רקע
יצחק לופבן
סיום העדות הציונית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

העדות הציונית לפני ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית נסתיימה. חברי הועדה, עמוסים חומר רב של עדויות ותזכירים, כבר הפליגו למקום מנוחתם בשוייץ, כדי לברר ולסכם מתוך ישוב־הדעת את מסקנותיהם. כל הנסיונות לנחש מראש מה תהיינה המסקנות הללו, אינם אלא ענין לענות בו בשביל עתונאים רחרחנים, הבקיאים בחכמת־הפרצוף והזריזים לקלוט כל שמועה כדי לעשות ממנה מטעמים סנסציוניים. כשם שאין לנו כל יסוד ליחס לחברי הועדה הזאת תכונות בעלות שאר־רוח מדיני וסגולות אינטלקטואליות גדולות, כך אין לנו יסוד לשלול מהם את היכולת להסוות את דעותיהם למען לא תתגלינה לפני הזמן. פליטות־פה ופליטות־שאלה בהזדמנות זו או אחרת, אינן מעידות ולא כלום. את המסקנות נדע, כפי הנראה, רק לאחר שתתפרסמנה — וכל ההשערות המוקדמות וכל הצירופים הספקולטיביים בדבר רוב כזה או אחר ובדבר מיעוט כזה או אחר, אין להם לעת עתה כל שחר. הדבר היחידי שניתן להאמר בענין זה הוא, שאם אמנם חברי הועדה לא באו הנה עם משפטים קדומים ומסקנות קבועות מראש, ואם מישהו לא יכתיב להם את מסקנותיהם מגבוה, עשויה הקונפרונטציה של העדות הציונית והערבית בארץ לסייע בידם להוציא משפט צודק.

העדות הציונית בארץ־ישראל, על כל חלקיה, היתה יצוקה כגוש־הוכחה אחד, הן מבחינת הצעת טענותינו ההיסטוריות והמשפטיות בדבר זכותנו לארץ זו, הן מבחינת העלאת הטרגדיה היהודית בגולה וההכרח למצוא לה פתרון מדיני תכוף, והן מבחינת הראיות העובדתיות, הכלכליות והחברתיות ליכולתה של הארץ לשמש פתרון זה. על ראשית העדות הזאת כבר דובר בהרחבה. עלינו לציין עתה כי סופה לא בלבד שלא בייש את ראשיתה, אלא הוסיף עליה לוית־כבוד וחשיבות מרובה. עדותו של ד. הורביץ בלוית המפות והדיאגרמות הרבות וההסברים המפליגים לניתוחים כלכליים בעלי רמה מקצועית; עדותה של גולדה מאירסון, מטעם ההסתדרות, הבהירה והמדויקת כביטוייה ובהגדרותיה, השקטה והקולעת, שעברה בקלות על פני המכשולים שנתנו כמה מחברי הועד על דרכה, והשיבה תשובות נבונות ונכבדות על כל שאלה; עדותו של אליעזר קפלן, העניינית, שגוללה את פרשת מפעלנו ההתיישבותי, את הישגיו, את סיכוייו ואת תכניות הפיתוח שלנו, בצורה מאלפת ומשכנעת; ואחרון, אחרון — עדותו המסכמת של מנהל המחלקה המדינית, משה שרתוק, שפרשה לפני הועדה את כל מערכת היחסים שבינינו לבין הערבים, את כל המאמצים שנעשו מצדנו לבוא לידי הסכם והבנה הדדית ואת סיבות כשלונם, את חלקה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית בכשלון זה, את מצב המיעוטים הלאומיים בתוך הרוב השליט בארצות הערביות בכלל ואת מצבו של המיעוט היהודי בפרט, שכתוצאה הכרחית מן התיאור הכולל הסתכמה כמו מאליה המסקנה המשותפת של כל העדות הציונית, ההכרח במדינה יהודית — כל אלה יצקו לתוך העדות הציונית את כוח־הכובד שברצינות מכובדת, הנאבקת על צדקתה לא בטענות של סרק ובדברי רהב מצליפים ומתגרים, אלא בנימוקים כבדי־משקל ובעובדות מוכיחות.

לכל אחת מן העדויות הללו, היו, כמובן, שיטות של הוכחה וצורות־ביטוי משלה. מפיה של גולדה מאירסון דיבר הבטחון של תנועת פועלים חלוצית, של הכוח המגשים בעל הכרת ערך עצמי, אשר מסורת של יצירה גדולה, כלכלית, חברתית ותרבותית מפעמת אותו, והוא העומס את הנטל הכבד והאחראי ביותר של המאבק המדיני שאנו עומדים בו. את הבטחון הזה אי־אפשר לערער, להפר את שיווי־משקלו ולהביאו לידי מבוכה ע״י חקירות שתי וערב וע״י התחכמויות של עורכי הדינין. הוא נאבק עם הבעיות המדיניות באותה יכולת נפלאה שהוא נאבק עם כל הבעיות האחרות שהוא מטופל בהן, עם בעיות המשק והייצור, עם בעיות האירגון והחברה וכו'. מפיו של קפלן דברו הסמכות והידיעה בענייני התישבות ובבעיות הכלכלה היהודית בארץ, אותה ידיעה העומדת כולה על קרקע המציאות והאמפּיריקה, והמלווה תמיד מספרים מחכימים, ואותה סמכות הנקנית ע״י הנסיון הרב, ע״י המגע הבלתי אמצעי עם השאלות וע״י השליטה המוחלטת בחומר.

אך ברכה מיוחדת קובעת לעצמה עדותו של משה שרתוק. מבחינות רבות היתה זאת העדות הציונית החשובה ביותר. ואם בכלל עשויות העדויות שלנו לעלות באופן רציני על כף המאזנים של ההכרעה, הרי משקלה של זו תהא אולי המורגשת ביותר. היא הצטיינה בשורה הראשונה בזה שלא היתה ריטורית. את כל הפרוז׳קטורים שלה ריכזה בנקודות העיקריות של הטענות והוויכוחים על ענייננו. היתה זאת מלאכת מחשבת מדינית, ארכיטקטוניקה לתפארת, אבן על אבן, נדבך על נדבך, ללא כל יוצא־דופן וללא כל סירכא במעברים מזוית של שאלה אחת לשניה. דבריו שנאמרו בזהירות מכסימלית, למען לא לתת הזדמנות למישהו להיאחז באיזו פליטת־פה או לסלף איזו כוונה, לא היו מכוונים לעשות רושם על קהל הצופים והשומעים מבפנים, אלא להוכיח את צדקת הענין שלנו לאלה היושבים כסאות למשפט, אם באולם ועדת־החקירה ואם בעולם המדיני המחכה למסקנותיה, הוא ייחד את דבריו לחלקים האקטואליים ביותר שבשקלא־וטריא המדינית, הבהיר כל נקודה בתכלית הבהירות, הרס ללא שארית את אגדת המקטרגים מבפנים בדבר חוסר טיפול ושימת־לב לשאלה הערבית, ואף הזים בהוכחות חותכות את הסילופים ואת דברי השטנה של העדות הערבית לפני הועדה.

היה זה סיום יפה וחשוב. כל כמה שגורל הענינים תלוי בהוכחה ע״י דברים שבעל־פה ושבכתב, מילאה העדות הציונית את תפקידה בשלמות ובצורה מכובדת. לא נשאר דבר שאפשר היה להעלות בעדות זו שלא הועלה. הפרשה הציונית נפרשה מחדש לכל אורכה ורוחבה. ואין הדבר נכון שלא היה לנו מה לחדש בעדות זו. חידשנו הרבה דברים. מאז הופעתנו לפני ועדת פיל עברו עשר שנים, ובשנים הללו נתחדשו דברים רבים בארץ ובעם העברי בגולה. מאחורי העדות הזאת עמד הפעם תוקף גדול יותר של מציאות יהודית־ישובית מכפי שעמד לפני עשר שנים, ומציאות זו היא העדות המסייעת בעלת־משקל ובעלת־חשיבות גדולה ביותר בכל המאבק המדיני שלנו. מאחוריה עומד הפעם גם תוקף כביר של מציאות שניה, של הטרגדיה היהודית בגולה, של היאוש הגדול של עם שרידי חרב, שככל שרוצים להתעלם ממנו הוא מופיע כגורם מדיני, הלוחץ בכוח רב על שאלת עתידה של ארץ־ישראל.

איש מאתנו איננו יכול להתנבא אם זה מקרב את קצו של המאבק המדיני שלנו, או שאין זה אלא אחד משלבי־הבינים, שאחריו נדחף לתוך מאבק חמור יותר. אבל אנו חייבים להודות, כי התנועה הציונית והעם היהודי כולו עמדו בכבוד במבחן זה, גם מבפנים וגם כלפי חוץ. האחדות היהודית נתגלתה והופגנה הפעם, במידה שלא נתגלתה אולי מעולם. יסורי התקופה הזאת ולקחיה המרים גילו מחדש לפני העם את שותפות גורלו. היו אמנם פורצי־גדר בודדים, באופן יחסי לא רבים בודאי מכפי שהם מצוּיים גם אצל העמים המתוקנים ביותר. אך כל העולם יודע כי הללו אין להם לא סמכות מוסרית ולא סמכות משפטית לדבר בשם העם ואף לא בשם חלק ניכר ממנו. את קול העם שמעה הועדה, ועל ידה הגיע גם לעולם כולו, מפי נציגי התנועה הציונית, וגם מפי נציגיהם של אירגונים עממיים שעמדו כל השנים בניגוד לציונות, כמו נציגי אגודת ישראל, מפי נציגיה המובהקים של ההתבוללות היהודית ומפי יהודים סתם, שאינם נמנים על שום פלג אידיאולוגי או אירגוני. הדברים נתבהרו עתה במידה כזאת ששוב אי־אפשר לטעות בהם, ואם יש בין חברי הועדה האנגלית־האמריקנית מליצי־יושר של מיניסטר החוץ הבריטי, מר באֵווין — הרי בנקודה זו לפחות יצטרכו הם לפקוח את עיניו ולהעיד בפניו: ישראל וציונות חד הוא!

בעצם ימי סיומה של עבודת הועדה בארץ היתה לנו הפתעה נעימה גם מצד בלתי יהודי. הודעת האפטריארך המרוניטי באנטיוכיה, שהביעה בצורה נמרצת את תמיכתן של העדות הנוצריות שבארצות השכנות בשאיפות הציוניות, הסירה את הלוט מעל מסתרי האונס המדיני מצד הרוב הערבי על העדות הנוצריות, וגילתה מה שהיה גלוי לנו מזמן, את המתיחות הקיימת ביניהם ואת האימה והפחדים שהנוצרים שרויים בהם. לאפטריארך של המרוניטים יש בודאי סמכות גדולה יותר לדבר בשם העדות הנוצריות, מאשר לעיסא אל עיסא עורך ה“פלשתין”, או לאיזה כמרים אנוסים או מכורים. ראשי הדת המרוניטית זוכרים עדיין היטב את הטבח של שנת 1860 ומאורעות דמים אחרים שהוכנו ע״י הרוב הערבי למיעוטים הנוצרים, והם חוששים, בצדק, להשאר בלי שכנות בעלת־ברית, נוכח הלאומנות הערבית הקנאית והמתפשטת, לאחר שצבא המעצמות שהסתמכו עליו עד עתה עוזב או עומד לעזוב את סוריה והלבנון. מדינה יהודית בגבולות הלבנון, עתידה לשמש תריס רציני בפני השתוללות מסוכנת של “סיף האסלאם”, אשר ברקיו התרוצצו כבר בדברי העדים הערבים לפני ועדת החקירה.

העדות נסתיימה. הננו מחכים למסקנות הועדה. אם “יגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן” או שיצר האינטרסים המדומים יעלה מחדש איזו נוסחא מטשטשת ועושקת — ימים ידברו.

תש״ו


המלצות קוראים
תגיות