בּימים אלה הוכרז בּעתּונות הישראלית, כּי מלאו שבעים שנה לארי שבּחבורה, למאכּס נורדוי, הנודד לעת זקנה מגולה לגולה; ולהבדיל בּין החיים והמתים – כּמעט בּו בזמן בּאָה בּקצת עתּונים ידיעה חטופה, כּי אַרנולד בּ. ארליך (“שבּתי בּן יום־טוב אבן־בּודד”), בּעל “מקרא כפשוטו”, מת בּשנת השבעים ומעלה לימי חייו. לא חגונו עם האחד, ולא הספּדנו את השני. לא חגונו עם האחד, מפּני שלא עת חג היא לו ולנו, שעה זו, שגויות חללינו צפות על־פּני כל הנחלים שבּמזרח־אירופּה; ולא הספּדנו את השני, משום שאין זאת מיתתו הראשונה. על עמו מת ארליך עוד בּחייו, בּימי־בחרותו, כּאשר התנצר בּהשפּעתו של פראנץ דליטש בּגרמניה. לאַחר זמן נדד משם לאַרצות־הבּרית, השיג שטר־תּשובה מאת רבּנים אחדים, והקדיש מאָז כּחו לחקירה בּחכמת־ישראל; אבל הצבּור לא השגיח לא בתשובתו, ולא בהכשר הרבּנים, בּאי־כח הדת שהמיר, ולא בחקירותיו במקרא, שנכתּבו ראשונה בּלשון המקרא. ארליך נשאַר כּל ימיו “אבן בּודד”.
מפּני מה ננעלו בּפניו שערי תשובה?
התּשובה העולה מאליה היא: ארליך כּפר בּאלהי ישראל, לפיכך יצא מכּלל ישראל. ובזה יראו רבּים מופת חותך, שכּל־עיקרה של היהדות הוא – הדת. יבואו תולדות נורדוי ויעידו כּנגד סברה זו: נורדוי גם הוא כּפר; ולא זאת בּלבד, אלא שנורדוי כּפר בּיסודה של דת ישראל, בּין שאָר דתות, בּעוד שארליך המיר רק צורתה בּאַחרת. אף־על־פּי־כן, צא וראה כּמה שש עליו העם, על נורדוי, כּששב אל המחנה, וכמה חבּה לאומית נודעה לו מאָז ועד היום, ואפילו מצד החולקים עליו. אמור מעתּה, כּי לא הכּפירה הדתית, כּשהיא לעצמה, היא שכּרתה את נפש ארליך מעמיה, אלא ההמרה, היינו – הפרת הבּרית, הכּרותה בּין האומה ואישיה. יש לך בּני־זוג, שפּורשים זה מזו בּשעה של לקוי־אהבה: כּל זמן שלא החליפו זה את זו בּאחרים, בּני־זוג הם; החליפו – נתפּרדה החבילה. אַף כּאן: נורדוי, שכּפר ולא המיר, לא יצא מכּלל עמו גם בּשעה שהתרחק ממנו; וארליך, שהמיר ולא כפר, נאסר על אומתו הגרושה.
וכאן יש מקום להקשות: היא הנותנת! לדידך, הן גם נורדוי מומר הוא, לפי שהמיר תּרבּות עמו בּאַחרת, או באחרות; ומכּיון שאָנו מוצאים, כּי ישראל שהמיר תּרבּות עמו יש לו כּפּרה, וזה שהמיר דת עמו דינו בכרת, – שמע מינה, שהיהדות עומדת בּעיקר על הדת.
על זה יש להשיב: הן; בימי לקוי הלאומיות.
בּימי בריאותה היו לה, ללאומיות העברית, הרבּה סימני־חיים: ארץ, לשון, תּרבּות, דת, וכדומה; וכל סימן וסימן נחשב לעיקר גדול בּחייה. בּהשתּלשלות הסבּות ושנוי הזמנים בּא, מזמן לזמן, שנוי גם בּערכים הלאומיים: סימן, שנחשב בּתקופה זו ליסוד קיומה של האומה, תּש כּחו בּתקופה אַחרת, או שנחתּך לגמרי; ובהיות האומה חפצה חיים מכּל מקום, תּלתה קיומה בּסימן אַחר, שהיה כחו יפה בּאותה שעה.
בּימי דוד בּן ישי לא נחשבו נשואי־תערובות לסכּנה; אַך כּל העוזב אַרצו היה דומה כּאילו עוזב אלהי אבותיו: “כּי גרשוני היום מהסתּפּח בּנחלת יהוה, לאמר: לך עבוד אלהים אחרים”. הסבּה ברורה: העם הפּשוט והאיתן, המחובּר לקרקע, יש בּכחו לעכּל יסודות זרים; אַך אי־אפשר לו להשאר בּחיים אחרי הנתקו מעל אַדמתו. וכנגד זה, בּימי עזרא ונחמיה היה רובּה של האומה גר בּחוץ־לארץ, וסכּנה היתה צפויה לקיומה ממקום אַחר – מנשואי־התּערובות, ש“בּניהם חצי מדבּר אַשדודית, ואינם מכּירים לדבּר יהודית”… עם זה, מכּיון שנתלש פּעם מעל אַדמתו ולא נכחד, סר פּחד הגלות מעליו; אַך בּיחד עם זה אָבד לו כּח העכּול, וכל יסוד זר, שחדר לתוכו, היה עלול להפרידו ליסודותיו. חשמונאים הראשונים, שהיו מוכנים למסור נפשם אפילו על “ערקתא דמסאנא”, הם־הם שהתּירו את המלחמה בּשבּת: מסירות־הנפש מצד זה וחלול־השבּת מצד זה, שניהם למטרה אַחת שמשו – לשמירת קיום האומה. בּימי רבּי עקיבא ורבּי חנינא בּן תּרדיון, כּשהכּיר האויב, כּי התּורה מקור־חיים היא לעמנו, והתנכּל לסתמו, – נמנו וגמרו, שתּלמוד גדול, והיו יוצאים להקלף ולהשרף על למוד התּורה. בּימי תלמידיהם שנתרבּו הבּורחים מן הארץ ונתמעטו היודעים את השפה אפילו בין תּלמידי־החכמים, אָמרו, ש“כּל הקבוע בּארץ־ישראל ומדבּר בּלשון־הקודש – מובטח לו שהוא מחיי עולם־הבּא”.
כּל אלה היו ערכים ומבצרים כּאחד: חביבים היו עלינו מצד עצמם, מצד היותם קנינינו הלאומיים, וחביבים מפּאַת תּועלתּם, מפּאַת שמשם לנו מגן בּצרה; ובשעת חירום היינו מגינים עליהם גם מתבּצרים בּהם. לא תמיד הצלחנו במלחמתּנו: פּעמים הוכרחנו לוותּר, לפי שעה, על אחד הערכים, או אחד המבצרים; ובאופן זה הלכנו והתרוששנו מתּקופה לתקופה. אַך כּל זמן שנשאַר לנו ערך אחד ומבצר אחד, היה לנו תּוכן לחיינו ואפשרות לקיומנו. הלשון אָבדה לנו למחצה, על־ידי מלחמה־בשלום ארוכּה, בּתקופה שלא עמדנו על ערכּה הלאומי של לשון; הספרות נחתּמה בּשעה של סלוק־השכינה; הארץ נגזלה מידנו בּזמן שנשאנו עין למבצר לאומי אַחר – לתורה ומצוות. על הדת לא נרדפנו בקביעות, עד שגברה ממשלת הנצרות בּעולם, הלכך נתקיימה בידנו גם אחרי לקוים של שאָר ערכינו. ומשנתפּשטה הנצרות ושמה על דתנו מצור תּמידי, היתה היא תקותנו היחידה, וממילא צמצמנו כּל כּחנו בּמלחמה על קיומה, שבּו היה תלוי קיומנו.
אולם, גם בּימי דלותנו הלאומית לא היתה הדת שולטת בּמחננו בּזכותה בּלבד. קלוט קלטה אל תּוכה את שרידי הערכים האחרים – הספרות, הלשון וזכרונות האָרץ – וקדשה אותם ונתקדשה על־ידיהם. משועבּדים היו ערכים אלה לדת; אַך בּכל עת שהגיע אליהם רמז של תּחיה, התנערו משעבּודם ויצאו לרשות עצמם. כּך התנערו בּימי־הבּינים, בּתקופת התּחיה הערבית־עברית; וכך עלה להם גם בּעת החדשה, מימי תקופת ההשכּלה שמבּלי דעת שמשה פרוזדור לתחיה.
היוצא מזה: בּימי הלקוי, שלקתה אומנתו, בּלעה הדת את שאָר ערכינו; אַך כּלקוי כּתוצאותיו בּאו על האומה שלא לרצונה. עכשיו מתעודדת האומה לצאת מן המצור לחיי־פרזון, מהתכּווצות להתפּתּחות, ומצמצום לחיים מלאים; ובזה מונחת השאיפה לבטל את ההגמוניה של הדת בּחיים, לשחרר משעבּודה את שאָר הערכים הלאומיים, ולהשוותם אליה בּזכויותיהם. ילעג לו מי שילעג על שאיפה זו, שלעתיד יהיה דינו של מומר תּרבּותי, כּדינו של מומר דתי, בּכרת; בּדברי־ימינו יש סמך לזה. היו ימים, שהעמידו חכמים את “פּושעי ישראל”, המומרים לדת, למעלה מ“חסידי אומות־העולם”; לאַחר זמן, כּשנתרבּו חסידי־הדת, שמסרו נפשם על דת עמם, ירדו המומרים למדרגת בּוגדים. יקומו לנו חסידי־תרבּות, שיהיו מוכשרים ומזומנים למסור נפשם על תּרבּות עמם, וירדו גם מומרי־התּרבּות למדרגת בּוגדים.
וגרעין של “חסידות” זו כּבר ישנו בקרבּנו. כּל הנושא את רעיון התּחיה בלבבו, נושא נפשו אל השחרור הפּנימי הלז, אַף אם בּשפתיו הוא מתנגד לו; וכל העובד לשם התּחיה, אפילו אם הוא הולך סחור־סחור – מקרב את הקץ.
ניו־יורק, חנוכה תר"ף.
נדפּס ב“מקלט” כרךְ שני, ספר ד' (טבת, תר"ף).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.