(אזכרה לנשמת ר' שלמה רובין).
הכּל תּלוי בּמזל: בּעונה אַחת נפטרו שנים מזקני הדור – מ.ל. לילינבּלום וש. רובּין. על האבדה הראשונה כּתבו ודבּרו בּכל מקום, ורבּים היו אשר נדבו גם דמעות והצעות וכיוצא בהן; ואת האבדה השניה לא זכרו ולא הזכּירו אלא העתּונאים, המצווים על כּך – ובקיצור נמרץ, שאינו מתאים כּלל לאהבת־האריכות שבּחיינו ובספרותנו. אם היתה רשות שתיקה לאַנשי־המפלגה, שמטבעם לבדוק קודם־כּל ואחרי־כל בּציציותיהם של בּני־אָדם; בּמה יצדקו בני־החורין שבּנו, המטעימים בּכל הזדמנות שבּאָה לידם את שנאַת־השוחד שלהם? – פּה בּלונדון, למשל, נערכה אספה רבּה לכבודו של המנוח לילינבּלום, ובה דרש אחד־העם ועמו עוד אנשים שאינם נשבּעים ל“דגלים” לשם “דגול”. אחדים מהם, שעמדו על דעתּם עוד בּדור ההשכּלה, קבּלו מרובּין השפּעה בּשעה שחזרו אחריה והיו צריכים לה; וידוע ידעו עתּה, כּי הוא לא יזכּה לאספת־אַזכּרה מיוחדת, – ואַף־על־פּי־כן לא עלה על לב אחד מהם להזכּיר נשמתו ולגמול לו, לכל־הפּחות, מקצת משכר־ההתפּקרות שהם חייבים לו… והעובדה הזאת לא יצאָה אלא ללמד על הכּלל כּולו.
אָכן, ראויה שתיקה כזו, שלא יעברו עליה בּשתיקה.
––––––––––
ה“שותקים” יאמרו, כּי אין מדרכּה של החברה להציב מצבות, אלא לאלה שהנאו אותה בּחדשות; בּעוד שהמנוח לא היה מקורי ולא חדש כּלום.
שאַל אותם ויגידו לך: מי הם המקוריים והמחדשים שבּתוכנו? – בּעצם הדבר הרי אין אצלנו מקום לכשרון מקורי־בּהחלט: לו חסר קרקע ליניקה, ולנו – קנה־מדה להערכתו. קשים לו, לכשרון המקורי, תּנאי הלידה, הגידול והפּריה בּקרקענו; ואילו התגבּר על־פּי נס על כּל המכשולים והתפּתּח, לא היינו מכּירים בּערכּו. כּי הואיל ו“זכינו” שיהיו חיינו ומדותינו נעשים ונקבּעים על־ידי אחרים, – על־כּרחנו שנתפּרנס, בּרוח כּמו בּחומר, משיוריהן של אומות־העולם, וכל חדש יצטרך להסכּמתן; ואם תּשמע בּמחננו דעה חדשה, שלא באָה עליה עדיין הסכּמה מן החוץ, לאו דעה היא בּעינינו.
מחדשים גמורים – לא בקרבּנו ולא לנו הם. אלא מי הם מטפּחי־רוחנו בּדורות האַחרונים? – מעתּיקים, המביאים נטיעות מכּרמי־אחרים אל כּרמנו־שלנו. מעתּיקי־נטיעות היו גבּורי־ההשכּלה; מעתּיקי־נטיעות היו והנם חלוצי הלאומיות והציוניות; מעתּיקי־נטיעות הם כּמעט כּל סופרינו ומורי־דרכּנו. המועטים היוצאים מן הכּלל, גם הם אינם עומדים בּמחיצתם של מחדשים גמורים, אלא שעולים על שאָר חבריהם בּזה, שהם עושים בּנטיעות הזרות שנויים בּהתאָמה לתנאי הקרקע החדש. אולם, כּשיבוא יום־דין ובעולם־הדעות יעשו חשבּון כּל אומה והכנסותיה לאוצר־המחשבה, ודאי שלא תנחילנו כף־המאזנים שלנו כּבוד רב.
ואם כּן הוא, שרק על ההעתּקה אָנו חיים, – מה ראינו להסיח דעתּנו מרובּין, המעתּיק החרוץ? – מה שנקרא אצלנו מקוריות, היה בּעבודתו של רובּין לרוב הדעות: דבריו היו חדשים בּמקומם בּדור ההוא; והיכן הוא, איפוא, הכּלל הגדול, שכּל מי שחי לדורו – חי לדורות?
אבל – יטענו אחרים – גם בּזמנם, אַף כּי לא במקומם, היו דבריו של רובּין ישנים בּמקצת ולא היו יכולים לעמוד בּפני הבּקורת המדעית. דוק ותשכּח!
ודבריהם אמת; אבל – מום שבּהם הם אומרים לחבריהם. כּי מי זה ראָה את המדע הכּללי בּא אל מחננו בּמועדו? הן על־פּי־רוב פּוסח המדע על פּתחנו ואינו בא אל אהלנו כּל־עיקר; וכשיסור אלינו לפעמים, הוא בא בּאיחור־זמן, לאַחר שנתיישן והוא קרוב להיות עובר־בּטל. ולא בחכמות חיצוניות בּלבד כּך! קראו את רוב החדושים בּחכמה הפּנימית שלנו, בּחכמת־ישראל, המופיעים בּעתּונותנו מזמן לזמן, – ותווכחו. והרי זוהי החכמה האַחת שיש לנו יד בּה, ועל־פּי דין צריכה היא להיות כּולה שלנו, ולפי דעת אחרים צריכים אָנו כּולנו להיות שייכים לה ורק לה… לא, בּפני המדעיות שבּספרותנו כּיום לא יבוש שלמה רובּין!
זאת אחת. שנית: אותו מקצוע שעסק בּו רובּין רחוק עדיין בּכלל מלהיות מדע. רוב החקירות וההנחות בּענינים אלה מיוסדות או על עדותם של קדמונים, שמציאות ודמיון שמשו אצלם בּערבּוביה, או על זו של אַחרונים, ששנאָה ואהבה מקלקלות אצלם את השורה. פּליניוס בּימי־קדם העיד על מציאותו של שבט אַפריקני אחד, אשר בּניו מחוסרי־גולגלות הם, ופיהם ואָזניהם נטועים להם בּחזם; ו“מלך העתּונים” בּמאָה העשרים – ה“טיימס” הלונדוני – מאמין בּעלילת־דם… וכחה של ההשערה המדעית! לפני שנים אחדות היה מעשה בּפרופיסור אַנגלי, אחד הפוסקים בּאַשוריולוגיה ומשגיח על המחלקה המזרחית בּ“בּריטיש מוזיאום”, שהובָאה לפניו טבלה אַשורית לתרגום – ותרגמה. לימים הובאָה לפניו אותה טבלה שנית; לא הכּירה – ותרגמה בּשניה, אבל תּרגום שהיה שונה מן הראשון מן הקצה אל הקצה. עמד על זה אחד מסגניו וגלה קלונו בּרבּים, ועל דא אפקוהו לאותו פּרופיסור מ“בּית־מדרשו”. וחבל על שאין בּעולם די מגלים ומוציאים: אלמלי כן היו מוציאים מבּית־המדרש רבּים מן החוקרים בּענינים אלה.
ושלישית: מי שהמדעיות תּכלית היא לו, חייב להזהר בּה בּפרטיה ובכלליה; אבל אָדם המשתּמש בּה כּבאמצעי בּלבד, אין מדקדקים עמו אלא עד כּמה התאימה זו למטרתו. רובּין לוחם־ההשכּלה היה, ושאַל כּלי־זיין מאוצר המדע; ומי זה יבחן כּלי־זיינו עתּה, לאַחר מעשה, לאור המדע הטהור? רשאים אָנו לשאול, אם השכּיל להשתּמש בּהם למטרתו; ועל זה אי־אפשר שלא לענות, הן! –
בּדור כּדורנו, שהעממיות נעשתה מטבּע עובר לסוחר, יש פּלס אַחר לדברי איש ואיש: הפּופּולריות. רובּין – יאמרו מליצי העממיות – לא דאַג להסבּיר דבריו לקהל הגדול; על כּן לא הרגיש הקהל בּהעדרו ולא הבּיע על זה את צערו – ויישר כּחו של הקהל!
ה“קהל” של הקוראים העברים! – מי הם הקוראים עברית בּזמן הזה, חוץ מן הסופרים ומועטים ממקורביהם? הלהם נדאג, להכין בּשבילם מטעמים קלים? הם רשאים, גם מחויבים, לפצח לפעמים קליפּה קשה בּמקצת. אבל בּאמת יסודם של הקושי והיבושת, המיוחסים לכתבי רובּין, בּדמיון יותר מאשר בּמציאות. יש מדבריו הנראים כּקשים – ואינם בּעצם אלא עמוקים, מפּני שנושאָם הוא מעולם־האצילות, הדורש מן העוסקים בּו כּי יתפּשטו באותה שעה את גשמיותם; אחרים מדבריו נראים כּקשים רק מפּני הטרמינולוגיה המדעית שלו, השונה בּמדה ידועה מזו המקובּלת בּספרותנו מימי־הבּינים; אַך רבּים הם ספריו ומאמריו הנוחים ונעימים למקרא עד היום. טרחו־נא וקראו בם – אם לא תתענגו על רוח הפּשטות השורה עליהם, על האמונה התּמה והעמוקה הממלאָה אותם, ועל השאיפה הבּרורה והכּוונה הטהורה המונחות בּיסודם. ובין גלי הידיעות, שבּהן ספריו גדושים, התבּוננו וראו – אם לא תמצאו הרבּה ניצוצות של שירה והסתּכּלות בּרזי־עולם. ושירה פשוטה ואמתּית כּזו חביבה עלינו מאַלפי חרוזים מלאכותיים על “שיחות־דקלים” ושיחות־רוחות ושיחות־לילין וכל כּיוצא בהן, שבּהם אָנו טובעים בּימים אלה – ואין מציל.
ובעת האַחרונה נתקבּלה בּחינה חדשה בּמחננו: פּעולתו, או דרשתו הנאָה, של אָדם מישראל לטובת הלאומיות; “הלאומיות” – בּמובן המוגבּל – שאינה כוללת דבר מרכושנו הלאומי אלא את התּנועה הלאומית בּלבד. הבּחינה הישראלית העתּיקה היתה: “עסקתּ בּתורה? עסקתּ בּמעשים טובים?” – משבּאָה החסידות, עמדו ובטלו את הבּחינה ההיא מפּני בחינה חדשה, הכּלולה ב“פדיון” וב“תקון”; ועל סמך זה סגרו פּרחי־החסידים בּפני הגאון מוילנה את שערי גן־העדן. ואנחנו, בּניהם, מעמידים את כּל עולמנו על ה“שקל” ועל אמירת־אָמן; ואילו כבשנו, חלילה, אָנו הציונים את הקהלות־של־מעלה והושבנו אחד מאַנשי־שלומנו אפיתחא דגן־עדן, לא היתה לו תקומה, לקדוש הלז, גם עתּה: עסקתּ בּמכירת שקלים? קראת “הידד”? לא? – לגיהנום!…
רובּין דרש רק השכּלה; אַך מה פּעל לטובת הלאומיות? –
“רק” השכּלה! מילתא זוטרתא – ובימים ההם: בּימים שכּל העולם כּולו היה אָסור עלינו בּהנאָה; בּימים שטובי ספרינו נחשבו לספרים חיצוניים, ור' י.בּ. לוינזון כּתב ספר בּן שני כרכים להוכיח מתּוך התּלמוד, שהמקרא מותּר בּקריאָה; בּימים שירדו עם כּל “מקצץ בּנטיעות” לחייו, וצדיק כּר' אַברהם כּהן נידון למיתה בּידי־אָדם ממש! – נקל לנו להתפּעל מן החסידות היום, אחרי שהיא רחוקה ממנו ואָנו חפשים מעולה. פּרץ, היושב בּפולין, מרחיק עדותו ומספּר לנו על אודות חסידי אוקריינה, שכּנור תּלוי בּבית כּל אחד מהם, והכּל יודעים גם חייבים לנגן בּו. שאלו את שלום־עליכם, בּן אוקריינה עצמה, ויגלה לכם את פּירושו האמתּי של נגון “עלי כנור”; והפּירוש ההוא יהיה סותר בּהחלט לזה של פּרץ ה“חסיד”. – בּקיצור: קראו לשאלת־ההשכּלה מה שתּקראו; אַך לא תוכלו לכחד, כּי בזמנה היתה היא שאלת־כּל־השאלות, ונושאיה – גבּורי־הדור. וכי מפּני שדרך זו, שנלחמו הם על כּבישתה, סלולה עתּה לפנינו, – נהיה אָנו כפויי־טובה ונשפּיל את ערך עבודתם?
מה עשה רובּין לטובת הציוניות? –
והשואלים הללו כּאילו שוכחים, כּי כל העבודה הציונית, שאָנו עוסקים בּה, אינה אלא אמצעי לתכלית, יצירת תּנאים להתפּתּחות כּלל־ישראל כּשר וגידול אנשים־עברים כּשרים. ליצירת כּלל כּשר אין אמצעי אַחר אלא זה, שציוניות שמו; אבל הפּרט, שקדם את הכּלל וחזר ל“ירושלים־של־מעלה” ותקן את נפשו בּבחינה האנושית והיהודית, כּרובּין, – פּעל בּרוח הציוניות יותר ממאָה ציונים, שוקלים ומשקילים כּאחד, המפקירים את נשמתם לשאול־הגלות.
מה עשה רובּין לטובת התּנועה הלאומית? –
בּדרך בּלתּי־ישרה עשה ועשה. רעיון־הגאולה לא חדש הוא בּעם גולה; החדוש שבּציוניות הוא בּזה, שלפיה צריכה הגאולה לבוא בּדרך הטבע. ואולם כּיצד אפשר היה גם לחלום על גאולה טבעית, בּזמן שכּל ישותו של עם ישראל נחשבה לדבר העומד מחוץ לגדר הטבע? – נחוץ היה להוציא תחילה את עמנו ממרכּזו של עולם, שבּו היה תקוע – לדעתּו – עד קרוב לזמננו, ולהעמידו בשורה אַחת עם כּל העמים והלשונות; נחוץ היה לבטל את החוקים המופלאים, שהקיף עצמו בם, ולהכניסו לתוך גדר הטבע. כּך דרש ההגיון, וכך עשה הזמן – בּהגיון או שלא בהגיון – ושחרר אותנו מן השעבּוד למזל מיוחד והכשירנו מצד זה לגאולה. ובשחרור הלז היה רובּין אחד מן הלוקחים חלק בּראש; – האומנם לא עשה בזה דבר בּשביל התּנועה הלאומית?
ולא בדרך אמצעית בּלבד; גם בּדרך ישרה נגע המנוח בּלאומיות, פּעמים בּדרך־אגב ופעמים מלכתּחילה. כּל מלחמתּו עם ה“בּערות” היתה אַף היא עבודה לאומית לשם הלאומיות, שכּן הוא מטעים וחוזר ומטעים, כּי היהדות היא שלילת הבּערות – ומסגנון הדברים ניכּר, שלא נאמרו לשם תּכסיס בּלבד. לא כולנו נסכּים להשקפה כזאת על יחסן של היהדות והבּערות זו לזו; אולם הסכּמתנו בזה אינה מעלה ואינה מורידה. השקפתו זו – אם נסכּים לה ואם לא נסכּים – מעידה על היסוד הלאומי שבּעבודתו האנושית; ומי יתּן והיה יסוד לאומי אשר כּזה לעבודתם של רבּים מן העוסקים בּלאומיות בּקרבּנו!
בּקיצור, כּל הטענות המנויות למעלה אינן מניחות את הדעת, מפּני שיש מהן בּלתּי־נכונות, והנכונות בּמקצת אינן מספּיקות. ואלא מפּני מה זכה רובּין לשכחה? –
מפּני זרותו.
בּן־דורו היה ר' שלמה רובּין בּדעותיו; אַך בּתכונתו היה זר לו, לדור זה קהה־העצבים, שאינו תופס אלא את הרעש והצעקות והפּרסום. ולפי־זה צדקו השוכחים: רובּין היה תּלמיד־חכם שאינו יהיר, איש־מלחמה הרודף אחרי השלום, בּר־פּלוגתּא הזהיר בּכבוד מתנגדיו, גבּור הכּובש את עצמו תּחילה; בּעל מזג פּילוסופי, צנוע, תּמים ועניו – כּאחד החכמים הקדמונים, כּתלמידו של שפּינוזה, – ומה לנו ולזה?…
* * *
כּד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתּרים, שעליהם העולם עומד. ראשית: בּמה זכה המספּר הזה, ל”ו, יותר ממספּרים אחרים – כּל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בּקדושה? ושנית: מפּני־מה נסתּרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בּדרכיהם! – את הקושיה הראשונה השאַרתּי, כּמובן, בּ“תיקו”; והשניה נתּרצה לי משגדלתּי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבּוננתּי בּתהפּוכותיו. נסתּרים דוקא: כּי עולם כּעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבּצע ואהבת־הכּבוד וההתפּארות־בּשוא, – האיך היה יכול להתקיים בּלי צדיקים נסתּרים; נסתּרים, שיעסקו במעשים־טובים למען יחיו, ויחיו למען יעסקו בּמעשים־טובים – ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כּהנא אנא, גברא רבּא אנא – אַברך!
ואני באַזכּרתי זו, לא לגמול חסד עם רובּין הסופר בּאתי. הלה עבד בּשקידה יותר מדור שלם וראָה פרי בּעמלו – ומה לו עוד?… ואלא למי הומה הלב. – לרובּין הצדיק: אחד מל"ו נסתּרים נסתּלק מקרבּנו – ומי יביא לנו, בּדור כּזה, תמורתו?
לונדון, כ“ח אייר תר”ע.
נדפּס ב“הפּועל הצעיר” שנה ג', גליון 20 (ז' אָב תר"ע).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.