הועד הפועל הציוני המצומצם מסר את ההחלטה האחרונה בדבר הופעתה של הסוכנות היהודית לפני ועדת־החקירה האנגלו־אמריקנית בענין א״י, לסמכותה של הנהלת הסוכנות הוא עשה זאת לא משום שלא היה ביכולתו להכריע בשאלה זו שדן בה דיון ממצה, אלא משום שרצה להשהות את ההחלטה עד שיתבררו יותר כוונותיה ודרכי פעולתה של הועדה, אשר פרסום שמות חבריה, שנתמנו משני הצדדים, והתכונות הנעשות להתחלת עבודתה, קובעים ללא ספק עובדה מדינית שאנו מצוּוים להתייחס אליהם ברצינות רבה.

אילו היו שואלים אותנו מראש אם יש צורך בועדה כזאת ואם אנו מעוניינים בה, היינו עונים ללא כל ספק בשלילה. ספק אם ישנה בעולם איזו ארץ שהיא שועדות־חקירה רבות כל כך טיפלו בה כמו א״י. מדי פעם בפעם כשמישהו באדמיניסטראציה הא״יית או במשרד המושבות הבריטי היה מעוניין לרופף במעט או בהרבה את החוקה היסודית של הארץ הזאת אשר הונחה בהצהרת בלפור ובמנדט של חבר הלאומים, היו פורצות בדרך מיסתורית פרעות או “מהומות”, ששימשו כרגיל הקדמה לועדת־חקירה ול“ספרים לבנים”. אך מפקידה לפקידה נתברר יותר ויותר, שאותם הדברים שנתכוונו להוכיח ע״י ועדות־החקירה השונות, שא״י צרה מהכיל, שמעליה והתיישבות יהודית צפויה סכנת עקירה ודחיקה לתושבי הארץ הערביים – אין להם כל שחר. החל מועדת הייקראפט בשנת 1921 וגמור בועדת ווּדהד, האחרונה בועדות לפני פרוץ המלחמה, נתבדו לחלוטין כל המסקנות והנבואות שהעלו החוקרים והבולשים הללו. פרט לאותם החלקים בדו״ח של הועדה המלכותית בראשותו של פיל, שהעריכו באופן אובייקטיבי את כוחו ואת ערכו של המפעל הציוני והגדירו נכונה את כוונת הצהרת בלפור והמנדט, טפחה המציאות הארץ־ישראלית על פני כל הניתוחים והפרוגנוזות, אשר נכללו בדינים־וחשבונות השונים של הועדות הללו, ושעל אף כחשם ושרירותם הגלויים נהפכו לתעודות מוסמכות, שהיו מכוונות כל השנים את המדיניות המעשית של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, ועליהן נסתמך גם הספר הלבן של שנת 1939.

לעומת זאת מוכיחה המציאות הארץ־ישראלית הוכחה ניצחת, שהעדות היהודית לפני כל הועדות, אשר נגנזה ונתכסתה בשפעת העלים הבלים של הגדרות מסולפות וכוונות־רעות, היא היחידה האמיתית והיציבה בכל נפתולי החקירות הללו. המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול של היהודים בא״י הוכיח, שהגישה הסטטיסטית והתיאורטית, שהיא בלבד יכולה להיות נחלת ועדה שאינה משוחדת מראש מבחינה מדינית, מחטיאה לחלוטין את המטרה נוכח הכוחות הדינמיים של עם המסתער ע״י רצונו ההיסטורי לחרוּת והנדחף ע״י גורלו ההיסטורי לאחיזת מולדת. המפעל הזה הוכיח את כוח־הקליטה הגמיש של הארץ הזאת הנוצר ע״י העליה היהודית. הוא הפך את הפתגם המיתי הישן על א״י, שהיא דומה לעורו של צבי, שבזמן שיהודים יושבים עליה היא מתרווחת ובזמן שאין יושבים עליה היא מתכווצת – לעובדת חיים, המפגינה את עצמה באותות ומופתים חותכים יום יום ושעה שעה. במידה שגדלות העליה היהודית וההתיישבות היהודית, לא בלבד שלא נעשה המקום צר בשביל התושבים הערביים הנמצאים בארץ, אלא להיפך רווחתם הולכת וגדלה. מישוב ערבי דל ומדולדל, עני ומוּכה חליים רעים, נתפתח, בעקבות המפעל היהודי, ישוב ערבי ההולך ומבריא, מתעשר ומתרבה במידה שאין דוגמה לה בכל הארצות השכנות. בשום ארץ מהארצות הערביות השכנות אינה קיימת רמת־חיים כזו הקיימת אצל הפלח והפועל הערבי בא״י, ואינו קיים שכר עבודה כזה שהפועל הערבי הפשוט ביותר מקבל אותו כאן.

זה הוּכח – ולא הפטפוט בדבר “עקורים” ערביים וע״ד דחיקת רגליהם, הממלא את אלפי דפי הקטרוג בדינים וחשבונות של הועדות השונות. הוכח גם – והוכחה זו אף מלוּוה עדות מדעית וסטטיסטית מוסמכת – שא״י יכולה לקלוט מיליונים יהודים נוספים ללא כל חשש להצר את שטח המחיה של מישהו. והוכח עוד דבר, והוא בשבילנו עיקר העיקרים. הוּכח שסאת הגורל של הגולה היהודית הולכת ומתמלאה בתקופה זו. או שישמדו היהודים כליל מתחת שמי־הרקיע, או שירפאו את שבריהם ויקומו לתחיה במולדתם. אותה עדות־לישראל שמסר ד״ר ווייצמן בשנת 1937 לפני הועדה המלכותית של פּיל כי “ששה מיליון יהודים באירופה נמצאים בתוך מלכודת מוות”, נתאמתה לדאבוננו בצורה הטראגית ביותר. עתה אינם כבר ששת המיליונים האלה ב“מלכודת מוות”. הם אינם בכלל. הם לאחר הכל. משטר הנאצים בילע וכילה, ומשטרי־“החרות” השקיטו את מצפונם בקימה חגיגית ובעמידת־דום. אך לא זה בלבד שלא עשו מאומה להצילם, אלא חסמו את הדרך בפני אלה שניסו ויכלו למלט את עצמם. אבל במלכודת־מוות נמצאים עתה מיליוני היהודים הנותרים, ולא רק אלה שבאירופה, המתענים במחנות ההסגר ובארצות ה“משוחררות”, אלא אף אלה השרויים, כביכול, בשלוה בארצות החופש, ומקשים את לבם מהבין ועוצמים את עיניהם מראות את גורל יהודי גרמניה ויהודי אירופה האחרים, המהלך באופל העתים הללו על פני כדור הארץ כולו.

לא. לא היה כל צורך אובייקטיבי בועדה זו. הכל ברור ומבורר. הכל ברור בארץ־ישראל והכל ברור במשכנות ישראל בגולה. אי־אפשר לתאר כלל שאנשי־המדינה העומדים כיום ליד הגה השלטון הם קטני־מוחין כאלה, שהם זקוקים לטלסקוֹפּ כדי לראות את הדבר הקרוב ביותר לעיניהם ולמיקרוסקוֹפּ כדי לבדוק את הפיל. ונכונה מאד הערתו של “ניו־יורק הרולד טריביון” כי “נחוצה פעולה מדינית נבונה ולא חקירות חדשות”. בתוך התהליך האחרון של הסתבכות המדיניות הארץ־ישראלית, היתה רק הברקה יחידה של התבונה והגישה הישרה, שהועמה אחרי־כן בכוחם של קסמים דיפלומטיים. הנשיא טרומן, כששמע מפי האיש הנאמן עליו על מצבם ועל רצונם של יהודי המחנות בגרמניה, הסיק מיד את המסקנה הפשוטה וההגיונית ופנה לראש־הממשלה הבריטית בעצה ובתביעה להעלות מיד מאה אלף יהודים לארץ־ישראל, כפעולה ראשונה, לפני כל דיון והתעמקות בבעייה המדינית והמוסרית של הציונות. אבל הממשלה הבריטית הקימה מיד מחסום של עשן בפני תביעה זו. בזמן אחר אולי היו פורצות מהומות ערביות נגד היהודים בארץ, כדי “להוכיח” שאין אפשרות למלא את התביעה. הפעם הסתפקו בביוּם מלאכותי של מצב־רוח של פרעות, כדי להכתיר אותו לאחר מכן בהודעת בווין, אשר על ברכיו נולדה לבסוף ועדת ־החקירה החדשה.

אנו חייבים להודות כי יש עמנו חשד, שכוונת יוזמיה ומחולליה של הועדה הזאת איננה לפענח את הנעלם, אלא להעלים את המפענח והגלוי, ע״י פרוצדורה של דחיה וחקירה וע״י העלאתם מחדש של דחלילים פוליטיים וטכניים, שהמציאות הכזיבה אותם מזמן, אבל חכמי־מדינה ממולחים אינם מתיאשים מלנסות את כוח השפעתם, חזור ושוב בכל קונסטלציה חדשה. אנו משערים, כי אין זאת יזמה משותפת של אנגליה ואמריקה. היוזמים הם משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, ואמריקה נתפתתה להשתתף בועדה זו, ע״י הערמה דיפלומטית. ציוני אמריקה מגדירים את זה בצורה גרוטסקית ביותר ש“הנשיא טרומן נלכד ברשת המזימה שפרש לו באֵווין”. אבל עם כל שלילתנו את הצורך בועדה הזאת, ועם כל החשדות שלנו בכוונות יוזמיה, הננו חייבים לראות את דבר הקמתה כעובדה מדינית רצינית וכשדה־מערכה חדש למאבקנו המדיני בתקופה זו, ואנו מצוּוים להתכונן לקראתו במלוא הכלים שלנו, כדי להלחם על זכויותינו המדיניות על צדקת תביעותיה של הציונות.

אלה המייעצים לנו להחרים את הועדה, ודאי שזעם פנימי והתמרמרות צודקת משיאים אותם לעצה זו, אך היא משוללת כל הגיון פוליטי. החרם היה פעם נשק שכיח מאד אצל היהודים ביחסים הדתיים מבפנים, ואף אז הוא גרם יותר נזקים לאומה מאשר תועלת. כלפי־חוץ לא היה החרם נשק יעיל אפילו בידי אומות גדולות, ועל אחת כמה וכמה בידי אומה שבורה וקצרת־יד כמונו. אין אנו רשאים להזניח או להפקיר שום הזדמנות המזדמנת לנו להיאבק על עניננו. גם בשעה שהננו בטוחים מלכתחילה שההכרעה במערכה פוליטית זו או אחרת תיפול נגדנו, איננו פטורים לעמוד בה משום שעצם העמידה במערכה נוטל לא במעט את כוחה של ההכרעה השלילית. המערכות שעמדנו בהן עד עתה, גם כשסופן היה שלילי בשבילנו נזקן המדיני עלול היה להיות ללא ספק פי כמה גדול יותר, אילו לא עמדנו בהן, באשר מפני ה“ברוגז” שלנו איש לא היה נבהל ואיש לא היה משלם מאומה, ואי־היאבקותנו היתה מתפרשת, בתמימות או בזדון־לב, כאילו ברחנו מן המערכה משום שקצרה ידנו להוכיח את צדקתנו.

במידה שאנו זכאים לחשוב שרעיון הועדה בא מתוך דעה מדינית משוחדת מראש – אין לנו יסוד להניח שהועדה החדשה עצמה משוחדת מבחינה מדינית. על כל פנים אין אנו יכולים לחשוד בכך את החלק האמריקני שבה. השתתפותה של אמריקה בועדה איננה מקנה אמנם כל בטחון שהיא תפסוק הלכות לטובתנו, אך היא מפקיעה במידה רבה את הועדה כגוף שלם מהשפעת הפקידות הקולוניאלית הבריטית, ופותחת לפנינו שנסה להיאבקות יעילה יותר מאשר אילו הועמדנו בתקופה זו לבדנו פנים אל פנים עם המסורת הנרגנית של אותה פקידות. על כל פנים אין לנו כל ברירה אחרת. כאשר אמרנו שאנו נלחם “בכל הדרכים” בספר־הלבן ובהודעת באֵווין, על עליה יהודית חפשית ועל עצמאות לאומית בארץ, ראינו תמיד את אחת הדרכים הראשיות במאבק על פני הזירה המדינית הבין־לאומית, בגיוס כל כוחות ההשפעה וכל כוחות ההוכחה שלנו, כדי להזים עלילות, להדוף מזימות ולחשוף לעיני דעת הקהל בעולם ולעיני מדינאי־העולם את צדקת מפעלנו, את הזכות ההיסטורית ואת ההכרח האובייקטיבי שבשאיפת הציונות ותכניותיה. והועדה הזאת, בין אם נחוצה ובין אם לא, היא כיום הבמה הבין לאומית היחידה שאנו יכולים להופיע עליה כדי לגולל את טענותינו ולהלחם למען עניננו. הסתלקות מלהשתמש בבמה זו, פירושה להפקיר אותה לכוחות האויבים שלנו, ולהתנחם בדלוּת־הגאה של “כבוד לאומי” מדומה, שלאמיתו של דבר אין עמו לא כבוד ולא תקוה לשכר לאומי כלשהו.

תש" ו