רקע
יצחק לופבן
העם היהודי – צד הלוחם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אחרי נפתולים מרובים ובלתי פוסקים במשך שנות המלחמה, הכריזה לבסוף הממשלה הבריטית על הקמת החטיבה היהודית הלוחמת, על צבעיה ועל דגלה ועל פיקודה. זאת היא קרן־האור הראשונה, אשר יש עמה מקצת עידוד ותנחומין, שחדרה אלינו מבעד לעלטת היחסים שבינינו לבין העולם (אף בין העולם הידידותי) בשנים הללו, כבדות האסונות ורבות התוגה. משפּרצה המלחמה, ראינו את עצמנו מיד כצד לוחם, באשר ידענו היטב, כי במלחמות העמים והדורות, שהיו נטושות על פני תבל רבה מאז אבדה לאומה הישראלית חרותה המדינית, לא היתה עוד כמלחמה הזאת הנוגעת בצפור הנפש של בעית קיומנו ועתידנו. גורל העם היהודי הוטל על כף המאזנים של ההיסטוריה תוך טלטלה גדולה כזאת שלא ידענו כמוה בכל הטלטלות המרובות והחמורות שפקדו אותנו בנתיב היסורין הארוך של הגולה היהודית. הכרתנו והרגשתנו אמרו לנו ששוב אין אנו יכולים להיות גורם פסיבי, כאשר היינו במלחמות העמים מדורי דורות, ששוב אין אנו יכולים לחכות עד שיכניסו אותנו לתוך שורות המגוייסים כחיילים נעלמים בין צבאות העמים הלוחמים, כי אם מצווים אנו להחלץ בכל מלוא כוחנו, כעם, כחלוצי עם, למערכה הזאת נגד השטן המשחית, אשר התחיל ביהודים את מסע ההשמדה שלו נגד העולם התרבותי. והיה זה טבעי מאוד ומובן מאליו, שעל אף הריב הפוליטי שהיינו שרויים בו עם הממשלה של ימי מינכן והספר הלבן, הצענו את נכונותנו המלאה להתייצב ככוח יהודי לוחם בתוך צבאות בריטניה. מרכזי היהודים הגדולים באירופה עוד לא נכבשו כולם ולא בוססו עדיין ע״י האויב, ואילו נפגשה הצעתנו אז ברצון טוב, אפשר היה לנו לגייס רבבות רבות לא רק מבין יהודי א״י ולא רק מבין יהודי האומות המאוחדות, שהשתתפו ועתידים היו להשתתף במלחמה, אלא גם מבין אותם היהודים שנשלחו אחרי כן בקרונות־המות לפולין ושימשו טרף למולך הנאצי בכבשני לובלין ואושבינצ׳ים ובמכוני ההשמדה האחרים.

אולם רצון־טוב זה לא נתגלה בימים ההם, וגם אחרי־כן, כשממשלת מינכן לא היתה קיימת כבר, ליווה עדיין צלה של אותה ממשלה את רצונו של העם היהודי, להלחם כיהודים ולא כחיילים אלמונים נגד האויב המשותף של העולם התרבותי, בהפגשו בשיגרה ובאטימות של מדיניות הססנית וחסרת־שחר. ואף כשנדמה היה לפעמים שהנה הונס הצל הזה ואנו עומדים לבוא על זכותנו, הוא חזר והגיח מחדש לאכזבתנו הגדולה.

רבים היו הנפתולים ורבות היו האכזבות. אבל רצון ההתנדבות של יהודי א״י ועמידתם העקשנית על זכותם להיות שותף במלחמה זו, שותף גלוי וידוע בשמו ובסימניו, פרץ לו לאטו את דרכו, כאשר יפרוץ לו השורש העקשן של עץ הזית את דרכו באדמה סלעית, בהאחזו בכל נקיק ובכל קומץ אדמה מזינה, והוא בוקע צורים תוך כדי גידולו. ואכן טפּין טפּין נסחטה הזכות הזאת. נאחזנו בכל נקיק ופרצנו מכשולים רבים. הכלל הידוע שאנו נוקטים בו בכל דרכי עבודתנו, הרואה בכל עובדת־יצירה ממשית, קטנה כגדולה, את היסוד הנאמן לעובדות מדיניות נכבדות, נתאמת גם בפרשה זו, המורכבת ומסובכת ביותר. ההתנדבות היהודית בא״י שהגיעה לממדים ניכרים (אם כי לא במידה המספקת את רצוננו ואת צרכינו) ונתחלצה לכל השרותים הצבאיים, לחפרים, לנהגים, לרגלים, לשרותי תעופה ולשרותי ים, לפלוגות עבודה, למאותתים ולתותחנים, לא. ט. ס. ולוואפ״ס, ליחידות יהודיות וליחידות מעורבות, התנדבות זו שעמדה ועומדת בכל חזיתות המלחמה במזרח התיכון ושלוחותיה נתפשטו גם על אדמת אירופה ועל תחומין רחוקים באסיה ובאפריקה – הפכה להיות עובדת מציאות כל בולטת, עד שאי־אפשר היה שלא תיהפך במרוצת הימים גם לעובדה מדינית. הנסיונות להעלים את העובדה הזאת, להשתיקה, לא לקרוא בשמה או להטביע אותה בתוך שם מטעה ומטשטש, לא יכלו להועיל לאורך ימים. לא שהעובדה היהודית נעלמה בתוך השם “פלשטיין”, אלא להיפך, השם הזה זוהה עם העובדה הזאת – וכל העולם ידע, ובשורה הראשונה העולם הצבאי והעולם המדיני, שככל שמדוּבר על המאמץ המלחמתי של “פלשטיין” פירושו של דבר הוא ארץ־ ישראל היהודית.

ואף־על־פי־כן, ספק אם היינו פורצים את שדה המכשולים הזה עד גמירא, לולא נתלוותה העובדה הזאת במאמץ פוליטי גדול ועקשני מצד הסוכנות היהודית. כוח־ההתמדה של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בפעולה זו, הטיפוח הבלתי פוסק של תהליך ההתנדבות, עידודה בשעות של רפיון, אי הרתיעה מפני הקשיים והכשלונות, ותוספת מאמץ על גבי מאמץ, גם כשנדמה היה כאילו הגענו לקיר אטום בפרשה זו – אלה הסיעו לבסוף את הדלתים והבריח שסגרו עד עתה בפני ההכרה הגלויה בשותפות הפוליטית היהודית כצד לוחם במלחמה זו.

האם זה הכל?

ודאי שלא. אין ואינן יכולות להיות אצלנו אשליות כלשהן בשטח זה. אין אנו אומרים להתנחם על העפר והאפר שאנו מתפלשים בהם, בדבר כשהוא לעצמו אין לו ערך, אלא אם כן הוא מהווה חלק מאותה זכות מדינית מקיפה ושלמה שעליה אנו נאבקים. אך זאת היא אולי התחלה של משהו, זהו אולי רמז שהקרח התחיל לזוז, ששוב אין אותם הנימוקים, אשר בשמם שמו עד עתה את המכשולים על דרכנו, כה יציבים וכה משוריינים כמו שהיו.

האם זה מאוחר?

כל הישג מדיני שנשיג עכשיו הוא מבחינה ידועה מאוחר. אילו השיג הרצל את מדינת היהודים מאת השולטן העותומני לפני 45 שנה, או אילו ניתן לנו להשתמש במלוא הזכויות שהוקנו לעם היהודי בהצהרת בלפור לפני 27 שנים, ואילו היהודים לא היו לוקים בסנוורים ובמקום לדדות בעינים עצומות אל הכליון היו משתמשים באפשרויות שנוצרו ע״י המנדט הארץ־ישראלי על אף המכשולים המרובים – לא היינו מגיעים לאסון הנורא שמצא אותנו בשנים האלו. ואעפי״כ לא יעלה איש על הדעת לומר שאם יכירו בזכות המולדת והעצמאות המדינית של העם היהודי עכשיו, יהיה זה מאוחר. בשביל המתים זה יהיה מאוחר, אך זה לא יהיה מאוחר בשביל החיים, בשביל שארית־הפליטה, בשביל קיום האוּמה ועתידה. הוא הדין בענין שלפנינו. בודאי היה טוב ביותר ונאה יותר, אילו הכירו אומות הברית, מיד עם פרוץ המלחמה, ביהודים כבצד לוחם. היינו יכולים להרים אז את ענין ההתנדבות היהודית למדרגה עילאית והיינו יכולים אולי להציל אלפים יהודים רבים ממרכזי גולה שונים, ובמקום להיות טרף ליצר ההשמדה של הנאצים ללא כל אפשרות של הגנה עצמית, היו נלחמים עתה, בצד בניהם של עמים אחרים, על חייהם, על כבוד עמם ועל קיומו בקו זיגפריד. ואעפי״כ אין הדבר מאוחר גם עתה. כי על כן אין אנו מתחילים עכשיו להקים את הכוח היהודי הלוחם. הכוח הזה קיים במידה רבה. קיימת ההתנדבות היהודית הארץ־ישראלית; בצבאות עמי הברית נלחמים, לפי ההערכה, כמיליון יהודים, אך אין מכירים בהם שהם נלחמים כשליחי עמם ובשם עמם. מה שהושג עתה היא ההכרה להלכה במה שקיים למעשה – ובמקרה זה ישנה חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה בהודאה בהלכה זו ובמסקנות הנובעות ממנה. כי החטיבה היהודית הלוחמת, בשמה ובדגלה, בסימניה ובמפקדיה, אשר הגרעין העיקרי והמכריע שבה מהווים החיילים העברים מא״י ואשר הסוכנות היהודית משתתפת בארגונה ובביצועה, אינה מעידה על אופיה של החטיבה הזאת בלבד, אלא היא חלק בלתי נפרד מהמסכת המדינית הרחבה שלנו, ומבחינה מוסרית־מדינית לפחות הוא הופך את מאות האלפים היהודים שבחזיתות המלחמה השונות לכוח לוחם יהודי.

המסקנה הראשונה הנובעת מהקמת היחידה היא – התחדשות ההתנדבות היהודית והרחבתה, גם בא״י ובארצות שמחוצה לה, במידה שישנה אפשרות לכך. בא״י שקעה ההתנדבות היהודית במידה רבה בגלל האכזבות המרות שנודעו לו למאמץ רציני זה במשך השנים. עתה משתוקן קצת המעוּות, משהונף הדגל העברי על תורן התנדבות היהודים, משחדל החייל העברי להיות אנונימוס והוא נקרא בשמו ובשם עמו, חדל להתקיים הנימוק האחרון אשר שימש מקלט “פטריוטי” למשתמטים ממלוא חובת העם וחובת האנושות בשעה הזאת. ענין ההתנדבות חייב להיות מורם מחדש במחננו, תוך תנופה ההולמת את התפקיד החדש שהוטל עליה. יש הכרח למצוא בהקדם את המתנדבים הדרושים למלאות את החסר להשלמת החטיבה עצמה. ויש הכרח בהתנדבות נוספת למען יתמלא מקומם של החיילים העברים היוצאים עתה את הארץ כדי להצטרף לחטיבה. עלינו לזכור שהמלחמה עוד לא נסתיימה, אם כי היא נמצאת בשלבה האחרון – והשלב האחרון דוקא הוא היוצר את האטמוספירה ואת התנאים לחשבון המדיני של תוצאות המלחמה. מלבד זה, ניתנת עתה הזדמנות רחבה לחייל העברי לשאת את דבר ארץ־ישראל ואת תקות הציונות לפליטת ישראל. ערכה הכביר של הזדמנות זו נתגלה לנו כבר בפגישות שנפגשו החיילים העברים עד עתה עם היהודים המשוחררים בלוב, בטריפוליטניה ובאיטליה. עתה הולך ומתרחב שטח המגע פי כמה וכמה. ואם כי איננו יודעים את מספר היהודים שתפגוש החטיבה הלוחמת בנתיבות הגולה היהודית החרבה, הרי אין ספק בדבר שהופעתה ומציאותה ישמשו גורם מעודד ומלכד לשרידים המוצלים ולגולה היהודית כולה.

הרחבת ההתנדבות תבוא עתה לא מארץ־ישראל בלבד. היא יכולה וחייבת לבוא גם מאותן הארצות שמחמת חוסר מסגרת מוכרת של צבא יהודי נשללה מאת יהודים רבים הנמצאים בהן, אם כפליטים ואם כעצורים במחנות ריכוז, האפשרות למלא את חובתם הלאומית במלחמה נגד היטלר.

אבל החטיבה היהודית הלוחמת במרחקים איננה רק זכות, כי אם מטילה עלינו גם חובות טיפול ודאגה לחייל העברי ולמשפחתו במידה גדולה יותר משידענו עד עתה. עד עתה היו נמצאים החיילים היהודים, שמהם מורכבת החטיבה הזאת, בחלקם בארץ גופה ובחלקם בשכנות לארץ. הקשרים עם המשפחה, עם המשק, עם הסביבה החברתית, היו תכופים ויציבים. כעת הם מפליגים לחזית רחוקה. את ימי החופש שלהם לא יוכלו שוב לבלות בסביבתם הקרובה ואף לא יוכלו שוב לשאת בעצמם בדאגה למשפחותיהם במידה שנשאו בה עד עתה. עובדה זו מחייבת אותנו למצוא דרכים כדי לקיים קשרי תרבות וקשרי חברה תמידיים עם החיילים עצמם וכדי להבטיח קיום הוגן למשפחותיהם. בענין האחרון מוטלת, כמובן, החובה העיקרית על הממשלה. אין אנו מטילים ספק בדבר, כי הממשלה לא תפלה בדאגותיה למשפחות החיילים בין חטיבה לאומית לוחמת אחת לשניה. ואעפי״כ אין זה משחרר אותנו מדאגה ומטיפול מיוחד מצדנו.

ועוד מסקנה אחת, מסקנא פוליטית כבדת משקל ורבת משמעות: זאת היא הפעם הראשונה שהסוכנות היהודית הוכרה כביאת־כוח האומה היהודית, בשטח המובהק ביותר של סמכות לאומית, ולא רק לגבי א״י אלא לגבי עניני היהודים בכלל. הסוכנות היהודית, אשר טיפלה כידוע בגיוס היהודי בארץ־ישראל, לענפיו השונים, שיתפה גם עד עתה פעולה עם השלטונות הצבאיים ועם הרשויות הפוליטיות באותו ענין. אבל שיתוף פעולה זה נשא כל הזמן אופי מקומי וטכני בלבד. הסוכנות היתה צריכה להלחם בלי הרף על כל קורטוב של סמכות, והוא לא ניתן לה אלא מתוך הסתייגות רבה, ולעתים גם נשלל ממנה לחלוטין. כשם כשלגבי עצם ההתנדבות שלטה בתוך חוגים מסויימים המגמה להעלים את תוכנה היהודי הלאומי, כך גם לגבי היזמה הארגונית והטיפול החברתי והתרבותי בהתנדבות זו, שלטה מגמה לטשטש את בעלותה המוסרית של הרשות הציונית. עתה נקשר דבר הקמת החטיבה היהודית הלוחמת מלכתחילה, ע״י הרשות העליונה ביותר של הממשלה הבריטית, עם שמה ועם שיתוף פעולתה של הסוכנות, כביאות־כוח מוסמכת ויחידה של הצד היהודי הלוחם.

העתונות האנגלית, ה“טיימס”, “מאנצ׳סטר גארדיאן”, “דיילי מייל”, סוכנות רויטר, תחנת השידור הבריטית, ידעו בעצם הימים האלה, רבי המתיחות והקשב לתהליך ההכרעה בחזיתות המלחמה, לייחד דברי הערכה במאמרים ראשיים ובשידורים מיוחדים למאורע זה, להקצות לו מקום פוליטי נכבד במאורעות העולם וללוותו בדברים חמים ולבביים. עדיין לא הגיעו אלינו הדים מן העתונות הכללית והיהודית בארצות־הברית ובשאר חלקי העולם החפשי, אך אין ספק בדבר שגם הללו לא יהיו שונים מאלה של העתונות הבריטית. בא״י הכתה ידיעה זו בשורה הראשונה גלי התרגשות בין החיילים העברים, אשר נוכחו כי המאבק במשך שנים לא היה לשוא וכי יש שכר לפעולתם החלוצית ולמידת הסבלנות הרבה שנזדיינו בה. גם העתונות העברית בא״י, ברובה המכריע, ובתוכה אף זו הנמצאת במשך כל הימים באופוזיציה קנטרנית לסוכנות היהודית, קיבלה את הידיעה הזאת מתוך התאוששות, תוך הערכת ההישג הגדול ותוך רצון לראות בו את ההתחלה למפנה מדיני.

רק קולות שניים מבין היהודים הגיעו אלינו עד עתה, שענין הכרת העם היהודי כצד לוחם גורם להם אי־נחת, ומשאינם יודעים עדיין כיצד להחלץ מן המבוכה הם מעלים הבלוּת: ה“יאהודי” מלונדון שפירסם את מכתבו הידוע ב“טיימס” כי אין הוא שש להכנס לתוך החברה של יהודים ארץ־ישראליים דוברי עברית, וה“יאהודי” האמריקני אשר חושש מאד פן יחשדוהו בציונות ולפיכך הוא דורש סימן היכר ציוני בולט לחטיבה היהודית למען ידעו שאין ענין זה נוגע לפטריוטים אמריקנים בני־דת־משה. יתכן שיתגלו עוד “יאהודים” כאלה ואולי גם חוגים “יאהודים” אשר כל הישג ציוני שאינו בהתאמה ל“פילוסופיה” שלהם מביא אותם לידי השתוללות, והם מתווים על דלתות שערי האומה דברי שטות ורעות־רוח.

איננו רשאים לסיים את דברינו בפרשה זו, מבלי להזכיר, לפחות במלים מעטות, את אלה אשר זכותם עמדה לנו בהיאבקות על ההישג המדיני הזה. אנו חייבים להזכיר בשורה הראשונה את המתנדבים עצמם, אשר הקשיבו לקול נפשם ומצפונם ולא שעו לא למכשולים מבחוץ ולא להטפה המכשילה מבפנים, אשר השתדלה להוכיח שיהודי א״י רשאים להתנדב למלחמה עם היטלר רק לאחר שיפרוץ לתוך גבולות הארץ ולא בחזיתות שמעבר לגבולים הללו – אלא התנדבו והלכו, נלחמו ונאבקו, ונשאו בסבלנות את כל פגעי המלחמה וחיי הצבא, מתוך אמונה ותקוה שעמלם ומפעלם החלוצי לא יהיה לשוא בכל המסיבות ובכל התנאים. חלק מאלה נפלו בשדה הקרב, חלק נמצא בשבי האויב, אך ברבבותיהם הם עומדים כיום בשרות פעיל בחזיתות המלחמה או בדרך אליהן ומתוכם יקום עתה הגרעין העיקרי של החטיבה הלוחמת. ביניהם יש רבים אשר בערו באש קודש לענין ההתנדבות היהודית וראו בה את התפקיד הלאומי ואת החובה המוסרית הנעלים ביותר של הדור, ובמידה שנוצרה אטמוספירה פנימית להתנדבות, הם שיצרו אותה. לא נוכל לקרוא בכל השמות הראויים להיזכר, אבל מחובתנו לציין לפחות שם אחד משליחי הציבור האלה, אשר בגיל שהוא למעלה ולמעלה מגיל הגיוס הוא עזב את משקו, את נירו, את עציו ואת שרותו החלוצי שהוא שקוע בו למעלה מדור שלם ולבש מדי צבא ושיקע בשנים האלה את כל מרצו ואת כל להט נפשו בענין זה – בן־ציון ישראלי. ואנו מצוּוים להזכיר את האיש אשר פעל והפעיל וליוה בפעולתו המדינית המבורכת, רבת המרץ ורבת האחריות את מעשה ההתנדבות היהודים, ונשא אותה במשך שנים על זרועותיו, אימן אותה על כל צדדיה, סך עליה, הקדיש לה את מיטב כשרונותיו, כדי להעבירה דרך החתחתים והמכשולים השונים, עד שהוצאה למרחב – את משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בארץ.

ודאי שהישג זה לא בא לנו בזכות יחיד. אלא בזכות הפעולה הפוליטית הקולקטיבית של הסוכנות היהודית ונשיאה הד״ר ויצמן בראש. אבל היינו עדים חיים לפרטי פעולתו האישית של משה שרתוק ואנו יודעים את הכוחות שהוא הטיל מצדו על כף המאזנים, אנו יודעים את לבטיו, יומם ולילה, את חרדתו לענין זה, את אכזבותיו המרובות והמרות ואת אמונתו ב“אף־על־פי־כן” הנצחי שלנו ובפריה של כל עקשנות קדושה, שסופו לבוא.

תש״ה


המלצות קוראים
תגיות