א.    🔗

ראשית העדות של מנהיגי התנועה הציונית ומוסדותיה ושל אישי הישוב ומוסדותיו לפני ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית גוללה ביריעה רחבה את פרשת הריב והמשפט אשר לישראל בעמים ואשר לתנועה הציונית בממשלת המנדט, וביססה בצורה החייבת לשכנע כל אדם אובייקטיבי את תביעתנו ואת זכותנו לקיום ולעצמאות מדינית על אדמת אבותינו. בנאום גדול, שקט מבחוץ אך מסוער מבפנים, בעל פשטות של ביטוי אך בעל משקל מדיני והיסטורי רב, פתח נשיא ההסתדרות הציונית, ד״ר חיים וייצמן את פרשת העדות הזאת ותחם את תחומיה. זאת היא עדות עתיקה, עדות לישראל, ששרשיה נעוצים בקדמות הימים של חיי האומה ואמיתותה כשלהבת־יה, הקיימת לעד בכל תמורות העולם וחליפותיו ומים רבים לא יכבוה ונהרות עצומים לא ישטפוה.

עשר השנים שחלפו מאז נשא וייצמן את חזונו לפני ועדת פיל עד היום, נתנו אותות מחרידים במצב היהודים בעולם, והטביעו את חותמם על הגדרת תביעותיה המדיניות של הציונות. אותה הפרוגנוזה שהעלה וייצמן אז לפני הועדה המלכותית בדבר ששת המיליונים של יהודים בעולם הנתונים במלכודת־מות וש״העולם מחולק בשבילם לארצות שאינם יכולים לחיות בהן ולארצות שאינם יכולים לבוא שמה״ — הפכה למציאות טראגית. ששת המיליונים האלה אינם קיימים עוד, ובשביל הנותרים חרג הענין הציוני מתוך המסגרת של תביעת צדק היסטורי בלבד כלפי עם מקופח ומעוּול, ששללו ממנו את ארצו והוא מבקש כי ישיבו לו את אדמת אבותיו השדודה, אך בינתים הוא חי את חייו בצלן של מלכויות, אמנם בקושי ובחרדה וביסורין רבים, אך חי ופעיל ומוציא לו לפעמים גם תחליפין לגאוותו הלאומית שנתקפחה — ונהפכה לענין אקטואלי, מרתית ובוער ומבעיר את האדמה שמתחת לרגליו ואת השמים שמעל לראשו, ושלא בלבד עתידה של האומה תלוי בו, אלא כל הוויתה החמרים והרוחנית, ביום הזה ובשעה הזאת, ללא הבדל מקום ותנאים וזמנים בהם היא חיה. מה שנחשב פעם לתהליך של דורות, להתפתחות של קו לקו, שתביא אתה בסופו של דבר את גמול הנצח, אשר לא ישקר, לאומה חיה ובעלת רצון של קיום — מוכרח ליהפך עתה לתהליך־חפזון בתוך שדה־הראיה הממשי והקרוב ביותר, לתהליך מזורז ומאיץ ודוחק כדי להציל אומה שלמה מכליה, אם מכליה בלתי אמצעית של המעט אשר נשאר מיהדות אירופה החרבה, ואם מכליה המתרגשת לבוא, אולי אחרי “שהות של חסד” קצרה, על מיליונים היהודים הרבים השרויים עדיין בשלווה, כביכול, בצל הממלכות הדמוקרטיות.

לקרב את מהותה של הבעיה הזאת להבנתה של ועדת־החקירה, ועל ידה להבנתן של האומות הגדולות החולשות עתה על גורל העולם והעמים; לחשוף את הגורמים למצבו האומלל של העם היהודי כעם חסר־מולדת בין האומות; להבהיר את הזכות ההיסטורית והאנושית לקיום העם, תוך חרות מפחד ותוך כבוד וחופש של יצירה, על אדמת מולדתו הקדומה, שפעם נותש ממנה בכוח הזרוע ועתה הוא חוזר ומבקש לחזור כדי לקומם עליה את הריסות חייו ולכונן בה את עצמאותו המדינית כעם שוה־זכויות בין עמי העולם; להוכיח את אפשרות הפתרון הזה, את הכרחו ואת תכיפותו — זהו תפקידה של ההופעה הציונית לפני הועדה הזאת.

וייצמן עשה זאת, כדרכו בשעות החשובות של הופעותיו, במלוא הקסם האישי, במלוא הכרת הצדק של הענין אשר בשמו הוא מדבר ובמלוא הסמכות המוסרית של אדם הנושא על שכמו זה למעלה מדור שלם את מריבי העם הזה עם נציגי אומות העולם. קול האכזבה המרה שנחלנו מידי העמים, קול שוועתם של דורות ישראל, שוועת מיליוני הטבוחים והשרופים על מוקדי־עולם בעבר, ושוועת מיליוני הטבוחים והשרופים בכבשני מידנק ואושבנצים אך זה עתה, ולעומתם קולם של מיליוני יהודים דבקי חיים וחפצי קיום, שגמרו אומר לא להיות שוב כצאן לטבח, קול הדבקות ההיסטורית בין ישראל וארצו, בין ישראל ותרבותו וקול היכולת החדשה והנפלאה המפעמת את שבי המולדת ובוני ציון — כל הקולות הללו בקעו ועלו מעדותו של וייצמן, שנמסרה בטון כבוש וזהיר, לפעמים בעצבון גדול, אך תמיד תוך הכרת ערך עצמי ובגאון לאומי. במרכז דבריו עמדה התביעה למדינת היהודים, וליצירת תנאים חוקתיים ואדמיניסטרטיביים אשר יאפשרו את הקמתה, לא לעתיד לבוא, אלא תוך תחום של זמן שעיני הדור רואים אותו ויד הדינמיקה הציונית מגעת אליו.

בן־גוריון עשה זאת כדרכו, בעדותו הנמרצת והתקיפה. אף עדות זו לא חרגה מן המסגרת של הצגת השאלה שהונחה בעדותו של וייצמן. היה הבדל ניכר בטון של הדברים אך לא בתכנם. וכאשר כמה מחברי הועדה ניסו לגלות סתירות בין עדותו של בן־גוריון לזו של וייצמן — מצא בן־גוריון מימרא עברית קולעת כדי להפסיק נסיון זה: “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד!” הסגנון היה שונה אך התוכן והכוונה היו אחדים ואחידים. כשם שבעדותו של וייצמן ניכרים היו האותות שנתנו במצבו של העם היהודי עשר השנים שחלפו מאז העדות לפני ועדת פיל עד היום, כך ניכרו בעדותו של בן־גוריון. הטרמינולוגיה המדינית נעשתה מפורשת ומוגדרת ללא שיור סתום. אם אז עבר בן־גוריון בפתגם שנון על השאלה בדבר הצורה המדינית של הארץ, באמרו כי “בית־לאומי הוא מושג רחב יותר מאשר מדינה”, הרי הפעם היה הכרח גם לבן־גוריון וגם לוייצמן לשים את הדגש החזק ביותר בתביעה למדינת היהודים, שלפי הגדרת בן־גוריון היא תנאי קודם לבית־הלאומי היהודי בארץ.

היה פתום רב בעדותו של בן־גוריון. היא הבהירה והבליטה אולי כמה נקודות שוייצמן סתם אותן, אם במקרה ואם מתוך שיקול־דעת מדיני. אף ממנה בקעה ועלתה סימפוניה של קולות; קול הבטחון וההחלטה הנחושה של האומה הישראלית לבוא על זכותה למולדת ולעצמותה; קול ההיאבקות על הזכות הזאת; קול יחידותה של בעית היהודים בעולם, וקולה של אהבת־ציון המקננת בלבו של כל יהודי במשך שבעים דורות, שכוחה גדול יותר מכל הנימוקים האופורטוניסטיים המטופחים ע״י הפקידות הבריטית האימפריאלית ומכל הטענות ל“זכות הטבעית” של הערבים.

ועשו זאת, לפי דרכם, נציגי אגודת־ישראל והישוב הישן, שאינם נמנים על המחנה הציוני המאורגן, ושעליהם הסתמך אולי מיניסטר החוץ הבריטי בנסותו להבדיל בין הציונות לבין היהודים. הם העידו כציונים נאמנים, ואף כי לא הזכירו בדבריהם את מדינת היהודים במפורש, הרי כל תוכן עדותם וכוונתה אינם יכולים להתפרש אחרת אלא כתביעה למדינת היהודים. היתה בדבריהם פשטוּת עממית, המיוחדת לשלומי־אמונה, אשר שיבת־ציון ואהבת ציון אינם בשבילם רק תוכן של חיים אלא גם תוכנה של שלמות נפשם היהודית, שהוא פיסי ומטפיסי כאחד. על השאלה של אחד מחברי הועדה, אם “נכון לומר שהאגודה אינה מעוניינת במדינה עברית” ענה הד״ר בויאר שהמדינה בשבילם איננה המטרה כי אם אמצעי והדגיש בתוקף רב את הדרישה לקביעת משטר שיש בו ערובה לעליה יהודית חפשית ולהתפתחות כלכלית חפשית. נציגי האגודה היו נכבדים בהופעתם, עדותם היתה עדות ציונית מודגשת ומוכתרת בתוספת חן של הכרה דתית עמוקה. הם היו לויאליים לסוכנות היהודית ולתביעותיה; ואם היה צורך עוד, לאחר כל העדויות ששמעה הועדה, בהוכחה נוספת שאין כל שחר לתיאוריה של באֵווין המחלקת את היהודים לשני חלקים, לכת ציונית ולכלל יהודים — באה העדות הזאת והפגינה, בצורה שאינה משאירה יותר מקום לפקפוק כל שהוא, את אחדות ישראל, את האחדות הציונית של ישראל.

ב.    🔗

העדויות האלו אינן ואינן יכולות להיות מכוונות לעשות רושם עלינו, על היהודים. הן מכוונות לשאינם־יהודים, לאנשים המתוודעים לבעיה היהודית והציונית, אולי זו הפעם הראשונה בחייהם, ושנמסר לידיהם תפקיד, שלא ברצוננו ושלא בהסכמתנו, להכריע בענין שהוא שאלת חיים או מות לאוּמה הישראלית. אין אנו יודעים מה משלוש המידות של שידול ושיכנוע, “דורון, תפילה ומלחמה”, עשוי לעשות על אלה רושם גדול יותר. אנו חייבים להשתמש אולי בשלוש המידות האלו גם יחד — ואנו חייבים לציין ששלוש אלה היו ביסודה של ראשית העדות הציונית והישובית. כשאני מדבר על “דורון” ועל “תפילה”, כוונתי לאותן מידות השכנוע המדברות למצפון, המשתדלות לעורר את תחושת הצדק, שמעבר לסדר המשפטי הפורמלי, ושעשויות לקרב אנשים לידי הבנה, שכאשר נדמה להם ששני צדדים של “צדק” מתנגשים, כביכול, עליהם לדעת לקבוע באיזה צד הצדק חזק ביותר והעוול הנגרם לצד השני הוא הקטן ביותר, כדברי וייצמן בעדותו.

מן החקירות “שתי וערב” של חברי הועדה, אין לעמוד על מחשבותיהם ועל הכרתם. במידה רבה סייעו השאלות הללו לעדים להכניס יותר בהירות בעדותם, אם כי במקרים בודדים גרמו לכשל שפתים, כמו בענין עלית מאה אלף היהודים, שוייצמן העמיד אח״כ את הדברים על אמיתותם. אבל אנו חייבים להודות, שזוהי אולי הפעם הראשונה במאבק המדיני של הציונות, אשר ענין המדינה היהודית שימש במשך ימי העדות היהודית הראשונים אובייקט לשקלא וטריא רחב על במה בין לאומית, ועוד יהיה המשך לדבר. העדות היהודית עד עתה נצטמצמה בעיקרה בצד המדיני, המוסרי והאנושי של הענין הציוני. העדות על הצד הכלכלי והציביליזציוני ועל תכניות הפיתוח הגדולות, שיש בהן כדי לאפשר, מבחינה חמרית ומעשית, את הגשמת מדינת היהודים — עודנה לפנינו. רק ראשית דברים נשמעו בשטח זה בשני הימים הראשונים. עוד עומדים להופיע יחידים ומוסדות ציבוריים וכלכליים יהודים, ועוד תמסר עדות מסכמת מטעם הסוכנות היהודית. ואולי יותר מאשר תלמד הועדה מהתורה שבעל־פה ושבכתב, היא עתידה ללמוד מן המגע הבלתי־אמצעי עם המפעל הציוני בארץ ועם אנשי המפעל והרוח המפעמת אותם. בודאי שלא ננצל גם מדיסוננסים שיכניסו יחידים ובאי־כוח ציבורים קטנים בעדות הציונית. אבל אחידותה של עדות זו כבר נחתמה, והיא לא תפגם ע״י זה, אם איזה אדם פרטי או מיעוט יוצא דופן יופיע בסברה בלתי מוסמכת משלו, ובעיקר לאחר שכולנו יודעים שאין ביכולתם לבסס את הסברה ולהוכיח את יעילותה.

אין איש מאתנו יכול לדעת מה תהיינה מסקנותיה של הועדה, ומה תעשינה הממלכות שמינו אותה, במסקנות הללו. בטרם הופל הפוּר אנו חייבים לסמוך על היושר ועל הרצון־הטוב. ככל שקיימות עדיין המידות הללו בעולם שבו אנו חיים, יכולה לצמוח תועלת מהקונפרונטציה הזאת שבין העדות היהודית, שבעל־פה, שבכתב ושבמעשה, על כוח ההוכחה ועל הרמה המוסרית והאינטלקטואלית שלה, עם העדות הערבית המתחצפת, החוזרת בלי הרף על ה“מאבּידנאש” שלה, ואינה נזקקת כלל לנימוקים של אמת ולצורך של הוכחה. עוד במצרים הכניס מזכיר הליגה הערבית לתוך עדותו לפני הועדה את הגרוטסקה ההיסטורית המגוחכת, בהכריזו על משה ועל ישו כעל בניה של האומה הערבית. בא״י ממשיכים חבריו בגרוטסקות היסטוריות, קצת קרובות יותר לזמננו, בתארם את האידיליה ואת השלווה שבו היתה שרויה א״י בטרם בוא הציונים אליה, ובהתאוננם על המצוקות הגדולות שנגרמו להם על ידי מפעל הבנין היהודי. אנו מקווים שהרמה האינטלקטואלית של חברי הועדה עמדה להם כדי להשיג את ה“אמת” ההיסטורית שבדברי מזכיר הליגה הערבית במצרים — את ה“אמת” ההיסטורית שבדברי ראשי הועד העליון הערבי בא״י הם ילמדו לדעת לפי מספרים ודיאגרמות ולפי מראה עיניהם.

אך מעבר לעדויות ולשאלות ותשובות, אי־אפשר היה לו ליהודי שישב באותו האוּלם בו מתנהלת עתה חקירה, לבלי להתפס לדכאון־נפש עמוק. פתאום נדחקו לתוך הדמיון תמונות אימים מחשכת ימי הבינים, כאשר רבנים יהודים ושליחי קהילות ישראל היו לובשם בגדי שבת, ובאים לפני שליטי אומות שונות כדי לעמוד ב“ויכוח” ולהגן על אמונתם בפני הגמונים נוצרים, אשר בסופו או שנדונו לכליה ולגירוש או שזכו מגבוה במתנת חסד קלה של סובלנות יחסית. זהו דבר מוזר ומרגיז עד מאד, שבירושלים זו שממנה יצאה תורת ישראל לעולם, שבה עמדה עריסת האומה הישראלית, בה צמחה “רבבה כצמח השדה” ובאה “בעדי עדיים” של תרבותה הגדולה, ואף כיום הזה היהודים בתוכה רוב מכריע במנין ובבנין — חייבים היהודים להביא נימוקים והוכחות על קשריהם לארץ הזאת ועל זכותם לעלות אליה ולחיות בה, ואף להאזין ולהשיב על טענות של הבעלות וה“זכות הטבעית” של בני עם, שקשריו היחידים לארץ הם בזה שהגדילו את שממונה.

איננו יודעים, כאמור, מה תהיינה מסקנות הועדה. אך כשם שמדרגתו המוסרית של העולם בכלל נבחנת זה דורות רבים ביחסו ליהודים, כך יבחן לאור מסקנותיה של ועדה זו, אם נשמרה עוד שארית של אמת וצדק בעולם הנפתל והמסוכסך של התקופה הזאת. מה שנאמר בתהילים “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף” — כוונתו לארץ הזאת ולשמים הפרושים עליה, שבה ותחת חופתם עשה פעם פונטיוס פילטוס תנועת כתפים תמהה, לשמע המלה “אמת” יוצאת מפי איש יהודי שכל הנוצרים בעולם מעריצים אותו כבן־אלהים, ו“הוא פנה ויצא”. איננו יודעים, אך אנו חיים באמונתנו; אנו העם האופטימיסטי ביותר בעולם, וגם לאחר שנושאים אנו על ראשנו את אפרם של ששה מיליונים טבוחים ושרופים בשנים אלה, ושל מיליונים רבים מאד בדורות הקודמים, לא כבתה בלבנו האמונה בשביב האחרון של מוסר ושל מצפון אנושי אשר יגיה באורו גם את דרכנו ואת עתידנו.

תש"ו