רקע
אליעזר שמאלי
אכילת "ימים"

לאחר שאבא מסרני לידי ראש־הישיבה וקם וחזר לביתנו שבעיירה הסמוכה, אחז “המשגיח” רב לוי בידי והכניסני ל“אכסניה” שליד “הישיבה”. זה היה אולם גדול ואפלולי, שבו היו ניצבות עשרות מיטות בצפיפות, אחת נוגעת בחברתה ממש. רק חלון אחד היה בו באולם הארוך והמקומר, שהיה קרוע אל מול נהר רחב ומבריק.

“אם אתפוש אותך רוחץ בנהר הזה”, אמר אלי המשגיח כשהוא מושך את אזני הימנית למעלה, “תטעם טעם כף ידי היבשה הזאת…”

“אני יודע לשחות!” קראתי בתמימות.

“תשחה במיטה הזאת!” אמר ברוגז והכה בידו על ראשי.

“במיטה צרה כזאת?!” התרסתי.

“יש לך שותף למיטה צרה זאת”, אמר בלגלוג, “באכסניה שלנו ישנים שנַיִם־שנַיִם במיטה אחת, כי צר לנו המקום…”

“והיכן אוכלים?” שאלתי דך ונכלם.

“האם לא גילה לך אביך היקר את הסוד?” שאל המשגיח בעל הפנים הרגוזים והעינים העצבניות וקולו רווּי לגלוג.

“לא!” עניתי וקולי רווּי דמעות.

“תלמידי הישיבה אוכלים טֶעג (למלה טעג יש באידיש שתי משמעויות: בצק וימים)”.

“טעג (בצק) בלתי אפוי?” שאלתי מבוהל ומיואש.

“תכניס את אבוסך (תיבתך) אל מתחת למיטה הזאת”, אמר והצביע על מיטת־ברזל מוחלדת, אשר מזרן־קש קרוע היה מוטל עליה, “ואחר נדבר”.

“אני לא אוכל בצק אפילו אם תהרגו אותי!” קראתי בקול־בוכים…

“ככה?!” צחק המשגיח והוא תופס בידו הימנית בסנטרי ומגביה אותו כלפי מעלה.

“חי־חי־חי! הרי שוטה גמור הנך במחילה מכבודך. טעג פרושו: ימים. והרי לך רשימת ‘בעלי בתים’ שבעיירתנו, ואתה קום וצא מיד, כתת רגליך מבית לבית ובקש יום־כלכלה…”

“וכמה ימים עלי לבקש?”

“כמספר הימים שבשבוע”.

“עלי לכתת רגלי על־פני שבעה בתים?!” שאלתי נבוך ואובד־עצות.

“הלוַאי שתשיג את כל ימי־השבוע אחר חיזור על־פני שבעים ושבעה בתים!” קרא המשגיח וקרץ עין מולי…

“מה זאת אומרת?”

“כי המבקשים מרובים והנותנים הוי, הנותנים הם מעטים…”

“אז מה?”

“צריך לבקש, להתחנן, לדרוש, לתבוע…”

“ואם לא יתנו?”

“יגעת ומצאת – תאמין”.

“אבל אני מתבייש, רֶבּ…”

“לא הביישן למד – אמרו חז”ל".

“אבל אני ירא, רֶבּ לוי”.

“האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו – כתוב בתורה”.

“אז אני חוזר באמת הביתה”, אמרתי בקול־בוכים כשהנני מתחיל לגרור את תיבתי שמתחת למיטת־הברזל.

“אביך מסר אותך לרשותי ולידי, שקץ שכמותך!” נתן עלי המשגיח בקולו כשהוא תופס בי בשתי ידיו ומנענעני בחָזקה, “אל תתחצף ואל תתפנק, אלא קח את רשימת בעלי־הבתים, לך וכתת רגליך ובקש לך ‘ימים’. אל תתבייש ואל תהיה רך־לבב. ואין לך דבר, העומד בפני הרצון – אמרו חכמינו ז”ל!.. ואם תקום ותברח–ידי הארוכה תשיגך ותשיב אותך לישיבה בכבוד גדול, בתופים ובמחולות… ואם תתרשל במלאכתך זאת – תשכב בבטן ריקה ותקום על לב ריק…הירדת לסוף דעתי? הישיבה תלמד אותך, אך לא תפרנס אותך. אנו מחלקים בוקר־בוקר רק ספל תה וחתיכת־סוכר אחת. ההבאת אתך ספל?.."

“לא”, לחשתי וקולי ספוג דמעות.

“אתה בוכה?” שאל רב לוי ותפס שנית באפרכסת אזני. “נער־ישיבה בוכה? שמא אלך ואביא לך מינקת, בן־זקונים מפונק שכמותך?! מהיום ולהבא, תכשיט שכמותך, אתה עומד ברשותך ונתון לחסדי אחרים… והיה אם תהיה בעל מרץ ותדע לתבוע בפה מלא – ותאכל לשובע ותלמד מתוך הרחבת־הדעת. ואם בטלן הנך – ותהיה רעב תמיד ולא תלמד משמחה. כי אם אין קמח, אמרו חכמינו ז”ל, אין תורה…"

ניתנה האמת להיאמר, שבאותו המעמד האומלל ראיתי את המשגיח, רב לוי, כראות אויבי בנפש. רק אתמול הייתי בן־זקונים מפונק בבית אמי, לחמי ניתן לי ומשכבי מוצע, צעדי נשמרים והנני מוקף אהבה וידידות. ופתאום – עלי לקום ולחזר על הפתחים ולבקש “ימים”. לשכב במיטת־ברזל מוחלדת על־פני מזרן־קש ממורט ומדולל… הוי־הוי, לו ראתה אותי אמי הטובה בכך… אך כשהנני משקיף ששים שנה אחורנית – הנני אסיר־תודה גם לאבי וגם לרב לוי המשגיח, כי הם־הם אשר הוציאוני מידיה המפנקות של אמי הטובה, (נוּחהּ עדן), והטילוני בבת־אחת לתוך נהר־החיים הזורם והשוצף. וקראו אחרי: אתה מוכרח להניע את ידיך ורגליך ולשׂחות! שׂחה, שׂחה, נערנו המפונק, ואל תתעצל! כך, כך, בחורון שלנו, לחיים, לשלום ובהצלחה בדרכך למטרה הנכספת – ותהיה אם ירצה השם – רב בישראל!..

שמעתי, איפוא, בקולו, של רב לוי המשגיח, לקחתי את רשימת “בעלי־הבתים” מידו ויצאתי לשחר טרף לנפשי…

בימים ההם לא היו עוד פעמונים פתחי הבתים, אלא מזוזות היו דבוקות ליד הדלתות. גם דפיקות על־גבי הדלת בטרם כניסה לתוך הבית – לא היו נהוגות עוד בימים ההם בעיירה של הישיבה… הייתי מנשק את המזוזה ופותח את הדלת, נכנס למטבח, מרכין ראשי ועומד ומַחשה…

בימינו אתה נכנס לפרוזדור, לאחר שצילצלת בפעמון או דפקת על הדלת, ואילו בימים ההם – הכניסה לכל דירה ודירה שבישראל היתה דרך המטבח. הקירות מכוסים קלחות, סירים ומחבתות עשויים נחושת מאדימה מבהיקה – התלויים לכל גָבהם ורחבם שורות־שורות. על־פני אִצטבאות ערוכות צלחות וקערות עשויות חרס ומצוירות פרחים וציצים וכפות־כסף מבהיקות בלָבנן. וריח תבשילים, מהול בניחוח חריף של בצל ושום, מלפפונים וכרוב חמוצים, חזרת וחרדל נודף ומגרה את התיאבון…

ומחמת שביישן הייתי מטבעי, נחנק ה“בוקר טוב” בגרוני והנני עומד כעני בפתח.

“מה רצונך, הנער?” שואלת אישה גוּצה ורחבה, זעומת־עינַיִם וחמוצת־פנים.

“אני, אני”, הנני מגמגם וקולי נחבא…

“מבקש נדבה?” מרעימה עלי האשה בקולה. “לך ותהיה שוליה אצל הסנדלר ואל תצטרך לבריות!..”

“אני, אני, אני…”

“מה אתה, אני, אני, אני?”

“אני מהישיבה ונשלחתי אליכם על־ידי המשגיח רב לוי…”

“שוב ימים?”

“רק יום אחד…”

“כבר שני אוכלי לחם־חסד של אותו משגיח זוללים כאן על שולחננו! שמא ישלח את כל הבטלנים הרעבים שלו לכאן דווקא?”

"אבל אני, אני, אני…

“מה אתה אני, אני, אני?..”

“האם אַת בעלת־הבית או השפחה?” הנני שואל לתומי וקולי רועד.

“במטבח אני בעלת־הבית!” צועקת “העוזרת” הנעלבת והיא נוטלת מטאטא בידה ומסתערת עלי, “לך לכל הרוחות, זולל שכמותך, ותבוא ביום השבת לסעודת הצהרים…”

“אבל היום אני רעב, היום!” הנני מגמגם בקול חנוק, “והיום רק יום שלישי בשבוע…”

“ולא שׂבעת מספל התה המסכן של המשגיח שלך?” היא שואלת וקולה מתרכך.

“לא, לא באמת…”

“אבוי לאמך”, אומרת האשה הגוצה והשמנה והיא מנגבת בשולי סינרה את עיניה.

“כך משלחת אם רחמניה את ילדה למרחקים?! שב מִסכני, ואאכילך ארוחת־בוקר משיירי שולחנם של גבירים…”

העברתי עיני סביבי וגיליתי באחת הפינות שבמטבח הגדול חבית מים ולידה קערת־נחושת ניצבת. התקרבתי אל החבית. לקחתי את הנַטלה המבהיקה, שאבתי מים ויצקתי על ידי מעל עביט־שופכין שלידה. נשאתי ידי למעלה ובירכתי בקול רם ברכת נטילת ידים…

“הרי לחם והרי מלח”, אמרה הטבחית במתק־שפתיִם ובעינים מלבבות. “שב־נא בקצה השולחן ותתכבד בשיירי הסעודה…”

צנון מרוסק ומתובל בשמן. זנב דג־מלוח כבוש בחומץ וכוס תה ממותק. היש עוד איש מאושר כמוני בעולם? בירכתי בקול רם ובנחת את ברכת המזון – והטבחית ענתה אחרי “אמן!”

“תבוא כל יום שלישי בשבוע”, אמרה וגיחכה, “ותאכל אצלי לשׂובע…”

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות