דומני, מאותן תמוּרות מדיניות כּבּירות אשר דורנו היה עֵד להן, אפשר להסיק "כלל גדול במהפּכה, העומד בניגוּד-מה למוּשׂג שרכשנו מתיאורי המהפּכות הרחוקות (ויתכן מאד שחובתנו להעביר תחת שבט הביקורת לאור ניסיוננו הבלתי-אמצעי גם את התפיסה שהיתה לנו עד כה מן המהפּכות הרחוקות ההן). והכלל הוא: השלטון החדש, פּרי המהפּכה, איננו קם בלתי אם לאחר שהשלטון הישן, שהמהפּכה כאילו מפּילה אותו, נפל מעצמו. במלים אחרות: המהפּכה הפּוליטית, שהיתה נראית לנו תמיד, במרחק של עשרות או מאות שנים, שהתפּרצוּת כוחות יצירה כבירים, כתמוּרה ברצון, איננה בלתי אם חורבן – ואולי יותר נכון: התרוקנוּת –של המשטר הישן. והסימן הראשון של חורבן זה והתרוקנוּת זוֹ: אין מגינים למשטר הישן, אין הוא מסוּגל יותר לעורר התלהבוּת, להצעיד אנשים לקרבנות, חלל ריק מוצר סביבו. אדישות ואַפּטיה, אָזלת יד והעדר מרץ משׂתררים אף בקרב המעמדות והשכבות אשר גורלם קשור במשטר הישן ולכאורה היו צריכים לעמוד, הגוף ובנפש, להגנתו.

ואם הדבר כן הוא, הרי השאלה העיקרית היא לא: מדוע דוקא כוח פּלוני הצליח להרים את שבט המלכוּת שנפל מידי השלטון הישן, כי אם מדוע ניטל כוח החיים מהמשטר הישן?

והן כך נפל המשטר הצארי בפבּרואַר שנת 1917 – מתוך הרכּנת ראש של כל מצדדיו והנהנים ממנו;ולא אחרת, על אף מלחמת האזרחים שנמשכה שנים, נפל ברוּסיה משטר דמוקראטי-סוציאליסטי באוקטובּר – וכל מלחמת-האזרחים ההיא נאסרה לשם מטרות וסיסמאות חדשות ולא לשם החזרת “משטר קרנסקי” אשר אכזבה כללית ליוותהו לקברות. איש לא הסיר, ביד נועזה, את כתר המלכוּת מעל ראשו של וילהלם השני – בחרפּה וּבוֹשת פּנים ברח האיש לעֵבר הגבול הגרמני-ההולאנדי, רק אחר כך הוּכרזה הרפּוּבּליקה הגרמנית. הסוציאליזם והדמוקראטיה האיטלקים גילו כוחות-הגנה אמיצים בהתנגדותם לפאשיזם, ואולם לא לשם ממשלת פאקטה ולא להגנת משטרוֹ קמו הכוחות האלה אשר גם באו לידי גילוּי זמן רב לאחר נפילת הממשלה הזאת, ועקב מסיבות מיוּחדות. והקו המיוּחד – והוּא גם הקו המחריד באמת של כל מהפכת היטלר – הוא בשיתוּק המרץ והרצון אשר נפל על הסוציאליזם והדמוקראטיה הגרמנים. השלטון על הרפּוּבּליקה עבר לידי אויב אכזרי מבלי שנתקל כלל בהתנגדות רצינית, ליתר דיוק: מבלי שנתקל בהתנגדות כלשהי. מאות מרוּבות – ואולי גם אלפים – של אזרחי גרמניה שׂמו קץ לחייהם מתוך זעזוּע נפשי אשר תבוּסת הרפּוּבּליקה הווימארית גרמה להם, ואולם לא נמצא אף גרמני אחד אשר ישליך את חייו מנגד בתוך מלחמה גלוּיה עם העריצים המשתלטים. אין כעוּבדה זוֹ מאַלפת בעיני לגבּי מאורעות גרמניה. כי הן האנשים האלה לא חרדו יותר לא לקיומם, לא לעתידם, ואף לא לחייהם, ועל כן אי אפשר לבאר את התנהגוּתם בטעמים של פּחדנוּת או מוֹרך לב, ובכל זאת עזבו את מערכת המלחמה, ברחו ממנה. כלוּם לא משוּם שהמערכת הזאת לא היתה כלל בעין ,כוּלם לא משוּם שבמערכה הזאת לא היה על מה להילחם?

וזאת היא השאלה שאנו מצוּוים להעמיד לפנינו לשם הבנת התבוּסה הגרמנית, ועליה עלינו לחפּשׂ קודם כל את התשובה: מדוע כה עמוּקה, כה שלמה, היתה האַכזבה במשטר הווימארי? מדוּע לא מצא לו המשטר הזה מגינים אמיצים? מדוע כה נחלשה החזית הפּועלית-הדמוקראטית אשר בידה היו, במשך 14 שנה, כל מכשירי השלטון? מי ובכוח מה ערער את יסודות המשטר הזה?וטבעי הדבר שאנחנו שדגל הפּועל הוא דגלנו, איננו מסתפּקים ואיננו רשאים להסתפּק ב"בגידת אחרים, בבגידת הינדנבּוּרג וּבבגידת הבּוּרגנות הגרמנית, והרי אנו מפנים את שאלותינו אלה קודם כל אל מחננו אנו, אל מחנה הפּועלים הגרמנים.

 

א    🔗

תנוּעת הפּועלים היתה מחולקת בגרמניה לשלוש: “נוצרים”, קומוּניסטים, סוציאליסטים. ואם נרצה להיות צודקים, נצטרך להקל – בחישוּב האחריות לתבוּסה – על המחנה ה“נוצרי”, שהרי מחנה זה היה קשוּר במפלגה פּוליטית “אַל-מעמדית” ואחריוּתה של מפלגה זוֹ איננה קטנה כל-עיקר., ואולם בדיוּן שלנו, בדיוּן המוּפנה קודם כל למחננו אנו, למחנה הפּועלים בתור כוח חברתי-פּוליטי עצמי ועצמאי אין האחריוּת הזאת יכולה לתפּוס מקום ניכר. הן תמיד חשבנו את הדרך הזאת – תוספת למפלגה “כללית” – לדרך מוּטעית ולמה נבוא עכשיו בתלוּנה מיוּחדת לאנשים אשר שגוּ מלכתחילה, ביסוד מעשיהם?תנוּעת הפּועלים הנוצרית אם כי לא כל כך קטן היה מספר חבריה, לא לה היו התפקידים העיקריים בקרב מעמד הפּועלים הגרמני, לא מידה באו השׂגיו וגם לא עליה תבוּסותיו.

התנועה הקומוּניסטית – אני. שאיפה היתה לה לעמוד בראש תנועת הפּועלים הגרמנים לנהל אותה. שאיפה היתה לה להוביל את מעמד הפּועלים לקראת נצחון מכריע. משענת היתה לה בארגוּן עולמי, בין-לאוּמי, ובאחת המעצמות הכּבּירות ביותר שישנן בעולם. כלים רבים, אמצעים כספּיים גדולים,כוחות פּעילים, הנאה שלמה מהחופש הווימארי – עמדו לרשות הקומוּניסטים, וּמספר הקולות אשר אספו הבחירות האחרונות חמשה מיליונים – היה כל כך רחוק ממספּר הקולות של הסוציאליסטים. לקומוּניזם יש איפוא, חלק באחריות לתבוסה.

באחריות הזאת איננה מתמצית על ידי הדמוּת של מפלצת אשר שיותה הקוֹנטר-רבוֹלוּציה הגרמנית לרוּסיה המועצתית, בעזרת המפלצת הזאת הטילו אימה לא רק על האכר הגרמני, על החנוָני ועל בעל המלאכה, אלא גם על חלק גדול מן הפועלים. והאם היתה זו מפלצת בלבד?האם הנסיון הרוסי לא חייב זהירוּת יתרה לגבּי “המהפכה הסוצאליסטית, תיכף ומיד, גם בארץ אחת, ובכל האמצעים”? ואותו הנסיון הרוסי שימש ומשמש גם עתה מקור של צידוּק לעריצוּת הנאצית, כי “העריצות הקומוּניסטית הן יכולה היתה להיות כבדה וקשה פּי כמה”. את אַחריוּת הקוֹמוּניזם אין למַצוֹת גם על ידי התכסיס הקוֹמוּניסטי, תכסיס הפּירוּר, תכסיס המלחמה הפּנימית, תכסיס “עזיבת האגוּדות המקצועיות ו”כיבוּש האגוּדות המקצועיות" על ידי תאים חשאיים, תכסיס ההתקוממוּיות הלוֹקאליות, אשר אין להן תקוה להצליח ואינן אלא שפיכת דמים לשוא, ותכסיס “השביתות הכלליות”, על כל צעד ושעל,בכל הזדמנוּת והזדמנוּת, גם כשההזדמנוּת הזאת אינה מחייבת להשתמש בנשק האחרון הזה וגם כשאין כל סיכוּיים שהם להתפּשטוּת השביתה, ומטרתה האמיתית היא רק להמציא “הוֹכחוֹת” למהפכניוּתה של המפלגה הקומוּניסטית לעומת הוַתרנוּת" או “הבגידה” של המפלגה הסוציאליסטית, כי זה היה טעמה העיקרי של המפלגה הקומוּניסטית במשך כל שנית הרפּוּבּליקה הויימארית: להשחיר את פני הסוציאליסטים, להשפּילם לעיני הפּועלים, לחתור תחת קיומם, “הסוציאליזם הוא האויב”. אם תעברו על העתונות הקומוּניסטית – עד הרגע האחרון של יכולת קיוּמה – לא תמצאו בה מאמצים לגיוס כוחות הפּועלים למלחמה האויב האמיתי שהיה עתיד להשמיד את המפלגה הקומוּניסטית ואת המפלגה הסוציאליסטית גם יחד. מאויב זה התעלמו, לגבּיו השקיטו והרגיעו, בכוחו לא האמינו. “האויב הוא הסוציאליזם”, ואם רק יצליחו הפּועלים הגרמנים להחלישו או להשמידו – וירוַח להם. במתיחוּת ההסתה נגד הסוציאליזם לא עמדו הקומוּניסטים מאחרי הנאצים, אולי גם, בכמה מקרים ותקוּפות, עלו עליהם, באשר בקרב הנאצים היו אנשים וחוּגים אשר חשבו, זמן ידוע,על איחוּד מעמד הפּועלים, על התקרבוּת של המחנה הנאצי ושל המחנה הסוציאליסטי, וּבין הקומוּניסטים נעדרו אנשים וחוּגים כאלה, וכה עיור היה הקומוּניזם הגרמני בשנאתו לסוציאליזם, עד שיצר גם סיסמה אוילית מאין כמוה: “מוטב שיבוא היטלר משיבוא ברינינג הנתמך על ידי הסוציאליסטים”, או אפילו: “מאשר ממשלת סברינג-בראון בפרוסיה”, ולא היתה זאת סיסמה בלבד, אלא גם קו התנהגוּת פּוליטית אשר קיבל לא פעם את בּיטוּיוֹ במעשים פּוֹליטיים (לדוגמה: ההצבעה המשוּתפת של הקוֹמוּניסטים ושל הנאצים בּמשאל עם אשר דרש את פּיזוּרוֹ של הלאנדטאג הפּרוּסי למען הוריד את ממשלת בראון-סברינג, ההצבעות המשותפות של הקומוּניסטים והנאצים ברייכסטאג הגרמני ובלאנדטאג הפּרוּסי וכו'). אמת הדבר: בחדשים האחרונים של המשטר הויימארי, כשמלחמת האזרחים כבר ניטשה ברחוב, לקחו הפּועלים הקוֹמוּניסטים חלק במלחמה הזאת ורבּים מהם נפלו חלל, ואוּלם אלה היו התנקשוּיות, קטטות אשר המפלגה לא עוררה ולא ניהלה אותן ומקורן באוירת הרוגז אשר השתלטה ברחובות הצרים של פּרברי הערים הגדולות. המפלגה הקוֹמוּניסטית, כגוּף פּוֹליטי, ויתרה על כּל מלחמה מדינית הסכּנה הנאצית, הסתלקה מן המלחמה הזאת, והשאירה אותה כוּלה לסוציאליסטים ולדמוֹקראטים, היא גם לא העמידה לפניה את השאלה,כיצד למנוע קוֹדם כּל וראשית כל את עלית היטלר לשלטון, כי הן “האויב הוא הסוציאל-דמוֹקראטיה”.

איו למצוֹת את אחריוּת הקוֹמוּניזם בדוגמה ומופת אשר ניתנוּ לעריצוּת הנאצית על ידי המשטר הקוֹמוּניסטי אשר ברוּסיה, על-ידי בית ספר זה להשתלטוּת אַפּאראט המדינה על חיי נאזרח. משטר היטלר איננו משטר עריץ ראשון אשר ההיסטוריה יודעת אותו. עוד זוכר הדור שלנו את המשטר הצארי. אלא שישנוֹ הבדל רב בין צורוּת עריצוּת אלה, המשטר הצארי היה בנוּי על האַפּאראט האַדמיניסטראטיבי-המשפטי שלוֹ ובמידה חלשה יותר גם על האַפּאראט של חינוך הרשמי ושל הכנסיה הרשמית. באלה הסתיים. כל מה שהיה מחוץ לאַפּאראטים האלה היה בעצם גם מחוּץ להשפּעתו ואף לשאיפתו של השלטון. חיי החברה, על כּל ענפיהם המרוּבים, חיי הספרות, התיאַטרון, האומנוּת והמדע, היו בעצם חופשיים. אמנם נוֹשׂאיהם של אלו היו נאלצים להסתגל לאַפּאראט ואולם הסתגלוּת חיצונית בחבד, למראית עין, לשם רמאוּת תמימה אשר לא רמתה לא את השולטים ולא את הציבוּר. למעשה עמדו חיי החברה, בספרות האָמנוּת, המדע ברוּסיה הצארית במעמד של אוֹפּוֹזיציה למשטר הרשמי. נפש “הנתין”, רוּחו, מחשבתו, מצפּוּנוֹ, היוּ נשמרים, על אף הלחץ החיצוני. ברוּסיה הצארית הו מתלוֹצצים: אָדם מורכב מגוּף, מנפש ומפּאספּוֹרט. הגוּף והפּאספּוֹרט היוּ ברשוּת המשטרה, ואולם הנפש עמדה ברשוּת עצמה (מכאן הצורה המיוחדת במינה של השׂנאָה ליהודים, צורה של שׂנאָה רשמית בלבד, של האָפּאראט ושל החוּקים, ולעוּמתה מאמץ מחושב של הרוּסי המשׂכּיל להשתחרר משׂרידי השׂנאָה הזאת). התקוּפה שלאחר המלחמה ידעה עריצוּת אחרת, שהשטלתה על כל תאי-החברה ללא יוצא מן הכלל, שדיכאה באופן שיטתי ואכזרי כל גילוּי מחשבה חופשית, כל הרגשה חופשית וכל יצירה חופשית. שום מחשבה, שוּם הרגשה, שוּם יצירה, שוּם עבודה, שוּם חיים בכלל, בכל אשר תפנה, אינם נסבּלים, מוּכרזים ל“בוגדים” ול“אויבים”, אם אין עליהם גושפּנקה של השלטון, אם אינם נכנסים לתוך הקו הרשמי אשר נקבע על-ידי השלטון אם אינם מסיעיים לשלטון ולמטרותיו. בגרמניה של היטלר נקרא הדבר “התאָמה”, התאָמה לשלטון הנאצי, ולקרבן לה נופלים מפלגות פּוליטיות, אגוּדות מקצועיות ועתוֹנוּת פּוליטית בּמידה שוָה עם המכוֹנים המדעיים והחוּגים לשחמט. את העריצוּת המיוּחדת הזאת המשתלטת לא על גוּף ופאספוֹרט בלבד של הנתין, אלא גם על נפשו, את הקמת האַפּאראט המדיני המעוּבּד לכל פּרטיו, המחוּשב בכל קטנותיו, העוטף את המבוּגר ואת הילד ברשת שאין מנוֹס ממנה, למד המשטר הנאצי מהמשטר הקומוּניסטי ברוּסיה, ולמד היטב-היטב, עד שהמכוֹנה אשר להקמתה נדרשו ברוּסיה שנים רבות, וגם באיטליה שנים מספּר, עמדה מוּשלמת בגרמניה כעבור שבוּעות מספּר לאחר החמישי במרס.

ובכל זאת, כּשאני מחפּשׂ את הסיבה, מדוּע נשאר המשטר הויימארי כה בלתי מוּגן ביום הדין, הרי האחריוּת העיקרית של הקומוּניזם לא באלה היא, כי אם ביצירת האוירה הצבורית המיוּחדת במינה, ביצירת טיפּוּס אנושי מיוּחד, ביצירת דור צעיר מיוּחד אשר לגבּיהם לא הוסיפו הערכים של משטר הויימארי להיות ערכים הראוּיים להגנה.

לעג צורב לפרלמנט לבחירת העם ולנבחרי העם, לגלוּג לזכוּיות אדם ולכבוֹדוֹ, גידוּף ומכה במקום בירור וויכוּח, לא רק לגבּי האויב, אלא גם לגבּי החוֹלק על בדעה הרשמית והמקוּבלת בתוך המחנה, קנאוּת ואי סבלנוּת בתור המידות הנעלות ביותר של “הלוחם”, המוֹנוֹפּוֹלין על הצדק המוחלט ועל האמת המוחלטת ו“מי אינו אתנו בכל מאָה אחוז, הרי הוא נגדנו”, זלזוּל ובוּז לכל דעה אחרת, הטלת דוֹפי בשלטון אשר אינו “שלנוּ”, בעד כל מעשׂיו, גם הטובים וההכרחיים והמועילים, צידוּק השלטון לכל מעשיו, גם לרעים ולמקוּלקלים ,מן הרגע שהשלטון הוא “שלנו”, לשם כך התפארוּת ללא מידה וללא בּוֹשת פּנים, התרת כל האמצעים, גם אמצעי כזב, וכל הדרכים, גם דרכי-רשע, אם הם רק עלוּלים לגרום לכיבוּש השלטון או להקל על החזקתו, החכמה המדינית הזאת: להכריז מלחמה על כל העולם כי הוא “טמא” ו“אויב”, ואחר כך להשתמש בתגוּבת העולם לשם דיכוּי פּנימי והצדקת שלטון העריצוּת, כי הן “אָנוּ מוּקפים אויבים”, הפחדה בלתי פוסקת של הנתינים ב“קשים עולמיים ובין-לאומיים נגדנוּ”, פּאראדוֹת והפגנות במקום לחם ותורה, אכזריות ושׂנאָה אשר מטפּחים אותן כעמוּדי תווך לשלטון, כמקור לפאתוֹס הצרוּף לחסידי-השלטון ומשענת נפשית להם, צרוּת עין בחינוּך הציבוּרי ובחינוּך הילד עד כדי טמטוּם, פּולחן המנהיג אשר מטרתו להנהיג משמעת של קסרקטין, יצירת מעמד של “מיוּחסים” – חברי המפלגה ואַנשי האַפּאראט הממשלתי – אשר להם ישנן פּריבילגיות במדינה וּבשלטון, בכבוד ובחלוּקת לחם, לעוּמת חוגים אחרים, של “משוּללי זכוּיות”, שהם הפקר, ושהמדינה אינה מגינה עליהם, ואינה דואגת להם – כל אלה, מהוים לא רק שיטת ממדלה, אלא גם אופי בן אדם, אופי דור זה שלאחר המלחמה – של מי הם כל אלה, של הפאשיזם או של הקוֹמוּניזם?לא תדע להבדיל, כי לשניהם הם. אותם קוים, אותה תמוּנה, אותו מגנה רוחני, אותו האופי בשני המחנות גם יחד. אלא שהקוֹמוּניזים הגרמני התחיל בהחדרת המוּשׂגים האלה, בהשראת החינוך הזה עוד לפני 15 שנה, כשהתנוּעה הנאצית טרם נוֹלדה. וּבמשך 15 שנה שהוּכנוּ המוּשׂגים האלה. ניתן החינוך הזה לצעיר הגרמני, מדי יום ביומו, על-ידי כל העתוֹנוּת הקוֹמוּניסטית והמדע הקומוּניסטי והאמנוּת הקומוּניסטית, והמוּשׂגים והחינוּך האלה עברו את גבוּלות המחנה הקוֹמוּניסטי לתוך כמה שכבות אחרות, נקלטו על ידי כמה וכמה יסודות אחרים, מן הצעיר הפרוֹלטארי אשר לא טעם, במשך כל חייו, יום אחד של עבודה, מבּן החנוָני אשר ראָה את עסק אביו נחרב ב“אַשמת” הרפּוּבּליקה הויימארית המסיעת לחנוּת כּל-בּה, מן הסטוּדנט אשר לא ידע מה יעשה, לאחר גמר לימוּדיו ברפּוּבּליקה הויימארית הזאת שנכבּשה על-ידי היהוּדים, ועד האינטלקטוּאַלי היהוּדי המבלה את לילותיו בבית הקפה וחשבּוֹנוֹת מיוּחדים, אֶסתּטיים, לוֹ עם הדמוֹקראטיה אשר איננה בלתי אם “שלטון הבינונים”, ולא היו אלה מוּשׂגי הכת וחינוכה, אלא יסודות ניכרים של האוירה הציבוּרית הגרמנית. הקקצווֹת התאחדוּ, לא רק לשם הצבעה משותפת נגד ממשלת בראון-סברינג, לא רק לשם מלחמה משוּתפת בס"ד הגרמנית, אלא גם וביחוּד לשם ערעוּר יסודות החברה שהיו מוּבנים ומקוּבלים לכל סוציאליסט ולכל דמוֹקראט במשך מאת השנים האחרונות, לשם יצירת טיפוס אנוֹשי חדש אשר פקוּדת רשוּתו כצו אלהים באָזניו, וכל מי אשר איננו רוצה או איננו יכול להישמע לפקוּדה הזאת ודורש לעצמו חופש הדעה וחופש הכרעה, ראוי רק לדבר אחד: להשמדה. “המדינה השלמה”, המדינה המשתלטת היא מעשה ידיו של הדור הזה.

תעברוּ על הקוֹמפלקטים של “רוטה פאנה” ו“פַלקישר בֶּאוֹבּאַכטר”, כמעט אותו סגנון, אותם מוּשׂגים, אותו חינוּך. בכמה מקרים אין גם הבדל בנושׂאים, בּנושׂאי ההתקפה ובנוֹשׂאי ההערצה – ביחוּד בתקוּפה כשהנאציונאל-סוֹציאליזם שׂם את הדגש על המלה השניה של שמו, על הסוציאליזם, אשר לא היה בתי אם קוֹמוּניזם שוֹביניסטי. ואַל תחשבו שהדגש הזה היה פרי דֶמאגוֹגיה בלבד, פרי רצון לתפוֹס את הפּועל ברשת הסוציאליסטית. בתנוּעת הנאצים היו יסודות חזקים מאד של “הבולשביזם הלאומי”, והיסודות האלה לא שיקרוּ בנפשם. הנדידה התכוּפה ממחנה למחנה, של מנהיגים ושל פּלוּגת שלמוֹת (המדוּבר על התקוּפה שלפני נצחון הנאצים), לא היוּ דבר שבמקרה, אלא דבר שבאופי נפשי משוּתף. היוּ זמנים שאי אפשר היה להגיד לאָן פּני תנוּעת המעצים נוֹעדוֹת וכמה משליחי הקוֹמאינטרן, אשר שׂמו את תקווֹתיהם ב“מחנה המהפכני” הזה וחיפּשׂוּ אִתוֹ קשרים וביקשו לכוונוֹ ולרתמוֹ למרכּבתם, לא היוּ עיורים סתם, אלא הריחוּ נכונה את הרוח ששלטה זמן רב במפלגת היטל. איש כּגֶבֶּלס אין דבר קל יותר מאשר לתאר אותו כשהוא עומד בראש המורדים משכבות הלומפּן-פּרוֹליטארים וכמארגן שׂריפת תנ"ך לא משום שהוא ספר עברי, אלא משום שהוא ספר קוֹנטר-רבוֹלוּציוני.

תתבּוֹננו לתופעה הנאצית הקרובה ביותר ללבּנו – להשמדת היהודים בתור יהוּדים משוּם שיהודים המה. תחליפוּ את השם “יוּדה” אשר במלכות הנאצים בס"ר או במנשביק או בקוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנר או במחבּל, אשר במלכות הקוֹמוּניזם, תעמידוּ במקום

Arische Abstammung “מוֹצא פּרוֹלטארי” – ותראו, שלפניכם אותה התופעה הנפשית, ואותו החזיון המדיני – הצורך הנפשי של המנצח ליצור אריסטוֹקראטיה חדשה אשר הוּא, המנצח, שייך לה, והצורך המדיני של שלטון עריץ (ועל כן רעוע) להכין לו שׂעיר לעזאזל, “אשם”-תמיד אשר עליו יהא קל להטיל את האחריוּת על כל שגיאה ועל כל כּשלון ועל כל הזנחה וכל פּשע של השלטון, משוּם ש“האשם” הזה הוא מיעוט קטן בלתי מוּגן וגם מיעוט זר (בין מבחינה גזעית-דתית ובין מבחינה סוציאלית), ועל כן הוּא גם מתאים מאד להיות מוּפקר,להיות קרבּן לשׂנאַת העם, ולסער נפשוֹ, אשר לולא “אָשם” זה, היתה השׂנאָה הזאת והיה הסער הזה עלוּלים להיות מוּפנים גם כּלפּי השלטון וכלפי נוֹשׂאָיו.

בּיצירת אוירה ציבורית זאת, בחינוּך דור צעיר זה, בהחדרת מוּ שׂ גים חברתיים והרגשות נפשיות אלה בעיבוּד שיטות השלטון, כשרק השלט התלוּי על המדינה מבדיל בין המדינה הנאצית למדינה הקוֹמוּניסטית (מוּבן מאליו – שאין פּירוּש דברי, כי המדינות האלה מזדהות מבחינה סוציאלית), אני רואה את אחריוּת הקוֹמוּניזם כעיקרית לתבוסה הגרמנית, למסירת הרפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת, לידי העריצוּת הנאצית.

 

ב    🔗

אנחנו, דוקא אנחנו, חבריהם של הס“ד הגרמנים בארגוּן הבין-לאוּמי, וּביחוד אלה אשר עוד זוכרים את התנוּעה הזאת בימי הזוֹהר שלה אשר לפני מלחמת העולם, שגם בשטח התורה הסוציאליסטית וגם בשטח הארגון עמדה היא בראש הפּרוֹלטאריון העולמי, וכל חלקי התנועה הסוציאליסטית העולמית שימשוּ בבית מדרשה, דוקא אנחנו מצוּוים לבדוק בדיקה מעוּלה את גודל הכשלון של הס”ד הגרמנית, ואין אנו רשאים להיפטר מבדיקה זאת באמרוֹת קלות כגון: בּגידת הבוּרגנוּת הגרמנית, תכסיסי הקוֹמוּניסטים וחינוּכם, ערעוּר החברה הגרמנית על-ידי המשבר הכלכלי, כפיה מצד פלוּגות ההסתערות המזוּינות של היטלר שרק בידיהן היה נשק ממש ויד הפועל הס“ד היו ריקות וכו'. כל התשוּבות האלה אינן מערערות במשהוּ את העוּבדה היסודית: בחודש נובמבר 1918 נמסר השלטון בגרמניה לידי הס”ד, זמן ידוּע היתה היא השליטה בכיפה כמעט ללא מתחרים, מוּקפת אֵמוּן וצפיה מאת רוב העם, וגם אחרי כן עוד היה חלקה של המפלגה הזאת רב בשלטון הרפּוּבּליקה הכמה מדינות – ובתוכן בפּרוסיה המהוָה שליש של גרמניה כוּלה – עד אמצע שנת 1932. לאוֹר העוּבדה הזאת, כל התשוּבות שאינן נובעות ממהוּתה של המפלגה הסוציאליסטית גופא, אלא נתלות בגורמים חיצוניים, מוכרחות לעורר אלות חדשות: כיצד הרשתה המפלגה השליטה את בּגידת הבּוּרגנוּת, מדוּע החרישה, מדוע לא אָחזה באמצעים להגנת, “מדינת העם”, מדוע לא היה בכוחה ליצוֹר תריס איתן בּפני החינוך הקוֹמוּניסטי, מדוע היתה “טובת ההנאה” של התסיסה החברתית עקב המשבּר הכלכלי למנת חלקם של היטלר וחבריו, כיצד קרה שלבּריוֹנים בפלוּגות ההסתערוּת היה נשק וידי הפועל-הסוציאליסטי היו ריקות וכו'?משקלם של הגורמים המוּנחים מחוץ למפלגה הסוציאליסטית הוא רב למדי בתבוסת הדמוֹקראטיה הויימארית, אלא שאותנו מענינים קודם כל וראשית כל, הגורמים הפּנימיים הטבוּעים בּמהוּת המפלגה הסוציאליסטית ושהם רמו או סייעו לכשלון.

אם נתבּוֹנן לתכסיס הס“ד, ולא רק בחודשים האחרונים של הרפּוּבּליקה הויימארית, אלא במשך כל זמן קיוּמה, קשה להשתחרר מן הרושם, כל בכבלים היתה נתוּנה המפלגה הזאת והם שללו ממנה את חופש הפעולה וצימצמוּ את זריזוּתה הפוֹליטית וחריצוּתה. המפלגה כאילוּ פּיגרה תמיד. את המעשה אשר היתה צריכה לעשות אתמול היתה מחליטה היום לעשוֹתוֹ מחר, כשהיה כבר מן הנמנע לעשותו או מכל מקום, כשתוצאותיו לא יכלו יותר להתאים למטרתן. כאילוּ אָבד לס”ד חוּש הזמן, ולא ידעה, כיצד עליה לפעול ברגע מסוֹּים זה, שיש לו סגולות מיוחדות שאין לחדשן ברגע הבא. הכל התקוּפה הזאת כאילו הרגשה אחת שלטה במפלגה: יש לנו זמן, נספיק תמיד, שום דבר אינו דוֹחף אותנו.

והאופי הזה בולט ביותר בתכסיס המפלגה בשעות המכריעות, בשעות ה“היסטוריות” של הרפּוּבּליקה הויימארית, אין למַצוֹתוֹ על-ידי הכינוּיים הרגילים: תכסיס וַתרני ואוֹפּורטוּניסטי. לא זהוּ הקו המפליא, אלא חוֹסר הגמישוּת, חוֹסר ההסתגלוּת לדרישות השעות האלוּ. בקיצוּר, היה זה תכסיס בלתי מדיני. היו זמנים שהיה אופורטוניסטי מדי, והיו זמנים שהיה ראדיקאלי מדי, אולם תמיד עמד בסתירה לסיטוּאַציה הפּוֹליטית ועל כן היה גם מחוסר אוֹמץ-לב פּוֹליטי אמיתי.

אופּורטוּניסטי מדי היה התכסיס של הס“ד הגרמנית ביחוּד בתקוּפות-נמהפכה. תקוּפות ממין זה אני מונה שלוש לכל הפחות: בסוף שנת 1918 וראשית שנת 1919;בשעת ההתקוֹממוּת המוּצלחת נגד הנסיון הקונטר-רבוֹלוּציוֹני של קאַפּ, ובימי התסיסה החברתית-המוּסרית והמהפכנית שקמה בגרמניה כשרצח ראטנו גילה לפניה את אימת הבּארבּאריוּת הפּנימית. בתקוּפות אלה התרכז רוּבו של העם הגרמני מסביב לדגל הסוציאליסטי, האמין בסוציאליזם ותלה בו את תקווֹתיו כי אָכן עתיד הוא להוציא את המדינה מתחוּם התבוּסה והקלון לחיי כבוד, עצמאוּת וחירוּת. בתקוּפות אלה מסר רוּבו של העם הגרמני את גורלו לידי הס”ד ולא היה חסר לה כלוּם כדי לקחת את המדינה בידיה, ליצור אותה מחדש וּלהטביע עליה את חוֹתמה, לשם כך גם לא היה צוֹרך במלחמת הרחוב, בבאריקאדות, בשפיכת דמים או באמצעי שלטון אַכזריים. גרמניה כאילוּ התחננה לפני הס"ד לשפוֹך עליה את רוּחה, לחדש את חייה, כלומר: לעמוד בהבטחה שהבטיח הסוציאליזם בפי בּאי-כוחו, זה שבעים שנה. והדבר הזה לא נעשה.

פעוּלה גדולה מאד, פעוּלה רבּת בּרכה שנעשתה על ידי הס"ד בשנים האלה, כמו בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית ואוּלם כל מה שנעשה היה בגדר של תיקוּן, נחוּץ מאד, חשוּב מאד, ואוּלם לא היתה כל התאָמה בינו לבין דרישת השעה המהפּכנית, אשר היא תמיד דרישת ההתחדשוּת. הצפיה הזאת לא סוּפקה, הרעב הזה לא נשבר – לא רק בשטח עמוק, סוציאלי, אלא גם בשטח עליון, בשטח הפּוֹליטי-חברתי-חינוּכי. גרמניה נשארה כמו שהיתה, בכל ענפי חייה העיקריים. שוּם שינוי עיקרי ויסודי לא חל בפקידוּת הגבוהה, במהלך מחשבתה וּבהרהוּרי לבּה,בהרכבתה האישית וּבמוּשׂגיה. שוּם שינוי יסודי ומהוּתי לא חל בסדרי המשפט, בחינוּך (בעיקר בחינוּך התיכוֹני והגבוה) וּברוח הצבא והמשטרה.

היה כאילוּ הסתכּל מישהוּ בספרי-ההיסטוֹריה, באותם הספרים אשר תפקידם להמציא הוראות מפוֹרשוֹת וּפשוּטות ביותר “מן העבר אל הוֹוה”, התבונן בספרי הלימוּד של ה“השקפה המאטריאליסטית של ההיסטוריה”, באותם ספרי הלימוּד המרוּבים מאוד, שתפקידם להפשיט עד כמה שאפשר יותר את המאורעות ההיסטוריים ממציאוּתם, והיה מסיק מהם הלכה ממין זה ש“תעוּדת המהפּכה היא רק להביא לידי גילוּי את מה שיש, ואין כוחה יפה בלתי אם לשמש מיילדת להיסטוריה, אוּלם היא עצמה איננה יוצרת מאום” – ובהתאם לתבוּנה מֶכאנית זאת וּלהוראות הללו “מן העבר” התנהגוּ. לא התכּוונוּ לשעת כּוֹשר, ולא אָחזוּ בה, ולא הפכו אותה לשעת יצירה גדולה, כי אם נתנו רק “ליֵש להתגלות” – וּשעת כּוֹשר אַחת אחרי רעוּתה באָה ועברה כלעוּמת שבאָה, ללא ניצוּל וללא הפראָה.

ואחרי כן באו תקוּפות אחרות, תקוּפות של אַכזבה גוברת לס“ד הגרמנית, תקוּפות של התמעטוּת הכוח האמיתי, תקוּפות של ירידה. ואָז התגלה המחזה הזה – חוֹסר חוּשים פּוֹליטיים, אי-הבנת השעה ואי תפיסת ציווּייה – מצדוֹ השני: מצד חוֹסר האופורטוּניזם בתכסיס המפלגה, חוֹסר אומץ לב לויתוּרים ונסיגה מסוּדרת וראציוֹנאלית. כשם שהיתה חובת המפלגה להשתמש, בתקוּפות העליה, בכל מלוֹא באפשרוּיות, כך היתה חובתה להתאַמץ וּלהציל, בתקוּפות-הירידה, את אשר ניתן להצלה, לשמור על אשר אפשר היה לשמור, גם אם הדבר דרש ויתוּרים מכאיבים.אלא שלשם כך היתה נחוּצה קודם כל ראית-מציאוּת אמיצה – וכזאת לא היתה. משנות 1930–1928 היה כבר ברור, כי המפלגה הפסידה את ההזדמנוּיות שניתנוּ לידיה והיא נמצאת בירידה – והדבר הזה כאילוּ לא הגיע כלל להכרת המפקדה ועל כן לא דאגה ברצינוּת לתוכנית האסטרטגית המתאימה לצבא הנתון בנסיגה. חלק גדול של העם הגרמני היה כבר תפוּס לטירוּף הנאציוּת-וּבישיבות ובאספות סוציאליסטיות שלטו עדיין בטחון ושקט הראויים לכוח הגוֹבר ועולה. המיליונים המצביאים בעד הס”ד היוּ נראים כמבצר איתן אשר בתוכו מוּתר לישון שינה מתוּקה, ללא כל חלום-בּלהות. ולא שאלו את עצמם מה מן האַקטיביוּת ומסירוּת האמת בהצבעה הזאת ומה יש בה מן האַבטומאטיוּת וההרגל ואם עשרת מיליונים מצביאים אלה (בתקוּפה האחרונה כבר הרבּה פחות מזה) מהוים אָמנם צבא לוחם. נשכחוּ מן הלה התורות של מארכּס וביחוּד של לאסאל בדבר הערך היחסי, היחסי עד למאד, של הגורם ההפוֹרמאלי, הקונסטיטוּציוני-פּרלמנטרי, בחיי החברה וּבחיי המדינה. הביטוּי הצורב של המורה הגדול – “הקרטיניזם הפּרלמנטרי”-לא היה כמותו לבטא את מהלך-הרוח ששלט במפלגה. כאילוּ לא כוחות חברתיים-מדיניים עמדו כאן בקרב המכריע, וכאילוּ הצד שכנגד לא הניח כל ספק וכל פּקפּוּק וגבּי מוּשׂגיו, השקפותיו, דרכיו בהוֹוה וּבעתיד, אם יגיע לשלטון, אלא משׂחק של ג’נטלמנים היה כאן, מלוּוה בשמירה מעוּלה על כל כללי המ שׂ חק המוּסכמים, וּכאילוּ רק המצפּוּן של המתנגד היה צריך לשמש ערוּבה בטוּחה כי אָמנם לא תהיה התנקשוּת כל שהיא בכללים אלוּ. ומי שפּתקת בוֹחר בידוֹ – נחלת עולם הוּא, שלא תישלל ולא תחלוף. ומי שההצלחה תאיר לו פּנים בהתחרוּת הבחירות, לידיו ימסר השלטון, בסדר וּבשקט, על-ידי הצד שכנגד, ועל כן אין אָסון רב אם גם הצד ההוא ינסה פעם את כוחו בשלטון הפרלמנטרי. הרי ספר ישנו בגרמניה, והקונסטיטוּציה הויימארית שמו, ובו כתוּבים, שחור על גבּי לבן, בשׂפה פשוּטה ומוּבנת, על-ידי היוּריסטים הטובים ביותר שהיו לגרמניה בשנת 1919, כּל חוּקי המ שׂ חק הג’נטלמני הזה, שאין לשנוֹתם. ובכוח הספר הזה תישמר תמיד לס“ד האפשרוּת לנסות את מזלה. ואשר לבטחון החיים, לשמירת הרכוּש,לערוּבה לזכוּיות האזרח, הרי בשטח זה אין בודאי בעולם כוּלו ספר טוב מהקוֹנסטיטוּציה הויימארית, אשר בחסדה עשו הקוֹמוּניסטים את אשר עלה על דעתם ועשוּ הנאצים את אשר עלה על דעתם, ולס”ד – היא שחיברה את הספר הזה והעלתה אותו למדרגה של החוק העליון, היא שנשבעה והשביעה עליו, היא שהרשתה לקוֹמוּניסטים ולנאצים לעשות, תחת חסוּת הספר הזה, את אשר יעלה על דעתם – האָמנם לא תיתן גם לה האפשרוּת לחיות את חייה ולהכונן לסדרה השניה של אותו המשׂחק, גם אם תגיע לה שעה של הפסקה במ שׂ חק הפרלמנטרי?

ל“קרטיניזם הפּרלמנטרי” הצטרף גם קרטיניזם משפּטי, כלומר, האמוּנה התמימה שמוסד כבית הדין העליון בלייפּציג יכול ומסוגל להיות המכריע בגורל הפּוֹליטי של גרמניה. הסיפור בדבר לייטנאנט אחד ושני חיילים אשר היפּילו, ב-20 ביוּלי שנת 1932, את ממשלת סברינג-בראון ופינו מקום לפון-פּאפּן, הוּא, כמוּבן סיפוּר “סמלי” בלבד שאין לקבּלוֹ בפשטוּתוֹ, למעשה עמדוּ מאחוֹרי הלייטנאנט זה וחיילים אלה כוחות פּוֹליטיים כּבּירים אשר הס"ד לא היתה מסוּגלת לעמוד בפניהם (ואילו יכלה – היתה עושה זאת). ואוּלם גם הפּניה לבית-הדין אשר בלייפּציג להכריע בריב הזה בין “הלייטנאנט” ובין ממשלת סברינג-בראון, היה מעשה סמלי בלבד ומילא אך תפקיד אחר: הטעה את דעת הקהל בהשליות מגוּכחות (ואמנם בית הדין החליט לטובת סברינג-בראון ואולם הכוחות שעמדו מאחורי הלייטנאנט המשיכוּ לשלוט בפרוּסיה באילו לא קרה דבר.- וההגיון הפּוֹליטי היה אתם).

ומכיון ש“הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו“הקרטיניזם המשפּטי שלט במפלגת הס”ד, ומכיון שהמפקדה הזאת היתה נונגת להצהיר וּלהכריז בכל יום שני וחמישי על “תבוּסת התנוּעה הנאצית” – על יסוד כל מיני סימנים אשר ערכם המוּסרי היה רב (כגון השחיתוּת האיוּמה שהיתה מתגלית מפּעם לפעם במפלגת הנאצים) ואולם ערכם הפּוליטי היה אפש (כי כלל הוא: לתנוּת העולות “סולחים” את הכל) – לא היתה יכולה להיות כל “תכנית נסיגה” אצל הס“ד הגרמנית. אדרבא, כדי למנוע תונית זאת, הקשוּרה בהכרת הצורך בנסיגה, המציאוּ כל מיני מקלטים והסתתרו מאחורי “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו”הקרטיניזם המשפטי" וּמאחרי תקווֹת שוא בירידת הנאציוּת, אשר “סימן מובהק לה – אָבדן כמה אחוּזים בבחירות בליפפה”. ומתוך חוֹסר “תוכנית הנסיגה” היתה נחשבת “הפּוֹליטיקה של הסבלנוּת” לגבּי ברינינג – דמוּת פּוֹליטית יחידה אשר היה בכוחה, במשך תקוּפה ידוּעה, לרכּז סביבה כוחות אַנט-פאשיסטיים ניכרים – לא למעשה-הצלה, אלא למעמסה מכבידה וּמעיקה, ואונס על המפלגה, וכשנפסקה הפּוֹליטיקה הזאת (על-ידי ממה נפסקה? על-ידי השלכת ברינינג בידי הינדנבּוּרג ומינוּי פוֹן פּאפּן, מבשׂרוֹ של היטלר, לקאנצלר גרמני), כאילוּ הסירוּ מעל המפלגה את המעמסה והרגשת הקלה השתרשה במחנה – “עתה חופשיות ידינו”. חופשיות למה? על השאלה הזאת – והן היא היתה העיקרית ב“שחרוּר” זה – לא ענוּ וכשנכשלה ההתקפה הראשונה, המכוּסה עוד במקצת, של הפאשיזם על השלטון הגרמני, ופוֹן פאפן הוכרח להתפּטר וּבמקוֹמוֹ בא שלייכר, לא הבינו כי זהו השאנס האחרון להימלט משיני הפאשיזם והתיחסו בקלוּת אירוֹנית ל“גנראל הסוציאלי”, אשר בכל זאת כוח ממשי, בדמוּת רייכסוֶר, עמד מאחוֹריו. במו “מ שהיו למנהיגי הס”ד עם שלייכר לא אָמרוּ לו “דַכּא את הפאשיזם ואנחנו אתך” – והן כזאת היתה, לפי כל הסימנים, תכניתו של שלייכר;לדכּא את הפאשיזם בעזרת הרייכסור ובאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – אלא באו אליו בדרישות פורמאליות-קוֹנסטיטוּציוניוֹת, שהיו ילדוּתיות-מגוּחכות בסיטואַציה שנוצרה אָז בגרמניה, כגון קריאַת הפרלמנט וּשמירה מעוּלה על כל אמצעי השלטון פּן יתגשם בחיים בלי אישור הפרלמנט, וכששאל אותם שלייכר: " מה תעשו לי, אם לא אקרא לפרלמנט, אלא אֶשלט לפי הבנתי, האם תקימוּ נגדי באריקאדוֹת?" נענה: אַל נדבּר כרגע על הבּאריקאדוֹת ואולם לתמוך לא נתמוך בך" – תשוּבה מפליאָה באי-מדיניוּתה, כאילוּ אָמנם לא עם שלייכר היה ההיגיון הפּוֹליטי, כהעמיד את הדילמה הזאת – להרשוֹת לו לדכּא את הפאשיזם לפי הבנתו ושיטותיו או לקבּל על עצמם את התפקיד הזה וּלשם כך להקים בּאריקאדוֹת בּרחובות בּרלין.

ושוּב, כאילוּ, מישהוּ הסתכּל בּספרים ההיסטוריים, ופסק הלכה לפי כל הכללים של הדוּגמה ה“מארכּסיסטית” או נכון יותר הפּסבדוֹ-מארכּסיסטית: “אָסוּר לפּרוֹלטאריון לתמוך בחלק הבּוּרגנוּת, ויהיה לו אויבים משוּתפים עם הפּרוֹלטאריון, מכיון שסופו של הדבר ,שגם החלק הזה ירמה את הפועלים ויהיוּ מכשיר בידים זרות”. פּסקו הלכה והסתקוּ גם מבּרינינג וגם משלייכר, ולא כדי להקים את הבּאריקאדות, אלא כדי לתבוּע את העלבון מידי בית-דין עליון אשר בלייפּציג.

אי-אפשר לדעת למפרע מה היה סופה של “תוכנית הנסיגה”, אילוּ היתה כזאת אצל הס“ד הגרמנית ואילוּ היתה מגשימה אותה. הנסיון האוסטרי – אשר דרך אגב גם הוּא טרם נגמר ברגע זה – אמנם לא יכול ללמד הרבּה, כי רב ההבדל בין מפלגת הנוצרים הסוציאליים באוסטריה ובין מפלגת המרכּז בגרמניה לשעבר וביחוּד: בשכנוּתה של גרמניה לא היתה מדינה גדולה פי כמה וכמה ממנה שהפאשיזם ישלט בה ללא מעצורים וילחץ לחץ כּבּיר, כלכלי, פּוֹליטי ונפשי, על שכנתו הקטנה. אלא שדבר אחד ברוּר: אם לא בּאריקאדוֹת, הרי תוכנית כזאת היתה צריכה להיות קו הפּעוּלה של הס”ד הגרמנית, ויהא סופה מה שיהיה –גרוּע מזה, שאליו הגיעה עכשיו, לא היה יכול להיות.

 

ג    🔗

תכסיסה של מפלגת הס“ד הגרמנית בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית, תכסיס משוּנה זה שדוֹגמתיוּת והסתגלוּת מופרזת, יהירוּת ומוֹרך לב שימשוּ בו בערבוביה, לא בא לה, כמובן, מהחוץ גם אין לראותו כפרי תכוּנותיהם האישיות של המנהיגים. התכסיס הזה היה נעוּץ בבבמהוּתה של המפלגה ובתפיסה שהיא תפסה את בתפקידים, אשר לפניהם הוּעמדה הס”ד הגרמנית היתה, גם לפי תורתה ותוכניתה וגם לפי הרכבה, מפלגת פּועלים – מפלגה “רפוֹרמיסטית” (אָמנם רפורמיסטית רק לפי מעשיה ואוּלם לא לפי תורתה; הסתירה הזאת היא אחת מרבּוֹת, כמוּבן, שבהן נסתבכה המפלגה וגם היא, לא נשארה ללא תוצאות נפשיות), מפלגה אשר הכניסה את עצמה, בהכרה, לתוך מסגרת המדינה הגרמנית והעמידה את עצמה לשירוּת המדינה הזאת, ללא שוּם פקפּוּק: מפלגת הפועלים. וּכשבּא השלטן לידי מפלגה זאת של מעמד אחד, ברירה היתה לפניה: או לבנות את מדינת- המעמד, את מדינת הפועל השֹכיר, מדינת הפּועל שהיה מאוּרגן במפלגה ובאגוּדותיה המקצועיות, ומשמעו של הדבר – לכוון כל פּעוּלה ממלכתית לטובת-המעמד הזה, לספּק קודם כל את עניניו ובמקרה של צורך (ואת המקרה הזה אי-אפשר היה למנוע. במוּקדם או במאוחר, וחובה היתה להתכּוֹנן לקראתו), גם להקריב את עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני מעמד הפועלים ולשאת בכל התוצאות של הכווּן הזה, או: לבנות את “מדינת- העם” את ה“פאָלקס-שטאַט” בלע"ז, ומשמעה: מדינה עממית, דמוֹקראטית, לא רק לפי החוּקה,

אלא בכל הליכותיה ומנהגיה, מדינה חופשית מכל שארית של הפֶאוֹדאליזם והביוּרוֹקראטיה הקיסרית, מדינה חופשית משלטון היוּנקרים והאוֹפיצרים, מדינה אשר אדוניה הם העובדים, ולוּ גם היו זרים לאידיאוֹלוֹגיה הסוציאליסטית והיו שייכים, לפי הקלאסיפיקאציה הסוציאליסטית והכלכלית למעמדות שונים, ולאו דוקא למעמד הפועלים השֹכירים. אי-אפשר להגיד כי הפּרוֹבּלמה הזאת לא היתה ברוּרה לס“ד הגרמנית. אַדרבּא, המוּשֹג “מדינת העם” הופיע וכבש לו זכוּת אזרח במהלך הרוח הסוציאליסטי דוקא בשנים אלה, הודות לס”ד הגרמנית. אלא שלמעשה בפראקטיקה הממשלתית, התוכנית הממלכתית, לא הכריעה המפלגה בין שני הכיווּנים שעמדו לפניה לברירה. התוצאָה היתה – שלא עלה בידיה לבצע אף אחד מהם. בסוף הפּרק של שלטון הסוציאליסטים הגרמניה לא נהפכה המדינה לא למדינת-הפּועל ולא למדינת- העם. שֹרידי הפֵאוֹדאליזם לא נעקרו. שלטון אלילי-הכּסף, אלילי-התעשיה, שלטון האוֹפיצרים והיוּנקרים נשאר בתקפוֹ. דרישות הפועל לא סוּפּקוּ ואולם גם היסודות העובדים-לפּועלים נשארו מחוּץ לדאגת המפלגה. הכּוָנה ביחוּד לשכבות אשר אינן ראוּיות, מבחינה סוציאליסטית-כּלכּלית, “קלאסית” לכינוּי “מעמד” והם היווּ חלק ניכּר – ומה שיותר חשוּב: בהמשך הזמן, חלק פּעיל ואַקטיבי – של העם הגרמני.

התמוֹטטוּת היסודות המדיניים, האידיולוגיים, הנפשיים – זאת היא תמוּנת גרמניה משנת 1918 עד שנת 1933. ההתמוֹטטות הזאת באָה לאַחר המלחמה אשר על מזבּחה הקריב העם הגרמני קרבּנות ללא מספר ומאמצים ללא שיעוּר – מתוך הכנעה של עיור, מתוך אמוּנה של ילד, מתוך שכרון של מנצח, מתוך ערפל של מרוּמה, הרואה את עצמו לפתע והנה הוא עומד לפני חוּרבן גמוּר, לפני התפּכּחוּת איוּמה, לני הכרה פּתאוֹמית- אכזרית, כי כל הקורבנות וכל המאמצים היו לשוא. ההתמוּטטוֹת הזאת באָה לאַחר המהפּכה, אשר בה תפסה מקום רב פּקודת וילסון ואמוּנת ההמונים הגרמנים ברצוֹנוֹ הטוב “לסלוח” לגרמניה הרפּוּבּליקאית את חטאותיה של גרמניה הוילהלמית, מקום הרבּה יותר רב מאשר מרץ המהפּכנים וּרצונם; לאַחר המהפּכה אשר מנהיגיה וגם המוני העם קיבלוּה רק “מאין בּרירה”. ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה בעיקר בשכבות הביניים. השולטים שבעבר הושקעו תיכף בשמירת עניניהם במדינה החדשה. בזה מצאו את “עולמם החדש”. לפועל היתה הכנה מספּיקה לקבּל את המשטר החדש. שכבות-הביניים – האכּר העובד, פּקיד החנוּת והמשֹרד, הרופא, המורה והמהנדס, ובעל המלאכה, וכל מיני דלת העם וביחוּד בניהם של כל אלה- עולמם הם נחרב בנוֹבמבּר שנת 1918 ועולם חדש לא בא במקוֹמוֹ.

כעבור זמן בּאָה התמוטטוּת היסודות, החברתית-הכספית, בעקבוֹת משבּרים כּלכּליים, בעקבות האינפלציה המרוֹששת וּבעקבות חוֹסר העבודה ההמוֹני בתקוּפה האחרונה. וגם ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה שוּב לא המעמדות השולטים, אשר מצאוּ את דרכּם גם בתוך הכאוֹס הזה, ואַדרבּא:עשֹוּ את עסקיהם להפליא, ואף לא בפועל השֹכיר אשר החוּקים הסוציאליים המשוּכללים והאגוּדוֹת המקצוֹעיות רבות-הכוח שמרו על מעמדו ודאגו לו בשעת צרה, אלא בשכבות הביניים אשר הלכו והתרוֹששוּ מבּלי ש“מדינת העם” מצאָה אמצעים מתאימים לעזור להן או אפילו רק לעודדן. השכבות האלה “ירדוּ”, מבחינה חומרית, עד מעלת הפּועל ואַף למטה ממנה, הם נהפכו ל“פרוֹלטרים” אמיתיים, מבלי שנכנסו באותו הזמן לתוך שוּרות הפרוֹלטאריון, מבלי שהשינוי הגדול במצבם הכלכלי חדל להיות “ירידה” בעיניהם. “לחיות כפּועל” – לא היה להם אָסון גדול יותר. והאָסון הזה הפך להם למציאוּת של חיים. הם לא השלימו אִתוֹ. לפי כל המבנה הנפשי, לפי כל האידאלים והשאיפות, לפי כל המוּשֹגים שלהם, נשארו בני השכבות האלה קרובים יותר למעמדות השולטים, על אורח-חייהם, ששימש להם אידאל, ועל שלטונם, שאליו נשֹאו את נפשם, מאשר לפועל השֹכיר עם אורח-חייו “האָפוֹר”, ועם האידאַלים “הפּרוֹזאיים” שלו. בני שכבות אלו נשארו לא רק מחוּץ לדאגת המדינה ומחוּץ לארגוּן המפלגה, אלא גם מחוּץ להשפעתן, מחוּץ לחינוּכן ולעולמן. ובאה השעה כשמשמעו של “מחוּץ” היה “נגד”. רוב סיסמאות הנאצים – משנאה לישראל אשר כבש לו כל חלקה שמנה הרפּוּבּליקה הויימארית, דרך “שחרוּר האכר” וחובות ומסים, ועד המלחמה העזה בחנות-כל-בּה – היוּ מכוּוָנוֹת לשכבות אלה, וּמתוכם יצאה מפקדת מפלגת היטלר. אלא שהמפקדה כשהיא לעצמה לא היה כוח בידה לחולל את המהפּכה וּלמגר את הרפּוּבּליקה הויימארית. והמפקדה מצאה את צבאותיה כשלזרוּת שכבות הביניים לרפּוּבּליקה הויימארית נתוַספה זרות אחרת, מסוּכנת יותר.

כשהתרחש בעולם כוּלו, ובגרמניה ביחוּד, האסון הגדול של הבטלה מאונס, השתקף האסון הזה בתוך הס“ד הגרמנית בתופעה מיוּחדת, שהיא בעיני אחד השרשים העיקריים של הכלון הגדול. התופעה הזאת: פּירוּד במחנה העובדים, כּוָנתי איננה לפירוּד המפלגתי-החיצוני – הסוציאליסטים והקומוּניסטים. חשיבוּתו המקומו מוּנח, אינני רוצה להקטין את הנזק הרב שנגרם למעמד הפּועלים הגרמנים על-ידי פּירוד זה, אם כי אינני יודע כל דרך וכל אמצעי כיצד להקים שוּב את האַחדוּת המפלגתית. על אף הדבורים התכוּפים על אַחדוּת זאת אשר התרבּוּ ביחוּד, והפעם גם בקרב הס”ד הגרמנית, לאחר הכשלון. ואוּלם חשוּב יותר בעיני הוא פּירוּד אחר, שאיננוּ אידיאולוגי-תכסיסי ושאיננו מתבטא בפנקסי-חבר שונים ובקריאת “רוֹטה פאנה” תחת “פוֹרוֶרסט” והערצת האינטרנציונל השני תחת האינטרנציונל השלישי. אני מתכּון לפירוּד חיוּני, נוקב, המשתקף באורח-חיים, במהלך- הרוּח, במצב-נפש, בדאגת יום ובתקוָת מחר. אני מתכּון לפירוּד מחנה העובדים לשני מחנות, אשר במשך הזמן הגיעו – מכל מקום מבחינה חברתית-נפשית – לדרגת שני מעמדות, אשר תהום רבּה רובצת ביניהם, גדולה יותר מן התהום המפרידה בין מעמד הפּועלים למעמד בעל הרכוּש. אני מתכון לפירוּד אשר בין פּועל עובד, הבּטוּח בלחמו ובלחם ילדיו, היום ולאחר יום, ובין הפועל המוּבטל, אשר לחם אין לו, לא לו ולא לילדיו, ומקום בחברה אין לו, לא היום ולא לאחר יום.

מדוּע קרה כדבר הזה? אשר משוּם שאנשי הכלכלה אשר בקרב הס“ד הגרמנית לא העריכו ולא הבינו את ההיקף של חוסר העבודה, חשבו את האסון הזה לחולף ולארעי ולא האמינו שיימשך שנים רבות ויקיף מיליונים, ואפשר משום שהס”ד הגרמנית חיפּשֹה משענת נאמנה, יציבה לשלטונה ולמעמדה ברפּוּבּליקה הויימארית ולרפּוּבּליקה הויימארית גופא, ולא קיותה למצוא את המשענת הזאת, מחוּץ לשכבה הנאמנה והיציבה של הפּועל העובד. – בין כך ובין כך – במשך הזמן נהפכה המפלגה, על מוסדותיה, על האגוּדות המקצועיות שלה, ועל הקואופרטיבים אשר לה, על שלטונה המדיני ועל השפּעתה על השלטון, לארגון של הפּועלים העובדים. הסוציאליזם, בנין נפשי-אידיולוגי מסוּים, הלך והשתעבּד ולאגוּדות המקצועיות אשר היו למעשה אגוּדות הפּועלים העובדים. תכסיסי- המפלגה נקבעו בהתאם לענינים (האמיתיים או המדוּמים) של הפּעלים עובדים. לא מרכז המפלגה היה האינסטאנציה האחרונה שקבע את הכיווּן והחינוּך של המוני העובדים, אלא מרכז האגוּדות המקצועיות (והדבר הוּבלט ביותר – רק הוּבלט ולא נוצר – בימי הכּשלון הגדול, בחדשי מארס-מאי שנת 1933, כשהאגוּדות המקצועיות הן-הן שהכשילו כל נסיון של ההתנגדות לממשלת היטלר).

אין פירוש הדבר, כי בקרב הס"ד הגרמנית חסרה דאגה למחוּסרי העבודה. חלילה. התחיקה הסוציאלית המשוּכללת, פּרי ידיה של המפלגה הזאת, שמרה את המוּבטלים מחרפּת רעב ממש. ואוּלם עם התופעה עצמה של ביטוּל מאונס השלימה. קיבּלו אותה כרע שאין למנוע אותו (וגם ההלכה הסוציאליסטית בדבר חוסר העבודה כהופעת-לואי הכרחית של המשטר הקאפּיטאליסטי היתה כאן לעזר). סבלו את הרע כשם שסובלים מחלה כרוֹנית שאין לה ריפּוי. זמן מה גם טשטשו את הדבר, מיעטוּ את דמוּתו, לא נתנו לצעקה להתפּרץ. וגם כשהתפּרצה – לא הרעישוּ את העולם, ואדרבה עזרו לו להתקיים, לעולם הזה, על בתי החרושת שלו שעבדו עדיין (בגללם עזרו לעולם זה להתקיים), ואולם גם על כל השקר והצביעוּת והרקבוֹן והטמטוּם והאדישוּת והספסרות והבזבוּז של העולם הזה, בשנות המשבר דוקא. עזרו לו להתקיים ועל ידי כך קיבלו על עצמם את האחריות לו. לא הפכו את שאלת חוסר העבודה לפרובּלמה בה' הידיעה של המדינה הגרמנית כוּלה. שאינה רשאית להמשיך בחייה הרגילים כל עוד לא מצאה פתרון לה ולא שֹמה קץ לחרפּה הזאת, תוכניות גדולות למלחמה בחוסר-העבודה באו באיחור זמן, כשהשפּעת המפלגה על חיי המדינה ירדה כמעט גמרי וגם אז מידתן של התוכניות האלה לא עמדה בשוּם התאמה למידת האסון.

גם אי אפשר להגיד שלא היתה דאגה למוּבטל בתור פּרט. אמנם כאן אחרו עוד יותר ונזכרו במחוּסר העבודה רק כשראו שהקומוּניסטים והנאצים הולכים ומשתלטים על נפש המיליונים האלה המבלים את ימיהם בלשכּוֹת הסיוּע ובמטבחי- הצדקה, ואז אמנם התחילו בעבודה מרוּבה של הרצאות ושֹיחות ויסוּד קוּרסים וספריות וארגון טיוּלים וּספורט. אלא שכבר לא היה בככוחה של העבודה המרוּבה הזאת לרפּא את הקרע, לאַחד את המחנה שנשבּר לשנים, ולאמיתו של דבר: או-אפשר היה להשיג את המטרה הזאת בעזרת הרצאות וטיוּלים, אילו גם התחילו בהם בעוד מועד, כי נעדר העיקר ההכרחי לאַחדות המחנה, לאַחדות אמת, אשר איננה מסתפּקת באותו פנקס-חבר, נעדרה השוּתפות של הגורל. כי הפּועל העובד, חייו אל שוּנוּ בתוקף האסון הזה אשר הקיף מחשת-ששת מיליונים חבריו. הפּועל העובד, ממנוּ לא תבעו ולא דרשו שוּם דבר ממשי, לא העיזו לתבוע ולדרוש ממנוּ, כי הרי הוא הוא ששימש משענת למפלגה, יסוד לה ושלד. אדרבא: שמירה מעוּלה שמרו על התעריפים של העובד ועל שלמוּת עבודתו. אם דיבּרו על שבוע בן ארבעים שעות עבודה, הרי דיבּרו על זאת באופן מוּפשט למדי ורק בתנאי אחז: שהפּועל העובד לא יצטרך להקריב שוּם דבר, העבודות הספרוּתיות שיצאו בגרמניה, מטעם האגוּדות המקצועיות, בשאלה זאת, ניב אחד היה להם: להוכיח לבעל הבית, כי יכול הוא להנהיג שבוע מקוּצץ מבלי לגרוע משֹכרו של הפּועל העובד – בלעדי זאת לא יתכן שבוּע עבודה בן ארבעים שעה (עֵזר לניב זה שימשה שוּב ההלכה הסוציאליסטית: אסור להעמיס על שכם הפּועל את תוצאות הליקוּיים של המשטר הקאפיטאליסטי). ובהיות שבעל הבית לא האמין להוכחה זאת וחסר הכוח להכניע אותו, נשארו הדבורים על שבוּע- עבודה מקוּצץ דיבורים העלמא, וזאת אומרת: שני חלקי המחנה של הפּועלים, שני המעמדות אשר בתוך מעמד הפּועלים הלכו והתגבּשו, הלכו ונפרדו, הלכו והתרחקו. וּבמחנה במובטלים, היו לא רק פּועלים, ממש, אנשים אשר ידעו עבודה מהי וחוסר עבודה מהו, ומה ערכו של ארגוּן וּמה גבולות כוחותיו, ומה איוּמות הן תוצאותיו של חוסר הארגוּן או זיוּפו, היו בו גם המוני נערים, אשר כאילו נולדו כבר כמוּבטלים, לא טעמו מעולם טעם של עבודה ואל ידעו את הערך של ארגוּן, לא עברו כל בית ספר לפועל, ולא הספּיקו עדיין להיות פּועלים כלל – צעירים מחוּסרי- תפקיד ומחוּסרי- תקוה, אשר התגוללו שנים בשווקי גרמניה והציעו את שריריהם לכל עובר ושב, ולא נענו. וּלעתים קרובות היו הם יוצאי שכבות הביניים ההן, שהיו ספוּגות עוד אוירת גרמניה הוילהלמית, על שאיפותיה ומוּשֹגיה הזעיר-בּוּרגניים ועל יהירוּתה הסוציאלית-החברתית-הקרתנית; בשביל בני שכבות אלה עצם הצורך להציע את שריריהם לכל עובר ושב היה כבר עלבּוֹן והשפּלה – ומה גרם לשוא!

אלה הנערים שימשו חומר עיקרי לפלוגות ההסתערוּת של היטלר. אלה הנערים מילאו את אוּלמי התעמולה של הנאצים, הם שהריעו לקראת גבּלס כשם שמריעים לקראת מבשֹר מלכוּת המשיח,היא “המלכוּת השלישית”. אלה הנערים היווּ את הצבא למפקדת בנאצים.

אלמלא המשבר הכלכלי אשר גרם ליצירת שני מחנות בקרב מחנה העובדים הגרמנים, היתה גם יצירת המחנה השלישי אולי נשארת מחוּץ להכרה ולראיה. אפס, כשנשבר המחנה לשנים, נתגלה שבעצם נשבר לשלושה, והמחנה השלישי היה מוּרכב מפקידוּת סוציאליסטית, רבּת מספּר, מפּקידוּת המוּשרשת במפלגה ובאגוּדות המקצועיות ובקואופרטיבים ובהמון המוסדות שבתקיימו על ידי האגוּדים האלה, ובממשלה ובהמון מוסדותיה על פּני גרמניה כוּלה. בודאי לא אטעה אם אגיד ש“הקלף” הזה – “בּוֹנצֶן”¹ בלע“ז – היה אחד הקלפים עיקריים במישֹחק הנאצים, בהסֶתתם נגד המפלגה הסוציאליסטית ונגד כל “השיטה” של הרפּוּבּליקה הויימארית. “בּוֹנצֶן” – אלה הם כהני- אליל, ובדמיון העממי שנוצר על- ידי הנאצים, הריהם שכבת השליטים, הנהנים בכל טוב החיים על חשבון העם ההולך ומתרושש, המרויחים סכוּמים גדולים בכל מיני דרכים מגוּנות, ערלי-לב ואטומי-אוזן, המדכּאים ביד קשה את כל ניצני ההתנגדות אליהם במחנם ומחוּצה לו, אכזרים, רמאים וצבועים,. “בּוֹנצֶן” – זאת המלה שצלצלה, במשך שנים רבות בגרמניה הנסערת על ידי “יוּדה” ו”מארכּסיסט“, על יד “שעבוּד ורסאיל”, סכין בגב הצבא המנצח”, על יד “חנוּת כל בה” ו“קוֹרוּפּציה”. ויתכן כי לה היה גם המשקל הגדול ביותר בכל המחסן האידיוטי הזה, כי ה“בּוֹנצה” לא היה מוּשֹג מוּפשט אלא איש חי, הגר ברחוב פּלוני, ועובד במשרד אלמוני, ואפשר לראותו בביתו או במסעדה על יד שולחן מלא כל טוב. ב“בונצה” – כמו ביהודי – מצאו הנאצים נושא קוֹנקרטי, ממשי, לקנאה ולשֹנאה.

מהי האמת בתמוּנת מפלצת זאת? מוּבטחני כי מבחינת היושר האישי של העובדים עלה המשטר הויימארי בהרבה על משטר אחר. מוּבטחני שרבבות הפּקידים הסוציאליסטים מילאו את חובתם ללא כל פּגפ שהוא. ובכל זאת קרו מקרים מרוּבים שהפּקידים הללו, בין אם היו סוציאליסטים ובין אם הסוציאליסטים היו רק אחראים להם, נעשו לפתע (לפתע בעיני עצמם, כי איש מהם לא חיכּה למהפּכה מהירה ואיש לא התכּוֹנן אליה), “לאדוני הארץ” ושלטון המדינה נפל בידיהם, על כל האפשרויות שבּוֹ ובין אלה גם האפשרויות לשימוּש ברע – קרה שלא עמדו בנסיון. אחת השגיאות הפּוליטיות של הס“ד הגרמנית היא שלא חידשו את המנגנון. והשגיאה גרמה ל”שגיאת ההוָי" הזאת “הפּקידים הסוציאליסטים נתגלגלו לסביבה של פּקידים הישנים. שמהם היו תלוּיים ברוּבם, באשר הפּקידים הישנים האלה היו יותר מוּשרשים, יותר מנוּסים, - והשגרה של השלטון, “מפתחות השלטון”, היו בידיהם. אוּלי גם הכבוד המסורתי, אשר רחש ה”איש הקטן" הגרמניה הוילהלמית, וגם הסוציאליסט במשמע, אל נושֹאי השלטון, לא נעקר מן הלב ועשה את שלו. מכל מקום: אופי מיוּחד היה נחוּץ כדי שלא להתבולל בתוך הסביבה הזרה הזאת ורבים נכנעו לה וספגו במהרה את מוּשֹגיה וּמנהגיה.

המשבּרים הכלכלים וביחוּד האינפלאציה, עם אפשרוּיות ההתעשרות המהירה אשר בכנפיה, הוסיפו את חלקם. עם זאת: או-בטחון פּנימי אשר היה מוּרגש בס"ד כל זמן שלטונה (כאילו עוד לא היתה יכולה להתרגל לדבר, כי אמנם כן: פּועלים יושבים בארמוני הגנראלים והיוּנקרים; כאילו עוד חיכתה כל רגע שיבוא מישהו ויקרע את החלום הזה, שהוּא יפה מדי כדי להיות מציאות), אי בטחון פּנימי זה גרם לזהירות מוּפרזת בגילוי החטאים שבפנים המחנה. “מצבנו כה גרוע, שאסור להחלישו” – ועל כן, אם נתגלה מקרה של קוֹרוּפּציה, שהפקידים הסוציאליסטים היו מעורבים בו, ראו חובה לעצמם, והסתיר את הדבר ולטשטשו, כלומר, להעמיק וּלהגביר את הקוֹרוּפּציה, להיכנס לדבר מה הדמה למעין ברית עם אנשי הקוֹרוּפציה לפי מקצועם, והסיום, אשר אי-אפשר היה למנוע אותו בגרמניה החופשית, הוא: כעבור זמן נתגלו החטאים וגדלה בוֹשת-פּנים. ואילו לא במקרים אלה של קוֹרוּפּציה שלא היו מרובים, ואף לא באורח-חיים אשר רבים מהפּקידים הסוציאליסטיים נתפּסו לו ושהיתה בו סתירה צורבת לאורח- החיים של הפּועל הגרמני ושל המוּבטל הגרמני והנידון לחרפּת הסיוּע, - בכל זאת לא באלה בלבד נתגלתה דמוּתה המסוּכנת ביותר של המפלצת הזאת, - מפלצת “הבּוֹנצן”. יש גם “בּוֹנצה נפשי” – וּבו הסכנה האמיתית. תכוּנותיו: תלישוּת ממחנה העובדים ובמשך הזמן גם זרות לו, בטחון עצמי מוּפרז, שאננוּת, הסתפּקות במה שהוּשֹג כבר, במה שישנו כבר בעין, שֹוֹבע. והטיפּוּס הז הופיע בתוך הסוציאל-דמוקראטיה הגרמנית, לאו דוקא במקומות העליונים, אלא באלה הבינונים הקובעים, על פי רוב, את אופי המפלגה. מתחילה רק הופיע, אחר-כך החל להתפשט, כרת מעין ברית עם הפּועל העובד, ויחד הטבּיעו את חותמם על הפּוֹליטיקה של המפלגה והנחילו לה רוח שקטה ובטוּחה ושאננה. אל ראו ולא רצו לראות את הסכנות ועל כן לא חינכו למלחמה בהן. את העדר סגולתם לקרבנות-אמת (ועל כן גם לחינוך לקרבנות), הסתירו מתחת להלכה הפּסבדו-מארכּסיסטית בדבר “ההתפתחוּת הכלכלית שהיא בעצמה, באופן אבטומאטי”, כמעט מחוּץ לרצון מכוון של הפּועל, מוּרחה להביא לנצחון הסוציאליזם – ואין הפּועל מחוּיב לעשות דבר בלתי אם להתאַרגן ולחכות בסבלנות לשעה המוּבטחה. שכחו כי על הסוציאליסטים לא רק לחשוב באופן סוציאלי, לא רק לטפּל בתורה הסוציאליסטית, כי-אם גם לחיות חיי עבודה וחיי ההמונים העודים, או גם חיי ההמונים המוּבטלים, כשגזירת בטלה מאונס נגזרה עליהם. התעלמו מן העוּבדה, כי החברה הגרמנית נשארה ביסודותיה המשקיים, חברה אויבת לפּועל, ונושֹאי ביסודות האלה לא השלימו עם מפּלתם ועם ירידתם, ותורת “ההתפּתחוּת האבטומאטית” איננה תורתם והם מתכוננים בכל עוז, הזדיינים הקדחתנוּת, ועל כן אין חיי הפּועל יכולים להיות חיים שקטים ושאננים, אלא הם מוּכרחים להיות חיי שמירה, חיי סכנה, חיי אי-מנוּחה, חיי כיבוּשים בלתי פוסקים, חיי תפקדים חדשים. לעומת זאת הרוּח שהשתלטה בשנים אלו במפלגה – מה היתה? "האם יכולנו חלום על הישֹגים כאלה לפני שנים מעטות? וכלוּם אין די לנו בזה? הלא כל מה שניתן לכיבוּש במשטר החברתי הזה נכבּש כבר ואין עוד להיכן ךעלות, הגענו לשלב האחרון של סוּלם, נסתיימה מלחמתנו, הוּכתרה בנצחון ". היה בגרמניה משורר גדול, הגדול ביותר שהיה לה, אשר בתפיסתו ובחוּשיו זר היה מאין כמוהו לאַנשי העבודה ולדלת העם, ואולם את חכמת- החיים ידע מאין כמוהו והוּא כתב:

Das ist Weisheit letzter Schluss:

Nur der verdient sich Freiheit wie das Leben,

Der taeglich sie erobern muss.

(גיתה)

ואת זאת שכחוּ.

שיכחה זאת, התעלמוּת זאת, עצימת-עינים זאת, מקורן העיקרי אני רואה שוּב “פתאומיוּתה” של המהפּכה הגרמנית משנת 1918, באי טבעיוּתה, אם אפשר להגיד ככה. כי הן המהפכה הזאת באה מן החוץ לגרמניה, בעקב תבוסת המלחמה ואולם לא כתוצאת זעם של העם נגד האשמים במלחמה ובתבוסה, אלא כתוצאה של פקודת המנצחים ועל כן במידה ידועה כסיום של המלחמה. החיים והחירות אשר במהפכה לא “נכבשו” כדברי גיתה בהכנה רצינית ובמאמץ כביר ועל כן לא חינכה לשמירת פריה “יום-יום”. השלטון היה ל“עושר בלתי צפוי”, ומכאן גם אי-הבטחון הפנימי של השליטים החדשים וגם הסתפקותם בשלטון הפורמאלי הזה.

אלא שהשאננות הזאת לא יכלה להשתלט במפלגת הפועלים בלי יצירת שני מחנות בתוכה: הפועל הבטוח במחרתו והפקיד השמח בחלקו, על רקע של מחנה שלישי: מיליונים מובטלים, והמחנה הזה בחלקו מתוך המפלגה וברובו מחוצה לה, ברחוב הפרוע. מציאות המחנות האלה בקרב העובדים הגרמנים (כלומר: חוסר יכולת של המפלגה הסוציאליסטית להרוס את המחיצות ביניהם ולמזוג יחד את כל עובדי גרמניה למחנה אחד, אשר גורל אחד לו), היא בעיני הסיבה העיקרית המבארת כיצד נהפך המשבר הכלכלי האיום (והן הוא-הוא שגרם ליצירת מחנות אלה), לא לגורם של עליה, כתורת המורים, אלא לגורם של ירידה למפלגה הסוציאליסטית, ופריה לא נפל בחיקה של המהפכה הסוציאליסטית, כאשר ניבאו זה עשרות בשנים, אלא בחיקה של הקוֹנטר-רבולוציה האיומה.

 

ד    🔗

לעתים אתה שומע: חוסר הגישה הנכונה אל המדינה, חוסר הרצון לשלטון הוא שהיה בעוכרי המפלגה הסוציאליסטית בגרמניה: בגללו לא ידעו מנהיגיה להשתמש בשלטונם ולהשרישו. ואין ההסבר הזה מסביר יותר מאשר “בגידת הבורגנות” או “הפירוד הקומוניסטי”, כי המציאות הוכיחה שאין תכונה זאת – אדישות לשלטון – תכונה ראשונית של כל גרמני, כשם שסבורים רבים. הן ראינו כיצד קמה מתוך העם הגרמני קבוצת אנשים – אנשי מפקדת הנאצים – אשר ידעו להילחם, שנים על שנים, בעקשנות ובאכזריות, באמצעים כשרים ובאמצעים בלתי כשרים, בעד השלטון המדיני, וקבוצת אנשים זו ידעה גם להקים תנועה אשר היתה כולה אחוזה צמאון לשלטון, וכשהגיעה לכסא המושלים ידעה גם להשתמש בשלטונה. ועל כן התכונה הזאת של הס"ד הגרמנית – אי-היכולת לשלטון – תכונה שניה היא במעלה ונובעת מתכונות אחרות.

שני מקורות הם ליצר השלטון: תאוה לשלטון כשהוא לעצמו, ליהנות ממנו ולספק על ידו את רצון הכפיה והניצול (המעמדי והפרטי), והתאוה לשלטון בתור מכשיר למטרה ידועה. המקור הראשון לא היה אצל הס"ד הגרמנית, באשר הנהלתה היתה מורכבת מאנשים הגונים וישרי-לב אשר החינוך הסוציאליסטי לימד אותם לכבוש את יצרם והם בזו להנאה פרטית; והניצול המעמדי מן הנמנע היה באשר מפלגת ההמונים היתה המפלגה הסוציאליסטית. אלא – וזאת היתה הקאטאסטרופה האמיתית – נתייבש גם המקור השני של הרצון לשלטון: הרצון להשתמש בשלטון כמכשיר למטרה מסוימת.

הס"ד הגרמנית בתקוּפתה זו, בתקופת הרפובליקה הויימארית, חדל לפעום בלבה הרצון לשנות את פּני העולם. היא השלימה עם העולם הזה, זהוּ העולם שבו אנו חיים, ובעצם אין לשנותו. יש לעשות תיקוּן פּה ותיקוּן שם, אולם כזה עליו להשאר. התרגלו לו. הסוציאליזם הגרמני, בתקוּפתן זאת, איבּד את המטרה, איבּד את העתיד ועל כן איבּד גם את הרצון לשלטון, כי נסתלקה המטרה, נהפך השלטון לקליפה טפלה, אשר רק נמוּכי דרגה, אחוּזי יצר ההשתלטוּת לשם השתלטוּת, יכולים לשאוף אליו.

השלטון הסוציאליסטי בגרמניה, משנשללה ממנו מטרתו וכיווּנו אל העתיד, הפך לאַדמיניסטראציה רגילה, הנאמנה יותר לעיקרי הליבּראליזם מאשר לעיקרי הסוציאליזם הלוחם. והתנועה הסוציאליסטית אבד לה הכוח הנפשי להיות תנועה אוּטוֹפית, תנועה שנושאת את נפשה לגדולות, ועל כן אָבד לה כוח המשיכה.

(כחלק מתופעה כללית זאת נראית בעיני תופעה שצוּינה לא פעם, ביחוּד בשנים שלפני הכשלון: חוסר יכולת הס"ד להוציא מתוכה מנהיגים פוליטיים בעלי שיעוֹר-קומה בלתי רגיל ובעלי סמכוּת בלתי רגילה, כי אדמיניסטראטור טוב איננו עדיין מנהיג העם בתקוּמתו ובמלחמתו, והמפלגה שהיתה עטוּפה אוירה של אַדמיניסטראציה, נתנה אמנם מנהלים מרוּבים, חרוּצים ומוּצלחים, ואולם לא נתנה מנהיגי עם, כלומר, אנשים המציינים מטרות-עתיד לפני המונים).

האַדמיניסטראציה הרגילה, אם היא הגוּנה, ישרת לב – ערכה גדול ורב-ברכה. מאה זו אשר רבים מזלזלים בה עתה, באשר היא היתה “ראציונאליסטית, מחוּסרת מעוף, חיורת, דמוקראטית “, והיא הלא בכל זאת המאה המזהירה ביותר בתולדות התרבות האנושית – המאה התשע-עשרה – כוחה היה ב”אַדמיניסטראציה הרגילה”, לכל הפחות בשטח הפּוליטי והאַדמיניסטראטיבי. היא הקימה את עיקרי המשפט והסבלנוּת הדתית והשויון האזרחי וחופש המצפון, ונתנה ע“י כך לכוחות האדם להתפתח ללא מעצורים. מכל מקום שאפה לכך. השאיפה הזאת נכשלה ע”י אי-השויון הסוציאלי אשר עשה במידה גדולה את השויון הפּוליטי פּלסתר. ואולם עיקרי ה“אדמיניסטראציה הרגילה” וּכרזוּ וגם נתגשמוּ אלא שעל האדמיניסטראציה הרגילה בלבד לא יחיה האשם; על שמירת הקיים בלבד, ללא עתיד, שהוא תמיד חדש ותמיד מתחדש ותמיד מחדש, לא יחיה האדם. ואמנם המדינה בליבּראלית, האדמיניסטרציה הרגילה של המאה התשע-עשרה, המסתלקת מעתיד, וּמסגירה אותו לכוחות חברתיים אחרים, לא יצרה את פּריחת התרבוּת של התקוּפה הזאת, אלא רק היתה מסגרת מדינית שאיפשרה את הפּריחה. הפּריחה עצמה נוצרה על-ידי תנועות וזרמים, בחברה ובמדיניוּת, במחשבה, במדע ובאומנות, אשר לא נשֹאו בשלטון והעמידו לעצמם – להמוני העם – מטרות שעברו בהרבה-הרבה את מטרות השלטון. ואילו בגרמניה הויימארית קרה שאחת מתנוּעות אלה, והיא הכּבּרה ביותר, המבטיחה ביותר, ה“אוּטוֹפית” ביותר, החיה והלוחמת לשם העתיד, הגיעה לשלטון וּבהיותה בשלטון סיגלה לה מהלך רוח של האַדמיניסטראציה הרגילה, “הליבֶּראלית”. על-ידי פּרוֹצס זה הוּצאָה התנועה הסוציאליסטית ממֶכאניזם החברה האירופית כשם שעבד במאה התשע-עשרה, והמכאניזם הזה התרוקן מאחד הכוחות המניעים הכבירים ביותר. יותר מזה: מהכוח המניע העיקרי. במאה שעברה ידע והאמין כל איש גרמניה: העתיד הוא בכנפי הסוציאליזם, ברפּוּבּליקה הויימארית – היכן היה העתיד?

זאת ועוד אחרת: אַדמיניסטראציה הרגילה, הגוּנה וישרת לב משמשת הישֹג גדול ועצום לחברה האנושית. הלואי ותזכּה בה תמיד. אלא: בזמנים כתיקונם. ויש תקוּפות, ואלה הם אולי התקוּפות הראוּיות ביותר לכינוּי “היסטוריות”, כי בהן “נעשית היסטוריה” לעיני כל, והן גם תקוּפות של קאטאסטרופה, של מלחמות דמים, של מהפּכה, של התמוטטוּת היסודות, ובתקוּפות אלה תכוּנות האַדמיניסטראטור הרגיל אינן מספּיקות כדי להשתלט על הכוחות המתפּרצים, כדי להכניס אותם למסלול הפּורה של יצירה. מלחמת-העולם היתה תקוּפת מבחן כזאת לליבּראליזם הבּוּרגני. חורבן החברה וביטוּל מיליוני עובדים מעבודה – בגרמניה, אשר יסודות חייה התמוֹטטוּ עקב המלחמה, שהיא ניצחה בה ויצאה ממנה מנוּצחת, בגרמניה הגאָה בעיני עצמה ומוּשפלת על-ידי המנצחים היו חורבן זה וביטוּל זה לתקוּפת-המבחן ואַדמיניסטראציה הרגילה הסוציאליסטית. אלמלא הסערה הכלכלית, שנהפכה לסערה חברתית-נפשית, היה ודאי המשמר הויימארי מתחזק ומכה שורשים. אוּלם כשהועמד לפני מבחן הקאטאסטרופה ולא היה בכוחו – באשר לא היה יותר ממשטר של אַדמיניסטראציה רגילה – להשתלט על הסערה החברתית נפשית – נפל.

כי אמנם דור נסער-בנפשו קם לגרמניה בשנים אלה, דור, אשר הקרקע התמוטט תחת רגליו והארץ רגזה תחתיו. דור, אשר לא ידע לשם מה נולד ולשם מה עליו להמשיך את חייו ולמה עליו לצפּות. העולם הוילהלמיני, תערובת של רוח-קסרקטין ורוח ההתקדמוּת השקטה והבטוחה של המאה התשע-עשרה, נפל ב-14 באבגוּסט שנת 1914. עולם החפירות – תערובת של “תפארת הגבוּרה” ומסירוּת נפש עם אות הצטיינוּת והשתלטות על אחרים, בפנים גרמניה ומחוּצה לה – נחרב ב-8 בנובמבּר שנת 1918. ו“העתיד הסוציאליסטי “-הלא הוא התגלה במהרה כ”אַדמיניסטראציה רגילה”, ובאור האפוּר הזה אפילו העולם הוילהלמיני ועולם החפירות אשר נחרבו, לכאורה, התחילו לקבל זיו וזוהר חדשים, וערכיהם, שנקברו בדם ובוץ, קמוּ לתחיה.

התפקיד ההיסטורי-האובּיֶקטיבי של שלטון נאצי איננו מוּטל בספק, עתה ביחוד, אחרי “סיום המהפּכה” אשר הוּכרז עליו רשמית, מפּי המנהיג, ואחרי הקמת מחנות ההסגר לשואפים ל“מהפכה הנוצית השניה”. זאת האַנטי-קאפיטאליסטית שהוּבטחה לקלי אמוּנה מפּי המנהיג טרם נעשה לדיקטאטור שלגרמניה. התפקיד ההיסטורי-האוֹבָיֶקטיבי של שלטון נאצי הוא: השתלטות הבּוּרגנוּת על ההמונים העובדים באמצעות הכפיה והעריצות. כל הקליפה “העובדת”, “ההמונית”, “הסוציאליסטית” נפלה מזמן. שלטון הנאצים איננוּ גם שלטון לאומי – אף על כל הפראזיוֹלוֹגיה הלאוּמית ועל אף כל “הפּאתוס הגזעי”. למעשה הוא שלטון אנטי-לאוּמי, שלטון אשר אָמנם מתפּאר ב“איחוּד גרמניה” (כלומר: בהתפּשטוּת הכפיה באופן שוה על כל מדינות גרמניה), ואולם המציאות החיים שיבר המשטר הזה את האומה הגרמנית, שהיותה אחדוּת לאוּמית מוּפלאה (למרות הניגודים המעמדיים) גם בתקופה הוילהלמינית וגם בתקופה בויימארית, ועתה היא שסוּעה למחנות-מחנות, כשאחד מהם השתלט על כוּלם ואלה המדוּכאים שונאים את המדינה, שהיו קודם מוּכנים להקריב לה את דמם – כוּלם כוּלם, גם אנשי המרכז, גם היהוּדים, גם הסוציאליסטיים, ומוּתר להניח, כי גם הקומוּניסטים בכלל. שלטון הנאצים איננו “דרך להתעוררוּת פּוליטית של ההמונים”, ועל כן איננה הקדמה למהפּכה סוציאלית כאשר יחלמו הקומוניסטים. מי שמתבונן לאיטליה של ימינו, יוָכח לדעת, כי “התעוררוּת” הזאת אר הדיקטאטורה הבּוּרגנית זקוּקה לה רק כדי להגיע לשלטון, סופה טמטוּם מדיני-חברתי, אשר מטרניך היה יכול לקנא בו.

כזה הוא השלטון הנאצי, שלטון מוּקיוֹנים פּוליטיים אשר קברניטי תעשיה כבדה מושכים את חוּטיהם, הנרים עתה לעיני כל. אלא שלא כזאת היתה תנועת הנאצים בתקוּפות התהווּתה וגיבוּשה. אי אפשר להתעלם מן העוּבדה, כי רבבות, רבבות צעירי גרמניה הצטרפו אל התנוּעה הזאת ואלה לא עשו זאת בגלל תרגילי צבא בלבד, ובגלל אפשרות “ההסתערוּת” בלבד, ובגלל מנַת האוֹכל בלבד שקבלו במחנות. אש-אמת יקדה בלב הצעירים האלה. צמאי אמונה היו. תפקיד לחייהם חיפּשֹו. וגבורה, לקורבנות, לעתיד נשֹאו את נפשם. לא יכלו להוסיף ולסבול את בדידות-הצעיר אשר ברפּוּבּליקה הויימארית, ליסודות חדשים, לקיבוּציוּת חדשה נשֹאו עין.

הם חיפשֹו לחם חוּקם וקיבלוּ אבן. רבות ומרות ישלמו בעד הרמאוּת הזאת. ואוּלם לחם חיפּשֹו ואותו לא קיבלו לא מידי הקומוּניסטים מחללי כל היסודות וכל השרשים ולא מידי הסוציאליסטים שהקימו אַדמיניסטראציה רגילה, אשר שמרה על הקיים, במדינה שנחרב בה הקיים הזה.

המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משום שלא הלבּישה את צעיריה בגדי מַדים ולא סדרה חגיגות עממיות והפגנות למדי, ולא ידעה את חכמת ההתפּארוּת והפּרסוּם, וגם לא משוּם שלא ניסתה לדכּא את התנועה הנאצית בעוד מועד, בתחילתה, משהו מכל אלה נעשה, ויתכן, כי אמנם לא נעשה במידה הראויה, וכי בהתחשב עם נפשיוּת ההמונים היה צריך לעשות זאת יותר וביתר תוקף, ואולם לא היו דברים אלה, שהם ברים חיצוניים בלבד, הכריעו את הכף, המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שהיתה “עממית”, “דמוקראטית” מדי, כי למעשה לא היה לה העוז להיות עממית ודמוקראטית והיתה סגוּרה ומסוגרת, והבּיוּרוֹקראטיזאציה נתנה בה אותות קשים והרפורמות שלה לא נגעו בירושה המסוכנת ביותר שקבלה מהמשטר הוילהלמיני וממשטר החפירות. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שחסר לה “חוּש שלטון” – חוּשים אחרים, כבּירים ממנו ופוֹרים יותר חסרו לה. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה משוּם שהשלימה עם העולם הזה כמו שהוא.

 

ה    🔗

אנחנו כולנו, אשר הדגל הסוציאליסטי הוא דגלנו ואשר יודעים היטב, כי לעולם לא ישלים האדם עם אי-שויון סוציאלי, עם העוני והדלדוּל והניווּן של המרוּבים, של המוני העובדים ועם שלטונם של בעלי רכוּש מעטים על החברה ועל היחיד; אנו היודעים, כי המלחמה הזאת בין החירוּת, -החירוּת האמיתית אשר יסודותיה לא בחוּקים ולא במשטר פוליטי, אלא בסדרי חברה, -וּבין השעבּוּד האמיתי אשר יסודותיו בשלטון הממון, כי המלחמה הזאת, לא תיפסק, על אף כל המכשולים וכל הירידות, וכל התבוּסות, וכי היא מוּכרחה להימשך עד סופה, עד הנצחון של השויון והחירוּת על הניווּן ועל השיעבּוּד; אנו כולנו מחפּשֹים ללמוד לקח מהכשלון הגרמני שלא היה כמותו בתולדות הסוציאליזם. אנו מחוּיבים לעשות זאת לא רק בכוח הרצון הטבעי להגיע עד חקר המאורעות שהיינו עדים להם, אלא גם בכוח הרצון להחיש את פּרוֹצס ההבראָה של התנועה הסוציאליסטית ולהיזהר שבדרכה העתידה לא תיכּשל בשגיאות שנעשו בעבר, ביחוד בארצות ששם עמדות הסוציאליזם לא נהרסו עוד. ברור: את הניסיון הגרמני אי אפשר להעתיק אל ארצות אחרות, משוּם שהניסיון הגרמני התרחש בגרמניה, כלומר, במסגרת-חברתית מדינית-כלכלית-פוליטית-חיצונית מסוּימת, והיתה זאת תמימוּת יצרה אלו היינו רוצים להסיק ממנוּ הוראות קוֹנקרטיות להתנהגוּתנו היום-יומית בארצות אחרות, ביחוד בשאלות תכסיסיות. אלא שברוּר באותה מידה, כי לא נוּכל להשאיר את הניסיון הזה ללא ניתוּח וללא לימוּד.אם אשתדל לנסח בקצרה את הליקוּיים אשר לקתה לפי דעתי המפלגה הסוציאליסטית ואשר כל מפלגה סוציאליסטית מחוּיבת בכל מצב שהוּא להיזהר מפּניהם כדי למנוע את כשלונה ומפּלתה, אציין את אלה הנראים לי כעיקריים:

שבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות אשר אין הכּרת שיתוּף הגורל מאַחדת אותם:

ודוּגמה אחרת “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” והמשפטי של הס“ד הגרמנית, או תופעת ה”בּוֹנצן" ושבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות. הסוציאליזם הרוסי (על שתי מפלגותיו העיקריות) והסוציאליזם האיטלקי היו נקיים לגמרי משלטון ה“בּוֹנצן” והסוציאליזם הרוסי לא היה נתפּס ל"קרטיניזם פּרלמנטרי כל עיקר (הן “משטר המועצות” איננו לאמיתו של דבר, יצירת הבּוֹלשביקים, כי המנשיביקים הם שהנהיגו אותו לראשונה בשנת 1905, ואותם המנשביקים יחד עם הס"ד, הקימו אותו בשנת 1917 ושלטו בו עד הימים האחרונים של תקוּפת פבּרוּאר-אוקטובּר) – וּבכל זאת נכשלו הסוציאליסטים גם ברוסיה וגם באיטליה.

כּמוּבן אפשר להגיד: הסוציאליזם נכשל, בכל ארץ וארץ, מתוך סיבות מיוּחדות שהן ספּציפיות בארץ זו ובסוציאליזם זה, ועל כן עלינו להסתפּק בלימוּד הסיבות הספּציפיות האלה ולהסתלק מהכללות. אולם בעיני לא תהיה זאת אלא השתמטוּת מעצם הפּרוֹבּלמה, דוּגמת השתמטוּת שבה נוקטים קברניטי המשטר הרכוּשני כשהם מסבּירים את חורבן המשטר הזה ואת שפל הדרגה אשר אליו הביא את האדם, בסיבות מקומיות וארעיות, גרמניות ואנגליות ואמריקניות, ואנחנו הסוציאליסטים, אם כי איננו כופרים בסיבות המקומיות-הארעיות הללו, משאירים לנו את הרשות לחתור הלאה ולהגיע עד לעיקרים הכלליים של המשק הרכוּשני, כמו שהם קבוּעים בכל הארצות הרכוּשניות, ובהם, בעיקרים אלה, אנו רואים את מקור הרע. וּבמקרה שלנו, במקרה של הסוציאליזם האירופי וגורלו, “הסיבות המיוּחדות” אינן מהוות בלתי אם נוסח אחר של אותה שאלה, כי אם אמנם הדבר כן הוא והסוציאליזם הזה, אשר שאב את תורתו ואת תכסיסיו ממקור משוּתף נכשל רצוּפות פּעם אחרי פעם, בשלוש ארצות גדולות – והן בכל ארץ וארץ היתה לו שעת כושר והוא הגיע בה לפסגת השלטון או מכל מקום להשפעה מכרעת גם על ההמונים וגם על השלטון (לא רק ממשלת קרנסקי היתה, בחדשים האחרונים של אותה תקוּפה, ממשלה סוציאליסטית, אלא גם הממשלות האיטלקיות אשר קדמו ל“כיבוש רומא” – ג’יוליטי, ניטי, פאקטה – חיו והתקיימו, למעשה, בעזרת הסוציאליסטים ובאחריוּתם), וכל פּעם הופיע הכשלון מסיבות אחרות וספּציפיות – הרי השאלה הכללית נשארת בתקפה, אלא שניסוּחה יהיה בערך כך: מדוע לא היה בכוחו של הסוציאליזם לראות ולמנוע את הסכנות המיוּחדות, שארבו לו בכל ארץ וארץ? מדוע המקור המשוּתף, אם אמנם מקור-אמת הוא, לא עמד לימין החברים הרוסים, האיטלקים, הגרמנים? ואנחנו שבים לשאלה הראשונה, לעיקרים הכלליים ולרוח הכללית אשר שלטו בסוציאליזם האירופי של המאה שעברה.

העולם מלא עתה ביקורת על הסוציאליזם, ביקורת מבפנים, ביקורת מבחוץ, והדבר מובן ואנושי עד למאד – הן מנוּצחים אנחנו, ומה קל הוא לבקר את המנוּצח, ותוך כדי ביקורת לשכוח את הכיבוּשים העצוּמים אשר נכבשו על-ידי הסוציאליזם, לשכוח את התפקיד העצום אשר הסוציאליזם, גם הסוציאליזם הזה, המנוּצח, הסוציאליזם האירופי של המאה התשע-עשרה, מילא תולדות האנושיות: כיצד הרים את העובד – את המוני העובדים – ממדרגת עבד, שבה היו שקוּעים עוד לפני מאה שנה, למדרגה של שליטי החברה הפּוֹטנציאליים, אשר גגם מוּסוֹליני וגם היטלר מוּכרחים ונאלצים להיאָחז בהם, להחניף להם, למשוך אותם אל שלטונם בכל האמצעים, כּכשרים כּבלתי כשרים, העולם מלא ביקורת על הסוציאליזם ואין לך כסיל וּבוּר אשר לא ידה בו את אַבנוֹ. אוּלי מן הביקורת הכּנה של המאמינים-המאוּכזבים עצמם המחפּשֹים את הדרך הנכונה ואת האמת, אלא מביקורתם של האויבים נלמד?

הספרות האַנטי-סוציאליסטית של השנים והחדשים האלה מרוּבת כרכים היא, אולם מוֹנוֹטוֹנית מאד. ואם נשאל אותה, את הספרות האויבת הזאת, בדבר סיבת הכשלון הסוציאליסטי, לא נקבל בעצם בלתי אם תשוּבה אחת, בדוּקה ובטוּחה: הסוציאליזם נכשל משוּם שהיה “מארכּסיסטי”, כלומר, שאַב את תוכנו האידיולוגי ואת תכסיסיו היום-יומיים מתורת מלחמת-המעמדות ומ-קוֹסמוֹפוֹליטיות". ואם כי צלצוּלה של התשובה הזאת ממלא עתה חלל כל העוּלם ולכאורה קיבלה את חיזוּקה בעוּבדה, כי בארצות הפאשיסטיות נוּצח הסוציאליזם על-ידי התנועות הדוגלות בשם “אַחדוּת האוּמה” ולאוּמיוּת קיצונית – בכל זאת אין היא אלא הבל הבלים. כדי לראות זאת די לזכור את גורל רוסיה, שבה נוּצח הסוציאליזם על-ידי דגל מעמדי ובין-לאומי דוקא. ואולם גם בלי הוכחה חיה זאת, אין כל ממש בתשוּבות “אַנטי-מארכּסיסטיות” אלו ּ.

מלחמת מעמדות איננה מין דוֹגמה כנסיתית, אשר מישהוּ – במקרה דידן: קארל מארכּס – המציא אותה, בנה עליה וציוה על בני האדם להתנהג על פּיה (אגב: גם הדוֹגמות הדתיות נוצרוּ לא סדרך הפּשוּטה הזאת), עד אשר לקתה האנוֹשיוּת מחינוך מסולף ומטמטם זה. למעשה, מלחמת המעמדות היא מציאוּת של חיים, וּמארכּס לא המציא אותה, אלא גילה בה גורם של ההיסטוריה האנושית (לפי גירסה אחת: את הגורם המכריע, לפי גירסה אחרת: את אחד הגורמים), כשם שמלומדי הבּאקטריוֹלוֹגיה – למשל – גילוּ כמה וכמהחידקים כגורמי המחלות. וּכשם שהיה זה מחוּסר כל טעם אלו באו האנשים להלחם – נאמר –בסיפליס, על-ידי קריאות “הלאה שאודין – למה גילה (או לשם הקבלה שלמה: למה המציא) לנו ‘ספירוחיטה פּאלידה’?” כך מחוסר כל טעם לבוא וּלבטל את התופעות הקשוּרות במלחמת המעמדות על-ידי קריאות: "הלאה מארכּס – למה המציא לנו את תורת המעמדות ". גם אנשי המדע לא הודו מיד באמיתוּתה של תורת החידקים, ואף לחמו בה לא מעט, ואוּלם המחלות עשו את שלהן במשך אותה התקוּפה הארוכה שלפני כהן ופּאסטר וגם במשך עשרות השנים כשכהן וּפּאסטר כבר גילו את תגליותיהם, ואנשי המדע נמנעו מלהכיר בהן. וכן גם עשתה מלחמת המעמדות את שלה לפני מארכּס וקודמיו, והיא גם פועלת בארצות אשר “ביטלו” את תורת מארכּס על ידי החוק ואסרו להזכירה בדפוּס ובעל פּה.

ואַדרבה, דוקא בממלכות הפאשיזם “האל-מעמדי” היא לבשה צוּרה אַכזרית ביותר. אם הבּוּרגנוּת בוחרת לקרוא את שלטונה המעמדי דוקא בשם: “אַחדוּת האוּמה” הרי הדבר מוּבן מבחינת אחיזת העינים והתרמית הציבורית, ואוּלם הופעת מלחמת המעמדות לא נעלמה על-ידי כך לא מהחברה האיטלקית ולא מהחברה הגרמנית. מכל מקום לא על הסוציאליסטים רובצת האחריות להופעה הזאת, וּכשם שפּאסטר מעולם לא היה חסיד של “חידקים” ולא גידל אותם ולא

עודד אותם לפעולתם המהרסת, כן גם הסוציאליסטים אינם “מחסידי מלחמת המעמדות” כשלעצמה וכל מי שמוקיע בקולי קולות וּמתוך שאַט-נפש את אי-המוּסריוּת של המלחמה הזאת או את הנזק החברתי הנגרם על ידה, אַל נא יפנה אל הסוציאליסטים, אלה התכּונוּ וּמתכּונים – הם היחידים! – לביטוּל ההופעה הזאת על-ידי ביטוּל יסודה, שהוא קיוּם המעמדות. כל תוכן הסוציאליזם הוא: מלחמה במלחמת המעמדות. ולשם כך הם מגלים לעיני רבים את חלקו של המכאניזם החברתי התלוּי בגורם זה.

ואשר ל“לאוּמיוּת הלקוּיה” של הסוציאליזם האירופי, הרי אמנם יש יסוד לטענה הזאת, כלומר: בחוגי הסוציאליסטים במאה שעברה היתה אמנם שֹוֹררת התעלמוּת ידועה מהגורם הלאוּמי ומערכי האוּמה, ואוּלם לא הסוציאליסטים בלבד המציאו את ההתעלמוּת הזאת, אלא היתה נחלתם של רבים מן הדמוקראטים והליבראלים ואנשי המחשבה והרוח שבאותה תקוּפה, והיא גם, במידה מרוּבה, נשארה הלכה בלבד, אשר לא חדרה להמוני העם ולא שינתה דבר בחייהם ובהרגשותיהם היסודיות. ואחרת גם לא יכול היה להיות, באשר ההלכה הזאת נתקלה במציאות צרפתית, גרמנית, רוסית וכו‘, כלומר, בעצם היותו של הסוציאליסט איש צרפתי, גרמני, רוסי וכו’ – ולמציאות הזאת לא יכלה. אמנם, ג בתורת הלכה בלבד גרמה ההתעלמוּת הזאת להרבה תקלות. שגיאות וטעוּיות, מהן גם פאטאליות מאד, והן הן שגרמו לחולשת הסוציאליזם בימים הנוראים של אבגוּסט שנת 1914 (האמונה התמימה באפשרות להרוס את המחיצות שבן הקיבוּצים הלאומיים על-ידי אירגוּנים על-לאומיים וכינוּסים בין-לאומיים; האדישוּת לשאלות הפוליטיקה החיצונית, אשר אינן, כביכול, בלתי אם משֹחק של דיפּלומטיה זידונית והפרולטאריון המסוּגל לבטלו ברגע המכריע על-ידי מעשה נועז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאומי של העמים המדוּכּאים או מחוסרי מולדת וכו'), אלא שגם בקרב הסוציאליזם אשר לפני המלחמה היו זרמים אשר התקוממו נגד ההלכה הכוזבת (ז’ורס, חלק מן הבּלגים, חלק מן הבּרנשטיינאים הגרמנים. כמעט כל המפלגות של העמים אשר טרם הגיעו לעצמאוּת או לאבטונומיה לאוּמית) וההלכה נתבטלה כליל ב-14 לאבגוסט שנת 1914. מאז שוּב אין מפלגה סוציאליסטית שר לא תעמוד ברוּרות ומפורשות על הבסיס הלאומי, ופחות מכוּלן יש להאשים ב“ליקוי הלאוּמיוּת” את המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, אשר גורלה המר גרם לה לשמש ליקבידאטור לחטאי האימפּריה הגרמנית, והיא נשאה בגורל הזה בנאמנות, העמידה את עצמה, בהכּרה, לשירות המדינה הלאומית, וגם השֹיגה למדינה הישֹגים מרובים ובעלי-ערך. ולא רק הסוציאליסטים אלא גם הקומוּניסטים – מכל מקום בארץ היחידה אשר בה הועמדו בניסיון של שלטון, ברוסיה המועצתית – הסתלקו מ“אַ-לאוּמיוּת” או “אנטי-לאוּמיוּת”, ובעזרת תורת “הסוציאליזם גם בארץ אחת” הם משקיעים את כל מרצם ואת כל כוחותיהם בבנין ארצם בלבד (וזה היה הטעם של המלחמה, מעל לכל הטעמים האישיים, בין ה“טרוצקיזם” המנוּצח ובין ה“סטאליניזם” המנצח, וזה גם סוד הנצחון של “סטאליניזם”אשר כל תורה המקוּבלת היתה נגדו, וּכל-זאת ניצח, בכוח המציאות הרוסית).

ואם נסלק את שתי האשמות האלה – “מלחמת המעמדות” ו“אַנטי-לאוּמיוּת” – ונוסיף להקשיב לטענות האויבים, לא נציל מפּיהם כלוּם, מלבד דברי גידוּף וחירוּף והבעת שנאה מעמדית, המלוּוה בכל מיני דקלוּמים, גזעיים, פּאתטיים, “גראנדיוֹזיים”, פסבדו-מדעיים, “תפיסת-עולמיים” אפילו “פּסיכו-אַנאליטיים”, ולמעשה נבובים ומחוּסרי כל מחשבה ברוּרה וגם כל הרגשה כנה. ואז ידענו: מפּי אויבים לא נחיה. מאלה לא נלמד דבר. הסוציאליזם האירופּי מחוּיב להעביר בעצמו ובכוחותיו תחת שבט הביקורת את רוחו ואת מוּשֹגיו ואת מעשיו.

“דבר” ה' תשרי – י“ט חשון תרצ”ד (8.11.1933–25.9)