רקע
יהודה ליב גורדון
הֶעָשִׁיר בְּמוֹתוֹ
mנחלת הכלל [?]
tשירה

אִישׁ עָשִׁיר חָלָה נֶאֱנַשׁ וַיִּתְעַלָּף;

כָּל הָרוֹפְאִים פֶּה אֶחָד אָמְרוּ: חֲלָף!

וּכְבָר הֵחֵלוּ בָּנָיו

שׂוּם עַיִן עַל קִנְיָנָיו,

וּכְבָר הָאַלְמָנָה בִּלְבָבָהּ

עַל אֹדוֹת אִישׁ אַחֵר חָשָׁבָה,

וּבְנֵי הַחֶבְרָה אֻסְּפוּ עַל מַעֲמָדָם

(הֵמָּה רוֹכְלֵינוּ בְּנֶפֶשׁ אָדָם),

וּכְבָר נֶאֶסְפוּ וָבָאוּ

הַלּוֹמְדִים הַבַּחוּרִים

אֲשֶׁר קְרֹא עִבְרִית לֹא יָדָעוּ

לְצַפְצֵף כַּבַּרְבֻּרִים

מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים;

וּכְבָר עָרַךְ הָרַב לְהֶסְפֵּדוֹ מִלִּים

וַיָּשָׂם צִיר אֶל דַּלְתוֹת אִמְרָתוֹ

אֶת הַכָּתוּב: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ.

וּכְבָר הֶעֱמִיק כִּיסוֹ, הִרְחִיב חֵיק בִּגְדוֹ

לָשׂוּם בּוֹ שִׁקְלֵי שִׁלֻּמַת מִסְפְּדוֹ;

וּכְבָר גָּמַר בִּלְבָבוֹ

כִּי בִּזְהַב הַתְּנוּפָה בִּמְאַת הַשֶּׁקֶל

יַעֲזוֹב רַבָּנוּתוֹ וּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ,

יֵלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, לַעֲרוֹב מַעֲרָבוֹ;

יַעֲבֹר עַד מֵעֵבֶר לִנְהַר חִדֶּקֶל

לָבִיא מֵהֹדּוֹ חִלָּזוֹן לִתְכֵלֶת

וּגְלוֹמֵי שֵׁשׁ מִמִּצְרַיִם לַטַּלֵיתִים,

וּמֵהַר הַזֵּיתִים

עָפָר לַמֵּתִים,

וּלְהַבְדָּלָה מִשְּׁבָא בְּשָׂמִים וּשְׁחֵלֶת,

מִירִיחוֹ הֲדַסִּים עִם כַּפּוֹת תֹּמֶר

וּפְרִי עֲצֵי הָדָר מֵאַרְצוֹת גֹּמֶר;

וּבְשׁוּבוֹ יְסַפֵּר לִסְכָלִים וּפְתָאִים

מִקְרִים נוֹרָאִים וּמַעֲשִׂים נִפְלָאִים

מִבְּנֵי הָרַכָבִים נוֹשְׂאֵי הַשְּׁלָטִים,

מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

וּמִן הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בַּלְבָנוֹן1

וּבְעוֹד רוּחַ הָרַב

בַּחֲלוֹם מְרַחֶפֶת

עַל אַרְצוֹת עֲרָב

וּבְנֵי שֵׁם וָיֶפֶת

שָׁב רוּחַ הַמֵּת אֶל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

הָהּ, כִּי הִכִּיתָ כָּל אֹהֲבֶיךָ לֶחִי!

אִשְׁתְּךָ לֹא נִתְאַלְמְנָה, בִּנְךָ לֹא יִהְיֶה מָנוֹן,

הָרַב עָזַב חֲלוֹם סַחֲרוֹ, כִּנְעָתוֹ,

וַיָּשָׁב אֶל תּוֹרָתוֹ וּלְקִנְאָתוֹ,

הַלּוֹמְדִים הַבַּחוּרִים

שָׁבוּ לַאֲחוֹרֵי הַתַּנוּרִים,

וּבְנֵי הַחֶבְרָה שָׁבוּ בֵּית הַיָּיִן

וַיִּתְּנוּ בַּכּוֹס עָיִן

לִמְצֹא תַּנְחוּמִים עַל אָבְדָן תִּקְוָתָם,

וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם:

״נִתַּק מֵעַל חַכָּתֵנוּ לִוְיָתָן,

מִתַּחַת הַחֻפָּה בָּרַח הֶחָתָן


עַל מַה־שָּׁוְא תִּתְאוֹנְנוּ, אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה,

כִּי נִמְלַט צֵידְכֶם

הַפַּעַם מִיֶּדְכֶם? –

הֵן לַחְמְכֶם הוּא, עוֹד יָבוֹא יוֹם עֶבְרָה,

כִּי מִכֹּל יֵשׁ מִפְלָט לָנוּ בָּאָרֶץ:

מִמַּשְׂכִּיל מִתְחַסֵּד, מֵחָסִיד עַם־הָאָרֶץ,

מִבַּעַל־עֲגָלָה נוֹסֵעַ בַּעֲצַלְתַּיִם,

מֵחַזָּן מַאֲרִיךְ וּמִכְּאֵב שִׁנַּיִם,

מֵרָב מַחֲמִיר, מִמַּחֲלַת אֲחֹרַיִם,

מִבָּנִים סוֹרְרִים וּמִמִּדְיְנֵי אִשָּׁה –

אַךְ מִפְלָט אַיִן מֵחֶבְרָה קַדִּישָׁא.

– ״יָדַעְנוּ כִּי כֵן, אַךְ מִי יֶעֱרַב לָנוּ

כִּי יִהְיֶה רַב־חַיִּים אָז גַּבַּאי־חֹדֶשׁ

וַאֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ

נִהְיֶה הַשַּׁמָּשִׁים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ?״



  1. המשל הזה נכתב בשנת הרעש אשר הרעיש בעל ״הלבנון״ את העולם בדבר המשיח אשר נגלה בתימן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות