א. לקחים היסטורים    🔗

שוב אנו מתכוננים ללכת לבזל. לאחר הפסקה של שבע שנים, של שבע השנים הרעות ביותר בקורות העולם ובתולדות האומה הישראלית, הננו הולכים שוב לארץ הקונגרסים הציוניים, לעיר הקונגרס־הראשון, כדי לפקוד את מחננו שנשאר לפליטה מן הטבח הגדול, לבחון את כוחנו ולתכן את תכניותינו לקראת הבאות. הפעם הננו מביאים אתנו לבזל לקח היסטורי נוסף, רע ומר מאוד. אשר היה מקודם בגדר של אבחנה והשערה, הפך עתה לאמפיריקה כבדת־דמים וגדושת יסורין. מה שכתב הרצל בפתיחה למדינת היהודים ומה שהשמיע נורדוי בקונגרס הציוני הראשון — נתקיים בממדים גדולים פי אלף מאלה שהוראו באספקלריה המאירה שלהם. מקץ חמשים שנה הננו מביאים לעיר הזאת, אשר בה הוזהרנו מחדש בתקופה זו על ״אם תאבו ושמעתם — ואם תמאנו ומריתם", את הסיכום הראשון של המיאון והמרי של בית ישראל, אשר לא שמע לא לקולם של דברי חזון ולא לאותות החוזרים ונשנים של מציאות מתרגשת, ובעינים עצומות הלך לקראת אסונו, במקום שמצא אותו כבר, ועדיין הוא מוסיף ללכת לקראתו במקום שעוד טרם מצא אותו.

ועוד לקח היסטורי נוסף הננו מביאים לקונגרס הזה, ואף הוא רע ומר מאוד. בדלותנו הגדולה ובמצוקתנו בין העמים נשאנו את עינינו לנקובי ראשית הגויים, לאלה אשר חשבנו כי בהם נצטמצמה בדור הזה השארית של מידה אנושית ומחשבה מתקדמת. בסוף מלחמת העולם הראשונה נראה היה לנו כי אמנם מצאנו אוזן קשבת, כאשר הממשלה הבריטית הכירה פומבית בזכותנו ההיסטורית על ארץ מולדתנו, ועל סמך התחייבויותיה החגיגיות לסייע לנו לשוב לארץ זו ולהקים בה את ביתנו הלאומי נמסרה הארץ כפקדון בידיה ע״י עמי העולם. תשעת הקונגרסים הציוניים שנתקיימו מאז מוצאי מלחמת העולם הראשונה עד פרוץ מלחמת העולם השניה, היו תחנות תחנות במפח הנפש המדיני הגדול שהנחילה לנו הממשלה המנדטורית אשר מעלה בפקדון שנמסר לידיה ובמקום לסייע לנו נהפכה לגורם מכשיל ועוצר. ואעפי״כ נראה היה לנו כי עוד נשאר בתוך תחומי המשטר המנדטורי, כל עוד הוא היה קיים וכל עוד היו קיימים מוסדות הפיקוח הבין־לאומיים, מרחב להיאבקות קונסטרוקטיבית על העליה ועל ההתישבות היהודית. עם הספר הלבן של שנת 1939 הפכה בריטניה את ארץ־ישראל מארץ מנדטורית למושבה בריטית. המעל נהפך לבגידה גלויה, העליה היהודית לא״י שוב לא צומצמה ע״י אמתלאות כלכליות, אלא הופסקה ע״י חוּקים מדיניים שרירותיים. מנגנון צבאי גדול הופעל כדי לחסום את הדרך לא״י בפני עולים יהודיים, והעולים המגיעים אליה נעקרים, בכוח הזרוע, מן החופים ומובלים כשבויי־חרב למחנות הסגר באיי הים. בא״י גופה הושלטו חוּקים החוסמים בפני היהודים את הדרך לקרקע מולדתם בשמונים אחוזים ומעלה. עתה, זה למעלה משנה, נהפכה הארץ בכלל למדינת־משטרה ביחס לתושביה היהודים, וכל יהודי בה עלול להעצר ולהאסר לזמן בלתי מוגבל, ללא פשע וללא משפט, וכל בית ומשק יהודי מופקרים לחיפושים, לוונדליזם של הורסי תרבות, לשודדי חפצי־ערך ולמקעקעי קירות ועוקרי רצפות, ללא עוצר ועונש.

ב. “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”    🔗

באחד הדפים של יומנו רשם הרצל: “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”. לעצמו רשם את הדברים האלה, והוסיף: “אילו הייתי בא להשמיע זאת עתה בפומבי, היו לועגים לי. אך בעוד חמש שנים, על כל פנים בעוד חמישים שנה — כולם יודו בכך!”. ככל חוזה גלוי־עינים הוא ראה את הדברים באספקלריה מאירה, והעריך נכונה את משמעותם ההיסטורית. באותם הימים היו היהודים בא״י רק קומץ קטן, והקרקע שישבו עליה גודלה היה כפיסת היד, ויהודי הגולה, אם כי נאנקו קשה תחת כובד המשא של מצוקת הנכר, של שנאת ישראל ועוני כלכלי, היו שרוּיים כמעט בגן־עדן, בהשוואה לגיהנום שהם נתוּנים בו בתקופה זו. ואף על פי כן נוסדה מדינת היהודים בבזל לפני חמשים שנה פחות עשרה חדשים. היא נוסדה ב“לוֹגוֹס”, במאמר אשר בישר את המפנה הגורלי הישראלי, ובדגל־התנחומין אשר הורם על פני תפוצות הגולה, בעצם התקופה בה נתרופפה האמונה בגאולה משיחית, נסית, בתוך העם. לאדוקים באמונה הציונית היה כבר ברור אז כי הופל הפּור, כי מדינת היהודים אינה רק סיסמא מלבבת, אלא כורח חמור של מציאות. היה ברור גם כי נכונים לנו לבטים ואכזבות וחבלי־הגשמה ממושכים. “היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?” — בשעה שנטבע משפט זה בראשונה בלשון העברית, אף אז נמצא העם במפנה גורלי, ונביאי הדור ראו הכרח לצייד את העם באורך־רוח ובנכונות שחזון התנחומין הודאי ייהפך למציאות רק אחרי חבלי־לידה קשים. ואף על פי כן לא היה הקו של בזל נטוי למרחקי זמן שאין להם שעור. שם נוסדה מדינת היהודים לדורנו, משום שכבר היה ברור אז כי הדור הזה נועד להיות דור־ההכרעה, או שיכריע לתקומה או שיוּכרע לכליה.

עתה, מקץ חמשים שנה, הגענו לקצה דרכה של ההכרעה הזאת. עובש הזמן כילה לחלוטין את הויכוח שהתחיל בו אחד־העם בימים הראשונים ההם ושהוא הולך ונמשך עד היום, אם ע״י אלה המכנים את עצמם “תלמידיו”, ואם ע״י אלה אשר המירו את הפילוסופיה הלאומית של אחד־העם בסברות־כרס סוציולוגיות חדשות. לא באצבע צרדה כי אם בכשיל וכילפות מכה כיום המציאות על ראשנו, ומוכיחה לנו יום־יום ושעה שעה כי אין כל דרך אחרת להציל את האומה הישראלית מכליה ומהתנוונות, אלא ע״י יציאת הגולה, ריכוזה ונטיעתה בא״י — ויציאה, ריכוז ונטיעה אלה אינם אפשריים אלא אם כן היהודים יהיו עצמאיים ושליטים על גורלם. בעשרים וחמש השנים שעברו ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת העולם השניה, שהיו שנים של צבירת כוח, של הנחת יסודות וראשית התבססותנו בארץ, לא ראינו כל תכלית מדינית בכך להגדיר באופן מדויק את המטרה הסופית של הציונות, ולעורר מסביבה מריבה פוליטית גדולה. ואילו היו נמשכים תנאי המנדט כנתינתם, שעל אף המכשולים שבהם ועל אף האפשרות שנתנו לאדמיניסטרציה הא״י למעשי התעללות שונים, נתנו לנו גם את האפשרות לעלות, לגדול, להרחיב את תחומי התיישבותנו ורכושנו הקרקעי — ספק אם היינו גם עתה מרכזים את כל כובד מלחמתנו המדינית בענין זה, שהיה עתיד לבוא ממילא כסיכום של עבודתנו הקונסטרוקטיבית. ואילו היתה באה ממשלת המנדט כיום ואומרת לנו: הא לכם עליה כרצונכם, הא לכם הזכוּת לקנות קרקע בכל מקום שאתם רוצים, הא לכם הזכות לגדול ולפתח את התיישבותכם ללא מעצור — היינו מסכימים, אנחנו מפא״י ה“בוגדת” וה“זוחלת” ואתנו היה מסכים בודאי רוב רובה של התנועה הציונית, לדחות לזמן מאוחר יותר את דבר ההכרעה המדינית הסופית, והיינו מסירים כל הצעה בנידון זה מעל סדר־היום של הקונגרס הכ״ב כשם שהסירונו בקונגרס הי״ז. אבל המצב אינו כך. המנדט נתבטל עם הספר הלבן של שנת 1939: המדיניות של ממשלת המנדט הוכיחה במשך השנים האלה שאין היא רוצה להמשיך בו ולקיים אותו. ע״י כך היא לא ביטלה את זכויותינו הטבועות והחתומות במנדט הזה; היא ביטלה רק את זכותה היא להחזיק בפקדון שנמסר לידיה. והשאלה הפוליטית העומדת לפני הציונות איננה: מנדט או מדינת היהודים, כי אם: מדינת היהודים או לא כלום, יותר נכון: הפקרת פליטת ישראל לשמד פיסי ורוחני והרס מפעלנו בארץ, או תקומה ובנין במולדת?

הקונגרס העומד להתכנס בימים החמוּרים ביותר מבחינה מדינית — ספק גדול אם ישמש במה לדיוּנים מדיניים רחבים. אבל הוא יעמוד כולו בסימן ההיאבקות על מדינת היהודים, שנוסדה בבזל לפני חמשים שנה ע״י לוֹגוֹס, שנוסדה על אדמת א״י תוך חמשים השנים האלו במעשה חלוצי מפואר, ושנוסדה ע״י הטראגדיה היהודית בתקופת המלחמה הזאת בהכרת העם כולו. חוּט משולש זה לא יינתק. ולמען אפשר יהיה לשזור אותו הלאה לעבותות של מציאות היסטורית, חייב הקונגרס הזה לבצר את כוחה של התנועה הציונית, לחדש את סמכוּת מוסדותיה, ולהעמיד את תכניתה המדינית מחוץ לגדר של כל ויכוח. הדבר העיקרי שעליו אנו נאבקים בכל העתים וגם בעת הזאת הוא המעשה הציוני, וכל תוכנה של היאבקותנו המדינית היא להגיע לידי אפשרות של המעשה הזה. הדרך למדינת היהודים שבמציאות הוא דרך הבנין והמפעל, דרך הנגב והגליל, דרך השומרון והשפלה, דרך פדות היהודים ועלייתם בהמוניהם ודרך ההתיישבות רחבת־תחומין, דרך הארגון הפנימי החזק וצבירת כוח משקי גדול. אלה הם ערכין פּוליטיים בעלי מתח ומשקל רב. וכל כמה שיהגו ריק אלה המונים אותנו בחטא של “מפעל ובנין” כסטיה מן הדרך הציונית, ואלה המאשימים אותנו כי המרנו את הדרך הזאת — זוהי דרכנו הנאמנה בכל התנאים ובכל המצבים, והיא עלולה להכריע את כף המאזנים בהיאבקות החמורה שאנו נתונים בה כיום ושנהיה נתונים בה בודאי גם בימים הבאים, גם לאחר שכוס היגונים שמונתה לנו עתה תרפה לאט.

תש" ז