בּצנעה, כּזו הטבועה על כּל חייו, עבר עלינו חג־יובלו. יוסף קלוזנר כּתב מאמר; מערכת “הזמן” הואילה להדפּיסו, שלא בלי הערה עולבת מצדה; מעריצים ומכבּדים אחדים התאַספו מקרוב ודנו בּשאלת־היום המדכּאה; אחרים הריצו אליו מרחוק את בּרכתם החטופה; והסיום – תּודתו החרישית “מקרב לבּו”.
הניחא לו – יאה הצנעה; אבל אָנו, המחצצרים והמתופפים, מפּני־מה החזקנו הפּעם בּמדה זו, שלא כדרכּנו? האפשר להניח את הדעת בּזה, שספינתנו נטרפת עתּה בּים? – והלא אבותינו בּני דור־החורבּן העמידו מקרבּם את אלעזר בּן־חנניה ויוחנן מגוש־חלב מצד אחד, ואת רבּן יוחנן בּן־זכאי ורבּי צדוק מצד שני; ואָנו אין לנו לא “מסדה” ולא “יבנה”.
תּאמר, שאין להצטער על הדבר, מאַחר שהוא עצמו מתנגד ל“יובלות”? – יתּכן; אבל הוא, שהורשה להסתּכּל בּלב האבל שהעולם חוגג את יובלו, – הן ירשה לאחרים להציץ אל הנעשה בּלבּו של מי שנשכּח בּשעת יובלו…
אולם אַניח מן היובל ואפנה אל בּעליו.
* * *
משפּחה קטנה יש בּין משפּחות־האָדם, שהצניעות חותמה, ובחותם זה טבוע סגנון־חייהם של בּניה. הצנוע, אם שעור־קומה ושאָר־רוח לו, עולם בּפני־עצמו הוא: שואב הוא מבּארו, ומשקה את אַדמתו שלו; הוא הזורע, והוא גם הקוצר; חמתו מעולפה נרתּיק על־גבּי נרתּיק, ואורה זרוע אך כּלפּי־פנים; מחביון־נפשו הוא טווה את חוט־החלומות ואורג את מסכת־החזיונות, ובסתר־חייו הוא פותרם ומגשמם; עולמו נברא על־ידיו ובשבילו, כּולו שלו ואין לזרים חלק בּו. יש, אָמנם, ש“דבר ה' כאש עצור בעצמותיו”; אבל עצור הוא – ואינו מתפּרץ החוצה.
האם מגדולי־הרוח הוא הצנוע? –
אם נחשוב לגדולים רק את אלה, שנשמה־יתירה יורדת אליהם בּערבי־שבּתות וערבי־ימים־טובים, ומתאָרחת אתּם מעת־לעת, – אין הצנוע בּיניהם; אַך אם סימן־גדולה הוא לאָדם, שניצוץ מנשמה־יתירה מהבהב בּלבּו כּל ימות־החול – זוהי גדולתו של הצנוע.
האם בּמדרגת פּילוסוף הוא? –
אין הוא פּילוסוף להלכה, המחבּר שיטה פילוסופית־הגיונית שיעיינו בה אחרים; אבל בּמעשה פּילוסוף הוא, מפּני ששולטת בּו שיטה פילוסופית חיה, המתגשמת בּכל הוויתו.
האם בּכלל אָמן הוא?–
אם אין אָמן אלא מי שצופה בּחיים בּאַספּקלריה מיוחדת ומצייר אותם בּאופן מיוחד, – אין חלקו של זה עם האמנים; אבל אם נסכּים כּי דרושה אמנות ממדרגה גבוהה בּשביל לחיות את החיים בּדרך מיוחדת ולצור בּם צורה, – אין כּמוהו לאמנות.
יוצר הוא, אַף־על־פּי שאין יצירותיו מתגשמות לא בקולות ולא במלים ולא בצבעים: חייו הם יצירתו. ובהיות שאי־אפשר להם, לחיים כּאלה, שיעברו ויבּטלו מן העולם מבּלי השפּיע על הסביבה, נמצא שצנוע זה מנחיל את העולם אופן־חיים חדש, או מחודש; והעולם מקבּל את המתּנה ונהנה מבּרכתה, אלא שאינו מכּיר את נותנה.
ומכּיון שמעשי יום־יום הם עיקר חיינו, ויחסו של האָדם אל המעשים הללו הוא גלוי־רוחו התּמידי והקבוע, – היינו יכולים להכּיר את גדלותו של הצנוע מתּוך זרם חייו, כּלומר מתּוך כּל מעשיו ודבריו, כּקטנים כּגדולים. היינו יכולים – אילו היינו מוכשרים להתבּונן בּהם לעמקם כּלרחבּם, ולתפּוס את קמטי הנפש בּמישוריה. אולם רוב בּני־אָדם אינם מסוגלים להרגיש בּגלי החיים, אלא בנחשוליהם בּלבד; ועל כּן הם רואים בּו, בּצנוע, זרות מתמידה ולא יותר. לגבּי הרחוקים ממנו הוא נחשב על סוג ה“דומם”; והקרובים אליו יכּירו את הוד נפשו, את ענותנותו, ולא את גדולתו. ובימי־שלום זורחת שמשו בּענוה ושוקעת בּענוה, והשקיעה משאירה בּלבּות מקורביו צער עדין וגעגועים רכּים לאיש הטוב, הנעים, החבר בּשעת־צרה, האציל, המוזר או גם הנפלא – אַך לא הגדול.
אַך יש שהצנוע נגרף ונשא בנחשול־החיים בּעל כּרחו, ובשעת־דחקו יתּיר את כּחותיו הטמירים ויקראם לעזרתו; – אָז יופיע לעיני הסובבים אותו בּגדלו. בּגדלו – ולא בּכל גדלו: כּי אַך צורך־השעה הוציאהו מאהלו לרשות־הרבּים; ובהמלא הצורך, או בבטלו, ישבו הצנוע לסתרו. בּיום קרב יוצא יהודה המכּבּי בּראש מחנהו ונלחם כּכפיר־אריות; ואַחר נצחון הנהו הראשון לענווים ורכּי־המזג.
ומשום שאין כּחו של הצנוע יוצא אל הפּועל אלא בּשעת־תגרה, טועים בּו הרואים וחושבים אותו לאיש־מלחמה ואוהב־מדון; בּעוד שבּאמת חותמו שלום, ורק למרות רצונו וכנגד טבעו, בּראותו שהקדוש לו עומד בּסכּנה ואין מציל, – עומד הוא בּפּרץ.
וככל אשר ירבּו בסביבתו המקרים הרעים, המעוררים את כּחו לעבודה, כּן ירבּו ניצוצות מנשמתו להגלות לעיני אלה המקבּלים את רשמיהם מכּלי־שני, מהד המעשים; אולם להבתּו בּמלואָה נגלית רק לעין החודרת, היודעת את הדרך הישרה אל הלב.
––––––––––
אחד מבּני־משפּחה זאת, אם כּי לא מהקיצוניים שבּה, הוא אחד־העם.
בּן שלשים ושלש שנים אחד־העם בצּאתו אל הקהל. ועד אָז? – מהימים שקדמו לכן נשאַר זכר: “הכּתבים הבּלים”, שהיו מונחים, כּפי עדותו, שנים אחדות בּאַמתּחתּו. ולמה יצאו? – ללמדך, שכּל אותן השנים לא נם בּו כּח־היצירה; אלא שהיוצר היה דן את יצוריו – אַחת היא אם קבּלו צורה בכתב או רק בּמחשבה – לגניזה, וגם בּגבור המים לא “נפוצו מעינותיו חוצה”.
אַך הנה הוא רואה את התּנועה היקרה לו מכּל, שהיא נוטה לדרך מסוכּנת לה, וראשי התּנועה הם־הם מטיה, והעם נמשך אחריהם בּטח, והצופים קוראים “שלום, שלום!”… אָז יצא מגדרו וישמיע לאחרים אותה הקריאָה שהיה משנן עד כּה אַך לנפשו: “לא זה הדרך!” – ומאָז הוא יוצא אל המערכה בּכל פּעם שיריח מלחמה, בּכל שעה של לקוי האמת והצדק, ושב “מיד כּשעשה חובתו”.
ומכּיון שנבקעו מעיינות השפע, עד שהוא שופע מאליו, חפץ בּעל־השפע “להתכּנס בּתוך נפשו ולקבּץ מעט רכושו הרוחני למקום אחד”. אַך הסכּנה עוד לא עברה; אַדרבּה, מה שנראה לו תּחילה כּמקרה עובר, נעשה לחזיון מתמיד. ולפיכך הוא צועד עוד צעד לפנים: הולך ובונה לו בּמה, אשר ממנה יהיה צופה את כּל המעשים ויזהיר את העם תּדיר. אל בּמתו זאת הוא אוסף חיל מזער; ותביעותיו, שהוא תובע מאַנשי־צבאו, לא רבּות הן: אַך “יגיעה ושקידה, בּמעט טעם, הכנה ודעת”, בּמדה “שלא יאכילו את קוראיהם בּוסר” – וגם אלה אינם נמצאים לו, והנמצאים אינם כּחפצו. בּהיותו “בּטוח בּאמתּו”, שסופה לנצח, הוא מרחיק עוד ללכת בּעבודתו – “לחנך פּועלים טובים”. ובעודנו מתכּונן לעבודה־לדורות שלו – והנה יצאוהו גם אלה המעטים שבּתקונם רצה. אָז בּא הספק אל לבּו: “שמא איננו עוד פּרנס לפי הדור”; ומפּני ש“אין דרכּו לקרוא למקל, ‘סוס’ ולרכּוב עליו בּקול ענות גבורה”, “יצא בחשאי, הניח מידו את דגלו והתיצב מרחוק לדעת מה יעשה לו”.
ורק נחמה מרה אַחת נשארה לו: “והוא את נפשו הציל”.
––––––––––
כּמובן, אין הצניעות כּל ישותו של הצנוע; והצניעות עצמה, צביונה תּלוי הרבּה בּשאָר תּכונות נושאָה, שהיא מזוגה ומהולה בהן. בּעוד שהגאון מוילנה, הצנוע הקיצוני, השאיר אחריו רק מה שניתּז מנשמתו בּמקרה, – בּא אחד־העם, הצנוע הממוזג, מתּוך עבודה ארעית ו“שלא לשמה”, לידי עבודת־קבע ולשמה. מכּיון שיצא אל אחיו וראָה בסבלותם, שוב אין בּיכלתּו לשוב אל המדבּר ולהתבּודד בּו, למרות נטיתו לכך ולמרות דעתּו היטב את רוח־אחיו הקצרה; ובה בשעה שהוא עומד ומזהיר “לא זה הדרך!” – הוא רואה ומראה גם איזוהי הדרך, הדרך “לתחית הלבבות”, וקם ומיסד את “בּני משה”. וכן הוא הולך וממשיך את עבודתו, עד שמקומו מכּירו – והוא נעשה פּרנס־הדור, או פּרנס לדור.
––––––––––
פּרנס הוא – בּזה לית מאן דפליג; אולם טיב הפּרנסות שלו לא הוברר עדיין כּראוי.
כּי בין הסוגים השונים של פּרנסים, העומדים להם להמונים, ישנם בּבחינת שרי־צבא וישנם בּבחינת גבּורים.
המצבּיא, כּחו רב לו להביא את האחרים לידי־תנועה; בּעוד שהוא עצמו עומד ומפקד: “והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל” – בּהשפּעה בּלבד. המחנה חומר הוא לכח־יצירתו, ובה בשעה הנו גם קרקע־יניקתו; צר הוא למחנה צורה, ומתּוך כּך הוא עצמו צורתו מסתּמנת; בּלעדיו אין המחנה אלא קבּוץ עוור, ובלי מחנה נשארת אישיותו בּבחינת גולם. מצבּיא הוא כּל זמן שיש לו צבא הנשמע לו; אַך בּרגע שזה מורד בּו או עוזבו, הוא יורד מגדולתו. אם מחוקק הוא מצבּיא זה, הוא שובר אָז את לוחותיו אַרצה, כּדבר אין־חפץ בּו; ואם חביבים עליו לוחותיו יותר מעדתו, הוא חוזר עמהם על עדות אחרות. “ואעשה אותך לגוי גדול” – דבר זה אינו עולה על דעתּו, או שעולה ואינו מתקבּל שם.
דוגמה לשר־צבא אצלנו – הרצל. הוא אָסף מחנה אל דגלו, ועיניו היו צופיות עליו ונשואות אליו; בּו שם מבטחו, ובבטחונו זה עמד בּראשו; שרר בּו – ונשתּעבּד לו, הטהו לחפצו – אַף נטה לרוחו. עד שבּאָה עת המשבּר – ונשבּר לבּו.
והגבּור – כּל כּחו בּו גופו הוא. הוא הקופץ תּחילה לתוך הים, מבּלי שקול את הדבר, אם יצאו אחרים בּעקבותיו או לא. אין הוא עושה במחנה כּיוצר בּחומר, אלא הולך לפניו ונעשה לכל יחיד ויחיד ממנו – בּיחוד לקרובים אליו בּמעלה ובמקום – למופת, למרכּז ה“חקוי של התחרות”. וכשם שאינו שולט בּמחנה, כּך אינו תלוי בו; כּי הן לא בעזרתו בּטח ולא עליו נשען בּצאתו למלחמה. על כּח עצמו סמך; ולפיכך, אם יעלה או ירד – ינחל נצחון או מפּלה, אַך לא ידע יאוש.
ובבחינת גבּור הוא אחד־העם. את דגלו הוא נושא בּיחידות, מבּלי נטות מן הדרך שהתווה לו מראש; מבּיט לפנים, למרות ההכּרה הבּרורה בּמה שלאָחור; ואינו מתיאש מן הנחמה גם בּשעה שהתּומכים־בּמקצת נהפּכים למרפּים ומפריעים.
––––––––––
מצבּיא וגבּור – הראשון שליט, והשני מחנך.
בּעת האָסף המחנה, בּשעת תּגבּורת הרוח החברתי, בּזמן שכּל היחידים נוהרים אל הצבּור ומוותּרים על עצמיותם, – נזקקים הם למצבּיא. רבבות העינים אשר להמון אינן מסוגלות לשמור את עקבות צעדיו של הגבּור, כּי הן גם את דרכּו אינן רואות נכונה.
אולם בּבוא “ראשית הנפילה” – בּשעה שאַנשי־החיל נסים מן המערכה, ומהם עוברים אל מחנות הצרים, והטובים שבּנושאי־הדגל משמיטים אותו מידיהם בּתוקף־היאוש ויושבים לארץ ומקוננים, והמפקדים נבוכים ונושאים עיניהם אל ההרים, – בּשעה כזאת אַך לגבּור עיני השרידים צופיות; גבּור אשר יעמוד בּפני כל הסערות בּקומה זקופה, ויסול להם מסילה ביבּשה או יבקע לפניהם את הים.
ומי לנו גבּור כּ“אוצר היהדות” הזה, כּאחד־העם?
אַך, אַל “ילך עמנו בּקרב”; לפנינו יעבור!…
לונדון, שלהי תשרי, תרס"ז.
נדפּס ב“המעורר” שנה א' חוברת י“א, תשרי תרס”ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.