רקע
יצחק לופבן
קיבוץ גלויות – או "מקל ותרמיל לגולגולת?"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. אשר נדמה היה לנו…

תוך כדי דיון על משלחת הישוב לועידת הקונגרס היהודי העולמי, הועלתה מחדש על הפרק שאלת קיומם ועתידם של שרידי יהדות אירופה ושל פליטת ישראל בעולם בכלל. אשר נדמה היה לנו כי מה שלא עשה השכל במקל נועם עשה הזמן במקל החובלים האיום שלו, ואחרי הלקח המר שניתן לנו בשנים אלו שוב אי־אפשר כי יתעורר בתוכנו ויכוח כל שהוא בענין זה – לא היה, כנראה, אלא אמונה תמימה בכוח ההוכחה של עובדות אכזריות, שאין רישוּמן ניכר ביותר על העם היהודי, למוּד היסורין וקצר הזכרון. עוד טרם שקעו מוקדי־הלהבות של חרבות ישראל בגולה – וכבר עושה שר־השכחה בלהטיו, כדי להעלות אשליות חדשות נגד עיניו העששות והכלות של קומץ היהודים אשר נותר בעמק הבכא, ונגד עיניהם המעולפות של חלק היהודים אשר אמנם לא דפקוּם יגוני הזמן ומגפת יהודי אירופה לא פגעה בהם, אך הגורל המשותף של הגלות הישראלית תלוי על ראשם בחוט־השערה של תמורות העתים. ואם כי קשה להבין בשכל הפשוט כיצד הוטלנו מחדש, ובשעה הזאת דוקא, לתוך הויכוח העקר הזה, אשר היה בעוכרינו כל הימים ונענשנו עליו באבדן 5 מיליונים יהודים, במיתות משונות ואכזריות – עובדה היא שאנו שקועים כבר ראשנו ורובנו בתוך הדין־והדברים היגעים האלה, וכנראה אנו עתידים לשקוע בהם יותר ויותר עם התקרבות ימי הנצחון וההכרעה.

אכן, קשה להבין כיצד חזרנו לויכוח הזה, אך אין אנו רשאים להפטר ממנו, באשר עתה אולי יותר מבכל הזמנים וכל התקופות שקדמו, יש לו משמעות מעשית ולא תיאורטית בלבד, והוא עלול להשפיע במידה ניכרת מאוד על המאבק הקשה עם העולם החיצוני שאנו עומדים בו. כי אותה “שאלת היהודים” אשר הציונות אמרה עליה כל הימים שעמי העולם לא יוכלו להחלץ ממנה בשום אופן עד שיתנו לה פתרון מדיני מניח את הדעת – “נפתרה” כבר בחלקה המכריע ע״י מעשי־ההשמדה של הנאצים. העולם התרבותי גינה, אמנם, בהזדמנויות שונות את המעשה הזה, אך הוא לא עשה הרבה כדי למנוע אותו, ומאחורי הגינויים האלה וההכרזות על ״שאט נפש״ – לא נעלמה מאתנו הרגשת ההקלה הפנימית אצל כמה עמים. ביחוד אצל אלה שענין זה “העיק” עליהם ביותר, כי נמצא סוף סוף מי שחיסל למענם באופן רדיקלי את השאלה הארורה הזאת והשאיר להם את האתמלא לרחוץ בנקיון כפיהם ולומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. בעזרת היהודים עצמם, בעזרת הפילוסופיה שלהם ותעתועי הופעתם, עשויה הרגשת “החיסול” ליהפך לנחלת הגויים כולם, על כל פנים במידה שענין זה נוגע ליהדוּת אירופה. כבר כיום אנו שומעים פה ושם כי שאלת היהודים באירופה שוב אינה קיימת. ברוסיה הרי “נפתרה” שאלת היהודים מזמן, באנגליה הרי לא היתה קיימת מלכתחילה; יהודי אמריקה החליטו כי הם אינם חיים ב“גולה”, והשרידים המעטים שנשארו מיהדות פולין וארצות הבלקן יספגו איך שהוא בתוך הסדר הדמוקרטי החדש שיוקם לאחר המלחמה – אם כן א״י למה? ומדינת היהודים למי היא נחוצה?

אי־אפשר לדבר עתה על רצונם ועל השפעתם של שרידי יהדות אירופה עצמם. אלה הם בחינת “עצב נפוץ”, ובהיותם המומים ע״י הזעזועים האיומים שעברו עליהם במשך השנים הללו, אפשר להבין היטב את אדישותם ואת שאיפתם היחידה למצוא משען כלשהו, להגיע למנוחה כלשהי (ולא איכפת להם איך ואיפה), כאשר מספרים אנשינו שבאו אתם במגע בזמן האחרון. קורות חייהם, גורלם ודוויים של יהודים אלה, הם הנותנים תוכן ומשקל גדול, כלפי פנים וכלפי חוץ, לתביעה המדינית של האומה, אך הם עצמם אינם מסוגלים בשעה הזאת ובמצבם הנוכחי להיות נושאיה האקטיביים של התביעה הזאת ולוחמיה. רק שני חלקים נותרו ביהדות, שהם מסוגלים ומצווים לעמוד בהיאבקות על עתידה המדיני של האומה בא״י, אלה הם הישוב היהודי בארץ ומרכז היהדות הגדול באמריקה ובאנגליה שעליהם פסח גורל הכלל, וכוס התרעלה של הזמן הזה לא הגיעה עדיהם – ואם אחד מהם יכזב צפוי לנו כשלון מדיני גדול.

 

ב. תוכנו של הויכוח

הויכוח ישן נושן, אך הוא מואר ב“אור” חדש, באור הלהבות הרותחות על גבי עיי המפולת של בית ישראל באירופה. השאלה איננה כה פשוטה ותמימה כפי שמנסים חוגים ידועים להגדירה: ״יציאת אירופה או בנינה״? – כאילו קיימת ברירה אובייקטיבית, והעם היהודי יכול לברור לו אחת משתיהן. "בנין אירופה״? – זהו לעג לרש מצד אחד והתכחשוּת מוחלטת למציאות מן הצד השני, כשרוצים ליחס פונקציה כזאת למעט היהודים אשר חיו מן הטבחה. בכל תמורות הגורל הישראלי, בנתיב היסורים הארוך של חיי הגולה, זאת היא הפעם הראשונה שנשרפו לחלוטין הגשרים מאחרי חטיבת־יהודים זו שאנו קוראים לה “יהודי אירופה” (על היהודים שבשאר המרכזים עוד ידובר להלן). אפילו בימי גירוש ספרד, שהיו מכנים אותו “החורבן השלישי” נשארו עוד ליהודים שתי ברירות. אפשר היה לשרוף את הנשמה ולקיים את הגוף, אפשר היה להשתמד מבחינה רוחנית, להמיר את הדת ולהגיע ע״י כך אפילו למדרגה עליונה בחברה הנוצרית. ואמנם רבים עשו כך. ובכל זאת הרגיש הכלל הישראלי בחושו הלאומי את חוסר השחר שבאותה הברירה ונשבע לא לשוב עוד בדרך הזאת, ואף קיים את שבועתו במשך מאות בשנים. האסון היה שהברירה השניה לא היתה נהירה לו עדיין במידה מספיקה, אם כי הבהבה בנפשו, מתחת לסף ההכרה, ובכוונו את דרכו מגלות אדום לגלות ישמעאל ליוותה אותו ההרגשה שהוא מתקרב ע״י כך לתחומי משא־נפשו הלאומי.

ואין להרבות דברים על כך שהיתה קיימת, כביכול, ברירה שניה ליהודים בימי “הרעמים” הקלים, בהם צמחה ועלתה הציונות המדינית. הרצל עצמו, שלא היה כמוהו ביובל שנים זה, אשר ראה באספקלריה המאירה חוסר כל ברירה אחרת ליהדות הגולה מאשר ברירת הציונות, השלה עוד את נפשו בראשית דרכו כאילו קיימת ברירה שניה, ואף תיאר אותה לעצמו בצורה תיאטרלית למדי, כשהוא צועד בראש כנסת־ישראל ומוביל אותה חגיגית אל אגן־הטבילה. זה היה הבהוב של אור מתעה בשעת מבוכה, בטרם נתגבשה אצלו ההכרה על הדרך האחת והיחידה. אבל כאונאה־עצמית היתה הברירה הזאת קיימת כל הימים – ואף עתה, לאחר שהסתירה וההתנגשות בין העולם הגויי ובין העולם היהודי, הועתקו מן השטח הדתי אל השטח הגזעי, והמרת הדת כמעט שלא הצילה אף יהודי אחד מן הגורל המשותף, ישנם עוד יהודים רבים הנאחזים בקנה הרצוץ של האשליה הזאת, ואף יש רגלים לדבר כי לאחר שתחלוף הסכנה הבלתי אמצעית שמפניה מנסים היהודים האלה להמלט ע״י כך, תלך תנועת השמד הרוחני ותגביר אונים.

ואעפי״כ אפשר לגלות בהתאבדות רוחנית זו יותר הגיון, מאשר באותה “ברירה שניה” שמכנים אותה בשם קונסטרוקטיבי, כביכול, “בנין אירופה היהודית”, והמוצעת ע״י יהודים החרדים על “כבוד העם היהודי” ועל טובתו, שבתוכם נמצאים גם ציונים ותיקים ונאמנים. כי מה שקוראים הללו “בנין אירופה” אינו אלא תחבולת־רמיה נושנה לבקש לעצמם מפלט מפני האחריות הגדולה שהמציאות המרה של התקופה הזאת מטילה עליהם. זאת היא תחבולה “לאַתר” גורל־עם ולהתיר קשרי־גורל של עם, לומר: אשר קרה שם, איננו נוגע לנו בלקחו ההיסטורי; זהו אסון מקומי, שתנאים מקומיים וחולפים גרמו לו; במקום שהתנאים שונים, אין השאלה קיימת ואף במקום שהשאלה הזאת נהפכה לטרגדיה איומה שאין דומה לה בעולם, היא עתידה להתישב עם שינוי התנאים. זאת היא גם תחבולה להפוך בעיה היסטורית לענין של צדקה גדולה או קטנה, לנחם את הקבצנים ב“מקל ותרמיל לגולגולת”, לקבל שכר בעד מידת הרחמים ולהתחמק ממידת הדין ש“בקומפּרומיטציה” לאומית, להשקיט באיזה אופן שהוא את רגש הנחיתות, ולהניס את הפחד מפני העתיד. אמנם אין להם ולא כלום כלפי א״י, אדרבא – גם א״י; מן ההכרח להלחם נגד “הספר הלבן” שכן הוא מפלה בין יהודי ולא־יהודי ביחס לזכויות, ואם תרצו אפשר לקבל גם החלטה על א״י כקהיליה יהודית, אבל מי שרוצה להעמיד את ענין המדינה היהודית בא״י כדרך היחידה לפתרון שאלת יהודי אירופה או שאלת היהודים בכלל ותובע לכוון לנקודה זו את כל המאמץ הרוחני והחמרי של העם, מוותר על זכויות היהודים ועל “הכבוד היהודי” ומעמיד במצב לא נוח את אותם הציונים, שאף עתה אין הציונות בשבילם ענין הנוגע באופן חיוני לנפשם ולסביבתם, אלא מין מדרגה נאצלה יותר של מעשה צדקה בשביל אחרים.

כך אנו חוזרים דרך הטלטלה ההיסטורית הגדולה העוברת עלינו בתקופה זו לאותו המאבק הנפשי אשר נדמה היה לנו כאילו כבר נחלצנו ממנו. גם אילו הגיעה אלינו תחבולת־רמיה זו מבין חוגים יהודיים אשר מעולם לא הבינו למשמעות קיומו ויעודו של העם היהודי, אשר התכחשו תמיד לציונות וראו בעצם השתייכותם לאומה הישראלית אסון לעצמם, כמי שנולד בפגם גופני שאין לו תיקון, או שהתיקון מפחיד ומכאיב – גם אז היינו משתוממים עכשיו על טפשות הלב החוסמת בפניהם כל דרך תשובה מאותה משוּגה שהם דבקים ונצמדים אליה גם לאחר שנתגלה כחשה באותות כה איומים. אבל השתוממותנו גדולה כמה וכמה כשאנו שומעים מפי ציונים, הנמנים על חבל הנביאים בישראל, שראו את התפתחות הדברים עוד קודם שהתרחשו, והם היו מטיפים ומעוררים, במשך דור וחצי לפחות, את העם להשתחרר מן האשליה שהוא חי בה, מן האשליה של האמנציפּציה, של שויון זכויות, של האפשרות להביא לידי איזון וישוב את ההתנגשות בין העם היהודי והעולם החיצוני כל עוד הוא מתגורר בכל מקום כמיעוט על אדמת נכר – ואף הם מתנבאים בלשון רמיה זו על דבר “בנין אירופה” ומבקשים לנחם את היהודים בהענשת הפושעים והחזרת הזכויות והרכוש! האם גם בשבילם פשט הזמן כה מהר את “בגדי החרדות” ולבש מחדש את “בגדי החמודות” של איזה “סטטוס קווֹ אנטה בללו” מדומה, שאין לו שחר. האם גם להם אנו צריכים לחזור ולבאר את האלף־בית הציוני, שהתלקח ולוהט כיום על קירות חיינו בדם ובאש?

 

ג. מה יבנו היהודים?

איזו אירופה יבנו היהודים? את גרמניה? את זו שלדעת מדינאי העמים המנצחים יש לחרוש אותה עיים, על כל פנים מודים כולם בכך שיש לצמצם מאד את שטח המחיה שלה, ולהשאיר אותה בדלוּתה במשך זמן רב, למען לא תוסיף קום כעם־מלחמה המנפנף בחרבו על ראשו של עולם? מה יעשו היהודים בגרמניה זו, אשר שריד לא נשאר להם בתוכה, אשר ממנה נפתחה עליהם הרעה הגדולה ביותר בתולדות חייהם, אשר בה נזרע זרע המשטמה ונוצרה “התורה המוסרית” המתירה את דמם? האם יתקבצו חמשת אלפים עורכי הדין היהודים וחמשת אלפים הרופאים היהודים ואלפי אנשי־מסחר ועתונאים ופקידים כדי להמשיך שוב את חייהם משכבר הימים בקוּרפירסטנדם שבברלין, בין בני גרמניה אלו, שאף בהיותם פרוקי נשק יהיו עוד מזוינים במידה מספיקה לגבי היהודים, ואשר את זעמם ועברתם על כשלונם ישמרו קודם כל להם? האם בחסותו של חיל המצב אשר לעמים המנצחים – כל יהודי בלוית טנק, או בלוית ארבעה חיילים לפחות, מזוינים במקלעים, אחד מימינו ואחד משמאלו, אחד מלפניו ואחד מאחוריו – האם כך יבנו את חייהם מחדש? או אפשר ימצאו מחדש שפה משותפת לחיים של סובלנות תרבותית עם הדור הזה שחונך בגדודי “ההיטלר יוּגנד”, ס. ס., ס. א. ואשר כל תא וכל פרודה שבגופם הטמא ספוגים בוז ושנאה ליהודים?

או האם בפולין ימשיכו ללון לילה של גלות, זה הלילה שחשכו כוכבי נשפו זמן רב לפני היטלר? מה יעשו 180,000 היהודים שנותרו שם? לא מבחינה חומרית. מבחינה חומרית אולי יתפרנסו מן התמחוי של הג׳וינט ומן הצדקה של ה“לאנדס־מאנשאפטן” אשר באמריקה, אולי יסעו שוב אל “כל הירידים”. אך איך יתקיימו מבחינה נפשית, עשרה בעיר ואחד במשפחה, על פני שדה הקברות הרחב של מיליוני אחים, הורים וילדים, בתוך הסביבה הזאת המלאה משטמה וגסות רוח, אשר סייעה בפועל למעשי ההשמדה או ליוותה אותם בפּאסיביות אוהדת? הן בהיות היהודים מרובים שם ויצרו לעצמם מסגרת רוחנית, כּבודת תעודה ומסורת, לא יכלו להתקיים, איך יתקיימו בהיותם מעטים כל כך ולאחר שהמסגרת הזאת נופצה לרסיסים? בטרם נפרצו כל תחומי המידות והמוסר האנושיים לא יכלו להתקיים שם, איך יתקיימו עתה לאחר שנפרצו לחלוטין ולאחר שהחברה הזאת ראתה עין בעין שאפשר להשמיד מיליונים יהודים ללא מעצור, ואפשר לשדוד את כספם ואת בגדיהם ולדשן לבסוף את שדות הכרוב ותפוחי־האדמה באפר גויותיהם השרופות? גם אילו היו הפולנים הופכים את עורם והיו נהפכים לאנשים אצילים ואדיבים כמו העמים הסקנדינביים, גם אז אין תקוה לקיום היהודים בתוכם, כי את יתר הארבה הנאצי יאכל הילק של שמד רוחני, אשר לאחר הטלטלה הגדולה הזאת, לאחר היאוש המר, כשאין שוב למסורת אותו כוח עוצר שהיה לה, היא תלך ותתפשט כמגפה.

או אולי יסמכו היהודים על התעתועים המדיניים של צועני רומניה, אשר בין משטר של פרעות ו“טרנסניסטריה” לבין משטר דמוקרטי, כביכול, אינו מבדיל אצלם אפילו תחום ברוחב של חוט השערה?

יקצר המצע אם נבוא למנות כאן את כל האותות והמופתים החותכים המוכיחים, שאין כל שחר לדיבורים על רקונסטרוקציה של יהדות הגולה, שאין זאת אלא אונאה עצמית המשוללת כל יסוד מציאותי. גם הדיבורים על “החזרת הרכוש היהודי”, הם לפחות בתשעים אחוזים, אשליה. הנסיונות שנעשו בשטח זה מוכיחים שכל פרשת הפיצויים במלחמה הזאת הוא ענין מפוקפק מאד ועל אחת כמה וכמה שאין תקוה, שהעם היהודי, שלעת עתה איננו מוכר כגוף משפטי מדיני, יהיה בין הזוכים בעסק מפוקפק זה. מי שיוכל לחטוף ולגרוף משהו מתוך עיי המפולת הכלכליים של העמים המנוצחים, בודאי יחטוף ויגרוף, מי שיוכל לשעבד את העם הגרמני ויעשה את בניו למס עובד למען יקוממו את הריסותיו במשך דורות – יעשה זאת. היהודים בכל אופן לא יהיו בין החוטפים ואף לא בין המשעבדים. ואשר לתביעות של יחידים על רכושם, הרי מעטים התובעים שנשארו, ואף לגבי אלה שנשארו, דעתם של יודעי דין ומשפט הוא כי זהו ענין של פרוצדורה מסובכת מאד, שיכולה להמשך עשרות בשנים, ואחרי זה, ספק אם יבואו גם על החלק הקטן ביותר של תביעותיהם.

אך גם אם הכל ילך ל“מישרים”, אם לא יהיה כל מעצור, לא מעשי ולא נפשי, בשביל שרידי היהודים באירופה, לחזור איש איש אל דוכנו ואל משלח־ידו – האם לא פירושו של דבר הוא שהיהודים יצטרכו להשקיע מאות מיליונים מכספם ומכספי הנדבות שיקבצו בשבילם למען יכינו את עצמם לשמש חומר חדש בשביל כבשני־ההשמדה שיוקמו שוב לאחר עשר או עשרים, או שלושים שנה באושבינצ׳ים או במאידאנאק או בכל מקום אחר בעולם? האם אין ההגיון הפשוט אומר (מבלי לדבר כלל על היעוד ההיסטורי של האומה הישראלית, ועל השאיפה לחירות ולעצמאות לאומית במולדת) כי במקום המאמץ לבנות הריסות אשר תשארנה הרוּסות גם אחרי כן, במקום “פתרון” שאינו פותר, האומר לבנות מחדש את קנו של ישראל בין קני־סוף, אשר כל רוח מצויה עשויה לשבור אותם, – במקום זה תרוכז שארית המרץ החומרי והרוחני שישנה עוד אצל אומה עלובה ואומללה זו, כדי לקבץ את השרידים הנדחים הללו על אדמת מולדת ולקומם את הריסות העם על יסודות היסטוריים־־מדיניים, למען יוכל לחיות חיים חפשיים ועצמאיים?

ואשר ליהודים השוקטים על שמריהם בארצות האנגלוסכסיות, חייבים אנו לומר באזניהם דברים שאין הם רוצים לשמוע, ואין דעתם נוחה מאלה שמשמיעים אותם: שאלה זו אינה נוגעת רק למיליון וחצי היהודים שנשארו בתחומי הכיבוש הנאצי. מה שזרע היטלר – לא הכל ולא בכל מקום כבר עלה ועשה פרי, אך הוא עתיד עוד לעלות כפורחת. זאת היא אשליה מסוכנת מאד, כאשר חושבים כי לאחר שיעבור המשטר הנאצי מן העולם, יעברו ממילא גם ההנחות והמושגים שקבע המשטר הזה ביחס ליהודים. להיפך, עתה מזדהה במידה ידועה המלחמה במשטר ההיטלראי בשטח הפוליטי־החברתי, עם המלחמה בשטחה של תורת־הגזע. לכשתפסק המלחמה, לכשינוכשו העשבים השוטים האלה, תשאר “היבלית” של שנאת ישראל בלבד, והיא תוכל להתפשט ולצמוח באין מפריע. סימנים לכך ישנם כבר היום. יותר מזה: הם קיימים ומתפתחים בצורה מסוכנת מאד בעצם שנות המלחמה עם היטלר, גם בתוך המדינות שוחרות השלום והדמוקרטיה. אין צורך למנות את הסימנים האלה. יהודי אמריקה ויהודי אנגליה יודעים אותם היטב. אין הם יכולים, איפוא, להביט על ענין יהודי אירופה, כעל שאלה נפרדת שאינה נוגעת להם. איש אינו יכול להתנבא איך יתפתחו הענינים בניו־יורק ובבוסטון, לאחר שיתרופף קצת המשטר המיוחד שהמלחמה הקימה אותו ושאינו משאיר שטח נרחב לשרירות לבם של פרטים ושל כיתות פוליטיות. אבל גם כיום מכים ילדים יהודים ברחובות ומנפצים זגוגיות בבתי־הכנסת במרכזי היהודים הגדולים ביותר אשר באמריקה. יגורו להם, איפוא, יהודי אמריקה, ויתגלגלו נא רחמיהם גם על עצמם וגם על עתידם ועתיד ילדיהם.

 

ד. הטעות המדינית

טעות היא לחשוב שאפשר בו בזמן להלחם על שיבת־ציון, על מדינת יהודים בא״י, ועל שיבת־הגולה, על “רקוֹנסטרוקציה” של חיי היהודים במקומות מגוריהם הקודמים. בין שני אלה קיימת סתירה מוחלטת, ביחוד בתקופה זו. כל עוד היתה הגולה היהודית בשלמותה, אפשר היה אולי ליישב באיזו מידה שהיא את הפילוסופיה הלאומית של “גם גולה וגם א״י”. אפשר היה לומר כי הציונות היא בשביל “המיליון המיותר” שבפולין, בשביל חצי המיליון המיותר שברומניה, בשביל “הריבוי הטבעי” של היהודים שאין ארצות מגוריהם קולטות אותם, בשביל אלה שאינם משלימים עם חיי גולה מבחינה רוחנית ומחמת כיסופים נפשיים וכו'. אך עתה, לאחר ששלושת רבעים מיהדות אירופה הושמדו, או שאין יותר ״מיותרים״ בשום מקום, או שכולם מיותרים בכל מקום – אנשי המדינה, שאנו נתבע מהם לסייע לנו בשתי “הריקונסטרוקציות” הללו, יביטו עלינו כעל מטורפים. אם יהודי אמריקה אומרים שאמריקה איננה “גולה”׳ שזהו סוג מיוחד של חיי יהודים, המשתלב באופן יפה וחלק בתוך הסדר הקיים; אם יהודי אנגליה אינם מרגישים את עצמם בגולה ויהודי רוסיה בודאי לא, אם את מיליון וחצי היהודים שנשארו באירופה אפשר לסדר ע״י “רקונסטרוקציה” של הגולה עצמה – למה לחולל את הסערה הפוליטית הקשורה עם מדינת היהודים?

מדינת יהודים בשביל מי? בשביל קומץ החלוצים הנושא את נפשו לחיי עבודה כשרים על אדמת ישראל או אל ה“הוֹרה” שבעמק? את המאוויים האלה אפשר לספק בלי מדינה, על כל פנים אין הם מורגשים הרבה על כפות המאזנים של שיקול־הדעת המדיני. רק תפיסת השאלה בהיקפה ההיסטורי המלא, כגורל עם, כהכרח קיומו ועתידו של עם – רק היא בעלת כוח־כובד העשוי בשעת־רצון להטות את כף המאזנים לצדה, רק תפיסת הטרגדיה היהודית לא כפרי של משטר חולף, זה או אחר, אלא כפרי של גלות, של עם בלי קרקע, של מיעוטי עם פזורים ברחבי תבל, הנראים בכל מקום כמתחרים מסוכנים הדוחקים את רגליהם של בני העם השליט – רק היא המחייבת ומצווה לתת לשאלת היהודים פתרון מדיני, והיא המצדיקה את זכותנו ואת תביעתנו למדינת יהודים בא״י.

הדברים האלה מכוונים בעיקר כלפי הציונים המשתפים עתה את קולם בתוך מקהלת “הרקונסטרוקציה” של הגולה, והם העתידים לכוון את מהלכה ואת מסקנותיה של ועידת הקונגרס היהודי. אל נא יבואו הם אלינו בטענות של סרק כי יהודי אמריקה לא יבינו, או כי הג׳וינט “יחטוף” מידינו את “השליטה” ברחוב היהודים. קודם כל חייבים הציונים עצמם להבין; ומי שאינו מבין צריך להסביר לו למען יבין לאחריתו. על כל פנים אין הציונות יכולה לנקוט בתכסיסים המגדעים את הענף שעליו היא יושבת. אנשים שונים יכולים ללכת שולל או להוליך שולל, אך אין שום איש יכול לחטוף מאתנו את “השליטה” – כי אנו שולטים בשטח כזה שאינו יכול בשום אופן לשמש שדה המולה להתחרות. בשטח זה אינם מתחרים אתנו לא טריטוריאליסטים ולא בוּנדיסטים ולא אגודת־ישראל, ועל אחת כמה וכמה שאין כל שטח של התחרות בין הציונות לבין ה״ג׳וינט״יות. ביניהן יש מאבק על שתי דרכים המוליכות לשני כווּוּנים שונים. הדרך האחת – ״היהודים הרוצים בכך – יגיעו למדינת היהודים"; והדרך השניה, לה ניתן ביטוי קלאסי בחרוזיו האכזריים של ביאליק:

"לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אֲחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל שֶׁכֶם וְיצָאתֶם לַדֶרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סְחוֹרָה בְּכָל הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל סְמַרְטוּטֵיכֶם הצּוֹאִים

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית תְּשׁוֹרֵרוּ

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִים וְהִתְפַּלַּלְתֶם לְרַחֲמֵי גוֹיִם"

וכו׳ וכו׳

תפקידה של הציונות בשעה זו להחדיר להכרת היהודים ולהכרת העולם את האמת הנצחית, מבחינה היסטורית ומבחינה מעשית גם יחד, שהדרך הראשונה בלבד עשויה לרפא את המחץ שמחצה הגולה את ישראל בכל התקופות, וביחוד בתקופה רבת דמים וכבדת הרס שאנו חיים בה.

תש״ה


המלצות קוראים
תגיות