רקע
יצחק לופבן
כתום שבוע האבל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

תם שבוע האֵבל. יום הצום והעוצר היה אדיר רושם בעצבונו ובליכודו ובדממה הגדולה שנשתררה בישוב. ואעפי״כ ספק אם זאת היא כיום הצורה הנכונה להביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבה, את טענותיה ואת תביעותיה של האומה הישראלית. מה שעוללו לנו אויבינו בידיהם הטמאות והרצחניות, מה שעוללו לנו אוהבינו בהעלמת העין ובהעלמת־הלב הבוגדת, חורג במוראותיו מתוך תחומי המסורת של קבלת פגעים שהעם היהודי סיגל לעצמו בנתיב היסורין הארוך של קורות ימיו. בכל סמלי התוגה שלנו, אין אף אחד שיהא הולם את הטרגדיה הגדולה שמצאה אותנו בתקופה זו, בה נשמדו כמעט בהעלם אחד ששה מיליונים יהודים, אנשים נשים וטף, תוך התעללות ועינויים שכל דמיון לא ישיגם וכל רגש אנושי לא יכילם. לא צום ולא חליצת־נעלים, לא ישיבת־אבלים על הקרקע, לא פרקי־תהלים ולא קינות עתיקות ולא קינות חדשות – כל אלה אינם חופפים לא את חיתת הנגף הזה שניגפה אומתנו ולא את משמעותו המדינית. כל מנהגי־אבלוּת יש בהם משום צמצום הדמות, יש בהם כניעה לפני הגורל, הפגנת אזלת היד והתכווצות בתוך הפינה הבלתי ממשית והבלתי פוריה ביותר שבתגובת עם. ואין זה אלא טשטוש ציווּייה של השעה החמורה הזאת, כאשר במקום הפעולה הנדרשת מאתנו נשב בדד ונידום, ובמקום להתאושש לקראת ריכוז כל מאמצי הנפש והגוף כדי להציל את שארית הפליטה וכדי למנוע את הישנותה של הטרגדיה הזאת והתפשטותה על מיליוני היהודים שתנופת ידו של הגורל טרם השיגה אותם, נבקש לעצמנו מפלט אצל לחישת פסוקים על מכתנו הטריה.

הננו עומדים עתה במערכה מדינית גדולה. השעה היא הרת עולם. היא תקבע, ללא ספק, את עתיד העם ואת עתיד הארץ הזאת למשך שנים רבות ואולי למשך דורות רבים. המערכה הזאת אינה יכולה להיעשות בשק ואפר, כי אם באיזור עוז ובגבורת פעולה, בכוונת הלב ובכוונת כל מעשה שאנו עושים לקראת אגדת־תנחומין אחת ויחידה זו, שיש בה כדי לרפא את שברנו ולקומם את הריסותינו בתנאים ובמסיבות שלא יהיה עמנו האומלל מופקר עוד לרשעותם ולחמת אפם הארור של כל זד וחומס הקמים עליו לענותו ולכלותו. ובפרוס השעה הגדולה והמכריעה הזאת מצווים אנו על תפקיד משולש – להציל! להציל את חיי ישראל, להציל את כבוד ישראל, להציל את עתיד ישראל.

להציל את חיי ישראל – פשוטו כמשמעו. לסעד את השארית הדלה שנותרה מן הטבח; להעלותה ארצה; להסיע את הדלתיים והבריח של שערי הארץ הסגורים למען אפשר יהיה להכניס לתוכה, בפרק זמן קצר ביותר, את מאות אלפי היהודים השכוּלים, אשר גם לאחר ש“נשתחררו” מעול הנוגש הנאצי לא הוסר עולם מעליהם, והם נתונים לא רק במצוקה חמרית, בדלות איומה ובחוסר כל משען כלכלי, אלא במחנק המשטמה המפעפעת והלוהטת עדיין מסביבם בכל תוקפה גם לאחר שכבו, לכאורה, כבשני מאידנק ואושבינצ׳ים, ושאין תקוה כלל כי תחלש פעם ועוקצה המשמיד יקהה בטרם בוא “אחרית הימים”. המלחמה על עלית יהודים אלה, פריצת דרכים לעליה זו בין המכשולים המונחים על דרכה, הדאגה לקליטת העולים, לקליטתם החמרית, לשיכונם וליצירת מקורות מחיה בשבילם, ולקליטתם הרוחנית והנפשית, לחלצם מסיוטי העבר, להאחיזם בקרקע מולדת מצמיחה ומבריאה, ולהעלות עליהם מחדש צלם אדם חי, עובד ונאבק על קיומו ועל קיום עמו וחברתו – אלה הם התפקידים התכופים ביותר המוטלים עלינו. אלה הם תפקידים התובעים מאתנו מאמצים כבירים, מאמצים גדולים של התנדבות כספית, של מאבק מדיני, של נכונות רוחנית לשתף את עצמנו שותפות של ממש במעשה הבונה, העשוי לשובב את הקצף הגדול שיצא על בית ישראל.

להציל את כבוד ישראל – זהו לא לבייש את עמידתנו במערכת המלחמה הנוכחית, שהיא גם חלק מעמידתנו במערכה המדינית. במועצת ההסתדרות האחרונה הועלתה שאלת ההשלמה התכופה של החטיבה היהודית הלוחמת בכפיפת־דיון משותפת עם שאלת העליה. על אף הרוגז הפנימי הרב שנשתרר במועצה זו עקב חילוקי הדעות שבין המפלגות, היתה היא מאוחדת כולה בלבה ובדעתה, בביטויה ובהחלטתה לגבי שתי השאלות הללו. אין אמנם גזירת־שוה בין שני התפקידים התכופים האלה. העליה היא מצוות התמיד, חובת השעה הזאת וחובת המחר והמחרתיים. ענין ההתגייסות לחטיבה היהודית הלוחמת היא מצוות־עשה שהזמן גרמא. המלחמה נמצאת על סף סיומה ועל סף סיכום חשבונותיהם של העמים שהשתתפו בקואליציה הגדולה שקמה להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ. חלקנו בקואליציה זו, חלקנו בקרבנות וחלקנו במאמץ המלחמתי אינו קטן כלל וכלל. כמיליון יהודים נלחמים, לפי ההשערה, בצבאות אומות הברית נגד היטלר; ואף הישוב העברי הקטן בא״י, העמיד, תוך התנדבות, כשלושים אלף מגויסי מלחמה. אולם הרפרזנטציה הלאומית של השתתפות היהודים במלחמה, נתרכזה עתה בחטיבה היהודית הלוחמת, זו המניפה את הדגל העברי ועונדת את סמליה ואת צבעיה של האומה המתחדשת. לא לפי אותות הכבוד המרובים שקיבלו היהודים על מעשי גבורה במלחמה כיחידים נעלמים, אשר את שייכותם הלאומית אפשר לנחש לפעמים רק מתוך הרמז שנשאר בשמותיהם, לא באלה נבחן – כי אם באות הכבוד הברור והמפורש הזה של החטיבה היהודית, הארץ ישראלית ברובה המכריע, הנושאת ברמה את נס העצמאות הלאומית ואת תביעותיה. אם לא נעמוד בנסיון זה, תהא זאת בושת־פנים מדינית ומכה קשה לא רק לחטיבה עצמה, שאליה התפללנו כל הימים ואותה דרשנו והיא ניתנה לנו, בצורה מצומצמת, רק בסוף, כהישג זקוּנים, אלא לכל ההתנדבות המפוארת שלנו, לעשרות אלפי החיילים העברים העומדים בחזיתות המלחמה ונושאים בנאמנות רבה בתפקידיהם השונים. אין בידינו כוח כפיה להניע את החוגים שמחוץ לתנועת הפועלים להתנדבות ולמעשים חלוציים. אך לא יתכן כי תנועתנו אשר עמדה ועומדת במבחנים חלוציים רבים וקשים, לא תבין את משמעות התביעה שהיא נתבעת אליה עתה ולא תוציא מקרבה בזריזות ובעוד מועד את אלפיים האנשים הדרושים להשלמת החטיבה ולהצלת כבודו של מעשה ההתנדבות שלנו.

ולהציל את עתיד ישראל – זוהי מערכתנו הציונית הגדולה. אין להוסיף הרבה על כל מה שנאמר ונכתב אצלנו בפרשה זו עד עתה. אבל מצוּוים אנחנו לבלי לחדול מהכות באצבע צרידה בפני אלה המוסיפים לרדום באשליותיהם, וכל השואה האיומה שנתרגשה ובאה עלינו בתקופה הזאת לא עוררה ולא האירה את לבבם לראות את הצפוי לשארית היהודים בעולם, אם הפתרון המדיני, הארצי, לשאלת היהודים שאנו נאבקים עליו, לא יחוש לבוא. כל האומר להתחמק מגורל היהודים בדרך אחרת מאשר דרך מדינת היהודים בא״י, נושא על מצחו את תו המות והכליה, וכל המבשר נוסחאות מדיניות מטשטשות ומסיחות את הדעת מן העיקר הזה, מרפה ומכשיל את ידי העם במאבקו ההיסטורי.

תש״ה


המלצות קוראים
תגיות