ביום פרוס שנת האזרחים החדשה, נדפסה על דפי “דבר” קריקטורה המתארת ילד קטון, המציץ בעינים נבהלות מאחורי הדלת הפתוחה למחצה אל חללה של שנת 1946 — ושואל: “האין עוצר?”. מחבר הקריקטורה התכוון בעיקר לרמוז על התרחשות הימים האחרונים בירושלים ובתל־אביב וסביבותיה, על “משלחת העונשין” שבאה על הישוב היהודי בצורת עוצר ומאסרים וחיפושים, מטרידים ומעליבים; אבל יש בו בשרטוט ארעי זה לרמוז גם על משהו כולל יותר מהרגשת התקופה האומללה הזאת בעולם כולו, ובשורה הראשונה בעולם היהודי. איש לא פילל, ששנת השלום הראשונה אחרי הטבח, ההרס והיסורים שלא היו כמותם בתולדות התרבות האנושית, תפרוס בחופת עננים כה שחורים וכה רבי־אימים. בעוד השתוללה המלחמה בעולם, נוצרה הרגשה שזאת היא מלחמת האור והחושך, ומכיוון שאנו נושאים מורשה של אמונה בנצחון הסופי של האור על החושך, של הצדק והמוסר על הרשעה והברבריות, לא יכול היה גם כוח הדמיון הפסימיסטי ביותר לשוות לנגדנו את הדמות הנעווה והקודרת של המציאות, כפי שנתגלתה בתקופה זו.
דומה, שסערת־חימה וסופת־זעף מטלטלות את העולם ומאיימות להפוך את הכל לתוהו ובוהו. הכל נושם ונושף וזועף ומעלה קצף. זועפים המנוּצחים על שהפסידו את המלחמה וזועפים המנצחים על שהפסידו את השלום, קודם כל את השלום הפנימי, את שיווי־המשקל הנפשי, את היכולת להחלץ מן המבוכה שהוכנסו לתוכה בעצם ידיהם ע״י תחבולות המלחמה הגדולות והנפלאות, שבהן הכריעו את האויב. החרטה והנוחם־המוסרי אשר במוצאי מלחמת העולם הקודמת השרו, לזמן קצר לפחות, מעין רגש של סליחה וחסד על העולם, נעדרים הפעם לחלוטין. נשתכחה אפילו הלשון שהיתה משמשת פעם ביטוי של נימוסין אנושיים, גם בשעה שתוכה לא היה כברה. מה שהיה נראה בעינינו לפעמים כקליפה חיצונית של התחסדות, נהפך בתקופה זו למקור של געגועים, לאידיאל רחוק שגז ואיננו. כי על כן אגרוף הברזל העטוף עטיפה של שיראין, פגיעתו בכל זאת פחות חמורה מאשר זה הגס והמחוספס, הדש את הבשר ואת הנפש ללא מעצור וללא כל מידה של בוּשה.
אנו, היהודים, הנוטלים תמיד תשעה מעשרת הקבים של כל פורענות היורדת על העולם, נוטלים גם הפעם תשע מבין עשר המידות של הזעף הזה. במה אשמנו? במה אשמנו לעצמנו אנו יודעים, אך במה אשמנו לעולם? האויב המשותף של התרבות האנושית עשה בנו שמות במידה שלא עשה בשום עם. מיליונים מאתנו נרמסו והומתו בכל המיתות המשונות. הנשארים לפליטה משרכים את דרכם כצללים על פני נתיבות עולמם החרב והשומם, העמלקים שבכל העמים מזנבים בהם את כל הנחשלים, אלה בפרעות בלתי אמצעיות ואלה בתכונה גדולה לפרעות לעתיד לבוא. ואנו הרי עמדנו במערכות המלחמה הזאת שכם אל שכם עם כל המתקוממים נגד ממלכות הזדון של הנאציזם והפאשיזם. מאות אלפים (יש אומדים את מספרם במיליון ומעלה) של יהודים שרתו באמונה ובמסירות נפש בכל צבאות עמי הברית; הפועלים היהודים בכל העולם נרתמו למאמץ המלחמתי; הכוחות האינטלקטואליים של היהודים — ידם רב להם בכל ההמצאות והתחבולות שהכריעו את הכף והביאו לבסוף את הנצחון על העריצות. ולמה ניתך עלינו הזעף הזה כברד של אבני אלגביש?
צאו וראו מה אירע לנו כאן בארץ. הננו כאן כשש מאות אלף יהודים. העם המוכה, הנפוץ והמנופץ במשך דורות רבים, התחיל מתקבץ מחדש על אדמת מולדתו. לא באנו הנה כשודדי לילה, כי אם בזכות, בזכות היסטורית ובזכות משפטית. לא באנו לרשת עמל זרים וקנין זרים, הבאנו הנה את עמל היהודים, את עמל כפינו, את הוננו ואת אוננו הגופני והרוחני. מצאנו את הארץ שממה ושוממה; העמים שכבשוה מידינו או שפשטו עליה אחרי כן, מצצו את לשדה, זרעו בה את כל מדוי מצרים והפכוה לארץ אוכלת יושביהּ. והנה נגענו בה, וחסד נעוריה החל להתגלות מחדש. לשום עם ולשום כובש זר לא נענתה הארץ הזאת, לא לרומאים המערביים ולא לרומאים המזרחיים, לא לערבים, לא לנוסעי הצלב הנוצרים, ולא לתורכים ולא למצרים, כי אם לחלוץ העברי שהתחיל לנטוע בה ציביליזציה חדשה ולהצמיח מתוכה תרבות חדשה, שסיקל אבניה, ייבש את ביצותיה, חשף את מקורות מימיה, בנה כפרים וערים, הקים חרושת, החיה את לשונה ואת תרבותה העתיקה, הסיר מעליה את בגדי אלמנותה ושיווה לה פנים רעננים וצוהלים לקראת יעודה ועתידה: להחזיר אל חיקה את בניה האובדים. במה אשמנו לה לארץ הזאת? האם הריעונו לה או היטבנו לה? במה אשמנו לעם, ששלטונו המדיני פרוש עליה? האם הצרנו את גבולותיו או הרחבנו אותם? האם ערערנו את שלומו ואת בטחונו או ביצרנו אותם? ולמה הזעף הזה, הניתך עלינו ע״י נגידיו ושליחיו ועושי דברו?
זעף זעף, זעף — מכל עבר ומכל פינה. זעף ההודעה של מיניסטר החוץ הבריטי; זעפו של החרם הערבי על התוצרת העברית, שאף הוא כנראה, אינו אלא פרי זעפם של שליחים קולוניאליים, המומחים מאד לסכסך עמים בעמים. זעפו של עוצר רע, שהפך את ירושלים העברית למעלה משבוע ימים כאילו למאורה של פושעים, ואנשיה נאסרו ונעצרו ונחקרו לאלפים מדי יום ביומו, ובתי־כנסיותיה נבלשו בצורה מעליבה ומרגיזה. זעפם של עתונים, של כמרים, הגמונים ופרשנים מדיניים, המשתדלים ליצור אטמוספירה של איבה והשפלה מסביב לענין היהודי והציוני, אם בקשר לועדת־החקירה האנגלו־אמריקאית או בלי קשר אליה.
בימים האחרונים ביותר הדביקנו זעף זה בצורה מיוחדת במינה באמצעותו של אדם, העומד בראש מוסד בין־לאומי, שמטרתו להשביח במקצת את זעפו של עולם, את זעף התוצאות של המלחמה שעברה, ולהקל את הסבל שהומט בעטיה על מיליוני אנשים. הגנרל מורגאן, מנהל אונרר״א בגרמניה, לא היה בודאי מסיח לפי תומו בספרו לעתונאים על ה“ארגון החשאי” של היהודים לברוח מאירופה, כשהם בריאים ושלמים וכיסיהם מלאים כסף, ללא כל סיבה אחרת אלא מתוך רצון לכבוש את העולם, “להיות כוח עולמִי”. נראה, שמישהו השיא אותו למלא שליחוּת אומללה זו. ולא קשה לנחש את הכוונה שבדבר: הנה מתחילה ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית בעבודתה. התחלה זו עומדת מצד אחד בסימן המדיני של החלטות הקונגרס האמריקני, ומצד שני בסימן העובדתי של נהירת יהודים בלתי פוסקת מארצות אירופה המזרחית אל נקודות ריכוז, המקרבות אותם לשבילי העליה לארץ־ישראל. וגדולה הסכנה, כגודל הסכנה של הפצצה האטומית, ומן ההכרח ליצור אמצעי התגוננות מפני סכנה זו, ואין לך אמצעי טוב מזה מאשר להפריך את עצם הענין של סבלות היהודים, של רצון היהודים לעליה, ולהכניס ללבותיהם של העמים, הפתוחים תמיד לחשדות ולקטרוגים על אומתנו, כי כל זה אינו אלא ערמה בדרך השתלטות היהודים על העולם.
זמירות ישנות! ימיהן כימי שנאת עולם לעם עולם. כשגלשה פעם סאת ההתעללות באומה המושפלת הזאת על גדותיה, הטיחה היא כלפי בת־בבל השודדה קללה נמרצת, שלא היה כמוה לגודש של רוגז וכעס. אנו לא נקלל את עמו של הגנרל מורגאן שיגיע לאושר כזה וילין בטוב וביקר כאלה, שהגיעו אליהם היהודים באירופה, לא רק אלה הנודדים, כשפניהם טובים ולבושם נאה וכיסם מלא, כדי להסתופף במחנות שבגרמניה ואיטליה ולאכול לחם עצב על שולחנה של אונרר״א, הג׳וינט ואחרים, אלא אפילו אלה השרויים בצל קורתם ה“שלוה” באנגליה ובארצות הברית. אבל מותר לנו לשאול שאלה צנועה: נניח שזה נכון, שהיהודים אינם נודדים מאליהם, אלא יש ״ארגון חשאי״ המארגן את הנדידה הזאת — ומה בכך? לאיזו מטרה מארגן אותם הארגון הזה? האם כדי להתנפל על “הסיטי” של לונדון ולשדוד שם את הקופות? הוא מארגן את מעט הצאן הנפוצה שנותרה מן הטבח הגדול, כדי למלט את נפשם ואת נפשות ביתם מעמק הבכא שבו פזורים עצמותיהם ואפרם של אבותיהם, אחיהם וילדיהם, ושבו נטויה עדיין היד האכזרית להשחית גם את שאריתם! האם אפשר בכלל לארגן נדידת־חורף כזו של אנשים, נשים וילדים, אם באמת הם שרויים בשלוה ואין יד הגורל דופקת בהם ומטלטלת אותם? ינסה נא הגנרל מורגאן, הידוע כאחד מטובי המארגנים הבריטיים, לארגן, בלי כוח כפיה צבאי או משטרתי, נדידה כזאת מבין יושבי האי הבריטי הבלתי יהודים, לגרמניה של היום, ללא כל סיכוי אחר מאשר להתענות במשך זמן בלתי מוגבל בחיים עלובים של אמיגרנטים, ולחכות לאפשרות של עליה לארץ, שבה יצטרכו לעמול ולהתענות ולהתנסות בנסיונות קשים מאד עד אשר יכו בה שורש ויגיעו לידי אפשרות של קיום אנושי — ינסה נא הגנרל מורגאן ויווכח אם ימצא אפילו עשרה אנשים אנגלים שיענו לו!
ואכן, אין אנו מתכחשים. קיים ארגון כזה. הוא איננו “חשאי”, אלא גלוי וידוע ומפורסם מאד — זאת היא ההסתדרות הציונית. היא מארגנת זה למעלה מחמשים שנה את היהודים ל“יציאת מצרים”. אילולא היו היהודים אוטמים את לבם כאשר עשו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה במצרים של פרעה, אלא היו רואים בעין פקוחה את המתרגש לבוא עליהם והיו נענים בעוד מועד, ואילולא היו נושאי המורשה של פרעה בזמן הזה מקשים את לבם וחוסמים לפניהם את הדרך — היו ששה מיליונים מהם נמלטים מן ההשמדה, ולא היה שוב צורך בשום ועדות חקירה על מצב היהודים ועל עתידה של ארץ־ישראל. אבל היהודים חיו חיי־שעה ולא שעו לאצטגנינות של גורלם. עתה נשמדו, נרמסו, נעקרו. נשארו מתי מעט, מוּכים, דווּיים ונבוכים, אבל מה שצפוי להם בארצות מגוריהם שבאירופה הם יודעים כבר, ברובם המכריע; ואם רע להם או טוב להם, הם נענים ויוצאים לנדודי־מדבר חדשים, בדרכים משובשות, בקור ובסופות שלגים, וחותרים אל דרך הצלתם והצלת עמם — ואשרי הידים המטפלות בארגון נדידתם, בארגון יציאתם ובארגון העפלתם ארצה!
ולמה הזעף הזה? האם יש כאן חטא כלפי משהו ומישהו? האם רק מי שיש בידו כוח ברוטלי מותר לו להסתער ולכבוש ולנחות בדרכים אמפיביות, להכות, לפוצץ, לפזר כמוץ את כל העומד על דרכו, גם אם זה כרוך במיליוני קרבנות ובהריסת נכסי חומר ונכסי רוח לאין שעור — ולמי שאין כוח אחר מלבד מקל הנדודים, ואינו מפיל ארצה אף אחת משערות ראשו של שום איש, רשאי כל אחד לצוות עליו “סטוֹפ” ולהכריז עליו כעל נוכל ואיש מזימות, המעמיד פנים של מסכן והוא רק גונב את הדעת, ועצם כוונתו היא להגיע שלא ברשות לארץ ישראל ולהשתלט ע״י כך על העולם? אנו היהודים מתבדחים, כידוע, על לב רע. בגרמניה שלפני היטלר היתה נפוצה בדיחה בדבר יהודי אחד שבא ביום השבת אל שערי בית־התפלה. כרטיס לא היה בידו, והוא אומר לשמש הניצב ליד הדלת שברצונו להכנס ולקחת את המטריה שלו שהשאירה שם רגעים אחדים לפני זה. אבל השמש פורש את שתי ידיו וחוסם בפניו את הדרך ואומר לו: “גנב שכמותך, יודע אני את מזימותיך. כוונתך להתפלל! לא. לא תכנס!” ואנו הרי לא הכחשנו את זה מעולם שכוונתנו “להתפלל”׳ ואין רשות לשום גבאי ולשום שמש לשלול מאתנו את הרשות לתפילה זו.
או שמא בא הזעף הגדול הזה משום שהנודדים הללו מבלבלים קצת את חשבונותיו של מיניסטר החוץ הבריטי, אשר דימה בנפשו שהיהודים המסכנים כבר אינם מסוגלים כלל לגרום “כאב ראש” למישהו, והנה הם “מתחצפים”, מעיזים להתגונן, אינם נשמעים לפקודה ואינם נכנעים לגזירות “ללא תנאי”?! לא פעם ולא פעמים הזהרנו מפני הטעות שבחשבון זה, ואנו מצוּוים לחזור על אזהרה זו: אם רצון הקיום של העם היהודי גורם ״כאב־ראש״ — לא ימצא העולם מפלט ממנו. היהודים לא יקבלו את העצה של מיניסטר החוץ הבריטי לשוב וללקוט את בהונות רגליהם וידיהם מתחת לשולחן אויביהם, ולראות את תעודתם האנושית הנעלה בזה שיסייעו בכשרונותיהם לשיקומה של אירופה זו שאדמתה רוותה את דם מיליוני אחיהם ואווירתה מלאה עדיין אנקת קרבנותיהם. הם רואים את תעודתם הלאומית והאנושית בשיקומו של עמם ההרוס והנשחק לעפר — והם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יפרצו את משוכות הקוצים ואת מחסום הרשעות החוצצים בינם לבין ארץ מקלטתם ותקותם. “ילדים שקטים” לא יהיו, הם יתגוננו ככל שיוכלו על זכות קיומם. הארגון “החשאי”, ששמו הסתדרות ציונית, ימשיך לארגן את יציאת היהודים מאירופה ואת עלייתם לא״י היום, והוא מצוּוה לנער מחר גם את יהודי אנגליה ואת יהודי אמריקה משארית חלומותיהם ואשליותיהם, ולהניע אותם לעזוב את דודי הבשר “הרבים והעצומים” ולהציל את עתידם ואת עתיד ילדיהם.
איננו משעשעים את עצמנו באמונה, כי קל יהיה לנו לעמוד נוכח הזעף הזה של העולם המשתולל סביבנו. אנו יודעים היטב את חולשתנו, אבל אנו יודעים גם שאין לנו כל ברירה אחרת, ואנו לוחמים את מלחמתנו כש“גבנו אל הקיר”. על אף הכל, על אף הכל, על אף המציאות הקודרת הזאת שהעולם כולו נתון בה בתקופה זו, הננו מאמינים כי מתחת למפולת הרוחנית והמוסרית לוחשת עדיין הגחלת האחרונה של המצפון האנושי, והיא מחכה לרוח טובה שתפיח בה ותהפכה ללהבה. אם אנו שוגים באמונתנו זו, הרי קרוב לודאי שהעולם צועד לקראת קץ ההיסטוריה שלו; אם איננו שוגים — לא אבדה תקותנו, כי בשלומו המוסרי של העולם יווצר מקום גם לעולמנו אנו. לעת עתה אנו מציצים כולנו, כמו הילד הקטון שבקריקטורה הנזכרת, בעינים נפחדות לתוך חלל העולם הזועף, ושואלים זה את זה את השאלה התמה, ללא תשובה וללא קורטוב של תנחומין: “האין עוצר?” האין עוצר ועוזב?
תש״ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.