באבטוביוגרפיה שלו כותב הרצל; “אינני יכול להזכר כי הייתי פעם במצב־רוח כה מרומם, כמו בשעה שכתבתי את הספר הזה. היינה אומר כי שמע מעל ראשו משק כנפי נשר, שעה שכתב שירים ידועים. גם לי נדמה, ששמעתי מעין משק־כנפים כשכתבתי את הספר הזה”. הרצל מדבר על משק־כנפים סתם. זמן רב לא ידע בעצמו אם מה שכתב הם דברי־הזיה, נושא של רומאן, או משהו רציני מאד, הנוקב עד תהומות הגורל ההיסטורי של האומה הישראלית. אחד מידידיו הותיקים, שבאזניו קרא את כתב־היד, פרץ בבכי; אך זה לא היה בכי התרגשות של יהודי שנגעו הדברים עד לבו, כשנחשפו לפניו שבר חלומו ופשר מאוייו של עמו, אלא דמעות־עצבון של רע, בחששו כי תבונתו של ידידו נסתרה ונתבלבלה. על הרצל עבר אז משבר קשה, הוא ראה צורך בכך לנסות את עצמו אם אמנם לא אבדו עשתונותיו, והוא שמח מאד כאשר עמד בתפיסה ראשונה על דיוקו של חשבון מסוים; “אם כן, הוא קרא, לא בגדה בי, כנראה תבונתי עד גמירא”.

עתה אנו יודעים את משמעותו של משק כנפיים זה בבהירות גדולה יותר משידענו זאת במשך כל השנים. זה היה היסעור, הצפור המבשרת סערה, אשר השיקה על ראשו של הרצל והעירה את רוחו על צפונות ישראל, על הטרגדיה הגדולה המתרגשת לבוא, על דרך המפלט ועל כבשונה של הגאולה, שעליה נועד העם להיאבק. ככל שאנו הופכים בדפי “מדינת היהודים” (ואנו חייבים להפוך בספר הברית והאָלה הזה בכל שעה), הולכת וגוברת השתוממותנו לרוח הכבירה שפעמה את האיש הנפלא, אשר בתקופה השקטה ביותר בגלות ישראל הכה בכפתור בכוח כה עצום עד אשר רעשו כל ספי האשליה שיהדות העולם היתה שקועה בה. כי על כן נכתב הספר הזה בימים שהאמנציפּציה היהודית עמדה במעלת הצהרים. פה ושם נראו אמנם כתמים אפלים ב״שמש״־צדקה זו; מצוקת היהודים ברוסיה וברומניה, גילויי אנטישמיות מעליבים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה. אבל האמונה בקידמה האנושית היתה במלוא יקודה. הסוציאליזם נמצא בעצם הסתערותו וכיבושיו הגדולים.

הוא נשא בכנפיו את בשורת החרות והשויון לאדם ולעם. על פני רחבי תבל היה חופש התנועה. מי שצר לו במקום אחד יכול היה ללכת למקום שני. שערי “העולם החדש” שמעבר לים היו פתוחים לרווחה, ו“בחוצותיו התגולל כסף תועפות”. יהודים שלטו בבורסא, חלשו על העתונות, זו “המעצמה השביעית” המהוללת, בלטו מאד בחיי הרוח, חלקם היה רב גם בחרושת המעשה ובמסחר העולמי. בארצות ידועות הגיעו גם לדרגות גבוהות בפוליטיקה ואפילו בצבא. פני האוקיינוס של החיים היו חלקים למדי. המשברים שנתחוללו פעם בפעם היו חלקיים ולא היתה צפויה מהם סכנה בלתי אמצעית. והיו דרושים לכך חושים היסטוריים דקים ומפותחים מאד כדי להבחין באותות המבשרים רעה. היהודים, רוב רובם של היהודים לא הבחינו בהם. העניים והמצוקים שבאירופה המזרחית, נשאו בסבלות גורלם כעם יודע גולה ולמוד יסורים; מה שביקשו הללו בתפילותיהם היה מעט “פרנסה בריווח”, מעט “זכויות” כדי לסחור אל הירידים המרוחקים מתחום המושב, מעט מארה בפגומי־הגויים המציקים להם על לא עוון בכפם. אך אלה שמרו בלבם בכל זאת על תפילה זכה נוספת, לא ממשית ביותר, אלא שבצר להם מצאו בה מפלט לתנחומי־נצח; ו“תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. לעומתם, המתבוללים והעשירים שבאירופה המערבית והמרכזית בנו לעצמם, אלה טירת־רוח ואלה טירת כסף, ובטחו באיתן חומותיהן כי תעמודנה להם בכל העתות בצרה.

והנה, דוקא מבין יהודי המערב והמתבוללים הללו יצא האיש אשר הפריע את השקט בעולם היהודי והפך את שִליַת־הבטחון שלהם על פניהם. אותו הידיד הותיק של הרצל אשר פרץ בבכי כאשר קרא באזניו את כתב־היד של “מדינת היהודים”, אולי בכה על עוד דבר אחד, אשר העלים מהרצל; הוא בכה על העולם היפה הזה שהוא הרס אותו לעיניו, על התעודה המהפכנית הזאת שאמרה ליהודים לזקוף את ראשם, בשעה שהללו עמלו לטשטש את עצמם, להעלם בתוך סביבתם, לרמות את הגויים שהם שרויים בתוכם כי אינם קיימים כלל, כי “כמונו כמוכם”. כלפי חוץ השתדלו לבטל את התעודה הזאת, ללעוג לה, להגדירה כפרי של טירוף דעת, אך בפנים נפשם נבהלו מפניה, מפני האמת שבה, מפני ההעזה שנטל הרצל לעצמו לגלות את הרז הזה, אשר נוח היה להם כי ישאר סתום ובלתי מגולה, ולהעיד לעיני העולם שהנה הולך וקרב יום־הדין־הגדול לעם היהודי, לעם היהודי כולו, ואם לא ימלט את עצמו בעוד מועד למבטחי־מולדת, אחת דינו לכליה.

“האָלה”, שבספרו של הרצל “מדינת היהודים” נתקיימה במידה יותר גדולה ובצורה איומה יותר מכפי שהוא עצמו חזה אותה. על אף האספקלריה המאירה שהיה מחונן בה, עוד הגה מידה רבה של אמון לעולם וחשב אותו לטוב יותר מכפי שנתגלה. את המצב של שפלות, בו נתונים היהודים בין הגויים, ראה בבהירות רבה. הוא ידע כי אין מנוס ממצב זה לא בהתבוללות ולא בכסף, לא בהגירה ולא בצדקה גדולה. אך את הכליה הוא ראה ככליה היסטורית ולא שיער כי היא עתידה לבוא בצורה פיסית אכזרית כזאת, בצורה של השמדת מיליונים יהודים בבת אחת, ובודאי שלא שיער כי היא תתחיל דוקא מאותו מקום בו שנאת ישראל נתכנסה במאה הי״ט בתחומי הרעיון וההטפה בלבד, ולא נתגלו בה שוב הסימנים הברוטליים של טבח יהודים ממש, כמו שנתגלו מפקידה לפקידה בארצות אירופה המזרחית. הוא לא שיער ולא יכול היה לשער שכל העולם האירופי והאמריקני יעמוד על דם היהודים האלה בשויון נפש, כי יראה כיצד אנשים, נשים וטף מובלים כצאן לטבח, ועל אף התרבות הגדולה שלו לא יזדעזע מצפונו ולא ימצא בקרבו את הרוח ואת הכוח להתייצב בפרץ. הוא האמין ביציבותה של “ההכרה המודרנית” ולא העלה על דעתו כלל שבארצות התרבות אפשר לחוקק חוקים מיוחדים נגד היהודים, שאפשר לנשל אותם מרכושם כאשר היו מנשלים אותם בימים מקדם. כי על כן יביאו מעשים כאלה בהכרח לידי “משברים כלכליים” הפוגעים לא ביהודים בלבד. להיפך, הוא האמין אפילו כי “לא רק בבתי התפילה של היהודים יתפללו להצלחת המפעל הזה אלא גם בכנסיות של הנוצרים”, שאומות העולם תהיינה מעונינות ונכונות לסייע בידינו לפתור את שאלת היהודים בצורה אנושית, ולא רק אנגליה, אלא אפילו גרמניה, אפילו רוסיה, אפילו האפיפיור ברומא. חליפת המכתבים הענפה שלו, תזכיריו, מסעותיו, יומניו, כל אלה חדורים אמונה, כי העולם שיועמד בפני ברירה בין היהודים כ“קציני המהפכה” העולמית, לבין פתרון השאלה ע״י “מדינת יהודים”, יבחר בשניה, ואנו נפרד מעולם הגויים כ“ידידים מכובדים”. כי אפשר לא זה ולא זה, כי אפשר פשוט להעמיד אלפי תליינים ולהשתמש בהמצאותיו הגאוניות של הרוח האנושי כדי “לפתור” את השאלה בדרך של השמדה, כי אפשר להן לאומות מתקדמות מאד לשאת את העינים למעלה, אל אלהי הצדק, החרות והדמוקרטיה, ויחד עם זה לשמוח בעומק הלב שאחרים פותרים את השאלה היהודית באופן “רדיקלי” מאד, ולא זו בלבד אלא שאפשר להם לעמים תרבותיים בתקופה זו לסייע באופן ישר או בעקיפין למעשה השמדה זה ולרחוץ, תוך יראת שמים מעושה של פונטיוס פילטוס, את הידים, כדי להעיד על עצמם בעיני ה“לורד” השוכן במרומים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה — את זאת לא חזה גם הרצל הגאון, הצופה לנבכי ההיסטוריה.

אכן, “האָלה” נתקיימה בצורה איומה ביותר מכפי שהוא חזה אותה, אך “הברית” נתקיימה רק בחלקה הקטן. היהודים שמעו, נדהמו, נבהלו, הסכימו, התלהבו, התנגדו — אך ברובם המכריע לא התייחסו ברצינות מלאה לא לחזוּת הקשה ולא לבשורת הגדולה המעודדת. הם התנחמו בחיי שעה, ולא ידעו כי “השעה” תהיה קצרה כל כך. רק אלה ש“מדינת היהודים היתה בלבם”, כדברי הרצל, נתנו את ידם לברית הזאת באמונה ונשאו את משך הזרע שלה דרך כל תהפוכות עולם ואסונות האומה, עד המאבק האחרון, החמור והמר, שאנו עומדים בו עתה.

ההתפתחות היתה אמנם שונה במקצת מכפי שהרצל תיאר לעצמו: “יתנו לנו את הרבונות על שטח אדמה המספיק לצרכי עמנו — את השאר נעשה בעצמנו”. אך הם לא נתנו. וגם משהסכימו לבסוף “להביט בעין יפה”׳ המירו מיד את היפה ברעה ובקשיחות לב ולא נתנו ואינם נותנים גם עתה, לאחר שעברו חמשים שנה, לאחר שהוכחנו לעיני כל העולם שאכן יכולים אנו לעשות בעצמנו את השאר בצורה מפוארת ותרבותית, ולאחר ששאלת המולדת והעצמאות הלאומית אינה שוב שאלה של החלצות מן ההשפלה ומן הלחץ של האנטישמיות בלבד, אלא שאלת חיים או מות לאומה הישראלית. ההתפתחות היתה בדרך של מאבק מדיני, לא רק בהיכלי מלכים ונשיאי מדינות, אלא בעיקר על אדמת ארץ־ישראל עצמה. כל מה שעשינו עד עתה בארץ, העליה, ההתיישבות, יצירתנו הכלכלית והתרבותית, כל זה כשלעצמו היה מאבק מדיני קונסטרוקטיבי מאד, וכל זה היה גם צבירת־כוח לאותו מאבק מדיני שעתידים היינו לעמוד בו כעת, ושהגיע בעצם הימים האלה לנקודת משבר חמורה.

זכותו הגדולה של הרצל בספרו “מדינת היהודים” היא בזה, שהוא העלה בשר וגידין על חלומותיו ומאווייו המופשטים של העם; ביטא אותם במושגים ריאליים של הזמן, הפיח רוח דאגה בשלווים ובשקטים, ורוח של התקוממות קדושה במודאגים ובמודרכי מנוחה. על אף הקשיים העצומים שאנו נאבקים עמם עתה, אנו רשאים להגיד בבטחה שלא היתה זאת הזיה, כי אם מפנה מהפכני בדרכו ההיסטורית של עם. “היהודים שירצו בכך יגיעו למדינת היהודים”. האמת הניצחת הזאת נהפכה כבר בחלקה למציאות לעינינו, כשם שהפכה מציאות הבשורה שבפרק הסיום של “מדינת היהודים”: “כי מאדמת המולדת יקום דור של יהודים נפלאים”. הדור של יהודים נפלאים אלה כבר קם, והוא יידע לשמור על הברית שלא תופר וישא את חזונו של הרצל דרך כל היסורים שעוד נועדו לנו, עד שיביא לידי הגשמה מלאה, אם בעזרת הגויים ואם למורת רוחם, ועל אף המכשולים שהם שמים על דרכנו.

תש" ו