(לזכר אַברהם רובינזון).

בּמקום־תּורה אחד אשר בּמדינת הלוויציה, בּעליתו של אחד הסופרים העברים הצעירים, נפגשתּי אתּו ראשונה, לפני חמש־עשרה שנה.

בּין הנאספים נמצאו אחדים מפּרחי־סופרינו, שגלו למקום־תּורה הלז, ועמהם אחרים, שיצאו להם מוניטין בּספרותנו לאַחר־זמן; וכדרכּם של תּלמידי־חכמים עניים, הרעבים לתורה וללחם, התלקחה ביניהם מלחמה־בשלום, מלחמתּה של תּורה. נושא הוכּוח היה החלק השני של ספר “על־פּרשת־דרכים”, שאַך יצא אָז לאור. והמתווכּחים, היו מהם שלא ניכּרו בהם סימני־אישיות; רק קול דברים שמענו, ותמונה איננו רואים. אחרים, כּבוד עטם היה מגין עליהם, שלא יחקור הרואה בּמופלא ממנו. אחד היה רובּינזון, שהספּיקה לו זכות־אישיותו בּלבד. בּעל קומה־זקופה ושכל־ישר; בּעל הרגשה דקה, והוגה־דעות מתון; מכבּד דעות חבריו, ואינו מוותּר מדעותיו שלו; נדיב־הרוח, אַך לא פזרן; זהיר בּדבריו ושוקל כּל הגה היוצא מפּיו – כּאילו יחרב עולם ומלואו בּגלל טעות כּל־שהיא בּמחשבה. לא לחנם התראה כּנושא־כליו של אחד־העם כּל אותו הערב.

ספורים היו דבריו. נדמה, שבּכוונה עוצר האיש בּשטף־דעותיו, כּאילו דבר־סתר עמו. לאַחר כּמה שנים, כּשהכּרתּיו לדעת מקרוב, נתגלה לי ה“סוד”: את נר יי – את נשמתו – היה מסתּיר מעין זרים.

ושוב נזדמנו שנינו לפונדק אחד – ל“המעורר” של בּרנר; וגם בּפּעם ההיא היה נושא דברינו – אחד־העם, שבּאותה שעת־חירום חל חג יובלו. רובּינזון פּרסם מעין מכתּב־גלוי לאחד־העם, ובו פּתח בּדברי־הערצה וסיים בּדברי־תוכחה כּנגד הרועה, שעזב את צאן־מרעיתו בּשעה שהקיפון זאבים; ואני נסיתי כחי להעתּיק מן המחשבה אל הכּתב את הצורה, שבּה שויתי לפני עד אָז את הרב. אני, עטי המתחיל היה רועד בּידי – וחתמתּי שמי מפורש על מאמרי; ורובּינזון, שלא אַחת ראָה שמו בּדפוס לפני כן, בּחר לדבּר בּהסתּר־פּנים, גם בּמאמר ההוא, גם בּמה שבּא ממנו ב“המעורר” אַחר־כּך. מה ראָה על כּכה: הכבר החל הספק לנקר בּלבּו ולערער את יסודות אמונתו בּכחו?

ובו בזמן היה הוא משמש בלשכּת “עבריה” שבּברן, ואני – בּאגודת “דוברי עברית” שבּלונדון. ומכתּבים היו נשלחים מהתם להכא ומהכא להתם, ומכתּבים שהגיעו מהתם להכא נאמרו לפעמים קרובות דברי־חיזוק לעובדים בּ“מחנה הנשאָר”. אַך מבּין־השיטין שלהם היה ניכּר, כּי נשמת־החסידים של רובּינזון, המעוררת אחרים לעבודה, היא עצמה צריכה תמיכה; ניכּר היה, כּי נודדת היא בנתיב־האמונה רק מתּוך אונס, מפּחדה להלך יחידה בחשכּת־היאוש…

עברו שנים אחדות – והזמן קרבנו גם בּמקום. בּטלטוליו נתגלגל רובּינזון ללונדון; בּיתר דיוק – ל“בּריטיש מוזיאום”. “צנא דמלא ספרי”? – חלילה וחס! ה“סל המלא ספרים” אינו יודע להעריך כּראוי את הנמצא בו, ואינו מבחין בּין ספר לספר, בּין תּורה לפלסתּר. ה“סל” והספר מזדמנים זה אצל זה על־פּי מקרה בּלבד; וכשם שבּולע הסל ספרים שונים בּלי הבחנה, כּך הוא פולטם בּלי יסורי־פרידה. הסל – ואפילו הטוב שבּ“סלים” – תּפיסתו מהירה, אבל שטחית; מכּיר הוא את הענינים על־פּי סימניהם החיצוניים, אַך לעולם אינו יורד לעמקם. ואילו רובּינזון היה “סיני” ו“עוקר הרים” כּאחד: למדן מופלג, ועמקן; קורא ושונה ותיק, ומבקר שנון; מהיר התּפיסה, ומסתּכּל בּמסתּרים; ומתּוך אוצרות הידיעות שצבר, היה בורר וקולט, בּורר ונוחל – והופך את הטוב־שבּספר לחלק מעצמותו.

בּקיאות וחריפות, כּשרון־המחשבה וכשרון־ההבּעה, געגועי־יצירה ויסורי־בטלה, משאַת נפש ואמונה, סבלנות והתמדה, – האין לתמוה על כּי איש אשר אלה לו מת ערירי?

בּמה התנדף כּשרונו? –

חלק הגון ממנו התנדף בּעבודה־זרה – בּכתיבת חבּורים על־שם אחרים, הלא הם “תּלמידי־החכמים” הנכונים לשלם בּכסף מלא בּעד התּואַר “חכם”. על פּת־לחם יפשע גבר וימכּור את כּשרונו. הידון אותו לחובה מי שלא הגיע למקומו?…

ומה שלא נמכּר לעבודה־זרה, נחנק מחוסר עזות. גדולה חוצפּה, שמועילה גם כּלפּי שמים, ואין לך תּבלין לכשרון יותר ממנה. אחדים מחבריו של רובּינזון, שזכו לכשרון מעט ו“תבלין” הרבּה, עלה בידם ובצרו להם מקום בּחיים ובספרות; ורובּינזון, שחונן בּכשרון, אַך לא בּ“תבלין”, העלה בידו חרס. אי, ענותן! רובּינזון, איש־האשכּולות, השתּוקק לקבּל פּני רבּו, אחד־העם, המתגורר בּלונדון, – ועלה אליו בּרגל, פּשוטו כמשמעו.

ורובּינזון עזב את אַנגליה, והחבילה נתפּרדה; אַך עדיין הכּתב והמכתּב מקרבים את הרחוקים־בּמקום. רובּינזון מריץ מכתּבים, ומתּוכם נדמה כּאילו שב לימי־הפּריחה. “רגלי האַחת בּארץ־ישראל, וקרוב לודאי, שבּסוף הקיץ תּהיינה שתּי רגלי שם. – – – ואַתּה, אַכזר, כּתבתּי לך זה שלש פּעמים, מבּלי לקבּל ממך תּשובה. אם לא נאבדו מכתּבי ולא מתּ – הלואי שתּמות, תּקח לך אשה, או תהיה לעסקן צבּורי. ואם חפץ אַתּה שאַשלים אתּך ואהפוך את קללותי לברכות, היינו – שלא תמות, לא תקח לך אשה, ולא תהיה לעסקן צבּורי, – מהר וכתוב לי את אשר אתּך”…

ואני ממהר וכותב אליו, ומעוררו שיתחיל לנטור את כּרמו שלו וישפּיע על הרבּים מן העושר השמור בּנפשו; ובשכר זה אתּן לו “את עכסה בתּי לאשה”. והוא עונה: “ובנוגע ל”עכסה בתּך“, מרגיש אני, ש”קרובים" אָנו גם בּלאו הכי – – – הכּל בּידי־אָדם, חוץ מן האמונה בּעצמו. ואולם דע לך, כּי אותו קומץ־האמונה שהיה לי, לא אָבד; ואם לא יקומו החיים לשטן כּנגדי, יספּיק כּדי לתת ערך ומטרה לחיי. ודי בּזה".

“ודי בּזה”… כּי החיים אָמנם קמו לו לשטן והרסו את כּל תּקותיו; ונושא־כליהם של החיים – הלא הוא המות – כּרה להן קבר, לתּקוות הנכזבות.

“בּברלין נפטר הסופר העברי הצעיר, ד”ר אַברהם רובּינזון. המנוח פּרסם רשימות שונות בּ“הדור” של פרישמאן ובעוד עתּונים עברים. יהי זכרו בּרוך!"

כּך הודיעה העתּונות.

“ודי בּזה”? –

לעתּונות, אַך לא לי. נשמתו התּועה של רובּינזון מרחפת סביבותי בּימות־החול ובשעות־הקודש, בּימי־הרעש ובשעות־הבּדידות. ולא על מיתתו אני מתאַבּל: אַברהם רובּינזון נתבּקש לישיבה־של־מעלה – ועלה. ומה בכך? וכי מי מאתּנו בּר־דעת שאינו מוכן ומזומן “להחזיר את הפּקדון לבעליו”? אלא על מה ראוי לקונן? – על חייו, שלו ושל שכּמותו.

בּרוחניות, כּמו בּחמריות, אַתּה מוצא עשיר וכילי, שיש לו ואינו רוצה ליתּן; וכנגדו נדיב ועני, שרוצה ליתּן ואין לו. כּזה כּן זה אין הנאָה מהם לעולם; ולפיכך מכאיבי־לב הם שני החזיונות הללו: עשיר וכילי הוא חזיון מרגיז, ונדיב ועני הוא חזיון מעציב. זהו מבּחינת הכּלל; אבל מבּחינת הפּרט אין קיומם של אלה מחוסר־טעם: מי שיש לו ואינו רוצה ליתּן, מוצא נחת־רוח בּמה שהוא רובץ על “גל של דינרים”; ומי שרוצה ליתּן ואין לו, נחמתו בעניו – בּהכּרה, כּי מה שהיה בידו לעשות עשה. אולם אין טעם ואין כּפּרה לחיי אָדם שהוא עשיר ונדיב – וחבוש; שיש לו, והוא רוצה ליתּן – אַך ידיו אסורות ואין לו שליטה בנחלתו להוציאנה מרשותו לרשות־הרבּים.

דייטון, מרחשון תרע"ט.

נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון מ"ו (אדר־ראשון תרע"ט).