חסד עשׂתה ממשלת היטלר עם פּאול לבּה, היושב ראש החדש של הס"ד, שאסרה אותו ימים מספר לאחר שמפלגתו הוּכרזה אסוּרה. לא ברור לשם מה בא המאסר הזה; אם גם נניח שלבּה התעתד לברוח לחוּץ־לארץ (ביותר מזה ודאי אי אפשר היה לחשוד בּוֹ), כּלוּם היה מוֹסיף משקל רב לקבוּצת הסוציאליסטים הנמצאים כבר בצ’כיה, בשויץ, בצרפת? לעומת זאת יש בּסיוּם זה של הקאריֶרה הפּוֹליטית של לבּה משום חידוּש־הכבוד לאיש. אילוּ לא הופרעוּ גם חייו הפּרטיים בּמה שהוא, היתה הכּלימה שלמה.

בּהיותי בבּרלין לא שמעתי מלה בשבחה, או לכל הפחות להגנתה, של המפלגה אשר עבר מלחמתי מזהיר לה, זכוּיות גדולות לה (לא נצדק אם נשכּח זאת בשעת השפלה זו) בהקמת מעמד פועלים בעל־הכּרה ובכיבושיו המרוּבים (אם מיליוני מחוסרי עבודה בגרמניה טרם התנַונו לחלוטין, הרי גם זוהי בזכות הס"ד), וגם זכוּיות גדולות בהגנת המדינה הגרמנית בשעת התבוּסה. בכל ההסתה הפּראית המתנהלת עתה נגד המפלגה, אשר היה זמן והיא היתה השולטת במדינה, ישנה כפיית טובה איוּמה, דוקא מצד הדוֹגלים במדינה הגרמנית ובלאומיוּת הגרמנית. הפּקוּדה שאָסרה את קיוּם המפלגה הכילה נימוּק: “בּגידה במוֹלדת”. והן אם מישהוּ עמד לימין המוֹלדת, בּשנוֹת המלחמה, קודם כל אם מישהו עמד אָז להגנת המולדת מבּלי להיות חייב בתסבּוכת שגרמה למלחמה, ללא ענינים פּרטיים או מעמדיים מיוּחדים הקשוּרים בּמלחמה, הרי היתה זאת המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית. אם היה מישהו אשר ידע לקבּל על עצמו את האחריוּת לתבוּסה ונשׂא בתוצאותיה ושמר בכל כּוֹחוֹתיו על שלמוּת המדינה, התנגד במרץ לכל הניסיונות לפלג את גרמניה (בשעה, שהבוּרגנוּת של ארץ הרהיין, למשל, היתה מוּכנה להשלים עם הספּראטיזם הצרפתי) – היתה זאת הס“ד הגרמנית. אם השתדל מי לפזר את ענני השׂנאָה אשר אָפפו את גרמניה בשעת סיוּם המלחמה וגם הצליח במידה מרובה בפעוּלה מפרכת זאת, אם היה מישהו אשר הכניס שוב את העם הגרמני לתוך משפּחת העמים (והכניסה לחבר־הלאומים היתה רק ביטוּי חיצוֹני לפרוֹצס זה) וסלל דרך להבנה מחוּדשת עם אנגליה וצרפת ואף השׂיג כּבר כּמה וכמה הישגים ממשיים לקראת אותו שיווּי זכוּיות אשר עתה הוכרז כמטרת השלטון החדש בשטח הפוֹליטיקה החיצוֹנית, הרי היה זה בעיקר הפועל הסוציאליסטי. רבים הם חטאי הס”ד הגרמנית, רבּים וכבדים, לפני הפועל הגרמני ומדינתו, לפני תנוּעת הפועלים הבין־לאומית, ואולם חטא זה, אשר בו מאשימים אותה – לאוּמיות לקוּיה, בשׂפה הרשמית: “בּגידה במוֹלדת” – לא חטאה, בלתי אם נאמר שנאמנוּת למוֹלדת משמע: הכנה למלחמה חדשה לשם השתלטוּת על העמים השכנים.

האיסוּר הזה שהוּטל עתה לא מצא בלתי אם שׂרידים עלוּבים של הבנין המפוֹאַר לשעבר. למעשה גם אין בּוֹ שוּם חידוּש. בין כה וכה לא היתה למפלגה שוּם אפשרות פּעוּלה. העתוֹנים לא יצאו, אסיפות לא נתקיימוּ, רכוּשה היה מוחרם. ואשר לביטוּל המאנדאטים של הצירים הס“ד בבתי הנבחרים ובעיריות, הרי הדבר נוגע למספר אנשים מצוּמצם אשר גם הוּא הלך והצטמצם. כּל יוֹם אפשר היה לקרוא בעיתוֹנים: “הצירים הס”ד ויתרו במקום פּלוֹני על המאנדאטים שלהם”, פּעם בּצוּרה קוֹלטיבית, פּעם אחד־אחד. גם לוּלא האיסוּר היו כל בּתי הנבחרים וכל העיריות מתרוֹקנים, בּמשך זמן קצר בּערך, מיִצּוג ס“ד. וגם האיסוּר שהוּטל בפקוּדה האחרונה על הפקידים ועל הפועלים העסוּקים במפעלים ציבוּריים להיות חברי המפלגה ס”ד, פיגר אחרי החיים: אין בּמפעלים הציבוּריים איש אחד אשר פנקס־חבר נשאר בּכיסוֹ.

לשם מה, איפוא, בא האיסור? לא מטעמים עניניים, לא משום שהמפלגה הס“ד “בגדה במולדת” או גרמה סכנה רצינית לשלטון החדש, אלא: א‘, מתוך נאמנוּת לעקרון “המדינה השלמה”, אשר אינה סובלת בתוכה אירגוּנים פּוליטיים מחוּץ למפלגה השולטת (והימים האלה הנם ימי הגשמת העיקרון הזה גם לגבּי מפלגות וזרמים אחרים); ב’, מתוך תשוּקת ההפגנות, מתוך צורך לספּק את צמאון המחנה ב”צעדים נועזים" בלתי פוסקים; וג', מתוך רצון להקל את החשבון ה“פרלמנטרי” עם אותם האירגוּנים הפּוליטיים, המוסיפים עוד להתקיים – ואמנם לאחר ניקוּי בתי־הנבחרים והעיריות מהקוֹמוּניסטים לראשונה והסוציאליסטים עתה, עומדים לשרות המפלגה השולטת בכל מקום ומקום אותם שני שלישים של הצירים הדרוּשים לכל שינוּי בחוּקה היסודית. בכמה מקומות מגיע הרוב הזה ל־90 ואף ל־100 אחוז; במקומות אלה הוּשׂגה כבר המטרה, והיא “המדינה השלמה”.

את ניתוּח מאורעות החרבן של הס“ד הגרמנית או אפשר להתחיל ב־30 בינואר, יום עלות היטלר לשלטון, ולא ב־5 למֵרס, יום עלות מפלגת היטלר למדרגת המפלגה הגדולה ביותר במדינה. ואף – אם נחזור אחורנית – לא ב־20 ביולי אשתקד, כשקצין אחד ושני חיילים הספיקו לפוֹן פאפן כדי לכבוש את מבצר הס”ד, את ממשלת פרוּסיה. אלה היו כבר תאריכי התבוּסה שנכנסה לתקפה. היא רק נתגלתה ב־5 במאי ואולי יותר נכון: ב־4 במַרס, יום בו עבר אוטו בראון, ראש המיניסטרים הפרוּסי (היו ימים וקראו לו ה“צאר האדום של פרוּסיה”) את הגבוּל השוייצי. עוּבדה קטנה לכאורה, אשר גם הצדקה אישית כאילוּ היתה לה (מחלה קשה של האשה) ואולם היא זיעזעה, במידה משוּנה מאד, במידה מפתיעה, את מחנה הפּועלים הסוציאליסטים ושימשה גם אות וּמופת להמון בראוּנים בינונים וקטנים. אמנם ב־5 במַרס הצביעו 7 מיליוני בוחרים בעד הרשימה הסוציאליסטית ואולם הקנין העיקרי שהיה למפלגה זאת, הקנין העולה בערכו על כל ההון ועל כל העתונים ועל כל הזכוּיות לכנס אסיפות ולשלוח צירים לבתי הנבחרים ולעיריות – אֵמון ההמונים במנהיגים – הקנין הזה התערער. ומאָז חיי המפלגה לא היו בלתי אם חיי־מדרון, באשר רוב מנהיגי המפלגה לא תפסו ולא הבינו, עד הרגע האחרון – אולי הבינו עתה, בבית האסורים – מה הוא הקנין, אשר עליהם לשמור עליו שמירה מעוּלה ולהקריב לו כל נכסים אחרים.

ב־5 במַרס ההוא, כשהוּברר שהשלטון עבר לחלוּטין להיטלר ושהדבר הזה הוא “לזמן ממוּשך וברצינוּת” ושאין כוח להתקומם נגד העוּבדה הזאת, השתלטו מחשבה אחת ורצון אחד במנהיגוּת המפלגה: לשמור, ויהי מה, על עמדתה הלגאלית, לעשות הכל כדי שיאופשר קיום המפלגה במסגרת המדינה החדשה, למנוע כל דבר העלוּל להפוך גם את המפלגה הגרמנית, כחברותיה הרוסית והאיטלקית, למפלגת אימיגראנטים. מכאן סיסמת השקט והסדר, מכאן הודעת וֶלס בדבר יציאתו ממשרד האיטרנאציונאל, מכאן ההתנהגות המתוּנה בישיבה הראשונה של הרייכסטאג החדש, ואם ישאל השואל: לשם מה לשמור על החיים הלֶגאליים, אשר אין אתם חיים ממש. הלא בין כה וכה נפסקה כל פּעוּלה חוקית, הלא ברור שאין גם לחכות לבחירות חדשות אשר יקטינו את הרוב הנאצי ויעלו שוב לגדולה את הסוציאליסטים – לא תהיה לכך שוּם תשובה פוליטית. ואם קודם עוד היתה אפשרית איזו אַשליה, הרי הלכה ונעלמה מיום ליום. העתונות הסוציאליסטית נסגרה לשבועיים – שבועים עברו ולא נתחדשה. כמה צירים סוציאליסטים וּפקידי המפלגה נאסרו ובראשונה דברו על שחרוּרם – והשחרור הזה לא בא. אדרבא: חברים חדשים נתוַספוּ ליושבי “מחנות הריכוז”. נכסים היו למפלגה, נכסים מרוּבים, פּרי חסכונות הפּועל במשך עשרות שנים, הון רב היה בקופתה. על הנכסים ועל ההון היו מצוּוים לשמור – והן הוחרמו אלה ואלה, עברו לידי האויב. דוּגמת האגוּדות המקצועיות (שהיו הראשונות לתורת הלגאליות ויהי מה), היתה כבר כנגד עיני מנהיגי המפלגה: הכריזו על נכונוּתן לעבוד עם השלטון החדש, חתמו על כרוּז אחד במאי, והדבר נסתיים בכיבוּש מחפּיר ובבית האסורים – ובכל זאת: חוּקיוּת ויהי מה.

כּמה וכמה יסודות, בודדים וקבוּצות, הנוער ביחוּד, התקוממוּ נגד הקו הזה. דרשו, תבעו כיווּן אחר. היו באים למנהיגוּת והיו אומרים לה: לגבּיכם, לגבּי המפלגה הגדולה, החלטתם את אשר החלטתם ויהי כן, ואולם תרשו לנו לעבוד באותה דרך יחידה, אשר עדיין פתוּחה לפנינו, בדרך בלתי חוּקית, תרשו לנו, לנוער אשר פיזרו אותו וכבשו את מעונותיו, ליצור צוּרות עבודה “מכוּסות”, וננסה לעשות את אשר תשׂיג ידינו – והמנהיגוּת לא רצתה לשמוע “דברי־הפקר” אלה ובכל כוח אשר ל“סמכוּת” בגרמניה כפתה על המורדים להסתלק ממחשבה בלתי־חוּקית ונימוּקה אתה: אם יתגלה הדבר, הרי לא אתם בלבד, אלא גם אנו נסבול, לא אתם בלבד תיכשלו, אלא גם אותנו, את המפלגה הגדולה, תכשילו.

כך הגיעו הדברים לישיבת הרייכסטאג ב־17 במאי. שוב ניצחה ה“חוּקיוּת” והביאה להצבּעה אשר גם ה“מתוּנים” אשר במנהיגוּת לא יכלו להוסיף לשׂאת בה. רוב מרכז המפלגה שנמצא כבר בחוּץ־לארץ (בראשות אותו ולס אשר הוא־הוא האחראי העיקרי ל“קו הלגאלי”) הכריז על עצמו כעל המרכז והתחיל בפעולתו. המריבה עם ה“אימיגראנטים” הגיעה לשׂיאה. לֶבֶּה הודיע, בניגוּד לאמת, שאין יסוד להודעת ה“אימיגראנטים”, כאילו תחת לחץ בלבד התנהגו הס“ד בישיבת הרייכסטאג כשם שהתנהגו. הצירים וחברי המרכז שנשארו עדיין בגרמניה התאספו בברלין ו”גינוּ באופן מפורש כל ההודעות שנעשו בחוץ-לארץ בשם המפלגה, כביכול, והסירו מעליהם כל אחריות להודעות העתידות לבוא“. עוד קיוּו על־ידי כך “לשמור על העמדה הלגאלית”. אף בחרו מרכז חדש (כלומר: הוציאו ממנו את כל ה“אימיגראנטים”) והוא כוּלו מוּרכב מאנשים מחוסרי כל ערך פּוֹליטי וכל סמכוּת ציבּוּרית. לא הועיל הדבר ולא כלוּם. העתונים הנאצים האשימו את הנשארים בגרמניה ב”משחק כפול“, דרשו מהם ש”יעמידו את האֶמיגראנטים לעמוּד הקלון בתור בוגדים מנוּולים" – אין ספק שגורל המפלגה לא היה משתנה במשהו, אילו היו שומעים גם לדרישה זאת.

כאמור: אין תשובה פּוליטית לשאלה זאת: כיצד יכלו האנשים להאמין שיצליחו בתוכניתם התמימה – לשמור על החוּקיוּת – ולשם מה היתה נחוּצה להם חוּקיוּת זאת? אילו גם לא היו דוגמאות “שלטון שלם” כנגד עיניהם, דוּגמת רוסיה ודוגמת איטליה, גם אז צריכים היו אנשים, המנוּסים כל שהוא בחיים הפּוליטיים, להבין עם מי יש להם כאן עסק, ומה צריכה להיות התנהגוּתם ומה היה הקנין היקר ביותר שעליהם הם מצוּוים לשמור. צריכים היו להבין, שאם אמנם חסרו הכוחות למלחמה אמיצה, ברחוב, בנשק ביד או על ידי שביתה כללית, הרי רק מוצא אחד לפניהם: לרדת מעל הבימה הגלוּיה ולרכּז כל הכוחות החינוּך בחיילים העתידים, לקראת המלחמות הבאות. לא עשו זאת ועל ידי כך איבדו לא רק העתונים והבנינים, בתי הדפוּס והקוּפה, אלא גם את הקנין היקר ביותר שישנו לתנועת ההמונים, את אימון ההמונים במנהיגים. ואומנם: אם האויב דיבר בתקוּפה שעברה וגם בשבוּעות הראשונים של שלטונו בשנאה ואולם גם מתוך פּחד וצפיה (“מה יעשו?”), הרי בזמן האחרון עבר לסגנון הזלזול האחרון, ואם במרס ואַפּריל עוד נמצאו צעירים שהיו באים להנהגה ותובעים ממנה רשות לפעולה בלתי חוּקית, הרי במאי וביוּני לא היה כבר צעיר ונער אשר היו מוּכנים לסכּן ולהקריב דבר מה לשם מנהיגות כזאת. ואמנם, הפּעוּלה הסוציאליסטית, במידה שהיא נעשתה ונעשית בגרמניה בימים אלה, פּירושה קודם כל: התקוממות נגד ההנהגה.

הזכרתי קודם את העובדה הקטנה ההיא, עבירת הגבול השוייצי על ידי בראון ב־4 במַרס, ערב הבחירות. עוּבדה קטנה והן בה מקוּפל הכשלון המכפּיר ביותר של השכבה התיכונית בס“ד הגרמנית. בראון עבר את הגבול הטריטוריאלי, אחרים – ומרובים מאד – עברו גבולות אחרים. למחרת הנצחון הנאצי בבחירות נשארה הס”ד בלי המטה התיכוני. כל אותם ה“פּקידים הציבוריים” אשר המפלגה הכניסה אותם, בתור רכוּשה, למשרותיהם, למשרות המדינה והעיריות והחברות המרוּבות (לצדקה, פינאנסים, אמנוּת, השׂכּלה וכו'), והם היו באותו זמן גם פקידי המפלגה (כאן – שלא על מנת לקבל פרס) והיוּו את שלד המפלגה, בידיהם היו הקשרים עם המוני העובדים, שימשו מין גשר בין ההנהגה העליונה והחברים שבשוּרות – כל אלה עזבו את המפלגה, כדי לשמור על המשרות אשר המפלגה נתנה להם, או הסתלקו לגמרי מחיים מדיניים, התבּצרו בבתיהם, העמידו פנים, כאילו אינם יודעים את הנעשה ברחוב ואין להם חלק ונחלה ב“סוציאליזם הבין־לאומי”. ואם ראה אותם מישהו בחברת המארכּסיסטים, הרי לא היתה זאת בלתי אם טעוּת או אי הבנה. נמצא גם חלק אשר עבר למחנה המנצחים, ביחוד, מתוך שארית הבּוּשה, ל“קובעי הפּלדה”. כך איבּדה המנהיגוּת העליונה כל אפשרות של מגע עם ה“שורות”, ולפלא היה בעיני עצמה, אם היא שמרה עוד, ביחוּד בערי השדה, על אַקטיביוּת כל שהיא, על זה שישנוֹ עוד אי־שם מי־שהוא המכניס את מס המפלגה, הממשיך לחפשׂ חברים, המתכנס לישיבות עלוּבות, על־יד שולחן הקלפים. ואמנם, גם אלה הנאמנים, אלה אשר חוּנכוּ עשרות בשנים למשמעת עיורת, הלכו והתמעטו. יש להניח שביום איסור המפלגה לא הגיע מספרם, בגרמניה כוּלה, בלתי אם לרבבות מעטות – שׂריד המחנה של שבעה מיליונים מצביעים, של כמעט מיליון חברי מפלגה, ובמחנה כולו – אכזבה מרה שלא היתה כמוה לתנועת הפּועלים בכל ימות קיוּמה.

כמה טעוּיות חמוּרות רשוּמות על חשבון הס"ד הגרמנית. ואם הכשלון הזה, כשלון החודשים האלה, כשבוּזבז לריק חומר אנושי יקר, כשמתוך שאיפה אוילית זאת – “לשמור על החוּקיוּת” במשטר אשר כל מהוּתו אי־חוּקיוּת ועריצוּת – פרקה המפלגה הגדולה הזאת את עצמה, עוד טרם נגזר עליה דין הרשות, והמיתה את עצמה – בידיה, הוא הכשלון המכאיב והמחפּיר ביותר.

כדי שהכשלון הגרמני לא ייהפך לכשלון עולמי, כשלון התנועה הסוציאליסטית כולה, חייבים אנו לדעת ידיעה ברוּרה, מה התרחש בגרמניה, במטה הראשי ובמטה התיכוני של התנועה. חייבים אנו לראות את המציאות המרה הזאת כשם שנתגלתה תחת מכות השלטון העריץ. דבר מה היה רקוב כאן. אלמלא זה לא היה מן הנמנע כשלון כזה, תבוסה כזאת. ואת הניתוח הזה מחוּיבים לעשות אנחנו, אנחנו דוקא, אלה אשר הכוח להם להאמין, גם בשעות אלה, בעיקרי הצדק הסוציאלי ובשאיפה הנצחית של האָדם לחירוּת.

“דבר”, ח' תמוז, תרצ"ג (2.7.1933)