רקע
אליעזר שמאלי
החיות מתיבתו של נוח

המגבעת והעינים, הזקן והפאות, הקאפוטה וחצאי־הנעלים של ראש־הישיבה שלנו – משחירים משחור. רק המצח, צוארון הכותונת, הטלית הקטנה והגרביִם מלבינים בלובן בוהק…

יום תמים הוא ניצב ליד שולחנו הפשוט והמוּגבה שעוּן על מרפקיו, והוא נוהג בנו כנהוג קברניט את ספינתו בים גועש וחומֵר…

אם נתקשה בלימודינו – יצטחק ויענה: “עיין, בני, במפרשים”. ואם ניתקל בסוּגיא חמורה, יעודד וינהל אותנו בהערה שקטה – והיה העקוב למישור… כי שיטתו של ראש־הישיבה שלנו, רב שרגא הליטאי הנלבב, היתה מבוססת על עבודה עצמית. היה מושיב אותנו ליד הגמרא ומצווה על כל אחד ואחד: “תלמד את הסוגיא שלפניך והסבירה לי כעבור שעה…”

“והרי טרם לימדת אותנו סוגיא זאת, רבנו”, מתריס כל אחד ואחד.

“בגמרא שלפניך ישנם מפרשים רבים”, היה עונה בקול רך, אך משכנע, “הרי רש”י, ‘תוספות’ ומהרש“א (מורנו הרב שמואל אַידליס, שחי במאה השבע־עשרה) בני. פקח עיניך, עיין במפרשים וקמט את מצחך. יגעת – ומצאת…”

“אבל הרי זאת סוגיא קשה נ־ו־ר־א!” הננו מתריסים בפני ראש־הישיבה ומבקשים על נפשנו.

“כך דרכה של תורה”, היה מצטחק ומנענע ראשו. קוטע את הויכוח, מתרחק ועוזב אותנו לנפשנו ליד הכרך הגדול והסוגיא הקשה ומסתלק לו אגב ניגון חרישי…

והיינו פוקחים את העינים, מקמטים את המצח, מעיינים במפרשים ומזמרים לעצמנו בחשאי, מפרפרים כמי שמושלך לתוך בריכה עמוקה וזרה, שוחים וצוללים למעמקי הסוגיא – דולים ומעלים פנינים…

“נו?” שואל רבנו כעבור שעה ומצטחק.

“כבר מצאתי את ההסבר לסוגיא בכוחות עצמי, רבנו”, היינו עונים מפוּיסים.

“הוי, הוי, אמר רבא!” מתחטאה קבוצת נערים בקול רם ובניגון עצוב בחלל האולם הגדול והמקומר. “הוי, הוי, רבא אמר…”

ולעומתם עונים קולות ספוגי התרפקוּת ועֶרגה של קבוצת־נערים אחרת: “הוי, תנו ר־ב־נ־ן! רבותינו ל־מ־ד־ו…”

גופות מתנועעים ופיות ממללים ומסלסלים והאולם ספוג זמזום כבוש – ככוורת גדולה והומה.

כבן אחת־עשרה שנים הייתי בימים ההם ונפשי יוצאת אל אמי. סביבי בחורים קודרים וכבדי הגוּת, ולבי נמשך לשעשועים. והייתי מתגנב בחשאי ויוצא פעם ופעמַיִם בשבוע אל חנותה הקטנטונת של חנה האלמנה, שבקירבת הישיבה, קונה לעצמי בפרוטות סוכריות צבעוניות הדבוקות אל חיות־פח מגוּונות והיו לי לנחמה ולשעשועים בבדידותי…

יום אחד בהיותי יושב חבוי בפינה אפלולית שבאולם־השינה ומשתעשע בביבר חיות־הפח שבתיבתי ומשעשע את נפשי העורגת, ורב לוי המשגיח ארב לי והדהימני במבטו הדוקר והמיַסר.

“הלהשתעשע בחיות־פח באת לישיבה שלנו?!” הרעים עלי בקולו הזועם והצרוד כשהוא חוטף מידי את נמרי ואריותי, חסידותי ונשרי. “הלבלות זמנך בצעצועי־פח באת למקום־תורה זה, מופקר שכמותך?!” וכמוליך שה לעקידה, כך הוליכני אל ראש־הישיבה כשהוא צובט באגודלו ובאצבעו בערפי. שם הניח במנוד ראש ובלעג לרש את חיותי על השולחן המוּגבה של רב שרגא ראש־הישיבה והציגני ככלי מלא בושה וכלימה…

“יבוא בעל השור ויעיד על שורו?” שאל ראש הישיבה בניגון הגמרא ובלשון חז"ל. וכשהוא מעלה בת־צחוק על שפתיו, הוסיף ושאל בפסוק מהתורה: “במחתרת נמצא הגנב?…”

“מלקות, ראש־הישיבה!” צרח רב לוי המשגיח כשהוא רוקע ברגליו. פניו מסמיקים ועל שפתיו הכחולות מלבין קצף מפעפע.

“מכות מרדוּת, רב שרגא!” וכשהוא עוצם אחת מעיניו הוסיף לצווֹח בזעף: “צלם הכניס להיכל, כופר־בעיקר ועוכר־ישראל זה!..”

מבוּיש ונכלם עמדתי לפני ראש־הישיבה ועינַי הדומעות מביטות בפחד ובתחנונים בפני רבנו הדגול.

באולם הושלך הס (קול התורה נדם והנשימה נעצרה). כל הבחורים הביטו בי במבטי תדהמה והשתאות וחיכו לגזר־דינו של ראש־הישיבה. הנה־הנה ירים את ידו הלבנה בעלת האצבעות הארוכות ויסטירני על לחיי סטירה ראשונה, או, לפחות, ינענע ראשו לצדדים ויאמר למשגיח: “וביערת הרע מקרבך, ר' לוי, גרשהו אל מחוץ למחנה, כי חבל על ה’ימים' שאנו מאכילים אותו!..”

אך ראש הישיבה נטל את חיות־הפח בידיו, בדק אותן אחת־אחת בסקרנות, העלה בת־צחוק על שפתיו צבט את לחיי ושאל: “האם בכוונה תחילה בחרת חיות אשר שמותיהן נזכרים בתורה, בני…”

עמדתי חפוי־ראש והחשיתי. ואז המשיך ראש־הישיבה ואמר: “הווי עז כנמר, וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כאריؘ – לעשות רצון אביך שבשמים…”

“ומי אמר מאמר זה?” שאל והוא מַשהה עלי מבט אבהי.

“יהודה בן תימא, רבי”, עניתי וקולי נחבא.

“והיכן מובא מאמר זה?!” הוסיף לשאול.

הירהרתי רגע ואמרתי: “במסכת אבות, פרק ה'…”

“ומה בא אחרי מאמר זה?”

קימטתי מצחי ואמרתי מעודד: “הוא היה אומר: עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ד' אלוהינו שתיבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”.

“במעשיו של נוח הצדיק עוסק הנער”, הוסיף ראש־הישיבה וגיחך, “וחיות הוא מכניס לתיבתו. שמא מתרגש, חלילה, מבול לבוא לעולם ואף אנו ניאסף לתיבתו של הנער ובזכותו נינצל?.. עשה למען תינוקות של בית רבן, רב לוי, ולאט לך עם הנער…”

המשגיח הסתלק לו מהאולם חפוי־ראש כצייד שטרפו נמלט מבין אצבעותיו ממש. ואני אספתי את חיות־הפח בידים רועדות לתוך התיבה הקטנה ושבתי אל הגמרא. אט־אט התעוררו קולות־הלימוד שנדמו והאולם נתמלא שוב רננת תורה. את דמות ראש־הישיבה אשמור בלבי שנים רבות־רבות. ויהי לי רב שרגא לנר־תמיד ביחסי אני אל תלמידי שחינכתי…

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות