרכי הלשון הישנים, מנסה הוא להציג את הנגינה על המלים באופן חדש – ועל כן מלא סגנונו כֵּהוּת וקֵהוּת. יפה כוחו של הסופר במחשבה, בהרגשה דקה מאשר ביצירה לשונית. ויש סופרים מגמגמים וכבדי-עט, לא מפּני עומק מושגיהם או חידושם, כי-אם מפּני ליקוי לשוני אורגאני, מפּני חסרון הגיון פּנימי, מפּני הֶעדֵר כשרון הביטוי.

המים העכורים אינם סימן כלל לעוֹמקם. יש מים דלוחים והם – שטחיים. מי שהוא עמל לָצוד מחשבות בסגנון דלוח – יעלה חרס בידו.

יש חֶבלי לשון ויש כּבְלי לשון. מחבלי לשון “יתקלף”, ייוָלד דבר-מה. חבלי לשון פּירושם: חבלי יצירה רוחנית. כבלי לשון אינם אלא כוֹפתים את הרעיון, מַקשים גמישותו ומכבידים את כנפיו.

יש צנועי לשון וניגשים הם בחרדת קודש אל כל ניב, אל כל ביטוי שלא נתמעך מרוב שימוש. ויש חצופי–לשון שאין להם אף צל של יראת הכבוד מפּני המלה העברית, מפני הניב התנ"כי, מפני חוק השפה ורוחה המיוחד.

יש נקיי-לשון, שהם נרתעים מפּני כל ביטוי גס, אינם מנַבּלים את עטם, גם בשעה שהם כותבים על דברים שבצנעה. ויש טְמֵאי-שפָתיים, ואלה – גם כשהם כותבים על דברים שבקדוּשה מנַבלים את פּיהם.

אַשְׁרֵי הספרות שהראשונים מרובים בה על האחרונים.

---

רשימות פורחות

מאת

ראובן בריינין

רשימות פורחות / ראובן בריינין

א

בימים האלה נמלאו ארבעים שנה מעת אשר קרא הסופר הדני היהודי גיאורג בּרַנדס באוניברסיטה של קופּנהאגן את שיעורו הראשון על-דבר “ראשי הזרמים בספרות של המאה התשע-עשרה”. עתודי האוניברסיטה הדנית התקוממו אָז נגד הסופר הצעיר שהיה כחוטא בעיניהם, וחטאתו היתה כפולה: הוא היה יהודי ויחד עם זה מורד במלכות הספרות, כי הוא שבר את אליליה הישנים ויִזְנָה אחרי חדשים. ובגלל חטאתו זו מנעו ממנו את הקתדרה.

ועתה כעבור ארבעים שנה אחרי השיעור הראשון, שהיה אָז גם האחרון, התאספו הפּרופסורים, הסופרים המפורסמים, האמנים הנודעים ורבים מאצילי העם ורבּי-הממשלה אל האוניברסיטה לשמוע מַשא ספרותי מפּי אותו היהודי ברנדס, ויָחוגו את שנת-הארבעים לשיעורו הראשון ויעטרו את בעל היובל בזֵרי פּרחים חיים וישירו לו תהלתו.

                                                                                                    ***

פּעמים רבות ובמקומות שונים כתבתי על אדות גיאורג ברנדס שהוא אחד הסופרים היותר גדולים ומפורסמים באירופּה, ואין אני רוצה לחזור… אף על שורה אחת ממה שכתבתי על אדותיו לפנים, אולם רוצה אני להעתיק בזה מקומות אחדים מ“ספר היומי” שלי על אדות ברנדס, דברים שלא הדפּסתי עוד בשום מקום:

ברלין, 2 נובמבר 1906

… נפגשתי עוד פעם עם גיאורג ברנדס. הוא בא הנה, ברלִינָה, לקרוא שיעור ברַבּים ע“ד פרידריך הגדול וע”ד ווֹלטיר. זה כארבע שנים עברו מעת אשר ראיתיו בפעם האחרונה. מני אָז קפצה עליו זיקנה. קומתו, שהיתה ישרה, כפופה עתה, אולם ראשו מוכתר עוד שערות רבות, שיש בהן מרַעמת הארי. בלובן הכסף של ראשו יש יופי מיוחד, נדיבות חשובה, אולם בשרטוטי פּניו יש איזה קו לא נעים, לא נדיב.

גם הפּעם עשה עלי גיאורג ברנדס שאנוכי מעריצו בתור סופר ולמדתי הרבה מספריו, רושם של אָדם-קטן. גדלותו הספרותית אינה מכַסה על קטנות-המוחין שלו במילֵי דעָלמא, בהוָיות יום יום. ועמוק הכאב לראות סופר גדול, שהוא אָדם קטן. גם הפּעם התאונן בשיחותיו אתי על אויביו הספרותיים, וכמעט בדמעות על עיניו מנה לפני את כל האשמות והחטאים הספרותיים שמצא בו מַכס נורדוי שלא בצדק ושלא במשפּט. פּלא: סופר כברנדס, שלקח את העט בידו עוד בימי נעוריו, סופר הבקי בתולדות הסופרים והספרויות של כל העולם, - סופר כמוהו אינו כובש את יִצרו בשעה שהוא מדבר על חבריו המצוינים, אם לא יהללו ולא יכירו את כל היוצא מעטו. הוא מרגיש כל עקיצה ועקיצה של איזה סופר המתנגד לדבריו, גם של סופר שאינו כדאי כי יעלה את שמו על שפתיו. ובדַבּרו הוא כמעט מתחנן על נפשו, והוא הלא הנהו לוחם, מהַפּך, הורס ובונה עולמות ספרותיים, בשִבְתו אל שולחן עבודתו.

ואולי: דוקא אותם העצבים הדקים והחדים, דוקא אותם כלי-הקיבול הרוחניים של סופר כברנדס המכשירים אותו להרגיש עמוק כל מיני יופי ואת כל השינויים המתהוים בעולם היצירה, הם-הם הגורמים גם להזדעזעות והתרגזות רגשנית בשביל דברים של מה-בכך. הן לא בלי עונש מַעבידים ומטרידים את העצבים עבודה קשה יום יום, שעה שעה, במשך של יותר מארבעים שנה.

בשיחותיו הארוכות מזכיר ברנדס במתכון ושלא במתכוון, כמו על פּי רְגילוּת ישנה, את יחסיו לסופרים גדולים ידועים בני ארצות שונות, ביחוד אלה שכבר מתו, שעזר לפרסומם בעולם. איש- יָרֵח הוא המלַוה שמָשות רחוקות. שורשים עמוקים אין לו במקום עמדתו, לא בתור סופר ולא בתור יהודי. למען היות ברנדס הסופר בכל זיוו המבהיק, בכל ריבּוי צדדיו וגוַניו, צריכים להיות בעולם מתחילה סופרים כאיבסן, ניצשה, אנדרסן, זולא, סטרינדברג ואחרים. ברנדס הוא נביאם, שליחם, מפרשם, מסבירם.

גם בזה יש סרסרוּת, לוּ גם רוחנית.

קופּנהאגן, 12 דצמבר 1908

היום ביקרתי את ברנדס בביתו. הוא מתגורר בבית ישן ברחוב מרופָּשָׁה. רעייתו היא נוצרית. כמדומה לי שיש בנשמתה יותר מניצוץ אחד מנשמת קְסַנְטִיּפָּה. רעייתו הגוֹיָה היתה לי כעין פּירוש לחיי הסופר. בעומדו לפניה היתה קומתו עוד יותר כפופה. מסקירה הראשונה יש לראות כי היא מושלת עליו. - -

ברנדס התנצל לפנַי, ואני כבר התרגלתי להתנצלותו זאת, שאינו רחוק חלילה מעַמו, אשר על ברכיו נולד ושהוא משתתף בצרתו, ולא פּעם אחת נלחם על זכויותיו העשוקות. לחנם מאשימים אותו שהוא מכחיש בגזעו ומסתיר יהדותו. להפך: הוא מתגאה בגזעו ובאחיו הגדולים כשפּינוזה, לאלסאל וביקונספילד, אולם אין לו חיבה יתרה לאמונה העברית ולקולטורה העברית, כי דני הוא על פּי חינוכו וגידולו, ויוָני הוא על פּי השקפת-עולמו. ואם רחוק הוא מן היהדות אשם בזה מורה-הדת, שהיה לו בימי ילדותו, הוא הפּרופסור ווֹלף, מי שהיה אָז הרב של קופּנהאגן. הרב הזה נטע בלבו כעין שנאָה כבושה לעיקרי הדת היהודית “וגִרְסָא דְיַנקוּתָא” אינה נשכּחת ונמחֶקת על-נקלה. ברנדס הודה לי, שאם הוא שכוח לפעמים את צור מחצבתו, או שאינו מרבה לחשוב ע"ד מולדתו, יבואו בני ארצו והסופרים הנוצרים מכל הארצות, ביחוד בגרמניה, אלה שיש להם אתו חשבונות ספרותיים, ויזכירוהו שֶׁבַע ביום כי יהודי הוא וששמו האמיתי הוא משה כהן. בדַבּרו הראה לי מכתבים מכל גדולי העמים ואיתני הארץ הפּונים אליו בעניינים שונים ודורשים לעזרת עטו, ובכל זאת כולם כפויי טובה הם לו. הן לא באשמתו ולא ברצונו הטוב נולד יהודי, ובכל זאת קללת העם העברי רובצת גם עליו. – ועוד הפּעם תלונה והתאוננות. רחמנות…

ב

במות קארל מארקס בשנת 1883 בלונדון השאיר אחריו “הון” (ספרו הידוע) גדול ותלמידים רבים, אַך לא השאיר אחריו בנים, כי אם שתי בנות. האחת איבדה את עצמה לדעת, לפני שנות-מספּר, בשנאָתה לבעלה, והשנייה שמה קץ לחייה, בשבוע זה, באהבתה לבעלה לאַפאַרג¹. ברצונה הטוב ליוותה את אלופה (אשר בָרַר לעצמו מיתה יפה) לעולם הנצח, כי שניהם יָראו את הזיקנה ותולדותיה הכרוכות בה: המחלות ואפיסת הכוחות. בזוג הזקן הזה נתקיים מקרא מלא: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

קארל מארקס היה אחת הטבעות היותר אחרונות בשלשלת-יוחסין של רבנים וחכמים עברים (שם משפּחתם היה “מרדכי”). עתה, במות לוֹרה מארקס-לאַפאַרג, כּבתה גחלת הרוח האחרונה של משפחה זו. וכן הולך הרוח העברי בגלות ועושה קפיצות משונות ואיומות ומתגלגל בצורות כל כך רחוקות זו מזו. האֵם הזקנה היתה רבּנית, ירֵאה וחרדה, צדקנית ומדקדקת במצוָה קלה כבחמורה ומתפּללת בכל יום: “אל תשליכני לעת זקנה ורוח קדשך אל תקח ממני”. בפי האָב הזקן, הרב, היה שגור: “זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן נתוספת עליהם”. האָבות-הזקנים של מארקס לא יָראו את הזקנה ומחלותיה. הרוח אינו מזדקן. הם שהאמינו בחיי הנצח לא יראו את החיים ולא ביקשו את המוות גם בימי שיבה וחליים רעים, גם בימי צרה ומצוקה, כי יסורים ממרקים את עוונותיו של אדם, ואלהים נתן את החיים והוא יקחם, - והמאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. - - -

הנכדה של אותם הרבנים והרבניות חשבה ועשתה אחרת.

ג

בכנסיית-סופרים שלנו, ביחוד בשוק העתונות-היהודית שברוסיה, רק מתקוטטים ונִצים האחים לעט, משליכים זה על זה רק שיקוצים וגידופים על פּי סדר האלפא-ביתא. אצלנו הוֹכח-יוכיחו הסופרים איש את עמיתו רק עד הקאָה, אך לא עד הכאָה. אצלנו רק גָבר פּולמוּס הקולמוס, אך, תהלה לאֵל, עד מלחמת האגרוף ושבירת העצמות, לא עפ"י דרך הדרש, כי אם כפשוטו, - עוד לא הגיע, חלילה, הדבר. וכשאלה הסופרים של העתונים היהודיים, גם בעלי הפּלוגתות עצמם, נפגשים בבית-הקַהוה בניו-יורק, הם יושבים על כוס חַמין כּשֶׁבת אחים יחד. לפעמים הם מתווכחים זה עם זה בענייני ספרות ופוליטיקה, וגם בהגיעם עד סלע המחלוקת ישלחו, לכל היותר, רק עקיצות לשון וחידודים שנונים איש על חשבון רעהו – וחסַל פּרשת התוכחה. והנני מעיד עלי שמים וארץ שמעולם לא ראיתי, אף כי גודלתי בחברת אנשי-הדיוֹ, שני סופרים בעברית או ביהודית מכים זה את זה, ומה-גם חונקים זה את זה סתם בעלמא, רק כדי לפכח מעט את השעמום או להפיג את שכרונם, כי שיכורים המה ממלים חריפות, אך לא מיין, והסכנה לא גדולה כל-כך…

שונה לגמרי הוא הדבר אצלם, בכנסיית הסופרים והאמנים שלהם. מלחמת שנַיים באקדח או בכלי נשק ממין אחר הוא חזיון מצוי בקרב הסופרים שלהם. אולם על מלחמת-השניים עוד חופפת איזו קדוּשה של מסורה אצילית. כי יפגע סופר לועזי בכבוד רעהו, לוּ גם יהודי, וקראו זה את זה למלחמת-שניים – לא דבר חדש הוא. מנהג לועזי דין הוא: אין כבודו של אָדם המחולל, ביד או בלשון רעהו, מוּשב אליו אלא אם יצא למלחמה ונשפּך דם אחד מהם, או, לכל הפּחות: אחד מהם יצא בשֵׁן ועַיִן. מי שהטילו בו מום כזה בשעת מלחמת-שניים יתפּאר במומו והיה לו לאות ולמופת על אומץ לבו ועל כבודו החדש עִמו. כבר צווחו קַדמַאֵי ובַתְרַאֵי על מנהג אכזרי זה ולשוא, כי מנהג אבירים הוא משנים קדמוניות וכל המזלזל בו יהיה לבוז. ומי מאבירי העט רוצה להיות לבוז? ובכן נפלו רבים מגדוליהם במלחמת-שניים כמעט על דברים של מה-בכך.

וגם סופר החזיונות הנרי ברנשטיין² שלנו בפאריז היה אָנוס, וכבוד היהודי ביחוד היה מחייב אותו לזה, לצאת במלחמת-שניים עם רבים ושונים ממחרפיו הצרפתים הגמורים, ונצחונו במלחמתו זו הנחילהו פּאר וכבוד הרבה יותר מכל מלחמותיו בשדה הספרות.

אולם העתונים שנתקבלו היום מאירופּה מספּרים על מלחמה אחרת בין ראשי הסופרים הרוסים הגמורים. וזה תוכן המאורע בקיצור: בבירת-פֶּטר היה הדבר. ומעשה שהיה כך היה. בבית המשחק הנודע בשם “חאדאטוב”, בית המוכן מאָז למשתאות, לפורענויות ומכות, היה משתה שבאו אליו רבים מן הסופרים, מ“חֶלְבּם ושַמנָם”. בין האורחים היו גם מלך הסופרים החדשים אַנדריֶב³ והמשנה-למלך קוּפּרין⁴ שאת שניהם יעריצו ברוסיה-הצעירה ולפני שניהם ישתחוו ובצמא יִשתו את דבריהם ובסלעים ישקלו מִליהם. אַנדריֶב וקוּפּרין לא פרשו מן הציבור ושתו אֶת השותים כדת ושלא כדת. ואחרי השתייה ישב לו קופּרין בזווית זו עצוב ושומם כאָבל בין החתנים, ואנדריֶב בעל המרה-השחורה ישב לו בזוית אחרת ולבו היה טוב עליו ופיו מלא שחוק. קופּרין ליגלג על אנדריֶב וכשלא הרגיש זה האחרון, או עשה את עצמו כאינו מרגיש, בעקיצותיו ולגלוגיו של הראשון, התנפּל על אנדריֶב והתחיל חונק אותו בצוארו, ולולא שהפרידו ביניהם בחָזקה כי אָז היה נחנק הגדול בין סופרי רוסיה כיום בידי חברו ולא נותרה בו נשמה. אנדריֶב התעלף ובינתיים התנפּלו הסופרים, בעלי הצדדים השונים, איש על רעהו ומכות ומהלומות, פּשוט כמשמעוֹ, כפולות ומכופּלות, עפו מכל צד ועבר, וסימנים מובהקים הטביעו הסופרים איש איש בפני חברו.

זהו סיומה של תקופת הריבולוציה המדינית והספרותית ברוסיה.

תמו המלחמות בעד חופש האָדם, בעד חופש הדעות והדיבור, והחלה מלחמת האגרוף בקרב מנהיגי הדור הרוסי, מלחמת שיכורים, זוללים וסובאים.

וקופּרין שעוד מעט וחָנק בידיו את אנדריב יש לו מעריצים, תלמידים, מתַרגמים ומחקים בקרב סופרינו אשר ברוסיה. היחַקו גם את “המַהלך החדש” הזה?

הן בימי המגיפות המוסריות האלה הכל אפשר.

עוד הערה קטנה אחת:

אם אין אני שוגה יצאָה מבית “חאדאטוב” זה, מאותה חבורת-הסופרים עצמה (סַמי מכאן את אנדריֶב), הקריאה למלחמה נגד הסופרים היהודים המתפּרצים בחוצפּה גלויה להיכל הספרות הרוסית מבלי הכיר, מבלי הרגיש את הנשמה הרוסית בכל רחבותה וגודלה.

אָמנם גדולה ורחבה היא הנשמה הרוסית וכוללת בתוכה את כל ההפכים.

ליאו טולסוטוי מת, וקופרין הוא אחד מיורשיו.

וספרותנו מלקטת שירַיים ופרורים מתחת שולחנם של היורשים האלה.

ניו-יורק, 30 ביוני, שנת 1910

---

דפים מקוטעים (מפנקסי הישן)

מאת

ראובן בריינין

שַטתי היום שעות אחדות רצופות על-פּני הבריכה בסירה קטנה. זה כחצי יובל שנים, שלא אָחזתי משוֹט בידי; והיום הייתי מנהיג הסירה, – ומַנהיג לא רע.

רחצתי עינַי בתכלת השמים ובתכלת הבריכה. שאַפתי אל קרבי את ריחות היער ואֶקשַב להֵד ההרים. גופי העלוב, שאני מקַפּחוֹ ומחַסרו תנועה זה ימים ושָׁנים, נהנה היום הנאָה מיוחדה. הוא בא על שכָרוֹ. זה ימים ושנים הנני דואג לרוחי, הנני מטפּל בו כמו שמטפּלים בילד חולה, הנני סובל קפּדנותו, גַחמָנותו ואת כל הקַפּריסים שלו. אולם את גופי, נוֵה נפשי, הנני שוכח לעתים קרובות, שוכח לגמרי, או שאני מזלזל ומתרשל בכל הנוגע לבריאותו. הֶרגל רע הוא, שבא אלי בירושה מאבותי ומאבות-אבותי זה דורות –בשָׁנים; ואם אני מחזיק את גופי בנקיון גמור ומקפּיד על טהרתו, אין אני עושה כל זאת אלא בשביל אדונו, שליטו: הרוח. האָדון, הרוח, דורש מעבדו, משרתו, גופי, כי ישמשהו מתוך נקיון וטהרה, כמו שדורשת הגבירה משִפְחָתה, כי תיראֶה לפניה בשמלות נקיות.

וגופי העלוב משמש את רוחי המפונק שלא על-מנת לקבל פּרס. אולם לכל יש מידה וקֶצב. בזמן האחרון, נלאָה גֵוי לשאת את עוֹל רבּוֹ העריץ, אשר הכביד עליו לא לפי כוחותיו; וגֵוִי, שעמד לרוחי בכל עת צרה, – ולפי ערך שנותַי עודנו רענן וגמיש הוא, – הנה בימים האחרונים התרפּו עצביו מרוב ישיבה; מוֹרד הוא בממלכת רוחי ומסרב לפקודותיו הנמרצות. העבד תובע את עלבונו, את זכויותיו הראויות לו.

והנה היום נתתי לגופי את שלו. הספּקתי את תביעותיו הצודקות. יום שלם עבר עלי ללא-קריאָה וללא-כתיבה; ויום זה היה מכוּבּד מכל הימים בתנועה בריצה, בשיטה על-פּני היאור, בטיפּוס על ההרים ובישיבה של מנוחה שלימה. היום הזינותי את חושי בראִיה יפה, בשמיעה יפה ובריחות נעימים. זאת היתה פּקחוּת יתירה מצד רוחי, ששיחרר היום את עבדו, גופי, ונתן לו לָחוג את חגו-הוא, למען יהיה לו משרת בריא כל-צרכו. שָׁבַת ויִנָפש גֵוִי, ורָווח גם לרוחי.

אילו היו סופרינו העברים מטפלים יותר בתרבות גופם, בהתעמלותו, בגמישותו וטהרתו; אילו היו מדקדקים יותר בחינוכם וטיפּוחם של חושיהם, כי אָז היתה לנו ספרות אחרת, ספרות יותר בריאָה, שלא היתה סובלת ממחלת עצבים, מנשימה קצרה, מחוורון ומחוֹסר-דָמים.

היום ואתמול לא למדתי דבר מפּי סופרים וספרים, כי-אם מצמחי האָרץ. כמה יופי, כמה שלוה וצניעות בחיי השושנים, בחיי הוורדים למשפּחותיהם; ואלה ילדי הטבע הרכים והענוגים, כמה אנרגיה, כמה תשוקת-החיים צפונות בכל עַליהם, בַּדיהם וגזעיהם! בפקחיות מנוסה, בעקשנות מיוחדת, הראויה לתהלה, ובהתאַמצות נמרצה הם מטים את ראשיהם לצד השמש וסופגים אל קרבם את קרניה.

אילו הרבו סופרינו ללמוד מפּרחי השדה וילדי שעשועיו, אילו היו מַרבּים להַטות אוזנם להֶמיית הנחלים, ללחישות היער וסודותיו, אילו הרגילו את מבטם לאופקים גבוהים, למרחביָה, כי אָז לא היה נודף מספרותנו החדשה ריח החֶדר, ריח הישיבה, ריח הכנופיה הצרה, ריח הדחַק והלחַץ. – - –

---

הרהור מוזר ומשונה עלה היום על לבי, ואין אני יכול עוד הַצפּינוֹ. הרהרתי: האם יקום בין נינַי הרחוקים, בדורות הבאים, לאַחר מאות בשנים, אחד, שיהיה סופר עברי (אם בכלל יהיו סופרים גם בדורות הרחוקים)? האם יימצא בקרב נינַי ונכדַי הרחוקים אחד, אשר יַגשים את חלומותי הספרותיים, שאני חולם היום, מבלי יכוֹלת לתת להם פּתרון בחיי אָני? האם יהיה אחד מזֶרע זַרעִי גומר את אשר החילותי בלי הצלחה רבה, ומה שלא עלתה בידי-אני אולי יעלה בידו-הוא? מה יקבלו ניני הרחוקים ממני בירושה? איזה חלק מרוחי יחיה ברוחם הם? מי יודע, אם לא יהיו ניני ונכדי הרחוקים ההפך הגמור ממני, המסקנה המתנגדת?

ואם יימצא בקרב נכדי וצאצאיהם אחד, שיהיה סופר עברי, האם יהיה איזה דמיון, איזו קירבה-נפשית בין שפתו וסגנונו הוא ובין שפתי וסגנוני אָני? האם ילמד ממני, מזקן-זקנו, איזה דבר מכל אשר כתבתי? האם יימצא אחד בין נכדי, אשר קנייני רוחי יהיו יקרים לו, אשר ימצא חֵפץ באחת מיצירותי בספרות ואשר ילמד דבר–מה מניסיונותיי הספרותיים, שעלו לי בכל–כך עמל, בכל–כך קרבנות? או אולי גם הסופר העברי, אשר יקום בין ניני, ילעג לכל אשר כתבתי, לכל אשר יצרתי, ולא יאבד אַף רגע על קריאה באחד ממאמרי? ואם יהיו אחדים בין נכדי, אשר יבינו עברית, אולי יקראו: כמה פעוטים, כמה דלים היו העניינים, שטיפל בהם זקננו בספריו ומאמריו! מה מצומצמות ומוגבלות היו השקפותיו והשגותיו הספרותיות! זה היה בּטלן מנוסח ישן-נושן; הן רק איזו מאות שנה עברו אחרי מוֹת זקננו זה, שהיה סופר עברי בדורו, ואנחנו – כמה התרחקנו מעל עולמו הוא ומעל בני דורו!

ומי יודע באיזה סגנון עברי יכתבו בעוד מאות שנה. אולי, אם היו מגישים לי כיום אחד הספרים העברים, אשר יחוברו לאחר מאָה שנה, ומה גם לאַחר מאות בשנים, לא הייתי מבין בו אַף דבר וחצי דבר; אולי לא הייתי משיג לא את העניינים, אשר ידובר עליהם בספר הבא, ולא את השפה העברית, אשר בה ייכּתב.

ואם אין ראָיה לדבר, הלא כבר יש זֵכר: יש שקשה לי גם כיום להבין מבלי יגיעה יתירה, – ויש אשר גם היגיעה היתירה איננה מסייעת, – רבים מן הסיפורים והמאמרים העברים, הנכתבים בדורי-אני, ביָמים אלה; ישנם לנו גם כיום סופרים, וביניהם גם בעלי כשרונות ורוח, ששפתם העברית היא כל-כך כבדה, כל-כך עֶצְיונִית, בלי שמֶץ לחלוחית, או כל-כך מעורפּלה, כל-כך בְּצָלִית (כלומר, קרום על גבי קרום, נרתיק בתוך נרתיק, כבָּצָל) ומחוספּסת, עד שבקושי רב הנני יורד לסוף כוונתם, – אם בכלל יש כוונה ויש סוף לדבריהם. כל ניב מניביהם, המסורבלים בבשַׂר השָׂפה, חסרת-השלד, יש לו או טעם הירוֹקָה שעל פּני השומן, או שאין לו כל טעם. ואולי רק לי נדמה כך, יען כי הנני מן הנחשלים בנוגע לשימושו של הסגנון העברי ואין אני טועם את היופי המיוחד, שיש בקפיצותיו ודילוגיו של קיטֵעַ, היוצא בקַב שלו. מוצא אני אצל טובי משוררינו, בעלי הסגנון היפה, חרוזים נוחים, רכים ונעימים. וכשהם נופלים על מוחי ויורדים אל חדרי לבי, אין הם משמיעים שום קול חריקה, אפילו לא אוושה דקה. נפילה זו, ירידה זו, היא כל-כך חרישית, כל-כך צנועה כירידת שמורות המשי של נערה יפה ותמימה, בשעה שהיא עוצמת עיניה מחמת בושה או מחמת עיפות. ויש חרוזים ופסוקים אצל המשוררים החדשים, החדישים, שהם נופלים על מוחי בקול משונה וגס, בקול צרוד וחורק כקול גרידה במַחבת-ברזל, או כקול אופני עגלה בלתי משוחים בזפת, קול מרגיז את נפשי עד היסוד.

ומה אני דורש מהשפה העברית? מליה וניביה יירדו, יפּלו בנחת וברוֹך כנשירת עלי החבצלת הענוגה, או לפחות, כיורֶה בבוקר אביבי, ולא יפּלו כברד או כאַבני אלגביש. אם באמת יפה הקול לבְשָמים, אָז ודאי הכתוב מדבר בקול נעים ורך, ולא בקול גס, הרוֹצֵע את האוזן. ישנם קולות בלתי-נעימים כאלה, אשר בהגיעם גם לאוֹזנֵי פּרחי השדה, – והָאמֵן-תאמינו לי, כי יש אוזניים לפרחים, כמו שיש להם עיניים, – נָבוֹל-יבּולו, כָּמוֹש-יִכמְשו. שכינתה של השפה העברית מנַהמת כיונה, ואינה צורחת כעורֵב. יש מלים, שהן מלטפות ומסלסלות את האוזן ואת הרגש הצנוע (ומה רב מספּרן בשפתנו!), ורבים מסופרינו החדשים בוחרים דוקא, וכמו להכעיס, את אותן המלים, שהן צורמות את האוזן, פּוגמות את ההרגשה הלשונית ומעליבות את הרגש. יש מלים וצירופי-מלים, שהם רכים כשמן, והם נבלעים מאליהם בנעימה; ויש מלים וצירופי-מלים, שטעם חומץ להם, והנפש היפה, – אם ישנן עוד נפשות יפות בין קוראינו, שכבר קילקלו את חִכּם וטַעמם, – סולדת בהם.

חברַי הסופרים והמשוררים העברים, בבקשה מכם, חביבַי, הבו לנו מעט רוֹך, מעט נוֹעַם בשפתכם, מעט מֶשְׁיוּת בסגנונכם! חצי-המַלכוּת בעד פּסוק אחד, בעד חרוז אחד נעים ורך. אַשרי הסופר העברי, שהוא בַּשָׂם, ואוי לו למי שהוא בורסקי.

אין כל ספק, כי האָדם הבא, ומה גם העברי הבא, יהיה מוסיקאַלי הרבה יותר מהאָדם של היום. ואתם, הסופרים והמשוררים, שאינכם מקפּידים על יְפִי המלים וצלצולן, על הסגנון והודוֹ, עתידים אַתם ליתן את הדין לפני הקורא הבא, אשר עוד ייוָלד, – הקורא הבא, אשר יהיה יותר שירי ומוסיקאַלי. אבל כמה הם הסופרים והמשוררים, הירֵאים את משפּטם של הדורות הבאים?

---

אמרה שגורה היא בפי כל מבקרי וחוקרי הספרות והאָמנות, כי כל יצירה-אמנותית אמיתית היא בבחינת “אורגַניסמוס”, חי הנושא את עצמו, אורגניסמוס, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו. הנחה זו היתה לעומדים בראש הספרות והאמנות כאמת מוחלטה, שאין להרהר אחריה.

כשאני תוהה על קנקנה של הנחה זו, המקובלה כיום בין טובי הסופרים והאמנים, – הנחה, שהפילוסופים נתנו לה הסכמתם המלאה, – הנני מעיז להרהר, שאין זו אלא דמיון וכזב, מליצה בעלמא.

לראשונה: גם באורגניסמוס של עולם הצמחים או של בעלי-חיים, יש להוסיף עליו או להרכיב בו דבר-מה לטובתו, ליופיו, לבריאותו וגם לתפקידו היותר מתאים. כן יש גם לגרוע ממנו לטובתו, כמו הרחקת המעי-האָטום (או כמו שנקרא בלשונות העמים “המעי –העיוֵר”) בגוף האָדם על-ידי ניתוח ידוע. המעי-האָטום, למשל, הנהו קן למחלות ובאופן היותר טוב רק “סרח עודף” בגוף האָדם החי, כי אין למעי זה שום תפקיד מיוחד.

מיכַניסמוס, אורגַניסמוס, אמנות, – אלה הם שלושה דברים מיוחדים ונבדלים זה מזה תכלית ההבדל.

האמנות (בכלל זה: יצירה פּיוטית, ציורית, בלטריסטית, וכדומה) האמיתית איננה נוצרת ונעשית על-פּי חוקי המיכניקה, כלומר,על-פּי מלאכה בכוונה ובחשבון, לפי כללים ידועים. אגב יש להעיר, שהשעון, למשל, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו אַף גלגל אחד, אַף יתד קטנה, אַף מחט דק, ובכל-זאת איננו אורגניסמוס, כי-אם מיכַניסמוס. והוא הדין גם במכונות ידועות אחרות.

שנית: אין היצירה האמנותית מתרקמת ומתהוית כאורגניסמוס. החוקים השולטים בהתהוותו של גוף חי, או של צמח, בגידולם והתפּתחותם, שונים הם מאותם החוקים המיוחדים, השולטים בהתהוותה של יצירה אמנותית.

כמובן, שישנן יצירות ספרותיות, שהן מתקרבות במהותן יותר אל המיכניסמוס, ויש מהן שהן קרובות יותר אל האורגניסמוס.

אולם רק הגשמה יתירה [ווּלגאריזציה] היא, רק מליצה ריקה, אם אומרים ומחליטים, שיצירה אמנותית היא אורגניסמוס, תכלית בפני עצמה וכדומה.

מנקודת-השקפה זו אם תקוּבָּל, ואם תבורר עוד יותר, נבוא לידי שינוי ערכין בעולם השירה והאמנות, ויחסינו אליו יהיו אחרים לגמרי.

מונטריאל, אבגוסט 1912

---

מתוך צרור מכתבים

מאת

ראובן בריינין

א

חבר-לדעה וידיד נעורים.

במכתביך התכופים אלי הִצַעת הרבה שאלות לפנַי, שאלות העומדות, לפי דעתך ולפי הנוסח המקובל ב“רומו של עולמנו”. לא מיהרתי לענות לך. ימי דין-וחשבון נפשי היו לי. הסתכלתי במצפּוני רוחי, התבוננתי על כל הנעשה בעולמנו, עד שהחלטתי לענות על איזו מהערותיך ומהשקפותיך. פּטור בלי כלום אי-אפשר.

לא מיהרתי לענות על דבריך היקרים לי, יען כי קשים עלי בימים אלה הדיבור והכתיבה. הדיבור והכתיבה בעניינים העומדים על הפּרק, ודורשים בירור וליבון.

קשה עלי הדיבור, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה.

קשה הדיבור, כי המלה הנדפּסה, כמו המלה החיה, איבדה את ערכה, את משקלה ואת כוח השפּעתה על הקוראים ועל השומעים.

וכשמוציאים את המלה המחַלחלת בנפשנו וצורבת בה כשפוד מלוּבן באש, אותה המלה שאָנו חושבים כי צריכה וגם ראויה להשמע ברבים, אין היא משמיעה הד, אין לה בת-קול, נשארת היא יתומה. ויש גם שהיא, – אותה המלה הניתקת מפינו או מעֵטנו, – משיגה את ההפך ממה שהיא רוצה, ממה שהיא מכוונת.

קטן ודל הוא הציבור הקורא עברית. אין לנו שוק, אין לנו רחוב. אין אָמנם להצטער על זה הרבה. יש שמכניסים רעיון בחשאי לחוג מצומצם והוא יוצא סוף-סוף בקולי קולות וכובש את הלבבות והרוחות, והוא מנקה ומטהר את האויר המלא סרחון ואֵדי נגף. אין אָנו רודפים אחרי הרבים והמרובים יותר מדי; אין אָנו מבקשים את השוק והרחוב, כי אם את הנבחרים, המעולים, המשפּיעים על השבּלים הבודדות והמלאות. אבל דָא עָקא, שעדתנו המוגבלה במספּרה פּזורה היא בארבע רוחות השמים. ומושפּעה מכל התרבויות הנכריות, מכל המאורעות המדיניים והחברתיים וגם מכל מחלות-הזמן השוררות בעולם הגדול. והמרחקים והשינויים הרבים והתכופים באַקלימוֹת-הרוח השונות והמשונות מחלישים ומתישים את כוח-היְרִיָה של המלה העברית הנזרקת אל הקהל.

אין הסופר העברי – אִם לא נֶחלָה במחלת-הגַדלות – רואה את עצמו, אַף בחלומו, בתוך כּרוֹז הפּונה אל ההמונים העצומים. עָנָיו הוא הסופר העברי – ולפעמים אולי יותר מדי – ברצונו הטוב וגם בהכרח, באונס.

הענוָה בכלל יאה לכל איש ואינה מַזקת – גם בימי-החוצפּה האלה – גם לסופר. אולם, לָמָה נכחד, גם אלה הקוראים העברים, המעטים בכמוּתם, שיש לנו – לא לנו הם, לא לנו הם בכל לבם ונפשם. אותן הנימים הדקות והבלתי נראות, שהיו תמיד נמשכות ונארגות בין הסופר העברי ובין קוראיו, ניתקו, נפסקו (אולי רק לזמן, עד יעבור זעם העולם, אבל נפסקו). לא מענייני הפּעם לטפל בשאלה: באשמתו של מי או מה. נניח זאת לפעם אחרת.

עבדה היא, ועובדה מעציבה, כי כל אחד הקוראים העברים מכניס כוונה אחרת בדברי הסופר. כל אחד מהם מפרש את דבריו לפי הדרוש לו לקורא באותה שעה ובאותו מקום שהוא מחובר אליו, והוא מוציאָם מידי פְּשָׁטָם הפּשוט. כל אחד מהם, מהקוראים, חושד כי יש לו לסופר, בכתבו מה שהוא כותב, פְּנִיָה עצמית, או מחשבה זרה, שהוא רק מעלימהּ ומבליעהּ בין-השיטין. בעווֹנותינו, עווֹן הדור, חדלו להאמין, שיש עוד בנו סופרים עברים, שאין להם שום פּנייה, כי אם את טובת עמם הם דורשים, כי בצערו וביסוריו הם משתתפים כבנים נאמנים, כי הצלָתו מכליוֹן עולמים והרמת רוחו הם מבקשים, ורק לזה הם מתכוונים.

הִכָּה אלהים את עמו, אשר בחַר בו, לרסיסים: למפלגות, לכתות, לסיעות, לשדרות עליונות ותחתונות, לפּלוגות ואגפים שמאליים שבימין, ימניים שבשמאל, שמאליים שבשמאל וימיניים שבימין, עם כל יתר הצירופים והכינויים והשמות. וכל אותן הכנופיות, למיניהן ולסוגיהן (המזכירות את העיגולים בתוך העיגולים לאין-מספר, הנעשים על הראי החלק של המים השוקטים בתוך הנהר אם ישליכו בהם אבן בכוח גדול), מתקוטטות, מתגוששות, מתרוצצות זו בזו ומבטלות זו את זו תכלית הביטול. כל אחת מהן מאמינה, או מעמידה פּניה כאילו היא מאמינה, כי היא, ורק היא, מלח האומה, או סולתָה ושַמנָה – אם היא כופרת באומה – של האנושות, כי רק בימינָה האמת הטהורה, כי רק היא עתידה להציל את העולם מחורבנו ורק גדוליה וגאוניה, מוריה וסופריה, הם גדולים וגאונים, חכמים ופקחים, והשאָר – אינם שוים אף קליפת השום. וכל אחת מהכנופיות האלה – שלֶגְיוֹן מספּרן – עויֶנת את הסופר, שאין הוא נמנה עליה, שאין הוא מרים את דגלה ונושא את כליה, אַף אם העלו חלודה.

התוצאה מכל זה: זלזול גמור בכבוד המלה היוצאת מלב סופר, שאין הוא משועבד ברוחו לאיזו פּרוגראמה ועשרת-דברותיה, כאילו ניתנה על-ידי רועה נאמן מהר סיני, אַף אם באמת אינה אלא כתובה על ניר מחוק וקמוט, או על גבי חול הנרמס תחת הרגליים.

ומסיבה זו עזבו שרידי הסופרים העברים את חלקת הפּובליציסטיקה, את הטיפּול בשאלות הזמן, במארעות השעה החיה, בענייני המפלגות, וילכו להם אל קברי-אָבות, וישימו לבם לגוילים עתיקים, לדורות ראשונים, לחכמתם וספרותם, לאגדותיהם ומליצותיהם, לשיריהם ופּזמונותיהם, או שהם מקדישים כשרונותיהם הברוכים וכוחותיהם, המרובים או המועטים, לענייני ספרות, לשירה ואָמנות, העומדים מחוץ למקום ומחוץ לזמן. פּנו עורף לצרכי הדור, לתביעות היום ולפּתרוני השעה. נטו הצידה מדרך החיים ההוֹוים והסוערים. אסטנסים הם ועניי דעת. אין הם רוצים לפשוֹט נבֵלות בשוק ולהוקיע נגד השמש את השערוריות הנעשות פּעם פּה ופּעם שם. מייחדים הם את כשרונותיהם בזוית מיוחדת להם לעצמם, כי אין הם יכולים לָכוֹף את ראשם ולכווץ את דמותם, למען הִכָּנס בזחילה אל איזה לוּל של מפלגה או של כתה לחַטט שם באַשפּה ולהעלות איזה גרעינים ופרורים. יודעים הם מראש, כי גם בלול הצר לא ימצאו מנוח, וסוף-סוף יבואו האפרוחים, הפּרגים, וינקרו בצפּרניהם את עיניהם, בפחדם שמא ידחקו את רגליהם, שמא ייגָרַע מחלקם.

מעריצים עוד אצלנו סופר או משורר כל זמן שהוא מרחף בעולמות עליונים, כל זמן שהוא מתקומם נגד העוול סתם, כל זמן שהוא מטיח דברים מָרים רק כלפי השְׁכִינה, כל זמן שהוא מבקש את היופי סתם ואת האמת סתם, כל זמן שהוא שופך חמתו וזעמו על שונאינו ומחריבינו מחוץ, כל זמן שאינו יורד למטה מעשרה טפָחים ואינו בודק ומבקר את המעשים של יום-יום, הנוגעים עד הנפש ונוקבים עד התהום, כל זמן שאין סכנה נשקפת מכתיבתו, משירתו, לענייני המפלגה הממשיים, כל זמן שאין הוא חותר חתירה מתחת לכסאו של אחד האלילים, שאנשי המפלגה כורעים ומשתחוים לפניו, כל זמן שאין הוא נוגע באֵבוס המפלגה ובקופּת-שרָצים שלה, כל זמן שאין הוא מזריח אורו על אלה הזָוִיות האפלות בחיינו הצבוריים והלאומיים שנוח להן, לבריות הרומְשות שם, לעשות מעשיהן במַחשָׁך.

מעריצים אצלנו את הסופר, את המשורר, כל זמן שהוא מעריץ את מעריציו, כל זמן שלא מרד בהם ולא נטה ממסילתם הכבושה ולא נתנסה בנסיונו של אברהם אבינו, ש“אם כל העולם מעֵבר מזה – הוא מעבר אחר”, כל זמן שהוא משמש להם, למעריציו, אִסתְרָא בלגינתם הריקה לקשקש בה בשביל הנאָתם וטובתם. ינסה-נא הנערץ, יהיה ביאליק או אחד-העם, לצאת אל העם ולגלות קלון מנהיגיו, ינסה-נא לפרסם דברים, שיש בהם להזיק לעניינים ממשיים של איזו מפלגה ולהרוס את קנם החם של הפּקידים ומשרתיהם, ינסה-נא לגרש מעל האבוס הצבורי את האוכלים ואינם עושים מאומה, או עושים מעשים מכוערים אשר לא-ייעשו, ינסה-נא להשליך את העטרה מראש מוֹלך-מעצמו, אָז לא ינקוהו מעווֹנו זה. כל פּקיד צבורי שהריח את הסכנה הנשקפת לוֹ מדברי הסופר הנמרצים והגלויים, ימצא די חוצפּה בנפשו לעַפֵּר בעָפָר ובטיט חוצות לעומת הסופר או המשורר בחסד אלהים אבל לא בחסדו-הוא.

ב

ידידי, הרָחוק במקום וקרוב ברוח,

במכתבך האַחרון הנך אומר: "האוקינוס לא הפריד בינינו. אחים היינו בעבודה הציונית והלאומית בתקופתה הראשונה, בימי ילדותה, כשאַך יצא הרעיון הגדול לאור עולם, ועתה, בהיגמלו, בקבלו צורה מוחשית, האם ניפרד? כמה מאתנו, מאותם הימים הטובים, נשארו עוד בחיים, וכמה מהיחידים האלה נשארו עוד נאמנים ומסורים לדגל שהרימונו אז בידים צעירות ואמיצות? ואם גם “שארית הפּליטה” הזאת תתפּזר, תוכה לרסיסים, הדגל מה יהא עליו?…

הנך כותב אלי: “הפּעם אני פּונה אליך בבקשתי לספּר לי מה חושבים, מה עושים הציונים והעברים באמריקה. הנכם חיים שם בתנאים יותר נוחים, בתנאים בריאים ונורמאליים, בתוך הקיבוץ היהודי היותר גדול והיותר עשיר בכוחות ובמרץ – ומה היא השקפתכם ודעתכם על מצב העניינים בעולם הציוני בכלל. מעניין לדעת מה אתם הציונים האמריקאים חושבים עלינו ועל עבודתנו. הן מחשבתכם צריכה להיות יותר ברורה, יותר קבועה וצלולה ממחשבתנו אָנו, אָנו פליטי החורבן הגדול, השגעון הכללי… הן שומעים אנו רק את קול צלצולו של הדולאר האַמריקאי, שהיה לנו לקללה ולא לברכה, הדולאר שהיה לרבים מקרב אחינו לאליל, אשר אליו ישתחוו ולפּניו יכרעו ברך. ואני חפצתי לשמוע את דפיקת לבכם, את הד מחשבתכם… אם שקעה עלינו השמש בארצנו פּה, אולי זרחה לכם שם. הן גלגל חוזר בעולם…”

ידידי, על שאלותיך אשר הצעת לפנַי – ואתה, חביבי, לא קמצת בהן – אוכל לענות לך רק בשמי, ולא בשם אמריקה הציונית או העברית. גדוּלה זו אינני נוטל לי. אינני עָרֵב, כי יש עוד הרבה החושבים ומרגישים כמוני בשעה זו. אני מדבר בעדי. הן באו ימים, אשר כל ציוני ולאומי, אם במדינתנו או במדינותיכם שם בעולם הישן, יש לו (או שהוא חושב כי יש לו) השקפתו-הוא והרגשתו-הוא. אם עדיין לא עם אנחנו ככל העמים החיים על אדמתם ותחת שמיהם, הלא גם לא עדר אנחנו, שֶׂה פּזורה. כל אחד מהעסקנים, מהמנהיגים (במרכאות כפולות ובלי מרכאות כפולות) בונה, או רוצה וחולם לבנות במה לעצמו ולדעתו הקטנה, בין שישנה במציאות ובין שאינה אלא בדמיון. כל אחד מהם הוא חכם בעיניו, ואין לו לקחת לקח מפּי אחרים ולא מפּי הנסיון. אותו החזיון אָנו רואים ונתקלים בו לאו-דוקא באמריקה לבדה. אני מודה לפניך, שלפעמים אין אני יכול לעמוד על דעת חברים (למי אין קוראים כיום חבר?) מפּה או משם. דעתם היא, לכאורה, גלויה וברורה, ובכל זאת יש להם גם דעה מסותרה וחבויה. ובכלל היתה הדֵעָה לדבר מיותר. הדעה רק מעכבת ומבלבלת. יש בה מעין מחלת הסרטן האוכלת את הגוף או את הקבוצה, אשר קננה בהם. למה לנו דעה? לנו דרושים מעשים וכסף, כסף ממש. הדעה לא תבנה, והכסף יבנה ויפדה אותנו מכל צרותינו בגלות ובארצנו. הלא דבר זה ידוע כיום לכל. מאנשי דעה לא נִיוָשַע. “והאידיאלים, התרבות העברית, המסורת והירושה הרוחנית, מה תהא עליהם?” כך אתה שואל בתמימותך, או אולי באת רק להָתֵּל בי. למי, אחא, דרושות כיום גרוטאות כאלה? באיזו תקופה אתה חי?

ובכן, רבים מן ה“חברים”, וביחוד אלה המתעתדים לקחת את רסן ההנהגה בידיהם, או להתייצב בראש איזה מוסד ציבורי או לאומי, מראים פּנים לכאן ולכאן. לכאורה פּרצוף אחד, ואינו אלא דו-פּרצופים. בימינו –טובים השניים מן האחד.

המצב הכללי? אין קרקע מוצק, אין נקודת-משענה בטוחה, אין תורה ואין שיטה (למי יש צורך בהן?), אבל יש הוראת שעה ויש חסד המקרה העיור. יש לעשות כך ויש לעשות אחרת, ואפשר לא כך ולא כך – איך זה? נעשה ונראה מה טוב לנו ולבנינו… העיקר הוא לעשות, או להכריז בקול רם, שאָנו עושים, שאָנו מייסדים, שאָנו עולים…

ובכל זאת ואחרי כל אלה – אל תדאג, אַחאָ, ארץ-ישרל תבּנה והבית הלאומי ייוָסד לתהלה על אַף כל שונאינו מבית ומחוץ – עם ישראל חי, יעקב לא מת…

אין בלבי שום ספק, כי ציון תיבּנה על ידינו והבית הלאומי ייוָסד והאוניברסיטה העברית תיפתח על הר הצופים…

בטוח אני, שיהודי אמריקה, אם באופן זה או באופן אחר, יעשו את חובתם לעמנו ולארצנו ויהיו מראשי הבונים את הבית הלאומי על אדמת אבותינו…

להוכיח לך דבר זה באותות ומופתים אין אני יכול – זוהי אמונה שבלב, ואולי גם דבר שהשכל מחייבו וגוזרו..

ידידי, אל תטה אוזן קשבת לה“אורחים” הבאים אלינו מעבר-לים ואָנו מקבלים אותם כאַחים וכחברים, והם שבים אליכם ומבטלים את כל היהדות האַמריקאית תכלית הביטול! הַאמֵן נא לי, כי עוד ישנם יהודים נאמנים וציונים נלהבים גם באמריקה, ומספּרם לא פּחות, ואולי גם גדול, מאשר בארצותיכם שם מעבר לים.

יודע אָנוכי את חסרונותיהם של יהודי אַמריקה (והיהודים שבמקומותיכם אין להם חסרונות?), אבל יודע אני גם את מעלותיהם ויתרונותיהם – ואלה האחרונים לא מעטים הם.

הנך אומר במכתבך: “ירֵאים אצלנו את האמת הגלויה, מפחדים מפּני דבר-מה, מרגישים חשש סכנה, מעלימים ומסתירים דבר-מה, ועל כן יש מתקוממים, מתפּרצים, שהם מתעתדים לעמוד במערכה וללחום כנגד זה וזה… בקיצור: – מכינים רבוֹלוציה קטנה בתוך המחנה, מעין מרידת-החצר…”

דבריך בלתי-ברורים לי כל-צרכם. בחרת לך הפּעם לשון רמזים, ואני, במחילה, שנאתי מאָז שפת רמזים.

אם הבינותי מעט את רמזיך, אָז אוכל להבטיחך, שכמעט כל הציונים באמריקה עומדים על צדו של חיים וייצמן ומעריצים את עבודתו הגדולה ואת מסירות נפשו. הוא קנה את הלבבות והנפשות.

בכלל אין אָנו מבינים, איך יכולים אתם לקפח את זכותם ולהמעיט את ערכם של אלה, אשר הביאו לנו, מבלי אשר חכינו לזה ומבלי אשר עזרנו להם, את ההכרזה הבאַלפורית והסכמתם של ברית-העמים…

אין מחֶפצִי הפעם, וגם אין זה מטרת מכתבי אליך, להלל ולשבח את וייצמן ואת סוקולוב, – ברצוני היה רק להגיד לך, כי כל התעמולה החריפה והבלתי-צודקת (הנשענת סוף סוף על ידיעות קטועות וקלוטות מן האויר, על איזו שיחה שנתפּרסמה באחד העתונים), שהרימו בארץ-ישראל נגד וייצמן וגם נגד סוקולוב, באופן בלתי-יפה, – תעמולה זו הכאיבה את לבותינו אנו פּה. ברכה בודאי שלא תביא לנו תעמולה זו, המלאה מרירות ועלילות דברים.

אין בזה לא צדק ולא יושר, לא אמת ולא פקחות יתירה. ריח הגלות נודף מתעמולה זו.

באָנו לידי כך, שאין בוטחים בשום איש, בשום מנהיג, ודרכי המלחמה נגדם אינם יכולים לעורר בנו רגשי כבוד ללוחמים. יש מלחמה ויש מלחמה, יש התנגדות ויש התנגדות.

אצלנו מתחילים באופּוזיציה קיצונית או בדרישות נמרצות מאת הנשיאוּת ומסיימים בהנחות ופּשרות וּויתורים, ועושים דבר לחצאין. רוצים להפּטר ממנהיג ולבסוף בוחרים בו (כי אין אַחר, וכל מי אשר יבחרו בו כיום לא יִדְמה ולא יִשְׁוֶה בעֶרכו וגודלו לווייצמן), כדי להכעיסו ולמַרר את חייו, כדי להניח מכשולים ומעצורים על דרכו שוב פּעם וכדי לדרוש את התפּטרותו מחדש, אם בגלוי או בסתר.

פּותחים את הקונגרס, ומתחילים בפרשת “ונשיא כי יחטא” וב“אלו הן האשמות” ונועלים את הכנסיה בהידד ובקריאת “יחי המלך!” אין זאת אלא תעודת-עניוּת לבּגרות הפּוליטית.

אותה המעשייה הישנה: באים אל הרבי של החסידים ומספּרים לו, כי פּלוני, רב המתנגדים, מטיח דברים כלפּי מעלָתו. הרבי השיב על זה בקצרה: “השליכוהו החוצה!” “איך נשליכהו – שאלו החסידים – והוא עומד בּחוץ?” נתן הרבי צו נמרץ: “הכניסוהו הביתה והשליכוהו החוצה!”

רוצים אתם להגן על קיומה של ההסתדרות – ברכה תבוא על ראשכם. ההסתדרות הציונית העולמית יקרה גם לי, עבדך, כאישון עיני. אין אני צריך לאמור לך, שידוע גם לי בכמה עמל, בכמה דמים, תרתי משמע, בכמה קרבנות ומסירוּת נפש עלתה לנו הסתדרות זו, היצירה היותר חשובה והיותר מפליאָה של העם העברי בעשרות השנים האחרונות. הרצל יצָרָה, והיא יָצרה את הרצל המנהיג, היא גידַלתו וַתרוממהו ותַעטרֵהו בכתר האגדה של גיבור האומה ובחיר בניה. על ברכי ההסתדרות גדלו סוקולוב וגם וייצמן וגם יתר המנהיגים, שהיו ושישנם לנו, וגם אלה המתקוממים נגדה, בגלוי או בסתר, כיום. לולא ההסתדרות לא היו נותנים שום הצהרה, שום הבטחה ולא היינו נוחלים שום נצחון מדיני והיסטורי. כל מנהיג ציוני החותר חתירה מתחת ההסתדרות הוא מניף גרזן על הענף, שהוא יושב עליו ומתנשא למעלה. חורבן ההסתדרות הוא כיום חורבן הציונות, חורבנו של החלק היותר חי בגוף אומתנו.

אבל, מגינַי החביבים, אין ספק, כי כוונתכם בעיקרה היא רצויה, אבל התכסיסים שבחרתם בהם בלתי-רצויים. בה-בשעה שאתם באים להגן על ההסתדרות, הנכם יכולים להחריבה כולה ולפוררה לרסיסים.

אולם, אם יקרה באמת ההסתדרות בעינינו, ולא אחדים מפּקידיה או מעריציה, אין זאת אומרת, שאָסור לעשות בה תיקונים ושינויים. – – אין זאת אומרת, כי כל המבקר ביקורת נאמנה את אחד מפּקידיה, את אחד מנושאי המשרה של ההסתדרות – הוא כנוגע בבָבַת עינה. – – יש שבתוך הצעקות והאַזהרות המאַיימות המגיעות אלינו על אדות הסכנה הנִשְׁקָפָה לכל ההסתדרות. אָנו שומעים את הצעקה ואת האַזהרה לבל ירהיבו, חס וחלילה, לנגוע בזה או בזה ולבקש במקומו את הראוי באמת למלא את מקומו. מי שישב פּעם על כסאו בתוך הסתדרותנו מחויב הוא לשבת עליו כל ימיו, אף אם תתמוטט האדמה תחתיו ואַף אם תיחרב כל ההסתדרות ועִמה הציונות.

ג

לא להצדיק את מי ולא להאשים את מי מכוּונים דברי אליך, כי אם למסור לך את הדברים כמו שאני רואה אותם בתוך מחננו, בכל המחנה. קשה לי להתאפּק מֵהָעיר את אוזנך על איזו מהתהפּוכות ומהזָרוּת שהעין נתקלת בהם, והלב מתקומם…

לכאורה, הננו רצים אחרי אַנשי הרוח, אנשי המדע והשֵׁם; רצים אנחנו אחרי בעלי ההשפּעה, אחרי גדולי הדור,אחרי מנהיגים אינטלקטואליים החסרים לנו, כדי להכניסם לשורותינו, או כדי להעמידם בראש. טוב ויפה.

והיה אם אחד מהם יושיט לנו אצבע קטנה, ועדיין הוא מפקפק, עדיין הוא נזהר לנפשו, עדיין לא נתן לעצמו דין וחשבון מה הוא עושה ולמי, ובשביל מה, הוא מתקרב ולבו מהסס עליו – וכבר אָנו מכריזים בקול רם: לויָתן העלינו בחַכּה, לנו הוא, ציוני הוא, לאומי הוא! גדול הוא, אַדיר הוא! ונכונים אָנו למסור לידו את הכל, את כל גורלה ואת כל עתידותיה של תנועתנו, של עבודתנו. עוד אָנו מתפּארים בו ועונדים עטרה לראשו, – והלז כבר התחמק, נעלם מבלי-משים. לא יכירנוּ עוד מקומו. לא פּעם אחת נִכוֵינו – מוּסר לא לקחנו. קלות דעת ושטחיות מרובה יש בזה.

ולהפך: יש שאנשי-עלייה, דגולים מרבָבה, באים אלינו מעצמם ומתמסרים לרעיוננו בכל לבם ונפשם. והנה אַך-מתחילים הם לעשות דבר מה לטובתה של התנועה, להרחיבה או להעמיקה, מנסים הם את כוחם למצוא את הדרכים היותר רצויים, המובילים ישר אל המטרה הגדולה; אַך-עשו צעד קדימה – ואנחנו כבר מרחיקים אותם ממחננו, או דוחקים אותם אל השורות האחרונות, או מעכבים ומקטינים את עבודתם. מפחדים מפּניהם, מטילים בהם חשדים, קלים וחמורים. חושדים שמא יטלו את הגדולה, את כל הכבוד לעצמם, ולא ישאירו אַף קורט לאחרים.

וכך נוהגים אצלנו: או שמגביהים ומרוממים עד לשמים, או שמשפּילים עד לעומקי שאוֹל. או שנותנים לאיש חדש, עוד בטרם שחקרנוהו, עוד בטרם שעמדנו על טיבו ותכונתו, עוד בטרם שנודע לנו מאַין הוא בא, בשביל מה הוא בא ולאָן הוא שואף, – הננו נותנים בו אמון בלתי-מוגבל. או שאּנו מתחילים מחַטטים ומנַקרים עמוק-עמוק בנפשו של חבר, של מנהיג אשר עבד אתנו, או הלך לפנינו עשרות בשנים, ואָנו כבר נוכחנו ביוֹשרוֹ, בצדקוֹ ובמסירותו הנאמנה, שאינה חסה על כל קרבן, – ופתאום אָנו מוצאים, כי שם במחבואֵי רוחו יש לו פְנִיות זרות ואסורות וכדומה. אתמול היה עוד נערץ על סביבותיו, והיום – הנהו בין היורדים, כי סָר צִלו…

עוד חסר לנו יחס פּשוט וישר אל אנשים, אל חברים, אל מנהיגים…

ד

חבר יקר,

…ואני דמיתי, כי הזמן והמקום כבר הפרידו בינינו, כבר ניתקו כל חוטי הידידות. ברוך מזכיר נשכחות! על צד האמת לא שכחתי אף אחד מידידַי, אף אחד מחברַי בעולם הישן, שאִתם חלמתי את חלום עתידנו הגדול ואתם נלחמתי עליו, אִתם עבדתי ואִתם נוּסֵיתי בכמה וכמה נסיונות – ועמדנו בהם. כולכם הנכם חיים בזכרוני, ונדמה לי, כי באמת היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאָנו חיים בהם עתה. אביב תחייתנו עודנו חי בלבי וזכרונכם היקר לי קשור באביבי זה.

… לעת ערב – והנה אור! עם שקיעת החמה לדורנו, הדור אשר עליו אתה וחברינו, שנשארו עוד בחיים וניצלתם מכף-הקלע ומכל שבעה מדורי הגיהנום, שעברתם בו, – אם שמרתם עוד בלבכם את הניצוצות הקדושים, את זיקי האור והחום, אשר בערו בקרבכם מימי נעוריכם.

הניצוצות האלה, הפזורים עתה בכל קצוי העולם, אם יתלכדו והיו לאבוקה – זֵכֶר לְ“הַסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל,” ואבוקה זו יכולה היתה להאיר את הפּינות החשֵׁכות בחיינו ההוֹוים, יכולה היתה להָחֵם את הלבבות הקרים, הקרים יותר מדי.

מה רב הוא האור המלאכותי, האור העשוי בידיים, במכונות, בחיינו הציבוריים והלאומיים, ומה מעטים הם הניצוצות הניתזים והשופעים מנפשות מאירות וחמות, מלבָבות אוהבים ואהובים כלבבך אַתה.

קראתי את מכתבך, חברי ומורי, והאותיות מאירות ומחכימות באמת. איזה אור מסתורי גנוז בהן.

סלח-נא לי על הסנטיטמנטאליות, ההתרגשות היתירה, שאולי לא נאה היא לאיש בשנותי ואולי צריכים להתבייש בה בימנו אלה. אבל בך, חברי, האָשם. בדבריך הנלהבים הזכרת לי ימי נעורינו, ימי התעוררות ה“ענק השוכב למעצבה”, אשר דימינו, כי עוד מעט יקום ויזקוף קומתו ויעשה נפלאות. בקסם דבריך העלית לפני עיני רוחי את בני החבורה שלנו, בימי אביב תחייתנו, שהיו כולם אש להבה, כולם מלאי רגש והתפּעלות… דבר-מה מזה נשאר, כנראה, עדיין בלבי גם אני. האַצְפּינוֹ, האקבְּרֶנו בלבי גם בדברי אליך? די לי, שאָנוס אָנוכי לעשות כזאת בתוך אותה הסביבה שאני חי בה, לבל יחשבוני לחולם חלומות והוזה הזיות, שלא יִסְכְּנוּ, לפי דעתם, לשום עבודה ממשית, אשר בלעדיה אי-אפשר להצעיד תנועתנו קדימה. לב יבש וקר, מלים יבשות ורזות, מספָּרים עגולים ויבשים, שֵׂכל יבש וצנום בלי לחלוחית של שירה – סימן טוב הוא למעשיות, לפקחות ודעת. ואיש אשר כל אלה לו, מאמינים כיום, בודאי שיצליח בכל אשר יעשה, ולו נאֶה ולו יאה להיות מנהיג ומנהל בכל בית-מסחר גדול וגם, כמובן, בראש מוסד לאומי היותר חשוב, וגם בראש כל התנועה הציונית.

אָנו, שרידי דור עבר, קוראים בשפתנו את הציונות, את בניין הבית הלאומי (בינינו לבין עצמנו: יסוד המדינה היהודית), את התנועה הלאומית, התרבותית, בשם תנועה של תחיית הרוח העברי. אולם ב“הספירות העליונות” של החברה היהודית, אף בין אלה הנוטים, מטעמים שונים, לציונות ומכירים את ערכה, מביטים עליה כעל עסק יהודי, כעל קבּלנות ציבורית, שיש לנַהלה ולסַדרה רק באופן מכוֹנָתי, כמו שמנהלים עסק של מכרה-פּחמים. הדמיון החי, הרגש הלוהט, האידיאַלים הרחוקים וגם הסקירה הפּסיכולוגית רק מזיקים לעסק כזה, כהציונות.

ואני עבדך כמאָז, וכמוך עתה, נשאַרתי נאמן לבית-מדרשנו, שבו למדנו, כי בלי רגשי אמונה חזקה, בלי דמיון חי, בלי אידיאל, בלי תנועה תרבותית נמרצה, בלי מעט הזָיה לאומית וגם בלי קרבנות של רכוש ושל נפש אי-אפשר לבנות את ציון, אי-אפשר להקים עם על אדמתו ואי-אפשר לנחול נצחונות מדיניים וקולטוריים.

למרות שאני שואף אל קרבי יום-יום את רוח אמריקה זה יותר מעשֶׂר שנים (כי הלא על אדמתה אני צועד, תחת שָׁמיה אני מתהלך ובחברת תושביה אני נכנס ויוצא!) עוד רוחי, הרוח השופע מאהלי שֵׁם-ועֵבר הרחוקים במקום ובזמן, נשאַר בקרבי, ולא אמירֶנו באַחֵר עד נשימתי האחרונה.

והרוח המחַיה אותי לוחש לי בלי הרף: הציונות היא מלחמת עמנו על קיום נפשו וגופו. הציונות הוא הפּתרון היחידי לשאלה: היוֹת או לא היוֹת? הציונות היא השיבה אל שוֹרשי האומה, אל מַעיינה החי של היהדות הנבואית. הציונות היא יחד עם זה התחדשות חיינו על יסודות הצדק והיושר. הציונות היא המחאָה היותר עזה נגד העולם הרקוב, נגד עריצותו ונגד תרבותו שנאחזה ברשתות-שוא, נגד תרבותו הטובעת בדמָה אשר שפכה ושופכת יום-יום והשוקעת בבור אשר חפרה בידיה לנפשה. הציונות היא הנסיון הגדול של מזיגת הנבואָה הישראלית, תורת חיינו, במדע החברותי היותר חדש, שהרוח העברי יצָרוֹ וגם יגַדלוֹ ויפַתְחוֹ. ציון בצדק תפּדה, ולא בכסף תיגאל.

שמחתי לקרוא את דבריך על אדות החלוצים המרטיבים בזיעתם ובדמם את אדמת אבותינו. אבל בסוף דבריך הנלהבים והמלאים שירה ותהלה לצעירינו אלה אתה מוסיף מלה קטנה, – שהיא מפריעה את הרושם. אחרי כל השבחים שפּיזרת לחלוצינו, הנך מוסיף: אלא…

“אלא” מה? מה כוונתך בשלוש הנקודות? מדוע הפסקת את שירתך באמצע? אם הבינותי את דבריך הסתומים מתוך דבריך הגלויים, אָז אשאָלך גם אָני: היש לך פּינה אחת בכל העולם הגדול, ובכלל זה גם בעולמנו הקטן, – פּינה אחת, שבה נקבצו, נתרכזו כל-כך אידיאליוּת, כל-כך חדוַת העבודה והיצירה, כל-כך מסירוּת-נפש וגאון אנושי כמו בארץ-ישראל של החלוצים? ואם גם אתה מודה, כי חלוצינו אלה גיבורים וקדושים הם, שכמוהם לא היו לנו בתנועתנו הציונית והלאומית, – מדוע זה לא יתפסו, את המקום הראוי להם, ורק להם, בבניין ארצנו?

והנני שלך…

ניו יורק, 8 בחודש יאַנואר, 1922.

ה

ידידי, אחי!

אין אני יודע מי אתה ואיפה הנך, ידידי ואָחי, אשר אליך הנני פונה בדברי אלה. עוד לא מצאתיך, אבל מאמין אנוכי בלבי, כי צריך אתה, כי מחויב אתה להמצא באיזו פינה מארבע פּינות העולם. לא יוכל היוֹת שאין אַף איש אחד בכל העולם, שיש לי המשפט והצדק לקרוא אותו בשם ידיד ואָח, אשר יבין לרֵעי וירגיש הגיגַי.

ואם יימצא איש כזה פה או שם, היום או מחר, אָז אולי יימצא בלבו-הוא הד לרגשותי! – ושני לבבות כי ירגישו אחת, את היותר חשוב בחיים, אולי יְקוּדשו החיים עצמם…

אני מרגיש בכל עצבַי, בכל חושי הנסתרים, כי איזה סוד גדול, סוד קדוש מרחף סביבי, מעל לראשי ובנשמת-נשמתי – והסוד מתבקש ומתפּרץ להִגָלוֹת, ואין כוח-הביטוי.

אין אני יודע בין כל האנשים הקרובים לי אף אחד, שהוא עמל באמת לגלות את חיי הנפש, חיי-הרוח הטהורים והזכים, והמסתתרים מאחורי החיים הגסים, הטמאים והמטורפים.

סחור-סחור הם הולכים או תועים מסביב לחיים, בהיקפם הרחוק, ואל עצם החיים, אל מרכזם, אל פּסגתם אין מַעפּיל, אין עָרֵב את לבו ואין משתוקק להם כלל. די להם, לבני-אָדם, “במקום-חיים”, “מעֵין-חיים”…

עוד אין איש מהפילוסופים והחוקרים, מבעלי-המדע ומבעלי-השירה, אשר בספריהם אני הוגה, אשר רָמז לי דבר על מהותו של עצם החיים, על גרעינם הפּורה, על נשמתם – על חיי-החיים…

הִכְבַּרתי מלים לסַמן את טיב החיים שאני מבקש, אך את המלה המדויקה, ויחד עם זה גם הסמלית, לא מצאתי. אילו מצאתיה והָגיתיה בכל אותיותיה, הרי אָז הייתי מגלה את הסוד הגדול, הרי אז הגעתי עד המרכז… ואני עדיין תועה, מגשש בחושך… לוּ הִגִיהַ על דרכי, המכוסה ערפל, רק קו-אור אחד – ולוּ גם לרגע… לוּ זכיתי בכל ימי-חיי לגילוי אחד, לו הגיע לאָזני רק צליל אחד מקול אלהים בסעָרָה, או לוּ האזַנתי רגע אחד לדמָמָה הדקה, ללַחַש הנסתר, ללַחַש של החויה העולמית, לוּ נפל התַבְלוּל מעל עינַי רק שנייה אחת.

ידידי, אחי, או יורשי הבא, גלגולי המאוחר, המצורף, המשוכלל: אליך אני שולח דברי, למען תדע כי כבר הרגשתיך, בהרגשה מוקדמת, עוד בטרם שנולדת…

אני מרגיש כי וילון דק-שבדק, כמעט אוורירי, מבדיל ביני ובין החיים המסוּתרים, החיים האמיתיים שכל-כך אני מתגעגע עליהם… ורואה אני את האנשים אשר בקרבם אני מתהלך, האנשים התקיפים וגם החלשים, אנשי-המוח וגם אנשי-הלב, עדיין חיים בטעוּתם ואין הם שואפים כלל לחיים אחרים, ואולי מתגעגעים הם על חיים עוד יותר גסים ועוד יותר מטורפים, יותר טמאים ויותר מזוהמים. מתגעגעים הם על חטאים שעוד לא חטאו, שעוד לא טעמו.

מסתיר אני מעין אחרים את ההוזה ואת החולם שבי, לבל אחללנו…

יש מקום בחברתם של בני-אָדם להאֶנוֹש האָנוּש שבי, להכוֹשל והנכשל, להחוטא והמחטיא שבי – לזה, שאני בעצמי הנני מבַטְלוֹ תכלית הביטול. אולם להאָדם הלוחם והחולם שבי אין מקום בחברה. בשבילו אין מולדת, אין סביבה ואין ידיד ורע… כיון שאני בא בחברת בני עמי ובני דורי, עלי להמעיט את דמותי,להכחיד את עצְמוּתי ואת מהותי הפּנימית, כי רק את צל-צלי, את מפלצת-תבניתי רשאים ויכולים הם לסבול, אם טובת-הנאה נשקפת להם.

ו

ידידי, אָחי!

ואני עוד לא חדלתי מִבַּקֵש את פּניך בין צללי בני האָדם העוברים על פּנַי. את אָחי הנעלם, הנסתר אני מבקש, את האָח אשר אם יקרא את דברי-אני יחדור גם לרוח המרחף על המלים ואל הנשמה השוכנת בקרבן, ואם אקרא את דבריו-הוא אָבין גם לצירופיהן המיוחדים, לרֶמֶז הטמון בתוך כל ניב וניב ולקרניים השופעות מהם.

ידידי, אם נמצא אתה בקרבתי ובין בני-דורי, אָז בודאי יש לך חבילות-חבילות מִשֶׁל יסוריך ופּגעיך אתה, או משל חגיך ותענוגיך-אתָה, הגדולים והקטנים. אין ספק שהנך שקוע בעולמך-אתה וכולך הנך נתון ונבלע בסביבתך-אתה. בשאלותיך וחידותיך המטרידות אותך, רק אותך. האויר שהנך נושם ושואף הוא, כמובן, אחר לגמרי מהאויר שאני שואף אל קרבי; בודאי אַנחתי לא אַנחתך, וגם הריתמוס של הויָתך, בלי ספק, שונה הוא לגמרי משֶׁלי. הדברים היוצאים מלבי-אני אינם יכולים איפוא, גם באופן היותר טוב, להיכנס כולם וכמו-שהם אל לבך-אתה. אולם דייני אם אחדים מהם, ואם גם לא בכל חמימותם ובכל גווניהם ופירכוסיהם, ייכנסו אל לבך…

ואולי גם לעולם לא יימצא הידיד והאָח שאני מבקש… כי יַמִים ומדבריות מפרידים בין אָח לאָח, ואם גם שניהם בשפת אִמם, או עַמם, ידברו – מדברים הם בכל-זאת בשפות נכריות זו לזו.

יהא כך או כך – אין אני יכול לקבור בלבי את כל הגיגַי ואת כל רחָשַי.

כבר עברו עלי רוב שנותי – ואני הייתי רוצה להתחיל מחדש. לא הייתי רוצה להמשיך את סדר חיי ואת אופן הויָתי גם להבא. מרגיש ויודע אני כי לא חייתי כמו שצריך הייתי לחיות, כמו שהייתי רוצה בעצמי לחיות. חיי עד עתה היו רק חלום בהקיץ, או מין יקיצה ארעית, שטחית, מתוך חלום גדול ועמוק, שאין לו ראשית ואולי – גם תכלית. נהדפתי, נסחבתי על-ידי איזה כוח חיצוני, על-ידי איזו יד נעלמה, או זרם שוטף; ואַף בשעה שהאמנתי כי יש לי בחירה חופשית, ואני הוא האחראי בעד כל מעשַי והנהָגָתי בחיים, לא היתה זאת אלא אונאָה עצמית, אלא דמיון כוזב.

אמרתי: “הייתי רוצה להתחיל הכל מחדש” – זה שנים רבות הנני אומר, כמעט יום-יום, כדברים האלה אל נפשי, ואני מחליט בכל פּעם בקֶרב לבבי לחזור מטָעוּתי, טעות חיי, ולהתחיל הכל מחדש – ובכל זאת לא שיניתי אורח-חיי ולא שיניתי את מַטבּעַ-הנהגתי. אני ממשיך את הישן ואין אני מתחיל שום דבר מחדש. אסור אני בכבלים שאחרים שָׂמו עלי מילדותי, ושאחרי-כן שַׂמתי עלי בעצמי, בידי, כמעט ברצוני הטוב…

הנני מבקש ידיד ואָח מחוצה לי, אם גם רחוק במקום וגם בזמן – אולם האם ביקשתי, האם כבר מצאתי – את עצמי, את מהותי-אני? האם הייתי, האם הנני גם עתה ידיד-נפשי אני? האם לא עשיתי מיַלדותי, ואם איני עושה גם עתה, מעשים, שגם אויבי היותר רע לא היה דורש ממני כי אעשה? האם לא הרֵעוֹתי תמיד בכל מה שאני עושה גם לגופי וגם לרוחי? האם לא הייתי תמיד בבחינת “יוֹסי יַכֶּה את יוסי”?

ידידי, אָחי, אל תביט עלַי כעל בעל-תשובה, בעל-חרטה! אינני אוהב את בעלי-התשובה המדוכאים בנפשם, את הבַכיינם, הסַגפנים העלובים, את החוזרים-בתשובה משום חלישות-הדעת, משום זיקנה, משום אימה ויִראָה מפני הנעלם, מפני המשועָר; אין אני אוהב את בעלי-התשובה הקנאים, הפּראים, המכחידים ומכחישים את עצמם; את אלה הנעשים לבעלי-תשובה אחרי ששָׂבעו חטאים עד לגועל נפשם…

אני הנני רק מסתכל בחיי-אני ועומד משתומם ונבהל למראה הזרוּת והתהפוכות שבהם; אני רואה את חיי בכל גילוייהם כחידה סתומה ומסובכה, – ואני מבקש לה פּתרונים. אני הנני יודע רק אחת, שלא כך הייתי צריך לחיות, אבל אינני יודע גם כיום איך צריך אני לחיות; אין אני יודע את הדרך שעלי לבחור, אף כי לפעמים הנני מורה דרך לאחרים. אני הנני רק מכיר את הסתירות והניגודים שבחיי, מבלי אשר אדע ליישבם וליישרם. ואולי כך הם החיים בעצם מהותם, וכך הם צריכים להיות: מבולבלים, מטושטשים, מלאים הפכים וניגודים, כי החיים הם עניין רע אשר נתן אלהים לבני-האָדם להֵעָנות בהם ולעמוד בנסיונותיהם הקשים. להעָנות? בשביל מי ומה?

ואני אינני חוזר-בתשובה כלל; אין אני יודע איזו ממעשי היו רעים ואיזו מהם טובים; ואין אני יודע על מה יש לי כיום להתחרט.

אינני מכה על חָזי באמרי: “על חטא שחטאתי”, כי אם באָמרי: “על ההבלים, גם הטובים וגם הרעים, שנלכדתי ברשתם”.

זה שנים רבות הנני מבקש יהודי גדול, גדול באמת. לא יהודי היודע הרבה, שלמד וגם לימד הרבה, לא רק יהודי חריף-המוח וגדול-המחשבה, לא רק גאון-השכל, – כאלה ישנם לנו הרבה, – כי-אם יהודי שכל חייו הם חיי אדם גדול, חיי יהודי גדול, יהודי שחייו בעצמם, כמו שהם, יכולים וצריכים להיות למופת ולמקור השפּעה. הנני משתוקק לראות בעינַי-אני אחד העברים שלא רק גדולות חשב, אלא גם גדולות עשה, והוא גם לא ידע כי גדולות עשה ועושה. גדולים משלהם, כביסמאַרק, ז’ורז' קלימאנסו, לויד ג’ורג', מוסוליני, ולוּ גם לנין, אינם עושים על נפשי רושם. יהודי גדול צריך להיות שונה מהם בעצם מהותו. גדלותו צריכה להיות אחרת, אחרת לגמרי.

מבין ומשיג אנוכי, שאין אני יכול לשנות את ערכי חיי מן הקצה אל הקצה, כל זמן שהחיים מסביבי, כל זמן שתנאי הקיום החמרי והרוחני לא שונו תכלית שינוי. על-כן הנני מחפּש בשבעה-נרות ניצני חיים חדשים, חיים יותר עשירים ומלאים, יותר טהורים וקדושים ויותר נמרצים.

קראתי בימים האחרונים רשימות וזכרונות על-אדות הריבולוציונרים הראשונים בקרב יהודי רוסיה, על הטובים ועל המצוינים שבהם. קראתי גם על-אדות העבריוֹת שהצטיינו במלחמת-הריבולוציה. לפנים הייתי קורא על-אדותם בדחילו ורחימו; הייתי מַפריז בדמיוני על ערכם האמיתי. קינאתי בהם, חשבתים לאַנשי-מופת. ומצטער הייתי על שאין נפשות אמיצות כאלה בקרב בני-הנעורים שלנו, החולמים על תחייתנו הלאומית.

עתה הנני מביט עליהם בעיניים אחרות. עתה הנה הם בעינַי, כל גיבורי הריבולוציה הרוסית האלה, כאנשים בינונים ומוגבלים, דלי-נפש, חד-צדדיים, עיוורים וחרשים במובן ידוע. אני מודה במסירות-נפשם ויושר-לבבם של המצוינים שבהם. אולם אין אני מודה בשום אופן בגַדלותם. לא בהם נתבטאָה גאוניותו של עמנו.

בני-הנעורים הלאומיים שלנו – ואני מדבר על הטובים והמעולים שבהם – נתנו מתחילה את חֵילם, גם את מוחם ואת לבם, לתנועות חברתיות ומדיניות אחרות. וכיון שהם נכנסים אל החוגים הציוניים, והם תלויים בקופות-הצדקה של אחת הסתדרויות ובחסדם של המנהיגים, – הנה ערכם הפנימי של הצעירים האלה הולך ופוחֵת… קשה יהיה לך לשמוע מפי דברים כאלה, אבל מה לעשות והעובדות מוכיחות.

ז

ידידי,

לא כתבתי לך בזמן האחרון, יען כי אלהים עזבני ואֶשקַע בהבלי יום ושעה. גלגל המאורעות הקטנים סחבַני והממַני. כמעט שכחתי את נפשי. באיזו זוית של עולמי הפּנימי נתלבטה נשמתי, ציפצפה דבר-מה עד כי נעלמה.

אולם בין עבודה לעבודה, בהיותי עיף ויגע מעמל הימים האחרונים, הנה התעוררה בי נפשי שוב פּעם, אולם אמָריה בלתי-ברורים לי כל-צרכם. ויודע אנוכי, כי כל מה שאני עושה אין לזה שום ערך. לא כדאי היה להיוָלד ולחיות בשביל זה. וכל מה שאני כותב ומדפּיס אין הדברים חשובים לי כל-עיקרם. אף כי הנני כותב רק מה שלבי אומר לי ובניגוד גמור לדעת הקהל הגדול. הנני מגלה במאמרי את האמת, שרבים מבקשים להחניקה. אולם לא זו היא האמת, שיש בכוחה להפרות את העולם העברי, לא זו היא האמת הפּשוטה והערומה מבלי כל קישוטים ספרותיים, האמת המרה עד הסוף, עד המסקנה האחרונה מבלי שום הַמתָקה.

לא אוכל הַאמין כי גילית במאמרי את האמת השלימה, את כל האמת, בעוד שלא גרשוני מביתי ולא הייתי אָנוס ללכת בגולה בשבילה. כל-עוד שאני ישן במיטתי ויושב לשולחני במסיבת בני-ביתי, לא אוכל הַאמין כי כותב אני רק דברי אמת. תופס אנוכי עדיין מקום בחברה ועוד לא כל חברַי פנו אלי עורף – מוּכַח מזה שאין אמיתי מסוּכָּנָה כל-כך.

לא אכחד ממך, ידידי, שלבי מלא ספקות והרהורי “הן” ו“לאו” גם בשעה זו, שעת התעוררות-נפשי: האם הֶאזין העולם לאֶמת של נביאינו, אפילו לאמת של אדון-הנביאים, לאמת של בודהה, לאמת של שפּינוזה? ואולי בכלל לא אמת דרושה כיום לעולם, לבני-האדם החיים, כי-אם איזו הזָיה חדשה, איזה דמיון-כזב, דמיון משַׁכר את החושים ולועג לאמת העלובה. המין-האנושי לא שמע מעולם לדברי-אמת, כי-אם הלך שולל אחרי כל מַתעה ומדיח ואחרי כל דובר שקרים גדולים ויפים, והעולם לא ישמע גם כיום אל האמת הערומה והגלויה שיש בו סַם רעל לרוב האנשים, ואולי לחיים עצמם. אולי מעולם לא נשמעה האמת הגדולה והאיומה מפּי ילוּד-אשה. וגם הנביאים הגדולים לא השמיעו אלא אמת למחצה, לשליש ולשבָרים. אולי גם מייסדי הדתות וגם חכמי-הפילוסופיה היותר טהורים לא השמיעו, סוף-סוף, אלא אמת יחסית, רלאטיבית.

העם ההולך-בחושך לא יראה אור לעולם. יען כי עיניו עצומות, יען כי נוח ונעים לו לחיות חיי עטלפים וחפרפּרות. וגם אלה האנשים שהם נראים כצמאים לאור – הם צמאים רק לאור המתוק לעיניים, ולא לאור מכאיב ומחריד את העיניים ואת הרוח גם יחד.

אולי ביחס אל האמת הגדולה והשלימה לא רב ההבדל בין האמת הדלה שלי ובין האמת העשירה של הנביאים או הפילוסופים. גם האמת שלי וגם האמת של גדולי-החוזים אינן אלא מעֵין אמת, צל-האמת, האמת רק עד לבחינה קצובה ומדודה.

עוד זאת: היש ערך לאמת הנשמעת בעד הרַבּים? נניח, כי הוּעַר עלי רוח מִמָרום ומגרוֹני או מעֵטי מדברת האמת הגדולה, האמת היותר מוחלטה, ונניח, כי העם – אשר אלהים הפַך לו לֵב חדש – שומע ומאזין לאמת שלי והוא נכון לקבלה כולה, כמו שהיא. ואָז, אני שואל: האם יש ערך לאמת שהרבים קיבלוה מפּי איש אחד, מפּי יחיד? אין האמת נקנית אלא ביסורים ובחבלי יצירה רוחנית; אין האמת – אם יש כזו בעולם – נקנית אלא כתמצית מכל הנסיונות הפּנימיים והחיצוניים. אחרי לילות נדודי-שינה, ויוֹתר משהפּה והעֵט מבטאים אותה היא מורגשת ברגעים גדולים. אין האמת אלא ניצוץ מבריק, גילוי-נשמתי פּתאומי. אולם היש ערך לאמת שהעם, ההמון הגדול, קונה מפּי אחרים, לאמת שלא נולדה בקרבו מתוך עוני ומצוקה? האמת שנקנתה מפּי יחידים גדולים (הן האמת של חכמת-הטבע, של מדעֵי הממש והיֵש, והן האמת המוסרית, בממשלת-הרוח) שהקריבו את נפשם הגדולה עליה – אותה האמת עצמה נמסרת בירושה, כדבר מוכן ומזומן, לתינוקות של בית-רבן, לילדים ולנערים, שהם מקבלים אותה מפּי מוריהם מתוך שעמום ומתוך עצלוּת, או מתוך יִרְאָה מפני רצוּעתם של המורים. ואם הגדולים מקבלים אותה אמת – הרי זה אולי משום שלא נאה להחזיק באמיתות של אתמול ושל שלשום ולבלי-הודות על האמת היותר אחרונה, היותר חדשה. – – –

התלמיד בעצמו לא הָרָה ולא הגָה מלִבו לא שיטה זו ולא שיטה זו. הוא לומד והוגה באותן השיטות שמטילים עליו בבית-מדרשו. בא אלברט איינשטיין והפך בתורת-היחסיות שלו את קערת ניוטון על-פּיה. שמע הקהל הגדול שיעורים אחדים, שנועדו לרבים, על התורה החדשה, פּרי רוחו של גאון-המדעים, והנה הוא מסכים גם לתורה חדשה זו, אף שלא ירד לתהומותיה ולא עלה למרוֹמיה. תורת-היחסיות היתה בן-לילה למוֹדָה בקרב חוגים ידועים, ההולכים ומתרבים. והרבים מפטפּטים על תורה זו לאוֹת, כי אנשים מודרניים הם ולא זרה להם גם המסקנה המדעית האחרונה. לא קשה היה להם לוותר על תורת ניוטון, שמעולם לא ירדו לעומקה.

ונוח היה לקהל הגדול לקבל את תורת איינשטיין מבלי כל ערעור והתנגדות ומבלי אשר ינַחשו את המהפכות העצומות הצפונות בה. איינשטיין – יהא איינשטיין. האמת העמוקה של היחיד כיון שיצאה לרשות-הרבים, כיון שהיא שגורה בפיות ההמון, מיד היא הולכת ונעשית שטחית ומפלגתית, ובמקרים רבים גם לאויַבתה של האמת בצורתה המקורית הראשונה.

גם הגנבים והרמאים, גם השקרנים וגם רוצחי נפשות, גם אוסרי מלחמות ומחריבי עולם משתמשים בפסוקים מישעיהו, שׂר-השלום, בפסוקים מ“מַשא ההר” של ישו, במראֵה-מקומות משפּינוזה ומקאנט – בעלי-המוסר, שלא ידעו מעולם שום ויתורים, הנחות ופשרות. הפּסוקים והתורות המטיפים לשלום העמים ובני-האדם, לאהבה הדדית ולרוממות-הנפש היו לחרבות ולסם-מוות בפי אנשים משחיתים. – – –

ניסיתי בזמן האחרון להיות בודד ומתבודד, למען אטהר את נפשי, למען אכשיר את רוחי לקבל השפּעה ממָרוֹם מאיזו ספירה רחוקה וגבוהה מעלי; נסיתי לברוח מחברת הבריות ומחלאָתן – אולם אין אָדם נעשה בודד בכוונה. אין אָדם יכול לאמור לנפשו: הנני מוכן ומזומן להיות בודד בישראל, והוא הולך ונודד לאיזו פּינה נדחה הרחק מן הישוב, – והוא נעשה בודד. הבודד ייוָלד, ואם הוא נמצא גם בכרך גדול, בתוך ים אנשים, הריהו בודד לנפשו. והאָדם החברתי, מסוּגִי-אני, הנה לכל מקום שהוא הולך, גם אם לקצוי-אָרץ ולמעמקי היערות או המערות, הנו כחלָזון זה שהוא הולך וביתו עמו. לכל מקום שאָדם כמוני הולך הוא נושא עמו את חֶברָתו וחלאָתה. הסַם של חיי-החברה מפעפע כבר בדמו ומחלחל בכל עצביו. הסתתרתי ימים אחדים בבית עזוב ובודד על אחד ההרים. אָמנם לא ראיתי את פּני הבריות ולא שמעתי את קולן ימים אחדים – אולם האם הצלתי בזה את נפשי? האם הייתי בודד במקום בדידותי? לא! בשבתי בדד על ההר לא הוֹרדתי לוחות חדשים, כי-אם ישבתי וקראתי בספרים שכתבום חכמים וגם טפּשים, אנשים ישרים וגם בני-בליעל, התענגתי על דברי חכמי-אמת וגם על סיפּורי וציורי מנוּולים, אם היו יפים ודקים. מודה אני, כי קראתי את אלה וגם את אלה. חייתי באותם הימים על מרומי-ההר ובחברתם הרוחנית של אנשים טובים וגם רעים, כותבי-אמת וכותבי-שקרים – הזאת היא בדידות? אין אני יכול לשבת ימים ולילות ולהגות רק בכתבי-הקודש. מניח אני את ספר ישעיה הצדה וקורא את ספרי חכמי-יוָן; מניח אני, אחרי קריאָה מועטה, את ספרי חכמי-המוסר שלנו וקורא בספרי קאנט, שופּנהויר, ספנסר, ברטראנד ראסל ודומיהם, והכתובים השונים מכחישים זה את זה, סותרים ומתנגדים זה לזה. ואני יושב ומהרהר בלבי: האם בכלל מוכשר האָדם על-פּי בניין גופו ורוחו לבטא את האמת העליונה בכל אותיותיה, נקודותיה ותגיה, בעוד שהוא חי עלי אדמות, או יותר נכון: חולם בעולם שאינו אלא תרמית עיניים ואזניים,בעולם מסובך ומעורפל, בעוד שבקרבּוֹ חיים אבותיו ואבות-אבותיו עד סוף הדורות עם כל השקרים המוסכמים של אלפי דורות? הלא גם חפצי להביע את האמת, ורק את האמת, אינו אלא פרי דמיון-לוהט! האם לא היתה זאת אונאַת-עצמי בהחליטי יום אחד כי אני, הכותב לך דברים אלה, אגלה לבני-דורי את האמת, אותה האמת שלא גילוּה דורות ודורות, כל חכמי-העולם שקדמוני או שהם בני-דורי. בעולם המוחשי, במדעי-הטבע, יש אָמנם לגלות גם כיום מה שלא ידעו הדורות הקודמים, כי יש לנו אָמנם כיום נסיונות חדשים המביאים למסקנות חדשות. אבל בעולם-המוסר, בעולם-הרוח – מה אדע אני, והם, חכמי-קדם וחכמי-דורנו, לא ידעו? האם יש בכוחי להשמיע מוסר חדש? האם חי אני בעצמי על-פּי מוסר חדש יותר, נעלה ויותר טהור מהמוסר שהטיפו אצילי האנושות ובחיריה שקדמוני, או שהם חיים בדורי, בתקופתי אני? האם בָּרא לי אלהים לב טהור, לב חדש כי אשמיע דברים חדשים? את משה לא שמעו, לא האמינו בו – ובי יאמינו ולי ישמעו? רק חוצפּה תהיה זאת מצדי, אם אַרמה את עצמי, אם אחשוב כי העולם עומד ומחַכה לאִמרי-פי, להאמת העלובה שלי? אם ירגישו האנשים, אחי ובני-דורי, כי אָמנם יש בלבי ובמוחי תורת מוסר חדש, שהוא יותר נעלה ויותר מזוקק מהמוּסר המָסוּר ומקובל מדורי-דורות, הלא יסקלוּני באבנים! ניצשה ותלמידיו חושבים, כי עומדים הם מעֵבר לגבול הטוב והרע, והנה אָבוא אני, פּלוני בן אלמוני, ואמשוך את בני-האָדם לתוך גבולות המוסר שלי?

בדידות, בודדים – גם משחקים-בקלפים, גם בעלי עסקים גדולים ומסובכים וגם רודפי תאוות-רעות מבקשים בדידות אחרי ימי-סערה בתוך חיי-החברה. גם הם מבקשים לפעמים קרובות להתרחק מן היישוב בכדי להחליף כוחותיהם, למען יוכלו לשוב ולַחטוֹא בכוחות חדשים ורעננים.

הבדידות, לָגוּר על ההרים הגבוהים שבועות וחדשי-מספּר, – כל זה היה לְמוֹדה, כל זה שייך לחיי “החברה המיוחסת”.

גם תשוקתי אל האמת, גם חיטוטַי בסודות-נפשי וגם החפץ לבוא ולהופיע באמת חדשה לפני יחידי-סגולה, או “בשער בת רבים”, – כל זאת אינה, אולי, אלא פּרי מחלת הזמן, פּרי חוצפּת דורי. אולי הנני רודף אחרי צל-חלום, ואני עומד, או יושב, לא על מרום-ההר כי-אם בסתר-המדרגה.

ח

ידידי,

הנני נוטל ממך רשות לכתוב אליך היום את העולה על רוחי, את רסיסי מחשבתי, את ניצוצות הרגשתי במצבי-נפש שונים. יודע אנוכי מראש, כי תמצא במכתבי סתירות וניגודים – מה בכך? קבלֵם כמו שהם. מעולם לא אָמרתי לך, כי יש לי שיטה מסוימה ערוכה בכּל (ובאמת, למי מאתנו יש כזו, ואם בכל-זאת תמצאנה באיזה ספר – ברח ממנה! כי כל שיטה קבועה אינה אלא קפאון-החיים, עצימת-העיניים ואטימת-האוזניים). יודע אני כי חליפוֹת לרוחי וגם למחשבתי. אינני ברגע זה מה שהייתי ברגע החולף. מחשבתי איננה נמשכת אמנם בקו ישר, כי-אם בקו משולשל, כבָרק המִתבַּקע מתוך העננים. מחשבות נולדות – ומתות ועוד הפּעם נולדות. הַרִגשות צומחות ונובלות ועוד הפּעם צומחות, נדעכות ונדלקות – אלה הם החיים.

ערכו היחידי והיותר נעלה של בן-אדם מתבטא, יותר מבכל, בהכשרתו להבנה, להרגשה אינטואיטיבית. מידת האינטואיציה (השראַת הרוח, או רוח-הקודש), כוחה, תכיפותה ומידת חיוניותה הם-הם הקובעים את ערכו האמיתי של האדם. לא ידיעותיו, לא השכלתו ולא בקיאותו בספרים שרכש לו בעמל בשׂר ורוּח. האינטלקט, השכל של האָדם, בלי כשרון האינטואיציה אינו שוֹוה הרבה. עוד יותר: ערכו האמיתי של כל עם ועם, של כל גזע וגזע, מונח בכשרונו האינטואיטיבי. יש עם שהוא מחונן במתנת האינטואיציה במדרגה ידועה, אם גבוהה או בינונית, ויש עם שהִשָׁהוּ אלהים מַתנת-ההשראָה, האינטואיציה – ועם כזה הוא פּחוּת במדרגתו וראוי לרחמים כמו האָדם הפרטי העלוב, שאיננו זוכה במתנת-שמים זו. ובעם גופו המחונן בכשרון האינטואיציה ישנן משפּחות,בתי-אָב שהם זוכים בכשרון זה במידה גבוהה, ומנָה אַחת אַפּיים ניתנה להם, ויש כאלה שהם זוכים מ“שולחן-גבוה” זה רק לפּירורים; רק לעתים רחוקות ורק באישים בודדים של משפּחות כאלה מתעוררת האינטואיציה, וגם אָז רק במידה מועטה וזעומה.

אילו נולדתי לפני דורות אחדים, או אם היה עלי לבוא לעולם בעוד דורות אחדים, כי אָז בודאי הייתי כותב בלשון אחרת, בסגנון אחר ובהסכמה ידועה עם רוח הדור ההוא, כי אָז היו גם ידיעותי והלימודים שהייתי קונה, ממין אחר, מוקדם או מאוחר, בהתאֵם עם אוצר המדע של הדור שהייתי נולד בו. אבל רוצה אני להאמין, כי מהותי, תוך-תוכי ופילוסופית-החיים שלי לא היו גם אָז אחרים ושונים מאלה שיש לי היום. פילוסופית-החיים שלי נובעת ממקור מהותי היותר פּנימית. ובנוגע לזו אין מוקדם ומאוחר. בודאי שהייתי מלבישהּ בבגדים מתאימים למוֹדה החיצונית של הדור המוקדם או המאוחר, אבל העצם, התוך, נפשה של פילוסופית-חיי לא היו מִשתַּנים. גם אם הייתי רואה את אור-החיים תחת שמים אחרים, שמי-נֶגב או שְׁמי צפון, שמֵי מזרח או שְׁמֵי מערב.

אולם זו היא רק השְׁעָרה, רק הרגשה פּנימית. להוכיח זאת על-ידי סברות וראָיות אי-אפשר.

ט

ידידי,

בקול ענוֹת חלוּשה עלי להודיעך, שלמרות בטחוני הגדול ואמונתי החזקה שגם בדורנו אָנו ישנם יהודים גדולים, צדיקים יסודי-עולם, עוד לא עלתה בידי לגַלוֹתם, למצוא, לכל-הפּחות, עִקְבוֹתָם. ומעצמם גם-כן לא ניגלו אלי. האם אורם הוא אור הגנוז, או שלא זָכיתי, בעוונותי הרבים, כי יזריחו עלי את אורם.

ואני כבר חדלתי לבקש את הצדיקים הנסתרים, בהיוָכחי כי על-ידי חיפּושים יש למצוא חוטאים, אַך לא צדיקים. כבר מִלָתי אמורה לך בזה.

ויש שאני שואל את נפשי: האם לִסְדום היינו?

לא. אין העולם היהודי יכול היות כסדום. ואין דור כולו חייב, כמו שאין דור כולו זכאי. ואין משיח בא ונגלה פּתאום, בבת-אחת, כי הדורות מטַפּחים ומגַדלים אותו עד שצורתו משתכללת. משיחים בכוח, יהודים גדולים המבשרים את בואו של המשיח האמיתי, – משיחים, או מבַשׂרים כאלה, הלא היו לנו והלא מחויבים הם להיות בכל דור ודור: הננו קוראים בדברי-ימינו ובספרותנו העתיקה על אודות גדולי ישראל ואנשי מופת, כמו הלל הבבלי, רבי עקיבא, רבי שמעון בן יוחאי, האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאַל, הבעל-שם-טוב ועל אחרים, קדושים וטהורים, גדולי-הדור, גאונים וצדיקים, אבירי-האומה וכדומה.

אם כל זה אמת, אם באמת היו לנו גיבורי-רוח כאלה (ובלבי אין כל ספק כי אָמנם היו לנו גיבורי-רוח ומספּרם בדורות עברו היה יותר גדול מהידוע לנו כיום), הנה מתעוררת השאלה: אַיָם איפה הם גיבורי-הרוח, שָׂרי-האומה בדורנו זה? מדוע אָפסו, תמו דוקא בדורנו אנו?

יש שאני חושב: יוכל היוֹת, שהגדולים לא אָפסו גם בדורנו, אַך הם יתפּרסמו רק בעוד דור אחד או בעוד דורות אחדים. תבוא האגדה ואָחיה, או אָביה, הדמיון, ויַעטרו עטָרות לבני-דורנו, שאָנו בעינינו לא ראינו לא גַדלוּתם ולא צִדקָתם. הדמיון המשַקר או המפַייט מַרחיק עדותו לא רק במקום אלא גם בזמן. “היה-היו גדולים וחסידים ואנשי-מעשה לפנים בימי…” – כך מתחילה האגדה. אין אָנו יכולים להכחיש את האגדה, שהיא מספּרת לנו על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. מעט מציאות, גרעין של אמת, דבר מה ממַעשים ומעוֹשים שהָיו וחָיו, והרבה דברי-אגדה, הרבה דמיון, מליצה ושיר וכל מיני “נופך” אחרים, – והרי לך אישיות בלתי-מצוייה, אישיות היסטורית…

ואולם בימינו-אָנו הננו מבקרים ומנקרים במידה מרובה. אם גם ייגָלה אחד היהודים הגדולים, אחד מגיבורי-הרוח, אחד משרי-האומה, אָז תבוא הפּוליטיקה, הקנאָה והשנאָה, המפלגתיות, הפּקפּקנים והליצנים שבדור ויבטלו וישפּילו את שר-האומה, ואם יהיה להם צורך בדבר – אּז גם ירמסוהו בטיט-חוצות.

אנחנו מחליטים ואומרים, למשל, פּלוני בן פּלוני הוא אָדם גדול, יהודי נפלא, גדול מרַבּן שמו!

ומיד נשמעים קולות כאלה:

“אתה אומר: גדול? במה גדולתו? אדרבה, הנני לספּר לך מעשה-שהיה ותראה ותיוָכח שה”גדול" שלך מעולם גדול לא היה…

י

ידידי,

הנני מרגיש צורך מיוחד לשפּוך לפניך שיחי, לעשות לעיניך דין-וחשבון נפשי, ולִבְלִי הַעלִים מאומה ממך. אין אני יכול לזוז ממקומי עד אשר תדע מה עִמָדי. נפלתי באיזו רשת שאָרגתי בעצמי, וצריך אני להמלט ממנה בכל אופן שיהיה, למען אוכל לדבר אתך כבן-חורין אל בן-חורין. צריך אני קודם-לכל לקרוע סביבי את קוּרי הכזב והאונאָה.

ובלי הקדמות ארוכות ויתרות הנני נגש אל העניין עצמו שחפצתי הפּעם לכתוב אליך על-אודותיו.

הציונות נולדה על ברכי הלאומיות. כאשר התעורר לפני כארבעים שנה הרוח הלאומי, כאשר נתגלה הניגוד אל הטמיעה בקרב חוגים של צעירים מתלמדים, עלָה שַחרוֹ של הרעיון הציוני. הציונות היא איפוא אחד מגילוייו של הרוח הלאומי. בלי רוח-לאומי, בלי רצון-תרבותי אין ציונות. זו האחרונה היא בתו, דמו ובשרו של הרעיון הלאומי.

והנה כמה מוזר הדבר שהציונות מהמהדורה היותר אחרונה שואפת לכפּור באביה-מחוללה, הרוח הלאומי. בת קָמה באָביה.

הציונות של היום שואפת באופן גלוי להתגלוֹת בצורה של עסק קולוניאלי, של קבלנות-מסחרית, והיא כופרת בנפשה. שואפת היא, הציונות, להבליט לעיני העולם רק את חוֹמְרָה הגס, רק את הצד המעשי. מבקשת להסתגל אל השגתם של היהודים העשירים והתקיפים המתנגדים בכלל לכל רוח, ומה-גם לרוח הלאומי. הציונות שהתרוקנה מנפשה, מכל רעיון תרבותי וגם מאלהים בעצמו, – ציונות זו מבקשת להתחפּש במסיכה מעשית, ריאַלית, ונוחה לבעלי-עסקים. ואין זה אלא דמיון-תַעתועים. הציונות אינה צריכה וגם אינה יכולה להיות עסק עברי חדש נוסף על העסקים הקודמים.

אם הציונות תמשיך את דרכה אשר בחרה בה, בחוגים ידועים, בשנים היותר אחרונות, אז תחת להיטיב, תחת להחיות את רוח-העם – היא תַמית את הרוח, תמית את התקוה האחרונה, תהפוך את הדמיון היותר קדוש, את הסוד, סוד-קיומנו היותר-חִידָתִי, לאיזו מפלצת נוראָה. ואָז מציוֹן לא תצא תורה, כי-אם הכנעה מכוערה וחנופה שפלה להַגָלוּת.

היו סופרים ומנהיגים ציוניים שקראו לימינו ימות-המשיח.

ימות-המשיח? הוי, היש חילול-קודש יותר גדול מזה!

מתאַמרים היינו כי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, נָתַנו את האלהים לכל העולם והודַענו את שמו לתהלה. ועתה הננו מתאַמצים להראות לכל באי-עולם כי יש לבנות את ציון גם בלי אלהים, בלי רוח ונשמה, כי-אם על-ידי פּקידים מוּשבעים ונכנעים, אם גם אין אלהים בלבם, וגם על-ידי שונאי-ציון, אם רק יש להם חוש מעשי.

האורתודוכסים שלנו דורשים את שמירת-השבת בארץ-ישראל. יש אָמנם בידם להנהיג ולקיים את שמירת-השבת על-ידי חוקים וענשים, אבל אין להביא את הנשמה-היתירה של שבּת, כל-עוד לא ייפּסקו המעשים המכוּונים לגרש ולהכחיד את הנשמה-היתירה.

מקפּידים ומתרגזים למראה חילול-שבת, אבל מי מקפּיד ומי מתרגז למראה חילול הנשמה והרוח העברי?

הנני שונא לא רק שפַת-חלָקות, כי-אם גם שפה חלקה וגמישה, המכסה על כל הפּשעים והחטאים בקרב המחנה…

כבד-פּה אָנוכי היום, כי כבד-לב וכבד-רוח הנני בזמן האחרון. קלות-דעת וקלות לשון אחָיות הנה, בנות-הכפירה: כפירת-הרוח וכפירת-האמת…

אם עמנו יחדל להיות לעם, או שיאריך, חלילה, בגסיסתו הלאומית – עדר אדם או עם-גוסס כזה, לא יבנה את ציון. – – –

יא

אחי,

נפשי כואבת. אַלפי קולות צורחים בי. שבועות אחדים הייתי כולי שקוע בעסקנות ציבּורית, לאומית. שטף-החיים סחבני. לא, – לא שטף-החיים, כי אם שטף-המלים, הוכוחים ותאוַת-הניצוח… ישיבות, אסיפות, וַעדות, חילופי השקפות וטשטושן – ולבי נקפני, כליותי יסרוני –

והנה בעצם עבודתי, עסקנותי, התעוררה נפשי, צעקה מרה – ואני ברחתי, הסתתרתי מעין הבריות… נפקחו עיני-רוחי – ואֶבּהל. כמו לאור-ברק ראיתי פּתאום את התהום העמוק, החשוך והנורא הפּעור לנגדי, ואני עומד על שפתו. רק עוד פּסיעה אַחת קלה והתהום יבלעני חיים, יבלע גם את הנצח… הרגשתי, כי כל מה שהתקרבתי יותר אל התהום הנורא, שחֶשכַּת-עולמים תמלאֵהו, כן משך אותי אליו יותר ויותר. כל פּסיעה לנגדו הגבירה את כוח-המוֹשֵׁך של שאוֹל זה… כשהיתה ביני ובין תהום-האפס רק פּסיעה אחת אחזתני יד נעלמה (אַמנם, יד נעלמה – אין בפי ביטוי יותר מתאים) ותעצרני. נרתעתי לאחורי… וארא לפני סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – צריך רק לטפּס על המעלות, צריך רק להתרומם מעל האדמה… צריך רק לההין, להעפּיל – והשטן לוחש באזני: אתה מדמה בנפשך, כי ראש-הסולם מגיע השמימה? ואולי מגיע ראשו לתהוֹם אפס, אולי מגיע ראשו לחלל ריק… אולי עליה זו ירידה היא… אולי לא מלאכי-אלהים עולים ויורדים בסולם זה, כי-אם שֵׁדים, רוחות רעות, עולים ויורדים בו, והם מטיילים בין שני תהומות-אפס, בין שני צירי-חדלון… ואני עומד על מקומי ותוהה ומפקפּק, נדהם ונסער… לא הארץ ניתנה לבן-אָדם כמוני וגם השמים לא לי הם… הנני מרחף בדמיוני בין האדמה ובין שבעה-הרקיעים – – והאדמה רועדת מתחת לרגלי, והשמים הנטויים ממעל לראשי מטילים עלי אימה גדולה… אין בי כוח, אין בי כשרון להיות ולחיות עלי אדמה מוצקה, אבל אין בי גם כוח לעלות, להתרומם השמימה, אין בי די-סבלנות לטפּס, לעלות מדַרְגָא לדַרְגָא… טיפּוס-לאִטִי זה משַעמם אותי יותר מדי. לפנים נסיתי לטפּס על מעלות אלה, על שלבי סולם זה – ואני לא ידעתי אָז אם הנני עולה או יורד, ואולי גם עליתי וגם ירדתי בבת-אחת, אולי עליתי מעלה אחת וירדתי שתיים – ויצאה עלייתי בהֶפסֵדָה… עתה הנני עומד קפוא כנציב-קרח על מקומי, ומהרהר: לאָן? לפנים או לאחור? מעלה או מטה? ונפשי משוַעת בקרבי וסביבי חושך. גם המדע גם האמונה עזבוּני. דממה עמוקה תסוּּבֵּני, ומתוך הדממה הנני שומע קולות מרחוק, וכמדומה שהנני שומע גם את קולי-אני מתוך המהומה הרחוקה: ציון, בית-לאומי, חוף-בטוח, הלאָה מן הגלות, והפּזמון המסיים, סוף הפּסוק, חוזר ונשמע בכל הלשונות: יהודים הבו כסף, הבו נדבות… יהודים הרי הושטנו לכם קערה… קופּה של צדקה… אתם רוצים בציון? תנו כסף, תרומות ונדבות… אתם שואפים לבית-לאומי? יהודים, הרבו פּדיון-נפשכם! יהודים, אַתם רוצים בתרבות עברית, בשפה עברית, בספרות עברית, ברוח עברי? הרי הקעָרה, הקופּה מושטת לכם – השליכו בהן פּרוטות, שקָלים… אין כסף – אין תרבות עברית! אין כסף – אין ציון, אין בית-לאומי! אין כסף, כסף ממש – אין מטיפים, אין נביאים, אין מורים, אין סופרים ואין ספרות, אין שירה ואין משוררים, אין גם רוח. הכל רק בכסף ייקָנה.

ומתוך הערפל העב אשר יעטפני מימין ומשמאל הנני רואה, שָׁם במקום אשר משָׁם ברחתי: העם, גם משכיליו, גם אציליו, גם נביאיו וחוזיו, גם מנהיגיו ופַרנָסיו עומדים צפופים מסביב לעגל-הזהב, נופלים אַפּיים ארצה… אליו יקַווּ, אליו כל העיניים נשואות. – – מחוללים לפני עגל-הזהב, מתהוללים, מִשתַטים ומתרַפּסים לפניו, חונפים לו, מכחידים את האמת תחת לשונם, וגם התפּעלותם אינה אלא התפּעלות-עגל, וגם שפתם-געִייתם – געיַת-עגל…

והשטן שוחק: ניני האָבות אשר לא כרעו לבַעל הנה הם כורעים כיום לפני עגל זהב או מצופּה זהב, כורעים ונרמסים תחת רגליו!

יב

ידידי,

אל נשמתך הנני פּונה היום… אשפּוך שיחי לפניך… בשפת נשמתי אדבר אליך. עברית אני כותב אליך, ואני יודע ומרגיש כי כותב אנוכי עברית.

הנני קרוב לזיקנה, ואולי באמת הנני כבר זקן (ואם כן, אין הזיקנה נוראָה כל-כך, כמו שמשערים אחרים), ואני יודע ומרגיש כיום, כי אין לי בעולמי הפּנימי אלא שפה אַחת, השפה העברית, אַף כי למדתי, קראתי וכתבתי בלשונות שונות.

אין מהותי הפּנימית יכולה להתבטא אלא בשפתי העברית, השאובה מתוך אוצרות-רוחנו העתיקים והחדשים. ואם גם בשפה העברית אין אני מתבטא כל-צרכי, עד היסוד, עד תהום-תהומותיה של נפשי, הנה לא בה, בשפה העברית, האָשָׁם או החסרון והפּגם. נשמת-האָדם בכלל אינה יכולה להתבטא בכל גילוייה והברקותיה, בכל ניחושיה הדקים ובכל הרגשותיה העמוקות; אין היא יכולה להִשְׁתָאֵב במלים וניבים עד הטיפּה האחרונה.

כל דבר שהוא מוצא את ביטויו המלא והמעוגל במלים, אינו דבר חשוב ועיקרי, כי-אם מוגבל ושטחי, והנהו חסר גרעיני צמיחה וגידול.

אָמנם אין נשמתי מתבטאת בכל זעזועיה הדקים ובכל לחישותיה ורמיזותיה גם במלים עבריות, אבל המלים האלה וצירופיהן הנפלאים במינם מרמזים, בכל-זאת, על המתרקם ומתהוה בנפשי. ואם לפעמים אין האספּקלריה של שפתי זו מאירה ובהירה כל-כך, הנה היא, בכל-זאת, ראי מלוטש בשביל קרניים בודדות, בשביל שביבים וניצוצות הניתזים משלהבת-יה. – –

אני מרגיש בחוש פּנימי, כמעט מסתורי, את כל ההוראות והרמזים הדקים שבדקים, אשר לכל מלה עברית ולכל אַחת מהברותיה, תגיה ונקודותיה. הנני מרגיש את האוירה המקיפה את הניב העברי ומרחפת עליו כרוח-אלהים, רוח היצירה הנצחית.

גילויי לשוני העברית והברקותיה הם-הם גילויי נשמתי וברקיה. הרוך, הפּינוק, העידון, הזוך והצמצום, המיוחד במינו, של השפה העברית נובעים ממקור נשמת אומתנו, מקור הרחמים והחסד.

הקצב, הריתמוס, העז והשוטף של הסגנון העברי הוא-הוא הריתמוס של דמי הנוזל בעורקי, דם הגזע העברי…

זה כדוֹר שלם נשמעת התביעה הלשונית במחננו: דַבְּרו, כִתבו בשפה עברית מדויקה וברורה, בהירה ומלוטשה כל-צרכה! דיוק, בהירות! בענייני-חיים פּשוטים, בעניינים גשמיים או בעניינים מדעיים הניתנים לשיעוּרים ולתּשבּוֹרת, יש אמנם לבקש את הדיוק והבהירות במדרגתם היותר גבוהה, בחינת “לא תוסיפו ולא תגרעו”. בעניינים שכיחים, בענייני-חול, יש אמנם לדקדק בשפה כחוט-השערה. המוסיף או הגורע מלה אחת הוא מקלקל או מזייף את הביטוי הדרוש.

ואולם כמה קשה להשתמש בדיוּקה ובהירותה של השפה העברית בדברים הנוגעים אל מחבוֹאי-הרוח והמתייחסים אל הנשמה, נשמת-האָדם ונשמת-העולם. כל דיוק מיותר וכל התאמה של בהירות בענייני הנפש הם דבר והיפּוכו, ואינם אלא זיוף גס. רק אותן המלים ואותם הניבים שיש בהם מלבד הפְּשַט הפּשוט, גם סוד, רק על-ידם יש לרמוז על המתרחש ומתהוה בעולם-הנשמות. הן כל הפּסיכולוגיה שלנו מגששת עדיין בחושך וחוקרי הנפש, הישנים כחדשים, אינם אלא משתעשעים במלים ומושגים, בוֹדים הם שיטות שונות מליבם, והם, סוף-סוף, מרחפים בכל חקירותיהם על השטח החיצוני, אבל אל העוֹמק, אל התהומות ואל רזיה הכמוסים של הנשמה מעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו. הן יש קץ וגבול לחוצפּת שׂכלו של האָדם, שערי הנפש היו תמיד נעולים בפני החוקרים. במפתח המדע, בעזרת מסקנותיה של הפיזיוֹלוגיה, לא יפתחו את השערים האלה, הנעולים בפני כל הסקרנים המדעיים.

ניתן לשאוב גם את ים-האוקיינוס באֶצבּעוֹן – זו היא רק שאלת הזמן. אך אין לשאוב מתְּכָניה העמוקים של הנשמה, תכניה של ההויה העולמית, אפילו טיפּה אַחת בעזרת המלים, אפילו לא בעזרתם של כל אוצרות-המלים אשר לשפות החיות והיותר עשירות. ברשֶׁת-המלים של ההגדרות החדות והחריפות, אשר אָרגו החוקרים בלשונות המערביות, – ברשת כזו לא תצודו אַף קרן אַחת מזיו הנשמה ונוגְהָה הגנוּזים גניזה בתוך גניזה…

אין השפה יכולה להיות בחינת נרתיק לתוכן נשמתי. כל הרודף במתכוון אחרי גילוי סודותיה של נשמת האָדם, היא בורחת ומתחמקת ממנו ב“עלמָא דִאִתְכַּסְיָא”. רבוא-רבבות צעיפים לה, לנשמת האָדם; יש אולי לעשות סדק צר באחד מצעיפיה, אך לעולם לא תגַלוה ערטילָאָה לעין בּשר.

ובכל זאת, היא, הנשמה, מתגלית מעצמה יום-יום, רגע-רגע במלים, בהברות, בצלצולים, בתנועות ובקריאות; היא מתגלית דוקא לא באותו רגע שאָנו ממתינים בקוצר-רוח לגילויה, ודוקא במקום שאין אָנו עתידים כלל להאזין לה, והיא מתגלית דוקא בצורה שאיננה מסוגלה כלל למשוך את העין או את האוזן…

אם אני מקשיב לפעמים לגילוייה של נשמתי, הנני מקשיבָם במלים עבריות הנופלות כמו מאליהן לתוך פּי או לתוך עטי. אין חפצי לאמור, כי נשמת האָדם אינה יכולה להתגלוֹת, אפילו גילוי כל-שהוא, באיזו לשון אחרת. בודאי ובודאי שהיא מתגלית, באופן זה או באַחר, בכל לשונות העמים, כי כל לשון, כשהיא לעצמה, היא אחד מגילויי נשמת האָדם, אבל, כמדומה לי, הלשון העברית היא היותר נוחה לה, היותר נשמעת לה והיותר טבעית לה. צרכי בני-האָדם היום-יומיים, שיש בהם הרבה מן החולין ומן הטומאָה, לא הוציאו עוד מתוך שפתנו את נשמתה לשער-האַשְׁפּות. החוקרים והבלשנים לא חיללו עוד את יִפעָתה ולא המיתו את תוּמתה וקדושתה על-ידי פּקחיוּתם ההגיונית….

בכל-אופן אין אני שומע קול-אלהים אלא בשפה העברית, שפת נשמת אומתי. אין קול-אלהים מדבר אל האָדם (והקול הזה אינו פוסק לעולם, והולך הוא מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית הימים) אלא רק בשפתו הוא, של בן-האָדם, בשפה שהיא ירושה לו מדורי-דורות. מעולם עוד לא ניבּא נביא בשפה נכריה לו.

אני מרגיש בהרגשה עמוקה, כי נשמת כל דורותינו, נשמת יצירתנו הלאומית, עצורה וגנוזה בחביוני שפתנו העברית. כל מלה ומלה עברית רווּיה וספוגה מרוחם, מיצירתם של אבותינו הגדולים בכל הדורות. “הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל” – סמל הוא גם לשפתנו. אש-קודש יוקדת בכל מליה וניביה גם היום.

אני שומע ומאזין בשפתנו את דפיקות-לבה של האומה העברית…

וכל עוד ששפתנו חיה, לא ישתתק הלב העברי. – – –

יג

ידידי,

אל יהא דבר זה קל בעיניך! הן לא עלי להגיד לך, כי היהדות הצטיינה תמיד בזה, שעלולה ונוחה היתה להתרשם במידה מרובה או מועטה, בחיוב או בשלילה, מכל זרמי המחשבה האנושית. היהדות מעולם לא היתה חנוטה בחיתוּלי דוֹגמות ובעיקרים נוקשים. התפּתחותה התמידית ויניקתה מכל תחומי וגבולי המחקר, המדע והפילוסופיה, העידו בכל דור ודור על הכוח החיוני המיוחד הנטוע בלב היהדות, על כשרונה המיוחד להבדיל בכל שיטה ותורה, בכל מדע ומחקר בין הקליפּה ובין הגרעין, בין העיקר והטָפל, בין הנצחי והחולף-ועובר.

הציונות, התרכזותה של היהדות בנקודה חיונית גבוהה, גם נפשה-היא היתה פּתוחה לכל רוחות המדע ולכל קרני האור של המחשבה האנושית המתקדמת.

על כן חידה היא בעינַי כי ציונות זו, בת תחיית הרוח העברי, קופאָה על שמָריהָ זה זמן ידוע, מבלי אשר תושיט את קרני-מישוּשָׁה אפילו לאותם מחוזות-הרוח היותר קרובים לה.

תאמר, כי הציונות עברה מתקופת המחשבה, הניקור והחיטוט במַצפּוּני הרוח העברי, ותיכנס לתקופה של מעשים ממשיים ועובדות גלויות. הציונות חדלה להיות פּרובלמה מתלבטת במצָרֵי הרוח הלאומי ותהי לשורה שלימה של מפעלים ברורים ומסומנים כל-צרכם ולמוסדות כספּיים קבועים הדורשים יום-יום את מילוּי-תפקידם. ותשוּב ותאמר לי: כבר שָׂבענו למדי דרשות וחקירות, פּלפּולים וסוגיות חמורות בתורת הציונות, ועתה עינינו תלויות לבוֹנים, לבעלי יכולת חומרית, למשפּיעים על מהלך הפּוליטיקה המזרחית, לחרוּצים ונבונים בדרכי ההנהלה החברתית והמשק הכללי. זמירות ופזמונים כאלה כבר שׂבעה נפשי בזמן האחרון. אִמרות חדשות לא תגלה לאזני. ואני – באחת: ציון לא תיבנה בלי תורה שלימה, תורה המקיפה ומחוֹלֶלת פּתרונים לחידות חויָתנו הלאומית, תורה אשר בעבָר יסוֹדה ועיניה צופיות למרחוק. דבר ודאי הוא בעיני, כי בלי השתתפותה של המחשבה העברית המקורית, המחשבה החיה הנובעת ממעמקי רוחנו, ציון לא תיבנה. ואם תיבנה – לא לציון כזו התפּללנו.

תאמר: עם הבניין, עם התפּתחות המעשים והמפעלים בארץ-ישראל תבוא גם המחשבה, תיולד גם התורה הציונית ותסתמן בכל קויה ושרטוטיה. כי השעה דוחקת והאָרץ מחכה לבניה-בוניה, ולא להוזים וחולמים, לחקרנים ולפלפּלנים. הן אין אָנו יכולים לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות בסבלנות מרובה ובאפס מעשה עד אשר תתבשל המחשבה הציונית כל-צרכה, ועל-פּיה, לכל חוקותיה ומשפּטיה, נבוא ונבנה, אָריח על-גבי אָריח, את בניינה של ציון.

דיבּורים כאלה היו כיום לאִמרות מתהַלכות בקרב המחנה, הנחשבות בעיני אנשים ידועים כחכמה עליונה וכגזירת ההגיון שאין להרהר אחריה.

אבל אם תאמר גם לי דברים כאלה, ואם הדברים יצאו מלבך באמת, אז הנך לוחם בי ובציוֹנים כמותי מלחמת טַחנוֹת-הרוּח.

יותר מארבעים שנה טפּחתי ורביתי בלבי את הרעיון, או את החלום, של מדינה יהודית, גם בתקופת חובבי-ציון, בימי התקציבים הציוניים של פּרוטות נחושת, לא חשבנו, אני וחברי הקרובים לי באותם הימים, אלא על מדינה עברית, מדינה לכל חוקותיה ומשפּטיה, כתַבניתן של המדינות הקטנות אשר לעמי הבאלקאן, רק בהוֹספה: מדינה קטנה בכמוּת, אבל גדולה באֵיכות.

היו ימים ושָׁנים אשר ראינו את המדינה היהודית כרפואָה שלימה לכל פּצעינו, פּצעי הגוף והרוח גם יחד, כפתרון גמור ועיקרי לכל הפּרובלמות החמורות והמטרידות של חיינו המדיניים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים. בפני הקהל הרב אָמנם לא הגדנו, לא גילינו כל אשר בלבנו ובחלומנו המדיני, לבל נהיה לשחוק וללעג בעיני הבריות. במאמרינו ובחוברותינו היינו משתמשים, בכל מקום שהיה עלינו לדבר על-אודות המדינה היהודית, בדיבורים ובניבים שיש בהם מעין כסות-עיניים, בסירוסי מקראות ובאמרות מכוסות ערפל, כי אֵימת הצנזורה היתה עלינו. אבל בחוגינו המצומצמים, בינינו לבין עצמנו, היינו מדברים עוד לפני ארבעים שנה דברים גלויים ומפורשים על-אודות שאיפתנו המדינית. אָמנם שום השגה ברורה לא היתה עוד לנו בימים האלה על-דבר הדרכים המובילים למדינה יהודית. ידוע-ידענו כי עוד לא איכִשַר דָרָא לרעיון המדיני של עם ישראל. ידוֹע-ידענו, כי כל העולם הגדול, וגם רוב בני-עמנו בתוכו, יתקומם נגד שאיפתנו המדינית, או לעוג-ילעיגו עלינו כעל משוגעים וטרופי-דעה. אבל איזו אמונה חזקה, איזה בטחון עצמי היה בלבבנו, כי היום או מחר, אם בדור זה או לאחרי דורות ותקופות, תיוָסד המדינה היהודית לכל חוקותיה ומשפּטיה וממנה תצא תורה, דעה, אחוה ושלום לכל העולם, אם גם לא ידענו איך ובאיזה אופן יתגשמו כל הדברים האלה.

הרעיון הציוני הלך והתפּתח וקיבל בפועל ובמעשה צורות שונות ותכניות שונות. קמו בקרבנו גם מפלגות וכיתות שונות, אבל כולן שאפו רק למטרה אַחת: ליסד מדינה יהודית על אַדמת אבותינו.

כאשר פּירסם הרצל את ספרו “מדינת היהודים” היה לנו דבר זה למאורע היתר גדול בחיינו הלאומיים. הוא אָמנם לא גילה לנו רעיונות חדשים, אבל הוא נתן צורה ודמות מסויָמה לכל אשר הגה לבנו במעמקים ובחדרי-חדרים. הוא הרהיב עוז לגלוֹת לכל העולם הגדול את אשר הגה לבנו במסתרים ימים ושנים, להגיד גלוי ומפורש לכל העמים כי במדינה יהודית אָנו חפצים.

ומני אָז כה נשתרש בלבנו הרעיון המדיני, כה נתגברה שאיפתנו לייסד את המדינה היהודית, עד כי היינו מחולקים רק על אודות הדרכים אשר עלינו ללכת בהן, רק על-אודות דרכי העבודה ולא על-אודות עיקר העיקרים: המדינה היהודית כשהיא לעצמה. מחולקים היו על אודות תכונתה של המדינה היהודית העתידה להבּנות, אם תהיה שתפנית (סוציאלית) או רכושנית, מחולקים היו המדינאים שלנו על-אודות הממשלות וראשיהן אשר עלינו לפנות אליהם בדבר הגשמת רעיוננו הגדול. אולם אדיר כל חפצנו היתה המדינה היהודית. פּתגמנו המפוֹצץ היה: היה-נהיה ככל העמים היושבים על אַדמתם ועומדים ברשות עצמם.

אולם מהפּכה באה בקרב מחשבתי, מחשבתי המדינית. מהפּכה זו נתהוותה מעט-מעט עד כי קיבלה צורה מסוימה. השאיפה למדינה יהודית, זו אשר קננה בלבי ובלב רבים מחברי עשרות בשנים, – שאיפה זו נראית לי עתה כבלתי עברית, בלתי משיחית ובלתי מתאימה לכל המהלך ההיסטורי שלנו. כל מוֹרשי-לבבי וכל הגיוני מוחי מתקוממים בכל עוז נגד השאיפה להיות ככל הגויים, נגד השאיפה ללכת בדרכיהם ולעשות כמעשיהם.

נפשי מתקוממת נגד המדינה היהודית לא, חלילה, משום שקשה להגשימה, להוציאָה ממחשבה לפועל, לעובדה. אין אני נבהל כלל וכלל מפּני האוטופּיה היותר דמיונית, אם רק יש בה אמת ויופי, חזון וגאוה.

פּעמים רבות נדמה לי כי כל דברי-ימינו, כל הוייתנו העברית וכל עצם קיומנו אינם אלא מחאָה חיה, ניגוד גמור לגבולות האפשר והבלתי-אפשר, שהקימו להם העמים היושבים על אדמתם.

מדינה יהודית, כפי שראו אותה בחזון-נפשם ליאון פּינסקר, הרצל, זנגוויל, נורדוי וכל המדינאים שלנו, – מדינה כזו כבר מופרכת היא מאליה, מתוך-תוכה. אצילֵי-הרוח, בחירי-החושבים, האנשים החדשים בתוך החברה הישנה כבר ראו, התבוננו ולמדו כי המדינה לפי המושגים המערביים, לפי גיזרתה ובניינה, מהותה ותכליתה אינה אלא סכנה ואסון גדול להתפּתחותה החופשית של האנושות ולכל אידיאַליה הנעלים. בשם המדינה הוציאו תמיד לטבח רבוא-רבבות אנשים, את כל הכוחות הפּורים, והמיטו צרות ואסונות על ראשי האנשים שלא אכלה אותם החרב, והמגיפות הבאות אחרי המלחמה לא גררו אותם בחֶרְמָן. בשם המדינה הכחידו, כאָמור, את הבריאים הצעירים והרעננים, והנשאָרים בחיים נעשו בשם המדינה בעלי-מומים בגופם וברוחם.

לא אָבוא להציע לפניך במכתבי זה את כל המסקנות, ולא גם את תמציתן, של טובי החוקרים ואנשי-הרוח בדורות האחרונים שהתקוממו בשם החופש, הדעת, היושר והצדק נגד המדינה בכל צורותיה שהיו לה עד עתה. הרי הספרים פּתוחים לפניך – צא ולמַד! חדשות לא אגלה לפניך, כאשר לא תמצא בכלל חדשות בחלק הספרות המדעית אשר אמרתי לך. היחס השלילי לצורת-המדינה הקיימת, הביקורת החריפה של יסודותיה, ההולכים ונופלים מאליהם, – כל אלה הדברים נעשו לחלק חי ואורגאני מהשכלתם הפּנימית של טובי הדור, שאינם עושים שקר בנפשם.

ובאותה עת עצמה שהמדינה בצורתה הקיימת היתה לסבל ירושה מכבידה ומעיקה על העמים, שקשה להפּטר ממנה, כי הנבנה במשך אלפי שנה אין להרוס במשך עת קצרה, כי גם מפּלתו של בניין עתיק כזה, של חורבה ענקית כזו, מביאָה חורבנות, הריסות ואסונות גדולים על ראשי העמים יוצרי המדינות וממשיכי קיומן במשך תקופות ותקופות;

[בעֵת] שהמדינות הקיימות מכבר, במערב ובמזרח, כל-כך נסתבכו ביחסיהן זו לזו, כל-כך נלכדו ברשתותיהן, בסכסוכיהן, במלחמותיהן זו בזו, עד שכמעט כל האנושות סובלת מזה צרות לאין-קץ – הנה את הרעיון המדיני שכבר נפסל ונפגם, נשחת ונתקלקל על-ידי מחזיקיו, נושאָיו ומעריציו אָנו באים לנטוע בקרב עמנו ועל אַדמת ישראל.

תאמר: המדינה שאָנו רוצים בה ושאָנו באים לייסדה תהיה מטיפּוס אַחר לגמרי, כי תהיה בנויה על יסודות היושר והצדק החברתי, כי מדינתנו תהיה לסמל ההתקדמות התרבותית, לסמל השלום והאחוה, למופת ולדוגמא בכל מוסדותיה ויסודותיה. תאמר: אָנו הבאים לייסד מדינה יהודית, לא נחזור על כל השגיאות והזדונות, הטעיות והנסיונות הבלתי מוצלחים של המדינות המתקיימות עד כה, כי מדינתנו-אָנו עתידה להיות למקור-ברכה לכל העולם.

ידידי,

גם אני-עבדך חשבתי, הגיתי וגם כתבתי כדברים האלה, בשפה עוד יותר נמרצה ובהתלהבות עוד יותר עזה.

נלחמתי בעטי ובפי שנים רבות על הציונות המדינית ועל ירושתם הרוחנית של הרצל וחבריו שהלכו לעולמם.

הציונות היתה בעינַי – מדינה עברית, רפּובליקה דמוקראטית, תרבות עברית חיה, פּוריה ומַפריאָה. רק למדינה עברית כזו חלמתי, התפּללתי וגם קויתי. אולם באו ימים, באו מאורעות גדולים בעולם, באו מהפּכות גדולות ועיקריות במחשבתם, וגם באופן מחשבתם של גדולי-הדור, של אצילי-הדעת שנשמה בקרבם. באו ימים שנתעשרנו בנסיונות חדשים וכבירים, – ומהפּכה באָה גם במחשבתי הציונית, שנשתרשה בלבי ובמוחי בהיותי עוד בן עשרים שנה. נתתי לעצמי דין וחשבון מכל אשר נעשה ונתהוה, נשתנה ונהפּך בעולם אשר מסביב לי וגם בעולמי-הפּנימי-אני.

והנני למסור לך בקיצור נמרץ קצת מן השאלות אשר שאלתי בזמן האחרון את נפשי-אני ומן התשובות אשר נסיתי להשיב על שאלותי אלה, מבלי עשות שקר בנפשי.

מדוע ואיך הייתי לציוני (אָז נקרא זה בשם “חובב ציון”) בהיותי בן עשרים שנה, בעת אשר כבר עברו עלי זרמי הרוח הסוציאלי, הקוסמופּוליטי והמהפּכני, אשר שטפוני אָז ביחד עם רבים מחברַי יוצאי בית-המדרש הישן? סמולנסקין השפּיע עלי, מַחברתו הקצרה של פינסקר “אבטואֶמאנסיפּאַציון”, הפּוגרומים הראשונים, הרוח הלאומי שאָחז אָז רבים מן העמים הקטנים באַרצות הבאַלקאַן. אולם יותר-מכּל השפּיעה על מהלך-מחשבתי אהבתי ליהדות, לספרותנו העתיקה והחדשה ורצוני העקשני להשאר נאמן לעמי ולתקוותיו המשיחיות, בצורתן הצרופה והעליונה.

ציונוּתי-אני, כציונוּתם של טובי חברַי, היתה מין רומנטיקה, שיר-השירים של נפשי שהיתה דבקה בכנסת-ישראל. –– נער הייתי ולבי היה נרגש אָז מהמליצות והשירים והחזיונות הנשגבים של משוררי ציון. גם הקריאּה התכופה בנביאי ישראל הלהיבה את רוחי הציוני. העליה הראשונה של הבילויים אשר עזבו את בית-מדרש-המדעים והלכו להקריב עבודתם לתחיית ארצנו ביגיע כפּיהם ובזיעת-אפּם עשתה עלי רושם כביר והגבירה בי את הרומטיקה הציונית. אולם בלבה של הרומנטיקה הזאת היה חי גם רעיון קבוע: היה-נהיה ככל הגויים! הלא אין אָנו גרועים מאותם העמים הקטנים אשר בארצות הבאַלקאַן, שהרימו ראשם בשאיפתם לחיות חיים לאומיים על אַדמתם וברשות עצמם. –– דברי הנביא אשר קרא כנגד אלה האומרים, כי על בית ישראל להיות ככל הגוים – “והעולה על רוחכם היה לא תהיה!” – אזהרה זו נמחקה מעל לוח לבבי וזכרוני מאליה, כאשר נמחקה מעל לוח זכרונם ולבם של רבים מבני דורי אָז. מתוך צמיחתם של חיים חדשים בדור ההוא ומתוך האידיאולוגיה של ביכּוּרי הציונות בעת ההיא, כמובן שלא שמו לב לאזהרתו של הנביא. גם השבועון הציוני בשפה הרוסית “ראַזְסְוֶט”, ביחוד מאמריו של משה לֵיב לילינבלום ומַחברתו הרוסית “תחית ישראל”, גם הם הועילו לפתח בי את הרעיון הציוני והלאומי, לפרנסו ולכלכלו.

וצריך לציין עובדה נפשית מתמיהה: הציונות שלי כשל כל חברי בעת ההיא היתה מצד אחד ריאקציה נמרצת כנגד השאיפה להתבוללות ולטמיעה בגויים (שאיפה שגם היא אָחזה בנו בהיותנו עוד נערים), שמצאָה לה הד וגם נשמעה כקול שופר מפי המשכילים העברים הראשונים, כיל"ג, ליוואנדה וחבריהם. סמולנסקין במאמריו “עת לטעת”, וכן בחלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים”, ובכל מלחמתו נגד בן-מנחם הִתְּעִיב בעינַי את השאיפה להתבוללות: להיות ככל הגויים. ומצד השני היתה הסיסמה, הגלויה או הנסתרה, שבכתב או שבעל-פּה: “היה נהיה ככל גויים!” גם אָנו נייסד מדינה, גם אָנו נעבוד את האדמה, ניטע כרמים ונפַתח את תרבותנו אנו. ואם יקומו אויבים וצוררים מבחוץ להגלות אותנו מעל אדמתנו ולגזול את נחלתנו, גם אָנו נלחום ונשפּוך את דמנו ודמי אויבינו בעד ארצנו ושפתנו.

סתירה גלויה זו שקיננה בלב הציונות מראשית צמיחתה: לבלי היות ככל הגויים ויחד עם זה להיות ככל הגויים – סתירה זו לא היתה עוד בימים ההם מורגשת לנו. החיים החדשים והתקוות החדשות שצמחו ועלו אָז בלבנו, לב צעירי הדור, גשרו גשר על-פני תהומות המחשבה ועל-פּני הסתירות והניגודים שבעצם מחשבתה של הציונות. הניגודים הרעיוניים והסתירות ההגיוניות הלכו ונתפּשרו או נמחקו על-ידי החיים עצמם.

והנה באו הימים שנמשכתי בכל נימי נפשי אחרי ההשכלה האירופּית. טובי היצירות של ספרות העולם, זרמי הרוח של התרבות המערבית שָׁבו את נפשי שֵׁבי. רומנטיקה חדשה, מערבית, מודרנית. באותם הימים לא הרגשתי שום סתירה בין ההשכלה המערבית ובין הרגשתי הלאומית והציונית. הספרות האירופּית, המדעית והאמנותית לא לבד שלא הרסה בקרבי את חלומותי הלאומיים ואת תקותי הציונית המדינית, כי-אם להפך: בכל אשר קראתי בספרויות הגויים מצאתי רק סיוע לציונות, רק שיכלוּל לרעיונותי הלאומיים. מחשבתי הציונית (זאת זה עלי להודות) ינקה מתוך הספרות הכללית הרבה יותר מאשר נתפּרנסה מתוך ספרותנו העתיקה, הספרות הדתית. אָמנם עוד בשנה הראשונה להכנסי בספרות העברית כבר ניקרה במוחי המחשבה המתקוממת נגד התרבות המערבית, שהבּעתיה בחזיונות ובמאמרים שונים, ועוד אָז כבר הרגשתי וראיתי בחזון רוחי, שעתידה התרבות המערבית להיקָבר תחת חורבנה הקרוב-לבוא, ורק תרבותם של הנביאים, נביאי ישראל, עתידה לרשת את מקומה ולהנחיל אושר לכל הגויים. אולם, האמת ניתנה להאָמר, כי מחשבתי המתקוממת כּנגד התרבות האירופּית לא היתה בעיקרה גם היא אלא פּרי הקריאָה בספרות האירופּית, בלבי ובעֵטי נשמע רק ההד של אירופּה החדשה או המתחדשת, של אירופּה העתידה לבוא, של אירופּה החפשית כנגד אירופּה הישנה.

ניו יורק, ז' באדר תרפ"ב.

---

בעולם הספרות

מאת

ראובן בריינין

בְּעולַם הַסַּפְרוּת / ראובן בריינין

א.

ב“הצפירה” נדפס מאמר קטן על-דבר ענין גדול מאד, מאת הדר. דוד צבי פרבּשטיין. הוא מציע לשתף סופרים עברים מומחים בעבודתו הענקית של בן-יהודה, אשר הוא עובד זה שנים רבות בחבור המלון העברי הגדול. לתכלית זו, מיעץ פרבּשטיין, יש לקרוא לאספת סופרים מומחים בבזיליאה בזמן הקונגרס החמישי.

הקוראים העברים יודעים את גורלן של ההצעות, אשר בעצם הדבר לא רב מספרן בעתונותנו העברית: הן עולות זו אחר זו על הפרק, לפעמים גם בקולי קולות, ואחרי כן הן יורדות בחשאי ונשכחות, מבלי אשר ישים איש אליהן לב. בלל אלהים את שפת סופרינו ועבודתם היא, בענינים רבים, עבודה סיזיפית, עבודת אוסף מים בכברה. כל אחד מהם סותר בעונג מיוחד מה שבונה רעהו, זה פוסל ומבטל מה שהשני מכשיר ומחייב.

והיה אם לא נשים לב כראוי, לכל הפחות אנחנו הסופרים, לכל ההצעות על-דבר המלון העברי הגדול, ואם לא נרבה לעזור להוצאתו, לכל הפחות עזרה מוסרית, אז מתחייבים אנו בנפשו של המפעל הספרותי-הלאומי הזה.

אין אני יודע, אם מרגיש רוב העם את הצורך הגדול במלון עברי, האוצר בקרבו את כל שפעת האוצרות של שפתנו מכל תקופות קיומה, התפתחותה והתרחבותה עד היום זה ועד בכלל. לא רק העם העברי, הרעב ללחם והמבקש מקום מנוחה לגופו ולרוחו, אינו מרגיש צורך מיוחד בחבור מלונים חדשים, כי-אם גם העמים הנאורים, – הנני מדבר על-אדות ההמון הגדול, – אינם מרגישים צורך כזה. אבל אנחנו, הסופים העברים, היינו צריכים להרגיש היטב היטב את הצורך הזה. ספרי המלונים הגדולים המה “ספרי-השלחן” של סופרי אירופא, אשר השפה, שהמה כותבים בה, היא שפת-אמם, שפת-למודם, דבורם, השכלתם וקריאתם. יד הסופר ממשמשת ומחפשת לרגעים בספרי אוצרות השפה. לא רק הסופרים, שהספרות היא אמנותם, כי-אם גם כל איש באשכנז, וביחוד בצרפת ובאנגליה, העוסק בכתיבה ובחבור דברים, אם גם בלתי נועדים לדפוס, ובכלל כל משכיל, חושב את ספרי המלונים המשובחים והמלאים לאחר ממכשירי הכתיבה והקריאה היותר נחוצים. עשירות המלים והמבטאים היא עשירותה של המחשבה. לדעת את מהלך התפתחות הלשון הוא לדעת את מהלך התפתחות הרעיון האנושי.

הסופרים פלובר הצרפתי, יעקסבון הדני, גבריאל ד’אַנונציה האיטלקי היו קוראים מדי יום ביומו (זה האחרון עושה דבר זה גם כיום) שעות אחדות בספרי-המלים להעשיר את שפתם. והסופרים האלה המה באמת בעלי הסגנון היותר עשיר, המצטיינים בספרות העולם.

מלון עברי כתכניתו, אשר עלה במחשבת בן-יהודה, לא מותרות, לא אחד התכשיטים והקשוטים יהיה לסופר עברי, כי-אם “לחם חוקו”. המנוח סמולנסקין כותב ב“השחר” (שנה י"א): “מעודי לא חסרה לי מלה, מעודי לא חשבתי מלין אף רגע בכתבי”. לא אדע, עם יערב אחד מסופרינו כיום להגיד כזאת. אנכי בודאי לא אתהלל במה שהתפאר רפ"ס; להפך: אני מרגיש בכל עת כתבי עברית את חסרון המלים והמבטאים, הדרושים לי להבעת רעיונותי. היש צער יותר גדול מזה להסופר מלסרס את המחשבה או לבטאה לא בדיוק גדול? חלק ממיץ-העצבים, הדרוש לבזבז על שכלול המחשבה עצמה, הולך ומתבזבז על המצאת מלין ומבטאים, השגורים גם בפי התינוקות, המדברים לועזית.

רוב הכותבים כיום עברית, אם מדייקים הם בלשונם ובבטוי מחשבתם, אנוסים הם לחדש ולהמציא מלים ומבטאים, ורוב החדושים וההמצאות האלה, שיש בהם גם טובים ונוחים לשפה ולרעיון, מתפזרים בספרותנו מבלי אשר יביאו את התועלת הדרושה והרצויה, יען כי לא נקבעו באיזה ספר מלון, שיד כל קורא ממשמשת בו. אמנם, הסופר המקורי מחדש וממציא מלים ומבטאים גם אם ספרי מלונים מכל המינים צבורים לפניו, יען כי המחשבה המקורית, – המחשבה אשר לא חשבו אחרים, – דורשת גם מלים ומבטאים חדשים, שלא נתמעכו ולא נטשטשו מרוב השמוש בהם. הסופר המקורי אינו יכול לכתוב בסגנון, שכבר דשו בו רבים, ובורא הוא סגנון המיוחד לו, ולכל בעל סגנון מיוחד יש מלים ומבטאים, אם חדשים או ישנים, שהוא נותן להם הוראה חדשה או דיוק חדש, המכוונים היטב לבטוי רעיונותיו ורגשותיו בכל גוניהם, פרטיהם ודקדוקיהם. כאשר נדפסו ספוריו הראשונים של אַנדרסון הדני, הגידו לו חבריו בני אומנותו: “כך אינם כותבים, בסגנון כזה אינם משתמשים”; ויען אותם המשורר מענה קצר: “כך כותב אני!”

אבל בשעה, שסופרים מקוריים מוציאים את כח יצירתם הרוחנית לברוא מלים ומבטאים למושגים חדשים, שלא היו להם עוד מהלכים בין המושגים המוכנים והמזומנים מכבר, אנוסים המה סופרינו המקוריים לאַבד זמנם וכח יצירתם על בריאת מלים ומבטאים למושגים ישנים, אשר מהם מורכבים אוצרות המחשבה של בן-אירופה מהבינונים, ורק את שיורי כחותיהם יכולים המה להקדיש לבריאת מבטאים בעד אלה המושגים, שנבראו במוחם המה.

ושפתנו העברית במצב התפתחותה כיום לא לבד שאיננה עניה, כאשר יאמינו או כאשר יתאוננו רבים, כי-אם עשירה מאד במבטאים וניבים וגם במלות ופעלים למחשבות ורגשות ידועות. אבל אוצרותיה של שפתנו מפוזרים ומפורדים באלפי ספרים, אשר חוברו בארצות ובתקופות שונות, כאשר מפוזר ומפורר הוא כל העושר הרוחני של בני עמנו.

הרעיון לאגור ולקבץ את כל אוצרות השפה העברית בספר-מלים אחד החיה את לב חכמינו, בלשנינו וחוקרינו בכל תקופות גלותנו הארוכה, וגם נסיונות שונים, מהם מוצלחים במדה ידועה ומהם חלשים ורפוים, נעשו בדורות שונים במקצוע זה. לא פה הוא המקום לקרוא את כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו בארצות ובדורות שונים, בשם, ולהראות את המגרעות והחסרונות שבהם; אבל פה הוא המקום להגיד, כי כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו עד כה, אינם יכולים בשום אופן להספיק את צרכי הסופרים ובפרט הקוראים בדורנו אָנו.

הפרופיסור יוסף הלוי היה הראשון, אשר פרסם את דעתו בקהל (“המגיד” שנה ששית), על-דבר הנחיצות לחבר מלון עברי, המתאים לצרכי העת החיה ומושגיה. במאמרו “דבר בעתו” (שנדפס זה כארבעים שנה) הוא אומר בין יתר דבריו: “… ולכן גם אתם, כותבי העתים ליהודים, אם בשפת אבותיו, אם בלשון ארץ מולדתם, יגדל נא חסדכם לעורר את אחינו בכל מושבותם ויקומו כאיש אחד ליסד חברת מרפא לשון, להכין ולסעוד את הלשון הקדושה, אשר היא לבדה שארית כל חמודותינו מימי קדם. עברו חלוצים לפני אחיכם ואספו תרומת כסף מכל נדיב לב ומתענג על זכרון אבותיו לגמול את עמל הסופרים, אשר בתבונת כפיהם ינחו את העברית אל מחוז שלמותה, ולחוק ספר-מלים חדש לצורך העת הזאת, רבת החכמה והמדע”.

אולם הצעת הלוי, אשר הטעימה במאמרים שונים, לא יצאה מגבול מחשבה טובה. החכם ש. י. פין היה הראשון, אשר נסה בדור האחרון לחבר ספר מלים, האוצר לשון המקרא והמשנה, אבל גם הוא לא אצר במלונו את העושר הרב של שפתנו, אשר נצבר בהספרות שלאחר המשנה. הנסיון הראשון והיותר מוצלח במקצוע זה, הוא נסיונו של בן-יהודה, אשר הקדיש חלק גדול מחייו ומיטב כחותיו וכשרונותיו לעבודה זו. את טיבו של “מלון הלשון העברית” אשר לבן-יהודה יכולים אנו לשפוט גם על-פי המחברות הראשונות, המונחות לפנינו נדפסות. כותב הטורים האלה ראה, לפני שנתיים ימים, בידי המחבר חומר רב ויקר, מעובד ובלתי-מעובד, המוכשר והמתכשר לדפוס.

“המלון, – אומר בן-יהודה בהקדמתו, – נועד להיות כלי תשמיש להקורא בספרותנו העתיקה והחדשה, ובפרט להחפץ לכתוב או לדבר עברית”.

המלון הזה הוא “שלם, כי הוא כולל בקרבו כל מלות הלשון העברית שבתנ”ך, תלמוד ומדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה".

ב.

ומלון שלם ומפורט כזה, עם משלים ודוגמאות מגדולי הסופרים בכל מקצעות הספרות הוא דבר נחוץ לא רק להסופרים, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר, להקוראים ולהמתלמדים עברית, הרוצים להבין היטב את כל אשר יכתב בשפה זו גם בימינו עתה.

עלינו, הסופרים, לדעת, כי אין תקוה גדולה להספרות העברית, שאנו מקדישים לה ימינו וכחותינו, ושהיא גם תפארתנו ומשא נפשנו, אם לא יתרבה מספר קוראיה בין כל מפלגות עמנו. ספרות, אשר היא רק ליחידים, לאצילי-העם, לבחיריו ולעליוניו, אין היא יכולה להתקיים קיום מלא וטבעי בתקופתנו החדשה. ספרות חיה, או השואפת לחיות, צריכה להתפרנס בחומר וברוח, צריכה להיות מושפעה ומכולכלה מכל פנות העם, ורק אז יכולה היא להשפיע השפעה מרובה על אותו העם עצמו, רק אז יכולה היא לפרנס את מחשבתו ורגשותיו וגם להועיל לקיומו החמרי ולכלכלת צרכיו הממשיים ולהצלחתו הגופנית, ורק אז יכולה היא להתרומם מעל דעות ההמון הגדול, שמכחותיו היא שואבת את קיומה, ולהיות לגורם חדש בחייו.

חובת הסופר העברי בימינו עתה היא כפולה: להקריב את מיטב כחותיו להספרות העברית, שהוא עובד בה, ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים לו להרבות ולהעצים בקרב כל מפלגות בני עמנו את האהבה והחבה לשפת עבר ולספרותה, ולקרבם אל הלמודים העברים.

חובתנו הוא להחזיק בכל מאמצי כחנו בכל מפעל ספרותי או צבורי, שתכליתו להרבות מספר קוראי שפת עבר. רשאי הוא הסופר הלועזי לשבת במנוחה בחדר עבודתו ולכתוב את כל אשר יתן אלהים בלבבו ולהיות נאמן לדגלו. הקוראים לא יחסרו, אם אך יתן להם את הטוב והנעלה שברוחו. השפה, שהוא כותב בה, מדוברת בפי כל בני עמו, וכל הנכתב בה בידי סופר גדול יש לו רבבות קוראים, וגם מעבר לגבול יתרגמו דבריו ויקראוהו וידרשוהו. והידיעה הזאת, כי יש קהל גדול של קוראים, נותנת להסופר נשמה יתרה, כחות חדשים ואנרגיה פנימית לתת לעמו את חלקו היותר טוב והיותר נשגב. ההכרה הזאת עוזרת להתפתחותו הספרותית של הסופר ולהגברת כשרונותיו ויתרונותיו. גיאורג בראַנדיס הדפיס זה לא כבר מאמר על אדות הסופר הרוסי מקסים גורקי, הנשא עתה על כל שפה ולשון, דברים כפשוטם, ובמאמרו זה יאמר הסופר היהודי-הדני, בצדק ובמשפט, כי סופרים בעלי כשרונות כגורקי מצויים בהספרות הדנית במספר לא מעט, ואם אלה האחרונים לא זכו לשם גדול כגורקי הוא יען כי אין להם בארצם קהל-קוראים גדול. גורקי הוא על-פי מדת כשרונו סופר בינוני, אבל הידיעה, כי עם של יותר ממאת מיליון נפש אדם שומע ומאזין לדבריו, זו היא הנותנת לו את היתרון על-פני אחיו הסופרים, שאינם פחותים ממנו לפי מדת כשרונם, בדניה הקטנה. הסופרים העברים, וגם ש. י. אַבּרמוביץ בתוכם, היו שמחים, לו היה מספר קוראיהם כמספר הקוראים דנית. אמנם, אין בידי הסופרים העברים ובידי כל חובבי שפתנו הלאומית, בהתנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים, שבני עמנו נתונים בהם עתה, גם לקוות, ומה גם לפעול ולעשות, כי רוב אחינו ואחיותינו יהיו קוראים עברית. אבל הרוחות המנשבות, רוחות התחיה והזריעה, עתה בעולמנו, מסייעות אותנו בדבר זה. התחבולות והאמצעים להרבות בין כל מפלגות עמנו את מספר הקוראים והקוראות עברית רבים המה, ואין תכלית מאמרי זה לפרטם. ברצוני היה רק להגיד, כי המלון הגדול של בן-יהודה, אם נזכה לראותו נגמר בדפוס, יהיה אחד הנצחונות היותר גדולים לשפתנו, לספרותנו ולכל האומה העברית. מלון כזה יהיה בימי הלומדים והלומדות את שפתנו לאחד כלי-התשמישים היותר נחוצים להבין את ספרותנו העתיקה וגם היותר חדשה, – אותה הספרות, הנושאת עתה את משך הזרע על אדמת ישראל; בנינו ובנותינו אינם יכולים, לו גם היה הרצון הטוב לזה, בתנאי קיומנו עתה, להקדיש את זמנם ללמוד התלמוד, המדרשים וכל הספרות המאוחרה. בימינו זכינו גם לסופרים עברים, אשר גם הם לא נהנו מימיהם מאוצרותינו אלה. והיה, אם לא נאצור את כל אוצרות שפתנו למן ראשית התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל, אז עתידה היא ספרותנו החדשה, הצעירה, השואפת לפעול ולהשפיע על חיינו, להיות כספר החתום בעיני הקהל הגדול. גם ידיעת שני התלמודים והמדרשים וספרות הבינים איננה מספקת להבנת, הבנה שלמה ומלאה, ספרותנו עתה. אם טובים וכשרים המה החדושים היותר חדשים בלשוננו העברית, או מומם בם, אם צדקו המטהרים או המרחיבים, אין, על-כל-פנים, להכחיש את העובדה הקיימת, כי כל הנכתב והנדפס בשפתנו כיום, גם בידי טובי הסופרים, מלא וגדוש הוא מלים ומבטאים, גזרות ומשקלים, שאין דוגמתם בספרותנו הקודמת, ושאין להמתלמד עברית, – ילמד על-פי איזו שיטה שילמד, – להבינם ולדעתם בלי עזרת מלונים, האוצרים בקרבם את כל מכמני השפה העברית בכל תקופות התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל.

בימי גורי בווינא, הייתי משאיל לחכם-עמנו, אַייזיק הירש ווייס, גליונות מכה“ע וספרים עברים חדשים, ואשמע מפיו פעמים רבות כדברים האלה: “כמדומה לי, שאינני עם-הארץ גדול, ובכל-זאת הנני מודה ומתודה לפניך, כי אקרא במכ”ע “הצבי”, כי אקרא מאמרים עברים ידועים במאספים ובכתבי-עתים – אין אני יודע את פירוש המלים וכונת הדברים והבּטויים”. ואם בעיני איש, כבעל “דור דור ודורשיו”, הבקי בכל חדרי התורה והספרות העברית, היו מאמרים ותרגומים רבים בספרותנו החדשה כספר חתום, מה נאמר ומה נדבר על-אדות הקוראים המצויים? – המספר האנגלי, ישראל זנגביל, אמר לי פעם אחת: “ידיעתי בכתבי-הקודש, במדרשים ואגדות איננה מספקת לי להבין את הכתוב בהספרים העברים החדשים. קשה לי להבין פירושם של מלים ומבטאים רבים, שאין דוגמתם בתנ”ך ובמדרשים, ודא עקא, שאין כל מלון עברי, המחובר לפי צרכי העת החדשה, להעזר בו".

על-דבר חבור מלון עברי מלא ושלם ככל הדרוש לנו בימינו אנו, כבר טפלו בספרותנו, כבר הוצעו הצעות שונות בענין זה; כבר יעצו למסור את העבודה הכבדה והמורכבה הזאת בידי חבר חכמים ובלשנים, המומחים למקצוע זה, אבל כל הוכוחים, ההצעות והעצות בדבר זה עלו בתהו, עד שקם בן-יהודה והקדיש את חייו וכל כשרונותיו לעבודה זו. חזיון נעלה כזה, כי יקדיש אחד מאתנו את כל הויתו הפנימית והחיצונית, את כחו ומוחו, את כל שאיפותיו ומגמותיו לעבודה ספרותית-לאומית אחת ויסבול בגללה המון ענויים, ענויי הגוף והרוח, נדודים ותלאות אין קץ, – חזיון נעלה כזה הוא יחידי בין סופרינו העברים החדשים בארץ-ישראל; חזיון כזה היה צריך למשוך את הלבבות ואחריהם את הכיסים התלויים בהם. אולם הלבבות עדיין לא נמשכו, והכיסים עדיין סגורים ומסוגרים.

בעל “הצפירה”, נחום סוקולוב, תאר לנו במאמרו המצוין, “מלון עברי”, את בן-יהודה ומפעלו בצבעים נאמנים. רושם כזה, כאשר תאר סוקלוב, עשה בן-יהודה גם עלי, בבקרו אותי לפני שתי שנים ומחצה. גם אנכי ראיתי בו איש, אשר כולו שקוע ברעיון אחד, במחשבה אחת: להחיות את שפתנו הלאומית. הרעיון הקבוע במוחו, לגמור ולשכלל את ה“מלון”, בלע את כל יתר מחשבותיו ורגשותיו. כמעט אי-אפשר לדברי אתו בענין אחר, שאינו נוגע אל המלון שלו, או אל השייך לזה. בדברו על אדות מפעלו זה יראה כאיש הרוח וכחוזה, אשר אין לו אלא עולמו הפנימי. בראותי את בן-יהודה פנים אל פנים אמרתי בלבבי: זה האיש, אף כי איננו אחד חכמי הלשון הגדולים, אשר נברא לעבודתו, שהוא עוסק בה, ואשר יש לקוות כי יגמור את המפעל הגדול, אשר החל בו! יש אמנם בקרבנו חכמי לשון ובלשנים גדולים ומפורסמים, הבקיאים ברוב הלשונות המזרחיות, אבל אין בהם אותן הסגולות ואותן ההרגשות הבלשניות הדקות, הדרושות לחבור מלון עברי בצורתו ובתכניתו, שעלה במחשבת בן-יהודה, שאיננו חוקר ובלשן, העובד על-פי שטה מדעית, ושאיננו נהנה מכל האוצרות הרבים של חכמת הבלשנות החדשה, והעיקר, כי אינם מסוגלים לאותה מסירת הנפש, הדרושה ליצירת מפעל ספרותי לאומי כזה.

ואם אחרי כל אלה אנו רואים, כי העם עומד עדיין רחוק מהמפעל הלאומי הזה, למרות הנסיעות הרבות והתכופות של בן-יהודה לתכלית זו, והקהל העברי עדיין מתיחס אליו בבטחון לא-מלא, הנה יש לתלות את סבת הדבר לא רק בשויון-הנפש הכללי, לא רק בחסרון ההרגשה הלאומית ובהעדר החפץ להשתתף במפעל ספרותי, שיש בידו לרומם את קרן שפתנו ולהרבות את לומדיה ויודעיה, כי-אם גם בדעת הקהל, שאינה מאמנת, כי יש ביד איש אחד לגמור ולשכלל כראוי מפעל ספרותי כזה.

לכן הנני רואה ומאמין, כי יש ביד הצעת פרבּשטיין להביא תועלת חמרית ורוחנית להוצאת המלון של בן-יהודה. אם יוסד בבזיליאה חבר סופרים עברים, אשר יעזור לבן-יהודה בעבּוד ובשכלול החומר אשר בידו, אז ירבו החותמים על המלון, אם ידע הקהל, כי לא בידי יחיד נמסרה העבודה הכבירה הזאת, ואז, – וזהו העיקר, – יהי המפעל בעצמו, שהוא מפעל לאומי, יתר מלא ויתר משוכלל בכל פרטיו.

ברלין, 1898.