ירדה עלינו המהלומה בתנופה ובהיקף שלא שערנו ולא יכולנו אפילו להעלות על דעתנו. גם רואי־השחורות שבנו מצאו בקרבם קורטוב של עידוד ותנחומין כי בכל זאת לא פסו אמונים ומפלגת העבודה אשר זה עתה עלתה ככוח שליט וקובע עתידות־עולם לא תתן שבצעדיה הראשונים יעטו עליה שליחיה ומנהיגיה בזיון מוסרי. ואעפי״כ טחנות הבגידה טחנו לאט ובחשאי, אך טחנו היטב ובכוונה גדולה. תעודת־קלון חדשה זו שהנחילה לנו ממשלת הפועלים הבריטית היא מלאכת־מחשבת שלא היה כמוה לזדון ולמזימה. אין זו גזירה בלבד ואין זה רק נסיון ליתן מחדש פירוש מסולף ומתכחש להתחייבויותיה של הממשלה הבריטית בהצהרת בלפור ובמנדט ולהתחייבויותיה של מפלגת העבודה האנגלית טרם שעלתה לשלטון, אלא זאת היא הסתערות ברוטלית, חסרת כל מצפון ונטולה כל מידה אנושית, לבקע את הציונות בבטנה, לעקור את הכל ולהמשיך בצורה מוסווית ו“מעודנת”, כביכול, באותו פתרון לשאלת היהודים, שהתחילו בו הנאצים, ולצערם של גויים רבים לא כילו אותו.

עתה מפיצה האבוקה השחורה של תעודה זו אור בלהות על אותה פרשה רבת הדמים והעינויים, שעברה על יהדות אירופה בשנות המלחמה האלו. אשר התפרץ פעם בפעם לתוך הכרתנו והרגשתנו (ואנו דחינו אותו אחורנית והנסנו אותו כאשר מניסים זבוב מטריד, מתוך שלא רצינו לשים תהלה בשארית האמונה שלנו באנושות) שהעולם הנאור לא עמד על דמנו מתוך אדישות ושוויון נפש סתם, אלא שחלק ממנו ראה בעין טובה שמלאכתו נעשית ע״י אחרים, וכי אבן־מעמסה אחת לפחות, הגורמת טרחות וטרדות בלתי נעימות כל כך לכל העמים, הולכת ומוסרת מעל הדרך ע״י היטלר – מוצא את אישורו בתוכנה וברוחה של תעודה זו. עד מעשי־ההשמדה של היטלר היה צורך לשמור על מידה כלשהי של התחשבות עם העולם היהודי. כל בגידה בהתחייבויות כלפיהם היתה זקוקה ללבוש של זהירות, להתחכמות אינטלקטואלית, לאמתלא, או לפחות ל“תרמית מתחסדת”. עתה אין צורך בשום דבר. מעט היהודים המעונים, השדודים והרצוצים שנשארו באירופה אינם מהווים שוב גורם שיש צורך להתחשב בו, בשעה שמדברים על “מדיניות גדולה”. אפשר לירוק בפניהם ישר, בגסות רוח, ללא טענה ומענה, לייסר אותם על חוצפתם הגזעית, להזהיר אותם לבל ינשאו את ראשם יתר על המידה ולא “יתפרצו לעמוד הראשונים בתור”¹, ושיקבלו בשקט ובהכרת־טובה את ה“חסד” שעושים עמם, שלא משסים בהם את כלבי־הדמים למען יקרעו את בשרם מעל עצמותיהם כפי שעשה היטלר, אלא “נוקטים בכל האמצעים לשפר את גורל האומללים”, כשמצד אחד נותנים להם לגווע מאחורי גדרות התיל שבמחנות ולהרצח בידי פורעים, ומצד השני מתנכלים ליטול מהם את שארית תקוותם להתעודד ולשוב לחיים מתוקנים ועצמאיים במולדתם.

כשבאים לנתח את תעודת הקלון הזאת, מתמלאה הנפש בחילה מוסרית. מן השורה הראשונה עד האחרונה בא האיזמל בחומר של רקבון ובאשה, שהוא ללא ספק פרי ההתנוונות הרוחנית שבה ניצחו המנוצחים הנאציים את מנצחיהם. לאחר דברי המרמה שבהתחלה, המכלילים את סבל היהודים בין סבלות “בני העמים השונים” שסבלו מרדיפות הנאצים, ולאחר מלים אחדות של הבעת “צער”, שאין בהן אף זיק אנושי אמיתי, בא הפסוק היחידי האמיתי כשלעצמו שבמגילת הכזבון הזאת: “הבעיה היהודית היא בעיה אנושית גדולה”. אך דרכי הפתרון שהמיניסטר הבריטי מציע לבעיה אנושית גדולה זו מעידים על כך, שהוא נקט בהגדרה זו תוך אותה כוונה שנקטו בה שונאי־ישראל מדורי דורות. אין זאת בעיה של עם העומס סבל ומצוקה על לא אוון בכפו; הנרדף, נלחץ, מושמד ונעקר באשר הוא גולה וזר ומיעוט בכל מקום, וכולם רואים אותו ככנופיה של מתחרים חרוצים ומחוצפים היורדים לחייהם של בני המולדת האמתיים, ולפיכך חייב העולם למצוא פתרון אנושי לבעיה גדולה זו. לא. לא כך. המלה “בעיה” באה כאן במקום “צרה”, כלומר היא צרה אנושית גדולה, לא לאותו העם שהיא פוקדת אותו, כי אם פגע רע לעמים האחרים, ויש צורך להפטר ממנו, לחסל אותו בכל דרך שהיא, אפילו בדרך בה יחוסלו היהודים עצמם.

כל כוח התנופה שבמגילה הזאת מכוון בשורה הראשונה לפוצץ את “האטום” היהודי, לפוצץ את היחידוּת ואת האחידוּת ההיסטורית והמדינית של “הבעיה האנושית הגדולה”, להפריד את שאלת הפליטים היהודיים משאלת ארץ־ישראל ואת שאלת ארץ־ישראל משאלת הציונות, להעמיד במרכז הדין־והדברים את ענינם של כמה עשרות אלפים אנשים אומללים, הנמצאים בין שאר קרבנות הנאצים, במחנות שבגרמניה, אשר צריך באיזה אופן שהוא לעזור להם כדרך שעוזרים ב“מקרים סוציאליים” אחרים, רבים מאוד, שנוצרו בעולם בעטיה של המלחמה הזאת. הנסיון הזה להציג מבחינה תיאוריטית את שאלת היהודים בצורה מוקטנת, מכווצת, מפוצצת ומרוסקת, חרוגה מכל מסגרת היסטורית; לא כעוול של דורות רבים שהעולם חייב בתיקונו, לא כגורל אומה שהגיעה עד התחום האחרון בדרך היסורין הארוכה שלה, שיד כל העמים היתה והויה בה לענותה, להשפילה, להעלותה על מוקדי־הלהבות שהם עורכים לה; לא כחזון, כמשא־נפש של עם בעל פּוטנציה רוחנית ותרבותית גדולה המתפרץ לחזור למקור מחצבתו; אפילו לא כטרגדיה, אפילו לא כאותה ה“טרגדיה” של לידיצה, זה הכפר הצ׳כי הקטן שלב העולם הנאור המה לו והוא רואה חובה וצדקה לעצמו להתנדב כדי לבנותו במשותף מחדש, אלא כאחד הנזקים הצדדיים שנגרם ע״י מי שהיה מהדס ושיבר כלים רבים בעולם ותוך כדי כך נפגעו גם פכים קטנים במשכנות ישראל – הנסיון הזה ליטול את היסוד המוסרי מתביעת היהודים לצדק, לחרות, לתקומה לאומית ולעצמאות, הוא הנסיון הציני והמרשיע ביותר המונח ביסודה של תעודה מדינית זו.

הציניזם הולך וגובר פי כמה, כשמחבר התעודה מעמיד פנים של יראת־שמים ומכריז, כאילו תוך חלחלה מוסרית, שלא, חס וחלילה, “אין אנו יכולים להסכים להשקפה האומרת שיש לגרש את היהודים מאירופה ושאין להרשות להם לחיות שוב בארצות אלו, חיים ללא הפלייה, ולתרום כמיטב יכולתם וכשרונם לשגשוגה ולתקומתה של אירופה”. אף כאן מנסה המיניסטר הבריטי לסלף באמצעים דיאלקטיים כוזבים שאלה הקיימת בשביל שרידי היהודים באירופה מבחינה אחרת לחלוטין. אין אנו יודעים עם מי מתוכח מר באֵווין, כשהוא מכריז “אין אנו יכולים להסכים להשקפה האומרת שיש לגרש את היהודים מאירופה” וכו'. ליהודים אין ולא היתה השקפה כזאת מעולם; זאת היא השקפתם הקלאסית של הגויים מאז ומתמיד. והם לא אמרו אלא עשו זאת. אין זה מן הענין להפליג עתה בהיסטוריה של הגירושים האלה שאף אנגליה לקחה בה פעם חלק נכבד. אילו היו מגרשים בעשר השנים האחרונות את היהודים מאירופה ומגלים אותם לארצות אחרות, היתה זאת צרה וצוקה, אך לא היותה טראגדיה כה איומה. אך בתקופה זו לא גרשו אותם אלא שחטו אותם, הכניסום לתאי־הגאזים ולכבשני השמדה, שלועם פתוח עדיין גם עתה, גם לאחר שמבחינה טכנית אולי ניתצו ונהרסו מנגנוני־הטבח הללו. השרידים המעטים שנשארו, אינם נפגעים בכבודם ובהרגשתם האנושית והלאומית רק ע״י כך שהעמים העמלקים הקמים עתה ל“תחיה” מזנבים בהם את הנחשלים, אלא בעיקר ע״י זה שאין הם מסוגלים לחיות יותר בבית הקברות הנרחב הזה של מיליונים אחים ואחיות, הורים וילדים שנרצחו לעיניהם; אין הם יכולים להתקיים בתוך האוירה הקודחת מסביבם משטמה ורשעות וחמת מרצחים; אין הם רוצים לקדש את עצמם לעקדה חדשה ולספק בגופותיהם ובגופות ילדיהם חומר למלאות בהם את מכוני־ההשמדה בבאות. לא, השקפת היהודים איננה זו שצריך לגרש אותם, אלא שהם מוכרחים לברוח מאירופה הרוצחת אותם, ועתידה, כנראה, עוד לקבל שכר על רצח זה. השקפתם היא שאין להם דרך אחרת אלא למלט את עצמם מן הגורל הנועד להם כמיעוט חסר כל כוח של הגנה עצמית יעילה ומופקר לכל שרירות־לב בארצות נכר. ולא בלבד מאירופה הפולנית, הגרמנית, הרומנית וכו׳ הם מוכרחים למלט את עצמם, אלא אפילו מאירופה זו שבה נושאים עוד היהודים את התוארים “לורד” או “סיר”, ואף מאמריקה זו ששם “החרות מפחד” קיימת בשביל כל העמים פרט ליהודים, כי על כּן מי שאינו מוכה בסנוורים אינו יכול להתעלם מן האותות המוכיחים שלאחר הכל מה שאפשר היה לגבי היהודים באירופה של היטלר “אפשר גם אצלנו”.

אך יותר משדואג המיניסטר הבריטי לקיומם של היהודים, הוא דואג, כנראה, “לתקומתה ולשגשוגה של אירופה” בכלל, שהיהודים חייבים לשם כך “לתרום כמיטב יכולתם וכשרונם”. כאן נוקט באֵווין, המיניסטר הסוציאליסטי, בתכסיסי הדוכסים מימי הבינים. לאחר ש“יהודיהם” חציים נשמדו וחציים גורשו, היו הדוכסים הדואגים לתקומתן ולשגשוגן של ארצותיהן מחזירים את השרידים הנפוצים ואף היו מקנים להם זכויות ואגרות חסות, למען “יתרמו כמיטב יכולתם” וכו׳. כשאנו מקשיבים לדברים הציניים הללו בתוך מגילת הקלון והבגידה הזאת, וכשאנו מצרפים לכך את אשר השמיע מר בווין במסיבת עתונאים, כי “מזלם הוא” של “מיליוני הערבים הנהנים מן הנצחון של בעלי הברית שהיטלר עשה את המשגה של גירוש היהודים והעמיד את יכולתם הגדולה לשרות בריטניה וארצות הברית”, אנו רואים כיצד הדברים משתלבים יפה עם נאומו ה“מזהיר” של הסניגור הבריטי במשפט לינבוּרג, אשר הכריז כי הנסיונות שעשו הנאצים ביהודים ובילדי היהודים, שהדביקו בהם מחלות איומות וניסו בהם את כוח פעולתם של כל מיני רעל ורצחו אותם בעינויים גדולים, תועלת גדולה תצמח מזה למדע העולם. ״מזל של גוי״! “מזל” גדול הוא, כנראה, להרגשת הצדק של מיניסטר סוציאליסטי בריטי, שהנאצים השמידו את היהודים, גירשו אותם, העמידו את כשרונם לשירות צרכי המלחמה של בנות הברית, הפכו את השרידים המעטים לבעיה של פליטים, אשר את שארית היכולת והכשרון שלהם יש להעמיד שוב לשירות אירופה – ובעית הנותרים תמצא כבר את פתרונה ע״י ועדה אנגלית־אמריקנית אשר לקצתם תתן רשות להכנס לא״י ואת קצתם תפזר על פני שבעה ימים, והמחנות בגרמניה יתרוקנו לבסוף, וחסל, אין יותר בעיה יהודית בעולם!

בזדון ובשרירות־לב מכריח אותנו מר בווין לחדש ויכוח שנתיישן כבר מזמן, אם שאלת היהודים היא שאלת פליטים שמטפלים בהם בדרך של charity, של צדקה וגמילת חסד, או שהיא בעיה היסטורית־לאומית ממדרגה ראשונה התובעת פתרון מדיני. הוא מעמיד פנים כאילו בשבילו זהו מושכל ראשון, שאין לערער עליו, שכל השאלה הזאת אינה אלא פרי התאריך האחרון, שהורתה ולידתה במלחמה הזאת. במכוון הוא מתעלם מן הציונות ככיסופי גאולה של עם, כמשא־נפש קדוש המלווה את היהודים בכל נדודי הגולה, כאידיאה נעלה שהעסיקה אפילו את דעת־הקהל המדינית באנגליה הנוצרית מימי קרומבל עד ימי יוסף צ׳מברליין, ובתנועה מדינית הקיימת מזה יובל שנים טרם היטלר, ובטרם יכול היה מישהו להעלות אפילו במחשבתו שה“קידמה” והציביליזציה של העולם עתידות להביא כליה על ששה מיליון יהודים תוך שתים־שלוש שנים וליצור בעיות כעין דאכאו וברגן־בלזן. הוא מתעלם מכך שעל כתובתה של תנועה מדינית זו ניתנה הצהרת בלפור, שבשמה ובזכותה קיבלה בריטניה מאת חבר הלאומים את המנדט על א״י. כל זה אינו קיים בשבילו, ומה שאירע בשנת 1917 מובא על ידו בחשבון לכל היותר כאחת ההתחייבויות המטרידות, המכונה בפיו “הטראגדיה של הצהרת בלפור”. הוא אינו מדבר אף מלה אחת על המפעל היהודי בא״י, על המפעל התרבותי והקולוניזטורי הגדול שחוללו היהודים בפינה זו שבארצות אסיה העזובות והשוממות השוכנות לחוף ים התיכון – דברים שלא התעלם מהם אפילו חברו־קודמו למעל בכהונת השלטון הסוציאליסטי בבריטניה, הלורד פּספילד. הוא אינו מרמז אף רמז כלשהו על חלקו של הישוב היהודי, הציוני, בא״י במאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמה הזאת, על ההתנדבות היהודית המפוארת, על המשען היהודי בימים הקשים ביותר שבמלחמה, על אנשי ה“קוֹמנדוֹ” היהודיים, על הקרבנות המרובים, מרובים באופן יחסי, של בחורים ובחורות מא״י אשר העמידו את עצמם מרצונם החפשי להיות מורי־דרך לצבא הבריטי בתוך סביבה נאצית עויינת שבארצות השכנות, לשמש כצנחנים, שלמען הנצחון של צבא הברית ששו ללכת לקראת המות הבטוח כמעט, וקיבלו על עצמם עינויים שאין לתאר מידי הנאצים.

כל זה אינו קיים בשביל מיסטר בווין הסוציאליסט, אשר עלה לגדולה ושאל מן הגדולה בשורה הראשונה את אדרת הארוֹגנציה שהוא מתהדר בה. כמו קרנף משתולל הנכנס לתוך חנות של כלי חרסינה, הוא פרץ לעולם ההרגשות של העם היהודי, והוא דורס, רומס ומנפץ הכל לרסיסים, ללא חמלה. המסקנות של גישה גסה כזו ברורות מראש. מכיוון שעצם הענין הופקע מתוך המסגרת ההיסטורית, המוסרית וההתחייבות המדינית המפורשת, הוא הופך ממילא לדבר של מה־בכך אשר אפשר לתלות בו בוקי סריקי של “שיקולים” שונים, לא רק של “צדק ואנושיות”, “אלא גם שיקולי ידידות בין לאומית ושלום בעולם”, ואפשר ללא כל בושה לחזור מחדש על ההנמקה הכוזבת שחוגים אנטי־ציוניים מבין הפקידות הקולוניאלית משתמשים בה זה עשרים ושמונה שנים, והיא כבר נתבדתה חזור והתבדה במבחן המציאות.

בין “הספר הלבן” של לורד פספילד, אשר הכריז בשעתו באופן החגיגי ביותר שהנה כבר נתמלאה הסאה וא״י אינה מסוגלת לקלוט יותר יהודים, לבין הספר השחור של מר באֵווין המכריז בבטחה שא״י אינה יכולה “כשלעצמה” לפתור אפילו את בעית הפליטים שבמחנות בגרמניה, בין שני הספרים האלה נכנסו לארץ כארבע מאות וחמשים אלף יהודים נוספים, ואין איש רציני אשר יעיז לומר, ולהוכיח את דבריו, שכושר הקליטה של הארץ נצטמצם ע״י כך. להיפך, הכל יודעים והכל רואים בעליל שכושר הקליטה גדל, שהוא הולך וגדל עם גידולה של העליה היהודית, לא בדרך נס, אלא בדרך הטבעית והריאליסטית ביותר, בדרך פיתוחה ההתיישבותי והכלכלי, בדרך הפיכת השממה שבה למקור מחיה ולכוח קליטה להמוני אנשים חדשים. עתה ישנן עדויות מהימנות של גדולי המדע בפיתוח־ארצות, עדויות של אנשים לא־יהודים אך מוסמכים וידועי שם, שאפשר להביא את א״י ע״י מפעלי פיתוח לידי קליטת מיליונים נוספים של יהודים. אך כפי הנראה לא ראה מחבר התעודה החדשה בארגומנטאציה זו של חוסר כוח־קליטה אלא אמתלא צדדית. האמתלא העיקרית שהועמדה במרכז, היא בנימוק המדיני: התחייבויות כפולות, חשש של מהומות, הפחד מפני העולם הערבי ומפני “תשעים מיליון בני דתם בהודו”. אף אמתלא זו אינה חדשה, רבים השתמשו בה לפני בווין, אך כשהיא מוצגת עתה בסמיכות מקום לפצצה האטומית, נופל עליה אור־חוזר חמור ומאיים, כאילו כל שלומו וכל טובתו של העולם כרוכים בה. כמובן, לא קשה היה ביותר למיניסטריון החוץ של עידן ולפקידים הקולוניאליים מסוגם של ספירס ומק־מייכל להפוך את הציונות לכליא ברק כלפי העולם הערבי. עתה הולך ומתברר יותר ויותר שכל עצם “הליגה” הערבית לא הוקמה ע״י השגרירים הבריטיים אלא למטרה זו בלבד, והציונות הושלכה לפניה כדרך שמשליכים איזה חפץ מן העגלה, להסיח את דעתם מן האובייקט שהם דולקים אחריו. איננו רוצים לדון כאן על המידה המוסרית שבדבר, כאשר במקום להיאבק בדרך גברית יעילה משליכים לפניהם לא חפץ סתם, כי אם ילד קטן, גורל של עם חלש ומעונה. אף על התוצאות של האסטרטגיה הנפסדת הזאת לא נדון. ברור לעולם כולו שהקרבן הזה גם לא יֵרצה, וכי בבעיות המסוכסכות של המזרח התיכון יכולה מדינת היהודים בא״י למלאות תפקיד מייצב יותר חשוב מאשר האימפּרוביזציה הסכסכנית של הפקידות הקולוניאלית, היונקת את ההשראה שלה מן השיגרא של המאה הי״ט. אבל משונה הוא הדבר, כשמיניסטר החוץ בווין מעלה ברתת את דבר 90 המיליונים של מוסלמי הודו בקשר לענין זה, כאילו השאלה החמורה ביותר המעסיקה את בריטניה בהודו אינה שאלת פקיסטן ולא היחסים בין ההודים והמוסלמים שם, ואף לא היחסים שבין ההודים והבריטים, אלא ענין ארץ־ישראל, אשר, כדבריו הנכונים של בן־גוריון, ספק הוא אם אפילו אחד ממאת אלפים הודים מוסלמים שמעו את שם הארץ הזאת ויודעים באיזו פינה בעולם היא שוכנת.

אין זה אלא אחד מלהטי המרמה, להעלות דחליל לפני עיניו של האדם הפשוט באנגליה ובאמריקה, ולהשיא אותו להאמין שאמנם ענין הציונות מעמיד בסכנה את האימפּריה הבריטית, ולנסות להצדיק ע״י כך את מעשה הבגידה והפרת ההבטחות מצד מפלגת העבודה. כשהאימפּריה בסכנה, יתגייס, כמובן, כל אנגלי נאמן וכל ידיד האנגלים כדי להדפה…

אין צורך לדוש כאן בפרטי הדברים. לא נעמוד על מכסת ה״חסד״ של 1500 סרטיפיקטים שבווין מבטיח לתת ליהודים, לאחר שהערבים יסכימו לכך. לא נבוא להוסיף ולתאר כאן את הידוע לנו ואת הידוע היטב גם לממשלה האנגלית, שפירושו של דבר הוא הפקרת רבבות אנשים שנותרו מהשמדת היטלר, לכליה, ומעשה־אונס כלפי רבבות יהודים אחרים “למען לא ידגישו יתר על המידה את מעמדם הגזעי”, ויחזרו וילקטו את בהונות רגליהם וידיהם מתחת לשולחנות אויביהם ומרצחיהם. אף לא נרבה דברים על ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית החדשה, על תפקידיה ותחומי סמכותה. המוסדות הראשיים של התנועה הציונית ידונו בדבר ויקבעו את יחסם לועדה זו. אנו רשאים רק להגיד מראש שהננו מלאי ספקות לגבי אינסטיטוציה זו. זאת היא כברה ששואבים בה מים והיא אינה מתמלאה לעולם. כל העומד לחקירה כבר נחקר, פעם, פעמיים, שלוש פעמים ויותר – והדבר העיקרי: רצונו של העם העברי לקבץ את נדחיו ולחיות חיי חרות במולדתו, אינו יכול להיות ענין לחקירה מן החוץ, זהו יעוד היסטורי ששום איש אינו יכול לדון עליו ולהעריך אותו, פרט לעם היהודי עצמו. מלבד זה, כל ועדות החקירה שבאו לארץ לטפל בבעיה זו, לא תרמו עד עתה תרומה כלשהי לפתרונה. הנסיון מלמדנו, שבמידה שהועדות הללו עשו את רצון שולחיהן והוסיפו תוקף ואישור לאותה נרגנות שמשרדים ממשלתיים מסויימים היו מעוניינים לתת לה מהלכים, שולבו חקירותיהן ומסקנותיהן כתעודות מוסמכות לתוך מסכת המדיניות הרשמית. לעומת זאת, ועדת פיל, למשל, זו הועדה המלכותית, שמבחינת חקירותיה וחדירתה לענין היתה הועדה הרצינית והמוסמכת ביותר, מכיוון שלא עשתה את רצון שולחיה וסיכומיה עמדו בסתירה לשיגרה המדינית – היא וספרה היסודי ומסקנותיה נפלו מתחת לשולחן ונתכסו במשאון של כחש עד כדי כך, שאיש מן המדינאים והדוברים הרשמיים אינם מסתמכים עליהם. כי על כן היה בדו״ח של ועדה זו לא תכנית חלוקה בלבד שבה קיימים חילוקי דעות, כי אם גם הגדרה משפטית ברורה של הצהרת בלפור, תוכנה וכוונתה, הגדרה הסותרת לחלוטין את פירושיהם המסולפים של משרדי המושבות והמיניסטריונים לעניני חוץ, הן של השמרנים והן של הפועלים.

ואעפי״כ, אף־על־פי שעל גבי התעודה הזאת מרפרפת כאילו בבואתה של אותה הכתובת המתנוססת על שערי התופת של דאנטה: ״כל הנכנסים לכאן, התיאשו מכל תקוה!״ – אין אנו מתיאשים מן האפשרות להמשיך במאבקנו המדיני. על אף הקופה של מזימות התלויה בהודעתו של המיניסטר הבריטי, מפקיעה הודעה זו את הבעיה המדינית של א״י, מבחינה עקרונית, אם כי לא מבחינה מעשית, מן הסטאטוס שנקבע בספר הלבן משנת 1930, ומעמידה את הבעיה הזאת לבחינה חדשה ע״י הועדה האנגלית־האמריקנית. ע״י כך נוצר ללא כל ספק מצב מדיני חדש, שהוא אמנם חמור מאוד בגלל הפריו־דיקציה שבהנמקה אשר בה מלווה המיניסטר הבריטי את יצירת הועדה, אך מבחינת עצם יצירתה ומבחינת תחומי הסמכות שנקבעו לה, משאיר מצב מדיני חדש זה שטח רחב למדי בשבילנו לגיוס כוחות לשם מאבק נוסף ומחודש על עתידה של א״י ועל תקומתו של העם העברי.

ואנו נאָבק. נאבק באנגליה, נאבק באמריקה, נאבק בארץ־ישראל. נאבק בשורה הראשונה על העיקר, על האחידות ההיסטורית של התנועה הציונית והעם היהודי, על האחידות ההיסטורית של העם היהודי וארץ־ישראל, על תוכנה המדיני של שאלת היהודים, ולא ניתן לסלף את עניננו, כאילו היתה זאת “בעיה שנוצרה ע״י התוקפנות הנאצית”׳, שאלה של פליטים, ענין של חסד וצדקה כלפי רבבות אחדות של אנשים מסכנים בלבד. אנו נאבק ונעשה את כל אשר לאל ידנו להפר את המזימה האומרת להפריד בין הציונות לבין בעית היהודים, ובינה לבין ארץ־ישראל. אנו נאבק על קיבוץ נדחי ישראל מן המחנות שבגרמניה, מן הארצות הפורעות בהם באירופה, באסיה ובאפריקה היום, ומן הארצות העתידות לפרוע בהם מחר. אנו נאבק על חופש העליה היהודית לא״י, על חופש ההתיישבות היהודית בא״י ועל עצמאות העם העברי במולדתו. אנו נאבק עם מגילת הכזבון והבגידה הזאת בכל נפשנו ומאודנו. אבל נאבק בכבוד, תוך הכרה עצמית, הערכה נכונה של כוחנו, השימוש הנכון בו, ותוך אחריות ציונית חמורה.

תש״ו