א. מפלתם של רשעים    🔗

בשעה שנכתבות השורות הללו עוד לא שככה הסערה לגמרי; עוד רועמים התותחים את רעמיהם האחרונים, והמוני הגייסות של עמי הברית עודם מסתערים בקצה דרכם המשחררת. אבל הננו שרוּיים כבר באטמוספירה של “הקיץ הקץ” על משטר הזדון, אשר המיט שואה כה איומה על עולם ומלואו, והננו דרוכים ומחכים מרגע לרגע לאות המבשר כי הנה כרעו קרסו יחדיו שרידי צבאו המובס.

כולנו, כל שנשאר בחיים מן ההפיכה הגדולה הזאת, כל שהפלה אותם לטובה הגורל הכללי והגורל המיוחד במרירותו של עם היהודים, ולא נספו עם הנספים ולא עוּנוּ עם המעונים, וזכו לראות באור השמש המפציעה ועולה על פני העולם בלי מוסוליני, בלי היטלר, בלי מלחמה, בלי תוספת הרס ושפיכות־דמים, חייבים לברך בשם ובמלכות על שהגיענו לזמן הזה.

ספק אם אפשר למצוא כבר כעת ביטוי הולם להערכת תוכנה ומהוּתה של השעה הגדולה המתרגשת ובאה לעינינו. חשבון הכלל האנושי וחשבון הפרט של האומה הישראלית, הוא מר ומסובך. רוחנו הנכאה, רוח יהודים אוננים ואבלים על העצמות הפזורות ועל אפרם הקדוש של מיליוני אחים ואחיות, הורים וילדים, אינה נפתחת על נקלה לתרועות הנצחון המנסרות בעוז. ואעפי״כ איננו יכולים לגזור על עצמנו פרישות משמחת עולם זו, נוכח מפלתם של רשעים; נוכח אחרית סדום ועמורה אשר מצאה את ברלין, זו קרית הטומאה, שזה מאות בשנים מזנק מתוכה, פעם אחרי פעם, פרש האפוקליפסה, המעביר חרב ותעלולי־שאול על פני ארץ־רבה; נוכח ימי המהומה והמבוסה שבאו על גרמניה המרצחת, שעוד לפני שלוש או ארבע שנים היתה בחינת “ארץ צלצל כנפים”, שמטוסיה כיסו כארבה את פני הרקיע וטנקיה רחשו כילק על פני הארץ וצבאותיה חנו על כל נהרות אירופה וחופי ימיה ואף שלחה את צפרני הדריסה ואת זרועות החנק לתוך אסיה ואפריקה, והיא התפטמה משוד ארצות ומביזת עמים והתפקעה מרוב גאוה על נצחונותיה. העם הזה, הדומה עתה לתולעת רמוסה, אשר חלקי גופו המרוטשים מפרפרים בעויתות של גסיסה, מקבל מאת הגורל את אשר נועד באחרונה לכל המתגרים בו יתר על המידה, לכל המתנשאים בנפשם להקים “מגדלי־בבל”, כדי לעלות ולהוריד ממרום שבתו את הכוח הנעלם אשר דאג לכך מראשית הבריאה שאנשים ועמים לא יִסְּקוּ שמים ולא ירקיעו שחקים. ככל מציקי עולם ומוּצקי זרוע, הגיע אף הוא לשבר ותמוטה בעצם השעה כשנראה היה לו כי אין כבר כל מעצור לכוחו ואין גבול לכיבושיו ושלטונו. הוא לא קיבל עדיין את הגמול המלא שראוי לו, ויתכן שאין כלל גמול כזה ההולם את עוצם פשעיו ותועבותיו שלא היתה דוגמתם עלי אדמות בכל גלגולי העתים, מאז התקופה הקדומה ביותר עד היום הזה. אבל הרהב של בני־שחץ אלה נשבר בעוז ופני־הלהבים של תלייני־עולם נכפשים בעפר ארצם הנכבשת; בעובדה זו בלבד יש גמול היסטורי גדול.

איננו יכולים לגזור על עצמנו פרישות גם מרגש של נקמה. אין זה אמנם מתכונות רוחו של עמנו לטפח רגשות כאלה, ובודאי שהם אינם נמנים על המידות המוסריות המרבות שלום בעולם. אבל במאורעות היסטוריים מסוימים לא יכלה גם תורת המוסר החמורה שלנו להשתחרר מזעף־הנפש נגד בני־עוולה ששמטו ומוטטו את כל אבני־הפינה מבנין חיי אדם וחברה, והיא צוותה עלינו: “זכור אשר עשה לך!” עתה, כשפגרו של מוסוליני נגרר במיטת חבלים על פני חוצות מילאנו, על פני חוצות אותה העיר שממנה ניתן בראשונה האות לעלית הפאשיזם בעולם; עתה, כאשר היטלר, או שהוא כבר מת, או שהוא הולך למות, או שהוא מסתתר עדיין באיזה חור בין הריסות ה״רייך“, והוא היה לקללה גם בפי מרעיו אשר על כתפיהם הוא נישא והם חוללו אתו יחד את כל הזוועות והתועבות; עתה כאשר ה”גזע העליון" הזה נס מנוסת עכברים והוא יודע שבין הדולקים אחריו, בין שוביו ובין משמידיו, נישא דגלו המתנופף של אותו העם אשר בו כילה בראשונה את חמת הנחש, והשמדתו מעל פני האדמה היתה האבן הראשה בפילוסופיה הגזעית שלו ובתכניתו המדינית; עתה, אי־אפשר שלפחות לאותה שעה קצרה של היסח הדעת מן המציאות, הנשארת חמורה ורבת דאגה ומכאובים, לא יתמלא לבנו נקיפות שבהנאה, ולא נגיד לעצמנו שסוף סוף גם הוא, גם הרשע הזה נכנם לגלריה של הרשעים “הקמים עלינו לכלותנו בכל דור ודור”, הגורמים לנו יסורים ויגונים ופצעים אנושים, אך לא הם מכלים אותנו, אלא אנחנו הננו עדים חיים לחרפת מפלתם ושקיעתם.

ב. “מאיה”    🔗

אך הכרת המציאות, השבה אלינו במהירות הבזק, מעלה בקרבנו נכאים רבים למראה המעגלים הנלוזים שהתחילו להתגלות שוב עם שוך הסערה הזאת והעלולים להפוך את כל הישגי הנצחון על פיהם. לא רק כיהודים, שרק עתה, כשמתחילים להתפזר העשן והאבק הרובצים על שדות הקרב, הולך ומתגלה לפנינו באופן מוחשי ביותר כל היקפו של האסון שמצא אותנו; לא רק כעם, אשר האכזבה המרה של גורלו מלוה אותו גם בשערי הכניסה של התקופה החדשה, שכל העמים מתכוננים לקדמה בקול מצהלות ותרועות גיל, אלא גם “כאזרחי העולם”, שעברה עליהם כבר מלחמה אחת, ובעיניהם ראו כיצד קמלו וכמשו מהר הניצנים המרהיבים והמנחמים של אותו אביב נפלא שבמוצאי־המלחמה הקודמת, כיצד נתרוקנו בבת אחת מתוכנן כל הנוסחאות היפות על העולם של מחר, על הצדק ועל החופש, ובמקומם באו אותו המשחק רב־המזימות של אינטרסים ואותה ערמה מסכסכת ומכשילה שסייעו לעלייתם של הפאשיזם והנאציזם והבשילו לבסוף את פרי הדמים של המלחמה הנוכחית – הננו מביטים בחרדה על המתרחש עתה בתוך העמים המנצחים.

שם, בירכתי העולם החדש, בסן־פרנציסקו, נתכנסה עתה ועידת העמים אשר נועדה לקבוע את היסודות וליצור את הכלים לביצור השלום הבא. והנה בניגוד לאותם הימים בהם נתכנסה ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הקודמת, נעדרת הפעם לחלוטין אפילו אותה נכונות־רוח אנושית שהיה בה לפחות כדי לשעשע את הדמיון לזמן מועט, בדבר החרטה על העבר וכנוּת הרצון לתקן בעתיד עיוותים היסטוריים ולהנחיל צדק לעמים. היו רגעים במלחמה זו שאותה נכונות־רוח החלה לבצבץ קצת. היה זה בשעה שצבאות היטלר עמדו בשערי מוסקבה ולנינגרד, בשעריה של אנגליה והאימפּריה הבריטית. כשהיה רע מאד – ביקשו את האלהים, חיברו את ה“צ׳רטר האטלנטי”, דיברו על חירויות ועל אחדות כוחות הקידמה והדמוקרטיה, ונתנו טעם בעל משקל אנושי רב לתכנה של המלחמה הזאת. אבל אחד ממחבריו הראשיים של ה“צ׳רטר האטלנטי” מת על סף הנצחון; האחרים חדלו לדבר בשמו; והועידה של סן־פרנציסקו נתכנסה מלכתחילה תוך הלך־רוח סכסכני.

באוטוביוגרפיה “נפתולי עם האמת”, שהופיעה זה עתה בעברית בהוצאת “עם עובד”, מספר גאנדי על אחת הנסיעות שלו בים, כשקמה סערה גדולה והאניה חישבה להשבר ולהיטרף. ״זה היה מחזה נהדר – כותב גאנדי – הכל היו לאחדים נוכח פני הסכנה הצפויה. הכל שכחו את ההבדלים ביניהם והתחילו מהרהרים באֵל האחד ומיוחד – – – היו שנדרו נדרים שונים. הקברניט אף הוא נצטרף אל תפילותיהם של הנוסעים – – – לבסוף טהרו השמים והחמה הציצה, ועם חלוף הסכנה חלף ועבר שם אלהים מעל שפתותיהם. ושוב היה היום עובר באכילה ושתיה, בשירה ובהילולא. עבר פחד המות ותחת הלך־הנפש של תפילה, באה מאיה“. זהו משל ישן נושן. בפילוסופיה ההודית פירושה של המלה “מאיה”, הוא כנראה: עולם של חזון־בדים ומדוחים. בפולקלור האיטלקי נטבע מטבע לא כל כך פילוסופי ומיתולוגי לתהליך זה. הם אומרים פשוט: ״משעוברת הסכנה – מצפצפים על הקדושים שהיו מתפללים אליהם לפני כן”. כך, בערך, אפשר לתאר את המצב שהשתרר בין העמים, שנאבקו עם הפאשיזם וההיטלריזם וניצחו אותם, עם תום הסערה של המלחמה הזאת.

הפרשנים המדיניים של הזמן הזה נותנים הסבר למצב, ואומרים כי זאת היא “המציאות” אשר הסירה מעל עצמה את הצעיפים של ימי ההזיה הקודמים והיא מתערטלת לעינינו בצורות חדשות שאנו מצוּוים בהכרח להסתגל אליהן. אם נכונים הדברים האלה, אם כזאת היא ״המציאות״ – אין תקנה לעולם זה, וכל הדיקלומים היפים שאנו נושאים על פינו על המחר ועל כוחות המחר, על השוֹני ועל הצדק – אין להם שחר. אם המציאות היא שעוד בטרם הושכב אויב האנושות על גבו, התחילו כבר להתחרות בחנופה מסביבו ולחבל תחבולות כיצד להשתמש בו שוב בשביל “מאזן הכוחות” של העתיד, הרי פירושו של דבר שעמי העולם דומים, כביכול, לחסידים יהודים, וכשם שהללו היו מזדרזים במוצאי־יום־הכיפורים לתקוע יתד לסוכה, ולשלב את החג החדש המתרגש לבוא עם התענית היוצאת, כך מזדרזים הם, להבדיל, לתקוע יתד למלחמת העולם השלישית, שאין הדמיון יכול להכיל כלל את הזוועות החדשות שהיא עלולה לגרור אחריה. ואם המציאות היא שעמים בעלי מנטליות תוקפנית, שברוחם ובהתנהגותם נמצאו כל הימים בצד השני של הבאריקדה, בצדו של האויב, והיו מוכנים להצטרף אליו בכל שעת כושר, ואף ניסו לעשות כך בפועל – יהיו “מחותנים” גדולים בתכונה לקביעת עולם השלום; ולעומת זה, הצד הלוחם, אשר נגדו התחילה מלחמת היטלר, אשר נתן את הקרבנות הגדולים ביותר במלחמה זו, והוא הנהו ברוחו, ביצירת רוחו החיה, בקיומו ובמעשיו, הסכר הנאמן ביותר בפני כל מחשבה תוקפנית והיטלראית, אם הצד הזה נפקד מקומו בועידה זו, מטעמים פורמליים קלוקלים – הרי זאת היא “מאיה”, מציאות כוזבת והפכפכנית, אשר לעג ההיסטוריה יחול על ראשה, במידה הרבה יותר גדולה מן הלעג אשר נשפך על “הקונגרס הוינאי” הידוע, ועל סיומה רב־האכזבה של ועידת השלום האחרונה.

ג. למי אין הסערה שוככת?    🔗

סערת העולם שוככת. אך סערת העולם־היהודי שככה רק במידה שנדמו קולותיהם של מיליוני היהודים שנטבחו ונשרפו והומתו במיתות משונות באירופה המזרחית והתיכונית. על פני בית־הפרס הענקי הזה רובצת לעת עתה דממה, שחיתת אלהים עולה מתוכה, או אנקת שרידים שכוּלים, אובדים ומיותמים, המבקשים מפלט מ“שחרורם”, והם דופקים על שערים סגורים, ולא נותנים להם לצאת ולא נותנים להם לבוא. לעולם הדמוקרטי נתגלו רק עתה זוועות בוּכנוולד ודאכאוּ. פגישתם של אלפי חיילים אמריקנים את אחד משערי הגיהנום, ומציאותם של מעט לא יהודים בין קרבנותיו, החרידתו והסבה את שימת־לבו. אך על אותה הוה גדולה שמצאה אותנו בפולין וברוסיה, בליטה ובהונגריה ובוינה, לא לבשה תבל חרדה, האדמה לא רגזה, מוסדותיה לא נעו, ורחמי הגויים לא נכמרו על שברנו. את כבשני אושבינצ׳ים ומאידנק לא נתבקשו צירי הפרלמנטים לבקר, ועתונאי העתונות הגדולה לא הוטסו במיוחד אליהם, ואף את אנשי המקום לא העבירו לפניהם בסך.

היה מישהו מעוניין להאפיל בטלית של דממה על עניין זה בשעתו, כשאפשר היה עוד להציל את הקרבנות האלה, על כל פנים אפשר היה להציל רבים מהם; ויש מישהו מעוניין לקיים את הדממה גם עתה. אך, לא! סביבנו נשערה ובתוכנו נזעמה! הדם הרב הזה לא ישקוט. לא יהיה שלום בעולם אם הוא לא ינקם ולא ישוּלם. לא נקמה פראית, לא נפש תחת נפש, לא לכך אנו נושאים את נפשנו. אותנו אינה מעסיקה עתה השאלה: מה יעשה עם גרמניה, אם ילכו אתה בחמת־קרי גדולה יותר או קטנה יותר – אלא מה יהיה עם היהודים? מה ייעשה לשארית היהודים, אם תנתן להם האפשרות להחלץ מגורל הכליה, אשר היטלר נתן דוגמה לכך בכושר הפעולה של מכשיריו הרוחניים והטכניים; אם תנתן להם היכולת לקבץ את נדחיהם ולשוב ולחיות חיי עם חפשי ושליט על גורלו בארצו ובמולדתו, או ירצו לטשטש ולהבליע את הבעיה החמורה הזאת באיזו נוסחה של מרמה כללית, ללא פתרון ברור וממשי?

ביום בו יבשרו פעמוני כל המגדלים את הפסקת הקרב, חייב העולם כולו להיווכח שהקרב לא נפסק, כל עוד נשאר ענין היהודים תלוי ועומד. לא חוקים נגד האנטישמיות, לא “אגרת של חסות”, למען נמשיך לטלטל בעולם׳ “באין מחריד”, כביכול, את נטל אסוננו כעם מחוסר מולדת שכל אוכליו לא יאשמו, לא את זה אנו מבקשים ולא זה ישמש רטיה על מכתנו האיומה, אלא פתרון מדיני, אשר יפתח בפנינו לרווחה את שערי הארץ לעליה ולהתיישבות, לבנין עצמנו ולבנין עצמאותנו המדינית. ביום בו יצלצלו הפעמונים את בשורת הארגעה של השלום, יצלצל הפעמון של האומה הישראלית צלצולי אזעקה: פתחו שערי הארץ הסגורים! פתחו את השערים בפני יהודי פולין, רומניה, הונגריה, בולגריה, בפני הנותרים מן הטבח הגדול, ובפני אלה אשר הטבח לא הגיע אליהם, אך שום חוק אין בכוחו להצילם ממארת עולם זו של שנאה לעם מחוסר קרקע ומחוסר כוח להגנה עצמית. תנו להם לצאת ותנו להם לבוא!

לא. בשבילנו הסערה לא שככה ואינה שוככת. היא רק מתחילה. ו“עלה בסערה קול פחדים ונהקת ענות” של מיליונים אנשים, נשים וטף אשר בקרונות־המות בדרך אל כבשני ההשמדה ובמאבק ללא תקוה של מרד הגיטאות נשאו על שפתותיהם החיורות והמבוקעות את שירת התנחומין: “עוד לא אבדה תקותנו!” אך גם רצון החיים העז של עם הנושא על שכמו בדרך היסורין שלו על פני ההיסטוריה את כל מדוי העמים המשחיתים ובני־האדם הפרועים, יעלה ויבקע מתוך הסערה הזאת ולא יתן מנוח. וזאת תהיה בשורת השלום שלנו לעולם: כל אשר תעשו בסן־פרנציסקו, כל התחבולות שתחבלו שם או בכל מקום אחר, לא יהיה לו קיום, אי־אפשר שיהיה לו קיום, יהיו מעשי מרמה ותחבולות כזבון, אם לא יתוּקן בשורה הראשונה העוול כלפי העם היהודי, כלפי העם הקטן והאומלל הזה, אשר מורשת־רוחו הגדולה היתה מלווה אתכם במלחמה הגדולה הזאת, ובשמה הובלתם את צבאותיכם לקרב.

תש״ה