רקע
יצחק לופבן
הברית בין הבתרים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

העתונות הבריטית, אשר ניחשה כי העליות של תריסר ישובים עבריים חדשים על אדמת הנגב ביום אחד יש בהן משום הפגנה מדינית, ניחשה יפה רק בחלק הקטן ביותר של המאורע. ביסודו של דבר יש בהן בעליות הללו הרבה יותר מזה. זאת היא יצירת עובדות מדיניות חדשות, בדרך קונסטרוקטיבית, באותה דרך שבה ניהלנו את עבודתנו בארץ עד עתה ובה אנו רוצים לנהל אותה גם בעתיד. ככל שיש כאן מידה ידועה של הפגנה, הרי זאת הפגנה מיוחדת במינה, שכמותה לא ידועה עד עתה בין אומות העולם, וכל אדם ישר, בכל מקום שהוא, שאין עמו מזימה וטינא ורשעות מדינית, חייב להשתחוות נגד המקום הזה, בו עלו מאות צעירים וצעירות מישראל, רובם פליטי חרב ההשמדה הנאצית־פּאשיסטית, כדי להחיות מדבר שממה בעמל כפיהם ובתבונת רוחם, כדי לסלול בו דרך לרבבות רבות שיבואו אחריהם, ולהפכו בעתיד הימים למקור מחיה ולארץ של תרבות פוריה ופורחת.

כל מפעל התיישבותנו בארץ, מזה שבעים שנה בערך, היא הפגנה מדינית ממושכת כזאת. לפני התחלת התיישבותנו היתה כל הארץ בחינת “נגב”. גוזלי ירושתנו ההיסטורית דאגו לכך במשך דורות רבים להפוך את “ארץ זבת חלב ודבש” ל״ארץ אוכלת יושביה“. וכששאלו לפני שבעים שנה את הערבי הזקן אבו עלי: ״מה דעתך בנוגע לישובה של אדמת מלבס?״ (פתח־ תקוה — כיום) — הוא לא ענה במלים, אלא העביר את פסת ידו על צוארו כדי לרמוז כי אין זה אלא איבוד עצמי לדעת1. פתח־תקוה היתה נגב ויסוד המעלה היתה נגב ו”עין קורא" ו“ראשון לציון” היתה נגב וחדרה היתה נגב, כל שלוש מאות נקודות היישוב החקלאיות שהקימונו בארץ זו היו בחינת “נגב” בראשיתן: או צחיחות ללא מים, או מכוסות ביצות ונגועות מחלות ממאירות, או דבשות סלעים חשופות, שלא היה בהן מקום לנעוץ בו מחרשה, והעם היושב בתוכה היה עז, עז־פנים ושטוף חמס ושפיכות דמים. אלא שמפני הפגנת רצון־המולדת של היהודים ומפני כוח ההתמדה של הפגנה זו נסוג הישימון, והאדמה המקוללת מדורות רבים הפנתה את פניה הצוהלות לבניה השבים אליה, חשפה להם את מקורות תנובתה, כדי להיניק אותם “דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”.

הקצה הדרומי של א״י היה כנראה ארץ שממה עוד מקדמת הימים. “עלו זה בנגב!” אומר רש״י: “זה היה הפּסולת של ארץ־ישראל”, ולב האנשים ששלח משה לתור את הארץ נמוג בקרבם למראהו ויוציאו את דבתו רעה. ואעפי״כ קשורים דוקא לחבל ארץ זה הזכרונות הקדומים ביותר שלנו, כי על כן הוא ארץ מגורי האבות, קן הנדידה של השבטים רועי־הצאן, שמחיקם צמחה ועלתה האומה הישראלית. המשיכה לנגב של חלוצי־ציון החדשים, כרוכה בלי ספק בזכרונות הללו. לא בלבד משום שזהו שטח ריק, המשתרע על מחציתה של ארץ ישראל המערבית, אלא משום ששם החלה התאחזותנו הראשונה בארץ כנען, וקשרינו לחבל זה הם קשרי בראשית. הנגב זהו ארץ המיתוס היהודי; שם נכרתה ברית בין הבתרים; שם חפר אברהם את באר המים הראשונה; שם התעשקו ורבו עם הפלשתים אשר סתמו את הבארות שנחפרו בימי אברהם; שם הפגינו צאצאי אברהם את הפגנתם המדינית הראשונה ופתחו מחדש את הבארות הסתומות; שם התרחשו בכלל המאורעות הדרמתיים של ראשית ההתגבשות של בתי אבות לשבטים ושל שבטים לעם; משם ירדו מצרימה ומשם עלו על הבמה ההיסטורית כעם תרבותי כובש מדינה בונה אותה, ומתעתד להנחיל לעולם גם נכסי־רוח נצחיים. שם הועלתה ראשונה גם הפּרובלימה ההתיישבותית של הנגב ע״י עכסה בת כלב: “תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני — ונתת לי גולות מים”…

לפני שבועות אחדים, באחד הערבים, כשישבנו בביתו של חבר, ולבנו הגה אימה על המצב שנוצר בארץ, על מסע העונשים שהחל נגדנו ע״י המשלה הבריטית, על תכניות העושק החדשות הנרקמות נגדנו בלונדון, המאיימות לקצץ שוב בתחומי התיישבותנו והתאחזותנו במולדת ולשלול מאתנו את המרחב הריק הזה ששמו “נגב”, ושאליו הננו נושאים את נפשנו כל השנים — נכנס לחדר אחד החברים מן העסקנים ההתיישבותיים הקונסטרוקטיביים ביותר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ובטרם הספיק עוד לשבת ולשאוף רוח, פתח ואמר: “הנני בא עתה ממהנדס המים שלנו: נתברר לי כי אפשר לעלות מיד לפחות ל־24 נקודות ישוב חדשות בנגב, שהאדמה בשבילם מוכנה ושאלת המים ניתנת לפתרון — אנו חייבים להניע את המפעל הזה בתכיפות, להשיג מיד את הכסף הדרוש ולהעלות את האנשים, כדי ליצור עובדה מדינית בנגב, ולעשות את התיישבות היהודים למציאות קיימת”. הוא לא היה צריך להרבות דברים. הדבר נראה מיד כאחד התפקידים החשובים ביותר במאבקי התקופה הזאת. כעבור ימים מעטים עלתה השאלה לדיון על במת המוסדות של מפלגת פועלי ארץ־ישראל — ומשם החלה להתגלגל בדרך ההגשמה. הדבר לא היה קל, אך הוא נתקבל במידה כזאת על דעת הציבור, שכל המכשולים המונחים בדרך כלל על דרכי התיישבותנו נתפנו ביתר מהירות מאשר בכל הזמנים ובכל המקרים האחרים.

לא ל־24 נקודות ישוב עלו לפני שבוע ימים, כי אם ל־12; ואם כי אנו שמחים תמיד כשמשאלות לבנו מתמלאות לפחות בחמשים אחוז, ושמחנו גם הפעם כשיכולנו לנעוץ את הטריז הזה לתוך המזימות הנרקמות נגדנו, הרי איננו יכולים לומר כי נחה דעתנו. אנו מצווים להשלים את התכנית בהקדם. הסתערותנו על הישימון בדרומה של א״י הוא צו מדיני וכלכלי ממדרגה ראשונה בכל העתים והתקופות, והוא אקטואלי ביותר בתקופה הנוכחית, כאשר השאלה אם יהיה הנגב פתוח לעליה יהודית ולהתיישבות יהודית היא אחת השאלות הפוליטיות הבוערות ביותר. אך לא זה בלבד. לא די להעלות את האנשים וליישב אותם התיישבות חטופה וארעית. אנו חייבים לטפח את המפעל החלוצי הנוסף הזה בדאגה רבה, כדי ליצור אפשרות של קיום, של בנין והשתרשות של קבע.

הדבר דורש מאמצים כספיים עצומים וגם מאמצים נפשיים לא קטנים. אך בלי המאמצים האלה לא עשינו ואיננו יכולים לעשות שום דבר בארץ. לכל הברכות הרבות שאנו מלוים בהן את מעפילי הנגב, אנו חייבים לצרף עוד ברכה אחת, זו הברכה הראשונה שביקשו עליה מעפילי הנגב בימי כיבוש יהושע: “תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני — ונתת לי גולות מים”.

תש״ז



  1. עי׳ ״חבת ציון״ לש. יבנאלי, עמ׳ 99.  ↩

המלצות קוראים
תגיות