א.    🔗

רב־גוונים ורב־גלגולים היה ש. רפּפּורט־אַנ–סקי.

חניך החדר ובית־המדרש העברי עוקר אל הכּפר הרוסי; הסופר־החוקר מוציא כחותיו במכרות פחמים ומלח. הוא יורד אל הכּפר לְלַמֵד – ונמצא לָמֵד: מתוודע מקרוב אל סתרי הנפש העממית – הנפש הרוסית, כּמובן,– ומציב לה מצבה ספרותית. הכּפר, שאליו התמכּר, פּולטו מקרבּו, והארץ־החורגת, אשר לה הקדיש נשמתו, מקיאָה אותו; ובצאתו אותם אַך ורק למען עבוד בּשבילם ממקום אַחר, בּוקעים ועולים אליו קולות אחרים, שאינם רוסיים, וביניהם גם קול בּני־עמו הנענים – הנענים בּידי ילדי־הכּפר, עוללי־טפּוחיו. ואָזנו הפּקוחה קולטת את הקול; ועינו הבּהירה רואה את הדם השפוך ונשפּך; ושכלו הישר מגיד לו, כּי לא צדקו חבריו, הרואים בּדם אחיהם־בּני־ישראל רק “שמן המשחה” לגלגליהן של מכונות־זרים; ולבּו החם מניעו לדפּוק על פּתחיהם של גדולי הריבולוציה הרוסית, משאינם בּני־ברית, למען יתעוררו וידבּרו על לב בּני־עמם וימנעום מבּוא בדמים.

ההוה המר של עמו משמש לו פּרוזדור לעברו, שהיה נרדם בּקרבּו כּל שנות תּעותו בּרשות־אחרים. וכשנפגש אַחר־כּך עם דובּנוב וחבריו בּפטרבּורג, מתעורר עבר זה מתּרדמתו ותובע תּפקידו, לאמר: לך עבוד לי! – הסוציאַל־ריבולוציונר אינו מקפּיד כּלל, על כּי רק בּעזרת יהודים עשירים – עשירים ויהודים! – יעלה בידו חפצו זה. הכּופר הלאומי, העובד עד עתּה לעם־נכר, מקנא קנאָה גדולה ליצירה העממית של אומתו, ובאהבה רבּה הוא מקבּץ את ניצוצותיה, ומכין חומר ולבנים לתולדות ישראל, אַף יוצר גרעין של בּית־גנזים אתּנוגראפי יהודי. ועד ששמאל שוקדת על הצלת מנהגי־העם משכחה, בּאָה ימין ומוסיפה להם חיזוק בּפועל: תּחת מסוה של חבר “הצלב האָדום” מוביל הכּופר הדתי מצות לפסח, ובסכּנת־נפשות הוא ממציאָן לאחיו בּני גליציה, הנמצאים בּחבל המלחמה.

הוה מביאו לידי עבר, ושניהם – לידי עתיד. “את המוראות האלה לא יסלחו בני־בנינו לבני־בניכם” – מעיד הוא בּנסיך הרוסי לבוב. והוא עצמו מתכּונן לעלות אל ארץ העבר והעתיד של עמו, ולנטוע בּה אהלו – אַף־על־פּי שאיננו ציוני.

איננו ציוני, כּשם שאיננו גם בּלתּי־ציוני. רק בּמחנות־זרים הוא משועבּד אל המפלגה, אל החלק; אולם בּתוך עמו הוא פורץ את הגדרים המפרידות בּין אַחים – כּי אָח הוא לכלל־ישראל.

ובקנאָה של בּעל־תּשובה הוא ממשיך את עבודתו לעמו, למרות החתירה העמוקה שחתרה צרת־הכּלל מתּחת לבריאותו – כּאילו הוא מתכּוון לעצור בּזה את מלאך־המות מגשת אליו. אַך הלז אורב לו מאחוריו, וברגע של היסח־הדעת הוא מניף עליו את חרבּו ומקפּד את פּתיל חיתו ועבודתו, לשברון לב מכבּדיו ומוקיריו, הבּאים בּרבבותיהם לספּוד לו, כּנגד צוואָתו.

מהו סוד גלגוליה של נשמה זו? –

דיוגינס היה מהלך בּראש־הומיות, בּצהרי־יום, ונר דולק בּידו – מחפּש את האָדם, ואינו מוצאו. אמרסון, שהיה מבקש את האָדם בּשבילים הנשכּחים, בּבין־השמשות, ולאור הנר הפּנימי שבּנפש – מצאו; אַך גם הוא הגיע לכלל דעה, כּי אין בּחברה האנושית חזיון יקר־המציאות כּאָדם: אָדם, שאישיותו היא מרכּז נשמתו. ואם החברה בּכלל כּך, בּני־העליה שבּה על־אַחת־כּמה וכמה! – כּי הלא זוהי הרעה האורבת לבעלי־הכּשרון: שפּעמים אחד מענפיהם מכריע את הגזע כּולו, ועל־ידי־כך מופרע שווי־המשקל שבּנפשם, ונקודת־הכּובד נעתּקת מאישיותם אל אחד מכּשרונותיהם. הלכך אַתּה מוצא ביניהם גדולים, שאינם גדולים אלא לדבר אחד, מפּני שאישיותם בּטלה לגבּי כשרונם; ולפיכך יקר שבעתים, וחביב שבעים ושבעה, החזיון של אָדם ובעל־כּשרון, שאישיותו קודמת לכשרונו.

האָדם בּעל־הכּשרון רב־הגוונים הוא; ולפי זה מגוונת גם חברתו: בּהרכּבתה נכנסים כּל אלה שיש צד־שוה ביניהם ובינו. סבלנות פּנימית שולטת בּין נטיות־נפשו השונות; משום זה הוא נוטה לסבלנות חיצונית: נוח לבריות, בּעלות אמונות ודעות שונות, ומקרבן לעצמו וגם זו לזו. שווי־משקל בּרוחו; על־כּן זרה לו הקנאות של בּעל־המפלגה. איש־העם הוא: בּעם ובצרכיו המרובּים והשונים הוא רואה את בּבואַת נפשו; ובעבודת־העם הוא משקיע עצמיותו – ומוצא אותה.

רב־הגוונים הוא האָדם, אַך לאו דוקא רב־הגלגולים. בּעם נטוע, מחובּר אל הקרקע, גם האָדם נטוע ועומד, וקרקע־יניקתו הוא גם שדה־פעולתו. מכּלל זה לא יצא גם עמנו, כּל זמן שהיינו שתולים על אַדמתנו. יכול היה אָדם מישראל להיות ענק־הרוח כּהלל, שלבּו פתוח לכל השייך לאָדם בּאשר הוא אָדם – למן אהבת־התּורה ואהבת־הבּריות עד נקיון־הגוף וסעודה־בשעתה, – ואַף־על־פּי־כן לא אָמר מעולם: צר לי המקום בּתוך עמי!… אולם בּעם תּלוש, גם האָדם עקור משורש; ובבקשו לו אחיזה בנטוע, הוא עלול להתגלגל אל אַדמת־זרים, בּתקוה להכּות בּה שורש.

גם שלמה־זלמן בּרבּי אהרן הכּהן, אחד מתּלמידי־תלמידיו של הלל הזקן, מתגלגל והולך ממקורו ולחוץ. המאמין בּעתיד־לבוא של כּל האנושיות, כּופר בּעתידות עמו – עמו, אשר היה הראשון לחולמי חלום־העתיד. בּתוך עם־נכר הוא שר את שירת־חייו; שם הוא עוזר לנצרכים, מלמד את הבּוערים, כּותב להם את מכתּביהם, מספּר להם ספּורים ואגדות, אַף אוסף את אגדותיהם ושם אותן בּספר לזכּרון.

המצא בזה גם תּקון לנשמתו? –

לא! כּי בעבדו לעם לא־לו, נתעה ללכת בּדרך לא־לו. איש־העם הולך ונהפך לאיש־המפלגה, שדרכּו לעשות את השלם טפל לחלקי, ולבטל עיקרי־החיים מפּני “קוצו של יוד”. ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא רוח־האָדם מבּפנים ומסבּות־הזמן מבּחוץ, שבּהפּגשן יחד השיבוהו לעצמותו ולמקורו: האָדם שב להיות איש־העם – ושל עמו.

בּ    🔗

חד־גווני וחסר־גלגולים היה יוסף חזנוביץ.

בּשחריתה של חבּת־ציון נתדבּק בּו הרעיון של יסוד “בּית נאמן” ליצירות רוח־ישראל, ועד אַחרית ימיו לווהו ולא סר עוד ממנו. יחידי עמד בּמערכה: הוא ההוגה את הרעיון, והוא המוציאו אל הפּועל; הוא המשמיע על הספרים, הוא מבקשם ובוחנם, הוא קונם, הוא מסדרם. והוא הצוררם ושולחם לתעודתם.

למעלה מדור שלם הוגה האיש בּרעיון היחידי, הממלא את נפשו עד אפס מקום, ושופך עליו את כּל אהבתו הסוערת. רופא־חולים הוא; אַך בּין חולה לחולה, בּין בּדיקת־הדופק לכתיבת־הפּתקה, הוא מבקש את שאהבה נפשו: ספר או תמונה, עתּון ישן או קמיע, מנורת־חנוכּה או מזוזה, בּשביל גניזתו. ובמצאו את מבוקשתו הוא משלם בּעדו כּאשר יושת עליו, ומרוב ששונו על המציאָה הוא שוכח את החולה אשר לפניו… מטבעו אינו נושא פני איש, את הבּצע הוא שונא, ושוחד לא יקח; אַך דיה “תּחינה” בּלה מיושן, או שיחה קלה על־דבר “תּחינה” בּלה מיושן, שיקנה בהן אָדם את לבּו וישחדהו בּלא־יודעים.

ובה במדה שהוא מעורב עם הספרים, הנו מובדל מן הבּריות. את טיב הספרים הוא מכּיר, וטבע בּני־האָדם זר לו; אחרי הספרים הוא מחזר, ומפּני האנשים הוא בורח; בּספרים הוא מטפּל בּסבלנות, ובאנשים – בּרוגז… והבּריות מודדות לו בּאותה מדה: הן רואות בּו את הרגזן הקולני, ולא את הצנוע כּספר־תּורה; את הבּורח מפּני החולים העשירים, ולא את הרץ אל העניים; את הלבוש קרעים, ולא את המאַחה קרעי־ספרותנו; את כּבד־הלשון האומר מעט, ולא את כּבד־הראש העושה הרבּה; את השגעון לדבר אחד, ולא את מסירות־הנפש.

וגם הגורל היה לו לאָב חורג והתל בּו: רבּים חולים הציל ממות – ולעת־זקנה לא הפך איש את משכּבו בּחליו; יסד בּתּי־תמחוי – וגוע בּרעב; יסד חברת גמילות־חסדים – ולא גמלו לו אַף את החסד האַחרון; לבּו בּירושלים – ומת על אדמה טמאָה, הרוויה מדם אחיו ובושת אחיותיו.

האם סתם חובב־ספרים היה האיש המוזר הלז, מאלה שאינם רואים בּמעשה־יצירה אלא גוילים בּלבד? –

חס לו, ליוסף בּן אהרן חזוביץ!

חביבה היתה עליו מצות המנהיג הציוני החי מכּל עשרים ושלשת אַלפי הספרים הדוממים שצבר; ולפי עדות חבריו היה אומר: אילו צוה עלי הרצל לשרוף את אוצרות־ספרי, הייתי שורפם בּלי טענות ומענות. חביב היה עליו כּבודם של חכמי־התּורה: כּשפּגעו בפניו בּכבודו של רבּי שמואל מוהליבר, עמד וקרע קריעה בּפני קהל ועדה. חביב היה עליו כּבוד ישראל: כּשהיה מעשה ורופא פולני אחד, בּביאליסטוק עיר־מושבו, חמד לו לצון – וצרב את המלה “גנב” על מצחו של נער עברי, אשר לקט תּפוחים בּגנו, – התעורר חזנוביץ כּנגד מעשה־הנבלה ועורר כּנגדו את דעת־הקהל בּמערב־אירופּה, ולא נח ולא שקט עד שהוגלה – הוא עצמו ולא הרופא החוטא – מן העיר לשנתים ימים. וחביב היה עליו כּל עני מישראל: למן בּחורי־הישיבה, שהיו סמוכים על שלחנו, עד היתומות העניות, שהיה מגדלן ומשיאָן לאנשים; ועד החולים מדלת־העם, שהיה מרפּאָם חנם, גם תּומך בּהם מכּספּו בּסתר.

מלמד, שלא הספר היה בּעיניו העיקר, אלא עם־הספר – כי בן־העם היה.

בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, ובגללו הוא אוהב את כּל אשר לו: את עניי עמו, את עלובי בני־עמו, את חכמי עמו, את פּרנסי עמו, את כּתבי עמו – הכּל בּזכות העם.

בּן־העם נפשו יוצאת אל עמו, אַך לא מעמו. עלול הוא לטעות בּדרכּו, אַך לא לתעות ממנה. אין חלקו בּין מבקשי־נתיבות; דרכּו סלולה לפניו: דרך כּל העם. הוא אינו גם בּעל־בּחירה לבור את דרכּו; מצווה ועומד הוא לעשות כּל מה שטובת־האומה מחייבת – אם גניזת אוצרות או בזבּוזם. העיקר הוא, שיעשה מה שיעשה בּלי הרהורים ופקפּוקים, בּקנאָה עזה, ובכל נפשו ובכל מאודו – כּאיש־צבא העומד על המשמר. מטעם זה קפּדן הוא על־פי חובתו, אפילו אם מטבעו הוא סבלן: כּשמאי הזקן בשעתו הוא “מקבּל את כּל האָדם בּסבר פּנים יפות”; אַך אם ידמה לו, כּי מי־שהוא מקל בּכבוד האומה וקניניה – הוא דוחהו “בּאַמת־הבּנין שבּידו”. מלך ועבד הוא: כּל מי ששייך לעם – שייך לבן, וכל מה שקנה הבּן – קנה העם.

* * *

שניהם היו מקבּצי־נדחים – נדחי היצירה של עמם; אַך מה רב ההבדל שבּתכונתם ובמזלם!

אַנ–סקי היה מבּית־הלל, וחזנוביץ מבּית־שמאי; זה – אָדם סבלן, וזה – קנאי לרעיון אחד; זה – איש־העם, וזה – בּן־העם; זה – בּעל־תּשובה לאומי, וזה – צדיק גמור; זה עסק בּתורה־שבּעל־פּה, וזה – בּתורה־שבּכתב; זה אָסף ניצוצות קדושים של ישראל וגנזם בּאוצרות־נכר – בּבית־הגנזים של אַלכּסנדר השלישי מלך רוסיה, וזה – בּ“בית הנאמן” של האומה – בּארץ השכולה, העומדת בּשממותה מזמן שגלו מתּוכה בניה.

ובעל־התּשובה מת בּתוך עמו, בּחברת מעריציו הרבּים, אשר נאספו מכּל המסילות והשבילים שאליהם נטה בדרכּו, והקיפוהו בּמשמר־הכּבוד. והצדיק הגמור הובל לקברות על עגלת־אַשפה, בּלי לויה ובלי אַזכּרה. אַחת היתה נתיבתו, אשר ממנה לא סר; ובבוא פקודתו – לא ידע איש את יום מותו, ולא ידעה עיר את קבורתו. הגולה קראָה: בּירושלים מנוחתו; וירושלים הכחישה ואָמרה: לא בי הוא!…

ניו־יורק, כסלו תרפּ"א.

נדפּס ב“מקלט” כרךְ חמישי, ספר ט"ו.