רקע
ס. יזהר
על הסקאד ועל תל-אביב

שום מחשבה לא חשבה הממשלה הזאת לא על סקאד לא על תל־אביב. היא לא ידעה כלום לא על הסקאד לא על תל־אביב. וכשנפל הסקאד על תל־אביב גם הופתעה וגם שותקה.

אלא שלא כמות ההרס ולא חומרת ההיפגעות עשו את ההפתעה הלאומית מן הסקאד – אלא ההיחשפות המדהימה של הפחד הכללי ושל עומק הבהלה הקיומית. איש בממשלה לא העלה על דעתו שבירה כזו של רוח העורף. איש לא חזה את מימדי בהלת הבריחה ואת התפרקות הציבור האחד להמוני יחידים נמלטים על נפשם.

הימלטו – זה כל מה שאמרה הממשלה לאזרחים המבוהלים – גם אנחנו עוצמים עיניים עד יעבור זעם.


מה שלא עשה השכל

ואילו התחלנו בשיחות עם הפלשתינים לפני שלוש־ארבע שנים – הלא כבר היינו בעיצומו של התהליך והיינו יוצאים מסדר־היום של “הסדר החדש” הזה, שהולך לשנות את פני המזרח־התיכון בתום מלחמת המפרץ.

כעת, כל מה שלא עשינו מרצון, מחכמה ומיזמה שלנו – נלך לעשות כשיד המנצחים במפרץ בעורפנו.

ואותם עיוורים שהוליכו עד כאן והופתעו כל יום ממהלכי המלחמה הצפויה הזו – הם בדיוק אותם עיוורים שלא ראו ולא הבינו את השאלה הפלשתינית ומה יהיו תוצאות סירובם לראות ולהבין.

ועוד מעט, ומי שעמד בראש ורק דחה כל הזמן, ורק אמר אין דבר, ורק הכל בסדר, ורק לא לעשות כלום, ורק לשבת, ורק לחכות, ורק הכל יבוא מאליו ויסתדר מעצמו – הוא יצטרך לראות במאוחר, כי מה שלא עשה השכל – יעשו כעת הבעיטות באחוריו.


בית פתוח

פתאום ולא מרצון הנהו עומד כאן פתוח, חסר פנים, וחשוף תוך. פתאום וכל מה שהעמידו בו בטרחה אין־קץ ובמסירות ובחריצות ובניקוי אבק ובצחצוח ובשכלול פרט לפרט ובכל תשומת הלב – הנהו עומד חסר פרצוף, לא יאומן.

על מה סמכו יושבי הבית? על קירות של קרטון, על תריסים של קש ועל מעוז של אבק? על ההבטחה שהנה משמידים את כל הטילים בנשיפה אחת? שטיל אינו מזיק יותר מעטישה קולנית?

מארבע קירות הבית חסר הקיר האחד שבלעדיו הכל חסר ממשות. חלל פעור יותר מדי, גידמי קירות שלא עמדו במבחן ואותה צעקה אילמת: אין על מה לסמוך.

מכל מה שרק לפני יום היה נראה כבנוי ויציב ומציע ריפוד של נוחות ביתית, נשארה ריקות המומה. וכל “סוד הבית” פנימה נחשף כשימלה שהופשלה בכוח. וכאילו הכל כאן היה אלא רק העמדת פנים ורק יומרה משובשת.

אלמלא שטילים אינם באים מאליהם. טילים אינם מזג־אוויר או רעש־אדמה שאינם שואלים את פי האנשים. טילים הם מסקנות של מצבים שאנשים יוצרים כשחכמתם נגמרת לפני שנגמרת יהירותם. “כבודנו”, “נחלתנו” ו“כוחנו” – הם שעושים טילים.


הגיהנום

איך נראה גיהנום?

מאז ומעולם שיערו אותו. מסורות עממיות וגדולי האמנים. אין דת שאין לה גיהנום ואין פחד שאינו בורא גיהנום.

אבל, ערב ערב על מסך הטלוויזיה רואים כעת את ממשותו של הגיהנום מעשה ידי אדם. התלקחויות זריחה מזוויעה, התפלצות פרצי להבות, גיצים בזנבות מתעקלים, רעמים קורעי ארץ, ירוק איום זורח, וחושך אימים נופל, ועוד ועוד התפוצצויות עד אי־אפשר עוד המתפוצץ מייד לעוד סנוורים ועשן.

מלמטה מתחת כל זה יש אנשים. נכתשים ונקרעים ונקברים ונחנקים אולי גם מתפללים ואמהות חובקות ילדים ואבודים. דבר אין להם עם סיבות ההרס, ודבר אין להם עם התוצאות. איש לא מכיר אותם. והיותם או חידלונם אינם בשום חשבון.

לטייסים שלמעלה הם רק מטרה, ורק הצלחה בדיוק הפגיעה, ורק דיווח על קליעה טובה, ורק סימון על כמה מפות בכמה מטות, ורק הודעה על מטרות שהושמדו.

הם הרוחשים שמתחת להריסות, אלה שלא אדוניהם ולא הלוחמים בו אינם נעצרים עליהם, הם הרמץ שמתחת לאש. לא בני אדם לא בני לאום ולא בעלי שם פרטי. הם רק הדפוקים לנצח.

כי מה זה גיהנום?

תפאורה אש העשן והרעם שעד השמיים?

או למטה, בני האדם האלה שאינם אלא זבל?


יזהר סמילנסקי

דבר (טו אדר תשנ''א 1.3.1991):13

המלצות קוראים
תגיות