ועידת השלום בוורסייל באה ברוב ענין וברוב תקוה, אך היא לא הביאה תנחומין לעולם ולאנושות. הישרים מרושמי דברי הימים בין שתי מלחמות העולם רואים את התקלה הגדולה ביותר של הדור הזה באותה ועידה אומללה, כשהעמים העייפים ממלחמה ממושכת לא עצרו יותר כוח לכונן את השלום בצורה כזו שתמנע, כמעט למחרתה, את התכונה הגלוּיה למלחמת עולם שניה, זו שרק עתה יצאנו ממנה ברגל אחת, באבידות מרובות פי כמה ובהרס גדול פי כמה מן הראשונה. האנשים המעטים בעלי ישוב־הדעת, אשר הזהירו מפני התככים של גרמניה ומפני האונאה העצמית של העמים המנצחים – קולם היה כקול קורא במדבר ולא היה ביכולתם להשפיע שעושי השלום בימים ההם לא ידיחו את העולם מן הפח אל הפחת, ויניחו יסודות מוצקים יותר וצודקים יותר למשטר השלום שכוננו ידיהם. בפרשת הדרכים שעמדו בה עמי העולם באותם הימים, בחרו בדרך המתעה והכוזבת, נתנו לחיה הרעה להתאושש מהר מפצעיה, נתנו את עצמם שיוליכום שולל; ומתחת לכל ראש־גשר שהיה צריך להוביל, לכאורה, לשלום־עולמים, הונחו כמויות ענקיות של חמרי־נפץ, שעתידים היו להעלות אל כל הבנין הזה בלהבות שאול.

עתה עומד העולם שוב בפרשת דרכים, ומי שאינו רוצה להשלות את עצמו, אינו יכול אלא להביט בחרדה רבה לאותו תוהו ובוהו שהשתלט שוב במוחות ובלבבות העייפים ממלחמת־עולם חדשה וממושכת זו.

הידיעות המגיעות אלינו מסן־פרנציסקו אינן מקנות לנו תמונה שלמה מן המתהווה שם. רק מרחוק הננו מרגישים כי הענינים מסובכים ואינם כסדרם, ואנו דואגים מאוד בלבבנו שמא אין זאת אלא חזרה על אותה התכונה שמלפני 26 שנים, אשר במקום להניח את היסודות לשלום בר קיימא, הניחה את היסודות לאותה מלחמה איומה, שעכשיו נסתיימה באירופה, והיא נמשכת עדיין במלוא תנופתה בקצוי אסיה ואיי האוקיינוס השקט. כדי לשוות נגד עינינו משהו מן המציאות המסוכסכת הזאת, מן הראוי שנביא במקום הזה את הקטע הבא מתמונת ורסיי של אותו הזמן, שציירה אחד מעדי־הראייה, שהיה מחונן, כנראה, בחוש הסתכלות מפותח: בספרו “ועידת השלום”, שהופיע בשנת 1924 כותב י. א. דילון:

“פּריס זו של ועידת השלום, חדלה להיות עיר בירתה של צרפת. היא נהפכה למלון אורחים קוסמופוליטי גדול ורחב ידים, שכולו אנדרלמוסיה אחת של מראות אנוש וצורות חיים בלתי רגילים, הומים ושוקקים, של נציגי גזעים ושבטים שונים ומשונים ושבעים לשון מארבע כנפות הארץ וארבע יבשותיה, שבאו כולם לעמוד פה על המשמר ולקדם את פני היום הבא, אשר סוד בכנפיו. משהו מתוך “אלף לילה ולילה” דבק בו בצלמנוע רופס זה בגלל המון האורחים הזרים והמוזרים מארץ הטטרים ומארץ הקורדים, מקוריאה ומאזרביג׳ן, מארמניה, מפרס ומחג׳אז – גברים שזקנם יורד להם על פי מידותם וחטמם כחרב עקומה, ואחרים מן המדבר ונאות ישימון, מסמרקנד ומבוּכרה, מצנפות ותרבושים, מגבעות דומות לקוֹלסי־סוכר או לצניפי הגמונים, מדי צבא נושנים שתוכנו בערב יום בוא השלום הנצחי, בשביל עוברי צבאותיהן של מדינות שנולדו אך תמול, בורנוסים לבנים כשלג, אדרות מתנפנפות ברוח ומלבושי־חן דומים לתגא הרומאית – כל אלה חברו יחדיו ליצור אוירה חלומית של עולם דמיוני בלב הקריה, אשר בה נפתלו אז עם הוויות נזעמות שבמציאות קשה. ואחריהם באו אנשי ההון, אנשי תבונה, אנשי המעשה והחרושת, ואינטליגנציה נושאת משך־הזרע של סידור חיים מוסרי חדש, חברי ועדים כלכליים מאמריקה, בריטניה, איטליה, פולניה, רוסיה, הודו ויאפּן, נציגי תעשיית הנפט ומכרות הפחם הרחוקים, ציילנים, קנאים ורמאים מכל הסוגים ומכל האקלימים, כוהני הדתות השונות למיניהן, מטיפים של כל מיני תורות, שהתערבו כאן עם נסיכים ומצביאים, מדינאים ואנרכיסטים, בונים והורסים. כולם, כולם קודחים בתשוקה להימצא בקרבת כור המצרף, אשר בו עומדים להתיך ולצקת מחדש את כל מערכי המדיניות והחברה בעולם”.

האם אין תמונת סן־פרנציסקו עולה לפנינו מן הדברים האלה? יש רק להגיה את התמונה בשרטוטים קלים. בין הנציגים הנמצאים בקרבת “כור המצרף” הזה, יותר נכון: על ידו ממש, יש למנות הפעם גם עמים, אשר לא בלבד שלא נקפו אצבע לטובת המאמץ המלחמתי של עמי הברית, אלא נמצאו כל השנים בגלוי או בסתר בצדו של האויב, הושיטו לו עזרה כל כמה שידם הגיעה, ורק כאשר מפלת הנאצים היתה כבר מוחלטת, ובערב כינוס הועידה ממש, “הזדרזו” ל“הכריז” מלחמה סמלית, אשר לא דרשה מהם לא קרבנות אדם ולא כל קרבן אחר, והפליגו לסן־פרנציסקו לא משדה המערכה אלא משדה ההכרזה והתעתועים המדיניים. יש גם להחסיר כמה עמים שהיו אז ואינם עתה, ויש להחסיר גם – וזהו אולי הדבר המעציב ביותר – את אותה “האינטליגנציה נושאת משך הזרע של סידור־חיים מוסרי חדש”, את אלה שנשאו את נפשם ל“עולם צדק יבנה”, ויצרו לפחות את האוירה של אידיאליזמוס, של קשב מוסרי לתביעת עמים מצוקים ומעוּולים. אז, בימי ורסיי, באה רק לאחר זמן ההתפכחות מן האילוסיה. הפעם אין, כנראה, כל אילוּסיה מלכתחילה. במרכזה אינו עומד הפעם איש כוילסון, אשר הופיע כאיש־בשורה לפני העולם, כשבידו האחת לפיד־החירות ובידו השניה צומת־הברקים של כוח מדיני אדיר. ראשי המדברים בועידה זו הם בכלל אנשים ממדרגה שניה ושלישית ואף למטה מזה. “הנשיאים” נעדרים. אחד הנשיאים נעדר בכלל מן החיים ולא יחזור שוב. אלמלי היה רוזבלט חי, יתכן שפני הדברים בסן־פרנציסקו היו אחרים. כי היו בו מתכוּנות ההומניות של וילסון, בצירוף השכל העניני והתוקף המעשי שלוילסון היו חסרים. אך גם “הנשיאים” האחרים לא ראו צורך להופיע כדי לכוון באופן בלתי אמצעי את הנחת היסודות הראשונים למנגנון השלום. אפשר שהם לא הופיעו במכוּון, באשר אינם מיחסים לכינוס זה חשיבות מכרעת, ואינם רואים בו עדיין את ועידת השלום. ואף־על־פי־כן העניינים הנידונים בועידה הם ללא ספק בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה.

ענין “משמר הנאמנות הבין־לאומית” שהולך ונידון בועידה זו, שהיא שאלה כללית ואינה מטפלת בפרטי הבעיות של עמים ומדינות, היא ללא ספק אחד המפתחות העיקריים העלולים לקבוע הנחות והלכות לועידת השלום שתתכנס. והנה, הדבר המוזר האחד הוא שבשקלא וטריא ובהכרעה בשאלה לוקחים חלק גם עמים שבמנטליות שלהם אינו קיים כלל המושג “נאמנות” ושכל עברם הפוֹליטי אינו אלא פרשה ארוכה של קפיצות מבגידה אחת לשניה. אין אנו יכולים להיכנס כאן בפרטי הדברים. אך בעקיפים, ואולי גם באופן ישיר, יש לה לשאלה זו נגיעה חיונית בעניננו אנו, במשטר שיקום בחלק עולם זה, שבו אנו בונים מחדש את מולדתנו, במנדט החל לעת עתה על הפינה הקטנה שבחלק עולם זה, שבזכותנו ההיסטורית, בזכות מפעלנו בהווה, בזכות ההכרה הבין לאומית במוצאי־המלחמה הקודמת ובזכות סבלותינו בין העמים, אנו רוצים לעשותה מדינה עברית. והדבר המוזר השני הוא, שדנים בשאלה הזאת שלא בנוכחותנו, שלא בנוכחות בעלי הדין והתובע, כאילו היהודים לא היו קיימים כלל, כאילו לא היו לקרבנותינו ומאמצינו במשך שש שנות המלחמה הזאת משקל פוליטי גדול יותר משל אותם העמים, אם באמריקה הדרומית ואם בחלק עולם אחר, שהיו כל אחד במקומו שליחי הנאציזם והפאשיזם ועסקו בחתירות בלתי פוסקות נגד בעלי הברית. בסיטואציה ידועה היינו טוענים פעם נגד “הפרס לפורעים”, עתה יש לנו זכות לטעון ולצעוק ככרוכיה נגד הפרס לבוגדים, לרועי־זונות פוליטיים, אשר מישהו מעוניין בימי תסבוכת אלה להעלותם כגורמים חשובים על הבמה הבין־לאומית.

קשה לחשוב שבדרך זו יקום איזה “משטר של נאמנות בין־לאומית” בעולם, אם בנוסח אמריקה, אם בנוסח אנגליה ואם בנוסח ברית המועצות. למען הקים משטר כזה דרושות הנחות רוחניות ומדיניות אחרות לגמרי. מעולם לא היה קיום לאיזה סדר שהוא, הבנוי מלכתחילה על כך שעושים את השועל לגנן. אך עמי העולם לא למדו, כנראה, מן העבר הרחוק ולא מן העבר הקרוב, וועידת סן־פרנציסקו רוקדת את הריקוד הידוע של הקונגרסים והועידות שלאחר המלחמות הגדולות, ובמקום הכנה לשלום, לבטחון ולצדק לאומים, היא מניחה יסודות לאי־שלום, לאי־צדק ולאי־בטחון.

תש״ה