רקע
יצחק לופבן
המנסכים על רגליהם

הצדוּקים שבכל הדורות, שאינם מאמינים בדינמיקה הרוחנית של האומה הישראלית וכופרים ביעודה, בייחודה, בהשארת הנפש שלה וביכולתה להתקומם נגד גזירת הכליה ונגד השעבוד לגויים ולפגומי־גויים – מנסכים תמיד על רגליהם במקום לנסך על המזבח. מה שהם אומרים ועושים, אם כי הוא מסורבל לעתים הדגשות נפרזות של נאמנות לאומית, אינו נובע מבפנים ואינו יונק ממחשבה עצמית ומקשרי־הנפש לגורל האומה, אלא יש בו העויה של “תבונה” חיצונית, הבועטת בשם־שמים, רואה, כביכול, את העולם בעינים פקוחות, אובייקטיביות, אפילו “אוניברסאליות”, ומפגינה בלי הרף את הילקוט האינטלקטואלי שלה כנכס של עקרונות קבועים ונצחיים, ואף מריעה מראש על הנצחון הנועד להם לעקרונות אלה.

אכן, קצה נפשנו בויכוח הזה. הוא עקר, אינו פורה ואינו מפרה, וספק רב אם יש לו השפעה כלשהי על מהלך הענינים לגופם. המאבק שלנו על עתיד האומה הישראלית ועל עתידה של ארץ־ישראל, איננו בינינו לבין אנשי “עמודים” או לבין אנשי “משמר” או “בעיות”, ואף לא עם ידידנו צמח, היודע לכתוב מסות ספרותיות טובות וכותב מאמרים פוליטיים גרועים, אלא עם כוחות מציאותיים יותר שבהכרעת הדברים אין הדיאלקטיקה תופסת אצלם מקום כל עיקר. אנו נתונים בכלל במצב כזה, שכל ויכוח “אידיאולוגי” פנימי איננו אלא בחינת בילוי־עולם של בטלנים, מושכי רוק, שבשעה שעל ראשיהם אינו תלוי שוב אותו הצעצוע שהיו קוראים לו פעם “חרב דמוקלס”, אלא פצצה אטומית, הם מנסים את כוחם בריטוריקה נצחנית שאין בה טעם ואין בה ממש. הויכוח הזה לא יכריע שום דבר ולא יקבע שום דבר. לכל היותר הוא מוסיף לקלקל קצת את הדם, להעמיק את הפירוד ותורם תרומה של קנטרנות, של נרגנות ולפעמים אפילו של אבק־מלשינות לבעיה החמוּרה שאנו נאבקים על פתרונה. רק מטעמים של היגיינה רוחנית פנימית, אנו חוזרים פעם בפעם לויכוח הזה; ואם כי אין תקוה רבה לרפא את משובת התועים והמתעים, אנו מצווים לגדור כל כמה שאפשר בפני המינוּת הדפיטיסטית, שיותר מכל דבר אחר היא מדרבנת את צמיחתם של עשבים־שוטים העולים ופושים במידה כה רבה בחיינו הציבוריים.

ראש־השנה זה, של שנת תש״ו, קבע בשבילנו את אחד התאריכים החמורים ביותר, שלא היה דומה לו בהיסטוריה של העם העברי מאחרי חורבן ירושלים. נסתיימה מלחמת העולם שבה נשמד למעלה משליש העם היהודי השמדה פיסית. הטכסים האחרונים של כניעת האימפּריה היאפנית, לא היה בהם ענין מיוחד לאלה שנשאו בפורענות הגדולה של שש שנות הטבח הללו. פרט לארצות הברית, שפחות מכל העמים, שנפגעו ע״י מלחמה זו, ידעה היא מסבלותיה ומקרבנותיה, לא היתה גם דעתם של העמים המנצחים האחרים נתונה לגנוני התפארת המלווים את האקט האחרון של שימת הרגל על ערפו של הנכנע – ולא כל שכן העמים המנוצחים והמובסים. ואנחנו היהודים הננו העם המנוצח והמוּבס ביותר. עתה יודעים אנו כבר את החשבון פחות או יותר. כל אחד מאתנו בוכה למשפחותיו, וכולנו יחד הננו מבכים עולם יהודי שלם. עתה הננו רואים כבר במקצת גם את אפס קצה של “התקופה החדשה”, והננו יכולים לשער את גורלנו בעולם חדש זה, אשר הכניע את הנאציזם ואת הפאשיזם בשדה המערכה אך לא הכניע אותם בלבו ובנפשו. היהודים יכלו לשתוק בראש־השנה זה, בחינת “יחיל ודומם”, והם יכלו לדבר ביום זה, לסכם את המסקנות המרות שבאשליה בת שבעים דורות של חיי אומה גולה וסרה. הם יכלו גם לעשות את חשבונם המוסרי והמדיני עם העולם הסובב אותם, להכות בכפתור של שרידי המצפון האנושי, להרים בכוח את התביעה לצדק, לתיקון המעוות, להצלת השארית, לא רק זו המתענה עדיין במחנות ההסגר והנתונה למצוקות ופרעות ב“ארצות המשוחררות”, אלא אף זו ש“בארצות החופש”, כביכול, שהמלאך המשחית פסח עליהם לעת עתה, אך הוא אורב להם ברבבות עיניו, בכל המשטרים שהיא שרוייה בתוכם. כל מה שהיו שותקים וכל מה שהיו מדברים בשטח זה, בין אם זה ממצה ובין אם לא ממצה, היה מצטרף להגיגי־הנפש של העם, שעה שהוא עומד במפנה גורלו. אך כיצד יכול יהודי לקדם את השנה הזאת בלהג ובדברי התנצחות חסרי־שחר, כאילו היתה זאת שנת תרס״ו ולא שנת תש״ו, כאילו היו מטיילים עדיין ב“בירז׳ות” המפורסמות, בחורים לבושים “פלרינות” ארוכות, ועוסקים בשקלא וטריא שאין עמה כל הגיון חיים וכל תכלית עם?

שני מאמרים נזדמנו לידינו בראש־השנה זה, שניהם מסוג אחד אם כי לא מטיב פובליציסטי אחד. שניהם מנסכים על רגליהם כדרך הצדוּקים, יוצרים מסביבם שלולית של הבלוּת, ותחת מסוה של שמות מתעים הם באים להוקיע את הנזק, כביכול, שב“אידיאולוגיה” של מדינת־היהודים. האחד הוא, כמובן, של “משמר”, בו משתרע העורך עצמו על פני עמוד שלם ומשמיע את דברו ל“חשבון הרוחני שלאחר שואת הגולה”. חשבון זה ודאי מן הראוי לעשותו, הוא יכול להיות רציני ואקטואלי מאוד, ומי שבכוחו להכנס לתוך נבכי הבעיה הזאת לבררה ולמצותה אינו פטור מן החובה הזאת בשום אופן. אך אילו היתה לו, לעורך ה“משמר”, מידה ידועה של יושר פובליציסטי, היה צריך לכנות את מאמרו בשם אחר, כמו “הערבים, גוּרוּ לכם מפני היהודים!” וכדומה. המאמר הזה מסתמך על החוברת הידועה של ויקטור גולנץ, שבה הוא מבסס את התביעה הציונית למדינת היהודים ומביע הכרתו ואת אמונתו שלערבים לא יאונה עוול במדינת היהודים, מאחר שעם כעם היהודי אשר עבר עליו סבל כה רב בדברי ימיו לא יגרום סבל לאחרים. על עצם הענין של מדינת היהודים אין לו צורך לעורך “המשמר” להתווכח הפעם. הוא עושה זאת בעתונו בצורה קנטרנית ומתגרה, שתים שלוש פעמים בשבוע. הפעם, לכבוד ראש־השנה שנת תש״ו, הוא קיבל עליו את התפקיד של השטן המקטרג, והתעשת לקוֹב את מדינת היהודים מצד אחר לגמרי, לא מהצד הציוני, אלא מן הצד הסוציאליסטי והאנושי. היתכן? גולנץ שהוא גם סוציאליסט משתמש ב“נימוק הערב לאוזן ולחיך, בו השתמשו תכופות רבים מהמנהיגים הציוניים, כשלא היה ביכולתם או כשלא היה ברצונם (הפיזור שלי – י. ל.) להגיש לערבים ערובות בטוחות יותר לשמירת זכויותיהם, מאשר תכונותינו, שהעניקו לנו תולדותינו הארורות”?! ואחרי זה בא שפך של מלים נבובות המתכוונות להוכיח שלא כן הדבר, שדברי גולנץ הם בכלל איזה הזיה זעיר בורגנית או ריפורמיסטית, שאין כל בטחון שהיהודים לא יעשו לערבים מה שעושים הפולנים ליהודים, שבכלל תכונות נפשיות אינן ערובות ונסיון של סבל אינו ממרק את העוונות שמקורם ב“פּרוֹדוּקטים” היסטוריים או ב“פּרוֹדוּקטים” של “משטר מסוים”. היהודים אינם שונים אפילו מהגרועים שבעמים אחרים. “מסופקני – הוא אומר במרוצת להגו – אם את היחס של הקהל שלנו לערבי הנכנס לאוטובוס יהודי, היינו מסכימים להציג למופת לפולנים, כיצד עליהם לנהוג ביהודי באוטובוס בורשה. מסופקני אם יחסינו לעמים אחרים היינו רוצים להעמיד לדוגמא לאותם העמים ביחסם שלהם ליהודים. ומה נוגות המחשבות כשרואים כיצד קריניצי ושקולניק – זה איש דגניה! – מסדרים ‘בחירות רוּמניות’ במולדת העברית” וכך הלאה וכך הלאה.

על “האוטובוס היהודי” יש לעמוד במאמר מוסגר במלים מעטות, מאחר שיש כאן לא רק אבק־מלשינות, אלא עלילה מכוערת. אינני רוצה להגן על אחי היהודים ולומר שהם נוהגים תמיד במידה הוגנת של נימוס בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים. אבל “בתוך עמי אנוכי יושב” ומיום שהחילונו להשתמש באוטובוסים בארץ־ישראל, נוסע אני כמעט ארבע פעמים ביום, הלוך ושוב באוטובוס היהודי, ובקו שנוסעים בו ערבים רבים, ואני זוכר הרבה מקרים של הפרת הנימוס והדרך־ארץ מצד יהודי אחד כלפי יהודי שני, אך איני זוכר התנהגות אי־נימוסית כלפי נוסעים ערבים. אילו האמנתי שתפילות בכוחן לעזור הרבה בקביעת היחסים שבין אדם לאדם בעולם, הייתי מציע לקבוע בספר התפילות שלנו “יהי רצון” חדש שכל אדם מישראל יאמר אותו ז׳ פעמים בכוונה גדולה בהושענא רבא: “יהי רצון שבכל העמים והמדינות, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, בכל מקום שיהודים נחתים שם, יורדים באניות ונוסעים ברכבות, בחשמליות ובאוטובוסים, לא ידעו היהודים בושת ועלבון וגסות־רוח יותר משיודעים הערבים באוטובוס היהודי בארץ־ישראל”.

זה רק אחד הזיפים שבעצם הכתיבה המבולבלת הזאת. את תוכן המאמר הזה בקיצור אי־אפשר כלל למסור, משום שאין בו תוכן; הוא מצורף מדברים לעים, ממשפטים שאין קשר ביניהם ומפליטת־קצף תוך עוִית של איזה נכפה סוציולוגי. מי שרוצה לעמוד על תפלוּתו של “החשבון הרוחני” הזה במלואה, חייב לחפש בנרות את גליון “משמר” של ערב ראש־השנה כדי לקרוא את הדברים במקורם. אבל מוסר־ההשכל שלו הוא ברור בהחלט: רועי־החזירים שביוגוסלביה ומנהיגיהם, צועני רומניה ומנהיגיהם, ה“פטריוטים” הפולניים ומנהיגיהם, מכיון שכבר שינו את ה“ערכין” שלהם יש להם “זיקה” למשטר אחר, עליהם אפשר לסמוך, הם אינם חייבים לתת ערובות לשום איש כי ישמרו את זכויותיו. אבל יהודי ארץ־ישראל, אלה “יוצאי האסכולה היזוּאיטית”׳ וביחוד שקולניק “זה איש דגניה!”, הריפוֹרמיסט, ה“פּרוֹדוּקט” של משטר נפסד, הוא וחבריו וחברי חבריו, הללו משמשים עדיין אובייקט ל“שינוי ערכין”, וכל עוד לא נשתנו ערכיהם אין לתת בהם אמון, והם חייבים להמציא “ערובות בטוחות יותר לשמירת זכויותיהם” של הערבים, למען לא יבולע להם מן הציונות. גישתם של “היזואיטים היהודיים” דוגלת ב“אידיאולוגיה” של האסון היהודי, (ב“אידיאולוגיה של מפולת”, לפי הגדרתו המלעיגה), טענותיהם מסוכנות ואיומות. הם “אומרים לנו (לנו, כלומר לאנשי השומר־הצעיר שהננו כידוע “פּרוֹדוּקט” של משטר אחר): ״נעזבנו ע״י העולם – הבה נדאג רק לעצמנו. משמע איגוֹאיזם לאומי מול איגואיזם לאומי, שנאה מול שנאה”, וכו', לפיכך גוּרוּ לכם, הערבים וכל באי־עולם, פן תכווּ בגחלתם!

אין מה לומר הרבה “לחשבון רוחני” זה. טפשות חקוקה על עצמותיו. איננו יודעים על איזה מזבח נסך עורך “המשמר” את המים העכורים הללו. אם כוונתו היתה שיעתיקו את הדברים בביוליטין הממשלתי, שבו מוסר מישהו בהדגשה יתירה את כל הנדפס בעתונות העברית ברוח המתנגדת למדיניות הציונית, הוא בודאי קלע אל המטרה. אך יותר קרוב לשער, שהוא נסך את המים הללו על רגליו הוא, וניסוך זה אינו אלא “פּרוֹדוּקט” של משטר פנימי מסובך, ויש צורך להמציא ביסוס תיאורטי להרבה דברים מוּקשים בבת אחת כדי להניח את דעתם של חברים נבוכים, התוהים על המינוּת הציונית ועל הבריונות המפלגתית, ולכן יש לעשות “חשבון כולל” “אוניברסלי”, לטפוח על פניו של ויקטור גולנץ, להכנס את לוי שקולניק ואת קריניצי לתוך כפיפה חברתית אחת, להעמיד את ה״אסכולה היזוּאיטית" בניגוד לויצמן וכו' וכו'. אם קלע מבחינה זו אל המטרה – איננו יודעים. כי על כן סגור לפנינו המסתורין הפוליטי הפנימי של השומר־הצעיר כמו המסתורין של דת הדרוּזים.

אך יש בו בסופו של מאמר זה גם מסקנה פוליטית, הנוגעת לעצם תוכנה ותכונתה של הציונות; ואם כי אין המסקנה הזאת פועל־יוצא מכל הנאמר במאמר הארוך והמתעתע הזה, אנו חייבים לומר בו מלתא. “הציונות – כותב עורך ה״משמר” – איננה Rendez־vous עם ההיסטוריה בתאריך מסוים. אקטואליותה ההיסטורית לא תשתנה על־ידי כך אם יפתחו שערי הארץ לרווחה מיד או שנהיה אנוסים להיאבק על כך במשך שנים“. כאן אנו מצווים לחזור על הפתגם המתנוסס על משקופי הדלתות האחוריות באוטובוסים של “אגד”: “עמוד! שמא שכחת דבר־מה באוטובוס”. ואכן, נשכח כל המטען. כל הימים חזרו אנשי השומר הצעיר ואתם כל האופוזיציה ה”אנטי־בילטמורית“, על המושכלות הראשונים של תנועת העבודה העברית, כי העיקר הוא העליה, ההתיישבות, והיו מפגינים במושכלות אלה (כאילו הם המציאו אותם!) נגד התביעה המדינית, והדגישו כי כאן “ייהרג ואל יעבור” של המצוה הציונית החמורה – והנה באה הכפירה ה”אלגנטית" גם בעיקר זה. לא רק מדינת־היהודים לא נחוצה לנו, אלא גם עליה לא נחוצה ו“האקטואליות ההיסטורית” של הציונות לא תשתנה גם אם לא יפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה מיד. מה נשאר לו, איפוא, לשומר הצעיר מן הציונות הצדוּקית שלו? וכיצד הם חושבים לקיים את “פּרימאט ההצלה” בלי פתיחת שערי ארץ־ישראל לרווחה?

אנו רחוקים עדיין, כנראה מאוד, מהכרה ציונית מספיקה, לא רק אצל הגויים ואצל יהודים מתבוללים, אלא גם אצל בוני משקים ציוניים בארץ־ישראל, אם אנו חייבים להוכיח כיום, בראשית שנת תש״ו, שאם הציונות איננה ״Rendez־vous עם ההיסטוריה“, אין בה כל תוכן והיא משוללת כל תכלית ממשית. לאחר הפגישה הטראגית עם ההיסטוריה בימי אבדן החרות המדינית של ארץ יהודה, הרי הציונות היא הפגישה היחידה עם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אשר ממנה תוצאות להמשך קיומם של העם היהודי והתרבות היהודית או להכחדתם. ה”אקטואליות ההיסטורית" של הציונות לא רק שתשתנה, אלא שהיא תחדל להתקיים לחלוטין אם לא יפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה בפני היהודים כל עוד הם חיים וקיימים, כל עוד שארית מהם חיה וקיימת, אלא תחכה עד לאחר השמדתם מתחת הרקיע. היום יותר מבכל תקופה אחרת אנו מרגישים בכל החושים הגלויים, כמה רבבות ומאות אלפים יהודים, ואולי מיליונים, אפשר היה להציל מן ההשמדה ומיסורי־ההשמדה אילו היו שערי ארץ־ישראל פתוחים בעשר השנים האחרונות; ואף בשעה זו, כל יום העובר עלינו ללא שערים פתוחים הוא המשך של ההשמדה הזאת או הכנה להמשכה. אכן, זהו הגיונה הפנימי של כל מינות דפטיסטית. היא פורקת ערך אחר ערך, ומגיעה לבסוף לידי פיצוץ הגרעין האחרון שכל מערכת המזלות של המחשבה הציונית מנסרת סביבו.

המאמר השני, שאף הוא בבחינת ניסוך צדוּקי על הרגלים, הוא מאמרו הפוליטי של ש. צמח, בלוח ה“ארץ” לשנת תש״ו, בשם “הויכוח”. אינני בא להשוות את מאמרו של צמח למאמרו של עורך ה“משמר”. הנני חסיד הצורה, ואני יודע להבדיל היטב בין דברים המוגשים בדרך ההצלפה השטחית, למעלה ולמטה, בעברית גרועה, עם־הארצית, ובתוכן כאוֹטי, לבין דברים ערוכים בסדר הגיוני ובעברית טובה. גם שם המאמר של צמח אינו מתעה, הוא כתוב באמת בצורה של “ויכוח”, של דיאלוג אפלטוני. אבל תוכן המאמר הזה מתעה לחלוטין. בטרם נגש לעצם הדברים, מן הצורך להעיר כי עצם הצורה הבלטריסטית הזאת של ויכוחים אפלטוניים, איננה הולמת ביותר את הדיון הפובליציסטי בשאלות אקטואליות. כשאין הדברים שדנים בהם בדרך זו נכנסים לתוך הסוג הנחשב ל־ Sub specie aeternitatis הרי הם מקבלים ע״י כך רק גון של שעשועי מליצה, ויש רצון לומר למחבר: אם יש עמך דברים לענין זה, אמור אותם בפשטות, פנים אל פנים, בשמך ובכוח הוכחתך, ואל תדבר אלינו בחידות כאילו מתוך הסנה, ואל תשים את מליצתך בפיהן של אותיות מתות: א. ב. ג. ד.

ועוד משהו על הצורה – ובזה אני נוגע כבר בעצם הענין. כשם שאינני משווה את דברי צמח לדברי עורך “המשמר”, אם כי שניהם מתנבאים בכיוון אחד, כך אינני דורש ממנו שיהיה דומה לאפלטון בחכמתו ובכובד הראש שלו. אבל יש צורך לבדוק את שיטת הבירור בדרך של דיאלוגים עיוניים. אפלטון, למשל, נותן בפי יריביו שהוא בא מלכתחילה לנצחם, נימוקים כבדי משקל, ממצים ומוכיחים, עד שנדמה לעתים בויכוח, כי ידם על העליונה. הוא מגדיל במכוון את נפח המשא ואת כובדו, למען לאצור כוחות רוחניים כבירים כדי לגלגל אותו. לא קל כל כך לנצח את תראסמכוס או את פרוטאגורס או אחרים מבני שיחתו. אך צמח עושה את ההיפך מזה. הוא עושה את יריביו לשוטים או לתמימים או לבעלי מליצות נבובות, ואף ה“סוקראטס” שלו, המדבר משום מה “בקול רונן”, אינו חייב להיות חכם גדול; די לו אם הוא מופיע כמתחכם.

כי הרי אין לחשוש כלל שצמח מתכוון במאמרו להתווכח עם אנשי שטרן או אצ״ל או עם גרוריהם מבין החוגים האזרחיים. הוא מתווכח עמי, עם חברי, עם התנועה הציונית, עם אלה שהכרתם עמוקה ונאמנה, כי שאלת העצמאות המדינית לאומה העברית בתקופה זו היא שאלת חיים ומוות לקיומה ולעתידה. ואם כן הוא הדבר, מי מכל אלה טוען למדינת היהודים בשם הנוחות האינטלקטואלית של יהודי ארץ־ישראל, מאחר שצר להם המקום “בעציצה של המדיניות האפטרופסית”, מאחר שהכירו ביכולתם הגנוזה והם שכורים ממפעלם ה“תוסס” ובקרבם “שואגים כוחות” ובלבם הולם “דחף” של מעשים, ובאשר “חפצם ללכת להתפשט”, להתרחב ולהשתמש ב“זכות הצמיחה הטבעית”? כלום על עצמנו אנו אנו מדברים, על ה“ששים־רבוא”, המבקשים איזה דבר לרווחתם ולהנאתם? לא! לנו היושבים כאן לא צר המקום; אדרבא, אנו חיים, ברוך־השם. ברווחה, על כל פנים ברווחה גדולה בהשואה לחייהם של מיליוני יהודים בעולם, ומרחב הפעולה והמחיה לאלה הנמצאים כבר כאן אינו מוגבל עד לידי מחנק כה גדול. ואילו חפצנו להעמיד במרכז הבעיה את “ששים רבוא” בלבד, קרוב לשער שהיינו יכולים להסתדר גם מבחינה מדינית עם ערביי ארץ־ישראל ועם העמים הערבים שבארצות השכנות ולא היינו זקוקים כלל לאותה מדינת ה“חסוּת”, שצמח כה מרבה לשבח אותה. אבל לא בשביל כך שלנו צר המקום אנו מבקשים מדינת יהודים, אלא מפני שצר לה המקום לשארית ישראל בעולם, “אל אלהים כמה צר לה!” לה אין אפילו עציץ לשתות מתוכו, וזה שהיה להם נופץ לרסיסים. ולא רק לשארית זו שבמחנות ההסגר ו“במדינות המשוחררות”, כה צר המקום, אלא אף לזו ש“בארצות החופש”. שוב אין היהודים בעולם יושבים, כפי שהיינו אומרים פעם בלשון מליצית, “על הר געש”, אלא שקועים כבר ראשם ורובם בתוך הלבה הרותחת ממש. ואם לא ימלטו משם, ואם לא נמלט אותם משם בעוד מועד (והמועד מוגבל מאוד), אם לא יתקבצו ולא יתלכדו מחדש לחטיבה אחידה ועצמאית במולדת – הרי כל הסימנים מוכיחים כי לא ירחק יום ולא ישאר שריד ופליט לגזע העברים בעולם. והרי זהו קוטב הרעיון הציוני, זהו התוכן המוסרי והמדיני שלו: להציל את גזע היהודים מן הכליה, לחלץ אותו מעמק הבכא, מן הסבל ומן העלבון, מן האטמוספירה העמלקית, המקצרת בגבוריו ומזנבת אחרי נחשליו בין בימי שלום ובין בימים של פורענות; לקוממו, להחזירו למקור חיותו, להשיב לו את כבודו, את חרותו, את כוח יצירתו כעם.

אבל את יהדות הגולה אין צמח מביא כלל בחשבון, לכל היותר הוא מקונן עליה בשורות ליריות כעל נטבחים, כעל אלה שאינם כבר וממילא אנו פטורים לחשוב עליהם, ולא כעל אנשים חיים הנכנסים בתחום הדאגה והטיפול של המחשבה הציונית. במקום אחד בויכוח זה הוא משמיע אפילו בקשר לכך דברים מוזרים, שלאחר ש“הגלות היהודית מימים קדמונים, יהודית בכל נפשה ואעפי״כ אירופית” נשמדה ו“עלתה באש השמימה”, קשה בכלל ל“התרצות למחשבה” שקיימת ציונות בלעדיהם, ו“שאין שאר שבטים ישראליים, לא מבגדד ולא מקושטא ולא מצנעה, יכולים למלאות ריקנות זו בחולייתם”. אין איש מאתנו אומר שיכולים למלאות. בכלל אין כל איש ואין כל שבט יכולים למלאות את מקומם של איש אחר שנשחט או של שבט אחר שנשמד. שום שבט לא מילא את מקומה של היהדות הרוסית אשר עוד לפני כ״ז שנה נעקרה מגופה החי של האומה הישראלית ומתחום הרבייה הציונית. אך גם אם הציונות נבנתה ברובה המכריעה ע״י היהדות של אירופה המזרחית, היא לא היתה מעולם תנועה שבטית, אלא תנועה של שבטי ישראל כולם, ובתרומתם של היהודים מצנעה לבנין הציוני, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רוחנית אין לזלזל כלל. ואף חלוצי ישראל שעברו את כוּר הליבנטיניזציה בארצות אסיה ואפריקה עתידים לתת עוד פרי ברכה.

נוח לו לצמח לדבר על הבעיה המדינית של ארץ־ישראל כדרך שמדברים עליה חוגים ידועים של גויים, כעל ענין הנוגע לישוב הקיים בארץ בלבד, “לששים רבוא”, ולכן הוא משתדל לצמצם את ההיקף וליצור מין שדה־הפקר של פקפוק כלפי הדאגה לעשרה או לשנים־עשר מיליון היהודים שנשארו עוד בעולם. אבל בחילופי־דברים קצרים באמצע הויכוח, מפריך מתווכח ב. את דברי מתווכח א. המסמיך את זכות התביעה המדינית שלנו על מעשה חסד גדול שמצווים עליו העמים בגלל הטבח האיום שנעשה ביהודים, ומונה אותו בזה כי הרי גם לפני האסון באתם בתביעה זו! היתכן? אם כן, בטרם עלתה “הגלות היהודית מימים קדמונים” באש השמימה לא היה על סמך מה “לבוא בתביעה הגדולה” ועתה לאחר שעלתה באש השמימה, ו“הואיל ואנו לאחר השחיטה”, שוב אין צורך בה ואין תכלית בה. אכן, הלך־מחשבה כזה קיים בעולם ביחס לבעייתנו המדינית. הוא קיים בחוגים ידועים של גויים ואולי גם בחוגים ידועים של יהודים מתבוללים. אך שיהא קיים גם אצל ציונים, וביחוד אצל ציונים ותיקים ונאמנים בארץ־ישראל, אם כי הוא מסתתר קצת בין קיפולי ה“טוניקה” הדיאלקטית שלהם – זהו חידוש גדול.

קודם כל יש לעמוד על עצם הנימוק האווילי שצמח שם אותו בפיו של בעל “התביעה הגדולה”. לא ״חסד״! לא התביעה “למעשה חסדים רב” הוא היסוד המוסרי והמדיני של הציונות. לא “גלגולת רצוצה לי, 'אב קדוש׳ לי תנוּ את תשלומיהם”. לא זה! תביעה זו צורבת כשלהבת של חרפה את עורנו. כל ימי הגולה נתקיימה היהדות ב“חסד” זה, שהפך תמיד לאי־חסד, לקשיחות לב ולאכזריות־חימה. עוד בימים הקדומים ביותר ידע כבר העם העברי כי “חסד לאומים חטאת”. אף לא “מקל ותרמיל לגלגולת” הושיטו לנו גבירי עולם בדרך “חסד” זה אלא מקל על הגולגולת… המהפכה הציונית היא בזה שהיא אינה טוענת בשם מידת החסד, כי אם בשם מידת הצדק, בשם הזכות, הזכות האלמנטרית ביותר שבין זכויות אדם ועם, בשם הזכות לחיות, בשם habeas corpus האנושי והלאומי, בשם הזכות לקרקע תחת כפות רגלינו, בשם הזכות לחרוּת, לאותה מידה מוגבלת של חרות שעם קטן יכול לזכות בה בכלל בתנאים החברתיים והמדיניים הקיימים, בשם הזכות לא לשמש אסקופה נדרסת וקרבן עולה לכל שרירות־לב משתוללת בעולם. ואם גם נניח שנכונים דברי צמח, כי “שחיטה זו ששחט היטלר אינה משמשת בשום פנים נימוק לתביעה” – הרי היא עדוּת, עדות הבוקעת שחקים ומרעישה מוסדות תבל לצדקת התביעה הזאת שהיתה קיימת לפני השחיטה ורק בעורונם ובאיוולתם קיבלו אותה היהודים בפחות רצינות משהתייחסו אליה טובי הגויים. ואין צמח צריך לתפוס אותנו כאילו בדבר שקר ולהוכיח את “כזבנו” על פנינו, ברמזו: אה, גנבים, גם לפני הטבח הגדול של היטלר הרי דחקתם את הקץ ורציתם במדינת־יהודים! ודאי דחקנו ואולי לא דחקנו במידה מספיקה. מה שאירע ליהדות אירופה מוכיח רק שדוחקי הקץ הללו ראו באספקלריה מאירה את המתרחש ואת העתיד להתרחש בעולם. אילו ידעו היהודים לפני שבעים שנה כי “האמנציפציה” היא הבל־הבלים; אילו ידעו כי הפרעות ברוסיה וברומניה ובכל מקום אחר בעולם אינן אֵפּיזוֹדוֹת מקריות וחולפות, איזה שריד ברברי של משטר נסוג; אילו לא סמכו אז על “כוחות המחר”, על ה“פּרוגרס”, על הדמוקרטיה ועל הסוציאליזם שיביאו את הגאולה לאנושות וממילא גם ליהודים בתוכה, והיו חותרים לקראת מדינת יהודים לאלתר, לאלתר לחיים; אילו חרדה הציונות לפחות חרדה אמיתית לבאות ולא היתה מדמה בנפשה כי היא צועדת על גשר ארוך של זמן אשר קצהו השני מתעלם מן העין – היו מיליוני היהודים שעלו עתה בדם ואש השמימה ניצולים, ברובם או במידה ניכרת מאוד, ממחץ גורלם האכזרי.

ואין צמח צריך להזכיר לנו ברמיזה ושלא ברמיזה כי ישנם ערבים ואנגלים בארץ־ישראל. מן הראוי היה שכבר נחדל, לכל הפחות בינינו, בין אנשים מבוגרים החיים במציאות ריאלית משותפת, להשתמש בהוכחות אלמנטריות אלה. ודאי שישנם. לולא היו ערבים ואנגלים כאן, לא היתה הציונות מהווה בעיה מדינית־חיצונית כל עיקר ולא היינו חייבים להיאבק כה מר על פתרונה. היינו שוכרים או קונים אניות ומעבירים הנה את כל בית־ישראל, את כל אלה מתוכם שהיו רוצים לבוא; היינו לוקחים אדמה ונוטעים עליה כרמים ופרדסים, זורעים חיטה ושעורה ומגדלים תלתן ואספסת, עגבניות וכרובית, תחת הדרכתו הטובה והנבונה של צמח, ומקימים בתי חרושת ובתי מלאכה ומפעלי השקאה, בהדרכתם של מומחים אחרים, והשאלה היתה נפתרת מאליה. אך דוקא משום שישנם גורמים מעכבים וממרים, דוקא משום כך אנו מצוּוים להיאבק על פתרון מדיני ועל מסגרת מדינית אשר יאפשרו את עליית היהודים ואת התאחזותם, התיישבותם ובטחונם. מלבד שוטים מעטים, מוכי טירוף ועיוורון, אין איש מן האחראים ל“תביעה הגדולה”, מעלה על דעתו שאנו יכולים לעשות זאת בכוח פיסי. אם כי אנו זכאים להעריך הערכה נכונה את מעט הכוח שצברנו בארץ, איננו אווילים כל כך לחשוב שבעולם הזה הגוהה מרוב כוח וכלי משחית, כוחנו הקטן עולה באיזה מידה שהיא על המאזנים של פולמוס מדיני רציני. אנו נאבקים ונאבק בדרך שאנו יכולים להיאבק, בלחץ מוסרי, ברכישת ידידים ואוהדים כמה שאפשר, בהסעת השערים והבריחים החוסמים בעד עבודתנו, ביצירת עובדות מדיניות חדשות בכל התנאים, בהוקעת העוול והשקר, באי־מתן דמי לענין שלנו על הבמה הבין־לאומית, ובדחיקת הקץ, בדחיקה גדולה ועצומה כל כמה שאנו יכולים לדחוק.

ועתה מלים מעטות על ״הכלה הכעורה״. “והנה – כותב צמח – תביעה גדולה זו שגמרת עליה את ההלל באה אלינו ככלה כעורה שנכנסת לחופתה; ברעש תופים גדול ובקול מצלתים חזק, למען המם בהזיות ובגוזמאות ובגירוי יצרים ובדרבון חושים ובלבוי אש זרה, כלומר להעלות את הטמטום עד כדי עיוורון גמור” וכו'. “הכלה הכעורה” היתה עד עתה, במשל היהודי, הגלות הישראלית, שעה שהיא ששה לקראת נאפופי האשליות שלה. היא היתה כעורה כל הימים ונעשתה כעורה עד לידי זוועה ופלצות כשהיא ממשיכה היום את “כווני החן” כלפי מלאך המות הרוכב על כתפיה. את הציונות, את התביעה הציונית, את הכיסופים לתקומת ישראל במולדת, ראינו תמיד ככלה נאה וחסודה, שפעמיה יפות וקישוריה צנועים, ועל פניה נסוכה רוח חן ותנחומין. בלחש של צדקה היא באה. לא “להמם בהזיות”, כי אם להניס בנשמת אפה הרך והחשאי את ההזיות התפלות. לא לגרות יצרים רעים, כי אם לעורר את יצר החיים הרודם, לפקחו מן הטמטום, שדבק בו ולהסב את חוש העם למציאות האומללה שהוא שרוי בתוכה. לא ללבות “אש זרה”, כי אם להעלות מתוך האפר והרמץ את אֵש הקודש, את “נר אלהים”. רק מי שצירי הראיה של עיניו נשתבשו ונתעקמו, עלול לראות בדמות מפוארה זו “כלה כעורה”.

לא. לא “ברעש תופים גדול”. כל המתנבאים לכשלונו של המאבק המדיני שלנו, השנסים שלהם “לנצח” בפולמוס תמיד חזקים יותר מאשר של אלה המקווים להצלחתו. הכוחות המכשילים והמשטינים, תמיד יותר מרובים ויותר חזקים מאשר הכוחות המסייעים והמעודדים. אך גם במקרה הטוב ביותר – לא “ברעש תופים גדול”! מתי־מעט נשארנו. וגם אם תנתן לנו מלוא משאלתנו הלאומית, לא נוכל לברך על כך ב“מצהלות משחקים”. בקול דממה דקה נברך את הנשאר מגזע ישראל המנופץ והגדוע שיצמיח מחדש חוטר רענן לעם ושילדינו לא יוסיפו לדאבה עוד ולהתענות בשעבוד של פגומי־גויים. לעת עתה המאבק הוא חמוּר מאוד. ידיו של הצדק אינן עדיין על העליונה בעולם. ואיך אמרו בעלית בית נתזה בלוד? – “כשאני מצלעת – הם שמחים ונאספים להתגרות”. בעלי ״התבונה״ החיצונית, שמחים – והם מנסכים על רגליהם, בקול המון מלים רוגנות ומתגרות.

תש"ו


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!