א. נגלות ונסתרות    🔗

כשפרצה המלחמה בראשון לחודש ספטמבר בשנת 1939, היו האנגלים היחידים שקצבו לה שנים מלכתחילה. על הבמה לסטירה, “המטאטא” בארץ־ישראל, הועלתה באותם הימים הדמות של השוטר הבריטי האדמדם, המוצץ את ה“פּייפּ” שלו בדומיה, ומשליך פעם בפעם לתוך המבוכה והרעש שמסביבו את גזר־הדין הקר החודר כליות ולב, כאילו היה הוא דובר בשם “אנאנקה”, בשם ההכרח המוכרח: שלוש שנים! וגזר־דין זה נתמלא. אנו מפטירים עתה כולנו את המלים “שלוש שנים למלחמה”, תוך שקט של קבלת עול גורל, בלי פתוס ובלי תמהון, והן משאירות אחריהן בנפשנו הד עמום של תעלומה, של אי־ידיעה, מה מספר השנים שעומדות להתווסף עוד.

אין מאתנו יודעים עד מה, כיצד תתפתח ההיאבקות הגדולה הזאת בעולם ומתי תסתיים. כל הניחושים בנידון זה הם ניחושי־שוא, כל הפרשנות האסטרטגית מגששת בעלטה, וספק אם יש מישהו בעולם כיום היודע לחשב את הקצין יותר מכל הדיוט בתוכנו הקורא את הידיעות בעתונות ומאזין לשידורי הרדיו. הבטחון שבנו, כי המלחמה תסתיים במיגור המשטר הנאצי ונצחון בנות הברית, מקורה בהכרה כי כל סיום אחר כמוהו כקטקליזמה, כחורבן העולם, כ״ ”après moi“ מקורה ברצונה העז של מרבית האנושות הנאורה בעולם במשטר של חרות, מקורה באמונה העמוקה בנצחון הצדק על הרשע. בטחון זה היה קיים לפני כל החישובים של “פוטנציאלים” צבאיים. בימי מפלת צרפת, בימי דונקרק, בימים שבהם כף המאזנים קפצה בבת־אחת למעלה ונדמה היה כי אין שוב מעצור לכוח הכובש והדורס הנאצי, בימים שאנגליה עמדה יחידה במערכה, אמריקה היססה, ורוסיה נמצאה עדיין מעבר השני של החזית, היה הבטחון הזה קיים. הוא היה אב הרצון ואב המאמץ הגדול. ואף עתה הוא בלבד המאיר לנו ולאנושות כולה את דרך המנהרה האפלה שאנו הולכים בה.

את הנסתרות איננו יודעים, אך הנגלות לנו ולבנינו. אשר עוללה כבר המלחמה הזאת לעולם במשך שלוש השנים האלה, זאת היא מציאות גועה מתוך המכיתות והאודים העשנים של חצי עולם חרב, מבין עשרות עמים קורסים תחת שעבודם, נרמסים, נשדדים ונרצחים, מתוך מליוני אנשים הרוגים ומרוטשים, מתוך הדם והדמע של פליטים לאין ספור ומאות אלפים כלואי־גיטו ואסורי מחנות הריכוז ועובדי עבודות כפיה. אשר עוללה היא לנו, היהודים, במיוחד, אין כמוהו בסבל אדם ועם. אלינו כאן בארץ מגיעים הדברים מבעד לקירות אטומים של גבולות סגורים, רק מפי השמועה או מפי עדי ראיה אנו יודעים אותם, ויתכן שאף שמץ מהם אינו מגיע אלינו. בשרנו נעשה חדודין חדודין כאשר אנו מתארים לפנינו את היום בו ייעלם מסך העשן והאש מעל פני המפולת הגדולה. כי אם בהקמת חורבות אמסטרדם, יצטרכו, כפי שמשערים יודעי דבר, לעמול 14 שנה אחרי המלחמה, הרי שלהקמת הריסות ישראל יצטרכו לעמול ולהתייגע דורות רבים – ואף אז בודאי לא ייסתם הפרץ הגדול שנפרץ בעם בתקופה זו. ואם לעולם כולו, עצם שבירת הנאציזם, הוצאת נשקו מידו ופריקת עולו מעל צוארי העמים המשועבדים, קובע במידה רבה את קצו של נתיב היסורים ואת הגמול לסבלות המלחמה – הרי בשבילנו מתחילה הבעיה החמורה ביותר במקום שהיא מסתיימת כמעט אצל אחרים. באשר הופעת הנאציזם בהיאבקות הקשה של האומה הישראלית על קיומה ועל עתידה, לא היתה לנו בחינת ליקוי־מאורות, המקדיר את שמי העמים מפקידה לפקידה ומסתיים עם נטות הצל וצאת השמש בגבורתה, אלא אחת האפיזודות, אולי הקודרת ביותר בקורות ימינו, אשר גם בהעלמה אינה נעלמת האפלה עמה. לפיכך, כאשר יירד המסך על פני מחזה התוגה הנוכחי של המלחמה, והנברשות הנוצצות בתיאטרון העולם יודלקו מחדש, הרי גם במקרה הטוב ביותר יישאר בודאי עוד על הבמה, מאחורי המסך, עם חלכה זה, אשר בשבילו המחזה לא נסתיים, ושמחת העולם תגיע אליו רק מבעד לחציצה עבה של בעיית קיומו והיאבקותו על חירותו.

ואף־על־פי־כן מלחמה זו היא מלחמתנו במידה יותר גדולה מאשר מלחמתם של שאר העמים. בפעם הראשונה אולי בדברי גלות ישראל לא נסחבנו לתוך מאורעות העולם בדרך גררה בלבד ואיננו סופגים את מהלומותיה אגב מריבתם ההדדית של אחרים, אלא הועמדנו במרכז המאורעות האלה כגורם עיקרי שאולי איננו מעריכים בעצמנו את מידת חשיבותו. אין איוולת גדולה מאשר לטפל במאורעות הימים בדרך של שיגרא סוציולוגית ולכנות אותם בשם “מלחמת האימפּריאליזם”, ה“קפיטליזם” וכדומה. מי שאינו רואה את אשר מתרחש היום, את מעיינות תהום רבה שנבקעו, את החומר העכור שהועלה תוך התפרצות גועשת זו מתוך נבכי החיים האנושיים – איננו מבין לרוח הימים שאנו חיים בהם. הסתירה הקדומה מאוד בין רומא וירושלים, בין האלילות המתנוונת, שהעתיקה את פתוס החיים שלה אל פולחן הכוח והמדינה, הלגיונות, הכיבוש ושעבודם של עמים זרים, לבין בשורת החרות ושויון האדם שבאה מיהודה, והכניעה, בשעת משבר ידועה, אלילות זו – הסתירה הזאת שלא פסקה במשך אלפים שנה בתוך הנצרות הפורמלית מבפנים ועל אחת כמה וכמה שלא פסק זעפה ביחסי העולם האירופי־הנוצרי ליהדות, ניתקה עתה כל מוסרות ופרצה בזעזועים כבירים, עתירי הרס ודם.

אין זה מקרה ואין זה משגה ואין זה שגעון, כפי שחושבים רבים, שהיטלר הפנה את כוח מחצו קודם כל כלפי היהודים ואומר להשמידם. הם “האשמים” באמת, הם שהטילו על העולם הברברי את העול הכבד שהעיק עליו במידה כזאת, והוא רוצה עתה לפרקו מעל שכמו, והם הנם, מבחינה רוחנית, הכוח המפריע העיקרי והעקשני ביותר, בדרך הכוונה להסב אחורנית את מעלות ההתפתחות של התרבות האנושית. כדי לסלול את הדרך בפני ריאקציה יסודית כזאת בדברי ימי העולם, מן ההכרח להגות מן המסילה קודם כל את היהודים. אין זו, איפוא, השמדה ביולוגית בלבד, של אומה אשר שכנותה אינה רצויה, אלא השמדה אידיאולוגית של חטיבה תרבותית היסטורית ששכינתה אינה רצויה. לפיכך היא מתנהלת בחימה שפוכה כזאת, ואומרת לעקור את הכל.

 

ב. על מה שלאחר כן    🔗

מה תהיה דמות העולם לאחר המלחמה, ודמות חיינו אנו בתוך עולם זה? אולי מוקדם עדיין להציג עתה את השאלה הזאת. קודם כל יש לנצח ולרוצץ את גלגולתו של הדרקון הנאצי. קודם כל חייבים אנחנו היהודים לקיים את מצוות השעה בקשר עם עצם המלחמה, את מצוות ההתגייסות לצבא הלוחם, את חובות ההיחלצות למשמרות הבטחון, את חובות ההתנדבות בנפש וברכוש למען לא נהיה שוב קדושים מעונים ומקדשי־שם פּאסיביים, אלא נטיל את כוחנו המעט אך המלא על כף המאזנים של ההכרעה ההיסטורית הגדולה. ואעפי״כ, בתוך שאון המערכה, תהפוכותיה ודאגותיה, אינה פוסקת השאלה הזאת לנסר בחלל העולם ובחלל עולמנו.

כשמדברים על הבאות, אומרים הכל שהעולם איננו יכול להיות שוב כשהיה, שהוא מוכרח להשתנות מיסודו, שמשטר חיים זה הממיט שואה אחרי שואה על האנושות ומטפח בקרבו בלי הרף גרעיני הרס חדשים – לא יתכן כי יימשך. אך משמתחילים לנחש מהו תוכנו של השינוי הזה וכיצד הוא יבוא – רבה המבוכה. אשרי האנשים שיש קסמים בידיהם, קסמי המדע המרכסיסטי, אשר בשבילם כל השאלות אינן אלא נוסחאות בלבד, וכשמגדירים את הנוסחאות, נעשה הכל ברור כשמש בצהרים. מה שיבוא, לדעת אלה, היא מהפכה פרוליטרית, ומה שיקום היא הדיקטטורה של הפּרוליטריון. אילו היתה הפּרוגנוזה המדעית הזאת נכונה, היינו צריכים לחשוב היטב אם אין פרושה “מן הפח אל הפחת”, ואם אמנם עלינו לקדם את הבאות האלה בשמחה, בשמחה לעולם ובששון לעולמנו אנו.

היינו עדי ראיה לנסיון לא קצר של מהפכה כזאת, ואנו יודעים את טעמה ומכירים את סימניה בעיצוב דמות החיים החברתיים והאנושיים. יתכן כי נסיון של כ״ה שנים, בתהליך של תמורה הבאה לשדד את יסודות החיים והחברה, אינו רב מדי. ואילו היינו עומדים רק בפני עובדה שנסיון זה לא נתן עדיין פרי ישוה לו, שהשיגיו דלים ואותות התמורה אינם נראים במידה מספיקה – היינו יכולים להתנחם בטענה זו ולומר: חכו עוד מעט, הענין אינו מתפתח כה מהר כפי שאתם רוצים, אך הננו נמצאים בכל־זאת בדרך למטרה. אך אנו עומדים נוכח עובדה הפוכה: לא נוכח האטיות של צמיחת זרע הברכה, אלא נוכח המהירות של צמיחת הזרע הפורה ראש ולענה. לבנו מלא עתה הערצה לרוסיה ולצבא האדום הנלחם בגבורה מפוארת על קיוּם ברית־המועצות, ומשתף את עצמו במידה הגדולה ביותר במלחמה המשותפת של עמי הברית נגד הנאציזם. אך תוך הערצה זו איננו רשאים להתעלם אף רגע מהעובדה, שהמפתח לאותו הפתגם הסודי שפתח את דלתות המערה של עלי־בּאבּא והורה את הדרך כיצד למוטט את היסודות המעטים בחברה האנושית המאפשרים את קיומה בכלל בתור חברה מסודרת, ניתן ע״י המהפכה הזאת, שהללו רואים בה שוב את המפתח כדי לכונן על ידו את העולם החדש.

היא, המהפכה הזאת, שביטלה בראשונה, כעיקרון אידיאולוגי, את חרות האדם, את חרות המחשבה שלו, את חופש הדיבור והכתב, נטלה ממנה את זכויותיו האזרחיות, את הזכות לחוות את דעתו על המשטר וצורות החיים שהוא רוצה לחיות בהן, את הזכות לבחור בנציגיו, ולבקר את שליטיו; היא שכפתה עליו עריצות רוחנית וכלכלית, והפקידה את החרב המתהפכת, את בית־הכלא ואת מחנה הריכוז, ככוחות ההכרעה העיקריים בחיי החברה והמדינה. עקירה זאת של אבני היסוד מתוך ה“אמנה החברתית”, הקלה את המלאכה על המשחיתים שבאו אחרי כן, וכל הבנין נתמוטט והתדרדר לקראת כליה וטמיון.

אנו חייבים לשלול בכל תוקף את ההנחה, כי יש הבדל מהותי בין עריצות, עריפת ראשים ורמיסת עקרונות לשם שמים, לבין אותה דרך עצמה לשמו של השטן. הנחה זו מקורה בפילוסופיה ישועית, שראינו בה תמיד את השיא של שחיתות חברתית. העולם והחברה לא הגיעו עדיין אל סף אחרית הימים, ומי יודע אם יגיעו אליו פעם. כל מה שאנו עושים, כל מה שאנו מכוננים, כל מה שאנו הוגים וחושבים, אינם אלא אמצעים ודרך אל התכלית הנרצה, הרודמת בחיק האמונה של האנושות בגאולת העולם, אי־שם במרחק של זמן שאין אנו יודעים לחשב את קצו. לפי הדרך והאמצעים, ניתנת לנו האפשרות להבחין ולשפוט נכונה, אם אמנם הולכים אנו לקראת אור זה שבסוף המנהרה הארוכה או לאו. שום איש ושום חברה, שום עם ושום מדינה לא הגיעו עדיין באמצעים טמאים לתכלית טהורה. לפיכך, אין להציג את השאלה: “מהי המטרה?” כי אם “מהי הדרך?” מבחינה רוחנית הדרך היא עצם המטרה, שאנו יכולים להשיגה בכלל במהלך חיינו, כי “לא עליך המלאכה לגמור”, לא עליך ולא עלינו, לא על שום איש ולא על שום צבור – אך אין אנו רשאים להפטר מהצו המוסרי כי תוך כדי שאיפה והתפרצות לקראת גמר מלאכה זו לא נעבט את ארחותינו.

אולם, אילו גם היינו בטוחים בהחלט, כי המפתח לפתרון שאלת העולם והחברה לאחר המלחמה, היא המהפכה הפרוליטרית, עדיין ספק גדול הוא אם אמנם אנו עומדים על ספה ואם היא כה קרובה לבוא, כפי שבטוחים מבשריה. משהו מהפסיכולוגיה של התפרקות המשתררת כרגיל בחלק העולם המנצח, לאחר מלחמה ממושכת ומיגעת, ידוע לנו. היינו עדי ראיה לכך במוצאי מלחמת העולם הקודמת. העמים המנצחים (המנוצחים – שאני; אצלם בא הסיום של מלחמה אבודה בלווית זעזועים פנימיים ותקופה של תוהו ובהו), העייפים מאבדן דם רב, ההרוסים והרצוצים, צמאים לשלום מהיר, לשלום של כבוד כמובן, שיש בו ערובות לזכויות המנצחים, אבל לשלום מהיר שיש עמו שיבה תכופה למסגרת החיים “הנורמלית” שהמלחמה פרצה אותה. אין רצון להמשיך ולעמוד עם הנשק על הכתף, בשעה שנראה הדבר, כי אין צורך בו שוב, ואין רצון להמשיך ולשאת בסבלות המלחמה בשעה שקצה כבר הנפש בהם והם נראים כמיותרים. ואז מתחיל אותו פרק שאפשר לקרוא לו בשם “הקונגרס רוקד”. מה מלמד אותנו סרט נפלא זה שראינוהו לפני כמה שנים? רק נגזזו מחלפותיו של נאפוליון ליד ליפסיה והקיסר אלכסנדר והנסיכים הגרמנים נכנסו לפריז ככובשים, קפצה על כולם התשוקה לשוב למשטר של חיים קלים, לפרוק את חומרות המלחמה לחלוטין, לשכוח ולהשכיח, לרקוד, כלומר להמשיך את הריקוד במקום שהפסיקו אותו כאשר הופיע כובש העולם על שדה־המערכה והחריד אותם משלותם. הם החלו לרקוד עוד בפריז. כולם רקדו, לא רק דיפלומטים כי אם גם ההמונים. והם שקעו בשכרון הריקוד במידה כזאת, שלא שמו לב כלל לדבר כי הנה החלו שערות שמשון לצמוח מחדש. והרי כפשׂע היה בין וטרלוֹ ובין האפשרות ששמשון זה ילפות את עמודי התווך של הקונגרס הוינאי ויפיל את הבית על כל היושבים בו.

גם במוצאי המלחמה הקודמת רקד הקונגרס בוורסיי, הוא הצטעטע בנצחון שלו, סידר את העולם כאשר יסדרו להם תינוקות בנינים ותמונות מקוביות, רצו להפטר מהר מהטורח של שילפי המלחמה, והדאגה היחידה שהטרידה אותו היתה איך להקים מחדש את שיווי המשקל של הכוחות, למען לא תתגבר צרפת יותר מדי על חשבונה של גרמניה ולמען אפשר יהיה להקים שוב סדר כזה, שמישהו יוכל ללעוס בשקט את ה“ביפשטק” שלו לארוחת הבוקר. וכך נעלמה העובדה שבאותו שלום היו מקופלים מלכתחילה גרעיני ההתפתחות הרת השואה אשר נתנה את ראשית ביכוריה עם השתלטות החולצות השחורות באיטליה לעיני כל העולם שנתיים אחרי ורסיי, והבשילה את פּריה עם השתלטות החולצות בגרמניה כעבור עשר שנים נוספות.

רקד הקונגרס בוינה, רקד בוורסיי, ורקדו גם הקונגרסים שבין וינה וורסיי – ומי לידנו יתקע שלא ירקוד גם אותו קונגרס שיתכנס אי־שם במוצאי מלחמת עולם זו?

 

ג. הדיאלקטיקה והאמת    🔗

רואי המהפכה והבהולים עליה, הופכים היפּוֹתיזה לודאוּת. זאת היא שגיאתם האורגנית של כל בעלי הקצוות. את האמת יש לבקש תמיד באמצע, בין הקצוות. יש לשער שלקח התקופה הנוכחית, לא יהיה בכל זאת בכדי. השאיפה לשינויים בסדרי העולם והחברה, מפכה בעוז בלבבות מיליונים רבים ועצומים. אך אין זאת הלכה למשה מסיני כי השינויים האלה יתהווּ דוקא על פי המיתוֹדה הדיאלקטית ההגליאנית־המרכסיסטית, וישתפכו על פני העולם בזעף מהפכני. כי על כן “לקח התקופה” הוא גם לקח המהפכה, אשר מתוך חיקה צמחו היסורים הגדולים הללו שהעולם מתנסה בהם כיום. חולית הבינים בין הקיים ובין הבאות אינה האנטיתיזה, אלא תקופת מעבר של מירוק עוונות, כמו תקופת המעבר בין ה־ inferno לבין ה־ paradiso בקומדיה האלהית של דנטה, ה־ Purgatorio כלומר התקופה החינוכית, התקנת עצמו של האדם בפרוזדור, למען יוכל להכנס לטרקלין. אף זו עדיין תקופה רבת יסורים וכבדת צללים, יש בה עדיין במידה גדולה סבל־ירושת העבר, אך מפציעות בה כבר הקרנים הראשונות של תנאי חיים וחברה שאדם ועם יכולים לפחות להיאבק בהם על קיומם, תוך הרגשה של כבוד וערך עצמי, בלי להרמס כתולעים.

כל שינוי לא יהיה אפשרי אם לא תקום מחדש המסגרת של ה“אמנה החברתית” אשר נפרצה ונתמוטטה כליל עם השתלטות הדיקטטורות בעולם, ואם לא יוחזר המשפט ולא תוחזר החרות לאדם. בקובץ המאמרים “במלחמה ולאחריה” שיצא בהוצאת “עם עובד” מטפלים טובי המוחות הסוציאליסטיים והפרוגרסיביים באנגליה הרבה בפרשה זו. בלשון פשוטה מאוד, ללא עמקות תיאוריטית, אלא כדבר איש אל רעהו, מנסה בקובץ זה ר. ה. טוני להגדיר את המטרה שרוצה הדמוקרטיה הסוציאליסטית באנגליה להשיג במלחמה זו ועל ידה.

״אנו נלחמים – הוא אומר – לקיום אורח החיים שלנו, שעדיין הוא רחוק מכלל השלמות, אבל עם כל פגימותיו הוא יקר לנו מן החיים", והוא מתאר בפסוקים קצרים אחדים את מהותו של אורח חיים זה:

“תום לבב, סובלנות, כבוד לדעות שאינן כדעתנו, חסד עם החלש, רחמים על האומלל, משפט אחד לכל אדם, הרשות לאדם להביע דרך חרות את מחשבותיו, ללכת אחרי קול מצפונו, לעשות את חובתו לפי הכרתו. זכות היחיד להיות מוגן מפני אלמות, בין מידי יחידים ובין מידי מוסדות צבוריים, זכותו לקבל מרות של ממשלה שיש לו דעה בהקמתה ובסילוקה. לפעול בכל האמצעים הכשרים לקידום אותם התיקונים והעיקרים שהוא רואה עצמו מצווה על נאמנות להם, ואפילו אם אינם לרצון השליטים. ולבסוף: יחסים חפשיים כנים ויציבים בין מדינה למדינה, להיות כל איש ואשה רשאים לחיות ולפעול, לגדל את בניהם ולתרום כפי יכולתם את חלקם לירושה האנושית המשותפת, בלי שתטרידם הדאגה, שכל רגע עלולה תאוות השררה של אחד הפושעים או חולי־הנפש, שתפסו בידם את השלטון על המנגנון האיום של המלחמה, לנפץ כהרף עין את אשר בנו במחיר חייהם, למחות מתחת השמים את עריהם ואת כפריהם, להפיץ את ילדיהם לכל עבר מאימת הפולש האכזרי וכו' וכו'”.

זאת היא, בערך, דמות החברה האנושית לאחר המלחמה, שמתארה לעצמו כל אדם בעל מחשבה סוציאליסטית, הומניטרית ודמוקרטית. יש להרחיב כמובן את התיאור הזה גם על בעיותיהם וצרכיהם של עמים אשר אינם מתנועעים כמו העם האנגלי במעגלי קבע וסדרי־מדינה מושרשים. יש להוסיף את הבעיות הסוציאליות והכלכליות החמורות שר. ה. טוני עצמו במאמרו, ואחרים באותו קובץ עומדים עליהם. אך כל כמה שידיעתנו מגעת ודמיוננו פועל, לא תוך קדחתנות מטרידה בחזונות מדוחים, אי־אפשר לנו לתאר עולם מתוקן יותר בתחום הראיה הקרובה של דור זה ודור בא, מאשר זה שקויו היסודיים ניתנו בהגדרות אלה. אפשר שאין זה העולם האידיאלי, ואין איש מאתנו יודע אם עולם אידיאלי יקום פעם בכלל. משא־הנפש הוא כמובן מלכות שמים. תקוה משיחית זו שיבוא יום והעולם ייגאל מנגעיו המרובים, מן המחלה ומן המות, מפגעי הטבע ונפתולי הגורל – זהו שביב האור המנחה את ההיסטוריה של התרבות האנושית בדרכה הארוכה ומרובת החתחתים. בה, במשיחיות זו, מקופל בעצם רצון החיים ההיסטורי בכלל, ובה הכוח המניע העיקרי ליצירה הרוחנית של האדם. אך שביב אור זה נמצא תמיד במרחק ידוע (יותר נכון: בלתי ידוע) מן המציאות, ויתכן שבזה קסמו הרב. במציאות אין ואי־אפשר שיהיה פתרון מלא, וכל החושב כי דבר זה אפשרי ומחשב אפילו את קצו, אינו אלא ממבלי עולם.

השאלה היא כיצד מגיעים לפתרון הבלתי שלם, לפתרון למחצה זה של עולם שאינו קורס ומתפורר תחת נטל העושק והעריצות?

מכל צורות המשטר הידועות לנו עד היום, לא מצאנו טוב מן המשטר הדמוקרטי. זאת היא האמת שבאמצע, אם כי רבות בה הפגימות והפרצות. לא נבוא למנות כאן את הפגימות האלה. זאת היא פרשה יגעה ועתיקה. הדימוקרטיה באירופה, לא בכל מקום עמדה במבחן, ולא במקום אחד הפכה לצורה פורמלית ריקה, אשר סייעה בהרבה להשתלטות הפשיזם והתבססותו. די להזכיר את צרפת, למשל, שהיתה אחד ממבצרי העוז למשטר זה, שעל ברכיה נולדה הפילוסופיה הדמוקרטית של העת החדשה והיא נתנה בה סימנים: חופש, אחוה, ושויון – והיא נדרדרה לתוך תהום הקלון והבגידה בבוא שעת נסיון. אך כשם שזאת היא איוולת ומעשה־נערוּת כאשר מישהו בועט ברצפה שנתחלק ונפל עליה וחושב אותה לאשמה בכשלונו, כך זאת היא איוולת ומעשה־נערוּת לשלול את הדמוקרטיה משום שפה ושם היא הכזיבה. יש לבדוק תמיד, מי אשם באכזבה זו, אם זרעה בה, ואם הכשלון הכרחי מבחינה אובייקטיבית.

הדיקטטורה – זרע האכזבה מקופל בתוכה. היא אינה יכולה שלא להכזיב. אין בתולדות האנושות כל עדות מסייעת למשטר דיקטטורי שלא הכזיב, שלא הפך זדון ועריצות ולא המיט שואה על העמים ועל החברה שהיה קיים בתוכם. לעומת זה ישנה עדות מסייעת רבה ומכובדת על משטרים דמוקרטיים, שהעלו בתקופות שונות, מימי קדם עד היום, את העם ואת החברה למדרגה גבוהה של חיי כבוד ואושר יחסיים. אף הדמוקרטיה יכולה לבגוד ולסטות, אך אין היא מוכרחה לעשות כן ואין זה חלק בלתי נפרד ממהותה הרוחנית והמדינית, אם נושאי הדמוקרטיה אינם בוגדים ברעיון המוסרי והאנושי שהיא נשענת עליו.

רפיונה של הדימוקרטיה שהיינו עדים לה במקומות שונים, מקורו ברפיון הרוח של התקופה הנוכחית. לתנועה ההומניטרית המתחדשת, שהיא לבדה יכלה להיות יסוד ומשען נאמן לכל קידמה דמוקרטית, לתנועה הזאת שנתעוררה בסוף המאה הקודמת כריאקציה נגד השתלטותם המוחלטת של המדעים הפּוזיטיביים על החיים והתערותו של המטריאליזם הכלכלי – נועדה תקופה קצרה מאוד של השפעה. משהוגדרה הסוציולוגיה כמדע ספציאלי והיא העמידה את עצמה ברובה לשרותם של זרמים אופּורטוּניסטיים, צללה הבקורת החברתית והתרבותית החפשית, כביטוי רוחני מחנך ומדריך, לתוך תהום הביטול. גם הזעזועים ההומאניים בשירה ובספרות היפה שהחלו אז להכות גלים והעולם האזין ברטט ובמתיחות לבקורת החמורה שבהם (זוֹלא, איבסן, טולסטוי, קרל שפיטלר וכד׳), נדמו חיש מהר. התפתחות המדע החברתי מעבר מזה והמדע הטכני מעבר מזה, הפכו את כל הגילויים האלה לאותיות קלילות ובטלניות והחניקו כל תנועה רוחנית וספרותית שבאה להזכיר לעולם ולחברה את יעודם המוסרי והאנושי. התפרצות המלחמה בשנת 1914, סתמה באחרונה את הגולל על כל נסיון לחדש תנועה כזאת. הקולות הבודדים שנשמעו במשך ימי המלחמה הקודמת ולאחריה, נאלמו מהר ברוב הארצות תחת לחץ הטרור הנאציונליסטי או החברתי, והאיסתראות האחרונות שנתגלו אחרי כן פה ושם לא השמיעו שוב כל צליל בתוך האטמוספירה הדחוסה וחסרת הרזוננס של התקופה שבין מלחמה למלחמה. כך דללו המקורות שמהם צריכה הדמוקרטיה להיזון, והיא נשארה במקומות רבים נוסחא קלוקלת, שכל רוח מצויה הפכה אותה על פיה. ואם בכל זאת לא נמחקה כולה מתחת שמי ד׳, והיא נשארה לפליטה גדולה בחלק חשוב של העולם ואף גילתה כוח התנגדות כביר, אשר התייצב עתה במערכה הכבדה נגד משטר הזדון – הרי זה מורה על החיוניות הרבה שצפונה בה.

 

ד. “מסכּנוּת המדע”    🔗

תוך אינרציה, וע״י החלטה פורמלית בלבד לא תקום הדמוקרטיה בסופה של מלחמה זו ולא תגיע לידי בצרון. היא יכולה לקום רק מתוך תנופה רוחנית הדשה, מתוך בקורת מחודשת של חיי החברה והארת תפקיד האדם וערכו בתוכם. המלחמה הנוכחית וכל אשר קדם לה טופחים בצורה משמידה על כל החישובים המדעיים כביכול ביחס להתפתחות העולם והחברה. כל אשר נקבע כמסמרים נטועים, נתגלו כפּרוֹיקציות מטעות ומוליכות שולל. לא מרכס ולא אחרים העמידו את הדברים “על רגליהם”, אעפ״י שהשמיעו דברי חכמה רבים. את ספר הפולמוס שלו נגד פרודון, הכתיר קרל מרכס בכותרת של לעג וביטול: “מסכנות הפילוסופיה”. מי שיבוא לסכם תוך ניתוח בקרתי את פרשת מאה השנים שעברו מאז נכתב הספר הזה עד היום, יצטרך לקבוע כינוי חדש לתקופה זו: “מסכנות המדע”.

כל אשר נראה לעיני חכמים רבים כסדר עולם גובר ועולה, מתקדם והולך, נתגלה לבסוף כתוהו ובוהו מוחלט. אלה היו רק תקופות קצרות של אשליה, כאשר יחסו להתפתחות המדע והטכניקה כוחות מקדמים הומניטריים. כאשר רצה מי שהוא לפני חמשים שנה או לפני עשרים שנה ללמד סניגוריה על כוחות הקידמה של הציביליזציה המודרנית, די היה לו להזכיר את סדרי החוקים והענשים שנשתנו, די היה לו לומר: בואו נא אל גנזי בתי־נכות וראיתם שם את מכשירי־העינויים שבהם עוּנוּ האסירים לפנים, את מכשירי־המוות בהם הומתו; די היה לו לדבר בפתוס רב על עלית האֵתוס והאחריות המוסרית של החברה, אשר שוב אינה נוהגת בשרירות לב אכזרית כזאת שהיתה נוהגת לפנים ביחס ליחיד ולציבור. ואמנם נדמה היה כאילו ציץ תנחומין זה עלה ועולה מאחורי חלונותיה של ההתפתחות האנושית. אך זה לא היה אלא חזון־מדוחים. בכוח של טלטלה קטנה אחת הכל נמחה ונתפורר. לא רק בארצות הדיקטטורות נתערערו לחלוטין האֵתוס והאחריות המוסרית של החברה, אלא אסימני הרקבון בשרשיהם התבלטו למדי לפני המלחמה גם בארצות שרק צלן של הדיקטטורות האלה נפל עליהן.

אף מדעי הרפואה וההיגיינה ומדעי החקלאות, המדעים היחידים שאין להטיל ספק בתועלת שבהם לחברה האנושית, שנועדו לרפא את הנלאה והנחשלת, למעט את סבלו ולהגדיל את אשרו של האדם, משמשים לעתים קרובות בידי הרוח הברברית ככוחות מוחצים קרים ואכזריים ולמעשי תבל שלא היו כדוגמתם בתקופות הבערוּת האפלות ביותר בהיסטוריה. המדעים האחרים והאמצאות הטכניות האחרות – לא כל שכן. ההתפתחות הטכנית שעלתה בסערה, הדפה, הפילה, ומיעכה בכובד תנופתה את הערכין הרוחניים שנתנו לאנושות את המשען המוסרי. אשר נועד לאחד, להגביר את האחוה, לקרב רחוקים, נהפך לגורם של התפוררות איומה. הקיטור והחשמל לא הוסיפו אף קורט של אושר לתוך מנת כוסו של האדם, ולא קירבו את גאולתו, אך הוסיפו לתוכה הינים מרובים מאוד של סבל ועינוּיים, והדיחו אותו לראות גאולה בכבלי עבדוּת חדשים. המכונה האוֹבּייקטיבית הזאת שאין לה מוח הוגה ואין לה לב רגש, שאינה מביטה מה למעלה ומה למטה, אלא פועלת בקצב האכזרי שלה ללא כל מעצור אחר מלבד מעצוריה המיכניים – היתה לאויב האדם, אעפ״י שהיא יוצרת לו לעתים כלים נאים, בגדים יפים, ומעבירה אותו בטיסת חפזון מאוקיינוס לאוקיינוס. לא רק בימי המלחמה הזאת, כאשר “הטורים הנעים” והטנקים הזוחלים, האניות הצוללות, והמפציצים המקדירים את עין השמש, ממטירים מות ואבדון על מיליוני אנשים, נשים וטף, הורסים עד היסוד וללא רחם עמל־יצירה של דורות רבים, מדכאים עמים ומשעבדים ארצות, והופכים את כל כדור הארץ, על היבשה והימים שבו, ל“פגז” גדול מתפוצץ אחד – אלא גם לפני המלחמה, בימי שלום כביכול, מגדילה המכונה הזאת עלילות רשע במידה יותר מרובה משהיא מגדילה עלילות ישע לאדם ולחברה האנושית.

האם נלך אחורנית? בודאי לא! אין דרך חזרה. כאשר האלילים היו עשויים חרס, עץ או שיש, יכלו להניף עליהם גרזן כדי לנפץ אותם. כיום כל כלי־מפץ לא יצלח עליהם. אבל מבחינה רוחנית יש צורך לשבור את האלילים הללו ולהסיר את נזרם מעל ראשם, כאילו היו הם סמלים של הקידמה האנושית.

יש להוקיע את הכזב הזה שהעולם גידלו על ברכיו, ולנסות להסב במקצת את רוח האדם מפולחן המדע המוליך שולל, ההופך הכל, למן תעשית המחט עד תורת היצרים, עד פינת הסתרים האינטימית ביותר בחיי אדם, למיתוֹדה, לסטטיסטיקה, למיון מדויק לפי סוגים וחלקים. ויש להכניע את הטכניקה תחת מרוּת רוחנית הומאנית, ולשוב לראות את החיים תוך התבוננות והרגשת־עולם, זו החיה ופועמת בלב כשירה ומבקשת גאולה מתוך אמונה בערכו וביעודו של האדם.

פולחן המכונה והטכניקה הוא אנטי־דמוקרטי מיסודו. הוא אח לפולחן הכוח ואולי גם אביו. הוא האלילות המתנוונת החדשה. מתוכו צמח אותו מושג שהחל לכבוש את העולם עוד לפני המלחמה בדבר “מדינת הנמלים והקידמה”, העוקרת לחלוטין את עצמותו של האדם. דמוקרטיה יכולה להתקיים ולהתפתח רק בחברה הומאנית, אשר בה ערך האדם מכריע וקובע. הומאניזם אינו מדע, אינו חישוב מדעי. כל מי שאומר לפרש את ההומאניזם כמדע, כתורה שמלמדים אותה ואינם חייבים לקיימה, ורואה את התפתחותה בפרספקטיבה היסטורית, כמו שרואים המרכסיסטים את המרכסיזם, מסלף את המושג הזה ללא תקנה. הומאניזם הוא אורח־חיים, הוא קודם כל חובת־הלבבות, ודרך זריחתו ועלייתו הוא מן הפרט אל הכלל.

 

ה. אזהרה נוספת משני אשליות    🔗

היהודים, ככל העמים הקטנים והחלשים, בין בשעה שהם נפוצים כמיעוט בתוך עמים אחרים ובין בשעה שיהיו מרוכזים רובם או חלקם כאומה עצמאית במולדתם, יכולים להתקיים בכלל רק בעולם דמוקרטי והומאניטרי, בעולם של חרות וטוֹלרנציה. תולדות הגאות והשפל בסבלות היהודים, הם תולדות הגאות והשפל של הרוח הדמוקרטית וחרות האדם. הפרשה ההיסטורית האחרונה בחיי היהודים, פרשת האמנציפּציה, שהיתה בה אמנם אשליה חמורה לתפוצות ישראל מבחינה היסטורית לאומית אך יצרה בכל זאת תנאים של חיים והתפתחות בשביל מיליוני יהודים ותנאים של היאבקות על קיומם למיליונרים אחרים – מידה ומרוחה של הדמוקרטיה היא באה. המשגה העיקרי שגרם להשתבשותה של פרשה זו, היה בעיקר מצדם של היהודים עצמם, כאשר ראו בה פתאום את ה־ Ultima ratio ולא חלו ולא הרגישו שנפילת חומות הגיטו יוצרת בשבילם לכל היותר הזדמנות לדאוג באופן רציני לעתידם ההיסטורי. משום שלא דאגו, משום שהוכו בסנוורים ע״י האור שזרח להם פתאום באפלה ולא הבינו לאחריתם, משום שהקורה אשר הושטה להם כדי למלט את נפשם עליה, תוך חתירה לחוף מבטחים, נראתה להם כעצם החוף, ואף כאשר ניטלטלה טלטלה עצומה ע״י נחשולי העתים לא נפקחו עיניהם לראות נכוחה – משום כך הפכה האמנציפּציה באחרונה למכשלה.

לא היתה אמנם תקופה שבה ניתנה האפשרות לכנסת ישראל בגולה לשוב במקצת לאיתנה מן המכות שהוכתה ומן הפרצים שנפרצו בה בכל התקופות של משטרי עריצות בעולם – כתקופה זו. אם כי אף היא לא היתה עניה בזעזועים ובבזיונות ואף בה ניתכו על ראשה של כנסת ישראל מהלומות לא מעטות, הרי למשהו מיציבות של קיוּם, למשהו מחופש האמונה והדעה, למשהו מהיכולת לנשום, להיראות בעיני עצמם לפחות כאנשים בעלי זכויות, כאנשים שחוקי המשפט הפורמליים לפחות מגינים על חייהם, על רכושם ובמקומות רבים גם על כבודם, למשהו זה זכוּ היהודים בכל מסגרת של משטר דמוקרטי. היהודים, שהתבוססו בדמם ונמקו בנדודים, בגירושים ובשמדות, בתקופה הממושכת מאחרי אבדן חרותם המדינית, דרך ימי הבינים, ואף לאור אילת־השחר של התקופה החדשה, עד כי נצטמקו לשרידי־חרב אובדים וכלים, פרצו וגדלו והגיעו על סף סיומה של תקופה זו לאומה בעלת 17־16 מיליון נפש, בעלת עמדות רבות וחשובות בחיים הכלכליים, התרבותיים ואף המדיניים.

אכן, היה שלל צבעים לאותה תקופה, היא היתה עשויה להוליך שולל בסימניה, בהבנת אופיה ומגמתה הפנימית. “הקידמה, הקידמה״, – זה היה ה”משיח החדש" שנולד על ברכיה, אשר בישר לכל באי־עולם וליהודים בתוכם שינוי גורל ותקוות עתיד. אך כל שהעמיק להתבונן בדברים כהוויתם ראה את חזון־המדוחים המסתתר מאחורי חזון־גאולה מדומה זה. עוד כשהאמנציפּציה היתה בעצם פריחתה, היא כבר לא היתה קיימת למעשה. דוקא “הקידמה” הזאת, התפתחות הטכניקה, התחבורה ושידוד המערכות שחלו במבנה החיים הכלכליים גרמו להתנוונותן של המצוֹצוֹת (בלע״ז Haustorium) שפיתחו להם היהודים תחת שרשים בארצות הנוד והנכר. האמנציפּציה שתיקנה עיוותים משפטיים רבים. קצרה ידה מלתקן עיוות היסטורי אחד: מציאותו של עם מיעוט, מפוזר בכל העולם, תלוש בכל מקום מקרקע המכורה, וזר במהותו הרוחנית והתרבותית לאותה היאבקות מיתית שמתוכה קמו עמי־הרוב שהוא מתגורר בתוכם. חוקיה הטובים והליברליים והשויון המשפטי הפורמלי לא היו שוב מגן לעם מיעוט זה, כאשר הלך ונעשה כאילו מיותר מבחינה אובייקטיבית בתוך החברה הסובבת אותו. התהליך היה כתהליך של שינויים בטבע, כמו שמשתנה מהלכו של נהר או מזגו של אקלים, אם כי פחות אטי ויותר סוקציסיבי. המסחר הקמעוני, החנוונות, השולחנות והבנקאות, כל מקצועות התיווּך הללו, שהאצילים ובעלי האחוזות הגדולות בכפרים ואנשי האמנויות בערים לא היו מצויים אצלם ולא עסקו בהם, חדלו להיות מקצוע מונופולי כמעט של היהודים; הלכו ונתרבו שכבות הבינים בעמי הרוב עצמם שהחלו לאחוז יותר ויותר במקצועות הללו, שכבות שצמחו מן האדמה ושהיו להן שרשים באדמה, שבעיניהם הופיעו היהודים הללו לא כממלאי פונקציות כלכליות מועילות לחברה ולמדינה, אלא כמתחרים זריזים וממולחים לבני המדינה הטבעיים. התרכזות היהודים במקצועות החפשיים שאמרה לבוא במקום המקצועות הקודמים שהלכו ונפלטו מתוכם, אף היא לא היתה עשויה אלא לעורר רושם של הסתערות עם זר לכבוש את חיי־הרוח של העמים שהם שוכנים בתוכם. ואף כי העמידו היהודים אנשים חרוצים וגאונים רבים, אשר האירו כאילו את עיני העולם והביאו בסגולותיהם האינטלקטואליות ובמוחותיהם החריפים תועלת רבה לאנושות בשטחים מרובים, לא הגבירה העובדה הזאת את החיבה אליהם, אלא להיפך העמיקה את הטינה בלבבות ועוררה את יצר ההתגוננות וההתנגדות.

אין כוונת הדברים האלה להוסיף פרק על הידוע והמוכח בסוציולוגיה של היהודים בגולה. אך הכוונה היא לומר שגם אילמלא הגיע הנאציזם לשלטון בגרמניה בשנת 1933, אשר קיצץ באופן כה אכזרי את הקשר הגורדי בבעית היחסים בין היהודים והעולם ברוב ארצות אירופה, הלך קשר גורדי זה ונתכרסם ע״י הגורמים החברתיים הכלכליים, והרוחניים בכל מקום ומקום, אף בארצות הדמוקרטיות ביותר. פירושו של דבר הוא כי התחדדותה של שאלת היהודים בצורתה הטראגית של היום, שרשיה נעוצים מעבר לתחומי התקופה המיוחדת ורבת הזעזועים שאנו חיים בה. הדמוקרטיה קצרה ידה מלהכריע במאבק החמור הזה, לא על השלטון ולא על הזכות המשפטית, אלא על עצם הקיום הכלכלי והרוחני, שבין בעל־הבית ואורחו ולכל היותר דיירו. וביחוד קצרה ידה מלהכריע בשעה שלמאבק זה נוסף גורם אי־רציונלי של הקלת־ראש ולעתים בוז גזעי, ולעתים אפילו רחמים שיש עמם בוז לעם שאין קרקע מולדת תחת רגליו, שנמצא בכל מקום ואינו בביתו בשום מקום, שידו בכל וקולו מנסר מקצה העולם עד קצהו, ואינו ערב ואינו אחראי בשום מקום כקולקטיב לחיי החברה והמדינה.

כל החושב שגלגל התפתחות זו יסוב אחורנית, לאחר שתמוגר ממשלת הזדון הנאצית־פאשיסטית, אינו אלא שוגה באשליות מסוכנות. יתכן, שלולא ההרס הגדול שהרסו עלית הנאציזם והמלחמה, ביהדות אירופה, היה חוק הנישוּל פועל עוד קצת ו“מלחמת היהודים לקיומם” בארצות הללו, תוך צרה וצוקה, תוך התנקשויות ופרעות חלקיות במקום זה ותוך בזיונות חברתיים וחרמות במקום אחר, היתה נמשכת עוד שנים ואולי דורות, תחת חסותה של הדמוקרטיה. גם אז תהליך חיסולו של מצב חמור ומתוח זה היה הולך וגובר יותר ויותר והיה יוצר בכל פעם בעיות נדידה והגירה חדשות. אך לאחר התמוטה הגדולה של בית־ישראל, לאחר שנקצץ הקשר הגורדי באופן ברוטלי ע״י הנאציזם, הרי רק התעלמות מוחלטת מהמציאות ההיסטורית יכולה לתת אחיזה לדמיונות־שוא הללו. כי מצב היהודים בגולה האירופּית יכול לשוב במידה ניכרת לקדמותו, ל“סטטוּס קווֹ” שלפני המהפכה הנאצית.

אין כל ספק בדבר שהיהודים ינסו. אהה, איך ינסו! הם יעופו כפרפרי לילה לקראת שלהבת־הרמיה שתראה להם כאור יקרות, כאשר עפו בכל הזמנים. מכל מקום שהם נפוצים, ואפילו מארץ־ישראל, ישובו בודאי רבים מהם כ“יונים אל ארובותיהם”, אל מכיתות נויהם ומסגרות חייהם הפרוצות. יהודי פולין ינסו להקים את ה“סטראגאנעס” שלהם מחדש “בכל הירידים”, ינסו לבנות את חנויותיהם ולהשיב את משלחי ידם על מכונם, הרופאים היהודים, עורכי הדין, פּרופיסורים, סופרים, עורכי־העתונים, פקידים, כל אלה שלא אבדו במחנות הריכוז ושלא התאבדו בידיהם, בחפזון יבואו וינסו לסובב מחדש את הענינים כאשר היו מקודם. ויתכן שחלק קטן יצליח פה ושם להאחז שוב באיזה זיז או להדחק שוב לתוך איזה סדק של סדר העולם החדש. אך העם, האומה הגדולה הזאת בעלת מיליונים רבים, שלא רק קניהם נהרסו, אלא גם חורשות קני־הסוף שבסתר צלם היו בנויים הקנים הללו נקצצו ונחרבו ללא תקנה, לו נועדה אכזבה גדולה מנסיון מחודש זה. כל “שידוד־מקצועות” לא יועיל כאן, משום שהעולם נתחלק כבר בין עמיו ושבטיו, ואין שום מקצוע פנוי שהיהודים אינם מופיעים בו כמתחרים מסוכנים ובלתי רצויים. התהליך הזה שהגיע עתה לידי סיומו לא יתחיל מחדש, אינו יכול להתחיל, כי כל התנאים נשתנו. ואם כי הסמבטיון של המשטמה הגזעית לישראל בודאי יעמוד מזעפו הגלוי, הרי להשביח את זעפו הפנימי, הסמוי אך המתמיד, לא הצליח עד היום ולא יצליח בודאי גם בעתיד שום משטר מדיני, גם האידיאלי ביותר – “עד כי יבוא שילה”…

הילחמו היהודים על זכויותיהם בגולה? – ודאי שכן! הייאבקו על קיומם הכלכלי והלאומי? – ודאי שכן! יש הכרח בהיאבקות זו, לא לשם ריסטורציה של מצב מופרך מיסודו ודרך־חיים חסר שחר, אלא כדי לעצור ולהאיט את תהליך הכליה ולהרויח זמן למען אפשר יהיה לבצע את הפתרון היחידי והטבעי: שיבת ישראל לחיים עצמאיים במולדתם.

 

ו. חבלי מולדת    🔗

הדמוקרטיה שתקום בעולם, כפי שאנו מקווים, לאחר מלחמה זו, לא יהיה ביכלתה להבטיח קיוּם, אוֹשר, עצמאות ואפשרות של יצירה לאומית לפזורי היהודים, כמיעוט בין העמים האחרים. גם הדמוקרטיה המשוכללת ביותר, הסוציאליסטית וההומאניטרית, לא תוכל לעשות זאת. כמובן, אפשר לומר: “נילחם”, “נתבע”, ואפשר לדרוש תלי תלים של פראזות והשערות־סרק בפרשה זו. אולם ישנה מציאות היסטורית, אשר בחזיתה החיצונית היא ניתנת לפעמים לשינויים, אך ביסודותיה היא נוקשה ואכזרית. אין בכוונתי להפליג לים התלמוד של פילוסופיה לאומית, ולא אתעכב כאן על הפרק האמוֹציונלי, שברצון הקיום הלאומי, ושל ה“איגוֹאיזמוס הקדוש” המתלווה אליו, במידה זו או אחרת. אך ישנם עקרונות במוסר המדיני, העוברים בחתך רוחבי את חיי החברה לכל צורותיה, מאז אנו יודעים משהו על אודותיה כחברה מסודרת, ואינם משתנים בשום משטר ובשום מסגרת רוחנית, ואחד העקרונות האלה הוא, שכל עם, גם כשהוא איננו תוקפני ואיננו רשע וברברי, קרוב הוא אצל עצמו יותר מאשר אצל חלקי עמים זרים השוכנים בתוכו –וכשמתנגשים האינטרסים, ההלכה פסוקה מראש: “אינטרסי עמך – קודמים!” לא נכנס לתוך מחקר מופשט אם זה צודק או לא. זאת היא עובדת־חיים, שככל שאנו מדברים על שינויים, תמורות ומהפכות בעובדות חיים אחרות – בה איננו נוגעים, או נוגעים לשוא וללא תכלית. גם המצוה היהודית ו“אהבת את הגר” אינה באה במוחלט וללא סייגים ולא נתייחסה בודאי אף פעם לחזיונות מדיניים דומים לזה של ישראל בעמים. מבחינה אובייקטיבית אין כל קשר בין ענין זה לבין סובלנות גזעית או טולרנציה לאמונות ולדעות, כי בסובלנות הפורמלית בלבד אין כל פתרון, וסובלנות אמיתית הנדרשת מאת בן־העיר הפולני, אשר נדמה לו כי החנווני היהודי או הרופא ועורך־הדין היהודים אשמים בכך שהוא מקופח או שהוא מחוסר־עבודה, נפגשת ותפגש תמיד בתנועת התנערות זועמת.

סדר העולם שמתארים חוזי חזונה של הדמוקרטיה העתידה, משאיר את הפרשה הזאת פתוחה לאותו “ממילא” פאטאלי, המשלה את היהודים ואת העולם הדמוקרטי כאחד. אך אם הדמוקרטיה אינה עשויה ואינה יכולה לתקן מצב זה בדרך השיגרא המקובלת של האמנציפּציה, הרי היא יכולה ומחוייבת לסייע ל“אוטואֵמנציפּציה” של היהודים, ולתקן את השיבוש ההיסטורי שהיה לטרגדיה איומה לעם זה, ולאבן־נגף לעולם כולו. לא יתכן כי לאחר שישתחרר העולם מן הסיוט של הנאציזם והפאשיזם, ישאיר בתוכו מקום לאותה אגדה שבמציאות על קללת “הנודד הנצחי”, ובהציב גבולות עמים מחדש לאחר המלחמה, תשאר שוב אומה גדולה ומעונה ללא קרקע מולדת וללא תקנה לבעית קיומה ועתידה. אין זאת רק שאלה של מיליוני יהודים פליטים, שבורים ומרוששים, שמטפלים בהם בדרך פילנטרופית, תרים אחרי בתי־מחסה בשבילם ללינת־לילה ומפטירים אחריהם: ברוך שפטרני מעני שכזה! אם כי אין לזלזל גם בצד זה של השאלה ואין להתעלם מן העובדה שאין בעולם בתי־מחסה, שאפשר לשכן בהם מיליונים אומללים אלה אף ללינת לילה – הרי כל גישה כזאת לשאלה היא שטחית ומטעה, ויש בה משהו מאותו קוצר־ראיה פוליטי והיסטורי אשר המיט על העולם ועל היהודים בתוכו את השואה הגדולה שאנו נתונים בה כיום. וצריך להודות כי בקוצר־ראיה זה לקויים במידה שווה יהודים ולא יהודים, ואולי יהודים במידה יותר גדולה מאשר לא יהודים, ואפילו יהודים המאמינים בנפשם שהם ציונים טובים.

אם אנו מסתמכים כיום בתביעתנו הציונית גם על האסון שמצא את בית־ישראל, על השבר הגדול שהושברו מרכזי היהדות, ועל חוסר התקוה לרפא אותו, הרי עובדה אחרונה זו משמשת רק עדות מסייעת לפרוגנוזה ההיסטורית, שמתוכה צמחה תנועת שיבת־ציון וממחישה את הבעיה לאלה שאינם מסוגלים או אינם רוצים לתפוס אותה בהפשטה. אך אילו גם עמדו בתי מחסה פתוחים, וארצות הגירה היו מוכנות לקבל ולשכן בתוכן את מיליוני היהודים העקורים והשבורים – היה ההגיון ואף הנסיון ההיסטורי אומרים לנו, כי אין זה פתרון אלא דחיה ויצירת אשליות חדשות. כי השאלה היא לא חמרנית גרידה, והתמרה שביריחו לא תופרה לעולם ע״י השרך שבאיזה דז׳ונגל אפריקאי. מטעם זה התנגדה הציונות להצעת אוגנדה, שהיתה מלווה גם עטרת תפארת מדינית. זאת לא היתה רומנטיקה קלילה, אלא הרגשה היסטורית עמוקה, שחוף המבטחים של האומה הישראלית אינו נמצא בשום מקום אחר אלא כאן, בציון, במקום שקשיי הכיבוש וחבלי ההשתרשות המחודשת נהפכים ליסורים שבאהבה ולפאתוס יוצר, בגלל אותו דבר בלתי נשקל, הממלא לב כל אדם ועם נורמליים, ששמו האנגלי הוא ”My country“ והוא משיח עד תום את אחרון המאויים והיעודים הלאומיים.

הדברים האלה מכוונים יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ, באשר ההיאבקות הפנימית על התפיסה הנכונה של פתרון שאלת היהודים לאחר מלחמת עולם זו, היא אולי חמורה יותר מאשר ההיאבקות עם העולם החיצוני. אנו נוכל לשכנע את הגורמים המדיניים אשר יקבעו את גורל העולם אחרי הנצחון, רק כאשר אנו בעצמנו ולפחות הרוב הרפרזנטטיבי שבנו יהיה משוכנע ומאוחד בניסוח רצונו ותביעותיו. ואנו לא כל כך משוכנעים ומאוחדים עדיין. המבוכה גדולה מאוד לא רק בעולם היהודי בכלל, לא רק בשטח הניגודים שבין יהודים ציונים ליהודים מתבוללים או מתבוללים למחצה, אלא גם בתוך הציונות עצמה, גם בארצות הגולה וגם בארץ־ישראל.

אנו לא נכניס סדר בתוך המבוכה הזאת על־ידי התנצחות מילולית והמצאת כינויים זה לזה. זה שיש בתוכנו ציונים חשובים ובעלי שם שהם אולי יותר מאחרים צריכים היו לראות את הדברים ראיה היסטורית אחידה, והם מחלקים בכל זאת את השאלה לשתים: ציונות לחוד ושאלת היהודים לחוד – זאת היא עובדה מצערת ומרגיזה, והיא נעוצה בודאי באותה בעיה רצינית הניצבת כמכשול בדרך הגשמתה של הציונות, שכולנו מחוייבים לבקש דרך להתרתה. כל המתעלם מבעיה זו, מבעית היחסים בין הערבים והיהודים בארץ ומן ההכרח למצוא “מוֹדוּס ויוונדי” תוך הסכם הדדי, שלא יקפח את זכות המולדת וצרכי שיבת־ציון של היהודים ואת זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות של הערבים תושבי הארץ – הריהו כמתעלם מעצם השאלה הציונית כשאלה מדינית ריאלית. צריך לבקש את דרך ההתרה לבעיה זו. צריך לבקשו יחד, ומתוך הכרה משותפת כי כל דרך שאין עמה ערובה מדינית לעליה בלתי פוסקת של המוני יהודים, לאפשרות של התיישבות, התפתחות חפשית ולחיים לאומיים עצמאיים, אינה באה בחשבון, משום שכמוה כחוסר דרך. מי שמביא את הציונות בגלל הבעיה החמורה הזאת, לידי מודיפיקציה שמריקה אותה מתוכנה, כמפנה היסטורי בגורל האומה הישראלית, כשידוד מערכות שלם בארחות החיים הכלכליים והרוחניים, כריכוז תחת פיזור, כקביעות של מולדת תחת נוד ונכר – בשבילו אי־אפשר שתהיה הבעיה הזאת קיימת כלל כבעיה מדינית.

עליה, התיישבות, התפתחות חפשית, כלכלית ותרבותית, חיים לאומיים עצמאיים, ותנאים מדיניים יציבים המאפשרים את התהליך הזה – זאת תורת הציונות, כל תורת הציונות. בזה חייבת הדמוקרטיה, הארצות הדמוקרטיות כיום, והעולם הדמוקרטי שיקום לאחר המלחמה, לסייע לאומה הישראלית. למסגרת המדינית החיצונית אין חשיבות עקרונית מכרעת. אפשר לקרוא לזה “בית־לאומי” או כל שם אחר. אין אנו נושאים את נפשנו לגנוני מלכות, לאותו חיקוי של פּאראדות חצוניות, ואין אנו משתפים את עצמנו בהזיות רומנטיות על תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. “השב ישראל לנויהם” הוא העיקר ולא “השב כהנים לעבודתם”, וכל דרך וכל מסגרת מדינית שאפשר בהן להשיב את ישראל לנויהם – היא הדרך והמסגרת המדינית הרצויה והנכונה.

תש״ב־תש״ג