רקע
יצחק לופבן
כפותיו של אדום
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ממשלת בריטניה ביצעה את זממה. הוציאה בכוח הזרוע מעפילים יהודים מן הארץ, אנשים, נשים וטף, והושיבה אותם במחנות ריכוז באי קפריסין. מכונת מלחמה עצומה “מכל השירותים”, העמידה ל“מטרה נעלה” זו, לעקור שרידי חרב מחוף מבטחם האחרון, ולקשור לראשה זר דפנא כאות נצחון על נדחי עולם, חסרי אונים. תחת הדיביזיה הנוספת האחת שמיניסטר החוץ חשש שיהא צורך להביא לארץ־ישראל, כדי לסייע להעלאת מאת אלף העולים שהמליצה עליה ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית, משקיעה ממשלת בריטניה דיביזיות נוספות רבות, כדי להוציא מחופי הארץ את מעט מעט העולים המגיע אליהם, וכדי ל“רכך” את לב הישוב קשה־העורף, העומד על זכותו להציל את אחיו מן הכליה ולהעלותם למולדתם. איננו יודעים אם העם הבריטי מסוגל עוד להתבייש בפני ההיסטוריה שלו. עד עתה על כל פנים היה הוא מחונן בסגולה זו לצאת יבש לגמרי מכל מיני מים מאררים שהוא טובל בהם. קשה לנחש אם סגולה זו פועלת לזמן בלתי מוגבל. אבל מכל כתמי הבושה שעלו על עורה של בריטניה במשך הדורות, הרי זה שהיא עוללה לאומה הישראלית בתקופה הזאת הוא הגדול והמביש ביותר, הן מבחינה אנושית והן מבחינה מדינית.

אפשר היה לנחש את התקרבותה של המהלומה החדשה הזאת מראש. הממשלה הבריטית איננה עושה דברים שבהפתעה. כמעט תמיד היא מכינה תחילה את דעת הקהל שלה ושל העולם וסוללת לעצמה דרך רוחנית, כביכול, לפני כל מעשה תוקפני ואכזרי. אפשר היה לנחש מראש גם את תוכנה של ההודעה הממשלתית, שתלווה את המעשה הזה. הצביעות היא חותמה של ממשלה זו. ההבדלים הם רק בסוג הצבע, לעתים הוא דק ומעודן יותר ומתנוסס בשלל גוונים, ולעתים הוא גס, צעקני, מעשה הדיוט. הודעותיה של ממשלת הפועלים שייכות לסוג האחרון. ובקשר למלחמה בהעפלה היהודית פירסמה הודעה שהיא טיפוסית בשבילה ובשביל התקופה הזאת בה אנו חיים בכלל. אחד מאותותיה המובהקים של התקופה הזאת, שכולה ספוגה עדיין את המורשה הרוחנית של גבלס והיטלר, הוא זה שאין לחשוש בה לחלוטין מפני ביקורת כל שהיא. המדינות הדמוקרטיות באירופה, וכאן הלא מדובר על המדינה הדמוקרטית המובהקת ביותר, נושאות את תגת הדמוקרטיה כלבוש חיצוני, אכול עש כולו ואין בו מתום. לאמיתו של דבר אנגליה כיום טוטליטרית לא פחות מהארצות הטוטליטריות האחרות שהיו קיימות ושהן קיימות עדיין. ההבדל הוא לרעתה של אנגליה. בארצות הטוטליטריות האחרות היה קיים, או קיים עדיין, שלטון עריצוּת. עפ״י צו מגבוה מסתתמים הפיות, ואין איש יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת על מעשה הממשלה, בלי לקפח את חרוּתו ואת חייו. בטוטליטריות “הדימוקרטית” המצב הוא אחר לחלוטין: הפיות מסתתמים מרצון והביקורת נעדרת מאליה. כמו עדר־צאן פועה כל הציבור כולו את ה“אמן” הצאני שלו אחרי דברי שליטיו ומעשיהם.

צאו וראו: באנגליה כולה, בעם זה נושא המסורת התרבותית של איטון, אוקספורד וקמברידג,, לא נמצא איש אחד בעל שם אינטלקטואלי או מדיני חשוב, אשר יחלץ להלחם בתוקף נגד העוול הקורע שחקים שאנגליה זוממת ועושה כלפי היהודים, ואשר יראה במלחמה זו תעודת כבוד לעצמו ולאומתו. האנשים הספורים המרימים בהזדמנות זו או אחרת את קולם, או שזה בכלל קול דממה דקה, או שהאנשים הם רק בראשית הקריירה המדינית שלהם וקולם אינו נחשב לקול העם, יותר נכון לקול מצפונו של העם. בכל משטר ובכל תקופה מימי הביניים הקלסיים עד ימי הביניים המודרניים, יכלו היהודים לקוות בכל מדינה ומדינה למליצי־יושר בעלי חשיבות ציבורית גדולה, אשר עמדו לימינם בשעת צרה. זה היה בימים החשוכים ביותר של האינקביזיציה של שריפת ה“כופרים” ושריפת התלמוד, וזה היה בימים פחות חשוכים, כמו בימי משפט דרייפוס בצרפת, או בימי משפט בייליס ברוסיה הצארית, וכדומה. רק באנגליה של היום אפס חסיד. אין איש אשר יוקיע בגלוי את השליטים, המנהלים מדיניות של זדון ורשע כלפי עם אשר היתה לו הזכות לקוות למידה ידועה של יחס צודק והוגן, אחרי כל הסבל שהוא נשא ונושא בו בתקופה זו.

שליטי האומה הבריטית נחנו ב“לשון לימודים”, והם יודעים היטב כיצד לעקם את האמת ולעטר את שבע התועבות שבידיהם בעטרת תפארת של צדקה גדולה ובסמל אהבת הבריות. ההודעה הגוזרת על הפסקת ההעפלה ועל החזרת העולים היהודים מחופי ארץ־ישראל לאי־קפריסין,“או למקומות אחרים”, פותחת בוידוי־אהבה גדול לעם היהודים. “אנגליה היתה מאז ומעולם ידידת היהודים”. נכון. היהודים חשבו ואמרו ככה, ולא זו בלבד אלא שקשרו לאשליה זו גם קשרי אגדה בדבר “עשרת השבטים” שהעם הבריטי הוא שריד מהם. היהודים, האמוּנים על מצוקות ורדיפות אכזריות מידי העמים שהם שוכנים בתוכם, אומרים תמיד ככה על כל מי שאינו כופתם ונותנם לפני הארי ואינו רוצחם נפש. לפנים היתה גם אנגליה אחרת קצת, אנגליה שדיברה לפחות רכות ונכבדות ונשאה את עיניה לשמים כאשר הזכירה את גורל ישראל. ואולי היו גם יחידים שאמנם נגע הענין עד לבם וחשבו את אשר אמרו ברצינות. כאלה היו בכל הארצות והמדינות. אבל, ״הידידות״ — אומרים היהודים, ובצדק — “ניכרת בשעת צרה” — ודוקא בשעת צרה כזאת, שלא ידעו היהודים כמותה מאחרי חורבן ירושלים עד היום הזה, גילו שליטי בריטניה של היום לא ידידות, אלא את הכפות הדורסות המשותפות לכל גזעו של אדום.

מגוחך הדבר, שמחברי ההודעה הבריטית האחרונה בקשר לענין ההעפלה, מתפארים כי אנגליה הכניסה לארץ־ישראל חמש מאות אלף יהודים בימי שלטונה בה. זאת היא התפארות שוא, סחורה העשויה בשביל ה“פתאים המאמינים” באנגליה עצמה או בארצות הברית. אילו היה הדבר תלוי באנגליה בלבד, היו הם כבר דואגים לכך שמספר היהודים לא יעלה על אלה שנשארו כאן לאחר מלחמת העולם הקודמת, על כל פנים לא על המידה הדרושה להם כדי לאזן את תקציבה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, למען לא ירטן שם משלם המסים הבריטי שמזילים כסף מכיסו למטרות שאין לו ענין בהן. אנו יודעים היטב כמה נאבקנו על כל סרטיפיקט, כמה עלבונות מונו לנו, כמה גזירות צריך היה לפרוץ ובכמה ערמות צריך היה להשתמש כדי להעלות את מחצית מיליון היהודים בין הצהרת בלפור לבין ״הספר הלבן״ של שנת 1939. מלבד זה, בתקופה ההיא היה קיים עוד מעין משטר דמוקרטי, גם בעולם וגם באנגליה, והיתה קיימת ועדת המנדטים של חבר הלאומים, שמוכרחים היו להתחשב בה. ואשר ליהודים שהיא הכניסה לתוך תחומיו של האי הבריטי עצמו, איננו יודעים מי צריך להכיר טובה על כך למי, לאחר שכשרונם וחריצותם של חלק מן היהודים האלה, לפחות, עולים על כף המאזנים של נצחונה במלחמה זו, במידה גדולה יותר מאשר כשרונם וחריצותם של השירותים שהיא מגייסת עכשיו כדי לרדוף את המעפילים ולחסום את הדרך בפני שארית הפליטה היהודית החותרת לחופי מולדתה. ואשר להתפארות כי באנגליה לא נערכו פוגרומים ביהודים, הרי אותו פתגם כי “מי שאינו גונב כפות של כסף אינו ראוי עדיין לשם ג׳נטלמן” — כמדומני שמטבע אנגלית הוא.

אנו לא נהיה כפויי טובה על כל מידה של חסד שמגלה מישהו כלפי היהודים; אנו לא נהיה כפויי טובה על כל דיבור אנושי ועל כל מעשה טוב שאישים אנגלים ידועים מסייעים בהם לענין היהודי. אבל נשתדל במיטב יכולתנו לחשוף לעיני העולם את המרמה הזאת, האומרת להעטות את הרשעוּת האיומה ביותר נגדנו במעטה של צדקה. הנסיון להציג את המלחמה במעפילים היהודים, את העקירה הברוטלית של אנשים, נשים וטף מחוף מולדתם והעברתם בכוח הזרוע לתוך בתי אסירים שטים, כדי להדיחם לאי זר, הנסיון להציג את זה כמעשה חסד עם הפליטים היהודים, כמעשה הגנה מפני “מחוסרי המצפון” המקפחים אותם, לא יצליח, גם אם הממשלה תגייס את כל העתונות ואת כל לשכות המודיעין הטוטליטריות שלה כדי לפאר אותה בשל כך.

לפעמים נדמה לנו כי כל התנהגותה של הממשלה הבריטית בענין זה, אינה אלא משחק מטורף ברוליטה המדינית. כל פעם שהיא מפסידה, מבחינה מוסרית, במשחק אחד, היא רוצה למלאות את ההפסד ע״י משחק נועז יותר, ומכיון שהיא מפסידה שוב, הולך יצר המשחק וגובר אצלה עד לידי השתוללות. אם לא יבוא מן החוץ כוח מדיני, שמוכרחים להתחשב עמו, ולא יגיד “הרף!”, איננו יכולים לדעת לאיזה מעשה טירוף תגיע עוד ממשלה זו. הממשלה נוכחה כבר במידה מספיקה שכל דבריה על “מיעוט קיצוני” הקובע את המדיניות הציונית בניגוד לרוב המתון, אין להם כל שחר. ואף על פי כן היא חוזרת ודשה את הפרזה הנידושה מחדש גם בהזדמנות זו. מתוך מבוכה ובהילות לגבב כל כמה שאפשר נימוקים כדי להצדיק את מעשיה מבחינה מוסרית, היא כבר אינה משמיעה לאזניה מה שהיא מוציאה מפיה. באשר, אם אפשר עוד להסתמך על חילוקי דעות בציונות בעמדה מדינית זו או אחרת (ואף במקרה זה הרוב המכריע הוא לצד העמדה הרשמית), הרי אין לחלוטין חילוקי דעות בכל הנוגע לתביעות היסודיות והחיוניות של הציונות, כגון העליה, הקרקע והאפשרות של התיישבות והתפתחות חפשית בארץ. איננו יודעים לשם מה הממשלה עושה זאת, אם כדי לנסות מחדש להכניס פירוד בתוך היהדות והתנועה הציונית, ולבקש דרך להקמת “הנהלה מתונה”׳ או שמישהו מפקידיה הקולוניאליים השלה אותה להאמין שאמנם המצב הוא כך? אם לא נוכחה עדיין, היא תיוכח בודאי מהר מחדש כי בנקודה חיונית זו, על כל פנים, היא איחדה לא בלבד את התנועה הציונית כולה, אלא את יהדות העולם כולו. ולא ימצא אף אחד מאלף ועשרה מרבבה אשר יסכימו להחשב על מחנה “המתונים”, שנפש הממשלה כה כלתה אליהם.

בספר האנגלי המפורסם “דוּליטל”, יש סיפור המלווה גם בציור, כיצד חיות אינטליגנטיות ידועות יצרו בגופותיהם גשר־חי על פני נהר רחב, למען יוכל “דוליטל הרופא” לעבור עליו, כדי להעלות ארוכה למחנה המנוגע בתחלואה רעה. יהודי העולם אף הם יעשו גשר־חי על פני הים כדי ש“דוליטל הרופא” שלהם יעבור עליו ויעלה ארוכה לתחלוּאת בת־עמם. לא אניות מלחמה, לא גדרות תיל, לא “טומיגנים” היורים בילדים, ולא מגילת הכזב האינטלקטואלית המשובצת חרבות מתהפכות — כל אלה לא יעצרו תהליך היסטורי זה. אולי יבוא יום ואנגליה תחכים להבין זאת — או אז תנקוט אולי ב“לשון למוּדים” אחרת ובאמצעים אחרים כדי לקיים את ידידות היהודים.

תש״ו


המלצות קוראים
תגיות