רקע
יצחק לופבן
הנעל המאובקה (חמשים שנה לקונגרס הציוני)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

כמזכרת שיש עמה מראה־עינים מן הקונגרס הראשון נשאר לנו הציור הידוע של נ. אוקין. בציור זה אנו רואים את הרצל ניצב זקוף בעדת חבריו על הבמה, שעה שכל הנאספים באולם מורכנים לעומתו, כאשר מורכנים עצי־היער ברוח סערה, והם פושטים אליו את ידיהם בתפילה־תחנונים, כאילו היו אומרים: אנא, הוליכנו מהר קוממיות לארצנו, כי נגדשה סאת הגולה! אפשר שיותר מכל הנאומים והויכוחים וההחלטות שנשארו מאותו קונגרס, מבטא ציור זה, שמבחינה אמנותית אינו משוכלל ביותר, את רגשות העם והציבור הציוני באותו זמן ובאותו מעמד, שנתקדש כמעמד לדורות, ושממנו מתחילה בעצם, לא הציונות, לא התשוקה לציון ואף לא שיבת־ציון בפועל, אלא ההיאבקות של העם עם עצמו והיאבקותו המדינית על במת העולם לחרותו ולעצמאותו במולדת העתיקה.

המסטורין של שאלת היהודים לא נתגלה בבאזל, הוא נתגלה דורות רבים לפני כן. התפילה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, נתחברה לפי המסורת ע״י אנשי כנסת הגדולה, והיא היתה מפעמת את לבו של העם היהודי במשך כל הדורות הארוכים האלה. הציונות, הכמיהה לשוב לציון ולחיי עם עצמאיים, היתה החוויה הנפשית העמוקה ביותר של היהודים, מאז נותקה רגלם מאדמת מולדתם. אך היא היתה משוּלה לתיבת־חידה סגורה, הצופנת בקרבה את סגולת החרות והגאולה, שנגנז מפתח הזהב שלה ואיש אינו יודע את מהותה ואת דמותה הנכונה. בבאזל הוצא המפתח מן הגניזה ע״י הרצל. והעם, ברובו המכריע, שהיה רגיל לסגוד מקודם לתיבה סגורה וסודית זו ולסגולה, שמחוץ למציאות וממעל לה, החבויה בתוכה, סגד עתה להרצל ולמפתח שבידו. התמורה האנטרופומורפית עודדה מחדש את העם לתפילה, לדבקות ולכליון־נפש רב, אך היא לא הניעה אותו לחשבון דרך ממש ולהבנה מלאה של החזיון והחזון אשר לפניו. את התיבה לא פתח ולסגולה לא התבונן.

רק מעטים הבינו. רק חלק קטן קיבל את הציונות המדינית בבאזל כתכנית של הגשמה. בשביל הרוב הגדול של מקראי־ציון, בין אלה שהיו באותו מעמד בבאזל ובין אלה שנתלקטו מסביבו במרוצת הימים, נשארה הציונות אידיאה בלבד. שטח ההגשמה נראה היה מצומצם מאד, חסר מרחב, ו“צרת ישראל” הגלויה והאקטואלית פגעה רק בקצות המחנה ובמדינות בודדות. החרב החדה המונחה על הצואר, ושעתידה היתה לטבוח מיליונים ולהשמיד למעלה משליש העם, היתה עטופה עדיין בצעיף של אשליה־עצמית, כי אי־הנחת שיהדות העולם שרויה בה אינה אלא איזה שיבוש או משגה ארעי, העתיד לעבור ולבוא על תיקונו עם הקידמה והתפתחות הדמוקרטיה והציביליזציה בעולם. הקונגרס שימש בראשונה בעיקר לתפקידים הפגנתיים כלפי פנים וכלפי חוץ. מבחינה זו היה למכשיר חשוב, לבמה היחידה שמעליה אפשר היה לתת ביטוי לרעיון התחיה ולרצון השחרור של העם, ולקרבם ללבו של העולם הכללי וגם ללבו של העולם היהודי. מאת היהודים ניטל אחד מששים של רגש הנחיתות, והוקנתה להם ההכרה כי על נכסיהם הציבוריים נוסף דבר שלא היה להם זה זמן רב, מעין פּרלמנט, שאליו הם מתכנסים כדי לתנות במשותף את האנורמליות של קיומם, ולדון על אחרית גלותם. לאחר “ועד ארבע הארצות”, ששימש בתקופה ידועה ביטוי לאוטונומיה הפנימית של היהודים, אמנם תוך השלמה עם גורלם כגולים ועם קיומם כמיעוט בין עמים זרים — היה הקונגרס הציוני חידוש מהפכני, אשר ליכד את הגרעינים האקטיביים של יהדות העולם, ביטא את אי־ההשלמה שלהם עם חיי גולה ואת שאיפתם לחרות לאומית.

מלבד התפקידים הארגוניים וההפגנתיים הקנו הקונגרסים הראשונים למקראי־ציון גם רגש של חג. על יום־טוב באו שליחי היהודים מארבע כנפות הארץ; מקרוב ומרחוק, ממזרח וממערב, מצפון ומתימן, נשאו איש איש ממקומו, איש איש מעדתו שלום־אחים, צרות־אחים וכמיהת־אחים לגאולה ולעצמאות. העצמות היבשות והפזורות של גולת־ישראל נתקרבו כאן עצם אל עצמו, וההכרה של שותפות הגורל נתחשלה על סדן זה לתנועה בעלת עוצם רוחני, שנכתרה בצדק בשם “מדינת היהודים בדרך”.

יש להוסיף: בדרך ארוכה. כשיצר הרצל את הקונגרס הציוני ודאי לא חשב כי דרך זו תמשך יותר משנמשכה דרכם של תועי מדבר. ברומן שלו “אלטניילנד” רמז על עשרים שנה. אילו ראה העם את מצבו בין הגויים באותה ראייה בהירה שראה אותו הרצל, אפשר שהיה מזדרז יותר להשתמש במפתח הזהב שהושיט לו, והיה ממלט את עצמו כולו, או לפחות בחלקו המכריע, מן הכליה שמצאה אותו בתקופה הנוכחית. אך הוא דימה בנפשו כי “המדינה בדרך” מספיקה לע״ע לנחם אותו מעצבונו הפוליטי והחברתי, ולהמציא לו תחליף לחיי מדינה ממש. הוא התיירא לפתוח את תיבת־החידה שמא ימצא בתוכה “נעל מאובקה”, אשר תרמז לו כי עליו ללכת, לנדוד ולהתאבק בעפר דרכים כדי להגיע אל המטרה, תוך מאמץ חלוצי ותמורה גדולה בהרגלי חייו. אילו היה בטוח שימצא ירושלים של זהב בתיבה זו, או ארץ־ישראל של זהב, מוכנה ומוגשה ללא טורח רוחני, ללא קרבן חמרי וללא עמל גופני, בודאי שהיה שש לפתוח אותה. לסכן מפני ה“ספק” לא רצה. רק המעטים שפתחו את תיבת החידה הזאת, שראו לעצמם זכות גדולה לנעול לרגלם את הנעל המאובקה, להעמיס על שכמם את כל הטרחות הכרוכות בה, ולהמשיך להעלות עליה שכבות אבק נוספות בדרכם החלוצית, הם שנתנו במרוצת הימים את המשמעות ההיסטורית הנעלה לקונגרסים הציוניים והפכו אותם מבמה של הפגנות לבמה של יצירה משחררת.

 

ב

את רציפות חמשים השנה של הקונגרסים הציוניים, הפסיקו שני תאריכים אשר חוללו תמורות גדולות בחיי העולם ונתנו את אותותיהם החמורים בעיקר בחיי האומה הישראלית. שתי מלחמות־העולם, האחת שפרצה בשנת 1914 ונמשכה ארבע שנים, והשניה שפרצה בשנת 1939 ונמשכה שש שנים, חשפו במידה שאין דומה לה את המסוס ורקב שבשרשי הקיום של עם ישראל בגולה. במלחמת העולם הראשונה ניטלטל עם היהודים בין החזיתות של עמים זרים, ונרמס תחת פרסותיהם של מחנות צבא הנלחמים זה בזה, ולבסוף נשמד חלק מהם (בטביחות אוקראינה ופולין) השמדה פיסית, והחלק הנכבד ביותר, היהדות הרוסית, נשמד השמדה רוחנית. היה זה האות הראשון אשר הזהיר בצורה גלויה וחותכת ביותר את העם היהודי מפני הכליה שעלתה בחלונותיו. מה שהרהר פעם הרצל על עצמו; “הרוח סוערת בין שלפי שׂדי — עלי להחיש את צעדי”, הושמע עתה בתרועת־עולם עזה לעם היהודי כולו. הימים האידיליים, כביכול, בהם הצליחו היהודים להדחק ולהאחז בסדקים של הכלכלה, החברה והתרבות של עמים זרים, וחיו איך שהוא ואף צמחו, בקעו ועלו לעתים למעלה, חלפו ונשרו כעלי שלכת כמושים ומנוונים לעיני כל. היה צורך להחיש צעד, לבקש מחסה מפני המפולת, להציל את אשר ניתן להציל, את הנפש ואת הרכוש. אך היהודים לא שמעו לקול האות הזה, והאשליה העצמית עשתה בלהטיה כדי לנחם אותם ולהוכיח להם שדוקא בעולם מתמוטט זה נוצרה בשבילם הזדמנות לבצר את קיומם, ולהגיע אפילו “לאוטונומיה לאומית” בגולה.

גם הבשורה המדינית הגדולה שעברה במוצאי המלחמה ההיא את משכנות ישראל, לא שינתה הרבה את הפילוסופיה הנפסדת הזאת, ולא הניעה את המוני ישראל אלא באותה תנועה שצוירה ע״י הצייר נ. אוקין בציורו מהקונגרס הראשון. כעצים הנכפפים מפני סערה, הרכין בית ישראל את חצי גופו ופשט את ידיו לקראת תיבת־החידה החדשה הזאת. אף הפעם התפלל בדבקות: “הוליכנו נא קוממיות לארצנו”, אך שוב רק חלק קטן העיז לפתוח את התיבה הזאת, להוציא מתוכה את הנעל המאובקה, לנעול אותה ולצעוד. הללו הגיעו. החלק הזה הוא שיצר בין שתי מלחמות העולם את המציאות הארץ־ישראלית החדשה, זו המציאות שאותה אנו חושבים לנכס החשוב והיקר ביותר שהציל העם מן הדליקה הגדולה שאחזה בו, ואשר גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית הוכשרה לשמש שדה־מאבק מדיני על עתיד העם ועל חירותו.

בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, הגיעה שאלת היהודים לשיא משברה החמור. כל הדברים שנאמרו בקשר למצב היהודים בין הגויים בקונגרס הציוני הראשון ובקונגרסים הסמוכים אליו, לא היו אלא בחינת פרוגנוזה בלבד, שכל בעלי “איפכא מסתברא” יכלו לחלוק עליהם, כשם שאפשר לחלוק על כל פרוגנוזה. עתה נהפכו הדברים האלה למציאות מתלקחת. מחוג השעון של הגורל היהודי הלך וסבב ממעלה אחת לשניה ומסיפרה אחת לשניה, ולא היה כבר צורך לא ברוח־הקודש ולא באספקלריה מאירה כדי לראות ולדעת להיכן הדברים עתידים להגיע. עתה לא היה שוב כל צורך להעלות על במות הקונגרסים את הצופים לצרת היהודים מסוגו של נורדוי, אשר יחשוף, יבאר ויסביר ברוב כוח וכשרון את המתרחש. המוני היהודים עצמם, בפולין ובגרמניה וברומניה, הרגישו על עורם ועל בשרם את השואה המתקרבת. הכל מסביב קרא והזהיר. היתה זאת ההזדמנות האחרונה לברוח ולמלט ולשוב לביצרון של מולדת. ורק עצלות הלב ועצלות המחשבה, שני שושביני־האסון הללו לאדם ולעם, שיתקו את רצונם של מיליוני היהודים, כדרך שמשתק נחש העקלתון את הצפור או את הארנבת הנופלות מאליהן לבין שיניו.

התאריך השני, מלחמת העולם השניה, היתה כבר הקטסטרופה עצמה. מוטב היה אילו לא היינו מרבים מלים וקינות על האסון הזה, אילו לא היינו מגרדים במכיתות של חרס את המכה הטריה והאיומה הזאת, אלא היינו מרכזים את כל מחשבתנו ואת מאמצינו כדי להסיק מלקח מר זה את המסקנא הנכונה כלפי שארית הפליטה. השואה הגדולה מצאה רק חלק של היהדות, אמנם את החלק החשוב ביותר, ששרשיו היו עמוקים, שנשא על שכמו את מסורת הדורות והווה את הדייק לשמירת בית ישראל בגולה ואת הרזרבה הנאמנה לבניה של א״י. יהדות זו אינה קיימת עוד. לכל היותר נשארו ממנו שרידים, אשר בעינוייהם במחנות ובהעפלתם רבת התלאות והיסורים הם נותנים כבוד למקור מחצבתם ומעטים הילה של גבורה מפליאה על מלחמת האומה לשחרורה. אבל גם על החלק הנותר מן היהודים, אלה הנמצאים בחצי הכדור המערבי ואלה הנדחים באסיה ובאפריקה ובשאר חלקי העולם, גם על ראשם תלויה אימת השואה הזאת, אם כי טרם פגעה בהם בסיבובה הראשון, במידה שפגעה ביהדות אירופּה.

אם יש טעם לציין את התאריך של יובל השנים לקונגרס הציוני הראשון, הרי אין זה כדי לתנות את התפארת שחלפה ולהתמוגג בזכרונות סנטימנטליים של העבר, אלא כדי לחדש, בפרוס היובל השני, את האזהרה החמורה לשארית ישראל בכל ארצות הגולה מפני הישנותה של קלות־דעת זו, שבה בזבזנו בחמשים השנים שחלפו את ההזדמנויות ואת האפשרויות לקדם את פני הרעה שהתרגשה לבוא עלינו. הקונגרס הראשון והקונגרסים שבאו אחריו, היו מכשירים חשובים בהקמת “המדינה בדרך”, אך ב״מדינה בדרך" לא היה בעבר ולא יהיה בעתיד כדי להציל את העם מן הכליה, כל עוד שלא תקום המדינה של קבע וכל עוד לא יתקבצו אליה גלויות ישראל. מלבד הקשיים המדיניים מבחוץ, המעיקים עלינו ומדאיגים אותנו בתקופה זו, הרי הדבר שחייב להדאיג אותנו ביותר היא העובדה שרק במקומות שמרכזי היהודים כבר נשמדו בהם, היתה הציונות לתוכן חייהם של הנותרים, שעליה הם מוכנים להיאבק ולבוא באש ובמים למענה. אך במקומות שעליהם פסח לע״ע תהליך ההשמדה, שוב נתונה עירנותם הציונית לאחרים, לנדחי המחנות ולסחופי התלאות; ואשר לעצמם, הם מוסיפים להישגב באשליה כי הנה הם יושבים לבטח בין הגויים וקיומם ובטחונם יציבים וערובים ע״י צורת המשטר הדמוקרטי והליברלי שהם שוכנים בחיקו. שוב חוזרים היהודים האלה על האיוולת הישנה שהוליכה שולל את רובה הגדול של יהדות אירופה, מבלי לחוש בסכנה בטרם עבר המועד להמלט מפניה. דברים אלה מכוונים בעיקר ליהדות אמריקה, שגם הציונים שבה יצרו לעצמם סוציולוגיה דמיונית וכוזבת, המייחסת את מציאות חייהם לסוג חברתי ומדיני מיוחד, שאינו נמנה עם גולת ישראל ושאין הסכנות האורבות לגולת־ישראל נוגעות אליהם באופן ישיר. אילו היינו לפני חצי יובל שנים עורכים משאל בתוך יהדות אירופּה, כדי לדעת איזה חלק מחלקי יהדות זו בטוח ביותר בקיומו ובעתידו, היו בודאי יהודי גרמניה “קופצים בראש התור” כדי להעיד שלצדם הם קיים בטחון זה במאה אחוז לפחות, כי על כן לא העלה איש על הדעת כי דוקא מהם תפתח הרעה, וכעבור שתי עשרות שנים בלבד יובלו הם ב“ראש התור” כצאן לטבח. יהדות אמריקה נושאת עתה את המורשה הנפסדת הזאת של בטחון־שוא, שהיתה לפני יובל ולפני חצי יובל שנים נחלת יהודי גרמניה ונחלת היהודים באירופה המערבית. איננו יכולים לומר ששום דבר אינו מטריד אותם ואינו מדריך את מנוחתם. באמריקה עצמה מתגלים סימנים בולטים למדי, המעוררים מפעם לפעם דאגה בלבבות. נהירתם של חלקים גדולים ונכבדים של יהדות אמריקה אל המחנה הציוני, הרשמי והבלתי רשמי, מעידה על כך שלמרות הכל אין הבטחון שלם. אך כשם שיהודי אירופה מצאו בקונגרסים הציונים ובעיסוק של סרק בין קונגרס לקונגרס, פורקן כלשהו לאותה דאגה מטושטשת שבלב, כך מוצאת לה עתה יהדות אמריקה ברדיקליזם של סרק, באהדה קולנית לטרוריזם ובניפוח מילולי של כל ענין ציוני, פורקן למחשבות מטרידות אלה. לידי ציונות שהיא תוכן חיים ממש וחובת הגשמה, לא הגיע אפילו חלק זעיר ממנה.

ושוב “סוערת הרוח בין שלפי שדי”. דומה, שלא נועד לנו שוב יובל שנים של קונגרסי־הפגנה ושל “ימים טובים”. יהדות אמריקה היא השארית הגדולה האחרונה של בית־ישראל, אשר צברה כוחות חשובים ורכוש נכבד מאד בארץ זו. היא יכולה להציל את עצמה ולסייע באופן ממשי להצלת יתר חלקי היהדות הפזורה, אלא שהיא עלולה לאבד את עצמה לדעת ולהכרית את תקות־ישראל, אם תוסיף להתייחס לציונות כלמעשה צדקה בשביל אחרים, ולא כלמעשה הצלה וגאולה לעצמה. תיבת־החידה סבבה־עברה מיהדות אירופּה ליהדות שמעבר לים. מפתח הזהב שוב איננו גנוז, וטיבו של הקמיע אשר בתוך התיבה אף הוא ידוע עתה לכל. זוהי הנעל המאובקה, שערכה גדול יותר מערכם של תכשיטי חן נוצצים. היא מהווה את המסקנה הנבונה והממשית היחידה של כל אשר נחשב וכל אשר נאמר ונעשה במשך חמשים השנה מאז הקונגרס הראשון עד היום. עלינו רק לנסח קצת אחרת את אמרתו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים”, אלא כל מי שיעשה לכך, כל מי שיעלה על רגליו את הנעל החלוצית המאובקת הזאת, יגיע למדינת היהודים.

תש״ז


המלצות קוראים
תגיות