השמועות המנסרות על כוונות ממשלת הפועלים באנגליה ביחס למדיניות הציונית, מחרידות ומדאיגות מאד, אך אין מאתנו יודע עדיין את מידת האמת והסמכוּת שבהן. מה שלמעלה מכל ספק הוא, שהגענו לאחד השלבים החמוּרים ביותר בהיאבקותנו המדינית. מפלגת העבודה הבריטית שבמשך שנים רבות חזרה והצהירה על אהדתה למפעלנו, שהיתה הלוחמת האמיצה ביותר על במת הפרלמנט הבריטי נגד התכחשויותיהן להתחייבויות כלפי הציונות של הממשלות שקדמו לה, וערב עלותה לשלטון עשתה את הענין הציוני ואת התמיכה המלאה בשאיפותיו לקו יסודי במדיניות הרשמית שלה – עתה משהיא נמצאת ליד הגה השלטון זה למעלה מחדשים ימים לא רק שלא עשתה מאומה לבטל את המדיניות של “הספר הלבן”, אלא החלה לנשב רוח־כחש גם בתוכה.

רוח־כחש – זאת היא האוירה הנורמלית המקיפה אותנו כל הימים והשנים. ״קראתי למאהבי – המה רימוני״ – זהו הגורל שנועד לעם היהודי בעולם. את דרך היסורין הארוכה שלנו, אנו עוברים בין שורותים של משרבטי־בגידה, החובטים בנו מכל צד, שוסים את גופנו ומענים את נפשותינו. את כוס התרעלה הגדושה והמרה ביותר מיצינו בתקופה זו, כאשר לעיני כל העולם כולו, שנלחם לחופש ולביטול העריצות, נרמסו ונשמדו במיתות משונות ובאכזריות שאין דומה לה בדברי הימים, חמשה או ששה מיליונים יהודים; ולא זו בלבד, אלא שנעלו את השערים וחסמו את הדרך בפני קרבנות העריצות הזאת למקלטם היחידי, ואף התעללו בנמלטים והחזירו אותם לארץ גזירה.

הכחש והבגידה אינם עשויים להפתיע אותנו שוב. אך, הגם היא? הגם ממשלת הפועלים הסוציאליסטית, עלולה להרתם למרכבת־הכחש של ממשלת צ׳מברלין, אשר שילבה לתוך מדיניות הפיוס והכניעה בפני הנאציזם והפאשיזם את “הספר־הלבן” על ארץ־ישראל? היכולה היא לשמור על המכשלה הזאת תחת ידיה, ואף לרצות לקיים אותה באיזו מידה שהיא גם לעתיד? השאלה הזאת מחרידה אותנו מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית. במנהרה האפלה של אכזבות, שהיינו ממששים בה כל שנות השלטון הבריטי בארץ, נצנצה מרחוק נקודת־אורה אחת שהיתה לנו לא פעם לתנחומין – זאת היתה מפלגת העבודה הבריטית. כאשר התנכלו לנו ממשלות בריטיות שונות, מצאנו תמיד בלבנו נימוק סוציולוגי, ואמרנו: דרכן וטבען בכך; המרמה המדינית היא חלק בלתי נפרד מהמנטליוּת המעמדית שלהן. גם כאשר באה הבגידה של פספילד בשנת 1930, שהכאיבה לנו מאד, הרי תוך התמרמרותנו הרבה ומחאתנו העזה, יכולנו לומר: מפלגת העבודה אמנם הגיעה לשלטון בכוח הזכויות הפרלמנטריות של מפלגה בעלת רוב יחסי, אבל רוב מוחלט אין לה וממשלתה אינה נכונה בידיה והיא רואה הכרח לעצמה לעקם באופן זמני את הכתובים; אך תקותנו נאמנה שכאשר תגיע לשלטון ממש, כשתהיה רוב ובידיה תהא היכולת להגשים את המדיניות שלה ללא מורך לב, תקיים את הבטחותיה במלואן, לא רק משום שהיא מצוּוה על יושר הליכות ועל העמידה בדיבורה יותר מאשר אחרים, אלא משום שהיא נאמנה למצפונה, נלחמת לצדק וקרואה לתקן עיווּלים אנושיים ועיווּתים חברתיים. בעולם זה שכולו רע היתה זאת התקווה היחידה לנו ובודאי גם לעמים נדכאים אחרים. כי על כן אנו מדברים בממשלת הפועלים הבריטית, האמונה על סוציאליזם הומאני, שידעה תמיד לבור את הבר מן התבן ולא ירשה מן הסוציאליזם הקונטיננטלי משפטים קדומים רבים וביניהם גם לא את המשפט הקדום שהיה רווח בו פעם על הציונות, וחזקה עליה שלא תכלכל את מעשיה לפי עקרונות נוקשים ומיושנים. המדוּבר בתנועה שאהדתה למפעלנו היתה אנושית בטרם היותה מדינית, שהיתה ביננו ובינה שפה משותפת, שרבים מבין מנהיגיה מכירים את המפעל הזה מקרוב ולמדו לדעת את תוכנו התרבותי ואת צדקתו הלאומית, ואף תינו לא פעם את שבחיו כאחד הגילויים הנפלאים של קידמה חברתית.

אחרי שש שנות קיומו של “הספר הלבן”, אחרי המרורים הרבים שהשביע אותנו, קיבלנו את דבר עלייתה לשלטון של מפלגת העבודה, אשר נלחמה בגלוי ובעוז נגד תעודת־קלון זו בפרלמנט הבריטי, בועידותיה והחלטותיה, כבשורה מעודדת, יום הנצחון במלחמת־העולם לא היה בשבילנו התשיעי במאי אלא ה־26 ביוני, כאשר נתפרסמו תוצאות הבחירות באנגליה. אמרנו: הנה עלה סוף סוף לשלטון, בסמכוּת רחבה, אותו כוח חברתי הנועד לטהר את אורוות־העולם מן הזוהמה הרבה שנצטברה בהן ולהניח יסודות חדשים לבנין הריסותיו החמריות והמוסריות. קודם כל תטאטא בודאי ממשלת הפועלים את אורוות האימפּריה הבריטית ותגרש מן העזרה את השולחנים ואת הרוכלים שבפקידות הקולוניאלית, את האוואנגארד המובהק הזה של הריאקציה המדינית והחברתית שמצודתו פרושה בשורה הראשונה על פני המזרח, כשם שטיאטא ישו הנוצרי את השולחנים ומוכרי־היונים מעזרת בית־המקדש, ולא תרשה שוב שהנרגנים הללו ינהלו ויסכסכו את המדיניות שלה. את המוסר הכפול הזה, של אחת בפה ואחת במעשה, נחלתם המדינית של משטרים ריאקציוניים מנוּונים, היא לא תוכל לסבול יותר, מבלי להעטות על עצמה חרפה ומבלי לעורר אכזבה מרה בעולם כולו. וכשם שבדרך כלל משמש הענין היהודי אבן הבוחן להערכת מעלות התרבות והמוסר האנושי, הוא יתן את אותותיו גם כאן.

אם כי אנו היהודים עמוסים עתה משא כבד של יגון ואנחה, ועניני העולם בכלל אינם יכולים לתפוס מקום רב בדאגותינו, אנו מצוּוים לומר שאם מפלגת העבודה תתבדה בענין שלנו, יהיה זה אסון גדול בשבילנו כיהודים, כציונים המבקשים פדות והצלה לשארית ישראל ובטחון לקיומו ועתידו של העם העברי, אך זאת תהיה גם תדהמה עצומה לאנושות כולה, על כל פנים לאותו החלק שבו המאמין עוד באיזו מידה שהיא ביציבותם של ערכין מוסריים ורואה בהם את המנוף לחלץ את העולם מתהליך השקיעה שהוא נטרף בו. אחרי הפצצה האטומית, יהיה הכחש הזה מכשיר שטני שני המבשר את חורבן העולם, את חורבנו המוסרי והאנושי. אם מפלגת העבודה תכזב כדרך שכיזבה ממשלת צ׳מברלין ומפלגות בוגדניות אחרות, אם היא תפר את נדרה ותפרוק היום את ההתחייבויות החגיגיות שקיבלה על עצמה אתמול – מה ישאר עוד בעולם אשר אפשר יהיה להאמין בו ולקוות לו?

אנו יודעים היטב כי אנגליה נתונה עתה בתסבוכת מדינית חמורה. הפוליטיקה העולמית מתבשלת עתה בתוך קלחת השטן, וריח הגפרית העולה ממנה אינו מבשר טובות לאנושות. בימים האפלים ביותר של מלחמת־העולם, היה להם לעמים הנדרסים ולאדם הנענה משען־בטחון גדול יותר משיש להם עתה בימי הנצחון המפוארים. אז, בימים ההם, גם כשחרדה הנפש להתפתחות הענינים ונראה היה כי ממלכת הזדון הולכת וגוברת, הולכת וכובשת בסערה מדינה אחרי מדינה ומדבירה תחת כפותיה הדורסות עם אחרי עם – היינו מתחזקים באמונה כי המדינות הכבירות שוחרות החופש, שהתייצבו במערכה במלוא אזינן הפיסי והרוחני, סופן להתגבר על העריצות ולהחזיר לעולם את שיווי־המשקל המוסרי. גם כשלא האמנו בכל אשר נכתב ב“צ׳רטר האטלנטי” ולכל אשר נאמר בפתגמי החופש והזכויות שהיו מלוים בהם את רעמי התותחים ואת זמזום המטוסים, נשאר מינימום ידוע של מצפון אנושי, הלוז שבשדרה, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת כי יתנכרו לו. ואמנם באמונתנו בנצחון לא נתאכזבנו – אך האומנם נועדה לנו אכזבה כה מרה באמונתנו בשלום? האמנם יטילו העמים המנצחים, והעם הבריטי בתוכם, לתוך קלחת־שטן זו את כל ערכיהם האנושיים, את שארית יושרם, והמנצח והמנוּצח יהפכו לדייסא פגולה אחת של שרירות־לב אגואיסטית ובוגדנית?

לא יאומן!

אנו מקווים שבשעה האחרונה יתבדו כל השמועות המחרידות הללו על כוונת ממשלת הפועלים הסוציאליסטית כלפי הענין היהודי והציוני. אנו מקווים שישוב־הדעת יתגבר אצלה על הרוח הרעה של כחש, וממשלת הפועלים לא תתן שהמשרדים הקולוניאליים יכשילוה במבחנה הראשון, ויעטו עליה חרפה לדורות. אך אם יהיה, חלילה, כדבר הזה, אם יתאמתו השמועות הללו בדבר הכוונה להמשיך במדיניות של “הספר־הלבן”, בין אם בצורה מתוקנת או לא, אנו חייבים להודיע קבל העולם וקבל ממשלת הפועלים הבריטית, כי הישוב העברי בא״י והיהודים בעולם, לא יביטו בשקט כיצד שארית־הפליטה היהודית, שניצלה מן התופת של היטלר, הולכת וכלה לעיניהם בעולם ה“חופש”. אין לנו כוח רב, בדידותנו בעולם גדולה מאד, אבל את כל מעט הכוח שלנו ואת כל מעט הידידות שנוכל לגייס נטיל למערכה, שהיא המערכה על חיינו ועל עתידנו. בכל אשר לאל ידנו נערער את יסודותיו של “הספר הלבן” ונפר את מזימותיו להפקיר את שארית הפליטה היהודית, להשאיר אותנו במצב של מיעוט במולדתנו ההיסטורית ולמסור אותנו לשבטם ולחסדם של אלה אשר בחלקם היו שותפיו של היטלר בפועל ובחלקם היו והנם עדיין שותפיו בכוח. העליה היהודית לא״י לא תפסק גם כשיגזרו עליה גזירות חמוּרות ביותר. היהודים יפרצו בשארית כוחותיהם את השערים הסגורים למקלטם האחרון. אם כי גדול מאד החרון והזעף הממלאים את נפשנו – לא תוך מתיחות של יאוש נעשה זאת, אלא תוך מתיחות של אמונה בצדקת דרכנו ובסוף נצחונו של מאבקנו. לפיכך לא נלך בדרך של טרור. אנו מתעבים את הדרך הזאת ושוללים אותה עתה, כשם שתעבנוה ושללנוה כל הימים. אין זאת דרך של מלחמה מדינית. זוהי דרך של מיואשים, שאין עמה אמונה כל שהיא, אינה מוסרית, אינה פוריה ואינה מבשילה לעולם פירות קונסטרוקטיביים. מי שאינו מחפש את הדרך אל התוהו ובוהו כי אם את הדרך להחלץ מן התוהו ובהו, חייב עתה יותר אולי מאשר בכל זמן אחר לשקוד על כך שלא יעבטו את ארחותינו ע״י מכשולים פרובוקציוניים מבפנים. גם במאבק החמור הזה שאולי נצטרך לעמוד בו, אנו מצוּוים לשמור על התוכן הקונסטרוקטיבי של מלחמתנו המדינית. השיטה תהיה אולי אחרת משהיתה עד כה – אך האחריות לא תהיה ולא יכולה להיות אחרת.

תש"ו