בשנת אלף תשע מאות וארבע־עשרה, נסעו הורי לחוץ־לארץ. לפתע פרצה מלחמה בין קיסר רוסיה לבין קיסר אוסטריה, והגבול שבין שתי המדינות נהפך לקיר של אש להבה, לנהר של דמע ודם…
בן שלוש־עשרה הייתי עם פרוץ המלחמה. הורי נשארו מן העֵבר ההוא של שדה־הקרב, ואחי ואני נשארנו מן העֵבר הזה. ומכיון שהמלחמה נתמשכה וצרור הכסף שהשאירו לנו אמא ואבא לקיום פחת והלך – נשארנו שנינו חסרי־כל, ולא היה לנו במה להתפרנס. היינו יושבים שנינו שפופים ועצובים ומזמרים לעצמנו. וכי מה נעשה כדי להסיח לבנו מהרעב?!
הקיץ חלף עבר ועמו חלפו כל התקוות. חג־הסוכות ממשמש ובא, עומד ממש מאחורי כתלינו ובמוחו של אחי צץ ועלה רעיון גאוני:
“לחג־הסוכות זקוקים יהודים לסכך ולערבות ל’הושענות', כדי לחבוט אותן בהושענא־רבה בבתי־התפילה”.
“אחי, יפה דרשת!” אני לוחש ומרטט ממש מרב שמחה.
“נעסוק, איפוא, בערבות ל’הושענא־רבה'!” אנו מחליטים שנינו. נקצץ אגודות־אגודות ונביא על גבינו לחצרות בתי־התפילה ונמלא כיסנו מטבעות, מטבעות נחושת ממש!..
אומרים ועושים ו… שש־שש־שש! בעיקר, שקט ודממה ויד לפה. ראשית, יש לחשוש למתחרים. שנית, המסחר בערבות להושענות בהושענא־רבה הוא זכותם הבלעדית של שמשי בתי־התפילה, ויש לחשוש לעין רעה. ואף אתם, בבקשה מכם, הס, יד לפה, שלא יישמע הקול בבית השמש, שדירתו צמודה לבית־התפילה הסמוך.
ובכן באותו ליל הושענה־רבה לא עלינו על משכבנו כלל, ולא עצמנו עין אפילו לנמנום קל־שבקלים. כאשר עברה שעת חצות הלילה, נטלנו סכינים ומַשׂור, חבלים וחוטים, ויצאנו החוצה בנשימה עצורה ועל בהונות הרגלים, שלא להעיר חלילה אף אחד ולא לעורר סקרנות.
יום הערבות, הוא חג הושענא־רבה, חל כידוע בסופו של חודש תשרי, והלילות אפלים ואין בהם ירח כלל. השמים היו מכוסים עבים כבדים, גשם קל וקריר זירזף לסירוגין, זעיר פה זעיר שם נראה כוכב קטן מנצנץ בין מפלשׂי העבים. מסביב שררה דממה עמוקה ונביחות־כלבים רחוקות הפרו אותה לפעמים. אף נפש חיה לא נראתה בכל העיירה כולה, רק אחי ואני גיששנו באפלה, אוחזים איש ביד חברו, ורועדים מקור ומפחד.
“המפחד אתה?” שואל אחי, כשהוא חובק ידי בחָזקה.
“ואתה?”
“אני?”
“כן…”
“ל־ל־ל־א!..”
“אף אני ל־ל־ל־א!..”
אט־אט אנו גולשים במדרון שפת־הנהר התלולה, מגששים וממששים, נאחזים בשיחים ובקוצים יבשים – ואנו ליד המים ממש.
“היזהר…”
הנה מסתמנות הערבות העבותות שעל שפת הנהר הניצבות בשורה ארוכה, וצמרותיהן הענֵפות והרחבות מתפשקות לצדדים ונוטות לעבר המים הזורמים.
חושך ואפלה ופחד עמום. האין שודדים וגנבים אורבים לנו בתוך סבך הערבות העבותות? ושמא תצאנה בנות־המים ממעמקי הנהר, שהן חציָן דג וחציָן אדם, שערן הארוך יורד להן עד לטבורן, והן שרות בקול נעים לאוזן, כדי למשוך אותנו אליהן, אל המצולה השחורה והקרה?..
“הוי, מי קפץ שם בתוך המים?”
“דג וַדאי…”
“ומי זה בוכה שם, בין הקנה והסוף?”
“אולי חתול־בר מיבב שם בארבו לטרף, אחי…”
“הושט ידך”.
“היזהר, שלא תחליק רגלך חלילה ותפול לתוך המים…”
“חתוך… ובזהירות…”
קור וערפל לח עוטה אותנו מסביב. מדי פעם בפעם נמלטת צעקת־פחד מפינו כשרגלנו
נכשלת, נתקעת במים, והנעל מתמלאת נוזלים קרים ורווּיים בוץ.
א־מא־ל־ה!.."
פעמַיִם ושלוש במשך הלילה הסתוי הארוך והמתמשך עברנו את הדרך שבין הנהר ובית־הכנסת שבעיירה, כפופים תחת משא הענפים הלחים של הערבות הכבדות כשאנו נושאים אותן בכוחותינו האחרונים ממש. רטובים, קפואים מקור, רעבים ומדולדלים מרוב מאמץ – כך מצא אותנו אור הבוקר יושבים שנינו על ערימות־הערבות שבחצר בית־הכנסת, וידנו אורזות אגודות־אגודות “הושענות” ירוקות ורעננות, מוכנות למכירה וכשרות למהדרין מן המהדרין…
“קנוּ הושענות בזול!”
למה הדגשנו את המלה בזול?
אח, תמימים שכמותכם! מעולם לא הייתם סוחרים – ואינכם יודעים את סוד התחרוּת.
שנה־שנה היו רב יענקל, שמש בית־התפלה, ובניו עוסקים במכירת הושענות בהושענה־רבה. זו היתה מכירה בלעדית והם היו מפקיעים את השער ומבקשים בעד כל אגודה ואגודה של ערבות הרבה כסף. ומי יתקומם נגדם וימאן לשלם?
ארבעה בנים. בחורים אדמונים וגברתנים היו לו לשמש, שהפילו פחדם על כולם, וגבו את תשלום ההושענות בכוח־הזרוע ממש. ופתאום – מה זה, מתחרה מחוצף?! מי הוא המעז לחדור לתחומם – שני נערים עלובים, רטובים ומכוסים בוץ?!
“הסתלקו מיד מכאן, פרחחים עלובים!!!!” צעקו עלינו וערמו את הערבות היפות והרעננות שלנו לערימה אחת ודרסו אותן ברגליהם הגסות והפכו את פארנו לאפר…
“הרפו ואִספו ידיכם!!!!” קראנו בקול־בוכים, “כי אין לנו במה לקנות חלות לחג!”
“אִכלו קש!”
“יהודים ה־צי־לו!!!!”
“הסתלקו מכאן קבצנים עלובים, וָלא–נחבוט אתכם בהושענות שלכם עד שעורכם יתקלף מבשרכם!!!”
“ה־צי־ל־ ־ו!!!!”
הקהל מתרבה והולך מרגע לרגע והמהומה גוברת. חבילות הערבות שלנו מתמעטות כי הבחורים הגברתנים חוטפים מדי פעם ערימת ענפים ומשליכים אותה אל גל־האשפה שמעֵבר לחצר בית־התפילה…
“שקט!!!!”
“זה בית־הכנסת שלנו!”
“יהודים הביטו נא וראו!” קרא פתאום השמש הזקן, אביהם של הבחורים הגברתנים.
“הביטו־נא וראו, יהודים!” ובקראו הניף ענף גדול בידו, בדקוֹ וסובבוֹ מצד אל צד וקורא בקול מנצח: “יהודים, הרי זאת ערבה פסולה – כשם שאני יהודי..!”
“חה! – חה! – חה! –” עונים ארבעת בניו לעומתו במקהלה פרועה, "כה נזכה למשיח צדקנו, זאת איננה ערבה כשרה כלל, יהודים! בזקנינו ופאותינו נשבענו, שאלה הם ענפי צפצפה ולא ערבה!..
“חה! – חה! – חה! –”
“חו! – חו – חו – ו!!!”
“ערבה פסולה?” שאלו קולות רבים מתוך הקהל – ויהודים לבושי חג וטליתות בידיהם ניגשו, נטלו מתוך סקרנות ענפים בידיהם, בדקום, הריחום וגם נגסו קצות עלים בשיניהם – האין זאת ערבה ככל הערבות?!
“שקט, שקט, הנה הרב הולך ובא!” הכריזו אחרים בקולות ספוגים רחשי כבוד והכנעה. “הנה הולך ובא הרב, הוא יבדוק ויפסוק!..”
הרב נכנס לחצר בית־התפילה בחשיבות ובהכרת־ערך עצמית, והוא לבוש כולו בגדי חג, שחורים ומבהיקים.
בעינים עצומות למחצה הסתכל בהתקהלות שמחוץ לבית־התפילה, לחש בשפתיו מה שלחש והמשיך ללכת לעבר בית־הכנסת. ופתאום נעצר, העיף מבט ממושך עלי ועל אחי, כולם נשתתקו, ובחצר בית־התפילה הושלך הס. הרב קירב את הענפים לעיניו, הביט ובדק, הפכם מעלה ומטה, תלש עלים וסובבם פנים ואחור, ואחר אמר בקול רם ובניגון: “ערבה פסולה… פסולה בהחלט…”
“מזל טוב!!!” הריעו בני השמש, כשהם חוטפים את הערבות שלנו ורומסים אותן ברגליהם בחמת־נקמה. “יחי הרב שלנו עד מאה ועשרים שנה!!!”
מבוישים ומדוכדכים שבנו אל ביתנו הריק, נפלנו על משכבינו בבגדינו הרטובים ונרדמנו כחוזרים משדה־המערכה, מערכה אבודה…
כל היום ישַנו ולא בא אוכל אל פינו הרעֵב. וכאשר באו בערב בני־דודנו להזמין אותנו לסעודת החג – סירבנו ולא נענינו.
ישבנו שפופים ושפתותינו דובבות: על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו…
כאשר ביקרתי בעיירת מולדתי לאחר 20 שנה מאז מאורע הערבות, כשאני כבר מורה־לטבע מוסמך, סרתי אל הנהר ובדקתי את “ערבת הבכוּת” בדיקה מדעית.
וראה זה פלא: כל העצים כולם, שגדלו מאז ומעולם על שפת הנהר – היו כולם ערבות, ערבות ולא צפצפות, שענפיהן כשרים ל“הושענות” למהדרין מן המהדרין באמת…
מחוּל לך, רבנו, ותנוח בשלום על משכבך בגן־העדן!..
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.